סינדרום הברוזון המכוער

אני רוצה לספר ,
סיפור ישן\חדש.
גדלתי בשכונה של עיר גדולה,
אף פעם לא הייתי" מהמקובלים" בכיתה,
והאמת נחשבתי ממש לא יפה, לא חכמה, לא משהו בכלל.
וכך גם חשבתי על עצמי.
בקרב הבנים הסתובבה שמועה שאני נותנת,
למרות שלא קיימתי יחסי מין עד גיל די מאוחר,17.
ככה היה גם בצבא , נחשבתי מורדת לא מוצלחת בצורה חד משמעית.
עזבתי את הבית לפני גיל 16.
חסרת ביטחון, חסרת ערך עצמי , בלי כיוון , בלי מטרה.
הסתובבתי בארץ , בחברה לא איי יא יאיי נקרא לזה,
הרבה סמים, ולא רק מריחואנה,
הרבה הרס עצמי ברמה קשה.
ישנתי בדירות\ מאורות סמים בת"א,
העברתי סמים משם לפה, בוגינה, בפי הטבעת, המעי.
מהר מאוד טסתי לאירופה.
ישנתי באיזו דירה מסריחה בלונדון, ששייכת לאיש עסקים ישראלי,
שם הוא מחזיק את נערות הליווי המתחלפות שלו.
אני רוצה להגיד, מעולם לא עשיתי מין בתשלום!
זה משהו שמעולם לא עמד על הפרק.
בלילה השני, ירדתי למטה למצוא לי משהו לאכול,
בדוכן פלאפל עמדה מולי אשה לא צעירה שהזמינה אותי לאודישן למחרת.
"ותבואי סחית"- סחית זה לא מסטולית.
הגעתי- עשו לי כמה טסטים ,
מדדו, שקלו, צילמו,
אחרי 3 ימים היה לי אודישן לתצוגת אופנה של D&G.
קיבלתי אותו! איך, אין לי מושג.
באותו אביב - קיץ עשיתי 16 תצוגות אופנה בלונדון- פריז ומילאנו.
התפיסה שלי את עצמי היתה שאני הפריק של התצוגה,
מלאה פירסינג בכל הגוף,
קעקועים, קרחת, רזה כמו שלד,
הרואין שיק.
זה היה אופורי.
המון כסף, המון קוק פרסי, בדידות קשה שרק הרזתה אותי.
באחת התצוגות האחרונות בפריז, של גוטייה,
ממש כשהגעתי להתארגנות של לפני,
ניגש אלי הגוטייה, ליטף את לחיי הרטובה מדמעות,ואמר,
זה לא המקום שלך, את צריכה להביא אושר לעולם כמוני,
לא להיות קולב .
תסעי הביתה ילדה.
לקח לי עוד זמן, ואמא שלי שבאה לשכנע אותי לחזור ולהתגייס,
וחזרתי.
מפה הכל רק התגלגל כמו כדור שלג עד שנהפך לכדור 9 מ"מ.
התגייסתי, מהר מאוד השתחררתי.

קוראת אותך, תמשיכי...

הייתי כמעט בת 19, בישראל , עם מעט מאוד מושג לאן.
חזרתי לדפוסיי הישנים ו"הבטוחים".
סמים, מין לא בטוח, הסתובבויות בטרמפים,
לאן?! אף פעם לא ידעתי, הדרך לקחה אותי, לא אני אותה.
זה היה בבן יהודה 82 בת"א,
דירת חדר מצחינה, כמויות אדירות של קראק,
שחטה ועוד שחטה,הסם הכי מלוכלך שלקחתי,
אין לי מושג כמה חבר"ה היו שם,
זיונים והסנפות כמו אויר לנשימה,
אחרי 4 לפנות בוקר, כולם נפלו, אני לוקחת עוד היט של קראק,
מתמוססת מעונג מטונף של סוטול מסם שהוא עשוי,
מהזבל של הזבל.
לא יודעת מתי אני מתעוררת לחיים,
בהבנה מזעזעת- עכשיו הגיע רגע הבחירה- חיים או מוות.
או שאני הולכת על החיים האלה עד הסוף, ובטח מתה ממנת יתר, או
נתפסת בסחר ו"יושבת", וגם שם לא חסר סמים,
או נהיית זונה כמו רבות מבנות בחבורה.
או לחילופין יוצאת עכשיו, ברגע זה, מהכוך הזה, ומחפשת את האור.
האור?!
לא היתה לא מודעות, לא תקווה, לא הדרכה,(היום אני מזהה את חסד ההדרכה)
לא מקום ללכת להתנקות בו לקריז שעוד מעט יגיע.
אני לא זוכרת שבכלל בחרתי במשהו,
מצאתי את עצמי בגן שעשועים ציבורי בצפון ת"א.

הייתי שם יומיים, קריז הרבה יותר קל ממה שחשבתי שמגיע לי,
שכן שהביא לי מים, שמיכה , ומבט מלא רחמים.
אחכ" הייתי בת"א עוד 5 ימים של ישיבה בדיזינגוף סנטר ביום,
ושינה על ספסל ציבורי בקינג גורג בלילה.
חזרתי למאורה פעמיים, כדי להיות בטוחה שאני לא שם.
ואז מלאך לוקח אותי לעבוד באיזו חוות גבינות בגליל,
אני לא ממש מאוזנת ,פוגשת שם את הבת של בעלי החווה,
משוגעת שנכנסת ויוצאת מבתי משוגעים,
"לא באתי לה טוב"- סלאנג של החבר"ה כדי להגיד,
שממש לא מתאים לה שאני אהיה שם.
אני עוזבת בלילה השני, 3 לפני הבוקר,
אחות של אמא שלי גרה עם בעלה ושלושת ילדיהם די קרוב,
אני תופסת טרמפים עם בחור ערבי ורועדת מפחד כל הדרך.
מגיע ב5 וחצי למושב, נכנסת מהחלון לחדר של בן דודי האהוב.
המיטה ריקה, אני נכנסת ונרדמת כל כך עמוק וטוב,
אולי כל חיי לא ישנתי טוב ככה.
ב-8 נכנס הבחור עם בת זוגו , אנחנו מחליפים מעט מאוד מילים.
"בואי, אני צריכה להביא אותך למישהו". היא אומרת,
מיותר לומר שמעולם לא פגשתי אותה לפני כן.
אני נכנסת לבית הוריה במושב סמוך,
היא מובילה את הדרך לעליית הגג,
פותחת דלת, דוחפת אותי פנימה וסוגרת אותה אחריי.
ברגע זה חיי מקבלים את התפנית הראשונה והטוטאלית ביותר,
מבין כמה תפניות גדולות ומשמעותיות שעוד יגיעו .

