סיפור הלידה של אור

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה (התחיל בתור דף סיפור לידת בית ו{{}}דף סיפור לידה במים, והסתיים בתור דף סיפור לידה בבית חולים ו{{}}דף סיפור לידה קיסרית)}

[המלאך_שבגן*]

סיפור הלידה של אור:
שלוש בלילה, אני מתעוררת עם משהו שמרגיש קצת כמו כאבי מחזור, הרגשתי משהו דומה בסוף שבוע שעבר אבל זה עבר. אני מחכה לראות אם גם זה עובר, וכמו יקית טובה מתחילה להסתכל על השעון כי אמרו לי שצירים אמיתיים זה תמיד בזמנים קצובים. אחרי עוד שני צירים אני קמה לשירותים ומוצאת סוף סוף את הפקק הרירי על התחתונים באותו רגע הבנתי שבכל הפעמים שהכרזתי בגאווה שהלידה קרובה כי כבר יצא לי הפקק זה לא היה ממש הפקק למרות שמאוד קיוויתי.
הערתי את עמי בהתלהבות והכרזתי שיצא לי הפקק ושיש לי צירים כל 10 דקות. הוא לא ממש התרגש כי כבר הו לי כמה הכרזות כאלה והייתי צריכה לפצוח במסע הוכחות שזה ממש זה...

ניסינו לחזור לישון אבל כבר ממש התרגשתי ולא הייתי מסוגלת... מפה לשם השמש התחילה לזרוח וקמנו מלאי מרץ אני גלשתי באינטרנט ועמי הכין לאור עוגת יומולדת.
בשעה 8:00 התקשרנו למיילדת. היא בדיוק הייתה בדרך חזרה מלידה אחרת והיא אמרה שהיא תעבור פה בדרך לבדוק כמה אני מתקדמת. עד אז היא בקשה שאני אשתה כוס יין כדי לבדוק אם הצירים אמיתיים. האמת שאחרי 9 חודשים בלי אלכוהול מאוד שמחתי ושתיתי שני שלוקים שלמים של יין ששיכרו אותי לגמרי

המיילדת הגיעה בתשע וחצי בדקה פתיחה - סנטימטר אחד כמה מאכזב אבל לפחות ידעתי שזה באמת זה שסוף סוף התינוק שלי עומד לצאת לעולם...
אחר כך היא אמרה שהיא הולכת לנוח ורק שנדע... שמהיום אין לה ביטוח כי החברה לא מוכנה לבטח אותה והלכה...
נשארתי מלאה בספקות וכעסים... לא ידעתי מה זה אומר אבל הרגשתי מרומה, איך זה שכשאני כבר עם צירים היא נזכרת להגיד לי שאין לה ביטוח, הרי היא לא גילתה את זה היום בבוקר. לא יודעת מה הייתי מחליטה אם הייתי יודעת את זה כמה ימים לפני, אבל לפחות היה לי זמן לבדוק מה זה אומר לגבי ולגבי התינוק. הידיעה הזאת בבוקר השאירה אותי די מזועזעת ופגעה לי בכל האמון שנוצר ביני לבין המיילדת . הייתי כבר מוכנה לרדת מהעניין וללכת לבית חולים, ואמרתי לעמי שיכין תיק נוסעים לתל השומר, ואז התחרטתי, ואז שוב התחרטתי, בסוף החלטנו לפתוח בטארות. לי יצא קלף העכבר שאומר שצריך לבדוק דברים בקפידה כי הגבינה שמוצעת לי יכולה להיות פיתיון למלכודת. לעמי יצא קלף הקיוטי שאומר שמישהו מנסה לרמות אותו, יתכן שזה רופא...
לא היה לנו ספק ששני הקלפים הדריכו אותנו להיות חשדניים, אז החלטנו לנסוע לבית חולים. וכמובן בדיוק כשהחלטנו, הצירים הפכו חזקים מאוד. הרגשתי שאין לי כוחות לעבור נסיעה ארוכה לתל השומר, וסורוקה ? אין סיכוי שאני רוצה ללדת שם. האמת שלא החלטתי, הצירים התחזקו והתחזקו וכבר לא הייתי מסוגלת לחשוב...

