דף סיפור לידה בבית חולים (ראשונה ושניה)
דף סיפור לידת בית (שלישית ורביעית)
דף סיפור לידה במים (רביעית)^
{בכור
אחרי שכתבתם כולכן, אני מרגישה שיש לי כוח לכתוב גם את שלי. נתחיל בראשון -
הוא היה אמור להיוולד ב 20.7.97, וכל כך רציתי כבר ללדת, להרגיש אותו, למעוך אותו מחיבוקים, להניק אותו, לשאת אותו על הידיים, שיהיה כבר בחוץ.
תכננתי לידה טבעית, בכריעה, ללא משככי כאבים, למרות שלא ידעתי על מה מדובר, רק הייתי בטוחה שיש לי כוח סבל מצויין לכאבים.
בערב ה 22.6 דיברתי בסביבות 11 בלילה עם חברה ולא היתה לי סבלנות, אמרתי לה, שרון, אין לי סבלנות, נדבר מחר. הייתי צריכה ללמוד גם למבחן בפסיכולוגיה התפתחותית, וגם לזה לא היתה לי סבלנות. הלכתי לישון.
3 ורבע לפנות בוקר, ציר. זה או לא זה? לא יודעת אני קמה מהמיטה, הולכת לשירותים להתרוקן. איזו הרגשה טובה. חזרתי למיטה. אחרי 7 דקות, שוב ציר. לא כואב במיוחד. מוזר, יש לי עוד זמן, אבל הם סדירים. שוב פעם לשירותים. מעירה את שביט. כנראה שזה זה. בצירים אני שוכבת על הצד ומנענעת את האגן, זה עוזר לי. מודדים זמן. כל חמש דקות. מתקשרים לחברה טובה מאוד, לשאול אותה מה היא אומרת. אני בתחילת שבוע 37. היא אומרת, חכו עוד קצת, תמדדו, תתארגנו ואם זה מתקדם לכל חמש דקות, סעו לבית חולים. ואכן הצירים מתקדמים יפה, כל חמש דקות. אני עושה מקלחת.
התיק מוכן, יומיים לפני כן הכנתי. שלושה ימים לפני כן (יום שישי) קניתי גם בגדים ראשונים, קטנים לתינוק, וגם אמבטיה, ומאוד התרגשתי מהקנייה
המקלחת עוזרת לי, אני מבלה בשירותים בין ציר לציר, הישיבה על האסלה עוזרת לי מאוד להוריד את אגם בתעלה כנראה.
החלטנו שנוסעים, אני מחכה עוד דקה לשביט בחוץ, וכבר לא יכולה יותר, יודעת שזה זה.
נוסעים, הישיבה באוטו עשתה לי רע, כבר צעקתי אפידורל. כמעט והעפתי עם הרגליים שלי את שמשת החלון הקדמי.
שביט קצת נלחץ ועובר את הרמזורים באדום. (חכמה גדולה, רבע לחמש בבוקר, הכבישים ריקים, אבל הוא נהנה מזה מאוד).
הגענו לבית חולים (לניאדו, נתניה) מדדים בקושי לחדרי לידה, בדרך בכל ציר אני נתלית על שביט, כבר בטוחה בעצמי, כבר לא רוצה אפידורל.
הפקידה בקבלה מבקשת כל מיני טפסים, כמעט והפכתי עליה את השולחן שלה, שיקבלו אותי וזהו.
כואב....
אני נכנסת לחדר הבדיקה, שביט נשאר בחוץ, האחות מבקשת ממני לעשות פיפי ולתת לה דגימה, אני מבלה 5 דקות בשירותים ולא מצליחה. יוצאת מהשירותים, עולה על המיטה, מורידה את התחתונים והמכנסיים, אוי, פוקעים המים.
עברו שעתיים מתחילת הצירים, המיילדת בודקת אותי: פתיחה מלאה.
שואלים אותי: רצית ללדת בבית? (דווקא לא)
עוברת לחדר לידה, עולה על המיטה, מחברים אותי למוניטור ואינפוזיה (פרוצדורה), דווקא לא הפריע לי, התיישבתי על הרגליים שלי, עוד הספקנו להתבדח על המבחן שצריך לעשות בעוד יומיים.
