סימני התעללות בזוגיות

שליחה על ידי גשם* » 05 דצמבר 2013, 23:28

_תדעו לכם שסוף סוף אני גם מוסר שיעורים לנשים מידי פעם (תמיד מעבר למחיצה כך שהם רואות אותי ואני לא רואה אותם) ואני יודע לפשט את הרעיונות שלי ככה שגם נשים יבינו (וגם יש חיבורים שכתבתי במיוחד באופן שגם יתאים לשפה של הנשים)
אהבתי happy סוף סוף מגיע לפה גבר שיודע לפשט את הרעיונות כך שאפילו אני אבין hilarious_

כן, גם לי זה מאוד מאוד הפריע וגם זה: מישהו או מישהי יסבירו לה טוב טוב שתסמוך עלי וגמרנו,

ומה אם היא לא מסכימה ולא סומכת? אז היא לא בסדר?

סליחה 5

יש לי משהו להגיד שאולי פחות "ישמח "אותך אך יעורר מחשבה.
מאחר ובמדיה הזו אומרים מה שעל הלב אני קולטת ביו השורות
א. שיש תחומים שנשים תהיינה רגישות אליהם ממש ממש מתוך התנסות שהן עברו:

למשל, עניין הגרביונים, כבר כשקראתי את מה שכתבת נראה לי לא ראוי שאתה תלביש גרביונים לילדה.
זה בעיני תהליך מאד קרוב ואינטימי שאם אתה ככ מדבר על צניעות אפילו בתור אבא אני כאמא מעדיפה שהאמא תגרוב לה.
אתה כמו יוצר סוג של אינטימיות עם הבת שלך על דעת עצמך בניגוד לרצונה של האם והילדה שבה מגיבה מרגישה פחות מועדפת ודחויה .שנראה לי שזה באופן טבעי תחום שלה.חשוב שהילדה הפגועה שבה תבריא ואת זה אפשר ע"י מיקוד ביש~

בתור מטפלת ותיקה בנשים נראה לי שאין לך מקום שמכבד אן\ותה כאישה!!כלומר למילה שלה לטריטוריה שלה לכבוד שלה
ואני מוצאת בכתוב שלך הרבה! שתלטנות ויוהרה...אתה הפוסק ואתה יודע ואתה ואתה ואתה ונראה לי שמערכת התפקידים ביניכם מאד לא ברורה.
אני מעריכה שאישתך מאד מאד נפגעה בילדות אך בניגוד לעמדת בשמת ישנם תהליכים של פגיעה שדווקא דורשים גבר מאד מאד אבהי חומל רך ועוטף ואילו נראה שאתה נוטה להיות גבר מסוג שרוצה חברה או אמא יותר מאשר להיות המאהב .

יש לי הרגשה שאולי אשתך נפגעה מינית דווקא דווקא כשאתה מעורר את עניין הגרביונים ולכן באופן אינסטינקטיבי מגוננת על הבת שלה ומגע עם אבריה המוצנעים...
כמוכן מציעה לבדוק בתוך תוכך בכנות אןם אתה חושב שאתה יותר מאישתך שאתה צריך עזרה כדי לדעת שאתה טוב וכו ומבקש את זב ממנה.והיא במצוקתה מתרחקת כי היא זקוקה בדיוק לרכות לגבר מכיל מחזר .מאהב...

רק אתה יודע איך היחסים האינטימיים בינכם ואם אין קו יש ר של תסכול בין הדברים
וחשוב לי להדגיש לך ולבשמת שנשים רבות בייחוד אחרי לידות בלי שינה עם גבר שהוא סוג של ילד מצפה ממנה ליחס אהבה וכו ילד (הכוונה בתוכו רוצה הזנה מהאשה)
נמצאות עם מערכת עצבים מגורה ביותר ואם אין להן מקום להרגע להתפרק בכל הרמות צוברות מרירות וכעס תהומי ומי שרוצה להאשים אותן פשוט פוגע בהן לגמרי כי הן אינטואיטביות ולא מנטליות והן לא תמיד במקום שהן יכולות להתבטא באופן קר הן מתמוטטות וזה הולך ומחמיר כי אין להן סכוי לעצור.
יוסף יכול לכתוב להסתיר זמן רב של זמן לעצמו וכו והיא?יכולה להעלם ללכת וכו?

יש כאן משהו שצועק לשמיים ונראה לי שחלק מהתפישות שבהתחלה קבלתי והאמנתי בהן לא מובילות לשום מקום!

יוסף אתה יכול להחליט להבריא את הקשר עם אישתך אם אתה מוכן לשחרר אותה מהתפקיד שתפרת לה.
אם אתה מוכן באומץ לב לצאת וללמוד לעומק יותר מה זו אישה ויחסים בין בני זוג ובעיקר ללמוד לחזר אחריה לרכוש את אמונה ואפילו שהיא תבחן אותך ותדחה אותך לזכור שאתה כאן ללמוד ועושה תהליך כדי ללמוד.באמת על עצמך!!! ולהגיע איתה למצב שהיא סומכת עליך
ומאפשרת לך לתת לה אהבה אמיתית ממש בלי שיפוט דיעה ותנאים.תגדיר את זה בזמן קודם ותלמד לנקות אמונות ישנות אולי עי תטא הילינג.ולהכיר איך אתה חושב ופועל.

אני מציעה לך להניח לכל המחשבות של בעיות ולהחליט שהנשואים שלך יהיהו טובים ומתוך שמחה ואמונה זה יהיה!!!
עשיו זה רק מתרחק
אם אתה ממש ממש אוהב אותה תשקיע בה זמן ללא דעות.
אהבה טהורה!!

לילה מבורך
בהצלחה!!

בקצרה ,וסליחה כי אני מאד עיפה..עדיף ללמוד אותה ,אולי להקשיב לה ודווקא לקבל את מה שנוצר לטובה כדי לגדול ולא לזרוק לראש רעיונות.אם הייתי בתור אדם רגיש מאד מקשיבה לרעויון המרכזי של התעללות הייתי יכולה למצוא הרבה הרבה זוגות שיכולים להתגרש עכשיו אם הם לא היו לוקחים אחריות ולומדים לאהוב את עצמם ע"י בן הזוג ולהפסיק לשבת עם הפנקס!!! בעיני יחסי אישות זה מפתח אם היא קרה מרוחקת ו"מתאכזרת "זה כי היא פגועה מאד ואיבדת בעיניה את הסמכותיות שלך כגבר ולכת אינסטינקטיבית היא תזלזל בך.

אם משהו מזה מדבר אליך אמשיך לכתוב אם לא - סליחה ,זרוק את זה לים ותמשיך להאמין ולהוכיח לעצמך שאתה נפלא ,נופת צופים והיא מפלצת. רק אז תשאל השאלה. למה יצרת את המציאות הזו ואיך זה משתקף בך באישיות שלך ,חלקים שאתה אולי לא ממש מתגאה בהם.אגב אם זה נשמע שיפוטי זו לא הכוונה אלא להאיר ואני פשוט מותשת ואם אערוך ואעדן פשוט לא אשלח .

צאו לטבע
הכירו באמון מלא אחד את השני אפשר בעדינות בחיזור ממקום של גובהה העיניים!
שבת שלווה מלאת עונג

_אני בהחלט הייתי זועמת. כמו שכתבה מאי, הילדה היא של שניכם וכשאתה מחליט על דעת עצמך לעשות דבר שמנוגד לדרכה, ברור שהיא תכעס. אתה מתעלם ממנה וממשיך בדרכך. למה ציפית?
ומה זה חוץ מהברדק של הגרביונים? זה ממש דבר חשוב ומשמעותי, לכסות פעוטה בבגד ארוך. יש לזה הרבה משמעויות, זה לא דבר שולי._

אני חוששת שאתה פשוט לא מבין את סדר העדיפויות של אישתך. עצם העובדה שאתה יכול לנסות להנחיל שינוי מהותי, ולהתייחס עליו כאל דבר שולי, יכולה להרתיח. ואם אתה מסרב להכיר בחשיבות של הדבר ומתיחחס לזה כאל מהומה על לא דבר, בהחלט אפשר לצפות לברדק.

אם משהו בסגנון היה קורה לי בתקופה טובה ובן הזוג היה מסרב להבין, הייתי מנסה לדבר איתו על הנושא כמה זמן שצריך, מצפה ממנו שיקרא חומר בנושא שאני אפנה עליו ויתעניין בו. זה יכול היה בקלות להפוך לעניין של כמה חודשים.

ובוודאי שהיא תכנס למצוקה אם בעלה באמת לא מקשיב לה, ומה שאתה כותב על הגרביונים מעיד בברור שאתה לא מקשיב לה בנושא זה. ומה שיותר גרוע, מסרב להכיר בחשיבות של הנושא, כופה את סדר העדיפויות שלך עליה ומגדיר את שלה כלא נורמטיבי.

ברור כשמש שמה שאתה רוצה זה דיאלוג, יחסים בריאים ואוהבים ותמיכה הדדית. ברור שאתה לא רוצה שליטה. זכותך להביע את רצונותיך, ולבקש שאם יש התנגדות אליהם היא תתבטא בצורה מכבדת, כך שתגיעו לפשרה .
ברור גם שרק אתה יודע מה באמת קורה ביחסים ביניכם. לי זה די ברור שאשתך היתה מקבלת המון המון ממה שהיא רוצה גם בלי האלימות שלה, אלא אם היתה משוחחת בנעימות ומפתחת איתך דיאלוג.
עצם זה שאתה באתר שבו יש גם חילונים ואתה מוכן להקשיב ולדבר ולהשיב על שאלות, זה מדהים ומרשים ומעיד על גבהות נפש.
אתה לא צריך להיות מושלם. אם אתה פתוח לדיאלוג, קשוב לרצונות של אישתך ומביע את צרכיך באופן מכובד. זה מספיק.

המשך להקשיב לבשמת ולקולות התומכים. התעלם מהקולות המחלישים, ואנא עדכן אותנו כשתוכל.

תודה על התשובות המפורטות שלך שעושות סדר ועשויות לעזור לאחרים
לא הייתה שום כוונה לרפות את ידיך אלא ההיפך !להחזיר לך את הבחירה והלמידה.

מצידי תמחק את כל מה שכתבתי.
לי חשוב היה להבהיר דבר אחד ואני תוהה אם קלטת אותו.

שיש לך חלק בזה זה שרת אותך במשהו וזה לא רק אשתך.
זה ריקוד ששניים מזינים בו את המצב..

וגם אני לא יודעת אם אתה מתייחס אבל הדרך של העבודה תוכל להבהיר לך מה קורה אצלך באמת .
יופי ומרגש ממש שבשמת משקיעה כל כך הרבה זמן ואיכפתיות לעזור .זה ממש מחמם את הלב ומרגש אותי שיש אנשים שאיכפת להם
ומשקיעים מזמנם עם התכוונות כזו.ועם זאת ,מה האחריות שלך בסטואציה מעבר לחינוך מחדש של אישתך.
כמה אתה חופשי לשנוי מתוך התבוננות פנימית.

כשאנו לומדים להתבונן פנימה וגם אתה אם תרצה תדע את התשובות ישירות מהלב ולא תהיה חייב באנשים ועזרה יותר
אם כי ברור שזה תורם מזין ותומך בהרבה מקרים לקבל תמיכה מהקהילה.
בהצלחה!!!

סוזן סוזן, אל תדאגי.
מצטרפת ומאחלת הצלחה מחר! שולחת לך מחשבות חיוביות!
5,
שני דברים מציקים לי בדבריך : קודם כל, השימוש במילה "כניעה" על כל נגזרותיה. להיכנע, כניעות, כל זה משדר מצב של קרב הישרדות עם מנצח ומנוצח . הצד הנכנע הוא המפסיד וכניעתו אינה מבטאת הבנה וקבלה אלא כניעה לכוח! אני מקווה מאוד שלא לכך הכוונה ואשמח אם תבהיר.
שנית, אני מבינה שיש בבית 3 ילדים צעירים. חסרה לי מאוד בדבריך הרבים והמפורטים התיחסות לענינם במובן של הארה על אם ואיך הם חשופים לכל האלימות המילולית הזאת, ובעצם - אין ספק שהם חשופים! וזה נזק רב והמשך השלשלת של צמיחה בבית שיש בו התעללות על כל המשתמע מכך. שהרי אם הם בנים, הם יסיקו מכך על מעמד הגבר בבית, ואם הן בנות, על מעמד האשה. מה מותר, מה אסור, מה ראוי! אשמח אם תבהיר.
ומחזקת את ידיך!

אבל כשאני מתרוצץ ומנסה להסביר שאשתו מתעללת מילולית אז מתחילים לחקור אותי, אולי אתה לא מספיק נחמד, ואולי אתה יותר מדי תובעני, ואולי אתה עושה יותר מדי שינויים בחיים שלך, ואולי אתה לא מכיר את הצרכים של אשתך ואולי ואולי ואולי ואולי... אלמלא הדף הנפלא הזה כאן אפילו אני לא הייתי מצליח להבין מה אני עובר
חייבת להגיד, שזה ממש לא נכון.
התעתוע שולט בכולם.
ולנשים שסובלות מהתעללות אומרים: "את בטח נודניקית!", "את בטח עושה לו את המוות", "אם רק תלמדי איך להתייחס אליו יפה תראי שהכל יהיה בסדר", "זה הכל בגללך, את בטח מציקה לו".

תראו, אפילו מהדיאלוג איתו אפשר לראות, עד כמה קשה להאמין לו שמה שהוא סוף סוף רואה - הוא האמת.
מחפשים סיבות מתחת לאדמה מדוע לא יכול להיות שהיא מתעללת בו ומרעילה אותו - אף על פי שפה ושם כשקוראים איזה סיפור מאוד ברור אז כולם מסכימים שזה "ממש לא בסדר".
הדבר הכי חשוב שאני רוצה לומר הוא:

עם אדם מרעיל, אף פעם לא להסתכל בנושא עצמו.
לא הגרביונים חשובים.
ולא הלכה זו או אחרת.
ולא רצון זה או אחר.
זה ממש לא חשוב.
ולכן, בן הזוג המרעיל לא מסכים אף פעם 1. לתת סיבות, 2. להסביר את עצמו, 3. להגיע לעמק השווה.

כי אין מטרה בעניין עצמו. המטרה היא להרעיל, להקטין, להשפיל, להנמיך, להחריב ולשלוט בקורבן שלך. ולא חשוב על זה. המטרה היא שהקורבן יהיה רמוס, וכל האמצעים כשרים.

זה מה שהוא תפס סוף סוף.
זה מה שנשים שחיות בתעתוע הזה תופסות יום אחד, ולכן זה לוקח שנים.
כי בהתחלה היא באמת מאמינה שזה החולצות שמפריעות לו (אולי באמת לא גיהצתי טוב?) או ניקוי הבית שמפריע לו (אולי הוא צודק ואני באמת חולת ניקיון, כי אני רוצה לשטוף את הבית פעם בשבועיים?), או הכביסה שמפריעה לו (למה את מכבסת כל כך הרבה?) או הבחילות בהריון שמפריעות לו (לאף אחת אחרת אין בחילות בהריון, רק לך!) וכו' וכו' וכו' וכו'.
אין נושא שהמתעלל לא יכול להאשים עליו.
ואם האשים היום ככה, מחר יאשים הפוך אם תנסה להשביע את רצונו.

כמו בספר "מילים הורגות", שאחד הבעלים התרגז על אשתו למה המקרר ריק. למחרת רצה וקנתה כדי להשביע את רצונו. חזר הביתה והתרגז עליה למה המקרר מלא, מה יש, את מתכוננת למלחמה?

אז חלק מכם נופלים בפח, ובאים להעיר לו "שאולי יש סיבה לכך שאשתך מתלוננת על המקרר הריק, גם אני הייתי מתלוננת על מקרר ריק אילו זו היתה אחריותך לערוך את הקניות".
פספסתם את הנקודה לחלוטין.
היא לא מתלוננת מפני שהמקרר ריק.
המקרר הריק (סתם דוגמא מ"מילים הורגות", כן, לא קשורה, זו דוגמא בהשאלה למען המטאפורה) הוא רק התירוץ של הרגע.
אם לא מבינים את הדינאמיקה הזאת, לא מבינים מהי התעללות.

זו תחושת חוסר האונים, שמאשימים אותך על שאתה אתה. שמאשימים אותך על מה שאתה עושה. ועל מה שאתה לא עושה. שמאשימים אותך בלי סיבה. שמאשימים אותך על מה שאתה טוב בו. שמאשימים אותך על סגולותיך ועל כשרונותיך. שמאשימים אותך רק כדי לרמוס אותך. שאם יש לך תשובה להאשמה והמאשים לא יכול לתקוף שם, מייד הוא יעבור ללא שהיות להאשים במשהו אחר.

אתמול קראתי כתבה מזעזעת, באמת מזעזעת, החלטתי לא להביא לכאן קישור כי זה כל כך מזעזע ומחליא. גבר בן 46 התיידד עם אשה ואז אנס את התינוק שלה בן השנה וחצי. אתם קולטים? תינוק! קטן! בן שנה וחצי! הכאיב לו ופגע בו בצורה קשה! ומה הוא אומר בבית המשפט???? מה הגבר הזה אומר בבית המשפט? הוא אומר שהתינוק עשה את זה לעצמו! וכשהשופטת לא מאמינה לו אז הוא מאשים שהאמא עשתה לו את זה בעצמה!
מתוך אחת הכתבות: "אדישותו המופגנת של הנאשם, שניסה לשכנענו כי התינוק גרם לנזקו במו ידיו או לחילופין שאמו עשתה את המעשים, בעת שטיפלה בו לאחר שחזר עמו מחדר הכושר לדירתו", "הנאשם לא בחל בהסברים, תיאוריות ותירוצים".
ככה מתנהג מתעלל.
מתעלל ואז משקר לגבי זה, מתעלל ואז זורה בעיניים המון עפר של בלבול והאשמות ותירוצים ועניינים, ולך תתמודד עם הבלבול שנגרם לך.

כאשר מדובר בהתעללות פיזית מהסוג הזה, עם ראיות, עם תינוק שנזקק לטיפול כירורגי בהרדמה מלאה ולכמה ימי אישפוז בגלל פגיעות פנימיות וחיצוניות קשות ביותר, כולל ראיות של דם התינוק בתוך התחתונים של האנס האכזרי - רואים את ההתעללות.

כאשר מדובר בהתעללות מילולית ונפשית, אין דם להראות. אין פציעה להראות. אין סימנים כחולים. אז כשהמתעלל המילולי מאשים ש"התינוק עשה את זה לעצמו" או ש"האמא עשתה את זה תוך כדי טיפולה בתינוק" - אתה עומד נחנק מחוסר אונים ומתדהמה ואין דם על הידיים להוכיח כלום!

כשיש זוגיות לא מתעללת, יכולה להיות מריבה בגלל מקרר ריק או בגלל גרביונים.
אבל המריבה תהיה על עצם העניין, ייאמרו נימוקים, תבוטא דעה כלשהי, כי יש מטרה להגיע למשהו לגבי העניין (למשל: האשה רוצה לא לגרוב לפעוטה גרביונים).
כשיש זוגיות מתעללת, המריבה היא על השליטה ועל הרמיסה. לא תבוטא דעה כי זו בדיוק הטקטיקה (לאשה לא באמת חשוב גרביונים או לא גרביונים. מה שחשוב לה הוא לזלזל בבעלה ולרמוס אותו. קודם רצתה לרמוס אותו ולכן התלוננה שהוא לא מספיק מקפיד על צניעות ולא למד מספיק על צניעות. אז הוא הקשיב לה וניסה לרצות אותה והלך להשתלם בנושא. אז עכשיו שהשתלם ועשה שינויים, היא מתלוננת על הצניעות.)

יותר מזה אגיד.
כשיש הרעלה, המרעיל מקפיד במיוחד לא לתת נימוקים להאשמות ולתלונות. כי אסור להגיע לשיחה אמיתית.

לכן גם ההישג הגדול: ברגע שמצליחים לעשות שינוי ולהתחיל להגיע לשיחה אמיתית, זה סוג של שינוי לטובה.

למקרה שלא הייתי ברורה, לא האשמתי אותך בהתנהגותה של אישתך, שלדעתי לא ראויה, והמעשה הנכון הוא להיפרד ממנה בהקדם האפשרי.