איזה סיפור מתח קולח. מחכה בכליון עיניים לעוד.

אולי מישהו יכול להחליף את השם של הדף,
מברזון לברוזון...

שליחה על ידי אוק* » 24 אפריל 2007, 16:11

נעשה...}

תודה, אני ממשיכה.
בתוך החדר מלא אור שמש ישב נער,הוא לא היה יותר מבן 16.
שיערו המתולתל והבהיר נצץ באור השמש.
זה ילד השמש התרוצצה מחשבה במוח משתומם.
הנער הקסום הזה הוא בודהה.
בגיל 14 התעורר ומאז הוא מקום לעליה לרגל של מחפשים.
הייתי שם כמעט שבועיים, של הילינג , רייקי,
קריסטלים, קלפים, והרבה מדיטציה ושקט.
הוא פתח בפניי את עולם ההתבוננות הפנימית,
והאמת בזמן ההוא נגעתי בקצה קרחון מהאפלה ששררה בפנים.
חזרתי לבית אימי אחרי 4 שנים, היא נישאה מחדש ועמדה ללדת.
מאחר שלא היה חדר בביתה עבורי, ישנתי בסלון על מזרון,
ואחרי לידת אחותי כמעט שנה קמתי אליה אני כל לילה,
לחתל, להאכיל, להרדים, לחבק. אם היה לי אומץ אז,
והייתי יודעת מה שאני יודעת היום ,
הייתי מאפשרת לה לינוק משדיי עד שהייתי מייצרת לה חלב.
אבל בנתיים, התחלתי לקרוא, למלצר, למדוט, לחיות.
כיוון לא היה לי והרגש הדומיננטי שרץ בגוף היה חרדה, פחד, ואשמה.
אמנם חייתי אחרת מבחוץ, אבל בפנים החושך סגר עליי,
בדיוק הסיבה בגללה היה לי כל כך קל לפנות לסמים, ולהרס העצמי.
חבר הציע לי לעבור לגור בחדר שהתפנה בדירה שלו בת"א,
אחותי היתה בת 11 חודשים, הלכתי על זה.
בבית ההוא בהרצל פינה פלורנטין מצאתי ארון קיר ע-נ-ק,
הלכתי לטייל בתוכו ומצאתי ארגז ספרים.
קרלוס קסטנדה על כל ספריו, באנגלית.
אז עוד לא שמעתי עליו, לא ידעתי שנפל בחלקי אוצר,
אבל האמון ביקום התחיל להיבנות, כמו שילד השמש לימד אותי,
הלכתי עם מה שהגיע, באמת האמנתי שאני מודרכת, והתחלתי לקרוא.
קרלוס שינה את תפיסת חיי לעד.

שיואו, איזה סיפור ואיזה כתיבה נהדרת

קוראת מרותקת.
אנה, המשיכי.

_קוראת מרותקת.

_קוראת מרותקת.
אנא, המשיכי._

התחלתי לקרוא את הספרים בארץ,
אחרי חודשיים טסתי ליפן,
היו לי מעט מאוד דברים התיק חוץ מ-8 ספרים,
הייתי ביפן 3 ויזות, כלומר 9 חודשים,
בהם לימדתי אנגלית ולמדתי יפנית.
הרבה דברים קרו אז , בעיקר למדתי לזהות דפוסים שלי,
מקומות לא פתורים ופצעים מהילדות, מהבית בו גדלתי.
החלטתי לא לחשוף פה פרטים על הבית ההוא, למרות שהוא השורש,
הקשר עם אבא אמא , הקשר ביניהם.
למדתי הילינג מאיזו קשישה יפנית, והרבה על התרבות,
גיליתי שאין לי כלים להתחיל לעבוד ולרפא את הפצעים.
חזרתי לאירופה, עבדתי בהולנד, בגרמניה , ובאיטליה.
חזרתי לארץ בגיל 22 , מאיזה כוח אנרציה.
התחלתי לקרוא את הספרים של ג"ין רוברטס,
היא מתקשרת יישות בשם סת.
הספרים נתנו לי עוד נקודת השקפה על הנעשה פה ביקום,
ובכל זאת כלים קונקרטיים לעבודה פנימית,
ה"עבודה" עדיין היו חסרים לי.
גרתי בת"א ועבדתי בבקר בגן ילדים ובערב מילצרתי,
קשה לי להגיד שהיה לי טוב,
האפלה הפנימית לא התפוגגה והייתי הרבה מדוכאת ומיואשת.
הכרתי זוג של חוזרים בתשובה, מתחזקים...
לאט לאט התחלתי להתקרב, התחלתי ללכת ללימודי הלכה וגמרה,
בעיקר שאלתי שאלות וניסיתי לעורר התנגדויות לעניין,
זה היה חזק ממני ותפס אותי במקום הכי חלש שלי,
הבדידות וחוסר האהבה העצמית.
בקהילה שהיא כל כך תומכת, מחזקת, לא נותנים לך ליפול לרגע.
כל היום מסתובבים אחד סביב השני,
אוכל , מיצוות, דיבורי דת,
חיזר אחריי בחור מקסים, יפה תואר מצחיק, מוכשר,
לא הסכמתי להודות ביני לבין עצמי שאני לא מאוהבת בו.
זה לא יכול להיות, הוא מאוהב בי לחלוטין ואני"צריכה " לאהוב אותו.
אנחנו מתחתנים למרות התנגדות ההורים של שנינו,
מהר מאוד אני נכנסת להריון, לא מתוכנן, ואני מגלה אותו בשבוע 10.
אני לא יודעת אם זה ההורמונים או המצב הטוטאלי,
בוקר אחרי שאני מגלה שאני בהריון,(והבחור ההוא המאושר באדם,)
אני עומדת מול מראה בחדר השינה,
מסתכלת על עצמי בעיניים ונופל לי האסימון.
רגע, רגע רגע, פוס משחק לרגע,
אני חייבת זמן להבין מה מתגלגל פה ,
לבחור מחדש.
אני אורזת תיק ונוסעת צפונה לנער ההוא.
אין לו מילים. הוא מחבק אותי בהתקף חרדה קשה,
ומסתכל לי בעיניים.
הבחור שאני נשואה לו מבין שמשהו לא כשורה ומצלצל לשאול איך הוא יכול לעזור.
" תעזוב את הבית שלי, אני צריכה להיות לבד". אני לא משתפת .
אני חוזרת הביתה, לובשת מכנסיים, אחרי חודשים של חצאית,
והולכת לעשות הפלה.
לא אלאה פה על פרטי הטראומה.
מתקשרת לבחור ומספרת לו. הוא מגיע רק אחרי 3 ימים,
אני מבקשת ממנו להתגרש," אלו נישואי שקר, אני לא אוהבת אותך,
אין לי מושג מה זאת אהבה, "
הוא מסכים מיד לתת לי גט.
למרות זאת לבית הדין לוקח שנתיים בפועל להכריז עליי גרושה.

