סיפור הלידה של עוגיון

[קרם_קרמל*]

את הסיפור כתבתי לעצמי כבר בשבועיים שאחר הלידה, אבל רק עכשיו התפניתי להעלות אותו לכאן. כתבתי אותו ארוך ארוך... אני מקווה שזה מתאים, וברכות לקוראות.

את החודשיים האחרונים של ההריון ביליתי על הספה בבית. היו לי צירים מוקדמים, ולמרות שהרגשתי מצויין אמרו לי שחייבים לעצור אותם. בדיעבד אני חושבת שזו היתה ההתערבות הראשונה במהלך הלידה. בגלל שישבתי על הצד (לא הצלחתי להמנע מכך), התנוחה של עוגיון הית עקומה, גם בכניסה לאגן וגם בלידה. ובגלל שעצרתי את הצירים, הם לא התפתחו כמו שהיה צריך אותם.

אבל כמובן שבזמן ששכבתי על הספה לא חשבתי כך. הייתי עסוקה בלתרגל את הנושא של לסמוך שוב על מישהו שתפקידו לסייע לי; מאוד בטראומה אחרי חודשיים וחצי בבית החולים עם אישי, תקופה קשה מאוד . ולקחתי לעצמי במודע את השיעור ללמוד לסמוך שוב. לא היתה סיבה שלא: עמדתי ללדת במה שקרוי כאן, בברלין, "בית לידה", מקום מקסים ונעים, שבו אפשר ללדת לידה טבעית ופעילה, עם צוות של מיילדות מלאכיות, אישיות, קרובות, חמות… כל מה שהאחיות בבית החולים לא היו. שמחתי לקראת התיקון. ושמחתי שיש לי אפשרות ללדת במקום נעים ומחבק עם גישה כזו, ולא בבית חולים.

אחרי שהייתי כמה ימים בהריון עודף, התחלתי לנקוט בשיטות טבעיות לזירוז הלידה - הליכות, שתיית מיץ פטל ועוד, עיסוי פטמות. אישי העניק לי סשן קשב על גורמים נפשיים / פסיכולוגיים מעכבים שיכולים להשהות את הלידה. סיפרתי לו שאני בעצם בכלל לא מאמינה שזה יקרה, שאני לא מצליחה לדמיין את זה שזה יגמר בתינוק… בהבנה רבה הוא ישב וסיפר לי סיפור לידה אפשרי - "את קמה בבוקר, מרגישה משהו חדש, זה הולך ומתגבר, את מבינה שאלו צירים…" וכך עד הלידה.

בדיעבד, את הכאבים החולפים באגן התחלתי להרגיש עוד לפני כן, אבל לא ידעתי ש"זה זה". אחרי הערב שבילינו יחד הכאבים האלו החלו להתחזק ולהיות סדירים והתחלנו לתהות האם אלו הצירים המיוחלים. ביום שני, בשלוש וחצי לפנ"ב, אישי בא לישון ואני התעוררתי, והכאבים באגן היו יותר מורגשים. הלכתי לשירותים והבחנתי בדליפת מי שפיר. עדיין לא הבנתי לחלוטין שמדובר בלידה, כי חשבתי שאם אלו היו צירים הייתי מתעוררת מהם בעצמי. הפעלתי את הנוהל של בית הלידה והתקשרתי לביפר. חזרה אלי המיילדת שבמשמרת: בחורה צעירה שכבר פגשתי במהלך הקורס להכנה ללידה - היא הביאה לנו לראות שיליה שנולדה זה עתה. שמחתי שזו היא. סיפרתי לה את החדשות וסיכמנו שאני אתקשר שוב בשבע כדי להגיד לה אם לבוא.

קיויתי שאוכל עוד להירדם שוב אבל זה לא קרה. התחלתי להתמודד עם צירים הולכים וגוברים, אישי היה איתי בהתחלה ועזר לי למצוא מה עוזר לי. בעיקר עמדתי מול השידה בסלון ושרתי. גיליתי שבניגוד למה שחשבתי מראש, לא רק טונים נמוכים עזרו לי אלא כל סוג של שירה ובעיקר שירה "חזקה" - רוק וכד'. המיילדת, שמעכשיו אקרא לה "הצעירה" כי בהמשך הסיפור יש עוד מיילדות, הגיעה ב08:30 ובדקה אותי, מצאה פתיחה של 3 ס"מ וצוואר רחם רך. היא אמרה שזו "התחלה טובה" וסיכמנו שנדבר שוב ב10:30.