בצורה בלתי תלויה לחלוטין, לדעתי שינוי מהותי כמו גרביונים לילדה בת שלוש בלי התייעצות הוא פשוט מרתיח. זה שהייתי מדברת ביום טוב אומר שביום פחות טוב הייתי צועקת משהו לא מנומס במיוחד על שוביניזם והגבלת חופש התנועה של ילדות קטנות.

כך שכל מטרתה של הביקורת שלי היא להביע את דעתי בנוגע לאיך שכדאי לך להתנהג בזוגיות הבאה שלך.

בשמת- תודה רבה לך!!!
מה שכתבת עכשיו על התעללות פשוט פתח לי את העיניים שוב, כי כמעט הייתי בנפילה.
עכשיו בעלי בא לקחת את הילדה לשישי שבת- וראיתי אותו והוא דיבר אלי כ"כ יפה ומנומס וחייך אץ החיוך היפה שלו וממש רציתי לחזור בי על עזיבתי אותו. ממש!! ואז פתחתי מהר את הדף פה בשביל לצרוח הצילו!!! כמו נרקומן אבוד!! ואז קראתי את מה שכתבת והגדרת את זה כ"כ אמיתי וכ"כ נכון ומדויק. תודה לך על כך שאת מחלקת איתנו את תובנותיך!!! תודה לך שאת נותנת את הכח והכלים לצאת מקשר מתעלל שקושר אותך כ"כ סבוך וכ"כ לא ברור ומעורפל...
אני בכ"כ הרבה תנודות ריגשיות לכאן ולכאן, מנתחת שוב שוב למרות שבתכלס אין טעם לנתח כי כל מה שלא היתי עושה היתי מקבלת על הראש ממנו
ומה שאני עושה בזה שאני עוזבת אותו הוא הדבר הכי נכון עבורי, אבל אני עדיין ברגשות אשם, חרטה, ביקרות עצמית, רצון לחזור אחורה, ואולי בכלל אני האשמה
אתם יודעים מה חשבתי לפני מספר דקות? היתי במטבח ושטפתי את הכלים ותוך כדי חשבתי לעצמי שאני אשתו שיש לי תפקיד לעזור לו ולתמוך בו- אני נטשתי אותו, ויכולתי לגרום לו להשתנות כי כן היה מראה מדי פעם תובנות כלפי התנהגותו (ואז כמובן היה גם חוזר להתנהג בצורה אכזרית) אבל היה ניתן לראות שינו קטנטן לאט לאט או רצון קטנטן לשינוי.. או שגם זו היתה דרך פסיכולוגית שלו להתעלל בי - שהוא מראה לי שהוא קולט את התנהגותו ואז זה נותן לי את התקווה שהינה הוא מבין ומשתנה.. ואז הוא חוזר לסורו...
אז ממש חשבתי שאולי היה לי מבחן או תפקיד ופישלתי בזה שעזבתי אותו-
אבל זו צורת חשיבה של אישה מוכה.. היותר מדי לקחת אחריות על חיו של אדם אחר..
פיזית יצאתי מהבית, אבל עדיין בתוך הראש שלי נשארתי מוכה

מתוך האתר של ד"ר איירין, אני no]מצטטת מכאן way[/po].php ומביאה את המקור ואחריו תרגום:

I "Allowed" My Abuse? No Way!
September 29, 2000
Dear Dr. Irene:
Based on my experience, it seems a bit foolish to use the word "allow" as in "victims allowing the abuse." The word "tolerate" fits better, because abusers expect to do as they darn well please and will punish anyone who hinders their activity. Victims learn to tolerate - or else! Allowing or giving permission are rarely part of the equation, except in the mind of an abuser of course. I agree with you. "Tolerate" is a better word. In fact, I think it is so much better, that I'm tempted to change all instances of "allow" to "tolerate" on the site. But it's too big a job, so I won't.
Parenthetically, I use the word "allow" not to connote that you gave permission, but that you did not know enough to take your power and do what you had to do to disallow the abuse. But, I still like your word better. It has a better "feel."

As a former victim, I know all too well how hard it is to take a stand against abusive behavior. Abusers are not motivated to stop. In fact, their negative behavior usually escalates when their victim tries to resist or begins to set limits.

In the Taking Responsibility Stage (see Stages), I am willing to take responsibility for the fact that I should not have tolerated it, but I am not willing to go so far as to say I allowed it because I never did - it was foisted upon me against my will. To even consider otherwise seems self-abusive. Yes, abuse certainly was foisted upon you. Abuse is certainly not in the same realm as self-mutilation.

It seems like the more time and distance between now (freedom) and then (oppression) the more outrageous and ugly that old picture looks. Sometimes I still feel anger, but I mostly feel sad about it all.

My Question Is: Does this sound like a normal part of the process? Could it be that I need more time and distance? Or do you think this "allow" versus "tolerate" thing could be holding me back in my recovery? Any ideas? K
Yes, your feelings are "normal," whatever that is. Most women who have tolerated abuse for long periods of time feel the way you do. That feeling is your continued anger and outrage over what was done to you. Yes, I think you need more time and distance. And the good news is that time and distance are free for the taking.
Is "allow" vs. "tolerate" holding back your recovery? I don't think so.
Is it indicative that you have yet more anger to work through? Yes. It is a button.
Are you splitting hairs in spending time in your head on this distinction? Not at all. First of all, you are correct. Second, it seems to me that you are using this distinction to empower yourself and to deal with what was. Third, you are doing good stuff with your pondering: you are asking questions and examining yourself. This is about taking responsibility. You compose a thoughtful letter and make an excellent argument for your position without attacking. Control over anger is about taking responsibility.
As you deal with your abuse, my guess is that "tolerate" vs. "allow" will no longer have the emotional impact it has for you now. Let nature take it's course; it's working.
Thank you K for your input. My very best wishes, Dr. Irene

אני "איפשרתי" את ההתעללות בי? אין מצב!

9.2000

ד"ר איירין היקרה,
על סמך נסיוני, נראה לי טיפשי להשתמש במלה "לאפשר" בביטוי כמו "הקורבנות מאפשרים את ההתעללות בהם". המלה "סובלים" מתאימה יותר, כי המתעללים מצפים לעשות מה שמתחשק להם ומענישים כל אחד שעוצר את פעולתם. הקורבנות לומדים לסבול, לעמוד בזה – אחרת! נדיר מאוד ש"לאפשר" או "להרשות" נכנסים למשוואה הזאת, חוץ מאשר במוחו של המתעלל כמובן.
ד"ר איירין מגיבה:
אני מסכימה איתך. "לסבול" היא מלה טובה יותר. למעשה, אני חושבת שהיא כל כך מוצלחת, שאני מתפתה להחליף את כל ההופעות של "לאפשר" ל"לסבול" באתר. אבל זו משימה גדולה מדי, אז לא אעשה את זה. בסוגרים אומר, שאני משתמשת במלה "לאפשר" לא כדי לרמוז שנתת רשות, אלא שלא ידעת מספיק כדי להתחבר לכוח שלך וכדי לעשות מה שצריך לעשות שלא לאפשר את ההתעללות. אבל, בכל זאת אני אוהבת יותר את המלה שלך. יש בה "תחושה" טובה יותר.

ק:

כקורבן לשעבר ידוע לי היטב עד כמה קשה לנקוט עמדה נגד התנהגות מתעללת. למרעילים אין מוטיבציה להפסיק. למעשה, התנהגותם השלילית לרוב מסלימה כשהקורבן מנסה להתנגד או מתחיל להציב גבולות.
בשלב של לקיחת האחריות, נכון לקחת אחריות על העובדה שלא היה מוצדק לסבול את זה, אבל לא נכון להרחיק לכת ולומר שאני איפשרתי או הרשיתי את זה מפני שאת זה מעולם לא עשיתי – זה נכפה עלי בניגוד לרצוני. אפילו לשקול אפשרות אחרת נראה לי כמו התעללות-עצמית.

ד"ר איירין מגיבה: כן, ההתעללות בהחלט נכפתה עליך. התעללות בהחלט לא נמצאת באותו מקום כמו פגיעה-עצמית.

נראה לי שככל שיש יותר זמן ומרחק בין עכשיו (החופש) לפעם (הדיכוי), כך התמונה הישנה נראית יותר מזעזעת ומכוערת. לפעמים אני עדיין חווה כעס, אבל רוב הזמן אני בעצבות על כל מה שהיה.
השאלה שלי היא: האם זה נשמע לך כמו שלב נורמלי בתהליך? יכול להיות שיש לי צורך ביותר זמן ומרחק? או שאת חושבת שהעניין הזה של "לאפשר" לעומת "לסבול" אולי מעכב את ההחלמה שלי? יש לך איזה רעיון? ק.

ד"ר איירין מגיבה:
כן, הרגשות שלך "נורמליים". רוב הנשים ש סבלו מהתעללות במשך תקופות ארוכות מרגישות כמוך. ההרגשה הזאת היא הכעס והזעם המתמשכים שלך על מה שנעשה לך. כן, אני חושבת שיש צורך בעוד זמן ומרחק. והחדשות הטובות הן, שזמן ומרחק ניתנים בחינם לכל דורש.
האם "לאפשר" לעומת "לסבול" זה מה שמעכב את ההחלמה שלך? לדעתי, לא. האם זה מעיד על כך שיש לך עוד עבודה לעשות על הכעס שלך? כן. זה עדיין כפתור לחיץ.
האם זו התעסקות אובססיבית באבחנה הזאת? בכלל לא. ראשית, הצדק איתך. שנית, נראה לי שהשתמשת באבחנה בין המושגים כדי להעצים את עצמך וכדי להתמודד עם מה שקרה. שלישית, ההרהורים שלך בנושא עושים רק טוב:

שאלת שאלות ובחנת את עצמך. פה מדובר על לקיחת אחריות. השקעת מחשבה וניסחת מכתב שקול, שמציג את הטענה שלך בצורה משכנעת וללא כל התקפה. השליטה בכעס היא לקיחת אחריות.
בהתמודדותך עם ההתעללות שעברת, הניחוש שלי הוא ש"לסבול" לעומת "לאפשר" לא ימשיך להשפיע עליך רגשית כמו שהשפיע עד כה. הטבע יעשה את שלו, באמת. תודה לך ק' על תרומתך, מיטב איחולי וברכותי. ד"ר איירין.

סוזן, תודה על תשומת הלב, אני בסדר:) תתחזקי ותראי שהכל יהיה בסדר. יצאת מהמקום של ההתעללות,
את אמיצה ואת לא צריכה לעזור לאף אחד להשתנות, את צריכה להיות נאמנה רק לעצמך ולבת שלך! מחזיקה לך אצבעות ליום ראשון:)
סופש נעים!

סוזן, בהצלחה היום:)

חני בונה
קראתי לא בעיון רב, אבל הבנתי שהנקודה ש בשמת א מעלה שכאשר ההתעללות היא חמורה ומזעזעת, אז כולם רואים שאכן התעללות,
וכאשר היא התעללות כביכול פחות בוטה - הקורבן והסביבה נוטים לא לראות שהתרחשה התעללות, אלא נוטים להפנות האשמה עצמית או האשמה של הקורבן.
לכן בשמת א העלתה את המקרה המזעזע
ולדעתי גם חשוב להכיר מקרים כאלה, כדי לדעת להיזהר גם מאנשים שנראים תמימים...

משחררת אנחת רווחה... האינטרנט חזר, אחרי שממוצ"ש היתה תקלה.
סליחה מאוד שאני מקצרת.
אני עוקבת, ומתרגשת, ומתבאסת, ולא תמיד יש לי כוח להגיב.
מרגישה צורך להגיד כמה מלים לגבי הפגישה עם המורה שגרה בעיר אחרת.
מסכימה מאוד עם בשמת, שחשוב פנים אל פנים ולא בטלפון. גם אם זה ייקח זמן.
ונשמע שהזמן שעובר בינתיים הוא לגמרי לטובה.
בפגישה הזאת הרי לא מחכה לך מישהו ידידותי, אז לאן למהר??
אולי אי אפשר להגיד לאדם שלא מסכימים בשום אופן לדבר איתו בלי לשמוע לפחות קצת מה שיש לו לומר, אבל בטח שלא חייבים לרוץ לשם...
אם היא מכירה את אשתך שנים, גם אם היא אישה טובה ומוסרית ומחפשת אמת וכו', קשה לאדם לראות מולו משהו שונה ממה שדמיין במשך שנים שיראה, ובייחוד שמדובר כאן על דקויות ביחסים.

רוצה להוסיף כמה דברים, מתוך דברים שחוויתי:
אחד - אם באים אליה, אתה ואשתך, יחד עם הרב שמכיר אותך (אולי המורה ואתה ואשתך תיסעו אל הרב שמכיר אותך, במיוחד שהוא רב חשוב?? זה יכול לשנות לגמרי את האווירה בפגישה, מי בא אל מי, ובמיוחד אם הרב ההוא - חשוב...) או לכל אדם בעולם מטפל או יועץ או רב חיצוני אחר, אני מאמינה שחשוב להגדיר ולקבוע מראש שחלק מהפגישה יהיה מוקדש לשניכם יחד, וחלק יהיה מוקדש לכל אחד מכם לחוד.
אני מתקשה להאמין שתצליח לבטא את האישיות שלך ואת מי שאתה במלואה כשאשתך נוכחת שם, ולו אך כי קשה יהיה לך לבייש אותה עד כדי כך. אתם כרגע לא בהליכי גרושין, יש בך עדיין כמויות גדולות של רגישות אליה, אני חושבת שחשוב שיהיה חלק ביחד וחלק עם כל אחד מבני הזוג בנפרד. בעיני זה נכון תמיד, בכל תהליך זוגי, אם רוצים שזה לא יישאר בפתרונות קונקרטיים.

דבר נוסף, מתוך דברים שחוויתי: זה אף פעם לא עובד במאה אחוז אבל לפחות לשאוף לשם - עד כמה שאפשר, לדעתי, כדאי לנסות לא להיכנס מראש לסיטואציה שבה אתה מוצא את עצמך מתאמץ להסביר משהו, שאתה נורמאלי, נגיד. בדרך כלל במצבים כאלה (עוד לפני שנכנסת לחדר, אני כבר יודעת מה הולך לקרות...) מישהו מוצא את עצמו מאוד מאוד מתאמץ להסביר שהוא לא לא בסדר, שהוא לא עושה משהו חמור נורא שמיוחס לו. עצם הסיטואציה הזאת, שאתה מוצא את עצמך מנסה מאוד לשכנע, בצדקתך, בלי שעשית כלום רע, בעיני היא כבר לא נכונה.
אז מה כן לעשות? אני חושבת באופן כללי (בהתמודדות שלי עם מה שאני עברתי) שחלק מהריפוי של משפטים מגדירי מציאות הוא להשתמש בעיקרון ההיפוך: במקום - היא קראה לי משוגע, עכשיו אני צריך להחליט אם אני משוגע או לא, אם עשיתי משהו חמור או לא, אולי עשיתי משהו קטן ולא חמור, וכו' וכו' - להצדיק את עצמי בעיני עצמי, להפוך את הסיטואציה: היא אישה שקוראת לבעלה משוגע.
אני חושבת שכאשר מטיחים בך דברים בפגישה כזאת (כן, אני כבר מדמיינת..) אחת הטכניקות היא לתרגם כל משפט של אמירה לשאלה: נגיד, היא (המורה) אומרת שאתה - x, לא משנה מה. לתרגם לשאלה: את חושבת שאני x? שאלה אמיתית, ממקום מכבד. לברר איתה (איתה= עם המורה) מה ההגדרות שלה, מה הנחות היסוד שלה, לשאול שאלות כמו: יש משהו שאם אומר זה ישנה את דעתך? האם אשתי סיפרה לך גם ש(ככה וככה וככה, משהו טוב שעשית, סוף של סיפור שבו היית מלאך, וכו..)? לא להגיד: "אבל עשיתי ככה וככה", זה מתנצל. לשאול: האם היא טרחה לספר ולציין גם ש...? ועד כמה שאתה יכול, שהשאלה תהיה ממקום אמיתי ומכבד. (אני כותבת בניסוח חופשי, ומרשה לעצמי לגלוש לציניות מידי פעם, כדי להבהיר את הנקודה...).
לשאול ולשאול ולשאול. כשאתה שואל, היא (המורה) צריכה להיכנס למאמץ אינטלקטואלי. כשאתה מסביר, אתה במאמץ, אינטלקטואלי ורגשי.
קח בחשבון שאדם ששואלים אותו הרבה שאלות מרגיש לפעמים, ובצדק, מותקף. אז לא חייבים להגזים עם הטכניקה הזאת. מצד שני, מה עדיף? שהיא תרגיש מותקפת או שאתה תרגיש מותקף?
באמת זו הזדמנות לברר איך היא רואה אותך, איך היא רואה את אשתך, ומה היא חושבת. גם דברים שכבר הבנת לבד שהיא חושבת - מותר לשאול, כדי שהיא תיאלץ להגדיר במפורש. כדי שזה יהיה על השולחן. לא רק ברמה של תחושות לב שאי אפשר להוכיח.

ככל שאני חושבת על זה יותר, אני יותר ויותר חושבת שאחד המפתחות הוא מי בא אל מי.
עד כמה שאני מכירה קצת חברה חרדית אני חושבת שזה יכול לשנות את כל האופי של הפגישה, אם המורה של אשתך תיאלץ לנסוע אל הרב שלך, כי הוא חשוב יותר.
אדם מרגיש אחרת לגמרי כשהוא יושב בתוך חדר שהוא לא שלו.

זה נשמע לי מרגש ומדהים כל מה שאתה מספר, ובמיוחד הגילוי של אשתך שבעצם טוב לה איתך.
זה נשמע כמו משהו חדש לגמרי.
שוב מתנצלת שאני ממעטת להגיב, מנסה לשמור את הכוחות שלי לעצמי.
חלק מהמשפטים ומהדפוסים שאתה מתאר אכן מזכירים לי מאוד את אמא שלי...
(סליחה שוב שלא הגבתי אליך. העומס הרגשי אצלי לפעמים עולה על גדותיו...)
יש גם דוגמאות שקשה לי מאוד מאוד להתחבר אליהן.
אבל אני בהחלט מבינה את האמירה שמאחורי הדוגמאות ובמיוחד את היכולת שלך להסתכל על משהו שחשוב לך מאוד בחיוך, כן חשוב לך, מוכן לוותר כי יש הבנה שדברים אחרים מרכזיים הרבה יותר בחיים, ומוכן להילחם מתוך הבנה שהעניין פה הוא הדפוס. כשאתה מתאר את הדפוסים קל לי מאוד להתחבר ולהבין.

מאחלת הרבה הרבה טוב.

כשהייתי עם מתעלל, עבדתי חצי מהזמן כדי להסביר לאנשים שלא מדובר בריקוד של שניים, ושלא כל יחסים הם תלויים בשני הצדדים. לפעמים צד אחד הוא נורמלי, והשני מתעלל. והנורמלי פשוט עוד לא יודע לזהות התעללות, מופתע, בתדהמה, מקווה לטוב, מנסה לקוות שיהיה בסדר וכו'.
הרי לא עברנו בילדות קורס לזיהוי התעללות ואלימות שאינה פיזית. אז איך נדע?
נדמה לי שסיפרתי פה שלא מזמן חברים של הבעל המתעלל פגשו אותי ואמרו לי שרק כמה שנים לאחר הפרידה הם פתאום קלטו שלא אני הייתי האכזרית בקשר. הוא השתולל עליהם באיזשהו קונפליקט, ופתאום הם קלטו! עד אז הוא סיפר עלי סיפורי אלף לילה ולילה.
אבל למזלי היו לי יחסים לפני כן, שהיו נורמליים לחלוטין. אז ידעתי שאני נורמלית כל הזמן. נכון שלפעמים נכנעתי לתעתוע, אבל היה יסוד שהאמין בנורמליות שלי.
אז אל תצדיק את עצמך יותר! לא אשמת בדבר. אתה נורמלי. לכל אדם נורמלי יש חסרונות ויתרונות. זכותך שיהיו לך כמה חסרונות. בת זוג נורמלית היתה מסתדרת עם זה ופותרת קונפליקטים בצורה סבירה.

כן מציעה לך לספר פה עוד ועוד דוגמאות מחיי הנישואין שלכם כדי להוציא החוצה את ההתעללות, וכדי שאתה בעצמך לא תשכח באיזה סיוט אתה חי. זה מאוד עוזר למודעות למצב. לי זה מאוד עזר כשסיפרתי, עם דוגמאות.