_קוראת מרותקת.
אנא, המשיכי._

תודה לכל הקוראות

המשך בבקשה

בשנתיים האלה טיילתי המון באפריקה,
ולמדתי פרופורציות לחיים.
ילדים רעבים, אמהות שכולות,
קלטתי שהתמזל מזלי, שאני מי שאני.
באחת הפעמים שהגעתי לארץ,
עשיתי את הקורס ויפסאנה הראשון שלי,
אז עוד לא היה מרכז בארץ וזה היה באיזו אכסניה בכרמל.
הפגישה עם עצמי היתה טוטאלית.
זיהיתי את עצמי בפעם הראשונה.
בשנים הבאות אני עושה קורס כל שנה,
באנגליה אחרי שנתיים אני עושה 21 יום קורס .
התבוננות טהורה. אך כלים אין.
אחרי הקורס הראשון הזה אני מגיעה לבקר חברה בפרדס חנה,
שמציעה לי לחלוק איתה בית.
אני הולכת על זה שוב.

דמעות עשית לי נשמה, תכתבי עוד ועוד ועוד

אנא, המשיכי.

איפשהו בין לבין,
אני לא ממש זוכרת מתי,
אני מתחילה להבין,
שאת הדמויות הערפיליות שאני רואה,
בעצם זה לא הדימיון שלי,
אני לוקחת את עצמי לאיזה בית קברות ,
ויושבת מתחת איזה עץ, מסתכלת מסביב.
עולם שלם מסתובב שם.
אני נזכרת שכשהייתי ילדה ראיתי פיות ובנות ים,
ומתישהו לא זכרתי את זה יותר.
אני מבינה שאני רואה.

אני מוצאת את עצמי בפרדס חנה , בת 22 וקצת,
מחפשת עבודה.
אני מתחילה לעבוד במשרד אדריכלים,
משרד שבונה מודלים של פרוייקטים ,
הגילוי המסעיר הוא שאני מאוד מוכשרת ובחודשיים שאני שם,
אני מקבלת לבנות 3 דגמים למיני ישראל.
אני בונה בהדרכתו של עובד אחר אבל במו ידיי,
מודלים מדהימים שכולם , כולל הבוס מתפעלים מהם ולא חוסכים במחמאות.
בעל המקום, אגומניאק לא קטן, נותן לי יום חופש,
אבל מה, ביום שמגיעים ממיני ישראל לעשות ביקורת.
כשאני מגלה את זה , הוא אפילו לא ניסה להסתיר שהוא לא מתכוון לתת לי קרדיט,
אנחנו נכנסים לוויכוח שבמהלכו אני מפוטרת.
אני יושבת בבית , כשהשותפה מגיעה בערב, היא מספרת לי שהיא עוזבת את הדירה.
קיבלה עבודה בצפון. אני מספרת לה שפיטרו אותי, ושגם אני עוזבת.
לאן?!
למחרת בעודני אורזת את המעט שהיה לי לארוז,
נכנס חבר של השותפה, " לאן את עוברת?"
אין לי שמץ , אני לא מתביישת להגיד.
"אולי תיסעי ל ללמוד אצלה?"
אני לא יודעת עליה כלום, אף פעם לא שמעתי את שמה, ואני נוסעת.
היא חיה באוהל בקירבת אכסנית נוער, הבחור סידר לי לעבוד בניקיון,
כחדרנית.
אני יורדת דרומה, עם תרמיל והמון תקוה והתרגשות.

נו, יאללה יאללה תמשיכי.

יש המשך או שזה מה שקרה עד הרגע?

את מדהימה ....... איזו עוצמה

אני מגיעה לאכסניה,
מקבלת מין כמו דירה כזאת עם עוד שני שותפים ערבים,
ומתחילה לנקות.
לנקות הכל, מבפנים, מבחוץ,
לנקות את חדרי ליבי קראתי לזה.
את האשה ההיא , נקרא לה חוה,
(היא לא אוהבת שמדברים מאחורי גבה, ואני מכבדת אותה),
אני רואה בשביליי האכסניה כמעט כל יום,
ולא מוצאת את האומץ\ הכוח\ לא יודעת מה,
ללכת לדבר איתה.
בוקר אחד אני יושבת עם אם הבית, מעשנת סיגריה לפני תחילת העבודה,
מגיעה חוה ומתחילה לדבר עם אם הבית,
שהיא אשה מודחקת שהמילה פנימיות זרה לה,
חוה מדברת איתה על כלים פנימיים, על קורבנות וריבונות,
אני מזהה שחוה מדברת אלי בלי לפנות אליי ישירות,
כמו לא ייצא שהיא באה אליי במקום שאני אליה.
וזה לא ממקום של אגו,
אלא ממקום של אם אתה לא עושה את הצעד לשינוי, אי אפשר לעשותו עבורך.
עדיין, לוקח לי כמעט 3 שבועות ללכת אליה.
אני שומעת שמועה שהיא עוזבת.
אני מרגישה כאילו האדמה פוערת את פיה, ומתחילה לרוץ לאוהל שלה.
אני מוצאת אותה יושבת על קצה המצוק מחייכת.
"חיכיתי לך, לקח הרבה זמן לנקות את כל המיותר שכבר חיטטת בו עד שבאת,
זה לא חשוב עכשיו יש לך הרבה ללמוד בזמן קצר."
מהשנייה הזו והלאה, היא נותנת לי ללא כל התנאיה,
ללא כל הקדמה, בלי לשאול מאיפה באתי,
ממש בלי כלום,
כלים וכלים וכלים.
כל מה שכמהתי אליו בשנים האחרונות.
איזה אושר צרוף!
היא מתחילה "לאמן " אותי, במשך 7 חודשים,
אני מתעוררת ב6 , אנחנו עושות תרגילים, בתנועה, פאולה, וורלינג( הסתובבות סופית)
נשימות, תרפיה בקול, ארוחת בוקר קלילה,
אני הולכת לנקות, עד 14- 15 וחוזרת אליה.
לאימונים של הפן הריגשי, המנטלי, האסטרלי.
היא מדריכה קבוצה גדולה של אנשים.
אני מצטרפת אליהם אחר"צ לפגישות שלהם.
והולכת לישון אחרי כולם ב-12.
אינטנסיבי מהיר מלא בהתפתחות מואצת וחד משמעית.
סופסוף אני רואה אור בקצה האפלה הפנימית.
יש תקווה!

