סיפור הלידה של עומרי

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה במים}

[עדידי*]

סיפור הלידה של עומרי

כל הזמן דחינו את קניית הצינור- זה שאמור למלא את הבריכה. לא יודעת למה, אבל את זה דחינו...

יום שני בערב, קמתי משנת אחר הצהריים קצת הפוכה ועם כאב קטן בצד.
נורא לא התחשק לי ללכת לשיעור יוגה וזה היה קצת מוזר כי כל ההריון מאוד הקפדתי ונהניתי.
התלבטתי עד לרגע האחרון ובסוף החלטתי לנסות וללכת אם לא יהיה לי כוח. השיעור היה מעולה ואחריו הרגשתי ממש טוב. כשחזרתי הביתה עופר בן דוד של משה היה אצלנו עם חברה שלו אז אכלנו ארוחת ערב בחוץ והלכתי לישון. עופר ישן בסלון.
בשלוש בלילה התעוררתי לשירותים ושכבתי במיטה ממש מעוצבנת על משה שאני צריכה להגיד לו שכבר לא מזמינים אנשים לישון אצלנו כי זה יכול לקרות כל לילה...
התהפכתי במיטה, עצבנית ופתאום קלטתי שיש לי כאבים באזור הגב בצד. בהתחלה בכלל לא קלטתי מה העניין... פתאום זה הכה בי שאלו יכולים להיות הצירים המדוברים...
בחמש הערתי את משה שיתחיל למדוד זמנים בזמן שאני עושה סיבובי אגן על הכדור. כל 8-10 דקות. לנסות לישון? להתקשר לענת? להעיר את עופר? לא רציתי שום דבר מאלה כי ידעתי שהשלב הזה יכול לקחת גם ימים.
בשש כבר היו צירים כל 5-8 דקות. משה החליט שדי,וקפץ מהמיטה. בזמן שהוא ניפח את הבריכה הערנו את עופר שהיה הפוך לגמרי והושבנו אותו למדוד לי זמנים כשאני על הכדור ואחר כך במקלחת עושה שפריצים על הגב. הזמן מתקצר.
שש וחצי טלפון לענת, היא בלידה שדי נתקעת. בואי נדבר עוד שעה היא אומרת, אני אשלח את מיכל.
פתאום בלבול. את כל ליווי הלידה עברנו עם ענת ופתאום שינוי לא צפוי שכזה. משה ואני מסתכלים אחד על השני – ויודעים: הכל בסדר. הכל בדיוק כמו שהוא צריך להיות.
מיכל מתקשרת אחרי חצי שעה- אומרת שהיא הולכת לשחות ושהיא תהיה אצלנו בסביבות תשע ואם יש משהו דחוף אפשר להתקשר כי הטלפון שלה אצל המציל.
משה זורק את עופר בתחנת הרכבת, משביעים אותו לא להגיד אף מילה ולהמציא איזה סיפור למה זרקנו אותו מהבית כל כך מוקדם...
משה רץ לקנות את הצינור המדובר ועוצר במכולת ומביא ערימת ממתקים שאנחנו אףפעם לא אוכלים.
משה חוזר ופתאום אנחנו מגלים שלט על השער- תהיה הפסקת מים מתשע בבוקר. אנחנו מחליטים למלא את הבריכה עד לחצי, ומזמינים מהמכולת השכונתית שלושים בקבוקי מים מינרלים ומתכננים לחמם אותם על הגז כשיגיע הרגע. בסוף אחרי חצי שעה יש כבר מים ואנחנו מבטלים את ההזמנה- אבל אין כמו קצת לחץ כדי לזרז צירים...
הבית מוכן ללידה, הבריכה מנופחת וחצי מלאה, הספה פתוחה ומכוסה.
אני אומרת לעינת, השכנה הצמודה שלי שיש לי צירים ושאני צריכה משהו מהסופרפארם, היא אומרת שתקפוץ להביא ושאחר כך היא נוסעת לתל אביב. כשהיא נכנסת הביתה ורואה שהכל מוכן ללידה האסימון פתאום נופל- עד עכשיו לא ממש קישרה בין הצירים ללידה- היא נוסעת וחוזרת עם מצלמת וידאו והיא גם תצלם לאורך כל הלידה ותשאיר לנו מזכרת מדהימה.