סוזן, מה שלומך? איך היה?

סוזן, מה שלומך? איך היה?

הי חברים יקרים, אני חושבת שהפגישה היתה בסדר. העו"סית היתה נחמדה ומבינה. מחר היא נפגשת איתו אז היא כנראה תתרשם גם ממנו, אבל הוא יצטרך לענות לה על שאלות של מקרי האלימות שקרו... ואז לפי התגובה שלו של ההכחשה היא אולי תבין שהוא משקר..
מקווה שיהיה בסדר
יחד עם זה היא אמרה שהיום מאוד מודרני לתת משמורת משותפת...

אני רוצה לכתוב כאן עוד משהו, בדף, היום.
לאנשים קשה לפעמים לראות אלימות רגשית, עדיין קשה לי להשתמש במילה התעללות, גם כשהיא עומדת להם מול העיניים.
יש כאילו איזה מן מנגנון פנימי, לפעמים, שמסיט את המבט.
ליל שבת, לפני שבוע, הבן שלי אצל אבא שלו ואני מתארחת אצל אישה שאני מאוד מאוד אוהבת אותה.
אני יודעת שגם לה יש מקום מאוד גדול בלב אלי. אני יודעת שזה הדדי. למרות שהדרכים שלנו לאהוב שונות.
אחרי הסעודה, כשבני המשפחה מתפזרים כל אחד לעיסוקיו, זה הזמן שלנו לדבר.
בדרך כלל השיחה הולכת לכיוונים יותר קונקרטיים, אבל קרה לי כבר איתה שפתחתי את הלב על דברים שאני עוברת, כמו תחושת בדידות קשה ועייפות מדייטים, והיא מאוד מאוד היתה שם בשבילי. יש לה לב זהב ורגישות רבה, למרות ששפת הרגש היא לא השפה הראשונה שלה. יותר טבעי לה לבטא רגישות בשפת המעשים.
הרגשתי חוסר רצון להחזיק בכוח בפנים, ונתתי למה שבא לי לספר לזרום.
לא אמרתי אפילו ברמז את המילה התעללות. רק תיארתי סוג של מערכות יחסים ואת התוצר של זה בהווה.
חלק מהסיפורים היא אפילו שמעה ממני בעבר אבל בקונוטציה אחרת. כאילו ההקשר אז היה תהליכים שאני עברתי, לא מיהי אמא שלי.
יכולתי להרגיש מתי המבט שלה פוגש את שלי. ומתי הוא נמנע ממנו.
יכולתי להרגיש איפה היא לגמרי לא שיפוטית ואיפה היא שואלת את עצמה מה הסיפור בכלל והאם ההורים שלה היו יותר טובים. (קשה לא לבלבל בין התנהגויות חיצוניות ובין דפוסים פנימיים. בין נוקשות יתר וגבולות מחמירים בהשוואה לנורמות בסביבה, ובין צורך בשליטה גם על העולם הפנימי ולא רק החיצוני, נימוסי שולחן, צורת דיבור וכו'. לי עצמי קשה לעשות את ההבחנה הזאת ולא כי אני לא חכמה מספיק אלא כי כנראה משהו בי עוד לא יכול ולא נכון לו לראות, את הכל, לגמרי)
מכיוון ששיחות בינינו נוגעות הרבה פעמים בתחומי עיסוק של שתינו, היא ספרה לי על סיטואציות בהן לדעתה יש יותר מידי "שיחות נפש" עם בני נוער ויותר מידי "התבחבשות" בתוך הרגשות שלהם במקום גישה קונקרטית יותר.
כאן עצרתי, ואמרתי לה שלדעתי יש דברים שאף אחד לא יודע, אם לא מדברים הרבה יותר מידי שיחות נפש.
(אף אחד בעולם לא היה יכול לנחש שבמשך חצי שנה סבלתי מהקאות לא רצוניות, כתוצאה מעודף אכילה, עד שהן עברו, כי הגוף התרגל. הייתי נורמלית מידי כלפי חוץ והכל היה נראה לגמרי בסדר)

אני עצמי קשה לי לראות דברים.
פעם היתה לי אמונה מאוד חזקה, שאם אני נמצאת במקום מסויים בתפקיד הקהל, אסור להישאר פסיבית מול התרחשות של אלימות רגשית, יש לי תפקיד שם. גם אם לא בחרתי בו, וזה בא במקרה.
אם מישהו בחר לעשות את זה מול הפרצוף שלי, לתגובה או להיעדר התגובה שלי - יש תפקיד.
כשאני מסתכלת על עצמי היום, איפה אני מתארחת ואיפה אני מעדיפה לא להתארח, כי לא נעים לי לראות דברים אני לא בטוחה שאני עדיין במקום שלוקח תפקיד. אני במקום שהרבה יותר עסוק בלרפא את הפצעים של עצמו.
וקשה לי לרפא פצעים בסביבה שמשקפת לי שהמוכר לי הוא אכן מה שישנו - זה הנורמה, ככה מתנהגים במערכות יחסים. אני רוצה לראות דברים שמחים. יחסים שמחים. (אין מושלם בעולם אף פעם, אבל לא בכל מקום יש אלימות רגשית, על אף שאני עדיין בתהליך של להפנים את זה. אמא שלי יצרה בתוכי ערבוב נצחי דרך משפטים שקובעים ש"לא כולם מושלמים ואין מלאכים בעולם {אמת} ובכל מערכת יחסים יש $#@%& - שזה יוצר מעורבבות חסרת הבחנה, ונדמה שהתבוננות בעולם מצדיקה אותה)

אני מאמינה שחלק משמעותי מריפוי של דברים מהסוג שעברתי הוא הסרה של מסך הסוד, שתמיד קיים בסיפור.
ולכן למילים ולשיתוף יש תפקיד חשוב.
ואני ערה מאוד לקושי לפגוש אנשים שמסכימים לראות.
והם כן קיימים.

אני מרגישה כרגע נורא קטנה ולא חכמה ולא יודעת, אבל נדמה לי שבעולם האידיאלי שלי יהיה מותר לאנשים לראות ולהגיב ולהיות שם בשביל אחרים ויהיה מותר לאנשים גם להזיז את המבט. פשוט כי נדמה לי שחיוב מוסרי של אנשים לראות כשזה מול הפרצוף (לא מדברת עכשיו על אלימות פיזית, פגיעות מיניות, לא מנסה להיות ברורה איפה עובר הגבול...) יוצר יצור אנושי שדומה לפקידת -סעד ממוצעת - אדם שתפקידו לראות ומצטיין בראייה לא רגישה {וסליחה מכל העובדות הסוציאליות, יש גם מהממות, אני יודעת, ראיתי יותר מידי, גם באופן אישי וגם בעבודה, מהסוג בעל-הכוונות-הטובות-באופן-בסיסי שמפעיל אותן בחוסר רגישות ובראייה לא חכמה באופן משווע).

בשמת, הייתי שמחה לשלוח לך גל גדול של חום, או כל דבר אחר שהיית רוצה לקבל.
לא יודעת האם מתאים לך ממני.
על כל פנים, תודה לך.

{אמא שלי התקשרה, אחרי זמן ארוך מאוד שלא דיברנו, בדיוק תוך כדי שאני כותבת כאן.... ...................}
{רוצה להזמין אותי לשבת. אני יודעת שזה יכול להישמע הכי לא אסרטיבי בעולם, אבל עשיתי בדיוק את מה שהיה בא לי לעשות באותו רגע - עניתי לטלפון כי היה בא לי לענות, שמעתי אותה, אמרתי שאני לא יודעת איך להגיב כי זה לא היה בתוכניות שלי (באמת שלא היה לי מושג באותו רגע מה בא לי. עד עכשיו, במשך תקופה מאוד ארוכה, לא היה בא לי, בלשון עדינה...) וסיכמתי איתה שלא תיקח את ההזמנה באופן מחייב ושאני לא חייבת לחזור אליה. אחזור אם ארצה לבוא}
{פעם הייתי מרגישה שהיא מחזיקה אותי ביחסים דרך להציע דברים וליצור מצבים שאני צריכה לחזור אליה, ולהגיד כן או לא... על דברים שלא ידעתי בכלל אם אני רוצה... להזמין לשבת זה נורמלי, מה מתאים לי - זה עניין לחוד).

_בשמת, הייתי שמחה לשלוח לך גל גדול של חום, או כל דבר אחר שהיית רוצה לקבל.
לא יודעת האם מתאים לך ממני.
על כל פנים, תודה לך_
בטח שכן

תודה לך

תודה

יותר מזה אכתוב, היא חברה טובה של אשתי, ואשתי מסתכלת עליה בהערצה, וכל מילה שיוצאת מפי המורה שלה היא שותה בשקיקה, אז למעשה היא רואה באשתי רק את הצד המעריך המכבד הצמא לידע וכו'... היא לא רואה אותה מחמיצה אליה פנים וקוראת לה בשמות גנאי, ומאידך עלי המורה חושבת שאני תמהוני, ולפי הנתונים האלו היא מנהלת לנו את הבית שלי בשלט רחוק.

מבינה מאוד מאוד. בעיקר שהיא פוגשת אצל אשתך את הצד הצמא, המשתוקק לקבל... זה שאתה לא תמיד פוגש...
לכן אני לא מבינה מה יכול לצאת טוב מפגישה כזאת, חוץ מאשר בעזרת התערבות ישירה של בורא עולם, אבל במסגרת חוקי הטבע אני לא מבינה מה יכול לצאת מזה טוב.
יש לה דיעה עוד לפני שהיא דיברה איתך. מה יכול להשתנות??
לכן אני חושבת שהיא צריכה להתאמץ מאוד כדי שאתה תסכים להגיע. היא צריכה להתאמץ, להסביר לך מה מטרת הפגישה מבחינתה. (היא יוזמת הפגישה,נכון? אחד הדברים שעוזרים לשים גבולות הוא לבקש מיוזם הפגישה להגדיר את המטרה של המפגש מבחינתו. כל תשובה לגיטימית בתנאי שהיא מנוסחת במלים פשוטות ולא בערפול)

_אני מאמינה שחשוב להגדיר ולקבוע מראש שחלק מהפגישה יהיה מוקדש לשניכם יחד, וחלק יהיה מוקדש לכל אחד מכם לחוד
זה כבר אבוד מראש, כל פעם שניסינו לדון אני ואשתי עם עוד גורם שלישי, אז אשתי תקעה את כל העסק, היתה נכנסת להיסטריה מכל משפט שהייתי מוציא מהפה, מתחילה לדבר בזעם, בוכה, עוצרת אותי על כל מילה, ואפילו אם הייתי מצליח לדבר אז כשהיינו יוצאים מהדיון היא היתה זועמת מכונסת בתוך עצמה וכו'... וכמו שכתבה בשמת, אין כאן רצון לישוב הדורים, יש כאן רצון לשליטה._
בדיוק בגלל דברים כאלה נראה לי שיש מקום להגדיר מראש זמן לכל אחד לבד, שבו הוא יכול להתבטא בחופשיות.
עם המורה הזאת כמו שאתה מתאר אותה אני לא בטוחה בכלל שיעזור זמן לבד איתה. אבל כגישה בכלל בעיני זה חשוב. עצם זה שמי שפונה אליך (או שאתה פונה אליו) מבין שאתה אדם ולא רק זוג, אתה גם אדם וגם זוג - בעיני זה חשוב. עצם זה שמי שפונה אליך מבין שיש דברים שנכון לומר לך גם בנוכחות בת הזוג ויש דברים שאולי לא מכבד לומר לך או לשאול אותך וכו' באוזניה - בעיני זה חשוב. אצל אדם שנעול מראש, אני לא בטוחה שזה ישנה הרבה. זה כן יכול לשנות קצת - לפחות תוכל לדבר ברצף. בשביל מה בכלל ללכת אם אתה יודע מראש שלא תצליח לדבר? אולי כדאי קודם לדבר על התסריט של מה שהולך לקרות (היא תקטע אותך, בהיסטריה, גם אם תצליח לדבר ולבטא את עצמך - יהיו סנקציות אחר כך, בבית) עם בת הזוג.

וואלה, אני רואה פתאום את המשפט שמופיע לי למעלה: אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך
אכן, צריכה ללמוד בעצמי... עוד פעם ועוד פעם... לצערי כבר תרגלתי את זה, לא מעט, בתקופת מאבקי הגרושין...

זה לא יעלה על הדעת שאני במשך חודש שלם ארדוף אחרי המורה כדי לנסות להסביר לה את ההשלכות של הדברים שהיא אמרה לאשתי, והיא פשוט לא תתייחס אלי כי היא לא זמינה או יותר נכון כי פשוט היא לא רוצה להתחיל לדון איתי בדבר...
בעיני, היא צריכה להידרש להסביר מה היא כן רוצה עכשיו. עכשיו היא כן רוצה להיפגש איתך - למה?? מה היא מבחינתה רוצה??

האם נראה לה שאפשר להקים בית בריא באופן כזה, שהסמכות העליונה היא למעשה חברה של אשתי, ששייכת לאסכולה חרדית מאוד שונה משלי, ושאינה מחשיבה את דעתי בגרוש, ומחליטה עבורנו החלטות בשלט רחוק,
זה נשמע מצב מאוד לא בריא בפני עצמו
כאשר הזרוע המבצעת (אשתי) משיגה את רצונה על ידי זלזול בוז ושאר אלימות מילולית...
שזה כבר התעללות... )-:

והתחילה לדבר ממש להיפך ממה שאמרה קודם
מוכר... מזכיר את אמא שלי... אצל אמא שלי, זה רק מפני שהעולם עדיין לא מבין את המורכבות של המציאות ואת העומק שלה, וחושב בצורה כל כך שטחית... (שטחית=יוצא מנקודת הנחה שדבר והיפוכו לא יכולים להתרחש בו זמנית.) (אין איזה אייקון של פרצוף עם חיוך ציני....??)

דווקא בגלל שראיתי את כל זה, רציתי לפתוח את הנושא, כדי להיות חזק עם עצמי
מעולה!!! אם זאת המטרה, אז הלוואי שתגיד עוד מיליון פעם דיעות שאני לא מסכימה איתן בענייני גרביונים לילדות...
(-:

עם כל הזעזוע והבוז והזעם, והברוגזים, והפרצופים החמוצים
את אמא שלי כבר הזכרתי היום??

אני יודעת, ואתה מטורף, אני מבינה ואתה חולה נפש, לי יש שיקול דעת, ואיתך אי אפשר בכלל לדבר!
אמא שלי, לגמרי, מול ילדה בת 16. היא מבינה והאחר חולה נפש. היא יודעת, והשני מטורף. לגמרי לגמרי.

_כל העניין הזה של לא להיות קורבני, אז כעקרון כשבשמת בהתחלה כתבה לי שאני צריך ללמוד לא להיות קורבני בכלל לא הבנתי על מה היא מדברת, אני ממש לא הטיפוס הכנוע הזה שמוריד את הראש על כל פיפס של הזולת, זה נכון אני מאוד ותרן, והרבה דברים לא ממש מזיזים לי ולכן גם לא איכפת לי לותר, אבל כשאני רוצה לעמוד על שלי אני עומד על זה בלי להתרגש יותר מדאי.
אז מה שהבנתי זה ככה: למעשה הרבה אנשים במובן זה או אחר הם קורבניים בפוטנצייאל, כלומר יכול להיות שהם יתחתנו עם בן זוג שלא יחפש לרמוס אותם ואז ממילא לא יהיה שום ביטוי משמעותי לקורבניות שלהם, כל זמן שהם לא רמוסים לגמרי ואין להם שום החשבה עצמית ואז זה יכול לבוא לידי ביטוי בכל מיני תחומים אחרים בחיים, אבל בגדול עד כמה שהזוגיות בריאה אז אין סיבה שמה שאחד מבני הזוג לא רוצה להכנס לעימותים ומוותר על כל דבר יחשב כבעיה, כיון שבן הזוג שלו כבר ישלים את החסר וישתדל ממילא לא לרמוס אותו, והכי הרבה יהיו נקודות בחיים פה ושם שהוא יוותר על משהו שקצת חשוב לו אבל בגדול תהיה לו זוגיות מצויינת.
(וזה מהחשבתי לעצמי שאני אהיה עוד קודם החתונה, כלומר אחד שלא משנה לו כמה אורחים יש בשבת ואיך הבית מעוצב מה אוכלים וכו'... העיקר שהעקרונות הדתיים שלי ישמרו כראוי)_
זה נקודה מאוד מאוד מרכזית בעיני. מאוד.
מזכיר לי באופן אישי את שיעור "יסודות הבית היהודי" בתיכון, שמעולם מעולם לא התחברתי אליו (על אף שלמדתי שם כמה דברים חשובים). כל הדיבורים על "אהבה זו נתינה", שלקוחים מהרב דסלר. (דווקא מאוד אהבתי את הספר שלו בכללי, אבל לא את הנקודה המסויימת הזאת ובטח שלא את ההעצמה שעשו לה). מאוד עזר לי דווקא ספר של רב חרדי שאני לא זוכרת את שמו, שמסביר ההיפך. שבשביל אהבה אתה צריך להיות קיים.

ובסוף שהיא סיימה את השיחה, הייתי בטוח שאני הולך לקבל את היחס המיוחד שלה, מן עצבנות שתיקה וכו'... אבל לא היא הגיעה מחוייכת ואמרה שהמורה שלה הסבירה לה שלא על הכל צריך להסכים, וצריך לראות איך חיים יחד בשלום וכו'...
וואו!! משהו טוב קורה! נכון שאתה מבואס ובצדק מזה שרק מילה אחת של המורה וכבר אשתך משתנה לגמרי.
אבל... לא יודעת איך להגיד את זה בלי שזה יישמע מיסטי, בעיני זה רציונלי לגמרי - המורה לא היתה אומרת את זה אם היא לא היתה חווה דרך אשתך, דרך צליל הקול, צורת הסיפור, דרך דברים קטנים שלא נאמרים במלים, את מה שמשתנה ומתחולל בבית שלכם.
לדפוסים יש נטייה להנציח את עצמם ולמצוא במציאות אינספור הוכחות לקיומם. לאדם כמו אשתך יש משהו שיגרום לחפש ולמצוא את מי שיגיד לה את מה שהיא רוצה לשמוע. זה שהיא שמעה משהו אחר, זה כי המציאות שלה בשלה לשמוע משהו אחר, והיא הוליכה את המורה בדרכים לא מודעות ולא מילוליות כך שתאמר לה משהו אחר.
{אבא שלי, חמש דקות לפני הדלקת נרות חנוכה, מתקשר לשאול מה שלומי, אחרי שהסברתי לו שנעים לי שהוא מתקשר ולא מנסה להיות בקשר איתי רק כשאני בקשר עם אמא שלי. כשאני שואלת מה שלומו, הוא מספר לי על בעיה רפואית של אמא שלי ומוסיף: אולי אם הייתן יותר בקשר.... אני מתחממת, עונה, קוטעת את השיחה וממשיכה אותה, כשבסוף הוא אומר לי: אמא לא מתערבת לילדים שלה אפילו 10% ממה שחברות שלה מתערבות לילדים שלהן (מדובר על ילדים נשואים, כמובן...). משפט כזה פעם היה סותם את טענותי לשבע שנים לפחות, כי אמא שלי הרי מייצגת את קול ההיגיון האובייקטיבי בעולם ואם אפילו חברות שלה שהן נורמליות לגמרי חושבות ככה אז מה יש לי להגיד... מכיוון שכבר התעמתתי בתוך עצמי הרבה פעמים עם הקול הפנימי הזה, אז למרות שהשיחה הזאת תפסה אותי ברגע של חולשה ובשיא החוסר אסרטיביות, פשוט עניתי: כל אחד מוצא לעצמו את החברים שדומים לו.
פשוט, הבנתי מתישהו שהמציאות ממחזרת את עצמה דרך ההבנות שלנו את העולם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שאלה/תהיה , בעיקר מופנית לבשמת- האם נראה שיש קשר בין תסמונת שטוקהולם ליחסים בין ילדים להורה מתעלל?
כאשר העלתי נקודה זו בפני פ. הסעד ולהקת צוות הרווחה, הם בהו בי בעיני עגל.
בנוסף מוסיפה שגם במקרה שלי העוסיות אוכלות לאקס שלי מכף היד- הוא נותן להם הופעה של גבר מקסים מצד אחד, ומצד שני של אב שבור לב, אוהב המוכן לעשות הכל ולקבל כל טיפול כדי להיות אב טוב... וכמובן שמיותר לציין שבתכלס זה הכל הצגה אחת והוא אב מתעלל בדיוק כמו שהיה קודם ןבדיוק כמו שהיה בן-זוג מתעלל... רק שהוא יודע איזה מזמורים הם אוהבים לשמוע...
ואני רואה בדיוק מתי הוא מתמקד באחת מהן- הן מתחילות לחזור על שקריו כאילו הם העובדות והאמת ובמקביל תוקפות אותי.
ולא יאמן איזה ג'יפה נחשפת בפגישות איתם, כשהם מנסים להצדיק את המעשים הנוראיים שלו כלפי הילדים- החל באמירה שגם הם אמרו לילדים שלהם שהם יהרגו אותם ןעד שגם הם "פרקו לילד שלהם את הכתף כשריסנו אותו"...
חלם זה כלום לעומת מה שקורה ברווחה ובמערכת בתי המשפט, וזה היה יכול להיות משעשע אילולי החיים והבריאות הנפשית של ילדים לא היו תלויים בהם...