באחת המילדת התקשרה ושאלה כל כמה זמן הצירים. אמרנו לה 3 דקות והיא הטיסה את עצמה לכאן. היא הגיע תוך חצי שעה. אני הייתי שרועה על הפוף ועל הכדור ועל הרצפה... הייתה לי פתיחה של שש. וואו עשיתי הרבה לבד, ממש שמחתי לשמוע.

היא ועמי התחילו להכין את הבריכה זה לקח עוד כמעט שעה עד שקפצתי למים בשמחה ו... הרגשתי נורא, עם כל ציר לחץ הדם שלי ירד והרגשתי שאני עומדת להתעלף מחום. אבל בכל זאת זה הקל במשהו אז החזקתי חצי גוף בחוץ ואת הבטן במים.
הצירים התחזקו והמיילדת בדקה פתיחה שוב. הייתי בפתיחה של תשע וואו זה ממש קרוב !!! עוד כמה צירים והוא יוצא...

עברה עוד שעה, אור עוד לא יצא, ואמא שלי בדרך מירושלים. אוף, זה כל כך כאב, ולא הרגשתי אותו יורד, לא הרגשתי לחץ בגב או בישבן, רק כאבים בבטן.

כשאימא שלי הגיעה כבר צרחתי עם כל ציר, והייתי די נבוכה. היא הגיעה וישר התחילה לצלם, הרגשתי שלא הייתי רוצה לראות את עצמי ככה. זה הציק לי, אבל לא היתה לי אנרגיה לדבר בין הצירים. כעסתי עליה שהיא מצלמת, ושהיא מפריעה ומבקשת מעמי עזרה. בלעדיו לא יכולתי לעבור את הצירים. הוא כל כך תמך, עם כל ציר הוא החזיק אותי חזק חזק, כאילו שהוא מנסה לקחת קצת מהכאב שלי אליו כדי להקל.

המילדת בודקת שוב פתיחה – מוזר עכשיו זה רק שבע... היא מציעה שאני אצא מהמים. אני הולכת למקלחת ומקיאה ועמי... מחזיק אותי. חזרתי לסלון וביקשתי לנסות להיות על כיסא... אני יושבת שם עוד שעה והתינוק לא יוצא... שוב שיין בודקת פתיחה עכשיו זה שש...

הרגשתי מיואשת, היא הציעה לי לחזור לבריכה, חזרתי, ואז היא אמרה שאני כנראה עוד לא מצאתי את הדרך שלי ללדת, ושמשהו נפשי מעכב את הלידה. עוד כמה צירים... כבר לא יכולתי לסבול את הכאב, ובעיקר לא הרגשתי שהוא יוצא. התחלתי לבקש שיוציאו אותו ממני, הייתי מיואשת. לא יכולתי לסבול יותר את הכאבים. עברו כבר שבע עשרה שעות של צירים חזקים, והתחלתי לפנטז על אפידורל. הייתי מוכנה לעשות הכל שהכאב הזה יפסיק. המיילדת אמרה שזה בדיוק שלב המעבר, ושהייאוש שלי מראה שזה כבר הסוף... אבל אני לא הרגשתי שהוא יורד, הרגשתי את הרגליים שלו בין הצלעות, כמו בחודש שמיני. בסוף נשברתי וביקשתי מהמיילדת שתתקשר לדודה שלי שהיא מיילדת בסורוקה, והתחלנו להתארגן לעבור לבית חולים. אימא ארזה כמה דברים מהר (כי אפילו לא הכנתי תיק לחירום) ונסענו.

פגשנו את דודה שלי בחניה וממש נפלתי עליה. הרגשתי שהיא מצילה אותי, והרגשתי הרבה ביטחון כשראיתי אותה. משם דברים קרו מהר, אבל גם לאט, כי כל מה שרציתי זה שהכאב יפסיק...
נכנסנו למיון יולדות. קבלה, ואולטרה סאונד ו... הפתיחה עכשיו הייתה רק ארבע וחצי. העבירו אותי ממיטה למיטה מחדר לחדר, זה נראה לי כמו נצח והיה לי ממש קר וכואב. הרגשתי שאני נכנעת שהמאבק הסתיים. כל מי שהיה נגד הלידה שלי בבית כבר לא נראה אויב, האמת הרגשתי טוב פתאום, הרגשתי ששם דואגים לי ועוזרים לי. בבית הרגשתי לבד, שאני צריכה לעשות הכל לבד, ולהתמודד עם כל הקושי לבד (זה מה שרציתי, אבל גיליתי שאני לא מסוגלת, וזה היה נעים לקבל עזרה).

