סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

אלמוני_פלונית*
הודעות: 12
הצטרפות: 08 מאי 2007, 15:09

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמוני_פלונית* »

בני גם מסורבל. רציתי להגיב בקשר למטפלים ומאבחנים בהם ניתקלתי למכביר.
הניסיון שלי שמטפלים (למעט באופניים) לא מועילים ואף עלולים להזיק:
  1. לילד יש את זמן הבשלות שלו ולא ניתן לכפות האצה.
  2. איך אפשר ל'קדם ילד' בסביבה מלאכותית (הקליניקה) בזמן כל-כך מוגבל: מפגש או שניים בשבוע של X זמן.
  3. המחיר הנפשי עלול להיות גדול מהתועלת (אם בכלל).
  4. הורים רגישים וקרובים לילדיהם יודעים טוב יותר מכל מטפל (מקצועי ככל שיהיה) מה ילדם צריך. ראו למשל אמא בלמידה מתמדת.
  5. מטפלים צריכים להצדיק את קיומם ולכן הם עלולים להחמיר באיבחון.
  6. מדוע לא לכבד את הילד באשר הוא ולאפשר לו את הקצב שלו?
  7. התפתחות של ילדים היא טבעית. ולכן ילד שעובר טיפול התפתח איתו או בלעדיו.
  8. פערים התפתחותיים (ביחס למצופה מהגיל) יצומצמו בעיתם, פערים ריגשיים שנוצרים מלחץ הורי בקליניקה קשה יותר לצמצם.
קיבלתי עיצה טובה מבאופן ומחברים:
פשוט להניח
POOH_והתוספות*
הודעות: 1091
הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי POOH_והתוספות* »

הניסיון שלי שמטפלים (למעט באופניים) לא מועילים ואף עלולים להזיק:
חייבת להגיבש הנסיון שלנו אחר..

ביתי הולכת פעם בשבוע לריפוי בעיסוק.
נהנית מאד..
מה שהיא לא רוצה לעשות אף אחד לא לוחץ עליה לעשות בניגוד לרצונה בד"כ המרפאה מוצאת איך לשנות קצת את המשימה כך שהיא כן תרצה לעשות ואם לא פשוט עוברים לפעילות הבאה.
אנחנו בהחלט ראינו שיפור תוך זמן קצר מאד.
הנסיכה נהנית מזה מאד ואף מחכה להליכה לשם.
אלמוני_פלונית*
הודעות: 12
הצטרפות: 08 מאי 2007, 15:09

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמוני_פלונית* »

הכיצד ניתן לבדוק אם השיפור נבע מהטיפול ולא היה מתרחש מאליו?
ברור שטיפול יכול להיות כייף כי אמא איתי והתשומת לב עליי
את זה אפשר להשיג גם בהרבה דרכים אחרות אולי יותר טבעיות.
חוץ מזה, גם אם כייף לה, הסיטואציה היא סיטואציה של "מצפים ממך" וגם אם זאת באווירה נעימה
POOH_והתוספות*
הודעות: 1091
הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי POOH_והתוספות* »

_הכיצד ניתן לבדוק אם השיפור נבע מהטיפול ולא היה מתרחש מאליו?
ברור שטיפול יכול להיות כייף כי אמא איתי והתשומת לב עליי
את זה אפשר להשיג גם בהרבה דרכים אחרות אולי יותר טבעיות.
חוץ מזה, גם אם כייף לה, הסיטואציה היא סיטואציה של "מצפים ממך" וגם אם זאת באווירה נעימה._

תשומת לב עלי. - לא בטוחה שזה רע. זה אפילו נראה לי טוב שהיא מקבלת קצת פוקוס לבד..
אמא לא שם..
אמא עם אחיה בבית..

ואיך ניתן לבדוק אם זה לא היה קורה מאליו? אני מניחה שאי אפשר לבדוק בוודאות..
אבל לדעתי זה לא קרה כי היא הגיעה לבשלות אלא בגלל ההכוונה שם.. עובדה שעד שהיא התחילה ללכת זה לא קרה ומאז שהתחילה הייתה קפיצה ..
אני בטוחה שהיא לא עושה את העבודה רק שם.. ולא רק שם היא מתקדמת אבל אני חושבתש הכלים שהיא מקבלת שם כן מועילים ועוזרים לה.
אני מרגישה כאילו אני צריכה להתגונן על זה שהבת שלי הולכת לריפוי בעיסוק.
את יודעת מה? בעיני זה טוב.
לבת שלי זה עוזר.
כיף לה שם..
היא חוזרת מלאת חוויות ומחכה לפעם הבאה.
ואני לא חושבת שהיא מרגישה שמצפים ממנה - מבחינתה היא הולכת לחשק..
ככה היא גם מסבירה מה היא עושה שם. כששואלים אותה היא עונה: "אני עושה כל מיני דברים מעניינים ומשימות ומה שלא כיף לי אנחנו לא עושים"
ואני לא מרגישה שיש בזה משהו לא טיבעי - להיפך אני שומעת ורואה כמה זה חיזק לה את הביטחון העצמי.. כמה היא יותר בטוחה בתנועה שלה.. כמה היא יותר מעיזה...
כמה היא מרגישה פחות מאויימת מילדים אחרים שעושים דברים שקודם היא רק הסכלה עליהם ולא העיזה להתקרב ועשכיו היא מעיזה.
לילדה הפרטית שלי הריפוי בעיסוק עשה ועושה רק טוב.
אלמוני_פלונית*
הודעות: 12
הצטרפות: 08 מאי 2007, 15:09

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמוני_פלונית* »

את אמא שלה ואת יודעת מה הכי טוב בשבילה.

באשר אלינו,
לאחר חודשים של טיפולים ופריצות דרך מדהימות אצל בני
אני כאמא של בני יודעת להגיד שאילו את אותו הזמן, ששהינו בקליניקה, הייתי מקדישה ל- פשוט להיות עם בני ולזרום איתו ולגלות ביחד מה מתאים לו, אז היינו מגיעים למקום יותר טוב.
והצ'ופר, כביכול, היה להיות עם אמא ולא פרס או ממתק בסוף הטיפול.
מאז שאנו ביחד בבית, הביטחון העצמי שלו התחזק, הוא יותר בטוח בתנועה שלו והרבה יותר מעז. ולכן אני גם מזדהה עם מה שכתבת:כמה היא מרגישה פחות מאויימת מילדים אחרים שעושים דברים שקודם היא רק הסתכלה עליהם ולא העזה להתקרב ועכשיו היא מעזה.

תשומת לב עלי - לא בטוחה שזה רע. זה אפילו נראה לי טוב שהיא מקבלת קצת פוקוס לבד...
תשומת לב זה רק טוב!

ואני לא מרגישה שיש בזה משהו לא טבעי.
כשמבקשים ממך לעלות על מדרגות ג'ימבורי בחדר סגור זה פחות טבעי=יותר מאולץ מלרוץ על גבעה כדי להביא את הכובע שעף ברוח למשל.

לדעתי זה לא קרה כי היא הגיעה לבשלות אלא בגלל ההכוונה שם.. עובדה שעד שהיא התחילה ללכת זה לא קרה ומאז שהתחילה הייתה קפיצה...
ללא בשלות שום הכוונה לא הייתה עוזרת

אני בטוחה שריפוי בעיסוק יכול לעזור, אבל, לדעתי, בעיקר בגלל שהתשומת לב היא פרטנית...
ההכוונה היא נחמדה אבל אפשר להשיג אותה גם בדרכים אחרות.

כל אחד בוחר את הדרך המתאימה לו. וכאן רציתי להציג את הנסיון שלי כדי לעורר מחשבה
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי מי_מה* »

השאלה שעולה לא פעם, כשמתגלה בעיה, היא לטפל או להרפות ולהתבונן ולתת לבעיה להיפתר מאליה. וכאן כל אחד בוחר את הדרך המתאימה לו. אני בוחרת לקבל עזרה ולפנות לטיפול, כשאני מרגישה שהכלים שיש לי לא מביאים לרווחה המקווה. עכשיו נשאר לבחור מטפל טוב שידע להתאים את הטיפול לעקרונות והערכים לפיהם אני חיה. למשל, הנקודה שהעלתה אלמוני פלונית של בשלות, דומני שמטפל טוב לא יאיץ תהליכים אלא יחזק תהליכים שכבר בשלו ממילא וצריכים ליטוש או עזרה, ילך עם הקצב של הילד. שווה לבדוק את עמדת המטפל לפני שבוחרים בו/ בה.
לפני כמה חודשים תמרוש רוש העלתה כאן נקודות לשיחה עם המרפאה בעיסוק:
_: האם גם היא חושבת שיש מבוי סתום? יכול להיות שהיא התמקדה במטרות מאוד ספציפיות עד עכשיו, ואולי הגיע הזמן לשנות או להרחיב אותן? או שאין התקדמות בתחומים שהיא כן עבדה עליהם?
כדאי שתבדקי אם יש תיאום עמדות בינך לבין המרפאה. האם המטרות של שתיכן זהות? אולי מבחינתך יש מבוי סתום, אבל מבחינתה יש התקדמות בתחומים שהיא התמקדה בהם?_
ואפשר להוסיף ולבדוק עוד, מה מתאים לי בגישה של המטפל ומה לא ולבחור מטפל שיענה על רוב הדרישות שלי.
אלמוני_פלונית*
הודעות: 12
הצטרפות: 08 מאי 2007, 15:09

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמוני_פלונית* »

מי מה,

השאלה שעולה לא פעם, כשמתגלה בעיה, היא לטפל או להרפות ולהתבונן ולתת לבעיה להיפתר מאליה. וכאן כל אחד בוחר את הדרך המתאימה לו.
מסכימה
אני בוחרת לקבל עזרה ולפנות לטיפול, כשאני מרגישה שהכלים שיש לי לא מביאים לרווחה המקווה.
הלוואי עליי היכולות האלו.

הבעיה היא שהמשימה לבחור מטפל מתאים היא לא פשוטה בכלל.
במיוחד שאת נמצאת במקום שכביכול אין לך בו ידע, במקום חלש של הילד שלך.
צריך הרבה ניסיון.
ואם את טועה בבחירת המטפל ובסופו של דבר הוא לא מתאים לילדך...
ואז את מחליטה להחליף. ומה אם טעית שוב והפעם מסיבות אחרות שלא היית ערה להן קודם?
שוב הילד נדרש להתרגל למטפל חדש
לעיתים קשה לזהות שהמטפל לא מתאים לילדך
לעיתים את רוצה לתת צ'אנס ולא מיד להחליף מטפל כי צריך לתת גם תקופת הסתגלות

לדעתי אמא שמפתחת רגישות ומסוגלת לסמוך על עצמה (מה שפעם לא הייתי) יודעת הכי טוב אם הילד שלה בשל ומה הקצב שלו.
לי זה הרבה יותר קל לפתח אינטואיציות אלו מאשר לבחור מטפל, שהוא אדם זר, שאמור יהיה להתחבר לילד שלי ולגישות שלי.
הרבה יותר קל לי ואני מאמינה שיותר מועיל לבני שאני אקרא, אלמד, אתייעץ ועם כל אלו אהיה שם בשבילו
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי מי_מה* »

אחד הדברים שמשכו אותי בחינוך הביתי (שאינו מיושם במשפחתי, נכון להיום) הוא הערך הגבוה של לימוד שנעשה לבד. בכל גיל. אין לי ספק שעבודה עצמית היא דבר מעולה. אני גיליתי בימים האחרונים את הבלוג של אמא ל3 - החיים עם 3 ילדים בלוג ,היא עוברת שם, בליווי נהדר של עירית לוי , כזה תהליך - תענוג להתבונן בו מהצד. התהליך כפי שאני מבינה אותו הוא הרפיה לצורך התבוננות |>| התבוננות לצורך איתור הקושי |>| זיהוי הקושי לצורך שינוי |>| שינוי שמביא איתו צמיחה. זה תהליך נהדר אבל הוא דורש זמן, סבלנות ויכוות שלא תמיד נמצאים זמינים לי. אני חושבת שזו הדרך להתמודד עם בעיות של הורות , זוגיות, ריהוט הבית - כל דבר בעצם. וכשהמשאבים פנימיים לא מספקים לקבל תמיכה חיצונית.
POOH_והתוספות*
הודעות: 1091
הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי POOH_והתוספות* »

כשמבקשים ממך לעלות על מדרגות ג'ימבורי בחדר סגור זה פחות טבעי=יותר מאולץ מלרוץ על גבעה כדי להביא את הכובע שעף ברוח למשל.
נכון..
אבל לרוץ על גבעה היא לא הייתה מנסה אפילו ולעלות על מדרגות הג'ימבורי היא נהנית ורוצה - זה משחק בעיניה..
ואחרי שעלתה עליהן כמה פעמים עכשיו היא כן רצה גם בגבעה כי עכשיו גם בזה היא רואה משחק ולא אתגר שקשה לה מדי..

_לדעתי אמא שמפתחת רגישות ומסוגלת לסמוך על עצמה (מה שפעם לא הייתי) יודעת הכי טוב אם הילד שלה בשל ומה הקצב שלו.
לי זה הרבה יותר קל לפתח אינטואיציות אלו מאשר לבחור מטפל, שהוא אדם זר, שאמור יהיה להתחבר לילד שלי ולגישות שלי.
הרבה יותר קל לי ואני מאמינה שיותר מועיל לבני שאני אקרא, אלמד, אתייעץ ועם כל אלו אהיה שם בשבילו_
אני הרגשתי שכל הרגשיות והאינטואיציה והכל לא הספיקו כדי לעזור.
הילדה שחלי התחילה להתלונן שהקשיים שלה מפריעים לה..
אני בוחרת לקבל עזרה ולפנות לטיפול, כשאני מרגישה שהכלים שיש לי לא מביאים לרווחה המקווה.

ושוב אני לא חושבת שריפוי בעיסוק או כל סוג טיפול אחר סותר גם עבודה עצמית. הרי הטיפול לא מתחיל ונגמר בחדר טיפולים.
בעיני מה שהיא מקבלת בחדר טיפולים זה רק עוד כלים שהיא משכללת לבד גם כשהיא לא שם...

ויכול להיות שהיה לנו פשוט מזל שנפלנו על מטפלת טובה..
היא כל כמה פגישות בודקת איתנו [ההורים] איך אנחנו מרגשיים עם הנושאים שהיא מתמקת בהם ואם יש משהו אחר שהיינו רוצים שתעבוד עליו.
היא משנה ומתגמשת בהתאם לילדה שלי כשהיא לא רוצה לנסות ולעשות דברים או כשהיא מבקרשת לחזור על משהו שכבר עשו...
בקיצור לנו יש תחושה שהיא הצליחה לקרוא את הילדה נהדר וחיבור בינהן טוב ומכאן גם הטיפול הולך טוב..
וגם החיבור אלינו טוב ואנחנו מקבלים הקשבה ומענה על כל שאלה...
אולי זה רק מזל שמצאנו דווקא מטפלת כזו לא יודעת..
אלמוני_פלונית*
הודעות: 12
הצטרפות: 08 מאי 2007, 15:09

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמוני_פלונית* »

מי מה,
אני גיליתי את החינוך הבייתי לפני למעלה משנה ואנו בחינוך בייתי מאוגוסט 2006
ומזדהה לחלוטין עם מה שכתבת כאן לגבי העבודה העצמית והתהליכים המדהימים.

בדיוק מהמקום הזה אני מתבוננת על בני, מכירה אותו יותר טוב ולכן מצליחה הכי טוב לעזור לו
וכך אנו צומחים וצומחים (בלי כל מיני טיפולים מאולצים).

זה תהליך נהדר אבל הוא דורש זמן, סבלנות ויכוות שלא תמיד נמצאים זמינים לי.
זמן זה המשאב שיש לנו הכי הרבה שליטה עליו. הזמן הזה הוא בעצם החיים שניתנו לנו. וסבלנות זה כישור שרוכשים ומפתחים כל הזמן. הכל עיניין של קשב והתקרבות לעצמך ולרצונותיך

אני חושבת שזו הדרך להתמודד עם בעיות של הורות , זוגיות, ריהוט הבית - כל דבר בעצם.
כל-כך הרבה דברים באו על פתרונם בביתנו בזכות החיים ביחד כל היום וכל יום.

POOH והתוספות,
ויכול להיות שהיה לנו פשוט מזל שנפלנו על מטפלת טובה..
תברכו.
מברכת בשבילכם.