ואחרי 20 דקות הרגשתי דחף ללחוץ, שתי לחיצות, המיילדת אומרת לי, תושיטי את היד, הנה הראש. עוד לחיצה, והבכור נולד.
06:07 דקות בבוקר.
אני לא מאמינה. 2995 גר', מתוק, מקומט.
אני בוכה מהתרגשות ואושר, מהפתעה. שביט מדווח שהוא בחיים לא ראה אותי ככה.
מנסה לינוק, לא מצליח, נורא בוכה, ולא נושם כל כך טוב. אחרי 1/2 שעה המיילדת אומרת שקשה לו לנשום, והיא לוקחת אותו מהר ליונקיה, שם שמים אותו באינקובטור.
אני מרגישה מעולה, מתאוששת, מטלפנים לכל העולם, אחרי כמה זמן אני הולכת למחלקה, מתקלחת, רועדת מהתרגשות, מתכוננת לפגוש את העולל.
פתאום מגיע רופא ילדים להגיד לי שאגם לא נושם טוב, וכשיעשו לו צילום ידעו מה יש לו. בקיצור, הוא בפגיה, אני מתקשרת לשביט שנסע רגע הביתה, בוכה, הוא חוזר מיד, אני כבר הספקתי לראות את היצור המושלם שהסתבר שיש לו מים בריאות, והם אמורים להיספג לבד, תוך יום אחד. לא נותנים לו לינוק, אבל גם לא שום דבר אחר. אני שואבת, ומתחילה לתת לו בכפית. הוא הרבה על הידיים, כי הוא במצב מצויין, וכשלא על הידיים, אני מחבקת אותו דרך הפלסטיק. למחרת מוציאים אותו מהאינקובטור, עוד יום בפגיה בעריסה רגילה. ביום השלישי כבר ביחד בחדר, יונקים בכיף. הוא היה איתי גם בלילה. נפלא. שביט מאושר, מחזיק אותו ומרגיש בשמים.
למחרת נסענו הביתה, ואנחנו משפחה מאושרת.
אני לא מאמינה.
{צעיר
- 9.98, שבוע 38. השעה 18:00. בדיקה שגרתית אצל רופא הנשים המקסים שלנו. אני מספרת על צירים כל 10 דקות. הוא בודק פתיחה - 3 ס"מ. לידה שניה. זה אומר שזו גם לידה פעילה.
ההתרגשות גדולה מאוד. נסענו הביתה, התארגנו, הכנו את הבכור, בן שנה ושלושה חודשים שהוא הולך לישון אצל חברים טובים, ויצאנו לדרך.
הגענו ל"לניאדו" בשעה 22:30 בערך. עדיין צירים כל 10 דקות, אבל לא חזקים. אני מתפקדת נהדר. הטנס מחובר אליי, אבל באמת זה צחוק. כמעט ואין פתיחה.
אני נשלחתי למחלקה לישון, ושביט הביתה. קצת חששתי להישאר שם לבד אבל הדרך עוד ארוכה. הלכתי לישון.
בשלוש לפנות בוקר מעיר אותי ציר חזק. אני מבקשת שיבדקו מה קורה איתי. מסדרים לי מוניטור בחדר צדדי למשך 40 דקות. יש ירידה בדופק בזמן הצירים והם עדיין לא חזקים מספיק. בחמש בבוקר, כבר לא במוניטור באה רופאה לבדוק אותי. במקרה לגמרי, זכרתי אותה לטובה מהתפירה בלידה של אגם. אבל לא הפעם. היא בדקה אותי עד הגרון במשך דקות. רק שלוש וחצי שנים מאוחר יותר בפגישה עם שיין, המיילדת של ליבי אני מגלה שעשו לי סטריפטינג ללא ידיעתי, בקשתי ואישור מפורש ממני.
התינוק כנראה במצוקה מכיוון שחבל הטבור כרוך לו סביב צווארו. היא רוצה לעשות לי טסט פיטוצין. נותנים קצת פיטוצין ורואים איך הגוף מגיב. אמרתי שאני לא מסכימה עד ששביט יגיע מהבית. חיכינו עד 7 וחצי. פתיחה, עדיין 2-3.