שליחה על ידי גיל* » 28 אפריל 2007, 17:54

ואוו, המשיכי בבקשה, כתיבתך נפלאה.

אני קוראת את התגובות וחלק בי לא מאמין...
מה הם קוראים ?! ואני קוראת שוב מהתחלה מה שכתבתי עד עכשיו,
זה באמת מדהים?!
אלה החיים שלי באותיות ופסיקים ,
זו תרפיה עוצמתית בגדולתה של כתיבה.
תודה תודה ,
לכל מי שקורא וגם לאלה שלא מגיבים.
תודה.

גם החיים וגם הכתיבה שלך מרתקים. אבל מה שהכי מפליא זו הייחודיות. אני קוראת כל כך הרבה מונולגים ובלוגים ותסריטים ומה לא... ואת, את מאוד מיוחדת, וזה מתבטא גם בחיים, בהחלטות שלך, הכל חד וחלק וחוצה ארצות וגבולות, רגע אחד את פה רגע אחד את שם... חווה הכל והכל חווה אותך ובעוצמות מטורפות. גם הכתיבה שלך כזו - חדה ועניינית, נוגעת... מרתקת. וגהקצב כמו בחיים- מהיר, ביום אחד את משליהמ כמה פרקים. יש אנשים שבחיים שלמים לא עשו מה שהספקת עד גיל 22... והיד עוד נטויה.
אני עוקבת...

טובי י , כל מילה!

מרתק!

טובי י? , כל מילה!

תודה גדולה לך טובי י ולכל המהנהנים בראשם.
התחלתי לכתוב לשם הריפוי ,
אני מבינה היום שהאנרגיה שמונפת ממני החוצה
יש לה עוצמה,
אך לאנרגיה החוזרת עוצמתית פי כמה, ומשחררת ומרפאה.
תודה רבה.

התמכרתי.
מחכה לעוד. המשיכי בבקשה

את מוכנה לשתף גם במה שלמדת? ללמד אותנו?

אני עוקבת...

_התמכרתי.
מחכה לעוד. המשיכי בבקשה_

הצטרפתי!

בחודשים שאני מאומנת ע"י חוה,
אני מנהלת מערכת יחסים עם בחורון צעיר, הוא לא צעיר ממני,
פשוט צעיר על הנתיב.
אני מתחילה לקחת גלולות, ולא בפעם הראשונה,
ונכנסת פעמיים להריון. ההפלות מפילות אותי לחלוטין,
אבל מספקות ערוץ פנימי לחומר גלם הגלום בתוכי.
אחרי התייעצות עם מומחים שניים, יש אבחנה- הגלולות לא מבטלות ביוץ , אצלי.
האופציות-התנזרות, עוד הריונות או התקן תוך ריחמי.
אני לא יכולה לחשוב על עוד הפלה בגילגול הזה, והתנזרות זה משהו שאני לא יכולה להתחייב עליו,
אני הולכת על ההתקן.
אני מרגישה אותו כל יום, כל היום, מעכשיו 4 וחצי שנים, של מחזור ארוך וכואב,
כאבים לפני תוך כדי ואחרי, המחזור.
ובכל זאת עוד הפלה עדיין נראית לי הרבה יותר חמורה.
מיותר להוסיף שהבחורון לא נשאר בתמונה .
אני מתחילה להיות יותר ויותר אמיצה ומשתתפת פעילה בקבוצה של חוה,
אט אט מתחילים חברי הקבוצה לשאול את דעתי, מתייעצים, נעזרים.
ה"חומר" שנעבד שם הוא ריגשי פרופר.
מאחורי גבי התואר ה"יורשת "מתחיל להתגלגל על לשונות אלה ואחרים, ובמקביל חוה מתכוננת לעזיבתה.
אני לא מוכנה לותר לעצמי לטובת טובות הנאה של האגו ,
וביני לביני מודה שעבודתי השורשית מול אימי הביולוגית עדיין לא מעובדת ופתורה.
אחרי כנות זו לא נשאר לי הרבה לעשות ואני שוב חוזרת לביתה בעיר ההיא,
אך הפעם , יש מטרה, כלים,הדרכה, ואמונה.
אני ישנה בסלון,הרבה עם האחות האהובה,
מנקה את הבית, עובדת פה ושם בכל מיני,ובעיקר,
מאפשרת לכל הטריגרים שלי מאימי לעלות ולצוף למעלה.
התהליך הוא ארוך ומייגע. בלי הרבה זוהר,
כמובן ששיחה כנה אני לא מנהלת על מה אני באמת עושה בבית , רק נותנת לה ,
בלי ידעתה לעורר בי את כל הכעסים, ההתאכזבויות, השנאות, הכל עולה.
כלום אני לא עושה מולה מבחוץ, הכל מבפנים ומול חוה.
ומחכה, ומחכה, יודעת שכשבאמת משהו ייפתר מהשורש אני אוכל ללכת משם.
אחרי 4 חודשים מצלצל הטלפון בסלון ליד הכרית שלי, 6 וחצי בבקר,
" מה את עושה עכשיו החיים שלך?" זה ילד השמש,לא דיברנו כבר כמעט שנה.

לא הרבה, ככה אתה יודע,עובדת, בפנים, בחוץ.

" יש לך כסף?"

מעט.