אישי הלך לישון כדי להתחזק לקראת הלידה ואני נשארתי להתמודד קצת לבד. במהלך כל ציר עמדתי איתנה על הרגליים או הלכתי בבית. כפי שקראתי באחת העדויות ב"לידה פעילה" - זה היה הדבר היחיד שיכלתי לדמיין שאני יכולה לעשות. ניסיתי לנוח בין הצירים - למשל על כדור הפיזיו - אבל כל ציר העמיד אותי מיד על הרגליים וההיעמדות היתה כרוכה בכאבים חזקים. בכל זאת הבנתי שעוד יום ארוך כנראה לפני, והשתדלתי מאוד מיד בסיום ציר לרדת למנוחה על הכדור. תוך כדי הצירים דיברתי עם חברות נרגשות ועם אחותי בטלפון.

דיברתי עם הצעירה ב10:30 והייתי מאוד רגועה. היא חשבה שכדאי שאשאר בבית. אמרתי לה שהצירים היו תכופים יותר והיא אמרה שאם כך כדאי שנגיע לבית היולדות ב13:00, שם תחכה לנו מיילדת מבוגרת יותר. שמחתי שמתאפשר לנו להגיע לבית היולדות כבר בשלב מוקדם כל כך. בעקרון אמורים להגיע לשם רק לקראת שלב המעבר, אבל אני הבעתי בפני הצעירה את הרצון שלי להיות שם כמה שיותר מוקדם, והבנתי מתשובתה שנענו לבקשתי. בינתיים הצירים הפכו קרובים יותר ויותר… ופתאום התחילו להתרווח. לא שמתי לב לבעיה הזו בזמנו. חשבתי שזה מהלך רגיל ושהתדירות תעלה שוב.

התארגנו ליציאה ונסענו במונית עם נהג נחמד שהסכים לנגן את המוזיקה הישראלית שלנו, ואני המשכתי לשיר את הצירים. מצב הרוח היה מרומם והנסיעה עברה מהר, שני הצירים שקיבלתי במכונית היו נסבלים. הגענו לבית היולדות ושם חיברו אותי למוניטור, מה שמאוד עצבן אותי. לא לקחתי בחשבון שגם בלידה טבעית אדרש לשכב בשקט חצי שעה ולסבול צירים. שיתפתי פעולה בחוסר ברירה של מי שמתקשה להבהיר את עצמו בתרבות ושפה זרה - בדיוק מה שמוכר לי מסיוט בית החולים עם האיש שנה קודם. המבוגרת גם בדקה פתיחה ומצאה שהתקדמתי בינתיים רק ל-5 - לא התקדמות יפה אבל לבינתיים זה בסדר. ואז הגיעה סטירת הלחי.

המבוגרת שאלה אותי אם אני רוצה ללכת לשירותים רגע לפני שנדבר על "מה עושים הלאה". הלכתי לשירותים וגלגלתי בראשי בחוסר אמון את מה שהיא מתכוונת אליו. הבנתי כבר שהיא מתכוונת להגיד לי לחזור הביתה עד שיתחיל שלב המעבר - 20 דקות במונית עם צירים. כשיצאתי המבוגרת הסבירה שאין בעיה עם ההתקדמות האיטית של הפתיחה, חוץ מזה שמי השפיר כבר פקעו ולכן החשש לזיהום גורם לכך שלא יאפשרו לידה ארוכה מדי. בגלל זה נתנו לי מרשם לקוקטייל של שמן קיק, שאמור לקדם את הצירים (את זה הוא לא עשה, אבל את מה שהוא עשה לי ביום למחרת לא אשכח) ושלחו אותי הביתה. כעסתי מאוד וממש לא טרחתי להסתיר את זה. למרות שאני בטוחה שהיא הבינה שהבעיה שלי היא בכך שהביאו אותי לשם מלכתחילה, ולא בכך שלא נתנו לנו להשאר, היא חזרה שוב ושוב על כך שעדיף לנו שנחכה בבית לשלב המעבר, שככה מתוכננת הלידה בבית היולדות וכו'. זו התעלמות מפרטי העניין שאופיינית מאוד לתרבות הגרמנית, ושפגשתי רבות בבית החולים - בדיוק מה שקיוויתי לא לפגוש בלידה. בנוסף היא ניסתה לתלות את כל הקונפליקט באי הבנה שנוצרה כביכול עם הצעירה, שוב עניין נורא גרמני. בשביל הגרמנים לא יכול להיות שמישהו פשוט כועס ובצדק ושזו לא אי הבנה. הבעת כעס אינה לגיטימית.