לנו לא התמזל המזל בעת ההיא
ויכול להיות שעם מטפל אחר ובזמן אחר הייתי פחות נחרצת.
אבל היום אני לא מסוגלת לחשוב אפילו על טיפול
הנסיון שלי עם הטיפולים הוא רע:
הטיפולים אצל המטפלות הרגועות והזורמות - לא הועילו
ואצל המטפלת התובענית, אמנם "הועילו", אך גבו מחיר נפשי.
הדבר היחיד הטוב שיצא מהם הוא שהביאו אותי לאיפה שאני היום:
נמצאת שם בשביל בני...

_אבל לרוץ על גבעה היא לא הייתה מנסה אפילו ולעלות על מדרגות הג'ימבורי היא נהנית ורוצה - זה משחק בעיניה..
ואחרי שעלתה עליהן כמה פעמים עכשיו היא כן רצה גם בגבעה כי עכשיו גם בזה היא רואה משחק ולא אתגר שקשה לה מדי.._
מדהים.

מה שאני אומרת זה שאת אותם הישגים, שילדתך הגיעה אליהם, אפשר היה להשיג (וכנראה שגם היו מושגים) גם בדרך של "לחיות את החיים". חווית ההצלחה בחדר המטפלת שהביאה בסוף לריצה בגבעה יכולה הייתה להירכש, למשל, בלעלות על כיסא במטבח ולהוריד את הסוכר מהארון.
את לא חושבת?
האין זו דרך יותר טבעית?
האין זו דרך יותר משמעותית כי אמא לידי ואמא בעצם הימצאותה מפעימה חיים?
לא היית מרגישה אז אושר גדול יותר?
אלמוני_פלונית*
הודעות: 12
הצטרפות: 08 מאי 2007, 15:09

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמוני_פלונית* »

תמרוש רוש,
לא מכירה אותך
האם את באמת תומכת ברשימה שלי?
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

מביאים לי רשימה כזאת, שאני לא אגיב? ;-)

המחיר הנפשי עלול להיות גדול מהתועלת (אם בכלל).
נכון מאוד. המדריכה הראשונה שלי חזרה ואמרה שוב ושוב, שלכל טיפול יש מחיר, ותמיד צריך לשקלל את המחיר עם התועלת. לפעמים המחיר קטן והתועלת ענקית, או להיפך, ולפעמים הם די קרובים זה לזה ואז ההחלטה קשה.

מטפלים צריכים להצדיק את קיומם ולכן הם עלולים להחמיר באיבחון.
לא מדויק, כי רוב המטפלים העובדים כיום במוסדות השונים (קופות חולים, משרד החינוך) מתמודדים עם הרבה יותר מטופלים מאשר שעות שמוקצות להם, ולכן הם ישמחו מאוד לשחרר את כל מי שמסוגל להסתדר בלעדיהם.
יש בעיה אחרת והיא - כשאת עובדת הרבה עם אוכלוסיה עם קשיים ובעיות את נוטה להתרכז בבעיות ולשכוח את הטווח הרחב (הענקי!) של הנורמה. זה אתגר מקצועי מתמיד, ומטפלים רבים מחפשים הזדמנויות לעבוד גם עם ילדים בריאים, כדי לשמור על פרספקטיבה.

איך אפשר ל'קדם ילד' בסביבה מלאכותית (הקליניקה) בזמן כל-כך מוגבל: מפגש או שניים בשבוע של X זמן.
ולכן המרכיב של הדרכת הורים תופס יותר ויותר מקום בטיפול, ובצדק, כמו גם העבודה בסביבה הטבעית של הילד (מוסד חינוכי למי שלא מחנך בבית, גינת שעשועים וכו'). פעם הטיפולים באמת היו מבודדים, היום כבר פחות, והשינוי הולך ונמשך.

התפתחות של ילדים היא טבעית. ולכן ילד שעובר טיפול התפתח איתו או בלעדיו.
למעט מקרים בהם ההתפתחות הטבעית הופרה על ידי גורמים שונים, למשל פגות. או במקרים בהם יש בעיה התפתחותית.

מדוע לא לכבד את הילד באשר הוא ולאפשר לו את הקצב שלו?
שאלת מיליון הדולר. גם תוך כדי טיפול צריך לכבד את הילד ואת הקצב שלו.
לפעמים, אם לילד יש קשיים אינהרנטיים, הקצב הטבעי והבלתי מופרע שלו יגרום לתסכולים בפני עצמם, כי הוא ניסה וניסה ולא הצליח, והסכנה היא שיום אחד הוא פשוט יפסיק לנסות. ואז מחיר התסכול יהיה יותר גבוה ממחיר הטיפול. וכאן תפקידי כמבוגרת שבאה אתו במגע (בין אם "מטפלת" או אמא או דודה) היא לשמור על גחלת ההתלהבות והאמון בעצמו והאופטימיות וההנאה והשמחק. כמרפאה בעיסוק יש לי הזדמנות לעשות את זה, בסיטואציות שבהן ההורים והגננות לפעמים יותר מדי עסוקים או שלא מרגישים בטוחים בעצמם, ואז חלק מהתפקיד שלי הוא להעצים גם אותם על הדרך. זה באידיאל.

האמת? בשבילי כל טיפול הוא הימור. כשאני רואה ילד בפעם הראשונה, כמעט אף פעם אני לא יודעת האם הטיפול הזה יהיה הצלחה, מבחינה זו שהילד יחווה בו חוויות טובות ובונות וירכוש גם כלים פרקטיים וגם ביטחון עצמי גדול יותר, או שהטיפול יהיה "בסדר" (מעט תועלת, לא הרבה נזק) או שהוא יגבה מחיר. זה תלוי בכל כך הרבה גורמים, ואחד מהם הוא הכימיה שיש לי עם הילד והכימיה של הילד עם ההורים ועם עצמו ועם כל העולם, ואת זה אי אפשר לגלות באבחון של שעה או שעתיים.
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי מי_מה* »

באמת כבר התחלתי להתפלא שתמר עוד לא השמיה קולה ;-)
אלמוני_פלונית*
הודעות: 12
הצטרפות: 08 מאי 2007, 15:09

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמוני_פלונית* »

תמרוש רוש
התגובות שלי כאן הן בשביל להמשיך ללמוד:

רוב המטפלים העובדים כיום במוסדות השונים (קופות חולים, משרד החינוך) מתמודדים עם הרבה יותר מטופלים מאשר שעות שמוקצות להם, ולכן הם ישמחו מאוד לשחרר את כל מי שמסוגל להסתדר בלעדיהם.
זה לא סותר. להיפך. הרגשת הנחיצות בקרב מטפלים, עקב עודף מטופלים, אף מצדיקה עוד יותר את קיומם.

יש בעיה אחרת והיא - כשאת עובדת הרבה עם אוכלוסיה עם קשיים ובעיות את נוטה להתרכז בבעיות ולשכוח את הטווח הרחב (הענקי!) של הנורמה. זה אתגר מקצועי מתמיד, ומטפלים רבים מחפשים הזדמנויות לעבוד גם עם ילדים בריאים, כדי לשמור על פרספקטיבה.
אם זה אכן כך אני פשוט מזועזעת. לאבחן ילד בריא כזקוק לטיפול כדי להיות מאותגר, כדי לשמור על פרספקטיבה???!!! זו כבר מעילה בתפקיד. או אפילו פשע.

_התפתחות של ילדים היא טבעית. ולכן ילד שעובר טיפול התפתח איתו או בלעדיו.
למעט מקרים בהם ההתפתחות הטבעית הופרה על ידי גורמים שונים, למשל פגות. או במקרים בהם יש בעיה התפתחותית._
ואז מה? נאלץ התפתחות?

לפעמים, אם לילד יש קשיים אינהרנטיים, הקצב הטבעי והבלתי מופרע שלו יגרום לתסכולים בפני עצמם, כי הוא ניסה וניסה ולא הצליח, והסכנה היא שיום אחד הוא פשוט יפסיק לנסות. ואז מחיר התסכול יהיה יותר גבוה ממחיר הטיפול.
ואז מה? הטיפול ,הרי נוגע בנקודות החולשה, בנקודות המתסכלות, ולכן עלול רק להעמיק את התיסכול.
מדוע לא להניח לילד להגיע באופן טבעי, מעצמו, למקום ששוב ירצה לנסות?
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

תגובתי - מחר.

<נ.ב. כיף לדבר אתך, העלית פה כמה שאלות מצוינות>
<נ.ב. 2 הרשימה שלך שהעתקתי קודם, זה היה מטעמים טכניים בלבד (כדי לצטט כל משפט בנוחיות) ורק שכחתי למחוק אותה אחר כך>
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

_התפתחות של ילדים היא טבעית. ולכן ילד שעובר טיפול התפתח איתו או בלעדיו.
למעט מקרים בהם ההתפתחות הטבעית הופרה על ידי גורמים שונים, למשל פגות. או במקרים בהם יש בעיה התפתחותית.
ואז מה? נאלץ התפתחות?_
נעזור להתפתחות. המוח לומד, המוח מקבל פידבקים מהסביבה, המוח מדבר עם הגוף והגוף מדבר עם הסביבה וכולם מדברים עם כולם.

לי אין מודעות גוף טובה, גם אני מסורבלת ולא חיננית. אילו היית נותנת לי להתפתח התפתחות טבעית, הייתי רובצת על הספה כל היום באופן טבעי לחלוטין. הייתי לומדת ללכת, מן הסתם, אבל לא היתה לי שום סיבה לרוץ, וגם לא הייתי מגיעה, מתוך איזו התפתחות טבעית, ללמוד - למשל - לרקוד סמבה. והרווח והכיף שבללמוד ריקוד עולים עשרות מונים על התענוג שברביצה על הספה.

מדוע לא להניח לילד להגיע באופן טבעי, מעצמו, למקום ששוב ירצה לנסות?
כי בזמן שהילד מתפתח באופן טבעי (או שלא), הילדים האחרים מתפתחים גם הם. אם בגיל שש עוד הייתי מוכנה לנסות לעשות גלגלון, בגיל עשר - כשחברותי לכתה התעמלו ב"הפועל" - לא העזתי, וגלגלון כהלכתו הוא אחד הדברים שכנראה לא אעשה לעולם. כי בעולם כזה שבו כולם מקבלים את כולם, וילדים שלא יכולים לרוץ או לשיר או לקרוא יהיו מאושרים ושמחים בדיוק כמו ילדים שכן - באמת אין סיבה לטפל.

ילדים הם עם פיזי מאוד. הבת הבכורה שלי וחבריה, בני חמש-שש, מתגוששים כמו כלבלבים, מטפסים, רצים, משחקים כדורגל. ילד שלא מסוגל, שנמנע - שלא נעימה לו התגוששות, כמו שלא היתה נעימה לי בגיל הזה - ייאלץ להתאמץ מאוד כדי להשתלב בקבוצה.

לבת הצעירה שלי הטיפול - שהיה יותר משחק מטיפול - איתגר אותה, מה שאני לא הייתי מסוגלת לעשות. למשל, בגיל שלוש וחצי היא לא הלכה אחורה. בעבודה סבלנית ועדינה של הפיזיותרפיסטית, היא הצליחה לאתגר אותה לנסות. היום היא הולכת אחורה ללא שום בעיה. תאמרי שאפשר לחיות גם בלי הליכה אחורה. אבל זה עוד נדבך קטן במודעות הגוף, ועוד נדבך גדול בבטחון שלה בעצמה ובכך שהיא יכולה לסמוך על הגוף שלה. כי כשמרגישים שהגוף בוגד, שאין קשר בין מה שרוצה המוח לבין מה שקורה בפועל, זו הרגשה מתסכלת ביותר.
POOH_והתוספות*
הודעות: 1091
הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי POOH_והתוספות* »

_מה שאני אומרת זה שאת אותם הישגים, שילדתך הגיעה אליהם, אפשר היה להשיג (וכנראה שגם היו מושגים) גם בדרך של "לחיות את החיים". חווית ההצלחה בחדר המטפלת שהביאה בסוף לריצה בגבעה יכולה הייתה להירכש, למשל, בלעלות על כיסא במטבח ולהוריד את הסוכר מהארון.
את לא חושבת?
האין זו דרך יותר טבעית?
האין זו דרך יותר משמעותית כי אמא לידי ואמא בעצם הימצאותה מפעימה חיים?
לא היית מרגישה אז אושר גדול יותר?_
אולי הייתי מרגישה אושר יותר גדול אם היא הייתה עושה זאת..
אבל כאמור לפני תחילת הטיפולים היא לא הייתה מוכנה לנסות לעשות דבר כזה אפילו עם תמיכה צמודה שלי..
היא פשוט פחדה לנסות כל דבר כזה..
עכשיו היא רק מחפשת הזדמנויות לנסות...

ולכן המרכיב של הדרכת הורים תופס יותר ויותר מקום בטיפול.
זה גם חלק חשוב..
אנחנו, הוריה, מקבלים המון עצות ורעיונות מהמרפאה איך אפשר לעזור לה בבית בפעילויות ביתיות ו"טיבעיות" כמו שקראת להן בלי שהיא תרגיש שמנסים ללמד אותה משהו אבל כן נצליח לקדם אותה בצעדי צב..
וזה עובד.. [אצלנו לפחות..]

וכן - אני מאושרת..
מאושרת שהיא מצליחה.. אבל הרבה יותר מאושרת מזה שהיא כבר לא מפחדת לנסות...
שוכנת_הצוק*
הודעות: 323
הצטרפות: 11 מרץ 2007, 14:47

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי שוכנת_הצוק* »

לפעמים אחים גדולים ושאר ילדים בסביבה מגרים את הילד לפעול גם אם אין בו נטייה כזו.
זו הסיבה לקידום הנהדר שלפעמים מושג כשבמקום להפריד את הילדים הפגועים (?) מן הבריאים (?) מערבבים ביניהם, כמו גם קבוצות רב-גיליות. ואז זה כן קורה באופן טבעי לגמרי. ומדהים לצפות בזה.
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמונית* »

אמא אינקובטור,
תודה על התגובה המעוררת.

כתבת שאפשר לעזור להתפתחות.
העזרה, לדעתי, מתבטאת בחשיפת ילד למיגוון רחב של אפשרויות. ואז להניח לנטיותיו הטבעיות להנחות אותו למקום שנכון לו.
אבל לא ניתן לכפות התפתחות. אם לא היית רוצה בסמבה שום דבר לא היה עוזר. כנראה יש בך מקום שזה מתאים לו, למרות שאת מגדירה עמצך רובצת.

כי בעולם כזה שבו כולם מקבלים את כולם, וילדים שלא יכולים לרוץ או לשיר או לקרוא יהיו מאושרים ושמחים בדיוק כמו ילדים שכן - באמת אין סיבה לטפל.
אבל המירדף הזה אחרי מה שכולם מסוגלים יכול להימשך לעד. תמיד נתקל במקום שבו אנו לא מסוגלים לעשות משהו.
ומה אז? אולי במקום לדרבן ילד לעשות מה שכולם עושים (באמצעות טיפולים) כדאי ליטוע בילד תחושת שלמות עם עצמו, עם מי שהוא, עם יכולותיו.

ילד שלא מסוגל, שנמנע - שלא נעימה לו התגוששות, כמו שלא היתה נעימה לי בגיל הזה - ייאלץ להתאמץ מאוד כדי להשתלב בקבוצה.
לעולם לא נוכל להשתלב בכל סוגי הקבוצות. אדם ששלם עם נטיותיו לא יצטרך כלל להתאמץ כדי להשתלב בקבוצה שלא מתאימה לו.

כשמרגישים שהגוף בוגד, שאין קשר בין מה שרוצה המוח לבין מה שקורה בפועל, זו הרגשה מתסכלת ביותר.
ואז מה? כל שאני טוענת הוא שטיפול אצל מטפל הוא בעיני לא הפתרון האמיתי. תיסכול נחווה בכל מקרה. אם לא במקרה של לרוץ אז במקרה של לשיר למשל. וחוצמזה מה רע בלחוות תיסכול. מתסכולים רק צומחים.

ברור שההצלחה של ביתך ללכת אחורה היא נפלאה ותורמת, ככל חווית הצלחה, רבות לביטחונה.כל שאני טוענת הוא שהיא הייתה מסיגה זאת גם ללא הטיפול של המטפל. אלא דרך חוויות אחרות שנרכשות בדרכים טבעיות יותר ואמיתיות יותר. כשאת לצידה ומחבקת את חולשותיה.
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמונית* »

POOH והתוספות

אבל כאמור לפני תחילת הטיפולים היא לא הייתה מוכנה לנסות לעשות דבר כזה אפילו עם תמיכה צמודה שלי..

