_רוב המטפלים העובדים כיום במוסדות השונים (קופות חולים, משרד החינוך) מתמודדים עם הרבה יותר מטופלים מאשר שעות שמוקצות להם, ולכן הם ישמחו מאוד לשחרר את כל מי שמסוגל להסתדר בלעדיהם.
זה לא סותר. להיפך. הרגשת הנחיצות בקרב מטפלים, עקב עודף מטופלים, אף מצדיקה עוד יותר את קיומם._
נכון, זה לא סותר את הרגשת הנחיצות הטיפולית, (הרגשה טבעית ומובנת, שכל מטפל צריך להיות מודע לה כדי לא להניח לה לעוות החלטות טיפוליות), אבל זה כן סותר את היכולת
לממש אותה.
מפני שאם מגיע אלי ילד עם סרבול מסוים במוטוריקה עדינה, נניח, עם קצת טונוס שרירים נמוך, ויש לי את כל הזמן שבעולם לטפל בו, אז אולי אני אמליץ לטפל בו גם אם לא צריך. אבל אם מגיע אלי ילד אחד כזה, ועוד ילד עם קושי בתכנון תנועה שלא מאפשר לו לעלות על המתקנים הכי פשוטים בגינה, ועוד ילד עם שיתוק מוחין שההורים לא רוצים בשבילו חינוך מיוחד (כי הוא יכול להשתלב ברגיל וטוב לו ברגיל) אבל הם כן ישלחו אותו לשם אם הוא לא יקבל טיפול ממני, ועוד תינוק שנולד פג בשבוע 24 והיום הוא אפילו לא משעין משקל על הידיים, ויש לי בדיוק שעתיים ורבע בשבוע להקדיש לכולם - תהיי בטוחה שאת הילד הראשון אני שולחת הביתה עם המלצות, הדרכה וטיפים להורים ולצוות החינוכי, ושוכחת ממנו.
במקומות מסוימים בישראל ובאוסטרליה כיום, לא רק שהילד הראשון יישלח הביתה, גם ילדים אחרים שבאמת זקוקים לטיפול
ולא יוכלו להתקדם בלעדיו לא יקבלו מספיק ממנו, או לא יקבלו בזמן, עקב תור המתנה של חצי שנה עד שנה וחצי.
_"יש בעיה אחרת והיא - כשאת עובדת הרבה עם אוכלוסיה עם קשיים ובעיות את נוטה להתרכז בבעיות ולשכוח את הטווח הרחב (הענקי!) של הנורמה. זה אתגר מקצועי מתמיד, ומטפלים רבים מחפשים הזדמנויות לעבוד גם עם ילדים בריאים, כדי לשמור על פרספקטיבה".
אם זה אכן כך אני פשוט מזועזעת. לאבחן ילד בריא כזקוק לטיפול כדי להיות מאותגר, כדי לשמור על פרספקטיבה???!!! זו כבר מעילה בתפקיד. או אפילו פשע._
לא לזה התכוונתי.
התכוונתי לכך שמטפלים שעובדים עם ילדים מאוד שמחים כשיש להם הזדמנות להיות במחיצת ילדים "נורמליים" (שלא יגיעו לטיפול), לשחק אתם ספונטנית (בלי "לטפל" בהם!), ולהזכיר לעצמנו את טווח הנורמה.
באידיאל, מרפאות העיסוק היו מאוד רוצות ללכת פעם בכמה חודשים לאיזה גן ילדים (או בית ספר, או מפגש של חינוך ביתי), לעשות תצפיות, לשחק עם הילדים, ולפעמים גם לשאול אותם אם בא להם על מן משחק מוזר כזה כזה שבדיוק הבאתי אתי (זה יהיה אבחון, אבל אני לא בוחנת אף אחד, והם יעשו את זה מתוך עניין אישי או לא יעשו את זה בכלל. תתפלאי כמה מהם יתנפלו על זה בעניין) ולקבל פרספקטיבה ותובנות.