הרגשתי שאני מתחילה לאבד אמון: בבית הלידה הזה, יותר מדי דברים שלא נוחים למיילדות הם במקרה לטובתי: למשל העובדה שהולכים הביתה שלוש שעות אחרי הלידה. שאלתי אותה בפירוש: האם בכל זאת אין שום דרך שנוכל להשאר כאן? קיבלתי תשובה שלילית. כואבת, נעלבת, ומוצפת תחושת בדידות איומה עשיתי את הדרך חזרה, הפעם במצב רוח הרבה פחות טוב ופחות כח להתמודד עם הצירים במונית (בטח ובטח שמתוך ידיעה שאת אותה דרך אצטרך לשרוד גם בחזור ועם צירים יותר חזקים). הגענו בחזרה הביתה כבדים ועגומים - לא ציפינו לחזור לכאן בלי תינוק. עברתי ציר במעלית. התפשטתי שוב מהבגדים. עברתי ציר ועוד ציר באנרגיה נמוכה. ניסיתי לנוח, הצירים בשכיבה היו עדיין בלתי נסבלים ופרצתי בבכי גדול וכואב, כי הרגשתי שנלקח ממני הגב החזק הזה שדמיינתי לעצמי ושהקנה לי כל כך הרבה ביטחון לעבור את הלידה הזו.

הבנתי שככה - אני לא יכולה לשרוד לידה. אני חייבת למצוא דרך להתפקס חזרה ולא להצמד לסיפור הזה של אני קורבן בסיטואציה. ניסיתי לתפוס את המיילדת שהוקצתה ללוות אותי בשבועות שאחרי הלידה (מיתרונות המגורים בגרמניה), שאני כל כך אוהבת אותה וסומכת עליה, אז - עוד אפילו בלי שום סיבה, כדי שתיתן לי מילה להיאחז בה. היא לא ענתה לי לטלפון ולא לSMS ואני התחלתי כבר לפתח תיאוריות קונספירציה. התקשרתי לדולה שאני מכירה, שעברתי אצלה שיעורי יוגה בהריון, והיא ניסתה לעזור מכל מני כיוונים ובסוף קלעה: ביחד הצלחנו להרפות מהרעיון שהמיילדות בבית הלידה הזה הן מעין כוהנות לידה שהלידה שלי היא דרך להתחבר לבשורה שהן מביאות, ולראות אותן כנשים היודעות את עבודתן שפשוט כדאי לי ללדת איתן ולא במקום אחר. הצלחתי להרפות גם מהכעס ומהרצון לשבור את הכלים וללכת. לסיום נכנסתי לאמבטיה, ובצירים אישי עיסה לי את הגב עם הטוש, מה שאכן עזר. בינתיים גם המיילדת המלווה התקשרה. מתוקה שלי, היא אמרה לי את זה ישיר - את יודעת, לידות הן ארוכות והמיילדת לא יכולה להשאר עם היולדת את כל הלידה. הערכתי את הכנות שלה והצטערתי שהגישה הרשמית בארגון שבו היא עובדת היא לכסות על זה. אחר כך התקשרה גם הצעירה והתנצלה קשות על אי ההבנה. הודיתי לה על הטלפון ושאלתי אם היא עדיין זו שתיילד אותי (כי היא אמרה קודם שזו או היא או המבוגרת) - והיא ענתה שכן, ואחרי פאוזה - "אלא אם כן את לא מעוניינת שזו תהיה אני…" בקיצור, הביטחון של הצעירונת הזו קצת נשבר מהקטע הזה. "מה פתאום!" קפצתי. אני אשמח שו תהיי את. ובלב - העיקר שזו לא המבוגרת...