אני מאמינה, בלי להכיר אתכן בכלל, שאם באותו הזמן , בו כנראה היא הייתה כבר בשלה, היית איתה (בלי לחץ של בואי אני אתמוך בך, עכשיו לומדים לטפס על מדרגות)- אז הייתן מתקרבות ו:
א. היית מכירה אותה יותר טוב ב.היית מכירה ביכולתייך המדהימות כאמא.
בסוף היא הייתה רוכשת את המיומנות הפיזית. אולי זה היה לוקח מעט יותר זמן (ולאן אנו בדיוק ממהרים) אבל התועלת שהייתה טמונה בכך בהרבה מישורים הייתה הרבה יותר גדולה.
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמונית* »

מצטערת על הבילבול:
החלפתי את הניק ניים שלי בדיון זה מאלמוני פלונית לאלמונית
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמונית* »

שוכנת הצוק,
_לפעמים אחים גדולים ושאר ילדים בסביבה מגרים את הילד לפעול גם אם אין בו נטייה כזו.
זו הסיבה לקידום הנהדר שלפעמים מושג כשבמקום להפריד את הילדים הפגועים (?) מן הבריאים (?) מערבבים ביניהם, כמו גם קבוצות רב-גיליות. ואז זה כן קורה באופן טבעי לגמרי. ומדהים לצפות בזה. _

וזאת, לדעתי, כל התורה!!!
לתת לטבע לעשות את שלו, תוך חשיפה וקירבת אם או אב!!!
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

_רוב המטפלים העובדים כיום במוסדות השונים (קופות חולים, משרד החינוך) מתמודדים עם הרבה יותר מטופלים מאשר שעות שמוקצות להם, ולכן הם ישמחו מאוד לשחרר את כל מי שמסוגל להסתדר בלעדיהם.
זה לא סותר. להיפך. הרגשת הנחיצות בקרב מטפלים, עקב עודף מטופלים, אף מצדיקה עוד יותר את קיומם._
נכון, זה לא סותר את הרגשת הנחיצות הטיפולית, (הרגשה טבעית ומובנת, שכל מטפל צריך להיות מודע לה כדי לא להניח לה לעוות החלטות טיפוליות), אבל זה כן סותר את היכולת לממש אותה.
מפני שאם מגיע אלי ילד עם סרבול מסוים במוטוריקה עדינה, נניח, עם קצת טונוס שרירים נמוך, ויש לי את כל הזמן שבעולם לטפל בו, אז אולי אני אמליץ לטפל בו גם אם לא צריך. אבל אם מגיע אלי ילד אחד כזה, ועוד ילד עם קושי בתכנון תנועה שלא מאפשר לו לעלות על המתקנים הכי פשוטים בגינה, ועוד ילד עם שיתוק מוחין שההורים לא רוצים בשבילו חינוך מיוחד (כי הוא יכול להשתלב ברגיל וטוב לו ברגיל) אבל הם כן ישלחו אותו לשם אם הוא לא יקבל טיפול ממני, ועוד תינוק שנולד פג בשבוע 24 והיום הוא אפילו לא משעין משקל על הידיים, ויש לי בדיוק שעתיים ורבע בשבוע להקדיש לכולם - תהיי בטוחה שאת הילד הראשון אני שולחת הביתה עם המלצות, הדרכה וטיפים להורים ולצוות החינוכי, ושוכחת ממנו.
במקומות מסוימים בישראל ובאוסטרליה כיום, לא רק שהילד הראשון יישלח הביתה, גם ילדים אחרים שבאמת זקוקים לטיפול ולא יוכלו להתקדם בלעדיו לא יקבלו מספיק ממנו, או לא יקבלו בזמן, עקב תור המתנה של חצי שנה עד שנה וחצי.

_"יש בעיה אחרת והיא - כשאת עובדת הרבה עם אוכלוסיה עם קשיים ובעיות את נוטה להתרכז בבעיות ולשכוח את הטווח הרחב (הענקי!) של הנורמה. זה אתגר מקצועי מתמיד, ומטפלים רבים מחפשים הזדמנויות לעבוד גם עם ילדים בריאים, כדי לשמור על פרספקטיבה".
אם זה אכן כך אני פשוט מזועזעת. לאבחן ילד בריא כזקוק לטיפול כדי להיות מאותגר, כדי לשמור על פרספקטיבה???!!! זו כבר מעילה בתפקיד. או אפילו פשע._
:-D :-D לא לזה התכוונתי.
התכוונתי לכך שמטפלים שעובדים עם ילדים מאוד שמחים כשיש להם הזדמנות להיות במחיצת ילדים "נורמליים" (שלא יגיעו לטיפול), לשחק אתם ספונטנית (בלי "לטפל" בהם!), ולהזכיר לעצמנו את טווח הנורמה.
באידיאל, מרפאות העיסוק היו מאוד רוצות ללכת פעם בכמה חודשים לאיזה גן ילדים (או בית ספר, או מפגש של חינוך ביתי), לעשות תצפיות, לשחק עם הילדים, ולפעמים גם לשאול אותם אם בא להם על מן משחק מוזר כזה כזה שבדיוק הבאתי אתי (זה יהיה אבחון, אבל אני לא בוחנת אף אחד, והם יעשו את זה מתוך עניין אישי או לא יעשו את זה בכלל. תתפלאי כמה מהם יתנפלו על זה בעניין) ולקבל פרספקטיבה ותובנות.
מדי פעם יש (או היו) פרוייקטים של מעקב התפתחותי, בהם המרפאה בעיסוק היתה רואה פעם בכמה חודשים את כל הילדים שמגיעים לטיפת חלב, או את כל הילדים בגן, עושה "סריקה התפתחותית", מגלה ילדים בסיכון ונותנת ליווי ותמיכה והדרכה למבוגרים המשמעותיים שלהם, כדי שהילד יקבל את מירב ההזדמנויות להתפתח וכדי שהסיכון לא יהפוך לבעיה. מעבר להנאה ולמוסר המקצועי שיש בזה - תארי לך מה זה לתפוס פוטנציאל לבעיה ולפתור אותה לפני שהיא מתנפחת ועושה צרות, דגש על רפואה מונעת - מי שעובד בפרוייקטים האלה תמיד מספר על כמה שזה תרם להבנה שלו את התפתחות הילד הטבעית, וכמה שההבנה היתה חשובה ומשמעותית.
בפועל זה לא תמיד אפשרי, אז אנחנו מנצלים בשמחה הזדמנויות עם האחיינים שלנו, הילדים שלנו, הילדים של חברים וכל ילד שבא לו לשחק אתך. כשהייתי באוניברסיטה, האחיות של חברתי ללימודים היו מאוד נלהבות לעשות את האבחונים שהיא הביאה הביתה, ורבו תורה של מי היום, כי בשבילן זה היה משחק.

ודרך אגב: הרבה פעמים קורה גם דבר הפוך: כשאת עובדת עם ילדים עם מגבלות משמעותיות, את מתרכזת בתהליך שלהם, בונה את תכנית העבודה שמותאמת לקצב האידנדיווידואלי וליכולות שלהם, ולמעשה שמה בצד את הנורמה. אם את מתמידה בזה כמה שנים, את מתחילה להיות שפוכה מהתפעלות כל פעם שילד בן שמונה מצליח להחזיק שרוך של נעל ולמשוך אותו. ואז זה מאוד מרענן ללכת לחברה ולראות את הילדה שלה בת השנתיים עושה את אותו הדבר, לחטוף שוק מהנס המתרחש לנגד ענייך, ואז להזכיר לעצמך שהנס הזה הוא המצב השכיח, ולחזור לעבודה עם פרספקטיבה.
זה לא ישנה את צורת העבודה שלך עם הילדים הפגועים, את עדיין תתאימי את הטיפול לצרכים הנוכחייים שלהם ולעזאזל הנורמות, אבל הפרספקטיבה הזאת חשובה כדי להכיר לעצמך את המצב שלהם בסיטואציה התרבותית הכללית, את התחושה שלהם כשהם יוצאים מהחדר שלך עם כל הזמן והסבלנות שיש לך אליהם וחיים בתוך האוכלוסיה הכללית. איך הם מרגישים כשהאחים הקטנים שלהם יכולים לעשות דברים שהם לא? אכפת להם או לא אכפת להם? האם זה משפיע על המצב הרגשי שלהם, על היומיום שלהם, על איכות החיים שלהם?
חשוב לזכור את זה, כי זה יכול להשפיע על הדינמיקה שלך אתם. זה גם מאוד חשוב בדינמיקה שלך עם ההורים, כי אם את מאושרת מזה שהילד הצליח - אחרי עבודה ממוקדת - להכניס ראש לצוואר החולצה אחרי חמש דקות ושלושה ניסיונות, וההורה מתוסכל עד עמקי נשמתו מהאיטיות שבזה ושואל את עצמו איך בדיוק זה יעבוד כשכולם מתלבשים בבוקר לפני העבודה, וצריך למהר, ולמה לעזאזל הוא לא יכול להיות כמו האחים שלו והמשפחה שלו וכל הילדים האחרים בשכונה ולהתלבש לבד - את בבעיה של תקשורת.
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

_התפתחות של ילדים היא טבעית. ולכן ילד שעובר טיפול התפתח איתו או בלעדיו.
למעט מקרים בהם ההתפתחות הטבעית הופרה על ידי גורמים שונים, למשל פגות. או במקרים בהם יש בעיה התפתחותית.
ואז מה? נאלץ התפתחות?_

אהה. שאלת מיליון הדולר.
איך מתרחשת התפתחות של ילדים? כתוצאה משני דברים: היכולת המולדת שלהם לגדול כיצורים אנושיים (נקרא לזה גנטיקה), וההזדמנויות וההגבלות שיש עליהם מהסביבה.
הסביבה היא מרכיב משמעותי בהתפתחות. אם אני נולדת עיוורת ומלמדים אותי כתב ברייל, השנים של מישוש הנקודות העדינות יפתחו את היכולות שלי להיות רגישה למרקמים ולחוש את ההבדלים המזעריים ביותר בפני השטח, יותר מאשר אילו לא הייתי נחשפת לכתב ברייל ומתרגלת אותו במשך שעות. בפועל, הסביבה יצרה שינוי במספר תאי העצב במוח שלי שיוקדשו לעניין הזה.
כנ"ל ילדים שנעקרו מהסביבה האנושית שלהם וגדלו רק עם חיות בר, ויכולות הריצה, השמיעה וחוש הריח שלהם היו משמעותית גבוהות יותר מאשר של כל אדם אחר בקהילה המקורית שלהם.

כשאני נותנת טיפול לילד, אני בסך הכל משנה את הסביבה. את הסביבה החומרית ואת הסביבה האנושית (=האינטראקציה שלו עם מבוגרים משמעותיים). אני לא "כופה התפתחות" כי אי אפשר לכפות אותה, אבל אני יוצרת תנאים שבהם לילד הספציפי הזה יהיה יותר קל ונוח להתפתח, לממש את הפוטנציאל שלו.
וזה משהו שגם את כאמא יכולה לעשות, ויש לזה הרבה דוגמאות בדף הזה. יש הרבה הורים שעושים את זה באופן ספונטני: מעודדים, מדרגים פעילויות, מחפשים אסטרטגיות שונות, מוצאים את הדרך שמתאימה לילד. יש גם הרבה הורים שמרגישים שהם לא מצליחים להיענות לצרכים של הילד בתחום מסוים ולכן מחפשים הדרכה ותמיכה מאנשי מקצוע. מחובתי כאשת מקצוע לכבד את כל ההורים, ולהתייחס ברצינות ליכולות ולמגבלות שלהם כהורים. אם הם אומרים "מיציתי את היכולות שלי עם הילד הזה, אני זקוק לרעיונות נוספים" אני לפעמים אתן להם רעיונות נוספים, ולפעמים אעודד אותם לשים לב שדווקא יש להם רעיונות מצוינים, ושייתנו לעצמם את הקרדיט הראוי להם. אם הם אומרים "וואלה, אני יכול להסתדר גם בלעדייך" - תפדל. לך לשלום ותהיה בריא. אני זמינה למי שצריך אותי, או למי שמתלבט ורוצה להתייעץ.

_לפעמים, אם לילד יש קשיים אינהרנטיים, הקצב הטבעי והבלתי מופרע שלו יגרום לתסכולים בפני עצמם, כי הוא ניסה וניסה ולא הצליח, והסכנה היא שיום אחד הוא פשוט יפסיק לנסות. ואז מחיר התסכול יהיה יותר גבוה ממחיר הטיפול.
ואז מה? הטיפול ,הרי נוגע בנקודות החולשה, בנקודות המתסכלות, ולכן עלול רק להעמיק את התיסכול._
טיפול טוב אכן נוגע בנקודות החלשות, אבל בצורה אוהדת, תומכת ואוהבת.
ואז אפשר לעשות אתן משהו.
היה לי ילד אחד שעקב קושי מוטורי אמיתי, לא רצה לעלות על המתקנים בבית הספר. כלומר הוא כן רצה, כל הזמן היה מושך אותי אליהם, אבל אז הייתי אומרת לו "טוב, תעלה לפה" והוא היה נתקע, לא מסכים, ואומר "אני לא יכול, אני מפחד". ואני הייתי מעודדת אותו נונסטופ. הייתי אומרת לו "בסדר, בשבוע הבא תוכל לעשות את זה". הייתי אומרת לו "אתה אמיץ!! אתה עולה על המתקן אפילו שזה מפחיד!". הייתי אומרת "אתה חזק, הצלחת להיתלות על המתח" למרות שבהשוואה לילדים אחרים הוא היה חלש, והוא החזיק מעמד על המתח פחות משניה. הפידבק החיובי, ביחד עם זה שנשארנו על המתקנים ולא אמרתי "טוב, אתה לא רוצה - לא צריך, בוא נלך נעשה משהו אחר" הביא לשיפור משמעותי, לא רק ביכולת שלו לעשות מה שרצה לעשות, אלא גם בביטחון העצמי שלו. תוך כמה חודשים הוא היה צורח לי "אני יכול לבד, אני יכול לבד" והודף אותי אם רק ניסיתי להתקרב כדי לשמור עליו, כדי לעמוד בקריטריונים של בטיחות בטיפול.
זה טיפול טוב. (והיו לי גם טיפולים גרועים - כמו שכתבתי למעלה. שוב, קשה לנבא מתי אני בדיוק אצליח לקלוע לצרכים של הילד ולעבוד אתו נכון מבחינה רגשית. אני רק יכולה להשתדל ולהשתפר). העיקר פה היה דינמיקה תומכת, מאפשרת, מרחיבה אופקים, שמגדילה את האמון שלך בעצמך ואת היכולות שלך בפועל. זה לא ייחודי לריפוי בעיסוק. בעיני, גם מרכיב בסיסי בהורות טובה, או חברות טובה, או כל קשר טוב עם אנשים. רצה המקרה, ובסיטואציה התרבותית הנוכחית, החברה שלי מאפשרת לי לעשות את זה עם ילדים, וההורים שמחים שאני שותפה לעול. אז גם אני שמחה. הלימודים גם לימדו אותי את היכולת המשמעותית של ניתוח פעיחלות, מבחינת המרכיבים המוטוריים, התחושתיים, התפיסתיים, הקוגניטיביים, הרגשיים, החברתיים והסביבתיים שלה, וכך קל לי להיכנס לפעילות ולשנות את המרכיב האחד שעושה לילד את רוב הצרות, ולגלות יחד אתו שדווקא כן אפשר. אבל שוב, זה לא ייחודי לי בלבד.