בחדר לידה אני מתחברת לאינפוזיה ולטנס שוב (ידידי היקר). מסבירים לי על הזרוז ואני במשבר. אני מפחדת שאני אסבול ותינוק לא יצא מכל העניין. המיילדת (אותה אחת מהלידה של אגם) מסבירה לי לפני סוף המשמרת שהיום אני אחזיק תינוק בידיים ומרגיעה אותי.
אמרתי שאני לא מוכנה זרוז עד שד"ר נוי לא מגיע. מחכים עד שמונה בבוקר. מתחילים זרוז. תוך 5 דקות, צירים חזקים, סדירים. מפתיחה של 4 בשמונה בבוקר, דרך הצעה לפקוע את המים (סרבתי) הגעתי תוך 3/4 שעה לפתיחה מלאה. הסכמתי שיפקעו לי את המים בפתיחה של 8, למרות שבדיעבד זה היה מיותר לחלוטין.
כבר אין זכר למצוקה של התינוק.
הטנס עוזר לי מאוד בשלב הראשון של הצירים.
הוראות אחרונות לצוות (שביט, ד"ר נוי ופנינה המיילדת): אני יולדת בכריעה, תעזרו לי לעמוד על כפות רגליי ואל תחתכו. מגביהים לי את המיטה כדי שיהיה נוח לרופא המקסים שלי ולמיילדת הנפלאה.
מתחילים צירי הלחץ, הטנס מעצבן אותי מאוד, אני צועקת על שביט שיעיף אותו ממני והוא תולש את החוט שמחבר את הטנס למדבקות וחוטף זרם... (זה כבר הפך לבדיחה שלנו). שני צירים - התינוק הג'ינג'י שלי בחוץ. השעה 8:45.
מיד על השד. המיילדת מנסה לעזור לי ואני לא רוצה עזרה. בכי שלו, שלי.
לא נפרדנו במשך השעתיים הקרובות. הוא יונק ואני מאושרת. בדיוק כמו שרציתי (עם כמה תקלות בדרך כמובן...).
כעבור שעתיים שביט לוקח את מור למחלקת תינוקות. אני הולכת לשירותים בעזרת המיילדת ולמחלקה. אוכלת ארוחת בוקר, מתקלחת והולכת מיד לקחת את מור. לא נפרדנו.
אחרי 24 שעות נפרדנו מבית החולים ונסענו לנו הביתה.
אגב, הוא עדיין יונק בגילו המופלג של 4.5 שנים.
הרופא שלנו מוסר שמעולם לא יילד ככה יולדת. מלמטה. הוא לא ישכח את זה בחיים.
גם אני לא, ולמדתי כמה דברים מהלידה הזו שגרמו לי ללדת בבית.
{השלישית
תאריך לידה משוער: 1/9/02
תאריך: 5/9/02 שבוע 41, או כפי שנהוג להגיד, 40+4
בתור מי שילדה עד כה, לכל המאוחר בשבוע 38, המצב מייאש עד מתסכל, אני כמעט מתחילה להשלים עם העובדה שהיא לא תצא לעולם. בבוקר הייתי בדיכאון ממש. נרדמתי לכמה שעות והייתי חסרת חיוניות, ובכלל נראיתי רע.
אחה"צ, בערך ב 17:00 דיברתי עם שיין, בעיקר על המוניטור שעשיתי יום לפני. סיכמנו את השיחה בכך שנדבר בקרוב, ובעצם לא ידעתי כמה קרוב.
לקראת 18:00 דיברתי עם זיו, גיסי ותיאמנו ביקור לראות את האוגרים שנולדו להם. הם גרים במרחק 10 דקות נסיעה, והילדים שמחו מאוד לנסוע.
כשיצאנו מהקיבוץ היה לי ציר, כרגיל, לא כואב, משהו כמו כאבי מחזור, אולי קצת יותר. לא כזה ששווה התייחסות מצדי, עברתי לא מעט כאלו בחודש האחרון. כשהגענו למושב, עוד ציר מאותו הסוג. במהלך השעה אצל זיו ושמחה, הצירים המשיכו להגיע כל 10 דקות, לא כואבים במיוחד. שום רמז שהיום זה היום.
דיברנו קצת על הלידה, כמה אני רוצה שתתרחש, ואיך אני אוהבת את הצירים.