הצירים מתחזקים והכדור לא מספיק. משה שם לנו בוב מרלי ובכל ציר אנחנו רוקדים ומנענעים את האגן. כל הבית פתוח, החלונות והדלת, וג'וטי הכלבה שלנו מסתכלת ולא לגמרי מבינה. בין הצירים אני יושבת על המיטה ונשענת על הכדור. הצירים כבר די חזקים.
מיכל מגיעה, מרגיעה בנוכחותה, מסתדרת ואומרת לי שעכשיו אני יכולה ללדת...
בודקת פתיחה. 5 אצבעות. בוב עדיין ברקע ואני נתלית על המתח ועושה סיבובי אגן, מיכל מעסה לי את הגב ועושה סיבובים איתי.
אני עושה קולות נמוכים כל הזמן כל הזמן.
הזמן איכשהו עובר- אין לי מושג כמה- עושים שוב בדיקה – פתיחה של 6 אצבעות, אחת עשרה בבוקר, מיכל אומרת לבריכה, ומבקשת שנשים משהו יותר שקט כדי להתמקד יותר פנימה, אנחנו בוחרים בצ'נטינג של שיבננדה. בכלל הכל מתחיל להתכנס נותר פנימה, אני פחות ופחות תקשורתית ובעיקר מגיבה בעיניים למשה שלא מפסיק לדבר אלי מילות אהבה.
נכנסת לבריכה, מטלפנים לשרי שהיתה המדריכה שלנו בקורס הכנה ללידה, היא מיילדת בבית חולים ועוד לא היתה בלידת בית, שואלים אם בא לה לבוא, היא מיד בדרך.
אני בבריכה, עינת מדי פעם נכנסת, ג'וטי בחוץ- לא מתקרבת.
בין הצירים אני נחה במים, בכל ציר אני על ארבע, מקבלת מסז' ממיכל וגם משרי.
משה ליד הראש שלי כל הזמו אומר לי כמה אני גיבורה, ועוצמתית ואיזה אישה מופלאה וחזקה אני, מלטף אותי. אני לא רואה את הבהלה בעיניים שלו וזה מרגיע.
מתישהו אני שואלת אם בסוף זה תמיד נגמר. אני מרגישה את העיניים שלי מתחננות.
מתחילים כאבים בפי הטבעת. לחץ חזק נורא.
אני חושבת שאני צריכה לשירותים, כואב נורא. לא הייתי מוכנה לזה איכשהו. הזמנים בין הצירים מתקצרים אין לי זמן לנוח. כואב בטוסיק, לפני כל ציר אני פוחדת מהכאב אבל קמה על ארבע למסז'.
פתאום מיכל ושרי יוצאות ואני נשארת עם משה, העיניים שלי מחפשות אותן, שומעת אותן מפטפטות במרפסת, מרגישה קצת נטושה- בדיוק עכשיו כשכל כך כואב לי הן הולכות- כאילו שאם הן ישארו זה יהיה יותר קל או יותר מהר...
רק כשהן יוצאות אני מוצאת את התנוחה שלי ( בגלל זה הן יצאו- מיכל ראתה שאני מתחילה להיתלות בהן במקום להיות עם עצמי, בחוץ במקום בפנים)- אני שוכבת על הצד ובכל ציר אני מניעה את האגן קדימה ואחורה, קולות נמוכים כל הזמן. אני מסתכלת למשה בעיניים ונוהמת, קולות נמוכים...
בין ציר לציר אני נרדמת, ממש שוקעת בשינה ומשה מחזיק ליאת הראש כדי שאני לא אחליק למים.הכאב בטוסיק וגם לחץ קידמי חזק.אני שמה יד ומרגישה את הכל נדחף קדימה. איכשהו אני עדיין לא מבינה שאני עומדת ללדת.אני רק מניעה את האגן קדימה ואחורה.