מדוע לא להניח לילד להגיע באופן טבעי, מעצמו, למקום ששוב ירצה לנסות?
כי יש ילדים שאיבדו את הרצון הזה, או לא מעיזים לממש אותו. הם רוצים, אבל מפחדים או עייפים או מיואשים. והעייפות והייאוש יוצרים מעגל שמזין את עצמו בו הם לא מצליחים, רוצים פחות, ואז מצליחים פחות, ומקבלים פידבק מהסביבה של "אתה לא יכול" שהולך ומתחזק. אני נמצאת פה כדי לעצור את מעגל הקסמים הזה, לפתוח פתח לפידבק אחר, מעודד. אופטימי.
בעיני אבדן הרצון לנסות איננו טבעי. ואם ילד איבד את הרצון לנסות אני רוצה לעודד אותו ולהחזיר לו את זה. כמובן שהוא יבחר מה הוא רוצה לנסות קודם, וחשוב לי לסמוך על סדר העדיפויות שלו, אבל אני רוצה להיות שם כדי לתמוך בתהליך הטבעי של הסתכנות והעזה והרפתקה. לא בהתליך הטבעי באותה מידה של ילד שנופל, בוכה, הורה חרד ששומר עליו יותר מקרוב, פחות נותן לו לנסות לבד בפעם הבאה, גם הילד פחות רוצה לנסות שוב, והדימוי של "אני/הוא לא יכול" הולך ומתקבע אצל שניהם.

=>>>>>>>>
התהליך הזה של אבדן בטחון עצמי הוא מאוד מאוד טבעי. לא פחות טבעי מהתהליך של רכישה או רכישה מחדש של ביטחון עצמי. שתי הדינמיקות האלה מאוד טבעיות לנו, מאוד נפוצות ברפרטואר שלנו כבני-אדם. אז בנקודה הזאת, השאלה "מה טבעי" מפסיקה להנחות אותי, כי היא לא תוביל אותי לשום מקום, ומה שמנחה אותי עכשיו היא השאלה "מה יותר טוב".
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמונית* »

תמרוש רוש,
תודה,
מדהים כמה זה סוחף הדברים שכתבת כאן.

"מה יותר טוב"?
יותר טוב זה שאוהבים אותי ומקבלים אותי כמו שאני. מאפשרים לי הזדמנויות. ונמצאים שם בשבילי.
ואז ההתפתחות תבוא בזכות (כמו שאמרת בהגה המקצועית שלך):
היכולת המולדת שלהם לגדול כיצורים אנושיים (נקרא לזה גנטיקה), וההזדמנויות וההגבלות שיש עליהם מהסביבה.

וזה משהו שגם את כאמא יכולה לעשות
ואני משנה מעט: את כאמא יכולה לעשות הכי טוב! את גם תהיי שם בשבילי כל החיים ולא כמו אצל מטפל רק לתקופה קצרה.

אפשר לדרבן בלי עידוד מילולי,
אלא בלשדר שאת מאמינה בילד ומקבלת אותו כפי שהוא.
לדעתי, זו דרך הרבה יותר בונה.
הייתי אומרת "אתה חזק, הצלחת להיתלות על המתח" למרות שבהשוואה לילדים אחרים הוא היה חלש
א. ילדים עלולים לקלוט שהדירבונים האלו לא אמיתיים. וילדים הם רדרים.
ב. ילדים עלולים גם "להתמכר" לדירבונים מהסוג הזה. ובמקום אחר בזמן אחר, כשהמדרבן לא יימצא בסביבה, הצלחה שלהם לא תזכה בפידבוק, ותתמוסס לנגד עיניהם.
ילד שמאמינים בו באמת, ונמצאים שם בשבילו, יהיה מסוגל להאמין בעצמו ולא יזקק לפידבוק כדי לחוש את ההצלחה.

אני רוצה לשתף גם פה את מה שכתבתי בדף מתי והאם לדרוש מילדים.
רצ"ב הקטע:
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמונית* »

הנה לפניכם סיפור הסולם.
בני לא טיפס על סולם עד גיל 3 וקצת. (תרח זקן).
או, לחלופין, בצורה פוזיטיבית, בני טיפס על סולם בגיל 3 וקצת.

ידעתי שזה יעשה לו מאוד טוב מבחינת הביטחון העצמי ויתרום לקידום שלו בתחומים אחרים.

בהתחלה, בתקופת הטיפולים - תקופה בה חשבתי שאני כאמא חייבת להשקיע בו את טובי המטפלים כדי שהוא יצליח לטפס - נסענו אף בגשם זלעפות כשאני בהריון מתקדם לקצה הארץ כדי לקבל את הטיפול שיביא לציון גואל.

בתקופת הצינון - תקופה בה התעייפתי והתחלתי לפקפק בקשר שבין התפתחות בני לטיפול ע"י המטפל - הפסקנו טיפולים והתחלנו להכיר הרבה סולמות. המצאתי כל מיני דרכים כדי לדרבן אותו ולשכנע אותו כדי שיעלה. כי זה לא בא ממנו לבד ורציתי כבר שהוא ילמד לטפס או לפחות ינסה. קודם כל לימדתי אותו, אח"כ טיפסתי בעצמי (דוגמא אישית) ואח"כ שמתי לו את הפלאפון/כדור/מפתחות למעלה כדי שינסה להגיע אליהם. הפעלתי עליו את לחץ אחותו הקטנה שכבר ידעה לטפס. "תראה הנה אחותך כבר למעלה" (דבר נוראי כשלעצמו). ואכן הוא למד וטיפס. איזו שמחה הציפה את חיי? סוף כל סוף הוא טיפס ואני הייתי שם איתו ועזרתי לו.

ידעתי שחשוב שהוא ימשיך והתאמן בלטפס. המשכתי לדרבן אותו. זה גזל ממני הרבה משאבים. והוא סבל. הוא חש שאני לא מרוצה מספיק. הטיפוס היה לעול.

בתקופה הנוכחית - תקופת "הלהניח", תקופת הלקבל תקופת הלערסל - אני לא לחוצה, אני לא מאיצה.לא מציעה. אבל מאפשרת סולמות. כלומר, אנו הולכים לגני-שעשועים. "המון" זמן הוא לא טיפס. ואני נאבקתי עם הלהאיץ. בהתחלה התאפקתי בכוח ואח"כ באמת נרגעתי. שיחררתי. האמנתי בו כפי שהוא. פשוט הנחתי לו.
ולפתע אתמול בבוקר,עת שיחקנו עם חברים בחורשת אקליפטוס מדהימה,
הוא טיפס על סולם מסולסל (דבר שלא עשה עד אז). זה בא ממנו. לא הצעתי לו אפילו.
זה הישג אמיתי. טבעי. בונה. זו שמחה אמיתית.
שוכנת_הצוק*
הודעות: 323
הצטרפות: 11 מרץ 2007, 14:47

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי שוכנת_הצוק* »

הדברים של האלמונית מזכירים לי את היידי בת ההרים, אתם זוכרים, עם קלרה שקיבלה מוטיבציה לנסות להלך בזכות חברת היידי ופייר ואוויר ההרים וחלב העזים (האורגני!) וכל זה. מכירים? זוכרים?

תמונה
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמונית* »

שוכנת הצוק,
זה מקסים.

זה מחזק אותי באמונה שסביבה אוהדת יכולה לעשות נפלאות.
ואיזה סביבה יכולה להיות יותר אוהדת מסביבתה של אמא?
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

שהיא הייתה מסיגה זאת גם ללא הטיפול של המטפל טוב, נסכים שלא להסכים.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

יותר טוב זה שאוהבים אותי ומקבלים אותי כמו שאני. מאפשרים לי הזדמנויות. ונמצאים שם בשבילי. ואם אני, באהבה רבה, מנחמת ומחבקת ילדה שצורחת ורועדת מתסכול כשנפגשים עם חברים בפארק, ואחותה הגדולה והחברים מתחילים לרוץ להם על הדשא, ריצה שמחה כזו של ילדים, והיא מנסה לרוץ אחריהם ואחרי שתי שניות מבינה שאין לה שום סיכוי להשיג אותם (שילוב של רגליים קצרות, לא הרבה כוח פיזי וסרבול מוטורי) ומתפרקת, ממש מתפרקת בבכי נואש, כזה שהחיבוקים שלי הם אולי פלסטר לייאוש אבל לא פותרים את שורש הבעיה.

לילדה הפרטית שלי, עם כל האהבה והקבלה, עשה מאוד טוב טיפול שעזר לה לקבל בטחון בעצמה ובגופה, והיום שבו היא העזה לרוץ יחד עם הילדים האחרים, לא להשיג אותם אבל להתמיד בריצה אחריהם ולא להתעייף, להתייאש או להתפרק בבכי אחרי כמה שניות - היה יום מאושר מאוד לה ולי.

אבל הסכמנו כבר שלא להסכים.
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמונית* »

פלוני אלמונית,
המצב שתארת באמת מתסכל.
אם את מאמינה שהטיפול הוא זה שהביא אותה להעז ולרוץ
אשריך
את אמא שלה
את מכירה אותה הכי טוב

אני מאמינה
שכאשר יש בשלות ומסוגלות
ואמא או אבא רגישים לצרכים של הילד ומאפשרים הזדמנויות
הוא יגיע להישגים בעצמו. הישגים משמעותיים יותר.

את לא חושבת שהבת שלך הייתה מצליחה לרוץ ולהעז לרוץ בלאו הכי?
את לא חושבת שאין ביכולתך לעזור לה?
POOH_והתוספות*
הודעות: 1091
הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי POOH_והתוספות* »

את לא חושבת שיש גם מטפלים טובים? שבאמת עוזרים?
את לא חושבת שיש ילדים שהטיפול עוזר להם?
את לא חושבת שיש ילדים עם בעיות וקשיים שלא משנה כמה אבא/אמא רגישים ופתוחים ומכילים
אין להם את הכלים לעזור שלהם?

את לא חושבת שלפעמים יש אנשים עם כלים שאנחנו לא מכירים ויכולים לעזור?

לא קיבלת אף פעם עצה ממישהו זר שעזרה?
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

זו היתה אני, קודם.

_את לא חושבת שהבת שלך הייתה מצליחה לרוץ ולהעז לרוץ בלאו הכי?
את לא חושבת שאין ביכולתך לעזור לה?_

אני חושבת שהיא לא חיה בחלל ריק. והתסכול העצום שהיתה צוברת בזמן שהיתה מסתכלת בעיניים כלות על אחותה וחבריה משתוללים להם, כשהיא כל כך רוצה להצטרף ולא מסוגלת - לא שווה את העיקרון (שבמילא אין לי) של לעזור לה בעצמי. אבל אני בכל מקרה לא מאמינה שאדם אחד, אוהב ככל שיהיה, יכול לתת מענה לכל צרכיו של אדם אחר. אני כאמא, עם כל הכוונות הטובות, מאמינה שעדיין יש אנשים עם כלים שאנחנו לא מכירים ויכולים לעזור.
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי מי_מה* »

הדיון המרתק הזה מגיע אלי בזמן של התלבטות דומה במישור המקצועי. כמורה ליוגה, אני תוהה לא פעם כמה לתקן. וכאן מדובר באנשים בוגרים "רגילים". נטית הלב שלי היא לתת לתלמידי את הזמן לתקן בעצמם מתוך התבוננות פנימה , אל מה שהם עושים, ומכאן שההוראה שלי מכוונת להתבוננות יותר מאשר לתיקון. פעמים רבות עולה ההתלבטות, אולי עכשיו התלמידה המסוימת הזאת, עושה טעות שעלולה להזיק לה? אם היא תבין מתוך ההנחיה הכללית ותתקן את עצמה, ברור שזה יהיה נהדר ותחושת ההצלחה תהפוך את הזכרון הזה לחיובי ויש לו סיכוי טוב להישאר. אבל מה אם לא? האם לתת לה לשגות, טעות שעלולה לגרום לנזק, או לכל הפחות, תחושת אי נוחות? להתערב בתהליך הטבעי שלה ולתקן?
זו התלבטות אין סופית. בכל צומת בחיים. מתי לקבל עזרה ומתי לתת לדברים להסתדר מאליהם. אושר, הוא לבחור נכונה בכל צומת.
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמונית* »

POOH והתוספות,
אין כזה דבר אמת אבסולוטית.

את לא חושבת שיש גם מטפלים טובים? שבאמת עוזרים?
בטוח שכן.

את לא חושבת שיש ילדים שהטיפול עוזר להם?
בטוח שכן.

_את לא חושבת שיש ילדים עם בעיות וקשיים שלא משנה כמה אבא/אמא רגישים ופתוחים ומכילים
אין להם את הכלים לעזור שלהם?_
לא!

את לא חושבת שלפעמים יש אנשים עם כלים שאנחנו לא מכירים ויכולים לעזור?
בוודאי שכן. פשוט צריך בתור הורה להתייעץ איתם.

לא קיבלת אף פעם עצה ממישהו זר שעזרה?
קיבלתי. עצות שעזרו הן עצות שהתחברתי אליהן. עצות שהוציאו משהו מתוכי.
רוב העצות לא היו כאלו. את אלו שהיו כאלו יישמתי בדרכי שלי והן הקפיצו אותי למעלה, הצמיחו אותי.
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמונית* »

אמא אינקובטור,
אני חושבת שהיא לא חיה בחלל ריק. והתסכול העצום שהיתה צוברת בזמן שהיתה מסתכלת בעיניים כלות על אחותה וחבריה משתוללים להם, כשהיא כל כך רוצה להצטרף ולא מסוגלת - לא שווה את העיקרון (שבמילא אין לי) של לעזור לה בעצמי.

הלעזור בעצמי הוא לא עיקרון. הוא דרך.
דרך לעזור לביתך להצליח. דרך הכי נפלאה. הכי אמיתית. הכי משמעותית. והכי בת-קיימא. כי את האמא של ביתך לעד. ואת תכירי אותה הכי טוב. ולכן גם תוכלי לעזור לה בהתמודדויות אחרות בעתיד - הכי טוב.

אבל אני בכל מקרה לא מאמינה שאדם אחד, אוהב ככל שיהיה, יכול לתת מענה לכל צרכיו של אדם אחר. אני כאמא, עם כל הכוונות הטובות, מאמינה שעדיין יש אנשים עם כלים שאנחנו לא מכירים ויכולים לעזור.
זנ לא סתם אדם אוהב זאת אמא.
בטוח שיש אנשים שיכולים לעזור. אז מה?
לעזרת הורה אין תחליף.
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

_הלעזור בעצמי הוא לא עיקרון. הוא דרך.
דרך לעזור לביתך להצליח. דרך הכי נפלאה. הכי אמיתית. הכי משמעותית. והכי בת-קיימא. כי את האמא של ביתך לעד. ואת תכירי אותה הכי טוב. ולכן גם תוכלי לעזור לה בהתמודדויות אחרות בעתיד - הכי טוב._

כאן אני חולקת עלייך: אני אישית מתייחסת ליכולת ההורית בערבון מוגבל.
לא כמטפלת, אלא כילדה שהייתי.
להורים שלי היו מגבלות. אני גאה ושמחה להגיד שגדלתי אצלם וחייתי אתם באופן אינטימי, וכך למדתי להכיר לעומק, לא רק את כוחותיהם ותבונתם, אלא גם את המגבלות ההוריות שלהם.
אני מוקירה אותם על מה שהם ומה שהם נתנו לי. אין לזה תחליף.
אבל אני גם מוקירה אותם מאוד על כך שהם ביקשו מאנשים נוספים לחלוק אתם את משימת הגידול והתמיכה בי.
הסבתות שלי.
עודפעם הסבתות שלי.
הזוג הצעיר, חברים של סבתא שלי.
גיסתי.
שוב גיסתי.
המורים שלי בתיכון.
ועוד פעם הסבתות שלי, שהיו בשבילי כזוג הורים נוסף.
מה הייתי עושה בלעדי כל האנשים האלה?
אין ספק שהייתי במצב פחות טוב ממה שאני יום.

כיוון שההורים שלי היו אנשים חסרים במידת-מה (כמו כולנו, ראי אמא שאוהבת יותר), המשמעות של אנשים חשובים, נוספים סביבי, היתה גדולה מאוד. ראי גם דרוש כפר שלם לגדל ילד.

לעזרת הורה אין תחליף.
כן.
אבל גם לעזרת אדם נוסף, שאיננו הורה, אין תחליף.

ואני אסירת תודה לכך שאני, אישית, זכיתי בשתיהן.
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

אינעל רבו. היה פעם דף דומה, לא?
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמונית* »

תמרוש רוש,
המשמעות של אנשים חשובים, נוספים סביבי, היתה גדולה מאוד.
לא טענתי שאחרים לא יכולים להיות משמעותיים
טענתי שהורים עם מגבלותיהם הם המשמעותיים ביותר
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמונית* »

מי מה
אולי עכשיו התלמידה המסוימת הזאת, עושה טעות שעלולה להזיק לה?
זו טעות שאת מייחסת לה ואולי את טועה לגמריי

האם לתת לה לשגות, טעות שעלולה לגרום לנזק, או לכל הפחות, תחושת אי נוחות?
מי קובע שזו שגיאה? מה רע בלהרגיש אי-נוחות? מאי-נוחות אפשר לצמוח

להתערב בתהליך הטבעי שלה ולתקן?
גם אם תנסי, רק היא יכולה לחולל שינוי בעצמה.