זיו ושמחה בענייני קולנוע וטלוויזיה, ולפני שיצאנו חזרה הביתה, חשבתי לבקש את המצלמה שלהם, אבל מכיוון שלא הייתי בטוחה שיש צורך, לא אמרתי מילה. זיו ושמחה נסעו לירושלים, ואנחנו הביתה.
כשיצאנו מהמושב: ציר. כשהגענו לקיבוץ: ציר. כל 10 דקות עדיין. קבענו להיפגש עם שביט ברפת, ושם סיפרתי לו שיש לי צירים כל 10 דקות. התייחסנו אליהם בביטול.
בערך ב 20:15 הגענו הביתה, הילדים ואני במקלחת, והצירים החלו להופיע כל 5 דקות, עדיין לא כואבים ולא ארוכים במיוחד. אני אוהבת את הצירים, אבל לא בטוחה שאלו צירים לידה. חברה שלנו שגרה בקיבוץ ואמורה לקחת את הילדים בזמן הלידה מגיעה לביקור היומי ומתלהבת מהצירים ומקבלת את הטלפון הסלולרי למדידת הצירים בזמן ששביט מכין ארוחת ערב. בדיוק כל 5 דקות.
אני יושבת בישיבה מזרחית על הספה, עטופה בחלוק אמבטיה. הילדים, שביט וסמדר אוכלים ארוחת ערב, לי אין תאבון במיוחד.
לאחר ארוחת הערב הוחלט שהילדים הולכים לסמדר, והם מתארגנים עם קלטות וספרים, כל אחד בתיק שלו, וסיכמנו שנדבר עוד שעה. אם זו לידה, הם ישנו שם, ואם, כמו בפעמיים הקודמות שהיו במהלך החודש האחרון, הצירים ייעלמו, יחזרו הביתה.
ב 21:00, הצירים עדיין לא כואבים במיוחד, אבל מגיעים כל 5 דקות ואורכם דקה. שביט כבר לוחץ שאתקשר לשיין, אני מזכירה לו שרק אחרי שיהיו לי צירים כל 5 דקות במשך שעה.
מיד לאחר שהילדים וסמדר עוזבים הגיעו שני צירים כואבים,ומיד אחריהם טלפון לשיין. השעה 21:20. היא אומרת שהיא מתארגנת ונדבר עוד ¼ שעה. היא לוקחת בחשבון את הלידות המהירות שהיו לי כבר. אחרי ¼ שעה היא מתקשרת, שביט עונה ומבקש שתגיע. היא מבקשת משביט שירתיח מים ויכין בקבוק חם. שביט שם מיד מים על הגז.
אני נמצאת שעונה על הפוף שצמוד לספה ומתחת לברכיים כרית גדולה.
בין הצירים אני מצליחה להרים טלפונים, למרות שני עדיין סקפטית לגבי התרחשות הלידה. קצת מביש עבור לידה שלישית.
במקרה או שלא במקרה, עדי מתקשרת לשיחה היומית. שביט עונה לשיחה: "תניעי". מה תניעי? לשגית יש צירים כל 5 דקות. היא בדרך, יש לה שעה נסיעה.
מיד אחר כך, בין הצירים טלפון ליעל, חברה טובה שגרה במרחק של שעה ועשרים, ולאחותי, שלמזלנו נמצאה קרוב ליעל, ונסעו יחד,
טלפון שירלי, הצלמת. דווקא היום היא לא עונה. בחודש האחרון, כל מה שעשתה והיתה צריכה לסגור את הטלפון שלה, היא הודיעה לי. היום לא. השארתי לה כבר שתי הודעות.
החלטתי לבקש משמחה, שכאמור נמצאת בירושלים, שתגיע לצלם. היא בדרך
אני עדיין שעונה על הפוף, לאט לאט נכנסת לאיזה עולם פרטי פנימי שלי, ואומרת לעצמי שאני אוהבת את הצירים, ומדברת קצת אל התינוקת, ומעבירה לה מסר שאני מחכה לה.
מדי פעם אני קמה להסביר לשביט מה עוד צריך לעשות, איך להציע את המיטה. הבוקר הורדתי את המצעים ולא הספקתי לסדר את המיטה עם נקיים. סדין נקי, מעליו וילון אמבטיה ישן, ומעליו סדין שאינו נמצא בשימוש.