מרגישה צורך לבקש עזרה. ולא יודעת להגיד אפילו לעצמי איזה סוג של עזרה. עזרה במה.
כבר למעלה משבוע עם זמנים של כאבי ראש סודקים, תחושה נסדקת מבפנים, שפריצים של דיכאון, של מקום רגשי מאוד קשה, ולפעמים דווקא שמחה. העיסוק פה בדף בכל מה שקשור להתעללות לפעמים משחרר פיזית משהו שתקוע בקרסול (בדף שפתחתי, החלמה מדלקת בגיד בקרסול, כתבתי על מה מדובר, כדי לא להכניס לפה נושאים שלא שייכים), מצד שני עיסוק אינטנסיבי מידי עושה תחושה של עומס על הקרסול.
לא יודעת האם מה שאני זקוקה וצריכה זה שוב את הבהירות, את סוג הפנס ששמה בשמת, ושמה טלי ב, פנס שאומר: כן, מה שעברת זה התעללות, ואין פה שאלה. השאלה היחידה היא איך את רוצה להגדיר את זה בפני עצמך, איך את רוצה להסתכל על זה, להשתמש במלים רכות או חדות, עקיפות או ישירות, מאיפה להיכנס לתוך עצמך.
או שעדיין משהו בתוכי עוד לא שם.

_אם למה שעברתי קוראים התעללות, אז כנראה שלא הייתי פגומה מההתחלה אבל אני פגומה מאוד עכשיו
אני מבינה את הרגש שאת מביעה פה, אבל תרשי לי לחלוק עלייך בגדול.
כל מה שאת מספרת על ילדותך ועל נעורייך ועל התקופה שלפני שהתחתנת ועל התקופה שהיית נשואה - המוטיב שעובר שם כחוט השני הוא ש את פגומה.
אמא שלך התייחסה אלייך כאל "פגומה" כל חייך.
ואת הפנמת את זה, כאבת את זה, וניסית להתמודד עם זה, להתגבר על זה וכו'.
אז מאיפה בא הרעיון שעכשיו שאת יודעת שכל ראיית המציאות שלה היתה מעוותת, וכל הדברים שהיא אמרה לך היו שקר מוחלט - דווקא עכשיו את פגומה?
קודם היית פגומה!
כל חייך היית פגומה!
היא טענה שאת פגומה, ואת האמנת לה.
יותר מזה, בזמן שהתמרדת והתווכחת איתה - באותו זמן האמנת לה. הפנמת את כל מה שאמרה. ספגת את כל מה שחשבה. ועשית כל מה שציוותה עלייך.
את לא נולדת פגומה.
לא היית פגומה.
ואת לא פגומה עכשיו.
מה שאת כן, זה פגועה מאוד. פגעו בך ואת פצועה. אלה פצעים שאפשר להחלים מהם. אבל הגיע הזמן להפסיק להכחיש אותם._

כשקראתי את כל זה, לא הייתי מסוגלת להגיב באותו רגע.
גל גדול שעלה בתוכי באותו זמן, אמר רק: לא, בשום אופן לא, לא ככה, לא רוצה, לא מסכימה.
לא רוצה להיות מישהי מאוד פגועה כמו שלא רוצה להיות מישהי פגומה.
<מסכימה שהרבה יותר טוב להיות פגועה מפגומה, אבל באותו רגע כל המלים צלצלו אותו דבר, חוצמזה שנדמה לי שמיציתי משהו בשלב הזה, של להיות מאוד פגועה> <זאת לא פעם ראשונה שאני פוגשת את הנושא למרות שאז לא הלכתי איתו עד הסוף, למקום של בירור מוחלט, לא מה אמרה לי המטפלת אלא מה אני חושבת, ולכן זה כן פעם ראשונה ולא פעם ראשונה ביחד. חלק עבר עיבוד חלקי וחלק לא וחלק עבר כבר מספיק לבינתיים>
הדימוי היחיד שעלה לי בראש שיכול להחליף את המילה - פגועה מאוד - היה נסיכה, אבל נסיכה אמיתית מהאגדות, כזאת מן עם שמלה בצבע כסף רקומה באור ירח, או תפאורה אחרת, לא חשוב - נסיכה שנפלה בשבי, אבל תמיד היא היתה נסיכה. לא פגומה ולא פגועה. בטח שעכשיו היא פגועה, מאוד, וצריכה התייחסות לפצעים שלה, אבל הפצעים הם לא היא, זה לא המהות שלה.
במקביל, יש חלק, שהוא לא נסיכי בכלל, ארצי מאוד, שפשוט, בהבנה פשוטה, הסתכל על הכל, ראה את השלם, הבין את הדפוס, את הסיפור, את הכותרת ואת החלקים, ושם התחושה היתה: כאילו - נגעתי בקרקעית, בהכי נמוך שיש, בתוך משהו שחשבתי שהוא בור שחור ללא תחתית בנפש שלי, נגעתי שם כבר, הבנתי הכל, ראיתי הכל, ומשם יש רק שמחה גדולה מאוד ופשוטה מאוד של חלק שיודע - שכל מה שאמא שלי עשתה, אמרה וכו' - זה פשוט שטויות מוחלטות שהוא מתנתק מהן והולך הלאה לדרכו, הרבה יותר קליל.

כבר יותר משבוע אני מרשה לגלים של הרגש לטלטל אותי בין החלקים, דואגת נורא לקרסול, שלא ייפגע מעודף עומס רגשי.

המטפל, <מי זה המטפל - שוב, כתבתי בדף החלמה מדלקת בגיד בקרסול, כדי לא להעמיס כאן עודף פרטים שלא קשורים לדף> כשהייתי אצלו לפני שבוע, הפתיע אותי כשאמר שנראה לו דווקא לא למהר, לא לרוץ לחלק הזה שפשוט רואה הכל ועובר הלאה, לתת כן מקום להבנות עמוקות ולתהליכים אטיים.
כשהייתי אצלו שוב אתמול (וזה אדם שמאוד טוב לי ונכון לי לעכשיו) לא הייתי מסוגלת להביא את עצמי לדבר שוב על הנושא, כאילו הלכתי כל הזמן לייד, מסביב, קרוב. לא לאבד משהו חשוב אבל גם עדיין לא לוקחת עליו בעלות.
קוראת פה בדף ומגיבה לאנשים וכותבת לאחרים אבל נשארת לייד עצמי.

עד עכשיו זה התאים, עכשיו התחושה שאפשר כן קצת פנימה, קצת יותר עמוק. אבל לא יודע כמה עמוק. כמה בהירות וראייה ברורה יכולה לשאת, וכמה הקרסול יכול לשאת, וכמה הבדידות <גם עליה כתבתי בדף החלמה מדלקת בגיד, לא מתאים לפה> יכולה לשאת.

הרבה תודה.

האם נראה שיש קשר בין תסמונת סטוקהולם ליחסים בין ילדים להורה מתעלל?
כמובן! זה אותו דבר.
(בתור דוברת שבדית, תסלחו לי שאני מתקנת, סטוקהולם. לא בש' כי זה גורם להרבה אנשים לחשוב שמדובר בש' ימנית, כמו ב"שאול", בעוד שמדובר בש' שמאלית, כמו ב"שמחה").

כאשר העלתי נקודה זו בפני פ. הסעד ולהקת צוות הרווחה הם בהו בי בעיני עגל
ברור... השתגעת לשאול אותן שאלות כאלה... תיזהרי, שלא יתייגו אותך בתור "פסיכית".

לב שמח

את כל כך נסיכה! ממש דייקת בדימוי.
את נסיכה שהיתה כלואה בראש המגדל הרבה שנים.
אמא שלך כלאה אותך.
היא עשתה את זה מתוך דחף לא מודע, לעצמה היא סיפרה שהיא חייבת להגן עלייך מפני העולם האכזר שבחוץ, לחסן אותך כדי שלא תיפגעי אולי, אבל זה לא משנה מה הסיפורים שהיא סיפרה לעצמה.

התוצאה היתה, שאת, בשמלת הכסף שלך, בנפשך העדינה והמלאה רגישות ואור ירח, קסומה ומופלאה, היית כלואה בראש המגדל כל כך הרבה שנים, על לא עוול בכפך.

ולא היה לך טוב.
ולא טוב לך.

ועכשיו, את מוצאת אחד אחד את כל המפתחות שיפתחו אחד-אחד את כל המנעולים שכולאים אותך, ואת כבר יורדת במדרגות ופותחת עוד דלת ועוד דלת ועוד דלת, ועם כל דלת את יורדת בעוד מדרגות מראש המגדל, את כבר יצאת מהשבי שבראש המגדל אבל את עדיין יורדת במדרגות ומגששת אחרי עוד מנעול ומחפשת את המפתח המתאים.
אלפי מדרגות.
מאות דלתות.
מאות מנעולים.
מאות מפתחות.
עבודה קצת סיזיפית, אבל את לא תוותרי, את מרגישה שכבר התקדמת הרבה. את יודעת מתי לנוח על המדרגות, לנמנם מעט, ומתי לקום ולנסות מפתח אחר מפתח עד שתמצאי את המפתח המתאים לדלת הנוכחית ותרדי עוד כמה מדרגות - עד לשיחרור הסופי.

וכל הזמן הזה, את נסיכה.
וכל הזמן הזה, למרות הקושי, את זוכרת שאת בדרך לשיחרור, שאת מצילה את עצמך, שיש לך כוחות ויש לך המון אומץ.

בשמת לא רק שאני מתויגת כפסיכית אלא גם חרדתית. להוותי החזקתי מהם וציפיתי מהם ליותר מדי בהתחךה והם לא ממש מתמודדים עם זה טוב וגם מרגישיםכנראה מאוימים מהידע שלי וזו לא פינה טובהלדחוק אליהאנשים טיפשים עם הרבהכוח. נופלת על זהשוב ושוב.

וזו לא פינה טובה לדחוק אליה אנשים טיפשים עם הרבה כוח
צודקת )-:
מי עוזר לך? מי מייעץ לך? מי יכול לבוא איתך להחזיק לך את היד כשאת נפגשת איתן? האם יש גבר כלשהו בסביבתך שיכול להיות איתך במצבים האלה? זה יכול לעזור. אבא? אח? בן דוד? דוד? חבר ילדות?
משום מה P-: גברים משפיעים על הזן הזה S-:
(אני כותבת "משום מה" אבל די ברור משום מה S-: )
ואם לא גבר, אז אשה: חברה טובה? עורכת הדין שלך? מישהי?

להזכיר לך. לתמוך בך. לעצור אותך כשאת שוכחת מול מי את עומדת ונדמה לך שאלה בני אדם שהם בעדך, שמבינים עניין, שאפשר לדבר איתם )-:
(עו"סית מהאתר שיכולה לתמוך בך? הרי יש עו"סיות מקסימות, רק חבל שכל כך מעטות במצב הזה "נופלות" עליהן )-: )

שלום יוסף,
תענוג לקרוא את הבשורות הטובות,
אני מבינה לגמרי על מה אתה מדבר כשאתה אומר נחת.
ואני מקוה בשבילך שלא תצטרך להיזהר או להיות בהיכון בבית שלך.
שמחה שאתה מוריד מעצמך את תפקיד משכין מצב הרוח הטוב בבית.
לגבי שיחה עם המורה:
יכול להיות שזה טוב שתיפגש איתה.
גם תוכל לספר לה על השיפור והיא תראה שאתה שמח ממנו.
חשוב שמצד אחד יהיה לאישתך מישהי שהיא "בצד שלה"
ומצד שני שהיא תדע שאתה בטוח ביכולות שלך ושל אשתך לשפר את המצב.
אבל אם היא לא משתפת פעולה עם הנסיונות שלך לקשר איתה אולי זה סימן שאתם לא צריכים להיות בקשר.....
ומאד אהבתי את זה:
פשוט כאן אני מרגיש יותר בבית

למרות שנראה שזה די קרוב שאני כבר אספר לה הכל
לא ממליצה.
כרגע בקצרה, אבל זהירות. משנה זהירות. ועוד פעם זהירות.
להגיד לאדם מרעיל שהוא מרעיל - זה במקרה הקל חסר כל תכלית ותועלת, ובמקרה הגרוע מזיק. לעולם לא מועיל.
מה כן מועיל?
אם האדם מבין בעצמו. ואת זה צריך לעשות בעדינות ובתיחכום.

איפה קונים את הספר "מילים הורגות" באינטרנט? הנה למשל כאן
איך קונים? הנה הסבר כאן

והיא שכאשר העסק זורם אז אין לי כח להמשיך להתעסק בכל פרשיית ההתעללות הזו, מה שמרגיש בשבילי במציאות שכזו זה פשוט לשכוח הכל, להמשיך הלאה לחזור לשגרה ולקוות לטוב
מוכר, מוכר.
אני רק רוצה להזכיר לך, שכרגע כל השינוי מאוד חדש וטרי.
עם כל תקוותי שכך ימשיכו העניינים מעתה והלאה,
תסלח לי שאני שוב באה לשפוך דלי צוננין על ההתלהבות

ולהזכיר לך שברגע שתירגע ותרפה מהעמידה על המשמר, עלולה אשתך ליפול חזרה מבלי משים להרגליה הקודמים.
כרגע, הדפוסים החדשים אינם הרגל בשבילה.
היא מחזיקה בהם כל עוד אתה מחזיק את עמוד השידרה החדש שלך.
היא במודעות כל עוד אתה במודעות.
המודעות והעירנות וההקפדה שלך - הן הן שמחזיקות אותה בהתנהגות החדשה.
עד שזה ייהפך לה לטבע שני, ייקח זמן!
קשה עד מאוד לבטל הרגלים מושרשים מילדות, וזה בוודאי לא לוקח שבוע.

אז אנא, שמור על עצמך.
תזכור לנשום עמוק ולהרגיש את עמוד השידרה שלך (עוזר לעשות עם היד והאצבעות מעין תנועה של רכיסת רוכסן מלמטה, מאיזור הטבור בערך, ועד למעלה, עד קצה הקודקוד בערך),
תזכור לדבר עם ההוא למעלה ולהזכיר לו שתעזור לכם מעט השגחה פרטית,
תזכור לייחד מדי יום כמה פעמים ביום ברכה או תפילה שמתחברת לך לעניין הזה ושמה את השינוי החיובי ואת השמירה על כבוד בנישואין בראש מעייניך וכמגן על ביתך.

דמיין שמלמעלה יורדת ברכה על ביתך, על ראשך, על ראש רעייתך, על ראשי ילדיכם, והיא מאירה והיא זורמת והלב מתמלא אהבה, שמחה ועדנה

מה שמרגיש בשבילי במציאות שכזו זה פשוט לשכוח הכל, להמשיך הלאה לחזור לשגרה ולקוות לטוב
מסכימה עם תגובת בשמת לדברים אלה, שהשמחה (לצערי) מוקדמת. במקרה שלי המתעלל שמע את דברי בתשומת לב, כמעט לא התווכח, הסכים על חלק מהדברים, התנצל עליהם, הבטיח ים של הבטחות. ולא עבר זמן רב וחזר לסורו. והתהליך הזה קרה מספר רב של פעמים.
עצם ההכרה שלו שיש בעייתיות בהתנהלותו אינה מספיקה לחולל שינוי עמוק ואמיתי! אפילו ההכרה שלו בסבל של הקרבן לא הספיקה. ההשפעה אכן היתה קצרת מועד.
לכן, יש לאזור כוח להמשך ואנא לא להרפות ו"לשכוח הכל".

בשמת,

תודה רבה רבה רבה.

את כל כך נסיכה! ממש דייקת בדימוי. (-:

היא עשתה את זה מתוך דחף לא מודע, לעצמה היא סיפרה שהיא חייבת להגן עלייך מפני העולם האכזר שבחוץ, לחסן אותך כדי שלא תיפגעי אולי, אבל זה לא משנה מה הסיפורים שהיא סיפרה לעצמה.
מאוד מאוד מדוייק לי. יש לי רמזים מתוך כל מה שקרה שזה כנראה מה שהיא סיפרה לעצמה.
אבל הדחף הוא דחף, שלא קשור בכלל לסיפורים.

התוצאה היתה, שאת, בשמלת הכסף שלך, בנפשך העדינה והמלאה רגישות ואור ירח, קסומה ומופלאה, היית כלואה בראש המגדל כל כך הרבה שנים, על לא עוול בכפך.
את יודעת מה הכי מדכא איתה? שגם היום היא מבלבלת אותי. אז, כנערה, אני חיפשתי אור ירח והיא פירשה אורות וירחים כסוג של מוזרות עד פתולוגיה. היא שידרה עולם נורא קונקרטי, מעשי, עולם של פסיכולוגיה שעוסק ברגש באופן מנותק לגמרי מכל היבט רוחני, היבט של דמיון, של עולמות שמעבר, של מה שלא נראה רק לעיניים. כאילו כל היבט כזה הוא רק תירוץ לדחפים שאתה מדחיק.
ברגע שאני הגעתי לנקודה, לפני שלוש-ארבע שנים, של להתחיל להיות מסוגלת להגיד: אני לא דפוקה שזה מה שחיפשתי בגיל צעיר, ואני מחפשת שוב היום - פתאום יצאו ממנה חלקים נסיכיים לגמרי...
כותבת קטעים פיוטיים ויפהפיים באמת (מבחינת צורת הכתיבה, אני מתכוונת, מבחינת איזה שאר רוח ואורות ירח שיכולים לזרוח משם...) שהנושא שלהם יכול להיות רגשותיה העמוקים כאשר מול ביתה בכורתה אהובתה היא נאלצת לסנן מלים ולהיות במאמץ תמידי לא לומר מה שזורם לה באופן טבעי (והרי הטבעי שלה כולו יהלומים, אהבה ונתינה, ומי שמבקש ממנה לשים לב למה שהיא עושה כאילו אומר לה שמפריע לו שהיא נושמת לידו, מבחינתה...) או קטעים כתובים יפהפה על... הסיזיפיות שבלמכור תכולה של שתי דירות של שתי סבתותי (לא, לא מרגש אותי לקרוא על איך היא חיפשה קונה לערימת אלבומי בולים של סבא שלי זכרונו לברכה... היא שלחה לי למייל, הצצתי, הבנתי, וסירבתי לקרוא, ואני גם לא תמיד עונה לה למיילים... אי אפשר להחזיק אותי לנצח שבוייה בתוך תבנית של "למה לא חזרת אלי? התקשרתי/שלחתי מייל.." לא מסכימה לקרוא קטעים כתובים יפהפה שהנושא שלהם בהבנה שלי הוא קושי לזרוק תכולה ולהיפרד מחפצים... <בעיניה זה סיפורים הירואיים איך היא לא זרקה> ערמות יש לי ממנה הרבה בתוך הנפש, תודה).
פתאום מעניין אותה לשמוע שיעורים מסוג רוחני כמו שיטת ימימה ולדבר על הילדה הפנימית או לצטט מהתניא על שורשי נשמות - איפה היא היתה כשהייתי זקוקה לה??
_ועכשיו, את מוצאת אחד אחד את כל המפתחות שיפתחו אחד-אחד את כל המנעולים שכולאים אותך, ואת כבר יורדת במדרגות ופותחת עוד דלת ועוד דלת ועוד דלת, ועם כל דלת את יורדת בעוד מדרגות מראש המגדל, את כבר יצאת מהשבי שבראש המגדל אבל את עדיין יורדת במדרגות ומגששת אחרי עוד מנעול ומחפשת את המפתח המתאים.
אלפי מדרגות.
מאות דלתות.
מאות מנעולים.
מאות מפתחות.
עבודה קצת סיזיפית, אבל את לא תוותרי_
נכון כל כך כל כך כל כך.