זה לקח הרבה זמן אבל בסוף, אחרי הרבה טלטולים, קיבלתי אפידורל, ויחד איתו קיבלתי ארבע שעות של חסד. שכבתי במיטה ולא הרגשתי שום כאב. הייתי באופוריה, שמעתי את הדופק של אור במוניטור, וזה ממש הרגיע אותי. הרגשתי מחוברת אליו, ידעתי שהוא בסדר, אבל בכלל לא חשבתי שהוא עומד לצאת. כאילו שכחתי שבשביל זה אני שם. המשפחה של עמי, שהיתה בינינו הרבה מתיחות בגלל לידת הבית, באה לבקר וכבר לא היה מתח. אמא שלי הייתה לידי, ועמי, ושלחתי את המיילדת הביתה. לא היה לה מה לעזור יותר.

האופוריה נגמרה אחרי ארבע שעות. הכאבים חזרו, והלידה לא התקדמה (פתיחה של שש). פלי אמרה לי לדמיין את התינוק יוצא ופקעה לי את המים. קיבלתי עוד מנה של אפידורל, והפעם ממש לא הרגשתי יותר כלום ברגליים. הרגשתי ישנונית. נכנסו כמה רופאים, ואחרי זה קיבלתי זירוז. לא היה לי כוח להתנגד, הרגשתי שכבר ממילא אני לא אחווה את הלידה שרציתי, ושאין טעם להיאבק ברופאים. שיעשו מה שהם רוצים, והעיקר שלא יכאב לי, ושאור יצא בריא.

פתאום הדופק של אור ירד, והרבה מאוד זמן הוא לא עלה. פלי הזיזה אותי לצד, זה גם לא עזר. ופתאום נכנסו הרבה רופאים לחדר, חיברו אותי למסכת חמצן, עדיין אין שיפור. רעדתי, ופחדתי, ודאגתי לאור מאד. עשו לי קטטר, וחיכו עוד כמה דקות, ואז החליטו סופית להעביר אותי לחדר ניתוח. עמי נהיה חיוור, ובפעם הראשונה מאז שהתחילה הלידה הבנתי שהוא לא יהיה כשאור יצא. היה לי עצוב, אבל הנחמה שלי הייתה שאור בידים טובות, כי דודה שלי תהיה בניתוח. זהו, הטיסו אותי לחדר ניתוח.
השאירו אותי בחוץ דקה שנראתה נצח, ואז הכניסו אותי כנראה באמצע ויכוח, הרופא המרדים צעק על הרופא המנתח שהניתוח מיותר ושירידת הדופק זה... מהאפידורל...

חדר הניתוח היה קר, ולא הפסקתי לרעוד, למרות שהכניסו לי לשמיכה צינור שמוציא אוויר חם. שכבתי שם, לא ראיתי כלום. שמו לי מסך מול העינים. פתאום שמעתי ציוצים חמודים, אור בא לעולם !

דודה שלי הביאה לי אותו לנשיקה קטנה - הוא היה כזה מתוק יפה ומושלם. מיד הוציאו אותו לעמי, והתחילו לתפור עוד 20 דקות, ומשם לחדר התאוששות. עמי הביא לי את אור, ויכולתי להניק אותו 10 דקות. אור התנפל על הפיטמה, וישר התחיל לינוק, ואני סוף סוף הפסקתי לרעוד, ואז... שוב פרידה לשעה. שכבתי שם, נרדמתי, והתעוררתי כעבור דקה, ואז שוב ושוב ושוב, עד שסוף סוף הגיע הזמן לעלות למחלקה.
בחדר חיכו לי עמי ואור, ומאז שלושתינו צוות מנצח.

[יעלי_לה]

מזל טוב!

[ההולכת_בדרכים*]

מזל טוב

[הגמד_חיוכון*]

מזל טוב! איזה סיפור כל התהפוכות האלה...
אבל העקר שאתם בשלום ובטוב. באמת צוות לענין...!:-)

[מישל*]

שתהיה שנה טובה עם הרבה בריאות וטוב.
מזל טוב!!!