אחרי ציר כואב במיוחד, שתפס אותי בין החדר לסלון, שביט שואל אם אני רוצה לנסוע לבי"ח. אני מגיבה קשה מאוד. זה לא היה משפט תומך במיוחד, כנראה שזו הדרך של שביט להתמודד עם המצב שאין לו בו שליטה.
ממלאת את האמבטיה למקרה שארצה להיכנס אליה מאוחר יותר.
שביט מסתובב כמו דבורה מסביב, מסדר את הבית, עושה כלים, מטאטא, מנקה את השירותים, כאילו שאי אפשר ללדת בבלגאן...
השעה 21:50, שיין מגיעה. אני שוב על הפוף, עדיין לא מאמינה שזה קורה לי... אני יולדת בבית... שיין נכנסת הביתה, אני באמצע ציר, אולי אפילו בשיאו. היא מניחה מיד את התיקים וניגשת אליי, מניחה את הידיים החמות שלה על הגב שלי. אני מיד מתחילה לבכות, הקלה.
שיין אומרת לי: "כמה רצית שיכאב לך!" נכון, כל כך רציתי, ואני עדיין אוהבת את הצירים. שיין משחררת את שביט מהאחריות שהוא מרגיש כלפי הבית, ומבקשת ממנו להיות איתה ואיתי. היא מכינה שמנים ומים חמים למסאז' וקומפרסים.
המסאז' בגב נפלא. אני אומרת לה שאורית מסרה לי לא לוותר על המסאז'.
בין הצירים אני עדיין בפוקוס. בזמן הצירים עוד מצליחים להגיע אליי כמה קולות מסביב.
שני צירים תופסים אתי בדרך לשירותים, שיין ושביט מחבקים אותי, אני מרגישה מאוד טוב שהם איתי. שיין מעסה בגב, בדיוק במקום הנכון, מה שלא הצלחתי להסביר לשביט, היא עושה בצורה כל כך טבעית. שביט מרשה לי להישען עליי כמה שאני צריכה. אני מרגישה טוב שהם איתי.
אני מתלוננת על לחץ גדול וחוסר נוחות. אני הולכת לשירותים ומגלה דימום. במשך כל החודש התשיעי חיכיתי לפקק שירד. כלום. שביט אומר שהפקק הוא סתם אגדה. בכל מקרה, אני לא ראיתי אותו משתחרר. אני קוראת מודאגת לשיין שתראה אם הדימום תקין, והיא אומרת שזה מצוין כי זה אומר שיש פתיחה.
זו נקודת התפנית שלי, אני מבינה שאני עומדת ללדת. הלילה זה יקרה, עוד מעט תהיה לי תינוקת בידיים.
אני רוצה לשבת קצת באמבטיה. הוספתי מים חמים, ועברתי שם שני צירים. היה לי נעים במים, אבל מאוד לא נוח, בגלל הצפיפות שגזרה עליי הבטן והאמבטיה הצרה. אני רוצה לצאת החוצה לשירותים. אחרי השירותים כבר לא בא לי לחזור לאמבטיה, אבל מודיעה לשביט שבפעם הבאה אני לא מוותרת על בריכת לידה.
מתעטפת במגבת, ובדיוק אז עדי מגיעה. חיבוק. איזה כיף שאני לא לבד. אני שוב על הפוף, מכוסה במגבת. שביט יושב מולי, אני מחזיקה לו את היד, הוא מלטף לי את הראש. שיין מאחורי עושה לי קומפרסים מדהימם ונעימים. עדי לשמאלי, מלטפת אותי בגב, ואני מרגישה כל כך מוגנת, אהובה ומחובקת. הצירים צפופים, בערך כל 3 דקות, אולי צפופים יותר.
בשלב מסוים, אני חושבת שהשעה 22:45, שמחה מגיעה, מתיישבת על הספה לשמאלי. בין הצירים הצצתי אליה מבין השערות הרטובות שלי שהסתירו לי את הפנים, וחייכתי. נוכחותה בלתי מורגשת, ואני כל כך רגילה למצלמה שליוותה אותנו כל ההריון, כך שאפילו את האינטימיות היא לא הצליחה להרוס.