שתיתי את החלק הראשון של השייק עם שמן הקיק והמתנתי שעה, בינתיים הייתי במקלחת. הצירים התחזקו אך התדירות לא עלתה. כפי שהורתה לנו המבוגרת, התקשרנו לצעירה שעה אחרי החלק הראשון של השייק לשאול אם לשתות את החלק השני, היא אמרה שכן וגם קבעה איתנו בבית היולדות ב19:30. כבר רציתי להגיד לה, עזבי, רק בגלל הסיפור שהיה לא חייבים עכשיו לרצות אותי וללכת מוקדם… אבל האמת היא שלא רציתי להיות עם צירים עוד יותר חזקים במונית, וקבענו. התלבשנו לאיטנו והזמנו מונית - הקוסמוס זימן לי ואן, שבו הכסאות ישרים ולא שקועים ונטויים לאחור, ופחות קשה לעבור ציר.

הגענו לבית הלידה ונכנסנו לחדר שרציתי. המיילדת הצעירה היתה מקסימה. עברנו כמה צירים בעמידה תוך דימום כבד. היא אמרה שבינתיים היא לא מודאגת. היא עזרה לי לכוון את הטונים ככה שיעזרו לי יותר בצירים, נתנה לי כמה חיזוקים הומיאופתיים ואחר כך נכנסנו לאמבטיה. ולצערי כפי שלאורך כל הלידה הצירים היו נסבלים רק בעמידה, כך גם באמבטיה. כל עוד לא היו צירים, האמבטיה היתה מאוד נעימה. אבל מרגע שהתחיל ציר, הייתי פשוט חייבת לעמוד. תוך ניסיון ציפה באמבט, כאב לי כל כך שהרגשתי שאני טובעת. מכיון שאסור לעמוד באמבט, אז יצאתי. הצעירה בדקה את הפתיחה שלי - הסתבר שהתקמתי מאז הצהריים רק בס"מ אחד. אכזבה גדולה. ותכיפות הצירים המשיכה להיות 6-7 דקות.

הצעירה הציעה שתי אסטרטגיות - או שאלך לישון עכשיו ואצבור כח, או שנעשה פעולות לקידום הצירים וננסה להגיע לפתיחה. אמרתי לה שאני יכולה לנוח אבל הסתבר שהיא ממש התכוונה שאישן כמה שעות תוך כדי הצירים ואת זה ממש לא היתה לי יכולת לעשות, כשהצירים זורקים אותי לעמידה כל פעם מחדש. אז היא הלכה על האסטרטגיה השניה. היא הסבירה שחייבים לקדם את תכיפות הצירים. לשכב במיטה על הגב ולסבול את הציר בלי לקום ובלי לזוז - יכול לעזור. אני עוד חשבתי שזה עניין שאני יכולה לשלוט בו, ועשיתי תנועות כמו כריעה, שידעתי שיביאו ציר. הצעירה אמרה שזה לא מספיק, אנחנו צריכים להביא להגעתם של צירים חזקים, בלתי רצוניים, שיביאו לפתיחה.

וכך קרה שבבית הלידה, המקום שבו דמיינתי את עצמי מחוללת אל הלידה, נאלצתי לעבור שעות ארוכות של צירים בשכיבה על הגב. ציר אחר ציר, סבלתי מכאבים בל יתוארו, וסבלתי מזה שאין לי מה לעשות נגדם, ובעיקר סבלתי מהעובדה שאני חייבת לשכב בתנוחה המסיונרית הזו שלא מאפשרת לי לזוז, ובעצם לעשות את כל מה שמנוגד ללידה טבעית ופעילה.

החלק הכי גרוע היה, שזה לא עזר בכלל. ב23:30, הפתיחה לא התקדמה והעובר ניסה לעשות את דרכו במורד צוואר הרחם בפתיחה של 6 ס"מ. זה היה השלב שבו התחלנו לדבר על בית חולים. הצעירה אמרה שכדאי לנסות לתת לזה צ'אנס עד 01:00, אבל אי אפשר למשוך את זה מאוחר יותר בגלל הסיכון לזיהום. יותר מאוחר מ1:00 את כבר תהיי עייפה מכדי ללדת.