אושר, הוא לבחור נכונה בכל צומת.
אין דבר כזה נכון. אושר זה שמחה בלב בלי תלות בשום דבר.
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

מי קובע שזו שגיאה? מה רע בלהרגיש אי-נוחות? מאי-נוחות אפשר לצמוח
רע בכך שאימון ביוגה בטכניקה לא-נכונה, יכול לגרום נזק לגוף. לאמא שלי זה קרה.
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמונית* »

מי מה ותמרוש-רוש,
לא הבנתי נכונה.
לא חשבתי שמדובר באי-נוחות פיזית.

כשהמורה שלי ליוגה מעירה לי זה מרגיז אותי, לעיתים, ומפריע לי.
אני עושה מה שטוב לגוף שלי ואני לא זקוקה להתערבות שלה.
זה מביא אותי לאי-נעימות כי לא מתאים לגוף שלי לשנות.
כמובן שהיא לא כפתה עלי דבר, אבל ציפתה שאתקן בהתאם להנחיותיה.

אני חושבת שאם היא הייתה עושה זאת בדרך שונה זה היה יותר נכון.
פשוט להציע, תוך הדגמה אישית, ולאפשר לי לבחור אם זה מתאים לי.

הדרך היותר נכונה היא לעורר קשב לגוף, וכמו שאמרת מי מה, לעורר את יכולת ההתבוננות בעזרת מלל.
משפטים כמו: תבדקו אם טוב לכם בתנוחה, אם מרגיש לכם נוח. אם לא אז אפשר לכופף ברכיים או לשנות תנוחה לתנוחה אחרת. זה בסדר.
כך את מציידת את התלמידה שלך בכלי. כך היא תוכל לפתח רגישות לגופה גם בתנוחות אחרות. כך תאפשרי לה להשיג בנייה עצמית. צמיחה אמיתית. ולא רק "תכבי את האש המקומית."

בדיוק הדרך שמתאימה לנהוג עם ילדים!

להציע, לנסות לשכנע, לאפשר, לתת לגיטמציה. ראו בהקשר אחר מתי והאם לדרוש מילדים. אלמונית מה-(12.05.2007 11:37).
אמא_בלמידה_מתמדת*
הודעות: 270
הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_בלמידה_מתמדת* »

אני מאוד נהנית לקרוא את הדיון הזה.

אלמונית, מעניין לקרוא את דברייך, ואני מזדהה עם הצורך לחלוק את ניסיונך עם אחרים. גם לי יש צורך כזה, ובנושאים מסוימים אפילו תחושת שליחות בוערת.
יחד עם זאת, קשה לי עם הכללות נחרצות כמו אין דבר כזה נכון. אושר זה שמחה בלב בלי תלות בשום דבר_ או _הלעזור בעצמי הוא לא עיקרון. הוא דרך. דרך לעזור לביתך להצליח. דרך הכי נפלאה. הכי אמיתית. הכי משמעותית. כשאת "מדברת בפתגמים", קשה לי עם ההשקפה המשתמעת, שיש אמיתות מוחלטות שנכונות תמיד לכולם.
אני מרגישה שארגז הכלים הנפלא שנבנה כאן בדף, נבנה מהמון התבוננויות זהירות, נקודתיות, פרטיות, מסוג "שמתי לב שבסיטואציות מסוג X, בדרך כלל קורה אצלנו Y". זה הכל וזה המון, ומכאן יש לכל קוראת את החופש לבדוק אם החוקיות שנחשפה חלה גם בחיים שלה, אם זה תורם לה משהו. המון נקודות למחשבה וסימני שאלה יש כאן בדף. מעט מאוד סימני קריאה.
כמורה ליוגה, אני תוהה לא פעם כמה לתקן. וכאן מדובר באנשים בוגרים "רגילים". נטיית הלב שלי היא לתת לתלמידי את הזמן לתקן בעצמם מתוך התבוננות פנימה
בחודשים האחרונים חזרתי ללמוד יוגה, אצל מורה נפלאה.
יש תנוחות שאני פשוט לא מבינה. דברים בסיסים כמו "כלב מסתכל למטה". עוד לפני מה שהגוף שלי יכול או לא יכול לעשות, אני באמת לא מבינה איך זה צריך להיות. כשהמורה מתקנת אותי (במילים או במגע) אני אסירת תודה כי זה עוזר לי להבין. אני לא תופסת את זה כביקורת, אלא דווקא כעדות לאכפתיות ואמון. אם היא מתקנת אותי, היא כנראה מאמינה שאני יכולה להשתפר.
האם ביקורת היא בהכרח עניין שלילי ולא נעים, או שאפשר גם לתפוס אותה כמרכיב מצמיח ומגדל? אנשים באמת נפגעים כשמתקנים אותם, או שבעצם אנחנו מפריזים בהערכת הפגיעות של אנשים אחרים? ואולי זה עניין מאוד אישי, וצריך לנסות ולהרגיש את התגובה של כל תלמיד ותלמידה?

מכל מקום, אם את חושבת שתלמידה מסוימת עשויה לגרום נזק לעצמה, לא הייתי מהססת לתקן.
(עוד דבר שעוזר לי מאוד: כשהמורה ליוגה אומרת איפה בדיוק אמורים להרגיש את המתיחה או את השריר שעובד).
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמונית* »

אמא בלמידה מתמדת,
אין דבר כזה נכון.
כי לכל אחד את הנכון שלו.
אושר זה שמחה בלב בלי תלות בשום דבר
אפשר להיות מאושר באמת רק לרגע כי לפתע המציאות החיצונית השתנתה?
אני חושבת שכדאי להבין שהמציאות שם בחוץ היא תפאורה שמשתנה
ולכן לא כדאי להיתלות בה כדאי להיות מאושר
כדאי להיקשר לבפנים של עצמנו.
המהות שלנו אינה אפיזודה חולפת.
הלעזור בעצמי הוא לא עיקרון. הוא דרך. דרך לעזור לביתך להצליח. דרך הכי נפלאה. הכי אמיתית. הכי משמעותית.
צודקת. לוקחת את דבריי.
אולי היה כדאי להוסיף הכי נפלאה עבורי, הכי אמיתית עבורי, הכי משמעותית עבורי.

האם ביקורת היא בהכרח עניין שלילי ולא נעים
ביקורת היא דבר שיכול לבנות. רק צריך להציע אותה.
בדיוק בגלל מה שכתבת שאת לא מסכימה עם ההשקפה: "שיש אמיתות מוחלטות שנכונות תמיד לכולם"
POOH_והתוספות*
הודעות: 1091
הצטרפות: 19 ספטמבר 2004, 11:38
דף אישי: הדף האישי של POOH_והתוספות*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי POOH_והתוספות* »

כמורה ליוגה, אני תוהה לא פעם כמה לתקן. וכאן מדובר באנשים בוגרים "רגילים". נטיית הלב שלי היא לתת לתלמידי את הזמן לתקן בעצמם מתוך התבוננות פנימה

כשהמורה מתקנת אותי (במילים או במגע) אני אסירת תודה כי זה עוזר לי להבין. אני לא תופסת את זה כביקורת, אלא דווקא כעדות לאכפתיות ואמון. אם היא מתקנת אותי, היא כנראה מאמינה שאני יכולה להשתפר.
_מכל מקום, אם את חושבת שתלמידה מסוימת עשויה לגרום נזק לעצמה, לא הייתי מהססת לתקן.
(עוד דבר שעוזר לי מאוד: כשהמורה ליוגה אומרת איפה בדיוק אמורים להרגיש את המתיחה או את השריר שעובד)._
אני כרגע לצערי לא לומדת יוגה אבל כשלמדתי זה היה בדיוק אותו דבר.
וגם המורה תמיד נתנה אופציות לתלמידים מתקשים - ובדקה עם החדשים שהם מסתדרים - עם חלק בקול רם וחלק במגע עדין לידם [תלוי בתלמידה].
אחרי שלמדתי איתה ניסיתי עם שתי מורות אחרות ולא התחברתי אז הפסקתי ללמוד לצערי..
להן לא הייתה את אותה גישה מכבדת ומועדדת. אצלן הייתה הגישה שלהן:
_אני עושה מה שטוב לגוף שלי ואני לא זקוקה להתערבות שלה.
זה מביא אותי לאי-נעימות כי לא מתאים לגוף שלי לשנות.
כמובן שהיא לא כפתה עלי דבר, אבל ציפתה שאתקן בהתאם להנחיותיה._
ולזה לא התחברתי אז הפסקתי..
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

אשרייך, אלמונית. באמת. בלי ציניות.
אשרייך שהצלחת ליצור משק אוטרקי של לימוד וחינוך ועזרה והתפתחות.

אני לא, וממש בסדר לי עם זה, ואם הבת שלי מצליחה לרכב על תלת אופן בעזרתה של פיזיותרפיסטית, אני שמחה מאוד, גם אם היא הגיעה לזה בדרך שהיא לא דרך הכי נפלאה. הכי אמיתית. הכי משמעותית.
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמונית* »

משק אוטרקי של לימוד וחינוך ועזרה והתפתחות.
פשוט (בעצם בכלל לא פשוט) התחלתי להאמין בסגולותיה של אמא ובעוצמתה של אמא.

התבוננתי בבתי הקטנה (בת השנה פלוס) משחקת בסלון על השטיח לבדה. בכלל לא יורקת לכיוון שלי. עסוקה בעיסוקיה. מלאת חיים וחוויות. וכשקמתי לרגע היא פסקה לשחק. כאילו נוכחותי לידה הפיחה משמעות במשחק.
ואז הבנתי מה העוצמה של אמא. יש לנו את זה מעצם הוויתנו ומהתפקיד שקיבלנו - להיות אמא. "רק" להיות שם בשביל ילדנו, וכל השאר יבוא מהטבע. הטבע של כל ילד וילד.
שוכנת_הצוק*
הודעות: 323
הצטרפות: 11 מרץ 2007, 14:47

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי שוכנת_הצוק* »

אלמונית, הכל טוב ויפה חוץ מאיזו תחושה (שמתעקשת להציק לי למרות שטרם ניסחתי אותה לגמרי): ש באופן טבעי באמת מתאים רק למי ש"בריא ועשיר" (צורת ביטוי, אל תתפסוני במילה). וברגע שיש בעיה, ההכרעה אינה כה פשוטה. חלק מהילדים שאנו מגדלים היום לא באו לעולם באופן טבעי (טיפולי פוריות, תרומת זרע, שמירת הריון, פגות, ניתוח קיסרי, יילודים שעברו החייאה, ועוד).
בטבע המקרים הללו היו מסתיימים במוות או בנכות שמן הסתם הייתה מלווה בלעג ובנידוי חברתי.
העולם המודרני נותן לנו כלים להתמודד עם זה אחרת. לשנות את צו הטבע כשהוא האכזרי מכל - רק החזק שורד. לעזור גם לחלשים לשרוד, וברגע שהם שורדים, רצוי גם לפרוח.

הדוגמה שהעלתה זאת אצלי - פגות, למשל, עלולה להיות כרוכה בקשיים אחרים אצל הילד, כגון עיוורון חלקי או מלא. מה שבוחרים ההורים לעשות אינו חייב להיות נקי, ברור ועקבי (רק אידיאלים הם כאלה, וזה כבר שייך לדף מדעי הרוח בחינוך הביתי או משו). אבל הם כן יכולים למצוא דרך לשלב את המיטב שהעולם המודרני מציע ולרכך את המלאכותיות של סדרות טיפולים. למשל, הם יכולים לאפשר לילד לפגוש סטודנט עיוור, שיוכל ללמדו גם דברים טכניים בצורה טבעית יחסית, בעוד שמטפל/משקם רשמי וממוסד היה מלמד בצורה מובנית, ולכן גם מלאכותית יותר. נכון, זה לא 100% טבעי, אבל ככה זה עם פשרות, מודוס ויוונדי, הרע במיעוטו באופן טבעי (זה שם הדף שאם מעניין, אני מציעה להמשיך בו את הדיון).
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמונית* »

בשבילי הטבע הוא חשוב, אבל הוא לא אידאל. (למשל אני לא רוצה "לידה טבעית". רוצה ללדת בבי"ח ליד רופאים. מאידך, אני מניקה (ואמשיך להניק) כבר 4.5 שנים בלי הפסקה שלושה ילדים) .
אבל האושר הוא כן אידאל עבורי. (למדתי להוסיף את המילה החשובה עבורי מאמא בלמידה מתמדת).
לאפשר לילד להתפתח בקצב הטבעי שלו בלי לחץ הורי סמוי זה לאפשר לו להיות מאושר ושלם עם עצמו.
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי מי_מה* »

אמא בלמידה מתמדת בהתנסחות הבהירה שלה, עשתה לי סדר במחשבות. כבר קודם הרגשתי (ואפילו כתבתי אבל הפסקת חשמל של שבריר שניה מחקה לי הכל) שלמרות שאני מבינה ואף מצדדת חלקית, בגישה של אלמונית, משהו בדברים קצת צרם לי. הנחרצות.
בסך הכל יש כאן שתי גישות. אם לחזור להשואה להוראת היוגה, קיימות שתי גישות. הגישה "המזרחית" לפיה יש מורה יש תלמידים. הוא חולק את הידע שלו ומי שמבין וממשיך את הידע - יופי, מי שלא - לא. ויש את הגישה "המערבית" לפיה המורה יסביר, יתקן וידריך, בכל דרך שתידרש כדי שכמה שיותר תלמידים יבינו וילמדו ושלא יגַרמו נזקים. בין שתי הגישות האלה יש אינספור שבילי ביניים. אני אישית אוהבת את שבילי הביניים. אני גם סבורה שמי שגדלו בתרבות מערבית עלולים להינזק כשהם נעזבים לנפשם בשיטה המזרחית, כיון שאין להם תמיד את הכלים לדעת מה הכי טוב בשבילם וכשזה נוגע ליוגה (ואני בטוחה שגם בתחומים אחרים, אבל קטונתי) הם בהחלט עלולים לגרום לעצמם נזק.
כך או כך אני שמחה על הדיון הזה, על ההזדמנות לעבד את המחשבות בנושא הזה, שאולי באמת ראוי לדף משלו.
אלמונית*
הודעות: 1286
הצטרפות: 01 אוקטובר 2001, 09:06

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אלמונית* »

יש לי עמדה. ואני נחרצת. ליתר דיוק מאמינה בה באמונה שלמה.
הגעתי אליה אחריי דרך ארוכה של איבחונים, מכון להתפתחות הילד, דוקטורים, מטפלים בכל מיני שיטות (ביניהם פיזיוטרפיסטית נוירו-התפתחותית מדהימה וקלינאית תקשורת שאסור להגיע אליה. מוכנה לתת פרטים בנפרד למעוניינות).
כסף לא היה שיקול. גם זמן לא היה שיקול. אפילו אי-הסכמה של בעלי לא היוותה שיקול.
בסופו של דבר, הרגשתי שעבורי ועבור ילדי, זה לא היה נכון. כמו שהסברתי למעלה.
גיליתי דרך חדשה, דרך שהיא שלי.
"ועשיתי לי רב": מטפלת באופנית שהלכתי לפי דרכה. היא הינחתה אותי. היא אמרה לי להניח לילד.

הספק הוא אמנם חשוב. אבל לפעמים, אחרי דרך ארוכה מלאה בספקות ומשברים - אפשר להגיע לנחרצות.
והשלמות הזאת היא כשלעצמה (בלי קשר לדרך שבחרתי) עושה הרבה מהעבודה.
אני משדרת לבן שלי ביטחון.
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

אני מרגישה שארגז הכלים הנפלא שנבנה כאן בדף, נבנה מהמון התבוננויות זהירות, נקודתיות, פרטיות
|Y|
אמא_בלמידה_מתמדת*
הודעות: 270
הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_בלמידה_מתמדת* »

מאמר נהדר על שבחים שתורגם לעברית ופורסם בגיליון הלפני-אחרון של מוסף סופשבוע של מעריב (לצערי לא מצאתי את התרגום לעברית על הרשת).
שווה קריאה בהקשר של סירבול ובכלל.