"נדבר תיכף אני צריך לזוז".
אחרי שעתיים הוא מצלצל שוב-
" יש לך 1500 $ בחשבון הבנק שלך, וטיסה לסן פרנסיסקו שיוצאת ביום שישי בערב,
אני יחכה לך בשדה התעופה."
היום יום שני, זה קורה עוד 4 ימים.
מזל שחידשתי את הדרכון האירופאי שלי. מזל... או ....
הנה זה הגיע!
אני יוצאת מכאן! כמו גדולה!
עשיתי את זה ! אני חופשייה ! לעולם לא אצטרך לברוח מפה! לעולם !!
בלילה שלפני הטיסה אנחנו יושבות אימי ואני, אוכלות ,
" לא יהיה לך טוב שם! את, את לא כמו כולם, את משהו שונה,
מי יודע מה יהיה הסוף איתך עם כל ההסתובבויות שלך." היא מדברת אליי,
ואני מקשיבה , באמת מקשיבה, באמת,
והקסם קורה,
אני רואה אותה. בפעם הראשונה. היא מפחדת עליי,
אלה הפחדים שלה שמדברים.
עד אותו רגע הייתי מתעצבנת ומספרת לעצמי סיפור שהיא לא אוהבת אותי, רוצה שאני אפול, וכאלה.
ועכשיו, אני רואה אותה, היא פשוט פוחדת
ולא יודעת להגיד, אני אוהבת אותך, ופוחדת שיקרה לך משהו.
"אני אוהבת אותך" אני אומרת במקומה.
אוספת את התרמיל שלי ונוסעת באוטובוס לשדה התעופה.

את מדהימה.

_כמובן ששיחה כנה אני לא מנהלת על מה אני באמת עושה בבית , רק נותנת לה ,
בלי ידעתה לעורר בי את כל הכעסים, ההתאכזבויות, השנאות, הכל עולה._

פשוט להיות שם מול הטריגר הכי כואב, להיפתח למה שעולה מבפנים, לא להתנגד, לקבל באהבה ואז לשחרר...
מעורר השראה, תודה.

אני מוסיפה , ארוע שקרה וקשור להמשך.
באחד הימים כשעוד הייתי עם חוה,
הייתי באימון התבוננות,
פשוט ישבתי מול המדבר והתבוננתי החוצה,
למיחוץ לעצמי.
זה קרה כמה פעמים בשבוע.
מתוך המדבר עלו ובאו עם עננת אבק , שני גברים.מזוקנים, ארוכי שיער,
אחד כבן 20 האחר כבן 50.
הצעיר החזיק בידיו ארגז, (לאחר ליכתם אני מגלה בתוכו אוצר-
גבינות, זיתים, פירות לחמניות ועוגיות שוקולד.)
אנחנו חיינו עם קמח שאפינו ממנו לחם, שמן זית , גהי, ועדשים.
לפעמים אורז תפוחי אדמה וטחינה.
הם שאלו לשלום חוה , החליפו איתה מילים והלכו כשעומת שבאו.
אם הארגז לא היה הוכחה שהיו פה ,
הייתי בטוחה שזה חלק מההתבוננות שלי את עצמי.
אבל הוא היה , וזכר הגברים היה ממשי.
הם נידמו לי כמלאכים מימי תחילת הבריאה,
משהו על אנושי , כמעט מלאכים.
זכר היותם בתפוגג במהרה כמו עוגיות השוקולד שהתמוססו בפי בעונג.
בעזיבת חוה הם הגיעו שוב לעזור לה במעבר,
החלפתי איתם מילים מדודות,
ושוב לא ראיתים או חשבתי עליהם .

נפלא.

כל פעם כשאני רואה שכתבת, אני מחייכת וקוראת בסקרנות...
מוקסמת ממך. @}

מוקסמת ממך.

שליחה על ידי פלוני* » 02 מאי 2007, 14:55

אני שמח שנתקלתי בבלוג הזה,
את מראה חזקה של מה שאני עצמי עברתי, אולי אפשר להפגש מתישהו להחליף חוויות?
גם אם לא , אשמח נורא להמשיך לקרוא את הסיפור שלך, ובכלל, בת כמה את היום?
כאילו, מתי כל זה קרה? בשנות השמונים העליזות והטובות?

מדהים,כמה עוצמות בבנאדם אחד! עוקבת בנשימה עצורה..

אני נוחתת בסן פרנסיסקו,
נער השמש מחכה לי,
אנחנו נוסעים לדירה שלו בעיירה שכנה.
הוא נוסע אחרי יומיים לניו זילנד לשבט מאורי , לעבור שם חניכה. אולי של כמה שנים.
אני מתחילה לעבוד באיזו חברה ישראלית,
מוכרים תמונות שמן מדלת לדלת.
בעיקרון כל התמונות האלה הן הונאה אחת גדולה.
תמונות מתאילנד, באמת שמן על קנבס,
אבל מצויירות ע"י מחשב, יש אלפים מכל אחת,
נמכרות כאורגינליות.
אנחנו מספרים שאנחנו מציירים אותם והן נמכרות במאות דולרים האחת.
קשה לי לשקר.
אני מוכרת די טוב למרות זה, אולי בגלל זה.
פרצופי האנשים שאני מרמה חוזרים אליי בלילות, וכשאני מתקלחת,
אני מחליטה לעבור לטקסס.
בשבועות הבאים אני ממשיכה למכור, מעט מאוד,
זה מספיק לי למחייה.
אני פותחת עסק משלי, של דלתות מצויירות לעשירון העליון,
בהתחלה אני עושה לבד דלת בשבוע,
אח"כ לוקחת מישהו שיעזור לי, ביחד אנחנו עושים 3 דלתות בשבוע.
הביקוש עולה על גדותיי ,
אחרי 3 חודשים אני שוכרת מבנה , יש לי 6 עובדים, ויחד המפעלון שלי מייצר 20 דלתות בשבוע.
יש לי בית עם בריכה בדאלאס, אוטו של עשירים כזה, והמון כסף בבנק.
אני מעבירה לאימי חלק גדול ממנו, כדי שתסגור את המינוסים, ההלוואות והמשכנתא.
אני חייה בטקסס כמעט שנתיים.
מכירה ישראלי שחזר מצפון הודו שמספר לי על לאדאק.
אני משלמת על הבית לשנה מראש, לעובדים חודשיים משכורת ,
כדי לא לאבד אותם,
וטסה לישראל.
שבוע מבקרת חברים, שבועיים בסיני,
וטסה להודו.

נראה לי שהמצאת את כל הסיפור הזה. זה סיפור חיים שמספיק לאיזה 10 אנשים.

I think so too. Seems like too much.

(Kizzi from a different computer)

ברור שזה מצוץ מהאצבע!
אבל כתוב טוב ומעניין, אז בואו נפליג יחד....

שליחה על ידי מי_מה* » 04 מאי 2007, 22:08

מה זה בכלל משנה? זה הסיפור שיש לה לספר. לא אמיתי יותר או פחות מהסיפורים שכולנו מספרים על עצמנו.