נשארתי שם עוד ציר ועוד ציר, שוקעת לתוך תת הכרה שלא היה ברור לי אם היא מקדמת או לא, שוקעת לתוך חוסר ביטחון ואי שלווה ותחושת החמצה. הצעירה אמרה לי כל הזמן לשחרר את האגן, ואני יודעת שעבדתי כל כך טוב ונכון על השחרור שלו, והשתמשתי בכל מה שמודעות הגוף שפיתחתי נתנה לי ובכל ההכנות שהתכוננתי… וכלום לא עזר. ב01:00 הפתיחה היתה עדיין 6 - "אולי טיפה יותר", אמרה הצעירה.

היא אמרה שהיא ממליצה ללכת לבית החולים, שם יתנו לי אפידורל בתוספת אוקסיטוצין, ואוכל לסיים את הלידה. היא הסבירה עלהאפידורל, שיעמעם את התחושה בבטן אבל לא באגן. "אבל אם תגידי לי שעוד יש לך כוחות, אנחנו נישאר פה עד שלוש וניתן לזה צ'אנס".

האיש שלי כל כך ניסה לעזור לי להחליט להישאר שם, בבית היולדות, ולא להתפנות, מה שהיה החשש הכי גדול שלי. אבל מצאתי את עצמי חושבת לעצמי: זו במילא לא הלידה שלי. זו לא הלידה הפעילה, התנועתית, שקיויתי ופיללתי לה. מה יש לי עכשיו לשכב במיטה ולהתענות עוד שעתיים, ואחר כך ללכת ולקבל אפידורל וזירוז? החלטתי פשוט לעזוב את זה מאחורי. גם כאב לי מאוד, והרי כל דבר שיכול להקל פרט לאפידורל - כמו עמידה, הליכה, תנועה - נאסר עלי. וכן, בטח שרציתי הקלה. אבל פחדתי, פחדתי מאוד מהמםגש עם המיילדות ה"לא טבעיות", בכיתי מפחד ועייפות ושאלתי את הצעירה אם "הם יהיו נחמדים אלי".

הלכנו ברגל לחדר הלידה בבית החולים הסמוך ושם פגשנו את מיילדת בית החולים. הצעירה הסבירה לה כל מה שיש להסביר (כולל שאנחנו זרים וצריך לדבר איתנו קצת לאט…) ואז פנתה אלי האישה הרכה והמקסימה הזו, שאקרא לה פשוט "המקסימה". היא הסבירה לי בחום ובנעימות מה הולך להיות: אני אקבל אפידורל, אישן שעה, ואחר כך אקבל זירוז ואכנס "באנרגיה גבוהה ובכח" לשאר הלידה. ברקע נשמעו צרחותיה של מישהי שעוברת את שלב 2 ואני התמלאתי פחד. שאלתי אם ההיא קיבלה אפידורל, ואמרו לי שכן. נמלאתי פחד, חוסר יכולת להאמין שאני יכולה להמשיך ולעבור את הלידה הזו. נדמה לי שזה השלב שהמקסימה הרגיעה אותי שאני מרגישה ככה כי כבר עברתי צירים במשך כל כך הרבה זמן ועכשיו קשה לי להכנס לספרינט האחרון, אבל שזה יהיה בסדר. היו לי הרבה שאלות לגבי הפרוצדורות השונות והדרך שבה יעשו אותן בבית החולים, בניגוד לבית הלידה, פחדתי למשל שיקחו את התינוק לתינוקיה. בסופו של דבר המקסימה אמרה לי בפירוש: כל דבר שאנחנו עושים כאן, אנחנו מתייעצים איתכם קודם. חוץ מדבר אחד: במקרה של קיסרי חירום שבו אין זמן להתייעץ.

לחדר נכנסה מרדימה בשם נדיה, שהיתה הבנאדם היחיד הבלתי נחמד שפגשתי במהלך הלידה. מיד כשנכנסה התנפלה עלי עם שרטוט מבהיל של כל מה שעלול לקרות לי בעקבות החדרת האפידורל. אני, שפחדתי מאוד ממחט בגב גם בלי זה, נכנסתי להסטריה קלה. אני זוכרת שאמרתי להם: "אני לא רוצה להיות נכה… בעלי נכה, אני לא יכולה להיות נכה…" וגם "אני פוחדת!" והמרדימה: "פוחדת? אז לא נעשה אפידורל!" רציתי להגיד שפחד זה לא קיר אבל יצא לי שפחד זה לא בחירה… אמרתי, "פחד זה משהו שצריך פשוט לעבור…" כל אותו זמן הייתי כל כך מוקפת באנשים שלאיש שלי לא היתה דרך לעזור לי, אבל למזלי המקסימה היתה רכה ועדינה ויכולתי לאזור את עצמי ולחבק אותה, הנחתי את הראש שלי על החזה הרך והנעים שלה ונרגעתי, וכך גם הפסקתי לרעוד והמרדימה הצליחה להחדיר לי את האפידורל בין ציר לציר.