לקחתי משם כמה תובנות שרלוונטיות לענייננו, ועיקרן הוא שבתקשורת עם ילדינו חשוב להעביר שוב ושוב את המסר ש מאמץ הוא הדבר המוערך (להבדיל מכישרון מולד); שהישגים אינם נקבעים דטרמיניסטית על ידי הכשרונות המולדים, אלא, במידה רבה, על ידי המאמץ שהושקע בהם.
חשוב אפוא לשבח את המאמץ שהושקע במטלה ("ואו! רואים שעבדת על זה קשה!") ולא את הכישרון שמשתקף בתוצר.
צריך להפנות את הזרקור אל המקום בו יש לילדים שליטה (המאמץ), ולגרום להם להאמין שיש טעם למאמץ שלהם. שלא הכל קבוע וידוע מראש.

הנה קטע אחד:

Life Sciences is a health-science magnet school with high aspirations but 700 students whose main attributes are being predominantly minority and low achieving. Blackwell split her kids into two groups for an eight-session workshop. The control group was taught study skills, and the others got study skills and a special module on how intelligence is not innate. These students took turns reading aloud an essay on how the brain grows new neurons when challenged. They saw slides of the brain and acted out skits. “Even as I was teaching these ideas,” Blackwell noted, “I would hear the students joking, calling one another ‘dummy’ or ‘stupid.’ ” After the module was concluded, Blackwell tracked her students’ grades to see if it had any effect.

It didn’t take long. The teachers—who hadn’t known which students had been assigned to which workshop—could pick out the students who had been taught that intelligence can be developed. They improved their study habits and grades. In a single semester, Blackwell reversed the students’ longtime trend of decreasing math grades.

The only difference between the control group and the test group were two lessons, a total of 50 minutes spent teaching not math but a single idea: that the brain is a muscle. Giving it a harder workout makes you smarter. That alone improved their math scores
אמא_בלמידה_מתמדת*
הודעות: 270
הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_בלמידה_מתמדת* »

בהמשך לקטע הקודם:
ברחוב שלנו יש ילדה אחת, בת 12 בערך, שכל הזמן משחקת כדורסל בחוץ. מתאמנת עם עצמה בקליעות, או משחקת נגד ילדים אחרים.
זה מחזה מרהיב - כשהילדה הזו משחקת היא פשוט יפהפיה.
בכל פעם שאני עוברת לידה עם הדס ואיה, אנחנו עוצרות, מתבוננות ומעודדות אותה בהתלהבות. אני לא יודעת איך קוראים לה, אבל אנחנו מכנות אותה "אלופת הכדורסל". הדס כבר רגילה שאני שואלת: "את יודעת למה היא שחקנית כל כך נהדרת?"
"כי היא כל הזמן מתאמנת".
אמא_בלמידה_מתמדת*
הודעות: 270
הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_בלמידה_מתמדת* »

כשהמורה שלי ליוגה מתקנת אותי (במילים או במגע) אני אסירת תודה כי זה עוזר לי להבין. אני לא תופסת את זה כביקורת, אלא דווקא כעדות לאכפתיות ואמון. אם היא מתקנת אותי, היא כנראה מאמינה שאני יכולה להשתפר.

אני רוצה לנסות ולהרחיב בנקודה הזו, שהרלוונטיות שלה חורגת מעבר ללימודי יוגה. היא קשורה לשאלה רחבה יותר של הערכה מצמיחה - איך מייצרים סביבה ושפה שבתוכן מתאפשר לקבל ביקורת ולצמוח ממנה, ללא פגיעה בדימוי העצמי ובהנאה מן הלמידה.
בשבועות האחרונים אני מנסה לעקוב אחרי ההתבטאויות של המורה שלי ליוגה, שיש לה כישרון טבעי להערכה מצמיחה:
  • "תתכופפו ותניחו ידיים על כפות הרגליים, הקרסוליים או השוקיים - כל אחד איפה שנוח לו" [השונות בין התלמידים היא טבעית. מותר להיות במקום טוב או פחות טוב. כולם רצויים ומוזמנים לשיעור באותה מידה.]
  • "זה יופי! זה ממש יופי!" [לזהות, להדגיש ולהתפעל ממה שיש, ממה שטוב ונכון עכשיו]
  • "אתה ממש מבין את התרגיל הזה. אין לך את הגמישות כדי לבצע אותו באופן מושלם, אבל אתה עושה אותו לגמרי נכון" [כנ"ל. למצוא את הטוב. לאפשר לכל אחד להרגיש גאווה וסיפוק לגבי משהו, באופן אמיתי ולא מזויף]
  • "זה מאוד השתפר!" [כל תלמיד מושווה לעצמו בלבד. הדגש אינו על ההישגים האבסולוטיים, בוודאי לא על ההישגים ביחס לתלמידים האחרים בכיתה]
  • "את זה הגוף שלך עדיין לא מבין" [במילה 'עדיין' מובלעת ההנחה שההתקדמות בוא תבוא. זה רק עניין של זמן]
  • "תיישרי קצת כאן...וכאן..." [במקום לומר 'זה טעון שיפור', מסבירים בפשטות מה אפשר לעשות כדי להשתפר. וגם - השיפור נעשה בצעדים קטנים. בכל פעם מתמקדים בהיבט אחד שאפשר לתקן, וכשזה מופנם ממשיכים הלאה. מוסרים רק מידע שאפשר לעכל.]
  • "הכתפיים שלך מאוד התחזקו בחודשים האחרונים. את מרגישה פחות מתח בכתפיים ובעורף?" [לפעמים רואים את ההתקדמות רק כאשר מסתכלים על יחידות גדולות של זמן]
  • "את זה לקח לי חמש שנים עד שהצלחתי לעשות" [התקדמות היא תולדה של זמן, כלומר אימון. יגעת ומצאת - תאמיני.]
"זו נקודת תורפה אצלי. לי* קשה עד היום לעשות את התרגיל הזה" [אפילו המורה לא מושלמת. לכל אחד יש נקודות חוזק וחולשה וזה בסדר]

אני אנסה לאסוף עוד משפטים כאלה בהמשך.
הנושא הזה מעסיק אותי עכשיו גם מהכיוון המקצועי. התמזל מזלי ואולי תהיה לי אפשרות להשפיע על התוכן של לימודי ההערכה במכללות למורים בישראל. בדרך כלל כשמדברים עם מורים על הערכה חלופית, הם אומרים שמדובר ברעיונות יפים בתיאוריה אבל לא מציאותיים בלחץ הזמן וקוצר המשאבים של מורה בישראל. אני רוצה לבנות יחידת הוראה שתעביר את המסר שהערכה מצמיחה זה במידה רבה עניין של גישה כללית ושפה. כל תובנה מניסיונכן תתקבל כאן בברכה רבה (תמרוש רוש ו-מי מה, אשמח במיוחד אם תחלקו כאן מניסיונכן המקצועי @}).
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

לילדונת יש קול מדהים. יש לה שמיעה (לדעתי) אבסולוטית. יש לה חוש קצב.
ולאחרונה היא התחילה לרקוד, ממש לרקוד בשמחה והנאה. המוסיקה ממגנטת אותה ולמי אכפת אם היא לא תתקבל לבולשוי.

היינו בפגישת סיכום שנה עם הפיזיותרפיסטית, שהיתה מאוד מבסוטה ממנה. התוית הרשמית: עיכוב מוטורי קל. קל! "הסיבה שיש לה בכלל עיכוב כלשהו היא שהיא לא מצליחה להסתדר עם זריקה ותפיסה של כדור. תוכלי להתאמן איתה בקיץ?".

נאלצתי לומר שלא, כנראה שלא, אני עצמי לא מסוגלת לשחק בכדור :-) ומעולם לא הצלחתי.

לגבי הערכות - קשה, קשה מאוד. היו לי תלמידים מבריקים, מתעניינים, שהיה תענוג ללמד אותם - אבל את הרעיונות הנהדרים שהיו להם הם לא הצליחו להביא לידי מימוש. תיכננו ניסויים מרושלים מאוד, אם בכלל, חיפפו בביצוע, כתבו דו"חות שמה לעשות, פספסו לחלוטין את הנקודה.
היו לי תלמידים - למעשה, תלמידות - שקדנים, חרוצים, התישו אותי בשאלות על השפיץ של הקפיץ בחריץ - ובמבחנים ובעבודות הביאו לי עיסה של כל מה שכתוב בספר. לא נראה לי שנקלט שם משהו, אבל העובדות היו שם (יחד עם שלוש מאות עובדות אחרות לא רלוונטיות).
היו כמה נהדרים באמת, שהתעניינו, הבינו, הפנימו, וגם הצליחו לנסח את הדברים בצורה נכונה.

היה קשה מאוד לתת ציונים שונים לשני תלמידים שבכתה התעניינו, חקרו, למדו במידה דומה של התלהבות - והפיקו עבודות שונות מאוד ברמה, בעומק, בניסוח. אבל היה קל מאוד להבדיל את העבודות האיכותיות באמת מכל היתר. וכן, האיכות חשובה, וכן, הציון משנה, כי אנחנו כבר לא בתיכון.
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

לי אפשרות להשפיע על התוכן של לימודי ההערכה במכללות למורים בישראל. בדרך כלל כשמדברים עם מורים על הערכה חלופית, הם אומרים שמדובר ברעיונות יפים בתיאוריה אבל לא מציאותיים בלחץ הזמן וקוצר המשאבים של מורה בישראל. אני רוצה לבנות יחידת הוראה שתעביר את המסר שהערכה מצמיחה זה במידה רבה עניין של גישה כללית ושפה.
לא הבנתי... אנא הסבירי שנית @}
אמא_בלמידה_מתמדת*
הודעות: 270
הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_בלמידה_מתמדת* »

תמר, טוב שאת שואלת. לא הסברתי טוב.

השאלה שהפניתי אליכן היא, איך אתן רואות את הסוגייה של הערכה (=שיפוט של הביצוע ומשוב עליו) בטיפול או בהוראה. מתי ואיך אתן נותנות משוב למטופלים או לתלמידים על התפקוד שלהם. מה עובד (=מקדם את הלמידה, מסייע לבניית הדימוי העצמי או לפחות לא פוגע בו, תורם להנאה או לפחות לא פוגע בה).

הציטוט שלא הבנת: מורים נוטים לחשוב שביצוע הערכה אלטרנטיבית בכיתה דורש השקעה גדולה של משאבים, שהיא מותרות במציאות החינוכית שלנו (למשל, הערכה באמצעות פורטפוליו אני רוצה למצוא דרך להעביר את המסר שמדובר קודם כל בגישה שונה להוראה ולהערכה, למשל - גישה שמדגישה את הכבוד לתלמיד, את חשיבות המאמץ, ועוד. זה מובן יותר?
אמא_בלמידה_מתמדת*
הודעות: 270
הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_בלמידה_מתמדת* »

היינו בפגישת סיכום שנה עם הפיזיותרפיסטית, שהיתה מאוד מבסוטה ממנה. התוית הרשמית: עיכוב מוטורי קל. קל!
|יש|
פלונית*
הודעות: 5019
הצטרפות: 02 אוקטובר 2001, 03:13

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי פלונית* »

אמא בלמידה מתמדת,
וזאת היא דעתי:
הערכות ומשובים עלולות לגרום לתלות באדם אחר. אדם זה לא נמצא תמיד ליידי. עדיף, לדעתי, לאפשר לצד השני לפתח בעצמו את היכולת להערכה עצמית חיובית. כי אחרת ההערכה היא מותנית במה שיגידו לי. ואם יום אחד לא התייחסו אליי... ואם יום אחד ההערכה תהיה שלילית....

את זאת ניתן לעשות על-ידי יצירת אווירה. אווירה מקבלת, רגועה, אוהדת, אוהבת, מחייכת.

"תתכופפו ותניחו ידיים על כפות הרגליים, הקרסוליים או השוקיים - כל אחד איפה שנוח לו" -
זה משפט מאפשר.

"זה יופי! זה ממש יופי!" -
שיפוטי ומעורר תלות. ההנאה היא רגעית ולא בונה הערכה עצמית בת-קיימא.

"אתה ממש מבין את התרגיל הזה. אין לך את הגמישות כדי לבצע אותו באופן מושלם, אבל אתה עושה אותו לגמרי נכון" -
שיפוטי, מותנה, יהיר.

"זה מאוד השתפר!" -
מה שעשיתי קודם היה אולי לא מספיק טוב. ואני דווקא הרגשתי שזה היה נכון וטוב אז אולי אני טועה, הרי המורה צודקת.

"את זה הגוף שלך עדיין לא מבין" -
יהיר. אני דווקא הרגשתי שזה היה נכון וטוב. המורה יודעת כנראה יותר טוב ממני על עצמי.

"תיישרי קצת כאן...וכאן..." -
לא מתאים לי. הגוף שלי אותת אחרת.

"הכתפיים שלך מאוד התחזקו בחודשים האחרונים." -
יהיר, מעורר תלות.

_"את מרגישה פחות מתח בכתפיים ובעורף?" -
מפתח הערכה עצמית ומודעות עצמית.

"את זה לקח לי חמש שנים עד שהצלחתי לעשות" -
יהיר, מפתח השוואתיות.

_"זו נקודת תורפה אצלי. לי קשה עד היום לעשות את התרגיל הזה" -
יהיר, מפתח השוואתיות.

רוב התגובות כאן לא נשמעות לי מצמיחות באמת...
אולי אפשר לעדן אותן ולסייג אותן ב"נראה לי ש...", "אתה יכול לבדוק עם עצמך אם..."
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי מי_מה* »

כדרכי התבשלתי עם השאלה של הערכה מצמיחה ולקח לי קצת זמן וכבר באתי עכשיו למחשב עם תשובה סדורה ומנומקת וגיליתי את הדברים של פלונית שלמעשה, באופן קצת פתלתל אולי, מחדדים את הנקודה שהבאתי.
ועכשיו אחרי הפתיחה המגושמת הזו לדברים עצמם: היום נפלה בחלקי הזכות לארח אצלי, ביגור, את המורה סורינדר סינג מרישיקש. היתה יופי של סדנא אבל על כך בדף אחר. ההערות שלו היו קצרות ועניניות והאנגלית שבפיו די בסיסית כך שהוא מתקן במילה אחת ולעתים כמו ציווי- קצר, תכליתי. ! lift!, rotate, כאלו דברים ועדיין זה היה מאפשר ומצמיח. השהיה בנוכחותו גרמה לי להבין שמה שהופך את הדברים למכבדים ומפרים הוא הכוונה שבלב. סורינדר סינג בצניעותו הרבה, בנועם הליכותיו, באור שבעיניו ובחוש ההומור שלו, יכול לצעוק פקודות ועדיין אני כתלמידה ארגיש מוקפת באהבה וביכולת שלי להתפתח ולהתקדם.
לכן , אולי גם קראתי את מה שכתבה אמא בלמידה באופן שונה לחלוטין מפלונית. כי אני כבר מכירה ויודעת שיש כאן טוהר כונות אז השיפוטיות והיהירות בכלל לא נגלו לי. אחרי שקראתי את דבריה של פלונית הבנתי שאפשר לפרש את זה גם כך.
בקיצור, מה שאני אומרת זה שכשהמורה מלמד מהלב הוא נכנס את הלב וכשהמורה הוא יהיר גם הערות מתונות ביותר ו(כאילו)נטולות שיפוט תשרתנה את היהירות שלו. את זה, חוששתני, יהיה טיפונת מסובך להכניס לתוך תכנית לימוד אבל אם זה יצליח זה יהיה נפלא!
ואם כבר פלונית החזירה אותנו להתלבטות הנצחית בין כמה לתקן ועד כמה לתת ללמוד לבד אני רוצה לספר סיפור.
כשאני מלמדת אני ממש משתדלת לכוון לכך שהתלמידים יתקנו את עצמם, מינימום תיקונים ישירים ממני. הרי הכל נמצא שם בפנים, כל הידע וכל התשובות, אני יכולה, לכל היותר, להפנות זרקור. יש לי תלמידה שהיא גם חברה קרובה ואהובה מאוד שאת ילדה הראשון ילדה בערך באותו זמן שאני ילדתי את בתי הצעירה . אני את כל התינוקות שלי בחדשי חייהם הראשונים הבאתי לשיעורים, ולכן אין להתפלא שגם תלמידותי נוהגות כך. בעוד אני זמינה לתינוקת אבל לא מתעסקת איתה בכלל, כלומר, אם היא בוכה שמה אותה על הציצי,, אם היא עושה קקי מחליפה לה חיתול, לא שום דבר מעבר, חברתי היתה משוחחת עם תינוקה וזה הפריע לי, אבל נאמנה לשיטתי איפשרתי לה ללמוד לבד שזה לא מתאים. זה לא קרה. עכשיו נולדה לה תינוקת שניה ושוב התסריט חזר על עצמו. אחרי שני שיעורים הבנתי שפה להערות הכלליות שלי אין השפעה וגם לא לדוגמא האישית. ניגשתי אליה עם כל הרוך והאהבה שיש בי והסברתי לה שזה מפריע שהיא מדברת עם התינוקת וכו' וכו'. היא הודתה לי כי זה בכלל לא נקלט אצלה. מאותו רגע ההתנהלות של שתיהן היתה מדהימה והרמונית עם השיעור (במאמר מוסגר אני מודה שזו תינוקת כל כך תיקשורתית שבאמת צריך להתאפק לא לדבר איתה). אז לפעמים צריך להעיר, לתקן ולכוון. מה לעשות לא תמיד יצר החיקוי והיכולת ללימוד עצמי נשמרים. לפעמים מורה צריך להורות.
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

תהיה: כשאני באה ללמוד משהו - ביולוגיה של התא או תפירת שמיכות טלאים או ריקודי בטן - אני באה בכוונה ללקט ידע, לצאת מהשיעור עם משהו שלא היה לי קודם, להתבונן ולספוג ידע שאין לי, אבל קיים אצל המורה.
כשאני מלמדת, התלמידים שלי נמצאים בכתה כי - מה לעשות - אני יודעת דברים שהם עדיין לא יודעים. היו לי תלמידים עם יכולות מדהימות, הרבה יותר משלי, אבל מה לעשות - ללא הידע הספציפי שהעברתי להם.