הצירים מתחזקים, מיכל ושרי נכנסות, שרי יושבת ומתבוננת, מיכל לידי. אני אומרת שכואב והיא אומרת שזה סימן שהלידה קרובה מאוד. "רק תפני מקום" היא אומרת לי, כל מה שאת צריכה לעשות זה רק לפנות מקום. יחד עם זה מהדהדות בי המילים של אילה המורה שלי ליוגה- 'אנחנו יולדות בנשיפה, בהרפיה' וזה כל מה שאני מנסה לעשות. אני לא לוחצת. בכל ציר ובשיא הלחץ שלו אני מנסה להרפות בנשיפה ולפנות מקום , לדמיין את התינוק שלי יוצא, לדמיין איך השער נפתח והוא יוצא החוצה.
אני מטושטשת מאוד, כמעט ולא קולטת מה קורה סביבי,מרוכזת מאוד בקולות נמוכים, בשאיפות , בהרפיה כשהכי כואב.פתאום משה- 'אני רואה את הראש' ושם עליו יד ומשהו פתאום מתחבר שהלחץ הזה מקדימה זה ממש הראש שרוצה לצאת.
מיכל נושפת לתוך דיג'ירידו קטנטן, מוציאה קולות נמוכים, ואני נוהמת ושואפת ונושפת, לגמרי בתוך זה.העולם כולו הוא רק שאיפות ונשיפות ואום בקו נמוך.
הלחץ מתגבר ואז אני שומעת את מיכל אומרת לשרי שזה crowning , הכתרה, ואז, רק אז, אני קולטת שאני באמת יולדת, וקולטת שעכשיו זה אני, אז אני נותנת שאגה אדירה ובפעם הראשונה בכל הלידה- לוחצת חזק, כואב ושורף לכמה שניות ואז הקלה עצומה, ותחושה שמשהו פשוט מחליק החוצה.
שקט מוחלט של שניות, מיכל תופסת אותו במים ומניחה אותו עלי.
זהו.
התינוק שלי נולד.
קטן וסגלגל ונקי לגמרי כי נולד ישר לתוך המים הוא שוכב עלי, ואני מלאת אדרנלין. הכל נשכח. הכאבים והזמן, הכל נשכח, הוא עלי, כבר ורדרד ומקסים, עיניים עצומות עדיין, משה מאחורי, קצת בוכה, מתרגש, ושלושתנו ביחד משפחה חדשה.
אחרי כמה דקות הוא מתקדם לפטמה שלי ומתחיל לינוק בעדינות, מיכל לוחצת לי על הבטן ואז היא מחליקה, השילייה , שמנמנה ושלמה, מחוברת לעומרי בחבל הטבור. עכשיו כבר ממש הקלה.
עינתי מצלמת כל הזמן, מחייכת, מתעדת את הרגעים המדהימים האלה. מזל כי כל כך הרבה שכחתי...
מחכים שחבל הטבור יפסיק לפעום, בינתיים מיכל מכסה את עומרי בחיתול שאני כל הזמן מרטיבה כי המים חמימים ונעימים. כשאין יותר דופק משה חותך את חבל הטבור, ואני מסתבר מלראות אחר כך בסרט וידאו- לא מפסיקה לדבר.
אחרי חצי שעה אני יוצאת מהמים ומשה מחזיק את עומרי, מאושר, איש קטן עם פנים שכבר ראו דבר אחד או שניים.
אני עוברת למיטה, אמא שלי מגיעה, בוכה ומתרגשת. היתה לה הרגשה שאני יולדת אז היא באה אלי, ראתה מכוניות בחוץ ולא העזה להיכנס.הכל מואר וחמים ופתוח, מכסים את עומרי ומשה יוצא איתו למרפסת בזמן שמיכל עושה את שהיא שונאת מכל- תופרת לי כמה קרעים.
כשמשה עם עומרי בחוץ הילה פתאום מגיעה, המומה כולה כשהיא רואה את שניהם- באה להביא לי מתנה לפני לידה...
הימים הבאים עוברים עלינו במרפסת, שם אנחנו נחים ומארחים עם עומרי עלינו כל הזמן.
לא הצלחתי אפילו לדמיין להיפרד ממנו בימים האלה. ובין כל המתנות של הלידה הזאת , הביחד הזה של שלושתנו כל הזמן היה מתנה גדולה במיוחד.