מדי פעם יש (או היו) פרוייקטים של מעקב התפתחותי, בהם המרפאה בעיסוק היתה רואה פעם בכמה חודשים את כל הילדים שמגיעים לטיפת חלב, או את כל הילדים בגן, עושה "סריקה התפתחותית", מגלה ילדים בסיכון ונותנת ליווי ותמיכה והדרכה למבוגרים המשמעותיים שלהם, כדי שהילד יקבל את מירב ההזדמנויות להתפתח וכדי שהסיכון לא יהפוך לבעיה. מעבר להנאה ולמוסר המקצועי שיש בזה - תארי לך מה זה לתפוס פוטנציאל לבעיה ולפתור אותה לפני שהיא מתנפחת ועושה צרות, דגש על רפואה מונעת - מי שעובד בפרוייקטים האלה תמיד מספר על כמה שזה תרם להבנה שלו את התפתחות הילד הטבעית, וכמה שההבנה היתה חשובה ומשמעותית.
בפועל זה לא תמיד אפשרי, אז אנחנו מנצלים בשמחה הזדמנויות עם האחיינים שלנו, הילדים שלנו, הילדים של חברים וכל ילד שבא לו לשחק אתך. כשהייתי באוניברסיטה, האחיות של חברתי ללימודים היו מאוד נלהבות לעשות את האבחונים שהיא הביאה הביתה, ורבו תורה של מי היום, כי בשבילן זה היה משחק.
ודרך אגב: הרבה פעמים קורה גם דבר הפוך: כשאת עובדת עם ילדים עם מגבלות משמעותיות, את מתרכזת בתהליך שלהם, בונה את תכנית העבודה שמותאמת לקצב האידנדיווידואלי וליכולות שלהם, ולמעשה
שמה בצד את הנורמה. אם את מתמידה בזה כמה שנים, את מתחילה להיות שפוכה מהתפעלות כל פעם שילד בן שמונה מצליח להחזיק שרוך של נעל ולמשוך אותו. ואז זה מאוד מרענן ללכת לחברה ולראות את הילדה שלה בת השנתיים עושה את אותו הדבר, לחטוף שוק מהנס המתרחש לנגד ענייך, ואז להזכיר לעצמך שהנס הזה הוא המצב השכיח, ולחזור לעבודה עם פרספקטיבה.
זה לא ישנה את צורת העבודה שלך עם הילדים הפגועים, את עדיין תתאימי את הטיפול לצרכים הנוכחייים שלהם ולעזאזל הנורמות, אבל הפרספקטיבה הזאת חשובה כדי להכיר לעצמך את המצב שלהם בסיטואציה התרבותית הכללית, את התחושה שלהם כשהם יוצאים מהחדר שלך עם כל הזמן והסבלנות שיש לך אליהם וחיים בתוך האוכלוסיה הכללית. איך הם מרגישים כשהאחים הקטנים שלהם יכולים לעשות דברים שהם לא? אכפת להם או לא אכפת להם? האם זה משפיע על המצב הרגשי שלהם, על היומיום שלהם, על איכות החיים שלהם?
חשוב לזכור את זה, כי זה יכול להשפיע על הדינמיקה שלך אתם. זה גם מאוד חשוב בדינמיקה שלך עם ההורים, כי אם את מאושרת מזה שהילד הצליח - אחרי עבודה ממוקדת - להכניס ראש לצוואר החולצה אחרי חמש דקות ושלושה ניסיונות, וההורה מתוסכל עד עמקי נשמתו מהאיטיות שבזה ושואל את עצמו איך בדיוק זה יעבוד כשכולם מתלבשים בבוקר לפני העבודה, וצריך למהר, ולמה לעזאזל הוא לא יכול להיות כמו האחים שלו והמשפחה שלו וכל הילדים האחרים בשכונה ולהתלבש לבד - את בבעיה של תקשורת.
התבוננות לצורך איתור הקושי 
ומעולם לא הצלחתי.
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
).