למה צריך לייפייף את המציאות? למה צריך ללכת על ביצים ליד תלמידים - האם נפשותיהם הענוגות לא יעמדו באמירה כגון "תיישרי קצת כאן"? למה "לא מצמיח" לומר שהכתפיים התחזקו בחודשים האחרונים - הרי זו האמת, כשהם התחילו להתאמן הם באמת היו פחות חזקים מאשר כמה חודשים אחרי!

הכל נמצא שם בפנים, כל הידע וכל התשובות לצערי לא יכולה לומר שהמשפט הזה נכון לגבי התחום הספציפי שאני מלמדת - שבו, אין מה לעשות, צריך ללמוד ממש, חומר לא תמיד מרתק, ובכמויות מסיביות.
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

הערכות ומשובים עלולות לגרום לתלות באדם אחר. אדם זה לא נמצא תמיד לידי. עדיף, לדעתי, לאפשר לצד השני לפתח בעצמו את היכולת להערכה עצמית חיובית.
זה נכון מאוד, כי אני רואה מספיק ילדים שמשחילים חרוז, או מה שלא יהיה, ומסתכלים עלי כדי לוודא שהם עושים את זה טוב. (וכמובן, אתן יכולות לתאר לעצמך עד כמה הם מצליחים להשחיל את החרוז הזה בלי להסתכל...)
וזה די קשה, מצד אחד להיות שם (עצם הנוכחות שלי), שלא לדבר על לעודד או לכוון להיות אקטיבית בכל דרך אחרת שהיא, אבל גם לא להיות שם, כדי שהילד יפתח את ההערכה העצמית שלו והבקרה העצמית שלו. בשבילי, זה מין איפכא מסתברא שכזה.

אה, ואמא בלמידה, תני לי להיות נודניקית היום :-). איזו הערכה ("לא אלטרנטיבית") קיימת כבר היום בכתות? האם את מתכוונת רק לציונים על עבודות, מבחנים וחובות אחרות (נוכחות), או גם למשוב מילולי תוך כדי שיעור?

איך אתן רואות את הסוגייה של הערכה (=שיפוט של הביצוע ומשוב עליו) בטיפול או בהוראה. מתי ואיך אתן נותנות משוב למטופלים או לתלמידים על התפקוד שלהם. מה עובד (=מקדם את הלמידה, מסייע לבניית הדימוי העצמי או לפחות לא פוגע בו, תורם להנאה או לפחות לא פוגע בה).
טוב, אז קודם כל: אני לא יודעת מה עובד. קטונתי... איך אני יודעת מה יוצר העצמה אצל ילד שאני עובדת אתו? אין לי איך להיכנס לו לקישקעס. הפלט שיוצא ממנו החוצה לפעמים באמת משקף את איך שהוא מרגיש ולפעמים לא, ולא תמיד ההיכרות שלי עם הילד מספיק מעמיקה בשביל שאני אדע לקרוא נכון את הפלט הזה!

לפעמים דווקא "מחסור" במשוב נותן את האפקט החזק יותר. למשל, ילד ספציפי מאוד שהיה רגיל לחשוב על עצמו שאין לו כלים לפתור שום בעיה, נתקע יום אחד במצב לא קל. אני אמרתי לו: "אה, בטח תמצא איזה פתרון" בנימה אגבית ביותר, והלכתי לצד השני של החדר ועשיתי את עצמי עסוקה מאוד. זה היה מעצים, דווקא בגלל שהתייחסתי ליכולת שלו למצוא פתרון באגביות, כמשהו מובן מאליו. יש גם מקרה כזה בסרט "לסניור באהבה" שבו במהלך סיור ב- IBM בחור אחד שואל את המורה שלו "היי, מה זה?" והמורה, בלי אפילו לטרוח להסתובב ולהסתכל, אומר לו "אה, אתה תלמד את זה בקולג'".
בקולג'??? הוא?? (שכונת עוני, עבר והווה אישי וחברתי של בקושי-גומרים-תיכון וכולי וכולי וכולי - ופתאום המורה שלו מתייחס ללמודים העתידיים שלו בקולג' כאל משהו כל כך מובן מאליו שאפילו אין פקפוק לגביו בכלל - דווקא האגביות הזאת יכולה לחזק)

הדבר היחיד שאני בטוחה שעובד לאורך זמן זה משוב בסגנון "נפילה מצוינת", כלומר משוב שמסייע להפוך כישלון לעוצמה.
ומה שגנדי אמר: להתייחס לאנשים לא כפי שהם, אלא כפי שהם מייחלים להיות, וכאילו הטוב שבהם הוא כל כולם.

ומצד שני, אני מאוד מסכימה עם אמא אינקובטור: כשאני באה ללמוד משהו אני רוצה שילמדו אותי. כשלמדתי קראטה, למשל, היה לי חשוב שהמורה יתקן לי את הטכניקה כל פעם שהוא עובר לידי. זה גרם לי הנאה גדולה והמריץ אותי בדרך חיובית. אבל אני לא רוצה לחשוב בכלל מה פלונית היתה אומרת על המשובים שהוא היה נותן ;-)

וזה מוביל אותי לנקודה הבאה: אם מתעלמים לרגע מהסטנדרטיזציה של מבחנים, ומתרכזים במשוב ספונטני תוך-כדי-תהליך-הלמידה, אז זה משהו כל כך אינדיווידואלי וכל כך תלוי תזמון. למשל, אמא בלמידה מתמדת מביאה משפטים שהיא חוותה אותם כמעצימים, באה פלונית וקוראת אותם על גבי המחשב, ומרגישה כלפיהם אחרת לגמרי. או דוגמאות שאני הבאתי פעם על איך שפידבקתי ילד ספציפי, ומישהי קראה את זה ולא אהבה כי זה נראה לה סכמטי ומלאכותי. בטח שזה יהיה סכמטי ומלאכותי אם נתייחס לזה כאל שבלונה ונגיד את זה לכל תלמיד כל פעם! אבל אני, באותו רגע, התאמתי (כמיטב יכולתי, כן?) את המשוב לתלמיד, בהתבסס עליו, עלי, על היחסים בינינו ועל המצב רוח הנוכחי שהיינו בו באותו רגע. אני מקווה שזה היה משוב טוב. אני חושבת שזה היה המשוב הכי טוב שיכולתי להפיק מעצמי באותו רגע. ביום אחד, הייתי אולי אומרת משהו אחר. ולתלמיד אחר, בכלל הייתי מדברת אחרת.
פלונית*
הודעות: 5019
הצטרפות: 02 אוקטובר 2001, 03:13

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי פלונית* »

הי תמרוש רוש,
שוב אני נתקלת בך. לפעמים אני מצטערת שאני אלמונית, אבל אני עדיין לא חשה בטוחה מספיק ל"ניק-ניק" את עצמי.

אבל אני, באותו רגע, התאמתי (כמיטב יכולתי, כן?) את המשוב לתלמיד, בהתבסס עליו, עלי, על היחסים בינינו ועל המצב רוח הנוכחי שהיינו בו באותו רגע.
זו גישה שמצביעה על רגישות והכרה באינדיבידואל ואני חושבת שהיא "שביל הזהב" ומאידך, גישה שקשה מאוד ליישם. הרבה פעמים אנו חושבים שאנו יודעים מה עובר על הצד השני והסיכויים שאנו טועים - הם ממש גבוהים. גם אם אנו ממש בטוחים שאנו צודקים זה אף פעם לא נקי מאינפוטים של חוויות שלנו ולכן אני חושבת שתמיד יש להשאיר הסתברות לטעות שלנו. כמו שכתבת: הפלט שיוצא ממנו החוצה לפעמים באמת משקף את איך שהוא מרגיש ולפעמים לא.

בכל מקרה אולי כדאי להשקיע את משאבנו ביישום הגישה של יצירת אווירה מקבלת, רגועה, אוהדת, אוהבת, מחייכת, שדיברתי עליה למעלה, מאשר להתעסק במה בדיוק עובר על הצד השני. גישה זו מאפשרת לכל אחד להתחבר לעצמו ולכוחותיו פנימה. החיוך של המנחה הוא בשפה אוניברסלית. בנוסף, אם מציעים הערות ותיקונים קונקרטיים ("תבדוק עם עצמך...", "אולי..."), תוך כדי דוגמה אישית, מאפשרים לאינדיבידואל לבנות את עצמו לבד בלי תלות בפידבוק.

לפעמים דווקא "מחסור" במשוב נותן את האפקט החזק יותר. - זו תובנה מדהימה לדעתי.
אהבתי גם את סגנון ה"נפילה המצוינת".
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

זו גישה שמצביעה על רגישות והכרה באינדיבידואל ואני חושבת שהיא "שביל הזהב" ומאידך, גישה שקשה מאוד ליישם
קודם כל, תודה :-]
דבר שני: מה זאת אומרת "קשה ליישם"? לי זה נראה בלתי אפשרי שלא ליישם, כי ברגע שאת במגע עם בנאדם את, איך לומר את זה, בזרימה של היחסים שביניכם, בכאן-ועכשיו. כולל התגובות שלך כלפיו.
טוב, נו, שמוע שמעתי שיש פסיכולוגים ומטפלים אחרים שכל כך הפנימו את הצורך להיות "מקצועיים" שהם באמת איבדו כל ספונטניות ומקריאים לך תשובות לפי הספר (ההגדרה הבלתי נשכחת של זה ב"מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים": מספר שלוש עם חיוך. אבן הבוחן שמפרידה בין "הטובים" לבין ה- &#%$#)

שימי לב: העובדה שאני מיישמת גישה ספונטנית ומנסה להתאים את עצמי לאינדיווידואל שמולי לא אומרת שאני מצליחה להתאים את עצמי לאינדיווידואל שמולי. לפעמים כן, לפעמים לא. אבל פידבק שבלוני אחיד הוא לא יקבל ממני בכל מקרה, כי זה בלתי אפשרי בשבילי לייצר סטנדרטיזציה כזאת של ההתנהגות שלי.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

דווקא האגביות הזאת יכולה לחזק מול התלמידים שלי, אני "לוקחת מאוד קשה" את העובדה שחלק מהם כותבים בלי השתדלות כלל ("מזדעזעת" מגרפים שלא על פי המוסכמות, "מתחלחלת" ממשפטים בסגנון "נראה שלקבוצה א' לא הזיז מה עשתה קבוצה ב'").
כולה תלמידים בשנה הראשונה באקדמיה, אולי אחד ממאה מתוכם ימשיך למחקר, אבל אני חוזרת ומסבירה שכשמגישים הצעת מחקר או דוקטורט או מאמר לכתב עת מדעי, צריך לכתוב נכון.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

כי ברגע שאת במגע עם בנאדם את, איך לומר את זה, בזרימה של היחסים שביניכם, בכאן-ועכשיו. כולל התגובות שלך כלפיו.
שוב - ומה עושים כשאני צריכה לכמת את כלל הזרימה של היחסים בינינו למספר שאני מקלידה בגיליון אקסל?

"מתעניין ופיקח אבל מאחר כרוני לשיעורים ומעופף רציני"?
"זיכרון חזותי נהדר, יכולת מועטה מאוד להבדיל בין עיקר וטפל"?
"במקצוע הלא נכון - לך ללמוד עיצוב גרפי (היה לי תלמיד כזה, שממש לא הבנתי מה הוא עושה באקדמיה כי היה לו כשרון מדהים לציור ופיסול)".
"צריכה ללמוד לארגן את הזמן בצורה נכונה, כי יש לך התכוונות נכונה אך היא מתפספסת בדרך לביצוע - מציעה לך ללמוד אצל מאמן אישי לארגון החיים והלימודים"?
"<לתלמידה ששפת אמה סינית> אנא, שפרי את האנגלית שלך, קחי כמה קורסים טובים בכתיבה בכלל ובכתיבה מדעית בפרט, קיראי ספרים, התרועעי עם חברים שאינם סינים, ואז נדבר - כי קשה לי מאוד להבין מה את מתכוונת לומר למרות שברור לי שהבנת הרבה יותר ממה שכושר הביטוי שלך מראה"?

וכל זה צריך לצמצם למספר. 84. 77. 92. 65. לפעמים גם 50. או סתם 86 פרווה לתלמידה שמבחינתי היא לא רק 100 אלא 110. או לחילופין, אותו 86 למישהי אחרת שברור לי לחלוטין ששכחה את כל החומר הרבה לפני שיבשה הדיו על הציון שרשמתי על המבחן שלה.
תמרוש_רוש
הודעות: 5688
הצטרפות: 18 יוני 2005, 03:48
דף אישי: הדף האישי של תמרוש_רוש

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי תמרוש_רוש »

ומה עושים כשאני צריכה לכמת את כלל הזרימה של היחסים בינינו למספר שאני מקלידה בגיליון אקסל?
אין לי מושג... בשביל זה לא הלכתי להוראה. (())

ובגלל זה אני אוהבת את השיטה של הגשת עבודה למרצה שיושב ומעיר הערות, ומחזיר אליך לתיקון. ככה אפשר לקבל את הפידבק הפרטני יותר, וללמוד מהתהליך, זה לא איזה "בול קליעה כזה" שאו שקולעים או שמפספסים.

אבל קראתי את הקישור שאמא בלמידה הביאה על פורטפוליו, ושוב ושוב צצה לי השאלה: מה התועלת בכל זה, אם המדובר הוא במקצוע שהתלמיד מחויב לעבור ולא היתה לו שום בחירה בעניין? א-פרופו חינוך חופשי. כאילו, למה לעבוד כל כך קשה ולטרוח על הערכה של עבודה שמישהו עשה רק כי אמרו לו לעשות, בלי שום הכרה פנימית בערך הידע או המיומנות, בלי מוטיבציה אישית...

ומה אכפת לי אילו ציונים המרצים שלי באוניברסיטה נתנו לי על קורסים שמיילא לא הערכתי ועשיתי רק כדי לגמור את התואר?
אמא_בלמידה_מתמדת*
הודעות: 270
הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_בלמידה_מתמדת* »

וואו, נהיה פה נורא מעניין. תודה על התגובות. אני מוצפת כרגע בכל מיני עניינים - מקווה לחזור ולהגיב ברגע שיתאפשר לי.
פלונית*
הודעות: 5019
הצטרפות: 02 אוקטובר 2001, 03:13

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי פלונית* »

תמרוש רוש,
כאילו, למה לעבוד כל כך קשה ולטרוח על הערכה של עבודה שמישהו עשה רק כי אמרו לו לעשות, בלי שום הכרה פנימית בערך הידע או המיומנות, בלי מוטיבציה אישית...
אני מלמדת סטודנטים ורוב עבודות הבית הם בגדר "לצאת לידי חובה" מבחינתם ולכן גם מבחינתי.