את יודעת מתי לנוח על המדרגות
זה הכי משמח. כי פעם זה לא היה בכלל. (-:

תודה.

יוסף, משמח כל כך כל כך כל כך.
חושבת שזה הזמן הכי לא נכון להרפות.
זה הדבר היחיד הלא-משמח בכל מה שכתבת.
לא יכולה עכשיו להישאר עוד במחשב.
שמחה מאוד מאוד מאוד.
רק טוב!

רק בקצר נורא: החלק שיכול ויודע לשמוח בטוב חלקי, ולהגיע לסיפוק מלא מתחנה בדרך, ולא להיות זקוק לעוד - שזה חלק טוב ונפלא - בהבנה שלי, זה גם דפוס. ודפוס - זה אומר - להסתכל עליו. זה כמובן לא דפוס מתעלל, זה גם לא דפוס שפוגע באחרים, זה דפוס שנפלא ונהדר לאדם עצמו ולסביבה, אבל - זה יכול להיות דפוס - וכשזה הדפוס, להגיע לסיפוק מלא לפני שהכל טוב, להרגיש שלמות גם בטוב חלקי, לפני שנוגעים לך בשורש - זה דפוס להסתכל עליו, להעמיק בו, להבין אותו.
אם הייתי שומעת התעייפות, צורך במנוחה - הייתי חושבת אחרת. אולי הייתי חושבת שעכשיו לא הזמן, אבל המנגינה היתה מתפרשת לי אחרת. מה שאני יותר שומעת, זה תחושה שאמנם עדיין לא טופל השורש, אבל דברים מתחילים להסתדר אז למה לא ללכת לחלק השמח של החיים, שיש כל כך הרבה מה לשמוח ממנו, למה להיתקע בתוך המגירות האינסופיות של הנפש המלאות בערבוביה של גרביים ועטים ישנים ושאר חפצים...
אם זה הסיפור - זה משהו להסתכל עליו, מאיפה זה בא.
כי זה מה שמאפשר לאשתך להיות מי שהיא.
(שוב, אתה לא אשם, אתה לא המתעלל, אבל להסתכל ולהבין מה קורה פה)

בקיצור: נראה לך לקום ממיטת הניתוחים לפני שהניתוח נגמר, עם כל האביזרים של הרופא תקועים בפנים?

ואשתך, אם אתה לא תסכים לראות את הרע שלה, בעין שלך, עין שגם כשהיא רואה רע היא רואה טוב, מי יראה אותה?
זאת התוכחה שרבי נחמן מדבר עליה כשהוא מדבר על תוכחה שעושה ריח טוב בנשמה.
(יכולה לחפש את המקור, רק לא עכשיו...)

ובכלל -קצת מפחדת לכתוב את זה - אבל: בפשט של הסיפור, ברובד הפשוט של החיים, כל מילה ממה שבשמת אמרה.
זה עוד לא הזמן כי אשתך עוד לא התרגלה והדפוסים עוד לא מוטמעים ואתה חייב לשמור על עצמך, כי אם תרפה - מייד יחזרו הדפוסים הקודמים.
ברובד אחר, שהוא לא פשט, הוא דרש, או רמז, או סוד - (ושוב - חייב להיות ברור שהמתעלל הוא מתעלל והקרבן הוא קרבן) לפעמים המקום שמגיע לסיפוק שלם ומלא גם מחלק, הוא החצי השני של זה שלא מסופק לעולם גם כשנותנים לו על הכל. בקיצור: אל תהיה מרוצה מהר מידי!!!!

כל טוב, רצה לשיעור, באיחור.
רק טוב!!

וואו, יוסף, כל מה שכתבה לך לב שמח, לא יכולתי להסכים יותר (אני לפעמים נזהרת על כל מלה, ונמנעת בכוונה מלגעת ברבדים "רוחניים" כמו שלב שמח קראה לזה, אבל אתה יודע שצדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים D-: ).

לב שמח, תודה על התודה

אם יש משהו שאני עושה בחיים, זה לשבור את הדפוסים שלי. ואחד הדפוסים הכי עמוקים ומושרשים שלי היה הדפוס, לעצור את האהבה שלי. וכל פעם שאני שולחת אהבה לעולם, מזרימה אהבה לעולם, לאנשים, כשאני יודעת שמותר לי, ואפשר, ואף אחד לא יאסור עלי יותר, זה הניצחון הקטן שלי על "דפוסים מושרשים" שצריך להסתכל עליהם, להבין מאיפה הם באים, ולבחור אחרת.

[-:

המממ, אולי אדגיש, כשירות לציבור:

דברים מתחילים להסתדר אז למה לא ללכת לחלק השמח של החיים, שיש כל כך הרבה מה לשמוח ממנו

_אם זה הסיפור - זה משהו להסתכל עליו, מאיפה זה בא.
כי זה מה שמאפשר לאשתך להיות מי שהיא._

_ואשתך, אם אתה לא תסכים לראות את הרע שלה, בעין שלך, עין שגם כשהיא רואה רע היא רואה טוב, מי יראה אותה?
זאת התוכחה שרבי נחמן מדבר עליה כשהוא מדבר על תוכחה שעושה ריח טוב בנשמה_

המקום שמגיע לסיפוק שלם ומלא גם מחלק, הוא החצי השני של זה שלא מסופק לעולם גם כשנותנים לו על הכל

אוף אני מתגעגעת אליו.. הילדה חולה עם שלשולים כבר כמה ימים, ואני רוצה שהוא יהיה לידינו ויעזור ואני מתגעגעת...

הי סוזן, אני מקווה שהילדה שלך תרגיש טוב! אל תחשבי עליו ככה, את מתגעגעת לאדם שלא קיים באמת, הוא לא באמת היה ככ עוזר..אחרת לא הית נפרדת ממנו! מגיע לך אדם אמיתי שיעזור לך!

אני יודעת... אני גם כל הזמן או שאני מאוד אוהבת אותו ומתגעגעת או שאני ממש שונאת אותו.. זה כל הזמן מתנדנד אצלי
זה בטח ימשיך להיות ככה עד שאתרפא ממנו

מה איתך אמא קטנה? אתם עוד לא התחלתם בהליכים? מה התוכניות שלכם? איך את מסתדרת איתו? איך אתם מסתדרים עם החלוקה של הילד אצלכם? הוא מציק לך? רוצה שתחזרו?

אוף אני מתגעגעת אליו.. הילדה חולה עם שלשולים כבר כמה ימים, ואני רוצה שהוא יהיה לידינו ויעזור ואני מתגעגעת...

ואם הוא בדיוק, דווקא כשהיא חולה, היה חוטף קריזה?

הגעגועים יעברו. החזיקי מעמד. את גיבורה וחזקה. תראי כמה התקדמת כבר.

כן, סביר להניח שהיה מקשה עלי את הטיפול בילדה. היה מתלונן שאני לא מתייחסת אליו, מנסה להעמיס עלי כל מיני מטלות לא חשובות, עוד היה רוצה שאשרת אותו ואכין לו לאכול ואגיש לו ואפנה אחריו ואוי ואבוי אם האוכל לא יהיה טעים מספיק או לא יהיה חם מספיק, והיה מתלונן עלי שאני הסטרית בגלל שאני כל הזמו סביב הילדה ואפשר לחשוב מה קרה כל הילדים חולים, או שלחילופין היה מאשים אותי שבגלל שעשיתי כך או כך היא חולה- כלומר באשמתי. וכשהייתי מבקשת ממנו שיעזור לי במשהו איתה הוא היה עושה את עצמו כאילו הוא לא שומע, או היה אומר לי שהוא לא יכול לעזור כי הוא עסוק במשהו אחר, או שהיה כועס מה אני מטרידה אותו כל הזמן למה יש לי כל הזמן טענות בקשות ודרישות. ומצד שני הייתי רואה אותו מדבר עם חברים בטלפון ונפגש איתם- כי לחברים תמיד יש לו זמן, והיתי רואה אותו גולש באינטרנט, וגם מתלונן שהוא עובד כ"כ קשה ושאני פרזיטית כי אני חוזרת יותר מוקדם ממנו מהעבודה ועוד יש לי טענות, ולמה אני כ"כ שמנה ודוחה ושלא נמשך אלי (סליחה, אבל אני נראית טוב מאוד- אולי זו סתם דעתי) ושאני אזיז את התחת השמן שלי לחדר כושר, ולמה אני לא מנקה את השערות של הכלב (ששייך לו עוד מהרווקות) וכו וכו
ובקיצור היה נותן לי להרגיש חרא על כל דבר ונותן לי להרגיש רגשות אשם למה אני סובבת סביב הילדה בצורה "לא שפויה" ושאני לא מספיק מתייחסת אליו.
בקיצור אני הדפוקה והוא הבעל המסכן שעובד כ"כ קשה ושבתמורה מקבל אישה זועפת ושמנה ומטרידה וילדה עם קקי בתחת שרק בוכה ו"תרגיעי אותה היא מפריעה לי לישון"
ואני הולכת על ביצים בשקט בשקט ומנסה שגם הילדה לא תפריע חס ושלום לאדון
ובקושי מצייצת וחושבת 100 פעם על כל פנייה לאדון, על כל בקשה או שאלה - כי הוא יכול להתעצבן, לכעוס..
אז כל דבר אני שוקלת 100 פעמים אם להגיד או לא.
ככה אני לא רוצה לחיות

ככה אני לא רוצה לחיות

ככה אני לא רוצה לחיות

מתי קלטתי שאני חייבת לעזוב אותו? כשישבתי מול הטלוויזה בערב יום הזיכרון וקינאתי באלמנות...
שם כבר הבנתי שאני חייבת לצאת מהקשר הזה וכמה שיותר מהר

ולמה אני כ"כ שמנה ודוחה ושלא נמשך אלי (סליחה, אבל אני נראית טוב מאוד- אולי זו סתם דעתי) ושאני אזיז את התחת השמן שלי לחדר כושר, ולמה אני לא מנקה את השערות של הכלב (ששייך לו עוד מהרווקות) וכו וכו

זה כל כך נורא, סוזן.
לאף אחת בעולם לא מגיע לחיות ככה.

_מתי קלטתי שאני חייבת לעזוב אותו? כשישבתי מול הטלוויזה בערב יום הזיכרון וקינאתי באלמנות...
שם כבר הבנתי שאני חייבת לצאת מהקשר הזה וכמה שיותר מהר_

את באמת חזקה וגיבורה. מאוד קשה לצאת מקשר כזה. כל הכבוד.

בעלי באמת היה עובד מאוד קשה- הוא עצמאי והיה עובד שעות על גבי שעות וגם מהבית ולא יום ולא לילה..
אבל עדיין לא אמור להתיחחס אלי מגעיל, זה לא תירוץ - זה שהוא בחר להיות עצמאי ולעבוד קשה, הוא לא אמור להוציא עלי את העצבים שלו ואת הרישעות שלו.
כי לחברים שלו ולמשפחה שלו היה מתייחס כ"כ יפה עם המון כבוד וצ'ארם
איתי הוא היה אדם אחר
לכן כ"כ הייתי אוהבת לצאת איתו החוצה, לפגוש אנשים.. כי ליד אנשים היה כ"כ נחמד והתיחס אלי מקסים, ולקח לי זמן להבין שזו הצגה.
תמיד ראיתי בו 2 אנשים. האחד מקסים מנומס עדין רגיש מצחיק מתחשב. השני רע כועס נצלן שקרן גנב רמאי תחמן
ולא הבנתי מה קורה ומי הוא באמת. מי הוא?
הוא הנחמד? הוא הרשע?
עד היום אני לא יודעת

_מי הוא?
הוא הנחמד? הוא הרשע?_
הוא דו-פרצופי.

הוא הבנאדם הכי לא צפוי לי. אני לעולם לא יכולה לקרא אותו, לדעת מה הצעד הבא לו, מה המחשבות שלו, מה התכנונים שלו. יכול להיות אפילו שהוא לא יודע מי הוא.. או שאולי הוא יודע טוב מאוד מי הוא ורק הוא יודע מי הוא והוא מבלבל את כולם- או רק אותי.
זה כזה הזוי- כל האנשים שסובבים אותי- אם זה משפחה או חברים, אני יודעת מי הם- אני יכולה לצפות מראש צעדים שלהם, אני יודעת מה הם חושבים.
אצלו אני יודעת תמיד שיכולים להיות מספר תסריטים- תסריט א', תסריט ב' ותסריט ג' ובכל זאת אני אף פעם לא קולעת למה שבאמת יהיה.
בחיים זה לא קרה לי שאדם כ"כ לא צפוי היה כ"כ קרוב אלי
אולי זה איזשהו מנגנון הגנה שיש לו - שהוא לא רוצה להראות מי שהוא- לא רוצה להיחשף
או שאולי זוהי דרך נוספת שלו להתעלל- שכך הוא משאיר את הצד השני (אני ) בחוסר בהירות, חוסר וודאות, עמימות- וכך הוא משיג שליטה וכח
נורא!!!

הי אני חייבת לציין שהוא ממש היה בסדר איתי היום, באמת יצא גבר ולא האמנתי.
הילדה חולה ומשלשלת עם חום, ואני לא יכולתי לקחת יום חופש מהעבודה ולקחת לקופ"ח- הוא הגיע ולקח אותה והחזיר אותה וממש עזר לי ולא היה חייב
אולי יש לו מניעים נסתרים כי הוא חושב שאחזור אליו, או כי הוא מנסה להראות שהוא אבא טוב בשביל המשמורת המשותפת
אבל לא משנה- העיקר הוא עזר לי מאוד

יופי להנות כשטוב
ולהודות על זה

שבןע מבורך

בריאות

שליחה על ידי גשם* » 15 דצמבר 2013, 13:59

שאולי זוהי דרך נוספת שלו להתעלל- שכך הוא משאיר את הצד השני (אני ) בחוסר בהירות, חוסר וודאות, עמימות- וכך הוא משיג שליטה וכח

אני חושבת שעלית על זה.

אבל בעצם מה זה משנה למה הוא ומי הוא. תתרכזי בך.

וזה טוב שהוא מתנהג כמו שאבא צריך להתנהג. זה סימן טוב להתנהלות שלו בעתיד.

הוא הגיע ולקח אותה והחזיר אותה וממש עזר לי ולא היה חייב

הוא כן חייב. הוא חייב לבת שלו לטפל בה כיאות, בוודאי כשהיא חולה.
זה מצוין שהוא שיתף פעולה. עם זאת, צריך לזכור שהמובן מאליו הוא מובן מאליו. וזה מובן מאליו שצריך לטפל בבת חולה.

אבא שלי.
לכל דפוס, יש את מי שמאפשר לו להיות קיים.

ליל חנוכה, חמש דקות לפני הדלקת נרות, הוא התקשר.
"שלום לב שמח" חם כזה, אוהב. זה אחרי שכבר הרבה פעמים אמרתי לו שנעים לי שהוא מתקשר אלי. שנעים לי שהוא מדבר איתי. אלוקים יודע עד כמה החום הבסיסי, הפשוט, חום מהסוג ששווה לילדה בת ארבע או לאישה בת שלושים ושמונה, בא לו בקלות. ועד כמה התקשורת, לא לחכות שאמא שלי תתקשר אלי ותעשה את הקשר איתי בשבילו, לא פשוטה לו, ועד כמה הדקה שאחרי החום הבסיסי הפשוט בלתי אפשרית לו. לא תכנתו אותו מה לעשות במצבים כאלה. רגע של אינטימיות עם הבת שלך. על מה הוא ידבר איתה?
אז אחרי החום הראשוני, כמובן הגיע ההמשך. "ומה שלומך?" אני שואלת. לא מכבידה עליו עם מה שלומי ועם רגשותי, כי ממילא התגובות שלו לא תהיינה נעימות לי, ואני לא חושבת שזה התפקיד שלי ללמד אותו איך נעים לי. זה תפקיד מאוד לא מתגמל.
מספר לי על בעיה בריאותית של אמא שלי.
"אולי אם הייתן יותר בקשר..." אני מתפוצצת.
מודיעה לו שאני לא מוכנה לקחת על זה אחריות. שאני לא מוכנה להרגיש אשמה בגלל זה.
"לא, רק אמרתי, שאולי..."
"אמא לא נוראה כל כך..."
בשונה מתמיד, מאז גיליתי לפני קצת יותר משנה שאני סובלת מהרבה עודף-אמא ומהרבה חוסר-אבא, מהרבה עודף הזנה מעורבב ברעל ומאשים בפתולוגיה או מעניש ברגשי אשמה קשים בכל פעם שאני מעזה להתרחק קצת מחבל הטבור, ומהרבה חוסר נוכחות ואפתיות לכל מה שלא מעשי קונקרטי וברור לגמרי, שם הוא תמיד מוכן להתגייס (בזמן שלו, בקצב שלו, בשעות שנוחות לו, אבל מוכן...) אני מנסה תמיד לבקש ממנו שיצא מהמקום של להיתקע לתוך היחסים שלי עם אמא שלי ושאם הוא רוצה אותי אז שיהיה אבא שלי. אני מוכנה לקבל אותו ואת החום הבסיסי שיש לו להעניק - בפני עצמו, לא כעסקת חבילה עם אמא שלי.
הפעם הייתי אחרת:
"אתה לא שמרת עלי כשהייתי ילדה מאמא. יש דברים שלא ידעת, ויש דברים שידעת וחשבת שאמא יודעת יותר טוב ממך איך לגדל ילדים, וזה לא היה נכון. אתה לא שמרת עלי אז"
קשה לי להאמין שאמרתי את המשפט הזה. הוא לא מתנגן לי הגיוני עכשיו.
אבל כן, הוא שכב לי בבטן שבוע שלם בהריון ובתכנון לצאת החוצה בפעם הבאה שאחווה ניקוץ,
והוא פשוט יצא לו. בלי תכנון.
הטלפון ההוא בא לי בכזה רגע של חולשה, שלא הייתי מסוגלת להיות אסרטיבית. אמרתי כל מה שאמרתי עם המון המון חולשה.

באיזשהו שלב של השיחה הוא פתאום התחיל לדבר איתי.
נדיר מאוד שאבא שלי מדבר איתי.
כלומר - אם הוא במצב רוח המתאים הוא יכול לפתח שיחה על נושאים אינטלקטואליים נורא מעניינים (גם זה לא תמיד, רק אם נחה עליו הרוח), אבל בדרך כלל הדגם של השיחה נורא קונקרטי, נורא תבניתי. מה שלומך, מה שלומו. מספר על שלומה של סבתא ועל הבעיות הבריאותיות של אמא וככה, תבניתי.
לא יודעת לתאר אותו. איש נורא טוב, בעיני. גולמי לגמרי. כמו גוש חימר לא מעובד.
גם עם עצמו אין לו שום דיאלוג. יש שתקנים שיש להם עולם מלא של דיאלוג פנימי עם עצמם. אצלו - אפס.
הוא לא איש דל, לא איש עני ברוח. הוא איש שלא עשה כ-ל-ו-ם עם עצמו מעבר ללקום מוקדם בבוקר ולהיות עובד חרוץ ולהשתדל להיות בעל טוב ואבא טוב. הכל סוער שם בפנים בלי שום עיבוד ובלי שום תקשורת, לא פנימית ולא חיצונית.
כשאבא שלי פתאום אומר לי, בטון מהורהר כזה, רפלקטיבי: "את יודעת, לפעמים אדם בטוח שהכל אצלו נורמלי, ושהוא גדל נורמלי, אבל הוא לא" - אני לא יודעת להסביר איזה רגע קדוש זה.
זה כמו להוציא מים מסלע.