הצירים כואבים מאוד, אני נוהמת בצירים, שיין עושה מסאז', עדי מדברת אליי, לפי מה שסיכמנו. דברים שידעתי שאוהב לשמוע בין הצירים: "עוד מעט התינוקת תהיה כאן, תחבקי אותה, תניקי אותה, הצירים מקרבים אותה" ועוד...
אחרי כמה צירים חזקים, אני אומרת שאני לא יכולה יותר. שיין בודקת אותי, ואומרת שאני בפתיחה של 8 ס"מ, ובזמן ציר 9, והמים עומדים לפקוע.
כל כך פחדתי שהבדיקה תראה שבסך הכל הגעתי ל 5 ס"מ. אני טיפה מאוכזבת.
האגן מתנדנד מצד לצד, באופן טבעי לחלוטין, שיין מעודדת אותי שזה נהדר.
אחרי ציר מאוד חזק, אני נכנסת למצב מנוחה ורגיעה, מרגישה ממש בנירוונה, כאילו תכף נרדמת, אבל אחרי 3 דקות אני שוב בציר חזק, ומיד אחריו אני רוצה לקום. שיין שואלת אותי לאן? אני לא ממש יודעת לאן ושיין מציעה לי לשבת על הכסא ההולנדי (כסא דמוי אסלה, פתוח מקדימה ומלמעלה, מה שדומה למושב האסלה, אינו סגור לגמרי). אני מרגישה שגם בין הצירים אני בעולם אחר, לא מחוברת לסביבה, אלא רק פנימה לתוך תוכי.
שיין מביאה את הכסא לפינה בין הספות. הכנתי את שיין מראש שזו פינה אהובה עליי.
החדר חשוך, מואר רק על ידי נרות. לא שמתי לב מתי הכל הוחשך והנרות הודלקו.
שביט תומך בי מאחור, עדי מימין תומכת בי, ושיין מלפנים. שמחה נמצאת רחוק ממני, בקצה החדר.
ברגע שהתיישבתי על הכסא, ציר לחץ חזק תוקף אותי, אני כבר לא מצליחה לנהום, ויוצאת לי צרחה איומה וארוכה מהגרון, הראש מתחיל לצאת, שיין מבקשת ממני להפסיק ללחוץ ואני נזכרת באיזו סצנה עם יו גרנט שגם בו האשה נושפת פו-פו-פו.
אני מושיטה את היד ליגוע בראש, הוא רטוב ולח כמו ספוג. אני ממלמלת שאני לא מאמינה שעוד מעט תהיה לי תינוקת. זה כל כך נעים וכואב לי מאוד. הראש יוצא, יחד עם מי השפיר. הקלה מסוימת. עוברות 3 דקות ללא צירים, אני מרגישה בתוך הגוף שלי את הכתפיים מסתובבות מעצמן ובציר הבא הכתפיים בחוץ והגוף מחליק החוצה.
הצינוקת בידיים שלי, חבל הטבור היה כרוך פעמיים מסביב לצווארה, בצורה די מהודקת. שיין אומרת מאוחר יותר שלא היו שום סימנים קליניים למצוקה, לכן אין עם זה שום בעיה. אני מחזיקה את התינוקת הרטובה והחלקלקה שלי , ורועדת מרוב התרגשות.
הלחץ לא עובר, מאוד מציק ולא נותן לי לשבת בנוחות. חבל הטבור עדיין פועם. שיין מבקשת ממני להרגיש את הפעימות ואני מרגישה את החבל, אבל לא את הפעימות. סביר להניח שאני מתרגשת מדי.
החבל מפסיק לפעום כעבור 5 דקות, שיין מכינה את החבל לחיתוך ושביט חותך את החבל. תוך דקה השלייה בחוץ, איזה הקלה, אפשר לשבת בנחת. שיין אומרת לנו מזל טוב. ליבי בוהה בשביט מעבר לכתף שלי, ומחפשת את קולו. שיין מנקה לליבי את הפה מנוזלים, ואני מנסה להניק. תוך כמה דקות היא יונקת, שיין עוטפת אותה מיד, ומסדרת את הסדיניות על הספה כדי שאוכל לשכב עליה, ולהניק את ליבי שלי.