בשלב זה הלכתי לישון וגם אישי קיבל מיטה וישן. המקסימה כיבתה את האורות ויצאה ואני שקעתי בשינה עמוקה.

פתאום נפתחה הדלת במהירות וכמות גדולה של אנשים הציפה את החדר. הרופאה הצעירה (שכבר פגשתי קודם) אמרה לי: הילד שלך בסכנה, ואת צריכה לנשום עמוק! ואני, מתורגלת מהיוגה, נשמתי הכי טוב שידעתי, נשמתי עמוק לבטן בכל מודעות הגוף שלי, שאפתי ושאפתי, והם בדקו משהו שוב, ושוב אמרו לי - תשאפי עמוק! ואני שוב שואפת ושואפת, ומישהו אומר - זה לא הולך, וכבר מעבירים אותי מהר למיטה אחרת ותוך כדי מישהו מסביר לי מהר מהר - הילד שלך במצוקה ואנחנו חייבים לעשות לו קיסרי חירום, האיש נשאר מאחורי בחדר הלידה, הפנים שלו מאוד מודאגות ומחלישות אותי כי קיבלתי מהם את המסר הלא נכון, שקיבלתי החלטה גרועה, שהייתי צריכה להילחם עוד, ואני אומרת לו - "די, עזוב את זה עכשיו", ואחר כך הסתבר שהוא פשוט דאג לי כי הכל הולך ומידרדר. ואני על מיטת הניתוחים המורצת במסדרון וכולם סביבי בהיסטריה, ובחדות שאני לא יודעת מאיפה הבאתי, זכרתי שקראתי אצל דנה ה ש70% ממקרי המצוקה שהמוניטור מדווח הם מוטעים, והתחננתי שוב ושוב שיבדקו שוב לפני שיפתחו, אבל הם רצים מבוהלים מאוד סביבי, ומכניסים אותי לחדר ניתוח ומעבירים למיטת ניתוחים, ואני חוזרת על הבקשה שיבדקו שוב במוניטור והם אומרים לי בחום אבל בנחרצות - "זה לא המקרה שבו בודקים שוב, יש לנו מצוקה עכשיו וחייבים להוציא אותו מהר", ואני שואלת איפה בעלי ואומרים לי "פה זה חדר ניתוח סטרילי ובעלך לא יכול להכנס" ומיואשת אני שואלת "אבל איך זה יכול היה לקרות לי?" ועל זה אין להם תשובה ומהר אחר כך אני הולכת למקום שחור ועמוק ורחוק רחוק.

וכשחזרתי משם עמדה לידי המיילדת והעירה אותי במילים - "מזל טוב, יש לך בן, הוא נולד בשעה 4:00 בדיוק". נתקפתי סקרנות וביקשתי לראות אותו, נתנו לי ביד תינוק אחד משונה נורא שנראה לא כל כך קשור אלי. הניחו אותו עלי (נקי מורניקס, לצערי) ונתנו לו לינוק בפעם הראשונה.

בבית החולים שבו כל כך חששתי להיות, איפשרו לי - לא, ממש התעקשו איתי! - שאהיה צמודה אליו בכל שלושת ימי האשפוז. האחיות היו כל כך תומכות, ובגישה כל כך תואמת לזו שלי (הנקה לפי דרישה, לינה קרובה לאם וכמה שיותר עור-לעור). אחר כך גם גיליתי שמיד אחרי שהוציאו את העוגיון, כשאני עוד הייתי על שולחן הניתוחים, קראו לאיש שלי שיניח אותו עליו.

מה המסקנות מהסיפור הזה? אני לא יודעת. זה בהחלט סיפור בשבילי על איך בחירה אישית יכולה להיות מוטעית. המקום שבו חשבתי שאהיה בידיים טובות - עשה עבורי בחירות גרועות, והמקום שהכי חששתי מלהיות בו - עשה איתי חסד. אל תטעו - חופש בחירה בלידה הוא נושא שבדמי, ובכל זאת - החיים פועלים בדרכים נסתרות.