מה זה בכלל משנה? זה הסיפור שיש לה לספר.

אני נוחתת בדלהי ועולה לקשמיר,
עושה טרק ארוך בלאדאק והולכת לקנות כרטיס אוטובוס למנאלי.
זה בוקר בהימליה, האויר הדליל או האופוריה אחרי הטרק,
אני פוגשת את הגבר המבוגר יותר מהמדבר בישראל.
עם שתי בנותיו,
המציאות מנערת אותי,
הוא אדם, עם משפחה, כמוני, כמוך.
אני שואלת על הבחור הצעיר .
הוא בדרמסלה. לא תיכננתי לעבור שם.
יש לי טיסה בעוד 5 ימים חזרה לאר"הב.
יומיים בישראליזציה במנאלי מספיקה לי,
ואני מוצאת כרטיס נסיעה לדרמסלה.
אני לא יודעת על האיזור כלום.
מגיעה לדרמסלה, בערב, וישנה במלון,
אין לי מושג שמה שקורה, קורה שם בכפרים למעלה.
אני עולה בגי"פ למקלאוד גנג" ,
בוחרת רחוב אקראי,
מתיישבת ברחוב עם כוס צאי ומחכה.אני זוכרת שמילמלתי את שמו, וקראתי לו לבוא...בלב.
אחרי 20 דקות מגיע הבחור הצעיר,
כמו שכאילו קבענו, עם חיוך על פניו,
מתחבקים, לא מחליפים מילה.
הוא לוקח את התרמיל שלי,
אנחנו מתחילים לטפס בגבעה .
הוא משכיר בית בדרמקוט,
הבית הגבוה ביותר בכפר,
ממש בתוך היער.
מיטת יחיד,
מטבח במרפסת,
מקלחת הצינור בחצר,
מיותר להגיד שקפור פה.
מיזה? מה אני יודעת עליו?
ישנה ידיעה ברורה אחת-
זה האיש שלי ואני האישה שלו.
נועדנו.
אחרי 3 שבועות הוא והאיש המבוגר עם בנותיו, חוזרים לישראל-
אני נשארת בהודו.
האם יחזור? לא ידוע.
ואם יחזור, אלי יחזור? אין שמץ.
ומתי?
אני מבינה שעליי לשחררו , זה כרוך בבכי, שאני בוכה אותו כמו כל הבכי של חיי עד אותו יום.
אני נשארת בהודו, יורדת לפונה,
מוצאת מורה גרמניה ,ומחכה.
הוא חוזר אחרי 35 ימים.
אנחנו מתחילים ללמוד אצלה יחד.
היא משנה את תפיסותיי ב180 מעלות,
וחיינו המשותפים מתחילים.אנחנו חיים בהודו שנתיים,
הרבה מטיילים, לומדים, מלמדים. אוהבים.
הוא מלמד אותי מה זאת אהבה.

מאמי, חתיכת טריפ P-:
קחח אותי איתך! (-;

אני איתך לאורך כל הדרך.
תמשיכי

כן, זו אמת

מה זה בכלל משנה? זה הסיפור שיש לה לספר

וחוץ מזה אני מאמינה שזה סיפור אמיתי. המציאות הרי עולה על כל דמיון. גם סיפור החיים שלי היה מספיק ל-10 אנשים, אז מה? מה זה אומר, כל אחד והסיפור שלו.

הסיפור שלך מדהים, מעורר, סוחף, ממכר. תודה!

אני מאמינה שזה סיפור אמיתי.
גם אני
_ המציאות הרי עולה על כל דמיון. גם סיפור החיים שלי היה מספיק ל-10 אנשים, אז מה? מה זה אומר, כל אחד והסיפור שלו.
הסיפור שלך מדהים, מעורר, סוחף, ממכר. תודה!_

אני לא נכנסת לשאלת האותנטיות של הסיפור. מה שכן כשאתה קורא את הבלוג אתה לא יכול שלא לחשוב על הפסיכיות המלווה את רובינו. רוב האנשים חושבים 3 שנים על משהו, אח"כ 3 שנים מפנימים, בהמשך מקדישים פרק זמן מכובד להתלבטות, נאמר... שלוש שנים....ואז מגיע רגע היישום. רגע היישום הוא רגע מקודש, הפנמנו, התלבטנו ונפלה החלטה- היישום בפתח, וכמה זמן לוקח לנו להוציא לפועל תוכנית כלכלית/ קרייריסטית/ זוגית/ אללה? בערך... שלוש שנים... וכשמגיעים לקו הגמר מצפה לנו לכל הפחות עשור עסיסי ופולני למשעי שבו מתחרות ביניהן על החצי תא אפור שנותר במח הייגע מחשבות כמו "מה היה קורה אילו בחרתי אחרת" או "אם רק הייתי חושב קצת לפני ש..." . כל זה בזמן שהברבורה מתארת מציאות שבה היא מתהלכת כשהכל על הבאב אללה וזה נשמע לא רע בכלל. אמת או לא - משל או סיפור חיים - אני השכלתי.

עכשיו צריך שלוש שנים להפנים... ושלוש שנים ל...

וחוץ מזה אני מאמינה שזה סיפור אמיתי. המציאות הרי עולה על כל דמיון. גם סיפור החיים שלי היה מספיק ל-10 אנשים

נראה לי שהמצאת את כל הסיפור הזה. זה סיפור חיים שמספיק לאיזה 10 אנשים

וואלאק זה כמו לראות סרט עם פולניה
"זה לא אמיתי, זה אפקטים!"
כפרה זה אקשן, אקשן
ראינו כבר מספיק דרמות טובות,
אז פעם ב.. לא מגיע לי אקשן טוב?

_אלה החיים שלי באותיות ופסיקים ,
זו תרפיה עוצמתית בגדולתה של כתיבה.
תודה תודה ,
לכל מי שקורא וגם לאלה שלא מגיבים.
תודה._
גם לכל המגיבים- תודה.
כל תגובה מתקבלת באהבה רבה.

שליחה על ידי תמר_א* » 06 מאי 2007, 18:23

גם אני מחכה לראותך במה חדש ושומרת לי את הדף פתוח עד לשעת הנקה ככה להתרווח בכיף מול הסיפור.

אמיתי או לא מה זה בכלל משנה?