טוב, ניסיתי לדובב קצת, אבל הוא נשאר ברמת הכותרת. "מי שחווה שואה אף פעם לא יכול להיות לגמרי נורמלי, זה הרבה שהוא מתפקד בכלל" - זה נכון, אבל הוא לא מספר לי. עובדות זה לא סיפור. לספר זה לספר. מה קרה ל-ך, כילד, שגדל אצלם, מה עברת, לספר זה לקחת מכחול ולצייר כמה מהצבעים ומהדקויות הקטנות. שאוכל לדמיין. שלא אצטרך להקיש על בסיס כמה פיסות אינפורמציה. השואה לא היתה סוד אצלנו בבית. ידענו שסבא וסבתא שלי ניצולי שואה, ידענו שהיא היתה באושוויץ והוא במחנה עבודה, מקום הרבה פחות נורא יחסית למבחר האפשרויות שהיה קיים שם. אף פעם לא חשבנו שאבא שלי הוא דור שני לשואה כי אף פעם לא היה חיבור בין השיחה היחסית פתוחה על קיומה של השואה ובין החוויה האישית של אבא שלי את הוריו. שני ההורים שלי היו תמיד מבוגרים. הם אף פעם לא נתנו הצצה אל תוך העולם הפנימי שלהם. ואבא שלי במיוחד לא מתקשר. ואמא שלי יודעת לחסום גם בעזרת הרבה מלל שכאילו מספר אבל בעצם מכסה יותר משמגלה. כששאלתי פעם, בתור נערה, על סבתא שלי, שעם כל המורכבויות שלה היתה די שפוייה במובנים של ניצול שואה, איך אדם שחווה את מה שהיא חוותה יכול לצאת נורמלי, הסתכלו עלי כעל מפגרת.
הדברים הבודדים היחידים שאני יודעת על הילדות של אבא שלי הם הפרטים שאמא שלי סיפרה.
(ונדמה לי שהילדות שלה היתה הרבה יותר קשה, הרסנית, מתעללת ופוגענית)

הרבה משפטים אמרתי בלילה ההוא.
וגם סגרתי את השיחה. הודעתי שאם הוא רוצה לדבר איתי על נושא היחסים שלי עם אמא שלי אז זה לא יהיה הערב. זה יהיה כשנוח לי, כשאני עם כוחות, לא ברגע חלש. ככה.
וגם התקשרתי דקה אחרי, כי יש לי עוד כמה דברים להגיד לו, אם הוא כבר פתח את הנושא.
הייתי חלשה נורא, באמת. אבל עשיתי מה שנעים לי לעשות בכל דקה מהשיחה הזו.
הרבה משפטים יצאו ממני אז.
"אמא לא מתערבת לילדים שלה אפילו 10% ממה שחברות שלה מתערבות" <משפט קלאסי של אמא שלי. כמובן משפט שמקדש את עמדתה כקול האובייקטיביות השפוייה היחיד>
"ולי יש חברות שמספרות על דברים אחרים. על סוגי יחסים אחרים" - אני עונה.
הוא חוזר על שלו, בטון של רוח הקודש.
"כל אחד מוצא לעצמו את החברים שלו שדומים לו (ובטוח שזאת המציאות)" אני עונה.
מאיפה יצאו לי מהפה רהוט תשובות שמוכנות בפנים כבר שנתיים למתי שאהיה מוכנה להוציא אותן, פרי האזנה לכל הקולות הפנימיים הלוחמים אחד בשני בתוכי, פרי הקשבה לכל קול של רעל שמסביר לי למה הוא אמת אובייקטיבית ואני לא קיימת, וניהול שיחה איתו באופן אישי, אחד על אחד? (למדתי פעם מתוך חוויה של התבודדות לא להשמיד קולות שלא מסתדרים לי עם המסלול בו אני רוצה ללכת, קולות של פחד או של התנגדות, אלא להזמין אותם לשיחה, כל פעם אחד, כשאני לוקחת אחריות על התנהלות השיחה. זה כואב נורא אבל שווה. וגם שלם יותר אחר כך)

אתמול הייתי שם.
אחרי יותר מ-24 שעות בלי חימום, ולא היה ברור מתי החשמל יחזור, התקשרתי במוצאי שבת ושאלתי אם אפשר לבוא.
כמה דקות אחרי, כבר התקשרו שכנות שאצלן כן היה חשמל ושאלו אם אני רוצה לבוא, אבל אני הרגשתי כבר צורך לנסוע.
אמא שלי לא היתה. אמרה מראש שכשאגיע, היא תהיה במקום אחר.
אבא שלי גם לא היה אמור להיות, אבל הוא חיכה לי, ולאחי, שהגיע מיישוב בלי חשמל ובלי מים אחר. רחוק וגבוה יותר.
הוא לקח אחריות על להיות אבא שלי. וחימם לי והדליק לי ונתן לי להרגיש בנוח לבקש ממנו את הפרטים הקטנים. שיהיו כמו שאני אוהבת. סוג החימום וסוג השמיכה.
הנתינה של אבא שלי לא גורמת לי להרגיש אשמה. שהוא הקריב בשבילי. אבא שלי לא נותן תמיד, לא תמיד בקלות, לא לעתים נורא קרובות. אבל את מה שהוא נותן והחליט לתת הוא משחרר ומעביר הלאה. כייף לי. אין שם אשמה.
אמא שלי... גם בנתינה אני כבר מרגישה מה אהיה חייבת. איך אני יכולה ככה וככה והרי היא עשתה בשבילי כל כך הרבה ונתנה לי ככה וככה.

אבא שלי לא רעיל לי. כוחני, אבל לא רעיל.
כשהייתי קטנה והיה לי קר, והחימום בבית לא הספיק בשבילי, אמא שלי היתה אומרת, בטון שאי אפשר לכתוב אותו: "אם קר לך אז תעשי 20 קפיצות". כמות הביקורת שיש במפשט האחד הזה - זה לא בסדר שקר לי, זה לא בסדר כי הגוף שלי לא בסדר, זה לא בסדר כי הגוף שלי הוא גוף של בטטת כסא קוראת ספרים וכדאי שאזיז קצת את עצמי ולא אפריע לסביבה בקיומי הקר והקפוא שאין לו מקום ואזיז את זרימת הדם בגוף הלא-זז והמאוד לא בסדר שלי.
אבא שלי מעולם לא הגביר את עוצמת החימום. זה לא היה נראה לו הגיוני, להגביר את העוצמה רק כי קר לי. הוא לא אוהב עודף חום, זה מפריע לו, ולא פחות מזה זה בזבוז כסף בעיניו. אבל הוא היה מציע לחמם את כפות הרגליים וכפות הידיים שלי בתוך הידיים שלו, שתמיד תמיד חמות. ובהצעה שלו לא היה שום דבר ביקורתי. וברגעים הבודדים האלה (נו, טוב, כמה סבלנות כבר יכולה היתה להיות לו לשבת ולחמם כפות ידיים) היה לי חם בלב וחם בידיים, או ברגליים. הרי אי אפשר לחמם את שניהם בו זמנית.
לאחרונה אני פוגשת אנשים שרגישים אלי בענייני חום וקור ושואלים מה אני צריכה וזה סימן בשבילי. שכנראה יש מקום בתוכי שהגיע עד שם, אפילו עד הילדה שקר לה. שאמרו לה שלא מגיע לה.

אבא שלי לא איש מאשים. חוץ ממתי שהמשפטים של אמא שלי יוצאים מתוכו.
זה קורה רק כשהוא חושב שפגעו לו בזכות בסיסית לגמרי, כמו הזכות לביקורים שלי בתדירות שסבירה בעיניו, עם הנכד כמובן.
לאמא שלי היו תמיד המון דרישות על כל תחום בחיים. לאבא שלי היו נורא קצת דרישות, מאוד מוגדרות.
עם אמא שלי היה אפשר לנסות ולהתווכח, להיות בסוג של כאילו דיאלוג, ותמיד היא היתה מנצחת. מעולם לא היתה היעתרות.
אצל אבא שלי מעולם לא דמיינתי אפשרות של ויכוח. כאילו ילדה לא מרגישה איך משהו בתוך הלב של קופא או נעלם מול הברור-שאת-תעשי-מה-שאני-אומר. היא לא מרגישה פחד, רק שברור שעושים מה שהוא אומר. אבל מה שהוא רוצה זה תמיד ברמה של לצחצח שיניים או ללכת לישון, הוא לא מבקש שגם אנגב ידיים בלי שאף טיפה תיפול על הרצפה ושהשיערות שלי לא ינשרו ויתפזרו בתוך כל הבית כדי שהוא לא יצטרך לטאטא וגם לא שאני לא אשען על הכריות בסלון כי זה הורס אותן. הדרישות שלו פשוטות.

אבא שלי הוא לא תהום שאין לה חקר.
הוא לא מפלצת מיתולוגית עם חמישה ראשים שכל פעם שכורתים אחד צומחים חמישה אחרים במקום.
הוא לא מסכת של טיעונים, נימוקים, נימוקי-נימוקים. הוא לא חושב שדעתו היא האובייקטיבית היחידה.
אני לא זוכרת מעולם את המבט שלו מנסה לשנות אותי. חושב שאני לא טובה, שצריך לתקן אותי.
קשה לומר שהוא היה רגיש לצרכים שלי. ודאי לא קשוב. הוא העניק חום בסיסי וגבולות חזקים ושימש כגנרטור גיבוי לכל עולם החוקים והכללים של אמא שלי, הבלתי נגמר.
כשאבא שלי פוגש מישהו חזק יותר ממנו, הוא מבין שגדלתי, והאיתות, השדר הפנימי, אומר: "סחתיין, את כבר מבוגרת" והוא משחרר. הוא לא יודע לתקשר. אין לו שום מושג איך להיות נוכח. במובן הכי פשוט וראשוני. אבל הוא יודע לשחרר.
כשאמא שלי פוגשת בי חוזק היא מודיעה לי שאני אלימה רגשית.

אני מרגישה כל כך רוצה לבנות איזה כלי פנימי שיאפשר לי לקבל מאבא שלי עוד טוב פשוט. להרגיש מסוגלת לחוות את התחושה הזו של ראוייה. יכולה לקבל. חזקה מבפנים. לא זקוקה. וכן מקבלת בשמחה.
ו... כנראה אין קסמים. רק פיסה שמצטרפת לפיסה.

מה שהתכוונתי שהוא לא היה חייב- כי זה לא הזמן שלו איתה, אלא זה הזמן שלי (לפי הסדרי הראייה) והיה יכול להגיד לי שאני אקח אותה לקופ"ח ואספיד יום עבודה. הוא לא היה חייב ללכת איתה לקופ"ח אלא אני היתי צריכה בימים שהיא אצלי. והוא עזר לי כדי שלא אפסיד עבודה. הוא הגיע במיוחד מהבית שלו ואנחנו לא גרים ממש קרוב. עדיין הוא עזר מאוד.

תודה! תודה לכולם כאן מאחורי המסך, זה ממש עוזר לי לדעת שאתם כאן, ה' יברך אתכם!
קודם כול, איש יקר, אנחנו פה. קוראות/ים אותך. ובאמת שאין צורך להודות. הרי דפים כאלה עוזרים להמון אנשים. כך שאתה עוזר לא פחות משאתה נעזר. תנוח דעתך.

ההשתלטות על השיחות על ידי אשתך והסיפורים הלא-מדויקים שלה מאוד מזכירים לי את בעלי המתעלל. הוא גם היה משתלט על שיחות עם בני משפחה. אחרי שהתגרשנו, אנשים מהמשפחה אמרו לי את זה. זה אז הרגיז אותי ותמהתי למה הם לא אמרו לי את זה בזמן אמת, או אפילו העירו לו.

הגעתי למסקנה שאני אישית לא רוצה יותר קשר עם משפחת המורה שלה שהיינו בכלליות מיודדים איתם, דהיינו שבתות התייעצויות וכו'... ופתאום חשבתי שאם הם רואים אותי כמו ילד מפגר בן ארבע וכו'... אז מה יש לי להמשיך את הקשר איתם

את צודק בהחלט. לא יעלה על הדעת שכל הזמן תצטרך להוכיח שכל מיני סיפורים הזויים שמייחסים לך הם לא נכונים. זה מתיש, מחליש וגם לא הגיוני.
אותו דבר עם אי הדיוקים של אשתך. אי אפשר לחיות בהזיה לאורך ימים וכל הזמן להיאבק על העובדות.

נראה לי שבשמת צודקת מאה אחוז, היא פשוט בן אדם אנוכי שדואג רק לעצמו, ומאוד מאוד קשה לי לכתוב כאלו דברים אבל שאני חושב על זה אני רואה כמה דברים שהם פשוט דברים הכי לגיטימיים שהיא תתחשב בי בהם ותעזור בהם ותביעה אכפתיות והיא בכלל לא מתחילה עם זה

גם לי נראה כך. אתה לא נוגע לאשתך בלב. היא בכלל לא רוצה שתשגשג ותצליח, היא אפילו לא רוצה שיהיה לך טוב בבית שלך. לא אכפת לה מכלום. היא מוכנה שתסבול ותירמס--בעבודה, בתביעה, בבית. נראה שהיא אפילו רוצה שתיכשל. זאת זוגיות? זאת אהבה? היא פשוט בנאדם לא טוב--אישה לא טובה.

חשבתי על זה לאחרונה, כי יש לי איזו בעיה עם בן הזוג שלי. אפילו לא קלה. הוא לא טוב בזמנים ויוצא שיש הרבה הברזות. בשבוע שעבר הוא ממש הרגיז אותי. כעסתי מאוד ובצדק. אבל כל הזמן הקפדתי בכבודו. הדבר הכי חמור שעשיתי הוא לצאת לכמה דקות מהבית להתקרר. וכשהוא סימס לי שאחזור, מיד חזרתי. וזה קרה רק פעם אחת שעשיתי דבר כזה. ואחר כך דיברנו. הוא קצת דמע. וזה שבר את לבי. ראיתי שאפילו כשהוא לא בסדר, והוא מצטער, אני מיד מתרככת ולבי יוצא אליו. אחרי שעה הלכנו לישון מחובקים.
בבוקר שוב דיברנו וממש בשקט. כלומר, נפגעתי, אבל ממש לא רציתי שיסבול! רציתי שיקלוט ושיבנה את לוח הזמנים בצורה שתתחשב בי. לוקח לו זמן לעשות את זה, אבל אני רואה שהוא רוצה. הוא אמר במפורש שלא מגיע לי להיפגע מזה, ושהוא ינסה ליישם איזו תוכנית חדשה.

אתמול הוא אמר לי שהוא אוהב איך שאני מדברת כשיש בינינו בעיה. הוא גם תמיד מדבר יפה. הוא גם מרגיז אותי בעניין הזה של ניהול זמנים. אבל הוא מודע לזה שאני נפגעת מזה.

הוא גם אמר לי שמאז שהוא איתי קורים לו המון דברים טובים, שאני נותנת לו המון כוח. זה נכון. נורא חשוב לי שיהיה לו טוב עם עצמו. וגם הוא נורא רוצה שאתקדם בדברים שחשובים לי.

הוא גם אמר שהוא נותן בי אמון מלא. הוא התכוון שאף פעם לא אשתמש נגדו בדברים שהוא מספר לי נגיד על יחסים קודמים.

בקיצור, יש בעיות. אבל יש אהבה ותמיכה. אין שום התעללות. אנחנו מקור הכוח זה של זה.
אם יש לי פגישה חשובה, אני מתקשרת אליו ישר לשאול "מה כדאי להגיד?" והוא מספר לי שבעבודה הוא כל הזמן חושב על דברים שאני אומרת לו. אנחנו כל הזמן מתייעצים. גם בנוגע לילדים.

כל זה כדי להגיד לך שאפשר גם אחרת. בזוגיות נורמלית יש בעיות, לפעמים קשות, אבל המסגרת האוהבת והתומכת נשארת.

וחשבתי אולי לעבור לגור באיזו ישיבה ולחזור בסופי שבוע, ככה אוכל ללמוד בשקט, ולילדים תהיה תחושה שיש להם בית בריא עם אבא ואמא נורמאליים...

בעיני זה לא רעיון טוב להיות רחוק כל השבוע ולהימנע מלבנות לך חיים נורמליים.

אם תתגרשו ותראה את הילדים חצי מהשבוע וכל סוף שבוע שני, והם ישנו אצלך, אז תהיה הרבה יותר מעורב בחיים שלהם. תהיה אבא פעיל. תוכל להיות איתם שליש או חצי מהבקרים והלילות. תוכל לבקר בבתי הספר שלהם, בימי הורים, להיות לעזר כשהם חולים, להכין איתם שיעורי בית במשך השבוע וכולי.
ואז גם תוכל למצוא בת זוג טוב ואוהבת. והיא יכולה להיות אמא שניה לילדים. ולפעמים זה רווח עצום בשבילהם. הם יכולים לראות אותך מאושר ולמצוא עוד אישה שתאהב אותם.
הבן שלי אוהב את בן הזוג שלי. כשהם יחד הם כל הזמן מתפוצצים מצחוק.

איך על דבר הכי טיפשי היא רצה למורה שלה (ואשתי היא כבר בגיל שלושים) והיא לא מסוגלת לפתור בעיות באופן עצמאי בצורה של הקשבה
יש משהו שאני חייבת להסביר לך:
אל תזלזל בצורך של אשתך לדבר עם חברה.
"על כל דבר הכי טיפשי" - זה לא נכון. היא אשה. אשה נורמלית, על כל דבר רצה לדבר עם החברה שלה. בטח שהיא פותרת בעיות בצורה של הקשבה - היא מקשיבה לחברה והחברה מקשיבה לה...
ככה נשים עושות את זה.
"לפתור בעיות באופן עצמאי" - זו מטרה של גברים, זה צורך של גברים, זה רצון של גברים.
אנחנו הנשים לא פועלות ככה והמוח שלנו לא חושב ככה. אנחנו פותרות בעיות בצורה של דיבור עליהן עם מישהי שמקשיבה לנו באופן אמפתי ומפרגן.

הבעיה פה כפולה ומכופלת:

אתה לא מבין את הצורך הנורמלי הנשי של אשתך.
אשתך מדברת עם מישהי שאמנם תומכת באשתך - אבל לא מבינה שהיא תומכת במתעללת ולכן מחמירה את הקונצפציות הקורבניות של אשתך ומסיתה אותה להחמרת ההתעללות
אשתך לא בוטחת בך ולא בוטחת בעצמה, הכל אצלה הפוך ומעוות, הכל מסולף ולא מקושר (לראייה כל השקרים שהיא מספרת לכולם, שלמרבה הצער בחלק מהם היא גם מאמינה - כלומר המוח שלה באמת ובתמים משכתב את ההיסטוריה באופן מתמיד ויומיומי, מזוית אנוכית ואגוצנטרית שמטרתה להכחיש את כל רגשי האשמה שמציפים אותה). אז אין "הקשבה" לך, אף פעם. לעולם.

אם אתה רוצה להבין בזה יותר, ממליצה על ההרצאה המצויינת הזאת של ג'ון גריי , מחבר הספר "נשים מנגה, גברים ממאדים" (או ההיפך...).

אז היא תמצא איזה גבר מושלם ותסתדר איתו טוב
לא אפשרי משתי סיבות:

אין דבר כזה, "גבר מושלם"...
איך היא תסתדר טוב עם גבר כלשהו? לא אמרנו שהיא אדם מרעיל?

_"אמא משה עדיין פה"
"למה את שואלת אותי?"
"כי אולי שמת לב אם הוא פה או לא?"
"למה שאני אשים לב, אני לא מבינה מה את רוצה"
"כלום, רק שאלתי אם משה נמצא?..."
"לא יודעת, תסתכלי אולי הוא פה.. אני לא מבינה למה את שואלת אותי דווקא?...."_

בדיוק.
אבל בדיוק.
זו תקשורת עם אדם מרעיל.
זה נראה כאילו המטרה היחידה של הדיבור היא להרעיל. לפגוע, לשלוט, לבלבל, לתעתע, להקשות, להעיק, לעשות רע.
זה נראה כאילו המטרה היחידה של הדיבור היא שלא תקבל תשובה פשוטה למה ששאלת כי למה לעזור לך אם אפשר להקשות ולהכביד בכל דרך אפשרית? לרמוז לאפשרויות נסתרות, לרמוז שלך יש איזו כוונה נסתרת ורעה ומרושעת בעצם זה ששאלת שאלה תמימה אינפורמטיבית לגמרי, לייאש אותך, להתיש אותך, להוציא לך את הרוח מהמפרשים, להוציא לך את המיץ, להוציא ממך כל חשק בכלל לבקש משהו או לשאול משהו אי פעם לנצח נצחים.

רציתי להבין מה ההבדל בין פסיכוטי לנויירוטי, ובין אישיות מתעללת לאישיות גבולית...
אלה שאלות לפסיכיאטר (-:

בלי שום שיחה איתי
נכון, אין בכלל תקשורת איתך. זה מאפיין התעללות. כי אין באמת "תקשורת" - המטרה של המלים היא רק לפגוע בך ולהוציא רווחים נרקיסיסטיים לעצמה. אין מטרה של תקשורת או תוצאות או חיים טובים יותר.
כזכור, אין מטרה עניינית בכלל. אין מטרה לפתור כלום.