זה אולי מוזר אבל מהרגע שהחלטתי ללדת בבית ( ולקח לי הרבה זמן להחליט- עשיתי סיורים בכל החדרים הטבעיים במרכז)- לא פחדתי לרגע.
מהתחלת הלידה הרגשתי בטוחה ומוגנת במין השגחה פרטית, ואפילו לא עברה לי בראש המחשבה של ללכת לבית חולים , או שאני צריכה אפידורל. ומיכל היתה מדהימה ותומכת ומאפשרת ואפילו שלא נפגשנו ומעולם לפני כן הרגשתי לגמרי חופשיה לידה וסמכתי עליה לחלוטין בנוכחותה השקטה.
גם אלוהים הי שם בשבילי, אני יודעת.
אומרים שצריך הרבה מזל בלידה – ואני הרגשתי מאוד ממוזלת.
כשהגוף שלי נזכר ברגע הזה שהוא החליק החוצה- כי זה ממש זיכרון פיזי- עולה בי גל גדול של התפעמות, ובכלל התפעמות מלווה את חיי מאז...

[g_a_n_i*]

אין לי מילים... סיפור מקסים ומלא שלווה
(בוב מרלי... הזכיר לי שבלידה הקודמת קפצתי על הכדור לצלילי cecilia של שמעון וגרשון ושרתי בקולי קולות)

הוקסמתי מיציאתה של מיכל. מזיהויה את הרגע ומהיכולת שלך להפיק מזה את המיטב, לתעל את זה למקום הנכון.

תהנו מגידולו של עומרי (שם מקסים!)@}

[מנסה_לעזור*]

אין לי מילים... סיפור מקסים ומלא שלווה
גם אני. לידה חלומית.


אומרים שצריך הרבה מזל בלידה – ואני הרגשתי מאוד ממוזלת. (אהבתי)
שאלה: שרי מיילדת ב"מאיר"?

תהנו מגידולו של עומרי (שם מקסים!)

[סירופ_מייפל*]

מזל טוב, מזל טוב. המון אושר ובריאות. איזו חוויה מופלאה.
@}

[מיכל_בר*]

איזה סיפור מרגש ומחזק!
מזל טוב!!

(רעיון טוב לשים את בוב מארלי, אני צריכה לזכור את זה)

[עדידי*]

סיפור הלידה של עומרי

כל הזמן דחינו את קניית הצינור- זה שאמור למלא את הבריכה. לא יודעת למה, אבל את זה דחינו...