ומה בפעם הבאה? לא אתן שישאירו אותי על הספה כדי לעצור צירים, גם אם אסתכן בלידה מוקדמת. בדיעבד, זה היה עדיף, ואני מאמינה עכשיו שכשהתינוק יהיה מוכן, הוא יצא. בנוסף, לאט לאט אני מקבלת את הרושם מהסביבה שלי, שהבחירה של הצעירה, להשאיר אותי על הגב במהלך הלידה, היתה מוטעית, ושהיה נכון יותר להמשיך לעמוד ולכרוע (מה דעתכן?). אני חושבת שהצעירה הזו היתה באמת צעירה מדי ולא מנוסה ושזה בא על חשבוני. האחריות שלי על העניין הזה היא שהסכמתי להיות מטופלת על ידי צוות של מיילדות, ולא בחרתי לי מיילדת אחת שאיתה יש לי קשר ואני סומכת עליה. בפעם הבאה אדאג לבחור את המיילדת שלי מראש - מה שאפשרי כאן בגרמניה. חוץ מזה, למדתי שזה שמערכת היא קטנה ולא מסורבלת, לא אומר שהיא תפעל למען האינטרסים שלי ולא של עצמה. לצערי, הסתבר לי שבסופו של דבר נתתי בה יותר מדי אמון.

אני מרגישה שמילות הסיכום שלי אמורות להיות על העוגיון שלי, כמה התמזל מזלי שהוא פה ואיך הלידה לא חשובה בפרספקטיבה הזו. אבל התחושה האמיתית שלי היא שבפרספקטיבה של סיפור הלידה, זה לא נכון. הלידה שלי התפספסה ואני מצירה על כך. העוגיון החמוד שלי? הוא שייך לסיפור אחר.

[עדי_א*]

היי קרם
דבר ראשון, מזל טוב.
דבר שני, מציעה לך לקרוא את הדף רגשות לאחר ניתוח קיסרי .

אני מרגישה שמילות הסיכום שלי אמורות להיות על העוגיון שלי, כמה התמזל מזלי שהוא פה ואיך הלידה לא חשובה בפרספקטיבה הזו. אבל התחושה האמיתית שלי היא שבפרספקטיבה של סיפור הלידה, זה לא נכון. הלידה שלי התפספסה ואני מצירה על כך. העוגיון החמוד שלי? הוא שייך לסיפור אחר.
מזדהה מאוד. אין שום קשר בין תחושת האבל על הלידה לבין תחושת האושר מהתינוק, ואל תתני לאף אחד לבטל את התחושה שלך בהקשר הזה.

ודבר נוסף: אני הייתי מ-ש-ו-כ-נ-ע-ת אחרי הלידה הראשונה שהיא נגמרה בקיסרי חרום ולא בלידה טבעית כמו שרציתי והתכוננתי אליה בגלל בחירות לא טובות שעשיתי בהכנה. ווואלה, בלידה השנייה בחרתי ללדת בבית עם מיילדת הארד-קור שמילדת בבית אחרי ניתוח קיסרי. מה קרה בסוף? ילדתי בוואקום בבית חולים, וזה אחרי שהמיילדת היתה דיי משכונעת שזה הולך להיות קיסרי. רוצה לומר: נכון, אנחנו צריכות לקבל החלטות טובות לגבי הלידה, אבל יש גם עניינים פיזיים.

[יוליקו*]

שולחת לך בריאות וחמלה והרבה כח ושמחה למציאות שבבית (חזרת עם תינוק!!!).
גם לי נראה חשוב שאת מעבדת את מה שקרה, לוגית ורגשית.

[קרם_קרמל*]

כתבתי קודם ומשום מה לא עלה: תודה רבה על הברכות. וגם על החיזוק בעניין לא לתת לבטל אותי ואת תחושותי - שזה מאוד נכון ובמקום.

אשמח לשמוע אם י פעם שמעתן על שכיבה על הגב וחוסר תזוזה כטכניקה לזירוז לידה...

[יוליקו*]

לא.
כן שמעתי שיש נשים בודדות שכך יותר נכון להן ללדת.