הבעיה היא כל כך דמיונית
נכון, אין בכלל בעיה. כל הדיון כאמור לא נועד לפתור שום "בעיה" אלא אך ורק להוציא רווח נרקיסיסטי... (להציג מצג שווא שהיא קורבן מסכן ולקבל על זה "נקודות זכות").

התרתי לה לדבר על ההפרעות שהיא חושבת שיש לי עם מי שהיא רק רוצה
שזו התנהגות נורמלית.
מה שלא נורמלי פה הוא, שהיא ממציאה לך הפרעות אבל מכחישה לחלוטין את ההפרעות שלה... אין שום הדדיות, אין שום ראיית מציאות.

וזה חלק מהתעתוע:
הואיל והבעיה העיקרית היא ראיית המציאות, אז כשזוג כזה מגיע למטפל, שרואה את הזוג יושב אצלו בקליניקה - המטפל לא יכול לדעת מה המציאות האמיתית!
ובמצב הזה, בן הזוג המרעיל תמיד נשמע יותר אמיתי ומשכנע!!!
זה התיסכול האולטימטיבי... השקרים והסילופים של המרעיל המתעלל תמיד נשמעים איכשהו הגיוניים והקורבן האמיתי נותר ללא מלים מרוב סילוף הזוי שאין לו איך להתחיל להתיר... על הכל צריך להסביר ש"זה בכלל לא היה ככה" ו"ממש לא" ו"זה לא מה שאמרתי" ו"זה לא מה שעשיתי" ו"נכון שאמרתי כך וכך אבל זה בכלל לא היה קשור לעניין הזה ואני התכוונתי ש..." ו"היא הבינה הכל לא נכון" ואתה בכלל לא מתחיל להבין איך להתיר את זה ואיך היא הצליחה לסלף בצורה כל כך יסודית ולהציג סיפור כל כך איום ונורא שאף אחד לא מאמין לך כשאתה מנסה להפריך כי "לא יכול להיות" שאשתך המציאה כזאת מסכת מורכבת של שקרים וחצאי אמיתות...

הפער הזה בין הזמן שטוב לבין מה שלא טוב הוא עצום שכשטוב אני בקל שוכח את הרע ולהיפך, ועכשיו הזמן ממש טוב ברוך ה', ואגב זה אחד הדברים שמאוד קשה לי איתם, דהיינו הפלא על אשתי בתמיהה של למה למרות שיכול להיות כל כך טוב ונעים בכל זאת כל כמה זמן על איזה דבר מטופש לחלוטין היא צריכה להתנהג כמו שהיא מתנהגת.

מרגישה צורך לשאול האם אתה יכול לספר עוד על הפער הזה.
לספר לעצמך, לספר כאן בדף.
תחושת לב שאומרת שהסיפור של הפער הזה הוא מפתח משמעותי להבין את הנקודה שבה אתה נמצא עכשיו,
מה נכון לך עכשיו.

אני מקבל את עצת לב שמח ובשמת, ואני מתכון להמשיך בע"ה בתהליך, רק שזה באמת לוקח ממני המון המון כוחות רגשיים ושכליים.
מרגישה צורך שוב להציע: תפרט. תסביר עוד. תספר. לא כי זה לא מובן, אלא כדי שהציור יהיה הכי חי שאפשר.
בעיני להבין את הקושי שבתהליך ואת המחיר שהתהליך גובה מאמצים שכליים, רגשיים...) זה חלק מהתהליך.

הגעתי לסלון ואז התחלנו לדבר, היא היתה מצוברחת קצת, ואז היא העלתה את השיחה הקצרצרה שהיהת לנו כמה שעות לפני כן
על כל פנים אז אתמול שאלתי את אשתי אם היא אמרה דבר כזה, והיא ענתה שהיא אמרה שהפעם האחרונה זה היה פעם אחת (נו...מה? יכול להיות שהפעם האחרונה תהיה כמה פעמים, הרי תמיד הפעם האחרונה היא פעם אחת!) על כל פנים מאותו רגע היא נכנסה לדכדוך, ובערב שדיברנו אז היא התחילה לדבר על כל מה שעובר עליה איתי, ואיך אני פתאום מזכיר את זה בזמן שהכל טוב, ואיך היא מסכנה וסובלת, והזכירה את זה שרצתי לאיזה חבר נוסף לשפוך בפניו את הלב, ואני (עשיתי טעות) השבתי לה שכל פעם שיש אלימות מילולית אני ארוץ למישהו לספר לו כי אני צריך תמיכה, ופתאום היא בכלל הכחישה את הנושא של האלימות המילולית! עוד פעם! היא טענה שזה קרה בזמן האחרון רק פעמיים שלוש אתם מבינים אני במשך חודש מנהל יומן, כותב פה מיליון פעם, שולח מיליון מיילים לבשמת, מדבר בלי סוף עם חבר שלי על הקושי שלי בעניין, פונה ליד שרה, וכל זה בגלל פעמיים שלוש של אלימות מילולית (?!) הקיצור והנה שוב התקליט הזה חוזר שהיא מבינה שהמעשה כשלעצמו הוא לא לגיטימי אבל לאור הנסיבות שהיא חיה עם בעל ש............. אז זה ברור שבן אדם יכול להתפרץ להגיע למה שהיא הגיעה.
תראה, אני כותבת עכשיו עם הרבה סימני שאלה.
אני ממש לא בטוחה אם הבנתי מדוייק את הקצב וההתנהלות של ההתרחשות.
בעיני: אז היא התחילה לדבר על כל מה שעובר עליה איתי, ואיך אני פתאום מזכיר את זה בזמן שהכל טוב, ואיך היא מסכנה וסובלת, - זה בוודאי התעללות. היא לוקחת משהו שהיא עשתה לא טוב ושמה את זה עליך. לשלול ממך את החופש לשתף חבר כי עכשיו "הכל טוב" אז איך אתה מעז להתייחס למשהו שהתרחש - זה עוד פעם לשלול ממך את המציאות שלך.
מה שאני לא יודעת האם קראתי נכון, זה אם לפני ההאשמות היה איזה פרק זמן של דכדוך, של "מצוברחת", פרק זמן של יותר מהורהרות פנימית במשהו מדכדך, דקה לפני שהיא "משפריצה" את הדכדוך בתרגום להאשמה עליך.
תראה, זה באמת מאוד מדכדך לאדם להבין שיש לו דפוס פוגעני, פוגע באחרים.
במיוחד אדם עם חשיבה מוסרית גבוהה.
במצב כזה, יכול (בעיני) לעזור משפט תומך, שתומך בה ומקפיד להיות תומך גם בך: משפט כמו: אני רואה שאת מדוכדכת. (לתת לה מקום). והדבר הכי קשה לאדם זה לקלוט שאולי הוא עושה בלי לשים לב משהו קבוע, שחוזר על עצמו, ולא מבחירה, של פגיעה במישהו אחר, באדם קרוב, וזה באמת הכי קשה בעולם, וכמובן שאני לא אמשיך להסכים שיעשו לי באופן קבוע משהו פוגע כמו לסלף דברים שאמרתי, אבל אני גם מבין כמה זה קשה לקלוט ולהסתכל על מה שקורה, ואולי לפעמים זה קשה מידי ואפשר להניח לזה לרגע. דיברנו, ואמרת שבעצם טוב לך איתי, ואני רוצה להיות טוב אלייך, ורוצה גם להיות טוב אלי, ולא אסכים שישבשו דברים שאני אומר, ואם שנינו מסכימים על הראייה של המצב אז אולי אפשר להניח לזה לרגע, בינתיים, ואחר כך נחשוב מה עושים עם זה, כי בוודאי זה לא יוכל להמשיך ככה, אבל כרגע קשה מידי להסתכל על זה.
כל זה במידה שהיה רגע של הרהור פנימי של אדם בינו לבין עצמו, הרהור מדוכדך שמתחיל לקלוט את המצב וזקוק לתמיכה (לא על חשבון התומך!!)
אם לא זה המצב, ואם ישר מייד היתה האשמה, אז כמובן התפקיד שלך לשמור על עצמך.
גם אם היה שלב של הרהור מדוכדך, אתה לא חייב לתת את התמיכה, זו בחירה שלך. אתה לא חייב לה. אבל אם אתה מאמין עדיין באפשרות של כל אדם לחזור בתשובה אם רק ירצה, אולי זו עזרה שהיא זקוקה לה.

תראה, ממה שאני מכירה כל מיני סוגים של אנשים, אני יכולה להגיד ככה:
יש נשמה ויש נפש.
נשמה - אין לה גבול. והיא יכולה לתת גם דברים שהיא לא קיבלה.
היא יכולה לתת, לפעמים, נתינה אמיתית, טהורה, גם דברים שהיא מעולם לא קיבלה אותם.
נפש - יש לה חוקיות אחרת. זה כאילו: מה שהכניסו לתוכה, דפוס היחסים שהזינו אותה, זה מה שיצא ממנה ביחסים אינטימיים.
ביחסי עבודה, חברות, בחוץ - כשיש מרחק - היא יכולה לתת גם דברים אחרים, אבל ביחסים אינטימיים - היא תוכל לתת רק דומה למה שהיא קיבלה. זהו.
נשמה תמיד "יושבת" על מבנה של נפש, שמצמצם ומגביל את הפוטנצייאל של מה שיכול לצאת ממנה, אל המבנים והדפוסים של מה שהנפש מכירה. ולפעמים, לפרקי זמן קצרים, היא מסוגלת לחרוג מהמסגרת המגבילה של הנפש, לפרוש כנפיים, ולעוף.. אל מחוזות אחרים, טובים יותר.
אני מכירה אנשים עם נשמה ענקית ונפש רגישה וענייה מאוד, שקיבלה דברים דלים מאוד, אני יכולה לזהות ולהרגיש את זה בכתיבה שלהם, בקטעים יפהפיים שהם כותבים, בשיחה איתם. משהו בפער.

<אמא של לב שמח תמיד נהגה להאשים אותה בגיל ההתבגרות: "יש לך פערים!!!! לפעמים את מלאך, ולפעמים.... לב שמח צריכה מאוד להזכיר לעצמה שמותר לילדה בת 16 רגישה עם כנפיים להיות עם פערים. מותר לה להיות בוסרית. היא לא אמורה להיות עם בשלות של גיל 30>
<מישהו מוכן להצטרף ולהזכיר גם???

בכל אופן היא כל כמה רגעים הלכה לחדר, ושוב חזרה עם איזו הצהרה זועמת, ושוב הלכה ושוב חזרה ושוב הלכה ושוב חזרה והסבירה שהיא לא רוצה איתי שום קשר רגשי ואנו חיים בשלום תעשייתי וכו'... ובסוף שוב הלכה וחזרה ואמרה שזהו! היא רוצה להתגרש! היא החליטה וזה מאה אחוז סופי (האמת שמשהו אצלה סופי אז בדרך כלל זה באמת ממש ממש סופי)

בעיני: אל תיבהל אם היא תגיע לנקודה של רצון להתגרש.
מה שאתה עושה עכשיו הוא תהליך של בירור של רצון.
כרגע אתם מבררים בירור כואב (תופת) של הרצון של כל אחד בזוגיות.
אתה משנה את התנאים שבהם חייתם שניכם עד עכשיו, כי הם תנאי חיים של פגיעה, ועכשיו מתברר הרצון.
אני מאמינה לך שאשתך היא טיפוס שמה שהיא רוצה בדרך כלל הוא סופי,
אבל ממה שאתה מתאר אני ממש לא בטוחה שהיא רוצה להתגרש.
זה יותר נשמע לי כמו אדם שמגלה לחרדתו שהזעם ההרסני שלו כבר לא משמש בידו כנשק יותר, והיה רוצה למות.
(לא בטוח שזה עדיף... (-: )
כן כדאי להיות רגיש לסימנים, אם היא אכן תרצה להתגרש, כדי שלא ייוצר מצב שהיא הקדימה אותך בהרבה בהליכה לעו"ד וכו'.
איכשהו כרגע זה עדיין נשמע לי רחוק מלהיות שם.

או סתם בן אדם לחברו בסיסי שנרמס על ידה כלפיי, ומאידך בעולם החיצון היא רצה לעזור לכל מי שאפשר, ותמיד מוותרת לכולם, ותמיד מתחשבת ומקשיבה....
זה בא מאותו מקום בדיוק של חוסר הקשבה לצרכים של עצמה. תשים לב: תמיד מוותרת, תמיד מתחשבת... =תמיד לא שמה לב לצרכים של עצמה, וכיוון שמאותה סיבה שגורמת לזה היא לא יכולה לראות אותך כאדם נפרד עם צרכים עצמאיים משלו, מפרד ממנה, אלא כמו מן איבר בגוף שלה (במובן הלא-טוב של חיבור) אז כמו שהיא לא חשובה וצריכה תמיד להקריב את עצמה בחוץ ולוותר למען מטרות נאצלות, אז היא מקריבה גם אותך, כי גם הצרכים שלך לא חשובים ולא קיימים... והיא תחפש מטרות נעלות בדרך. הכל מתחיל מאותה נקודה.

שורה תחתונה, מאוד מאוד עצובה לשמוע.

זה לא בשורות טובות.

אני נותן צ'אנס שאולי היא פתאום תתפוס כאשר יסבירו לה טוב, וזה דבר שעד היום אף אחד לא התחיל בכלל לעשות

היחיד שיכול להסביר הוא אתה.
רק אתה יכול להיות עורך הדין של עצמך.
אחרי שיסבירו לה טוב, יהיו כל מיני אנשים שיוכלו לטפל בה.
אבל עד אז, רק כשאתה תהיה משוכנע לגמרי, ואתה תתנהג בצורה של אדם שאי אפשר לפגוע בו, ואתה תסביר -
אולי היא תבין ואולי לא.
אני לא מכירה שום אדם אחר שיוכל להסביר.
רק כשהבנתי שאני צריכה להסביר אותי,
התחילו להיפתר בעיות בבתי משפט וכו'.
זה פשוט לא עובד עם מישהו מבחוץ.

רק טוב וכוח.

מיכל צמות,

שמחה להכיר אותך.

אגב לב שמח, מאוד נהנתי לקרוא מה שכתבת, הדמות של אבא שלך מרתקת, אין לי עצות או תגובות סתם היה לי נעים לקרוא את כל מה שכתבתם.
תודה על הנוכחות. (-:

לב שמח, כתבת נהדר.
כל מה שלב שמח כתבה לך, אלה דברים חכמים ביותר. ראויים להקשבה ועיון מעמיק.

_אבל ממה שאתה מתאר אני ממש לא בטוחה שהיא רוצה להתגרש.
זה יותר נשמע לי כמו אדם שמגלה לחרדתו שהזעם ההרסני שלו כבר לא משמש בידו כנשק יותר, והיה רוצה למות_
מסכימה.
פשוט לא הגעתי להגיד את זה במפורש. אני לא נבהלת מהאיומים שלה. היא חייבת לאיים. אין לזה באמת משמעות. אל תיבהל. כבר כתבתי לך אל תיבהל, פשוט לא הסברתי עד הסוף, שהיא לא באמת מתכוונת לזה, זה לא כמו שאתה חושב. היא פשוט משתמשת ב"נשק יום הדין" שלה אבל הרי גם אותו היא תבזבז.
זה בעיקר עצוב ומדכא.

_<אמא של לב שמח תמיד נהגה להאשים אותה בגיל ההתבגרות: "יש לך פערים!!!! לפעמים את מלאך, ולפעמים.... לב שמח צריכה מאוד להזכיר לעצמה שמותר לילדה בת 16 רגישה עם כנפיים להיות עם פערים. מותר לה להיות בוסרית. היא לא אמורה להיות עם בשלות של גיל 30>
<מישהו מוכן להצטרף ולהזכיר גם???_
מותר בכל גיל להיות בוסרית.
מותר בכל גיל להיות עם "פערים".
מותר בכל גיל להיות לא מושלמת.
אמא שלך נשמעת ממש הזויה )-:

_זאת שאלת מיליון הדולר, כמה להשקיע בלתקן משהו שגם ב"טופ" שלו הוא תחושת נעימות שאין בה משהו שיש בפשטות בקשרים טובים ובריאים, וכמה ללכת משם הלאה.
יגיע הרגע שתדע.
או שמה שאתה משקיע יישא פרות,
או שיגיע הרגע שפשוט תדע שאתה הולך משם.
כמה להישאר? כמה להתעכב?_
זה בדיוק מה שמוקדם מדי לדעת.
אבל הסימנים לא מבשרים טובות.
מצד שני, לך תדע. אסור לוותר על נפש חיה. ואני באופן אישי לא בעד לוותר כל כך מהר על נישואין עם ילדים. רגע, זו רק התחלה של תהליך, בקושי כמה שבועות, זה לא הזמן להחליט החלטות סופיות וגורליות.

היו פעמים שאחרי רגעים ממש קסומים פתאום היא התחילה עם השגעון שלה
זה אופייני ליחסים עם אדם מרעיל.
למעשה, דווקא ברגעים הקסומים הם לא יכולים לסבול את זה ומוכרחים לתקוף.
זה כאילו, לא טוב להם שנעים. לא נוח להם כשטוב. הם מתחילים להרגיש רע. הם חייבים להחריב.
כי כשנעים, השליטה נשמטת להם מהידיים והם מפחדים. הם נכנסים לחרדה אדירה. אז חייבים לתקוף, לאיים, לשלוט, לערער, לתעתע, ורק אז הם מרגישים שהמושכות בידיים שלהם, שהשליטה בידיים שלהם.
האדם הנורמלי הוא ההיפך מכך:
טוב לו כשהכל טוב. טוב לו כשהחיים מתנהלים על מי מנוחות. זה המצב שנעים לו והוא מוכן לעשות הרבה בשביל ההרמוניה.
את זה מנצל המרעיל, כי הוא סוחט כל טיפה מהצורך של הזולת בהרמוניה. הוא משליט טרור כדי לקבל מחיר מאוד גבוה על זכותך להרמוניה. רוצה הרמוניה? תשלם לי! בדם!

ועוד שניה אדרוש שוב את הפרוטקשן שלי!
שלא תחשוב שיצאת בזול.
אתה בידיים שלי, ושלא תשכח את זה.

איך עושים

? ככה: | (הפס נמצא מימין לסוגריים המרובעים בד"כ) ואז המלה אוף ואז עוד | - רק בלי רווחים בין הפסים לבין האוף.