יום שני בערב, קמתי משנת אחר הצהריים קצת הפוכה ועם כאב קטן בצד.
נורא לא התחשק לי ללכת לשיעור יוגה וזה היה קצת מוזר כי כל ההריון מאוד הקפדתי ונהניתי.
התלבטתי עד לרגע האחרון ובסוף החלטתי לנסות וללכת אם לא יהיה לי כוח. השיעור היה מעולה ואחריו הרגשתי ממש טוב. כשחזרתי הביתה עופר בן דוד של משה היה אצלנו עם חברה שלו אז אכלנו ארוחת ערב בחוץ והלכתי לישון. עופר ישן בסלון.
בשלוש בלילה התעוררתי לשירותים ושכבתי במיטה ממש מעוצבנת על משה שאני צריכה להגיד לו שכבר לא מזמינים אנשים לישון אצלנו כי זה יכול לקרות כל לילה...
התהפכתי במיטה, עצבנית ופתאום קלטתי שיש לי כאבים באזור הגב בצד. בהתחלה בכלל לא קלטתי מה העניין... פתאום זה הכה בי שאלו יכולים להיות הצירים המדוברים...
בחמש הערתי את משה שיתחיל למדוד זמנים בזמן שאני עושה סיבובי אגן על הכדור. כל 8-10 דקות. לנסות לישון? להתקשר לענת? להעיר את עופר? לא רציתי שום דבר מאלה כי ידעתי שהשלב הזה יכול לקחת גם ימים.
בשש כבר היו צירים כל 5-8 דקות. משה החליט שדי,וקפץ מהמיטה. בזמן שהוא ניפח את הבריכה הערנו את עופר שהיה הפוך לגמרי והושבנו אותו למדוד לי זמנים כשאני על הכדור ואחר כך במקלחת עושה שפריצים על הגב. הזמן מתקצר.
שש וחצי טלפון לענת, היא בלידה שדי נתקעת. בואי נדבר עוד שעה היא אומרת, אני אשלח את מיכל.
פתאום בלבול. את כל ליווי הלידה עברנו עם ענת ופתאום שינוי לא צפוי שכזה. משה ואני מסתכלים אחד על השני – ויודעים: הכל בסדר. הכל בדיוק כמו שהוא צריך להיות.
מיכל מתקשרת אחרי חצי שעה- אומרת שהיא הולכת לשחות ושהיא תהיה אצלנו בסביבות תשע ואם יש משהו דחוף אפשר להתקשר כי הטלפון שלה אצל המציל.
משה זורק את עופר בתחנת הרכבת, משביעים אותו לא להגיד אף מילה ולהמציא איזה סיפור למה זרקנו אותו מהבית כל כך מוקדם...
משה רץ לקנות את הצינור המדובר ועוצר במכולת ומביא ערימת ממתקים שאנחנו אףפעם לא אוכלים.
משה חוזר ופתאום אנחנו מגלים שלט על השער- תהיה הפסקת מים מתשע בבוקר. אנחנו מחליטים למלא את הבריכה עד לחצי, ומזמינים מהמכולת השכונתית שלושים בקבוקי מים מינרלים ומתכננים לחמם אותם על הגז כשיגיע הרגע. בסוף אחרי חצי שעה יש כבר מים ואנחנו מבטלים את ההזמנה- אבל אין כמו קצת לחץ כדי לזרז צירים...
הבית מוכן ללידה, הבריכה מנופחת וחצי מלאה, הספה פתוחה ומכוסה.
אני אומרת לעינת, השכנה הצמודה שלי שיש לי צירים ושאני צריכה משהו מהסופרפארם, היא אומרת שתקפוץ להביא ושאחר כך היא נוסעת לתל אביב. כשהיא נכנסת הביתה ורואה שהכל מוכן ללידה האסימון פתאום נופל- עד עכשיו לא ממש קישרה בין הצירים ללידה- היא נוסעת וחוזרת עם מצלמת וידאו והיא גם תצלם לאורך כל הלידה ותשאיר לנו מזכרת מדהימה.
הצירים מתחזקים והכדור לא מספיק. משה שם לנו בוב מרלי ובכל ציר אנחנו רוקדים ומנענעים את האגן. כל הבית פתוח, החלונות והדלת, וג'וטי הכלבה שלנו מסתכלת ולא לגמרי מבינה. בין הצירים אני יושבת על המיטה ונשענת על הכדור. הצירים כבר די חזקים.