ומה אכפת לי אילו ציונים המרצים שלי באוניברסיטה נתנו לי על קורסים שמיילא לא הערכתי ועשיתי רק כדי לגמור את התואר?
מזדהה איתך. הבעיה היא שסטודנטים לחוצים על ציון סופי כי זה הכרטיס כניסה שלהם לחיי העבודה.
הציונים שלי לא היו גבוהים במיוחד גם בתואר הראשון וגם בשני ובכל זאת הצלחתי להיכנס למקומות שהרף שם גבוה. מכאן למדתי שחשובה האישיות, הקורסים שבחרת, הקורסים שבהם "היית טוב", ההמלצות, הרקורד ולא רק הציונים. נתנו לי צ'אנס והוכחתי את עצמי על אף הציונים.
וזה בגלל האמונה בעצמי, השאפתנות (שהמסגרות לא הצליחו לכבות בי) ועוד דברים שקיבלתי מהבית, מהחיוך ומהתמיכה של אמא. ולכן שוב אני חוזרת לגישה האישית, לאמונה ביכולות הצד השני ולחיוך. כל אלו מוציאים מ"התלמיד" את הטוב ביותר: בטחון עצמי יציב התלוי רק בי.
אמא_בלמידה_מתמדת*
הודעות: 270
הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_בלמידה_מתמדת* »

< מנצלת חלון זמן קצר כדי להגיב לדיון. אולי נעביר אותו אחר כך לדף אחר >
תודה על ההתייחסויות הרציניות שלכן לשאלה שלי.
אני מסכימה לחלוטין שתגובות מצמיחות הן במידה רבה תלויות קונטקסט, תפורות לסיטואציה ספציפית וללומד ספציפי, תלויות בנימת הקול והבעת הפנים ועוד אלף דברים. יחד עם זאת, אני מאמינה שבכל זאת אפשר וכדאי לנסח הכללות של עשי ואל תעשי, ולשם כך ביקשתי את עזרתכן. הנחת המוצא בדיון הזה הוא שיש הקשרים רבים בחיים שבהם משוב על ביצוע הוא חשוב או אפילו חיוני. ההשראה שלי היא אמנם מתחום העשייה בכיתה, אבל בוודאי שהיחס שלנו כהורים צריך להרחיב ולהשלים את מה שנעשה בכיתה/בגן (במקרה הטוב), או לשמש לו משקל נגד (במקרה השכיח :-().

הנה כמה דוגמאות להכללות כאלה על משוב.
משוב בונה:
  • מספק אינפורמציה ברורה ושימושית, בדגש על הסבר ברור מה אפשר לעשות כדי להשתפר (ליישר את הרגל או לחזור על לוח הכפל)
  • מדגיש את החיוב, את מה שכבר הושג.
  • מדגיש את חשיבות המאמץ (להבדיל מחשיבות היכולת המולדת)
  • מתייחס לפוטנציאל של הילד כאל משהו גמיש, וללמידה כאל תהליך התפתחותי.
  • מבהיר את מטרות הלמידה ומספק לילד כלים להעריך את עצמו.
משוב לא בונה:
  • מתייחס ליכולות מולדות. מתייחס לפוטנציאל של הילד כאל ישות סטטית ובלתי משתנה.
  • מעודד תחרותיות והשוואה לילדים אחרים.
  • משתמש בהערכה כשוט.
  • יוצר תלות באישור של אחרים.
ואני בטוחה שיש עוד.

קניתי לעצמי עכשיו את "איך לדבר כך שהילדים ילמדו, בבית ובבית הספר", של פייבר ומייזליש. אני מעריצה את הספרים שלהן, עם הסגנון האמריקאי הדביק, הקומיקס המכוער והתרגום העילג. פרק 5 בספר נקרא "שבחים שאינם מבזים, ביקורת שאינה פוגעת". הן עושות שם הבחנה בין שבחים שיוצרים תלות באישורם של אחרים לבין שבחים שמעבירים את השליטה אל הילד ומחברים אותו אל כוחותיו. מעניין לקרוא. כשאסיים, אנסה לסכם כאן את הפרק.
אמא_בלמידה_מתמדת*
הודעות: 270
הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_בלמידה_מתמדת* »

על נפלאוֹת היוגה
על השלווה והרוגַע
על החן והיצירתיוּת
על ההומור והג'ינג'יוּת
על האריה והחסידה
על הכול הכול תודה!

< סיימנו שנה עם הלן, המורה המופלאה. למזלנו היא תמשיך ללוות אותנו גם בשנה הבאה >
אימא_טרייה_פלוס*
הודעות: 316
הצטרפות: 14 אפריל 2007, 09:53
דף אישי: הדף האישי של אימא_טרייה_פלוס*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אימא_טרייה_פלוס* »

סתם ראיתי פה ורציתי להמליץ מאד על שיטת ורדי
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי מי_מה* »

למזלנו היא תמשיך ללוות אותנו גם בשנה הבאה
והיוגה תלווה לכל החיים.
אמן.
אמא_בלמידה_מתמדת*
הודעות: 270
הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_בלמידה_מתמדת* »

אמן ואמן.
לגבי הדס נותר עוד לראות איזו פעילות תתפוס אותה (היא מתלהבת מכדורגל עכשיו), אבל לגבי עצמי אני כבר די בטוחה ש היוגה תלווה לכל החיים: אני נהנית נורא מהשיעורים, נעים לי שם גם מבחינה חברתית וזה חדש, יש לי הרבה יותר אנרגיה ביום יום ויש שינויים גופניים אמיתיים שנוסכים בי אופטימיות כללית בנוגע ליכולת להשתנות ולהתפתח @}.
אמא_בלמידה_מתמדת*
הודעות: 270
הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_בלמידה_מתמדת* »

ואם לחזור לרגע לשיחה שלנו על שבחים: הקריאה ב-"איך לדבר כך שהילדים ילמדו, בבית ובבית הספר" נדחקה לעת עתה בגלל מטלות קריאה דחופות יותר, אבל ממה שהספקתי לקרוא נחרט אצלי הרעיון של החלפת השבח בתיאור מילולי של ההישג.
בשבועות האחרונים אני מנסה להפנות את תשומת לבה של הדס להישגים שלה. במקום להתפעל בקול ("הצלחת לטפס על הגדר, כל הכבוד!"), אני פשוט אומרת לה בשקט "הי, אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותך מצליחה לטפס על הגדר הזו".
מה שאני בעצם מנסה לעשות הוא להפנות את תשומת לבה באופן עקבי למקומות שבהם היא מתפתחת ומתקדמת, מתוך תקווה שהיא תפנים את ההסתכלות הזו ותוכל להבחין בהתקדמות שלה גם בלעדיי. באופן כללי אני מאמינה שיש ערך עצום להרגל למקד את המבט בדברים החיוביים. באופן ספציפי, אני חושבת שזה הרגל שעשוי לסייע לה לבנות את הביטחון הגופני שהיא זקוקה לו ואת האומץ להתנסות באתגרים חדשים.
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

יופי לשמוע.

להפנות את תשומת לבה באופן עקבי למקומות שבהם היא מתפתחת ומתקדמת, מתוך תקווה שהיא תפנים את ההסתכלות הזו ותוכל להבחין בהתקדמות שלה גם בלעדיי אמרת הכל.

אני לחלוטין לא מהשבחניות-מתלהבות, אבל עדיין הבכורה שלי שואלת בציפיה "נכון שהרכבתי יפה מאוד?!" על פאזל מסובך שאנחנו עובדות עליו יחד. אמרתי "אתמול היתה רק ערימת חתיכות, והיום כבר אפשר לראות את התמונה". מספיק, לא?
אמא_בלמידה_מתמדת*
הודעות: 270
הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_בלמידה_מתמדת* »

"אתמול היתה רק ערימת חתיכות, והיום כבר אפשר לראות את התמונה"
בדיוק. נחמד שאנחנו מתכנסות למסקנות דומות.
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

וכאן אנו מגיעים הישר לתסביכים האישיים שלי.
לי, אישית, שבח מופרז במילימטר מהרצוי עושה לא טוב, גורם לי לשיתוק ולחוסר אמונה עמוק בעצמי. (אני יודעת שיש כאלה שחיים משבחים).
אמא_בלמידה_מתמדת*
הודעות: 270
הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_בלמידה_מתמדת* »

בשבת הייתה לנו שעה של עונג צרוף: הדס הזמינה אותנו להופעת ריקוד, עם כל גינוני הטקס.
היא הופיעה בסלון בחצאית וחולצה חגיגית, וביקשה שנשים לה מוזיקה איטית. שמנו דיסק עם שירי לילה טוב, כמו: "כשדניאל ישן" ו-"שיר לשירה". היא רקדה 5-6 שירים, נהנתה מכל רגע ולא פספסה שום הזדמנות לקוד קידות במהלך המופע.
הקצב האיטי עשה לה משהו נפלא. זו הפעם הראשונה שממש נהנינו לראות אותה רוקדת. זה היה מקסים, שילוב של פנטומימה וריקוד אקספרסיבי. מוזיקה איטית לילדה איטית - איך לא חשבתי על זה קודם? הרי גם אני אוהבת לרקוד לצלילים של מוזיקה איטית. כשהקצב מהיר, אני לא מספיקה לעקוב.
הלן של היוגה סיפרה לי אנקדוטה מהשיעור האחרון בגן: הילדים עמדו בתור וכל אחד עשה גלגול ראש על המזרון. הלן הייתה בטוחה שהדס לא תשתתף בפעילות, מפני שעד עתה היא נמנעה מכל "עמידה לאור הזרקורים". להפתעתה, הדס ניגשה והתחילה להתגלגל. הלן עקבה בדריכות אחרי הגלגול ולרגע ראתה איך התרחיש הגרוע מתגשם: הדס נתקעה והילדים צחקו עליה. הלן חששה: מה יהיה עכשיו? ואז הדס קמה, חזרה למזרון ופשוט ניסתה שוב, והפעם הגילגול הצליח. (בבית הדס סיפרה לי בשמחה ובלי פרטים ש-"היום אצל הלן עשינו גלגולי ראש").
האם זה קשור איכשהו למאמצים שלנו, או פשוט אחד מפירותיה המבורכים של ההתבגרות? אף פעם לא נדע, כמובן.
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי מי_מה* »

תשואות לרקדנית!
אשה_שמחה*
הודעות: 1222
הצטרפות: 27 ספטמבר 2006, 22:31
דף אישי: הדף האישי של אשה_שמחה*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אשה_שמחה* »

איזה יופי!
אולי זה המקום לעדכן שמאז שקראתי את המאמר ההוא שקישרת אליו בדף על עודף משקל, על חשיבותה של פעילות גופנית, לקחתי על עצמי מחויבות לעשות בכל יום פעילות גופנית, ולפתוח פתח לפעילות כזו גם לבת שלי.
בהתחלה זה היה מאולץ, משהו שצריך לזכור אותו ולהתאמץ נורא בשביל שיקרה, ולאחרונה זה פשוט קורה מעצמו, בלי שאני צריכה לדאוג לזה- היא רצה ומשחקת בכדור ועושה תרגילי התעמלות ורוקדת ומשחקת תופסת.
ברור שזה גם בגלל שקיץ ונמצאים יותר בחוץ ובבריכה ובים, אבל אני ממש יכולה לראות איך ככל שהיא עושה יותר פעילות גופנית כך זה משחרר עוד חשק ויכולת ומרץ.
אני גם ממש חווה את זה אתה כי מרגישה את אותו השינוי אצלי.

עכשיו הדאגה היחידה שמעיבה היא מה יקרה בחורף, שאצלנו הוא קשה ומאוד ביתי.

תודה גדולה על הקישור ההוא ובכלל על שני הדפים האלו שעשו שינוי של ממש בחיינו!
אמא_אינקובטור*
הודעות: 1236
הצטרפות: 19 יוני 2003, 13:58
דף אישי: הדף האישי של אמא_אינקובטור*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_אינקובטור* »

כולכבוד!! לרקדנית-היוגיסטית, הקיץ הזה בהחלט עושה לילדים שלנו משהו טוב...
אמא_בלמידה_מתמדת*
הודעות: 270
הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_בלמידה_מתמדת* »

אשה שמחה, נורא משמח מה שאת מספרת.

עכשיו הדאגה היחידה שמעיבה היא מה יקרה בחורף, שאצלנו הוא קשה ומאוד ביתי.
מזמינה אותך לפזר את ענני הדאגה. בחורף נסער מוחות על החורף.

וגם אני מכירה תודה על השינוי שהדפים האלה עשו בחיי. תודה גדולה לכולכן על קבוצת הלימוד והתמיכה הנפלאה והמלוכדת שלנו.
אשה_שמחה*
הודעות: 1222
הצטרפות: 27 ספטמבר 2006, 22:31
דף אישי: הדף האישי של אשה_שמחה*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אשה_שמחה* »

מזמינה אותך לפזר את ענני הדאגה. בחורף נסער מוחות על החורף.

כן, את צודקת :-) תודה.
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי מי_מה* »

ראיתי מסיבה אז באתי.
אז בהזדמנות רציתי לשתף בתהליכי למידה שעברתי עם שלושת הילדים. אסף ביקש ללמוד לקפוץ ראש. קבענו לעצמנו פגישה שבועית . בהתחלה הוא קפץ בישיבה. רבע שעה עשינו לימוד מתודי, כשאני מתקנת ומעירה ואז חצי שעה של אימון עצמי במהלכו אני שחיתי בריכות. למה אני מציינת את זה ששחיתי בריכות ? כי אחד הדברים הכי קשים לי בללמד בכלל ואת הילדים שלי בפרט הוא לתת לטעות. מייד אני רוצה לרוקן את כל הידע שלי אל תוך הלומד. אז ככה אני הייתי עסוקה ולא הפרעתי לו להתאמן. בפגישה השניה שלנו הוא כבר התחיל לקפוץ מעמידה ושוב עשינו רבע שעה מתודי וחצי שעה אימון עצמי. ומה אני אגיד - הילד קופץ ראש יותר טוב ממני.
שני הקטנים פתאום למדו לשחות. כאן התפקיד שלי היה עוד יותר מצומצם. בזכות הדף הזה נמנעתי ככל יכולתי ממחמאות (זה עוד לא ממש מצליח לי) והשתדלתי לשבח דברים ספציפיים כמו "יופי שהוצאת ראש לקחת אויר" או "תנועות מדויקות ויפות" וכל כך הצלחתי לא להפריע להם ללמוד שעכשיו הם פשוט שוחים (כמו סרדינים קטנים).
איזה כייף להפגש אתכן כאן. |L|
אמא_בלמידה_מתמדת*
הודעות: 270
הצטרפות: 28 דצמבר 2005, 01:42

סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

שליחה על ידי אמא_בלמידה_מתמדת* »

איזה יופי.
ברור שיותר מכל דבר אחר, התקדמות היא בעיקר תוצאה של הקילומטראז' שצוברים בהתנסות מסויימת.

עם הקטנים, לא רק שלא הפרעת להם (רק תמכת וכיוונת בעדינות), אלא שכל הלמידה נעשתה תוך משחק במים, ו-אם הבנתי נכון-לא הוגדרה כלל כלימוד או אימון (=משהו שעושים לתכלית מסוימת). אני חושבת שזו הדרך האידיאלית ללמוד.
לאחרונה אני מבינה שעם כל הדגש על חשיבות המאמץ והאימון (להבדיל מהדגש על יכולות מוּלדוֹת), צריך להיזהר מלהפוך את הפעילות הגופנית (וגם פעילויות אחרות, כמובן) למשהו שעושים כדי ללמוד ולהשתפר (או, בגיל מבוגר - כדי לרזות). לא. זה צריך להיות FUN, משהו שעושים לשם ההנאה שבו.
יש מחקרים שמראים איך כאשר מציעים לילדים (או חיות) פרס על משחק שהם משחקים בו ממילא, הפרס הורס להם את כל ההנאה מהמשחק. בהתחלה תדירות המשחק גוברת מאוד, כי הילדים רוצים לזכות בפרס. אבל כאשר החוקרים מפסיקים להציע את הפרס, הילדים מאבדים כל עניין במשחק, כלומר משחקים בו פחות ממה ששיחקו בתחילת הניסוי.

מתנה לדגיגים שלך, מימה:
תמונה
שליחת תגובה

חזור אל “בעיות (אמיתיות ומדומות)”