אני מאושרת ומחייכת. עשיתי את זה.
10 דקות לאחר הלידה מגיעות יעל ואחותי, ומוסרות שאפילו השומר בשער רוצה לדעת אם ילדתי. הן קצת מאוכזבות שפספסו את הלידה.
שיין שוקלת – 3800! המשקל הכי גבוה עד היום. ללא קרע או אפילו שריטה.
היא נראית קצת סגולה, אבל זה רק הלחץ על המצח מהלידה, שיין בודקת ומסבירה.
כולם סביבי, מדברים, מתרגשים, החצאית של עדי שוחה בשלולית מי השפיר שעל השטיח.
מתקשרים להורים, לאחים, לחברות הטובות שלי. אנחנו יושבים יחד, מדברים ונהנים.
אחרי שעה בערך שיין בודקת את מצב הרחם והדימום, שוטפת אותי במים חמים עם אכילאה, אני רוצה לעשות מקלחת. שיין מלווה אותי, אני מרגישה כל כך טוב, נקייה, מתלבשת, חוזרת לספה.
שמחה כבר נסעה חזרה לירושלים, שירלי מגיעה להמשיך ולצלם, ושיין נשארת עוד שעה וחצי ולפני שנוסעת משאירה לנו הנחיות לימים הקרובים.
אחרי ששיין הולכת, גם עדי נוסעת, נשרנו עוד שעה וחצי לדבר, ואחר כך לישון. אני בהיי טוטאלי, מצליחה להירדם לשעתיים, מסתכלת על הפלא שרק עכשיו נולדה.
בבוקר הילדים מגיעים, קצת מסויגים, ולוקח להם עוד יומיים להגיד כמה הם אוהבים אותה, לחבק אותה, ללטף ולנשק אותה.
תודה רבה לשביט שהסכים ללדת בבית, והיום יודע שאין כמו בבית. תודה לשיין שהיתה איתי מההתחלה-התחלה, וחיזקה אותי בכל הרגעים הקשים בחודש תשיעי ולא ויתרה לי בכלום, וכמובן לכל מי שתמכו בי בזמן הלידה – עדי, שמחה, יעל, מאיה ושירלי.
תודה לתינוקת!
תגובות
אפי (13.09.2002 12:15):
אם לא אספיק בטלפון- אני כותבת- אני מתרגשת בדמעות (תנין ממש...) היתה לך חויה מרגשת וריגשת גם אותי!
אני רוצה שעוד משהו יקרא את זה..
אוהבת מאוד אפי
רועי שרון (13.09.2002 14:12):
מרגש עד דמעות! זה נשמע כל כך כיף. הרבה מזל טוב!
נטע ש (13.09.2002 22:35):
יוו, גם אני עם דמעות בעיניים
כל כך פשוט (במובן של בסיסי, ראשוני, לא מורכב) ויפה ומרגש
מוזר, אבל... עושה חשק...
מיץ פטל (14.09.2002 09:53):
....כל כך הזדהתי איתך.....
גם לי עושה חשק.....ללדת בבית...
כשיבוא הזמן אחזור לפה....
רותי (15.09.2002 00:25):
מקסים ועושה חשק ללידת בית.
התרשמתי במיוחד מהיכולת שלך לשתף בהתרחשות האישית הזו אנשים אחרים ולהתחזק מכך.
ובעניין הצעקה - הזכרת לי שבכנס של "נשים קוראות.." הפיזיוטרפיסטית שהרצתה דיברה על חשיבות הצעקה הזו להתקדמות הלידה! היא מעלה את הסרעפת וקורים דברים.. (אני לא זוכרת מה בדיוק). והיא דיברה על כך שבחברה שלנו לא צועקים כי מחנכים אותנו לא לצעוק וכנראה גם בגלל משכחי הכאבים.
חגית פ (17.09.2002 00:16):
אני כולי דמעות... חייבת לקרוא את זה שוב... את פשוט נהדרת!
כי הייתי בנוכחות מיילדת ודמיינתי שישמעו אותי בכל המסדרון לפני חדר הלידה, ולא היה לי נעים, אז עצרתי את עצמי מלצעוק בכל הכוח. וזה הקשה עלי מאד
>