מיכל מגיעה, מרגיעה בנוכחותה, מסתדרת ואומרת לי שעכשיו אני יכולה ללדת...
בודקת פתיחה. 5 אצבעות. בוב עדיין ברקע ואני נתלית על המתח ועושה סיבובי אגן, מיכל מעסה לי את הגב ועושה סיבובים איתי.
אני עושה קולות נמוכים כל הזמן כל הזמן.
הזמן איכשהו עובר- אין לי מושג כמה- עושים שוב בדיקה – פתיחה של 6 אצבעות, אחת עשרה בבוקר, מיכל אומרת לבריכה, ומבקשת שנשים משהו יותר שקט כדי להתמקד יותר פנימה, אנחנו בוחרים בצ'נטינג של שיבננדה. בכלל הכל מתחיל להתכנס נותר פנימה, אני פחות ופחות תקשורתית ובעיקר מגיבה בעיניים למשה שלא מפסיק לדבר אלי מילות אהבה.
נכנסת לבריכה, מטלפנים לשרי שהיתה המדריכה שלנו בקורס הכנה ללידה, היא מיילדת בבית חולים ועוד לא היתה בלידת בית, שואלים אם בא לה לבוא, היא מיד בדרך.
אני בבריכה, עינת מדי פעם נכנסת, ג'וטי בחוץ- לא מתקרבת.
בין הצירים אני נחה במים, בכל ציר אני על ארבע, מקבלת מסז' ממיכל וגם משרי.
משה ליד הראש שלי כל הזמו אומר לי כמה אני גיבורה, ועוצמתית ואיזה אישה מופלאה וחזקה אני, מלטף אותי. אני לא רואה את הבהלה בעיניים שלו וזה מרגיע.
מתישהו אני שואלת אם בסוף זה תמיד נגמר. אני מרגישה את העיניים שלי מתחננות.
מתחילים כאבים בפי הטבעת. לחץ חזק נורא.
אני חושבת שאני צריכה לשירותים, כואב נורא. לא הייתי מוכנה לזה איכשהו. הזמנים בין הצירים מתקצרים אין לי זמן לנוח. כואב בטוסיק, לפני כל ציר אני פוחדת מהכאב אבל קמה על ארבע למסז'.
פתאום מיכל ושרי יוצאות ואני נשארת עם משה, העיניים שלי מחפשות אותן, שומעת אותן מפטפטות במרפסת, מרגישה קצת נטושה- בדיוק עכשיו כשכל כך כואב לי הן הולכות- כאילו שאם הן ישארו זה יהיה יותר קל או יותר מהר...
רק כשהן יוצאות אני מוצאת את התנוחה שלי ( בגלל זה הן יצאו- מיכל ראתה שאני מתחילה להיתלות בהן במקום להיות עם עצמי, בחוץ במקום בפנים)- אני שוכבת על הצד ובכל ציר אני מניעה את האגן קדימה ואחורה, קולות נמוכים כל הזמן. אני מסתכלת למשה בעיניים ונוהמת, קולות נמוכים...
בין ציר לציר אני נרדמת, ממש שוקעת בשינה ומשה מחזיק ליאת הראש כדי שאני לא אחליק למים.הכאב בטוסיק וגם לחץ קידמי חזק.אני שמה יד ומרגישה את הכל נדחף קדימה. איכשהו אני עדיין לא מבינה שאני עומדת ללדת.אני רק מניעה את האגן קדימה ואחורה.
הצירים מתחזקים, מיכל ושרי נכנסות, שרי יושבת ומתבוננת, מיכל לידי. אני אומרת שכואב והיא אומרת שזה סימן שהלידה קרובה מאוד. "רק תפני מקום" היא אומרת לי, כל מה שאת צריכה לעשות זה רק לפנות מקום. יחד עם זה מהדהדות בי המילים של אילה המורה שלי ליוגה- 'אנחנו יולדות בנשיפה, בהרפיה' וזה כל מה שאני מנסה לעשות. אני לא לוחצת. בכל ציר ובשיא הלחץ שלו אני מנסה להרפות בנשיפה ולפנות מקום , לדמיין את התינוק שלי יוצא, לדמיין איך השער נפתח והוא יוצא החוצה.