אנחנו מתחתנים החתונה הודית מסורתית,
בכפר קטן שגרנו בו 6 חודשים,
רוב מי שהיו בחתונה לא הכרנו משפחות הגיעו מכל האיזור לצפות בפלא המתרחש- מערביים מתחתנים חתונה הודית.
חתונה שמחה, רומנטית, צבעונית אוהבת וטעימה. שעלתה 6000 רופי. זה 600 ש"ח.
אחרי כל כך הרבה זמן בהודו,
עושים גיחה לתאילנד.
הגיע הזמן להיות באיזשהו מקום קבוע,
אני מציעה לחזור לאר"הב,
אמנם אחד החברים רוקן לי את הבית, לבקשתי, עשה גרג" סל על הכל,
והמפעלון פונה ע"י בעל המחסן,
אבל יש תשתית, חשבונות בנק, עתיד...
האהוב לא מקבל ויזה .
על ארוחת בוקר של פנקייק עם פירות הוא מציע לחזור לישראל.
אני מסכימה מיד, ואפילו מתחילה להתרגש .
אנחנו נוחתים, זה כמעט ליל הסדר,
אני עושה את החג עם המשפוחה, אחרי 7 שנים של הימנעות,
הוא עם שלו,
אנחנו נפגשים בבקר ונודרים לעולם לא להיפרד שוב .
עובדים קצת, הרבה נשארים יחד לממש את אהבתינו,
אחרי 6 חודשים טסים למרכז אמריקה לנסות את מזלינו.
אחרי 3 חודשים של כשלון חרוץ חוזרים לישראל,
חורף בארץ.
אין לנו איפה לגור,
אצל ההורים לא אופציה,
לשכור משהו, אין עם מה,
אנחנו בונים טיפי.
אחרי תיכנונים רבים, וניסיונות,
אני מתעברת בטיפי .
וההריון הזה מתחיל פאזה חדשה...

שליחה על ידי פלוני* » 07 מאי 2007, 10:22

אין לי ספק שזו האמת (המתומצתת
גם לי אין ספק!
אם היית רוצה לספר סיפור היית לוקחת אותו לפנטזיה פנטזיונרית.
ובכלל הכל מלא רגש ואוטנטיות.
תודה

מה עם ההמשך?
מה קורה?

מגיל 22 עד גיל 22 וקצת הברבורון הספיק להינשא להיכנס להריון להפיל לנסוע לאפריקה ולחזור .
פעם היתה מצלמה (אולימפוס אם איני טועה) שידעה לצלם 72 תמונות מפילם של 36. אולי כך גם הברבור...כל שעה הופכת לשתיים (-:

אין לי ספק שזו בדיה. אבל אחת משובחת ללא ספק.

ברור שזהו הברבור

עברתי שוב על הסיפור, עשיתי חישובים, ועכשיו היא צריכה להיות בת 26 ( בסיפור, במציאות יותר כי צריך לבוא המשך).
ואם נראה לכם שזה לא הגיוניאז כנראה שאתם חיים בקצב איטי יותר.
אני יכולה להגיד בקצרה על עצמי שעד גיל 25 הספקתי :
להיות מלצרית, להתגייס לצבא, להשתחרר מהצבא, היה שנה חבר מאוסטרליה, שנה חבר מאירלנד, טיילתי לאירופה, הייתי בסיני, עישנתי מלא גראס, עשיתי מלא סמים, חזרתי בתשובה, חזרתי בשאלה, התחתנתי, ילדתי, התגרשתי, למדתי להיות מצילה, מדריכת שחייה, מעסה, מדריכה.... ועוד מלא דברים שלא עולים לי כרגע לראש, ועדיין יש עוד מלא דברים שלא עולים כרגע לראש, וכמובן שיש מלא מלא סיפורים בתוך כל זה.

וגם אם תקראו טוב את מה שהברבורה כותבת, תשימו לב שהדברים לא כתובים בדיוק בסדרם הכרונולוגי, היא מיד פעם חוזרת אחורה ונזכרת באיזה מקרה שהיה, ויכול להיות שבגלל זה זה נראה לכם בלתי אפשרי.

אז בבקשה ברבור, תמשיכי!!

ולכל הפולניות שקשה להן עם ה"אפקטים" בסרט אתן מוזמנות באהבה להכנס ל פולניות כאן ועכשיו

באהבה
העיקר שבאהבה
ברבורה - מי שלא מאמין שילך לדף אחר, או יקרא וייזעק: שקרים, בדיות...
אנו המאמינות התמכרנו... מנה נוספת בבקשה

רעות וצליל,מאמי אני המצאתי את ה"אפקטים" לעומת הפולניות, לפחות תני קרדיט

וכן, אין לי ספק שזהו לא סרט דוקומנטרי

מחכה להמשך ומתייבשת...

ואגב רעות וצליל, אהבתי את מה שיש לך לספר, את לא כותבת בלוג בנושא?

וכן, אין לי ספק שזהו לא סרט דוקומנטרי
זה מצחיק אותי לחשוב ככה...
אין לי שום עניין לנסות ולשכנע.
אני כותבת למען הריפוי שלי,
אני כותבת כדי להשאיר את העבר מאחורי.
אני משאירה את ההזדהות, ההיקשרות לאותן תקופות בחיי, בעבר איפה שהן צריכות להיות.
כדי להיות כל יום , כל יום כמו דף חדש.
תודה לך קט קטית על שאת קוראת . לא חשוב לי אם את חושבת שזו בדיה.
את עוזרת לי להירפא. ע"י זה שאת קוראת.תודה

וואלה מה קרה כולם נפלו עלי? אני דווקא מהמחנה המתון
לא כתבתי בדיה
אני חושבת שכל אחד מתאר את המציאות דרך העיניים שלו הוא בעצמו
וכל אחד רואה אותה (את המציאות, אם יש דבר כזה) אחרת
ולרובנו יש נטיה לייפות (או לדרדר) את המציאות
אם נוריד את כל אלה הסיפורים יהיו פרווה
ברבורה, אהבתי את מה שיש לך לספר
ואת הדרך בה את משתפת
תודה לך שאת כותבת, אני פה בהמתנה

תודה.
אני קצת חולה , אז אני נותנת לעצמי זמן,
אני חושבת שיש קשר בין הכתיבה לאיך שהגוף שלי מגיב.
הרבה דברים עולים ומתנקים.
אולי ארגיש יותר טוב מחר. ואז אכתוב.
תודה.