ואו י' ממש הזדהיתי עם מה שכתבת לגבי הימים היפים שלכם בזמן האחרון שאתה רוקד עם הילדים וזו תקופה שאתם צוחקים הרבה אתה ואשתך וכיף לכם- ואפילו אם המצב הזה הוא שיטחי זה יכול לספק אותך כל עוד המצב הזה ישאר..
גם אני הרגשתי כך.
היו לי ולבעלי רגעים ממש קסומים ויפים, ממש היה לנו כיף הרבה פעמים...
אצלנו בסיפור שלנו - לי כבר לא היו את הכוחות הנפשיים "לחכות" שמשהו יקרה, שהמצב רוח שלו יעכיר, שמשהו ירגיז אותו, שהוא יכעס..
המתח הזה בתקופה של "ירח הדבש" שידעתי שהינה עוד רגע, אולי עוד חודש, אולי עוד דקה, אולי עוד שבוע, ואולי עוד חודשיים- הוא יכול להתפרץ עלי בצורה כזו שאהיה חסרת אונים ואבודה, או שארעד מפחד, או שסתם אפגע.. לעולם לא היתי יודעת האם יפגע בי "קלות" או הטחת עלבונות נוראיים , או הפחדות, או איומי עזיבה..
או שהכל יהיה ממש כיפי בינינו ומדהים ורומנטי- והרומנטיות שלו יכלה להמשך גם חודשיים רצוף..
או שיהיה אדיש אלי ויפנה לי את הגב..
ובסך הכל כשהיה לנו טוב- אז ממש היה לנו טוב ביחד. באמת!! צחוקים, וכיף והיינו רוקדים בבית עם מוזיקה ושרים שירים, והולכים לבלות, ורואים סרטים בבית, ןמשחקים עם הכלבה שלנו.
אבל כשהיה רע- היה מאוד רע ואני הייתי סןפגת את כל השגעונות שלו..
ולפעמים היה רק העלבות קטנות כאלו.. לא משהו יותר מדי רציני (כביכול)
ואז פתאום שוב טוב לנו
ואז- למה אני בכלל מתלוננת? מה הבעיה שלי?
זה כל כך מבלבל
היום ברוך השם אני כבר 3 וחצי חודשים אצל אמא שלי ואני במקום מאוד יציב מבחינה נפשית. כי אף אחד לא מערער אותי. ואני מתחילה לבנות את עצמי מחדש
אני גם מתחילה להגמל ממנו
מבינה שהוא לא אדם יציב, שהוא אדם פוגע
ומנסה לקבל אותו כמו שהוא כי ככה בחרתי אותו בלב שלם, אבל הוא לא הבן זוג שלי יותר
אבל תמיד יהיה האבא של הילדה שלי
וכבר לא אכפת לי מכל המאבק המשפטי, ממש הרפיתי מהכל. העו"ד שלי תלחם עבורי, אבל אני הוצאתי את עצמי מהמלחמות ומהמחשבות..
אני עדיין מנסה לשחזר מה קרה ולמה ואיך- והאם עשיתי הכל-
והאמת שלא עשיתי הכל- וטוב שכך
כי אני לא אמורה כל הזמן להציל ולהציל בזמן שהוא מאיים ומפחיד ומקשה עלי
אני לא רציתי להיות שק החבטות שלו, ולכן הלכתי
ואולי מישהי אחרת כן היתה מנסה יותר- אבל כל עוד היתי נשארת איתו היתי חוטפת פה ושם... נפשית רגשית- ומי יודע - אולי גם פיזית...
אז הלכתי

והיו גם תקופות של מספר חודשים שהיה שקט ונעים מאוד... אבל אח"כ כשמגיע טירוף בלתי מוסבר, בלתי נשלט, ללא כל הסבר אחרי שהסערה נרגעת... ללא התנצלות אמיתית וכנה, ללא כל הבנה על הפגיעה העצומה והכאב שהשאיר- כמצפה ממני לטאטא הכל ולהמשיך הלאה.. אז זה לא הגיוני.
בפעם הראשונה הבלגתי- וזה היה לאחר חודש שלם של השפלות וצעקות יומיומיות.. פתאום זה נעלם ו"חזר לעצמו" ולא הבנתי מה קרה ומי זו המפלצת הזו שביקרה בביתי במשך חודש.. אבל המשכתי הלאה וקיוותי שזה לא יחזור- ואולי גם העדפתי לחשוב שזה בכלל לא קרה- אבל זה קרה שוב- ויותר חזק
וח"כ שוב תקופה מדהימה של גבר רומנטי ונעים וחם. וכשאני אומרת תקופה זה באמת יכול להיות כמה חודשים- ברור שיש העלבות קטנות פה ושם.. אבל עדיין לא תקיפות קשות או איומי עזיבה או צרחות והפחדות.. אבל רגע רגע הינה המפלצת מגיעה ואז זה כבר בלתי נשלט ואז הוא נכנס לשוונג והינה שוב התעללות ארוכת טווח - או קצרת טווח - שרק אלוהים יודע מתי זה התחיל ומדוע ואיך זה יסתיים אם בכלל, ומה קורה פה סביבי.. הכל מתמוטט ומתפורר ואני זו שאמורה להחזיק את הכל
עד שיום אחד הבנתי שלא עוד- אני לא אמורה להחזיק את הכל יותר
אני לא חייבת להיות שם בכלל
ולפני שעזבתי אותו- אך כבר הכנתי את העו"ד ועדיין לא גיליתי לו- וזו היתה תקופה שעוד חיינו באותו בית אבל בחדרים נפרדים, כשלא היה בבית הייתי נכנסת לחדר שלו ונכנסת למיטה ובוכה- כי ידעתי שכבר החלטתי אבל עדיין אני אוהבת ורוצה את התקופות הטובות, אבל ידעתי שזו עסקת חבילה של הדברים המפלצתיים שלו, והיה לי מאוד קשה להפריד בין האדם המקסים שאיתו התחתנתי לבין המפלצת שצצה לי פתאום. וכשהבנתי שזה אדם אחד- אז בחרתי לעזוב. והיה לי כ"כ קשה ועדיין יש רגעים שאני מתגעגעת לאדם החמוד והמצחיק והעדין- אבל הוא לא!! הוא גם אדם פוגע ומניפולטיבי

אבל עדיין.. אולי בכלל אני מנסה לשכנע את עצמי שאני בלב שלם הלכתי..
אולי כן היתי צריכה לתת עוד זמן ולספר פה בדף הזה מה שעובר עלי- כמו שיוסף עושה, ואז היתי מקבלת תמונה יותר ברורה שהוא אכן מתעלל והיתי עוזבת..
באמת אני לפעמים בספקות על עצמי..
היתה פשוט איזו נקודה שהחלטתי והלכתי על זה- ועל ההחלטה הזו הצטרפה עוד החלטה לא להכניס ספקות ולהמשיך עם ההחלטה לעזוב
אבל הספקות באים והולכים

_זה אופייני ליחסים עם אדם מרעיל.
למעשה, דווקא ברגעים הקסומים הם לא יכולים לסבול את זה ומוכרחים לתקוף.
זה כאילו, לא טוב להם שנעים. לא נוח להם כשטוב. הם מתחילים להרגיש רע. הם חייבים להחריב.
כי כשנעים, השליטה נשמטת להם מהידיים והם מפחדים. הם נכנסים לחרדה אדירה. אז חייבים לתקוף, לאיים, לשלוט, לערער, לתעתע, ורק אז הם מרגישים שהמושכות בידיים שלהם, שהשליטה בידיים שלהם.
האדם הנורמלי הוא ההיפך מכך:
טוב לו כשהכל טוב. טוב לו כשהחיים מתנהלים על מי מנוחות. זה המצב שנעים לו והוא מוכן לעשות הרבה בשביל ההרמוניה.
את זה מנצל המרעיל, כי הוא סוחט כל טיפה מהצורך של הזולת בהרמוניה. הוא משליט טרור כדי לקבל מחיר מאוד גבוה על זכותך להרמוניה. רוצה הרמוניה? תשלם לי! בדם!

ועוד שניה אדרוש שוב את הפרוטקשן שלי!
שלא תחשוב שיצאת בזול.
אתה בידיים שלי, ושלא תשכח את זה._
ואו זה ממש נכון!!!!
מתי קלטתי שזה!! שזה הסוף? היה לנו איזה ערב אחד הרמוני ונעים- בדיוק לאחר ערב קשה ומחריד
ואני שכ"כ נהניתי מהנעימות והכיף.. הלכת לשטוף ידים והייתי מול המראה וראיתי את עצמי מהצד- ראיתי את עצמי במראה- עם חיוך מטופש על הפנים כנהנית מכל רגע מתוק שבעלי ברוב טובו מספק לי.. ראיתי את התמימות והחיוך המאמין. ואז עברה בי מחשבה- עד מתי ישאר החיוך הזה? עד מתי תשאר ההרגשה הטובה הזו של נעימות, של ביטחון, של אהבה עם הבעל? עד מתי? כאילו קול בתוכי קרא לי להתעורר- "תתעוררי סוזן- זה חיוך זמני - חכי חכי לסצנה הבאה" וכך קרה ביום המחרת- סצנה שלא תשכח עם צעקות והשפלות וכ"כ כאב לי שהבטן שלי כבר כאבה פיזית וגם כאב לי הגלגל מעל העין, וכבר לא יכולתי לשאת את זה יותר.. ואז אחרי שנרגע מצרחותיו שאל אותי- נו מחר הולכים למטפלת הזוגית? אני רוצה שנלך ונגיד לה שאנחנו מתגרשים (וסתם אמר מתגרשים כי חשב שזה יזיז לי משהו שהוא יפחיד אותי ככה) ואני כבר לא יכולתי יותר. התחלתי לתכנן את הדרך שלי החוצה.
לא יכולתי לראות את עצמי שוב מהצד מחייכת רגועה ומרוצה - ושכל זה יהיה זמני עד לקריזה הבאה שלו. זה כ"כ היה נראה מגוחך בעיני להביט במראה ולראות את עצמי מתרפקת על רגעי החסד שהוא מטפטף לי. פתאום קלטתי מה קורה סביבי. נותן לי קצת חום- ואני מייד נמסה ומקווה שהינה זה משתנה והינה הכל טוב.
מנצל את התמימות שלי ואת הרצון הטוב שלי ואת האופטימיות שלי

אני חושבת שזה מה ששבר אותי סופית- לראות את החיוך שלי , את ערשת הפנים השלווה, את התמימות שלי, את האהבה שלי ללא תנאי,
ולהבין אחת ולתמיד- זה בלוף!!
פתאום להבין את הקיצוניות שבה אני חיה
את הטירוף- שזה לא נורמלי ולא הגיוני ולא אמור להיות ככה
אותו ערב אחרון יפה שהיה לי את החיוך הדבילי- אז זה היה הרגע האחרון שעוד האמנתי ורציתי שדברים יסתדרו- שם זה נגמר מבחינתי- שם זה היה הסוף
אח"כ כבר בניתי לי שביל החוצה- ועוד היו ערבים נעימים.. אבל אני כבר ידעתי שזהו זה.. הנחמדות שלו כבר לא העלתה לי חיוך דבילי ומאמין על הפנים.
הנחמדות שלו כבר לא הזיזה לי
כי אני כבר הבטחתי לעצמי שאני לא נכנסת יותר לשאנטי של איזה כיף יכול להיות פה. לא!!
לא כיף פה. נקודה

גם אף פעם לא הבנתי איך זה יכול להיות שאני גם אוהבת אותו ואחרי חצי שעה שונאת אותו עד מוות ואז שוב אוהבת אותו
החלטתי שכל עוד אני גם שונאת אותו אני חיבת לקחת פסק זמן ממנו ולהבין מה קורה פה
הרגשתי שאני משתגעת
איך אני יכולה לאהוב אותו ולהתחבק איתו בלילה
ואז כשהוא הולך לעבודה ואני לבד עם התינוקת אני נזכרת בכל מה שעברתי ואז אני שונאת אותו עד אימה
לא הבנתי מה קורה?
ואז כשהוא חוזר מהעבודה- כאילו אני סוגרת את ברז השינאה, ואז ברז האהבה נפתח ואני שמחה שהגיע וכיף לנו ואז אני שונאת אותו.. ומה קורה לי?
בד בבד הגיעו עוד תובנות וסופר "למה הוא עושה את זה" שקראתי, והבנתי עוד ועוד..
עד שנפל האסימון

סוזן-סוזן, את מבריקה וחכמה ובעיקר גיבורה. גם הבעל שלי היה סופר רומנטי לפעמים. הוא היה מאוד מצחיק, נורא מוכשר, בשלן מדהים, משכיל וגם חם. עד שהיתה מגיעה ההתפרצות. וגם אני חצי אהבתי חצי שנאתי אותו. מעניין שגם אני חייתי בחדר נפרד חודש באותה דירה לפני שנפרדנו. זה דווקא עזר. הוא היה מגעיל באותה תקופה, שכבר התחלתי להפסיק לאהוב אותו. אחרי הפרידה כאב לי נורא. קשה לתאר. היום אני מסתכלת על זה כעל דבר רחוק.

_והיו גם תקופות של מספר חודשים שהיה שקט ונעים מאוד... אבל אח"כ כשמגיע טירוף בלתי מוסבר, בלתי נשלט, ללא כל הסבר אחרי שהסערה נרגעת... ללא התנצלות אמיתית וכנה, ללא כל הבנה על הפגיעה העצומה והכאב שהשאיר- כמצפה ממני לטאטא הכל ולהמשיך הלאה.. אז זה לא הגיוני.
בפעם הראשונה הבלגתי- וזה היה לאחר חודש שלם של השפלות וצעקות יומיומיות.. פתאום זה נעלם ו"חזר לעצמו" ולא הבנתי מה קרה ומי זו המפלצת הזו שביקרה בביתי במשך חודש.. אבל המשכתי הלאה וקיוותי שזה לא יחזור- ואולי גם העדפתי לחשוב שזה בכלל לא קרה- אבל זה קרה שוב- ויותר חזק
וח"כ שוב תקופה מדהימה של גבר רומנטי ונעים וחם. וכשאני אומרת תקופה זה באמת יכול להיות כמה חודשים- ברור שיש העלבות קטנות פה ושם.. אבל עדיין לא תקיפות קשות או איומי עזיבה או צרחות והפחדות.. אבל רגע רגע הינה המפלצת מגיעה ואז זה כבר בלתי נשלט ואז הוא נכנס לשוונג והינה שוב התעללות ארוכת טווח - או קצרת טווח - שרק אלוהים יודע מתי זה התחיל ומדוע ואיך זה יסתיים אם בכלל, ומה קורה פה סביבי.. הכל מתמוטט ומתפורר ואני זו שאמורה להחזיק את הכל
עד שיום אחד הבנתי שלא עוד- אני לא אמורה להחזיק את הכל יותר
אני לא חייבת להיות שם בכלל_

וואו סוזן.

אני חצי-רגל שם עכשיו. אחרי התפרצות שהיתה. והא עוד קר אלי עד לרמה שחשבתי שהוא רוצה להתגרש.
אני לא יכולה להרגיש כלום.ניסחת כל כך מדוייק את הכלא הזה.

אני לא יכולה לחיות עם מישהו שלא לוקח אחריות על הקוים האדומיםהאלה ששבר. היום טיפול, נראה מה יצא לי מהקישקעס.

יום הולדת שמח לי. ממש...

הי,
כותבת לך למרות שממש ממש אין לי זמן. נכנסה אל הורי הביתה עובדת זרה ומהשינוי אימי חוזרת אל דפוסים חרדתיים שונים ואני שם כמה שאפשר. במיוחד שמה לה ידיים על הבטן לריפוי אנרגטי וזה מה שמרגיע אותה. מגע של אהבה שלא מנסה לשנות אותה.
אכתוב כמה דברים אבל ההמלצה שלי אליך נמצאת בסוף היא קשורה רק בך.
קראתי את כל מה שכתבת(בנסיעות הרבות שלי באוטובוס יש לי הרבה זמן לקרוא באמצעות הנייד. לכתוב אני לא יכולה משם)
הסיפור שנגע בליבי מאד היה הסיפור של הקשר והתיקשורת עם אבא שלך. זה בכלל לא קשור בדת מה שהיא עשתה שם. היא היתה מאד לא רגישה אליך ולצרכיך. מי שלא רגיש לאחר הוא גם לא רגיש לעצמו וקשה לו למצוא בתוכו אהבה לעצמו.
אני מבינה את הקשיים שאתה נמצא בהם עכשיו כולל התמונה שבה אתה רואה את עצמך אם תתגרש.
מציעה לך לשלוח חמלה אל מחשבות אלה אבל לא להתמקד בהן.
מה שכן הוא שאני ממליצה לך לשים מטרה אחת לעצמך שהיא להתחזק. ולהתמקד רק בכך.
יכול להיות שלא תוכל לעשות את זה בבית בנוכחותה ויכול להיות שכן. אבל זה מה שהכי חשוב עכשיו.
מזמינה אותך לבדוק האם אתה יכול לקחת על עצמך מטרה כזו.
בעיני אתה אמיץ וראוי מאד להערכה על כך
תודה
חני

יום הולדת שמח לי
יום שמח רקמה, למרות ועל אף הכול. מגיע לך @}

יום הולדת שמח לי. ממש...
רקמה יקרה, זה שובר לב מה שאת מספרת.

סוזן סוזן את מדהימה. איזה כוחות שיש לך!!!

רקמה יקרה, זה שובר לב מה שאת מספרת
ויום הולדת שמח לך!

כך שוב ושוב הבעת סלידה דחיה זעזוע ובוז מכל מילה שאני מוציא, ואני מנסה לשמור על איפוק, ובתוך עצמי אני זועק – למה ריבונו של עולם למה היא לא יכולה להקשיב כמו בן אדם למה היא חייבת לעשות לי את זה!

ואני ניסתי להסביר שוב, ושוב היא עוצרת אותי באמתלא על טענות טכניות, ככה פעם אחר פעם, כאשר אני מנסה בין בתקיפות ובין בעדינות להתחנן שהיא תנסה להבין את המסר הכ"כ פשוט שיש לי לומר עד שבסוף שוב הכל התפוצץ, היא התחילה בבכי היסטרי.

אני שרוע על הריצפה וצריך להתנצל בפניה על המצב ולהתחנן שתפסיק עם הזעם, אך עדיין... זה כבר היה בעבר שהייתי מתחנן לפניה שתפסיק עם הזעם שלה כי אני לא מסוגל לספוג כאלו כמויות של שנאה.

תראה, אני חייבת להצביע בפניך על השגיאה הגדולה שאתה עושה כאן.
אני לא רוצה להיכנס לשאלת ההתנהגות שלה. אין ספק שזו התנהגות מזעזעת.
אבל אתה משתף פעולה איתה בזה שאתה:

ממשיך לדבר איתה
ממשיך לתקשר איתה
ממשיך להיות באותו חלל
מתווכח
מצטדק
מסביר
מתחנן (אסור באיסור חמור!)

שליחה על ידי מאי* » 19 דצמבר 2013, 20:46

רקמה מקסימה ונפלאה, מגיע לך לגמרי יום הולדת שמח, ועוד הרבה ימי הולדת שמחים עוד יותר.

אני גם בהריון שני ובכלל לא יכולה לדמיין איך עוברים הריון עם בן זוג מתעלל. את גיבורה ומדהימה.

מה שלא יהיה, יש לך שני ילדים מקסימים (אחד ברחם, אחת מחוץ לרחם...) שהיו חייבים כנראה להיווצר דווקא כך. והם יהיו תמיד שלך. ואותם תוכלי ללמד כל מה שאת יודעת על אהבה ונדיבות, אמונה בעצמך ואמונה בכך שמגיע לך להיות מאושרת. שמרי על עצמך!

רקמה בהריון? לא ראיתי שהיא רשמה את זה..
אני עברתי הריון עם התעללות נפשית מאוד קשה
דווקא בתקופה שצריכים חום וקירבה וביטחון ויציבות - קיבלתי טונות של רוע..
יותר קל להתעלל באישה בהריון כי היא יותר חלשה ותלויה בגבר

טוב... שבת שלום לכולכן

_אני עברתי הריון עם התעללות נפשית מאוד קשה
דווקא בתקופה שצריכים חום וקירבה וביטחון ויציבות - קיבלתי טונות של רוע..
יותר קל להתעלל באישה בהריון כי היא יותר חלשה ותלויה בגבר_

_אני עברתי הריון עם התעללות נפשית מאוד קשה
דווקא בתקופה שצריכים חום וקירבה וביטחון ויציבות - קיבלתי טונות של רוע..
יותר קל להתעלל באישה בהריון כי היא יותר חלשה ותלויה בגבר_

זה פשוט נורא ואיום, סוזן! איזו בדידות בתקופה שבה נושאים ילד משותף. נורא.

אמא קטנה מה שלומך? איך את מרגישה?
אני כבר מתחילה להשלים עם המצב של הפרידה, של הבחירה הלא נבונה שלי בבן הזוג, מתחילה להפנים מה עברתי, ומתחילה לקלוט את המצב החדש- שאני בהליכי גירושים עם ילדה בת שנה וגרה אצל אמא.. ומתחילה לקלוט שחיים חדשים ממתינים לי עם טוב ועם קושי.. ואתגרים שונים, אבל מתחילה כבר להפנים, כי עד עכשיו היתי במצב כזה של שוק, שאני לא מאמינה מה קורה לי, ולא מבינה איך הגעתי לזה.. ופתאום דברים מתחילים לקבל צורה יותר ברורה\ ואני מתחילה לגבש קרקע מתחת רגליי
מעניין למה הייתי צריכה לעבור את החוויה המזופטת הזאתי אבל אולי זה קרה בשביל לחזק אותי, שאציב גבולות חזקים, שאדע להעריך את עצמי, ולא לקבל בברכה כל זבל שבנאדם מנסה לזרוק עלי. כנראה זה קרה כי אפשרתי לזה לקרות ולא הדפתי את ההתנהגות הזאת עוד כשהיתה קטנה, אלא חשבתי שזה משהו קטן וחולף- עד שהמשהו הזה נהיה גדול ודורס
מקווה שעוד כמה שנים אסתכל אחורנית לתקופה הזאת ואחשוב לעצמי שזה היה השיעור הכי חשוב שלי, כי היום אני כבר שונה חזקה וחכמה יותר