אני מטושטשת מאוד, כמעט ולא קולטת מה קורה סביבי,מרוכזת מאוד בקולות נמוכים, בשאיפות , בהרפיה כשהכי כואב.פתאום משה- 'אני רואה את הראש' ושם עליו יד ומשהו פתאום מתחבר שהלחץ הזה מקדימה זה ממש הראש שרוצה לצאת.
מיכל נושפת לתוך דיג'ירידו קטנטן, מוציאה קולות נמוכים, ואני נוהמת ושואפת ונושפת, לגמרי בתוך זה.העולם כולו הוא רק שאיפות ונשיפות ואום בקו נמוך.
הלחץ מתגבר ואז אני שומעת את מיכל אומרת לשרי שזה crowning , הכתרה, ואז, רק אז, אני קולטת שאני באמת יולדת, וקולטת שעכשיו זה אני, אז אני נותנת שאגה אדירה ובפעם הראשונה בכל הלידה- לוחצת חזק, כואב ושורף לכמה שניות ואז הקלה עצומה, ותחושה שמשהו פשוט מחליק החוצה.
שקט מוחלט של שניות, מיכל תופסת אותו במים ומניחה אותו עלי.
זהו.
התינוק שלי נולד.
קטן וסגלגל ונקי לגמרי כי נולד ישר לתוך המים הוא שוכב עלי, ואני מלאת אדרנלין. הכל נשכח. הכאבים והזמן, הכל נשכח, הוא עלי, כבר ורדרד ומקסים, עיניים עצומות עדיין, משה מאחורי, קצת בוכה, מתרגש, ושלושתנו ביחד משפחה חדשה.
אחרי כמה דקות הוא מתקדם לפטמה שלי ומתחיל לינוק בעדינות, מיכל לוחצת לי על הבטן ואז היא מחליקה, השילייה , שמנמנה ושלמה, מחוברת לעומרי בחבל הטבור. עכשיו כבר ממש הקלה.
עינתי מצלמת כל הזמן, מחייכת, מתעדת את הרגעים המדהימים האלה. מזל כי כל כך הרבה שכחתי...
מחכים שחבל הטבור יפסיק לפעום, בינתיים מיכל מכסה את עומרי בחיתול שאני כל הזמן מרטיבה כי המים חמימים ונעימים. כשאין יותר דופק משה חותך את חבל הטבור, ואני מסתבר מלראות אחר כך בסרט וידאו- לא מפסיקה לדבר.
אחרי חצי שעה אני יוצאת מהמים ומשה מחזיק את עומרי, מאושר, איש קטן עם פנים שכבר ראו דבר אחד או שניים.
אני עוברת למיטה, אמא שלי מגיעה, בוכה ומתרגשת. היתה לה הרגשה שאני יולדת אז היא באה אלי, ראתה מכוניות בחוץ ולא העזה להיכנס.הכל מואר וחמים ופתוח, מכסים את עומרי ומשה יוצא איתו למרפסת בזמן שמיכל עושה את שהיא שונאת מכל- תופרת לי כמה קרעים.
כשמשה עם עומרי בחוץ הילה פתאום מגיעה, המומה כולה כשהיא רואה את שניהם- באה להביא לי מתנה לפני לידה...
הימים הבאים עוברים עלינו במרפסת, שם אנחנו נחים ומארחים עם עומרי עלינו כל הזמן.
לא הצלחתי אפילו לדמיין להיפרד ממנו בימים האלה. ובין כל המתנות של הלידה הזאת , הביחד הזה של שלושתנו כל הזמן היה מתנה גדולה במיוחד.

זה אולי מוזר אבל מהרגע שהחלטתי ללדת בבית ( ולקח לי הרבה זמן להחליט- עשיתי סיורים בכל החדרים הטבעיים במרכז)- לא פחדתי לרגע.
מהתחלת הלידה הרגשתי בטוחה ומוגנת במין השגחה פרטית, ואפילו לא עברה לי בראש המחשבה של ללכת לבית חולים , או שאני צריכה אפידורל. ומיכל היתה מדהימה ותומכת ומאפשרת ואפילו שלא נפגשנו ומעולם לפני כן הרגשתי לגמרי חופשיה לידה וסמכתי עליה לחלוטין בנוכחותה השקטה.
גם אלוהים הי שם בשבילי, אני יודעת.
אומרים שצריך הרבה מזל בלידה – ואני הרגשתי מאוד ממוזלת.
כשהגוף שלי נזכר ברגע הזה שהוא החליק החוצה- כי זה ממש זיכרון פיזי- עולה בי גל גדול של התפעמות, ובכלל התפעמות מלווה את חיי מאז...