אני מקווה שתרגישי טוב

החלמה מהירה

תרגישי טוב ותחזרי אלינו מהר

ההריון הגיע בכזאת שמחה,
קצת בחילות, שתי הקאות,
ציצים נפוחים ודואבים,
ושמחה גדולה.
לאט לאט התחילו לחלחל זיכרונות מהילדות.
דברים שלא היתה לי אליהם גישה עד אותו הריון אהוב ורצוי.
הרבה זיכרונות מילדות מוקדמת , חלקם נעימים ומלטפים,
כמו שמיכת פוך בחורץ קר,
וחלקם הגדול סיטואציות עם פחד גדול,
כאב, בושה, כעס ,
כמובן שמיגנטתי ארועים שיעוררו וינציחו את הרגשות עם אימי.
את אבי לא ראיתי אז כמעט 10 שנים, ולא היתה לי כוונה ליצור קשר, אפילו לא חשבתי על כך.
בסוף החודש השישי אהובי ואחי התחילו לבנות לנו צריף מעץ,
שיהיה לנו בית ללידת הבית שתיכננו.
צריפון קטון אך מתוק ומחבק.
אהובי כתב לנו משפטים מעצימים בתוך הקירות,
קברנו גם קריסטלים מטהרים בקירות.
הבית היה כמעט מושלם ,
ואני שבוע לפני התאריך שלי,
קמתי בבקר באוהל,
(כמובן חייתי כל ההריון בלי שירותים ובלי מקלחת,
התקלחתי בציונור או אצל ההורים,
ובלילות כשהיה לי כבר קשה לקום וללכת החוצה , היה לי סיר לילה להשתין בו.)
קמתי בידיעה שאנחנו מתחתנים חתונה יהודית. מין הרגשה פנימית בלי כל הגיון.
כשאשלתי את אהובי הוא היה בעיניין.
נסענו לרבנות, פתחנו תיק, חזרנו אחה"צ לחופה.
זה היה אחרי תפילה בבית הכנסת,
הרב ביקש מכמה מתפללים להחזיק את מקלות החופה.
היו שם אולי 15 גברים, זרים,
הרימו את החופה.
התקדשנו,
התנשקנו.
אנחנו נשואים כדת משה וישראל.
אחרי 5 ימים אני מתעוררת ב-2 בלילה,
ציר!
בוודאות ציר!

שליחה על ידי מי_מה* » 12 מאי 2007, 15:27

קוראת. מרותקת.

התגעגעתי...

עוד!

i cant wait, ......

_התגעגעתי...
עוד!_
גמני.

ווי ווי, את גדולה.
נו..איזה מתח...וגם דף סיפור לידה

1 בלילה,
ציר!
מחר היום של בתאריך.
אני מתרגשת.
אהובי ישן לידי ואין לי כוונה להעיר אותו עדיין.
אני סקרנית להכיר את ה"שד" שכולנו, כל הנשים באשר הן מחכות\חוששות ממנו.
יש שעון לידי.
ציר, קטן נמוך, אני מדמיינת אותם כמו גלי הים, ציר נמוך כמו גל קטן.
אחרי 40 דקות עוד ציר, קטן אבל ממשי.
אני שוכבת מחכה , להרגיש לחוש להתוודע לכאב המבורך.
אחרי 4 צירים אני מעירה את אהובי. יש לי הרגשה שעוד מישהי תלד היום.
הוא מנסה להרגיע אותי, שמה פתאום וככה.
ברבע לשש אני מתקשרת אליה,
היא בלידה אחרת, כבר מ-3 בלילה.
הצירים טיפה מתגברים, כל 25 דקות ולא נורא כואבים.מה יהיה?!
ב-8 המיילדת מצלצלת , " תשתי חצי כוס יין אדום, מקלחת חמה ולכי לישון. הצירים יפסיקו ואל תדאגי, אני אהיה איתך."
אני שותה, מתקלחת , נרדמת.

מתעוררת ב12 וחצי,לפני הצהריים,
לציר הרבה יותר חזק מהאחרון לפני שעתיים.
נכנסת לשירותים, אהובי שיפשף פה בטירוף כשישנתי.......
הפקק הרירי , מתקשרת למיילדת, נו.
היא עדיין בלידה השנייה, שואלת אם לשלוח את הגיבוי.
לא! אני יולדת איתך!
אני חוששת שאם אסכים שהגיבוי תגיע,
שאולי אני פותחת אופציה, מסר ליקום שאני מוכנה ללדת עם הגיבוי.
אני לא מוכנה. אני מרגישה מחוברת למיילדת שלי בעומקים ורבדים כל כך משמעותיים, שאני לא בשלה לשחרר אותה.
צירים כל 10 דקות.
אני רוקדת בסלון. רווי שנקאר, מוסיקה הודית משובחת.
האגן זז מעצמו. אני רק משחררת.
אני משלשלת איזה 3 פעמים,
באחת הפעמים אני רואה דם על נייר הטואלט.
השעה 2 וחצי בצהריים.
אני מדממת מהנרתיק.
אני פותחת ספרים,
אין איזכור לעניין.
אני מסתכלת על אהובי , הוא מחייך אליי ברוגע.
אני מתקשרת למיילדת .
תשלחי גיבוי.
אני לא רוצה להיות בלי תמיכה מקצועית.
הגיבוי מגיעה בכמעט ארבע.
משהו בי מוכן ללדת גם עם הגיבוי.
ציר כל 5 דקות, גלים גבוהים וארוכים.
הדימום הוא ממחיקה לש צוואר הרחם במאה אחוז,
פתיחה של 3 ס"מ.
אני מתקשרת לחברתי הטובה, שילדה 7 חודשים קודם,
קבענו שהיא באה.
הגיבוי מציעה ללכת לים.
הנסיעה של 500 מטר באוטו קשה לי,
אני הולכת מחובקת עם אהובי על קו המים,
שני צירים גבוהים מאוד.
אני רוצה הביתה.
רוצה להיות ערומה ולרקוד.
נסיעה קצרה וכואבת.
אני מתפשטת , הגיבוי ממסז"ת בכל ציר ,
החברה מגיעה.
עכשיו 5 וחצי, המיילדת נכנסת.
יאללה, ממלאים את הבריכה.
ינואר, קר ולמלא 400 ליטר של מים חמימים לוקח 45 דקות,
בהם אני רוקדת ונעה בלי גבולות.

איזה מתח. תמשיכי ...

כן כן, תמשיכי!:-)

נו.....

גם אני מקשיבה.

איזה מתח. תמשיכי ...