רציתי
שוב לכתוב בעניין של ההורים שלי, וזה קצת קשה לי, אז אני דוחה את זה ודוחה, ובינתיים כותבת על כל דבר אחר.
מי שזוכר, היה
המפגש עם המטפלת ב'תטא הילינג' לפני קצת פחות מחודש -
שסיפרתי שאמרה שרואה את ההורים שלי נעוצים בהילה שלי כמו קרס, ושהיא תעזור לי לשחרר את זה -
אז גם סיפרתי
שהתחזק לי אז הכאב בגרון, זה שאני מרגישה כבר שנים כמו גוש שתקוע וחונק אותי (שקשור לדברים שחנקתי מהילדות) -
ואני הבנתי את התחזקות הכאב בצורה חיובית, כחלק מהתהליך, וקיוויתי לשחרורו.
אבל, מאז
המשיך להיות לי כאב חזק בגרון, שבחלק מהזמן הרגיש כמו כאב גרון פיזי ממש ובא עם צינון, ואח"כ שוב הכאב האנרגטי הזה.
ואולי עכשיו זה כבר לא כמו בזמן כשהתחזק, אבל ברור לי
שעדיין משהו תקוע לי בגרון.
וקיוויתי שאחרי השיחה עם אמא שלי זה ישתחרר. אבל זה עדיין תקוע.
כלומר,
השיחה הורידה לי איזה אבן מהלב, ופתחה פתח לשחרור, אבל השחרור עדיין לא קרה. עדיין מחכה לקרות...
וגם, בערב לפני שהגעתי לכאן, כשהייתי בירושלים, ולא הייתי בטוחה אם אני רוצה להגיע ליומולדת של אמא שלי -
זה היה כשחזרתי מה'חרדית' והלכתי ברחוב והרגשתי
שדברים עומדים בתוכי כמו מורסה מלאה מוגלה שכבר חייבת להתפוצץ.
אז אני חשבתי שאולי זה טוב שאגיע, כדי שדברים ייפתחו סוף סוף, שהמוגלה תצא, תתנקה.
הייתה לי שיחה חשובה עם אמא שלי.
והסברתי לה במה אני מרגישה חנוקה, ומה הייתי רוצה לבטא יותר בחופשיות. והיא אמרה שמעכשיו לא תעמוד בדרכי בעניין הזה.
אז למה אני עדיין לא מרגישה חופשייה בכלל?
כמה קשה לי להגיע לשחרור אמיתי של הדפוסים הישנים.
************
ויש
דברים שבכלל שכחתי במהלך השיחה איתה.
אבל בימים שעברו מאז נזכרתי בהם כשחוויתי אותם.
למשל, זה שהם כל הזמן אומרים לי שאני 'מפריעה'. כבר כתבתי על זה.
וזה
שאמא שלי חלק גדול מהזמן נמצאת באנרגיות עצבניות שמאוד משפיעות עליי.
היא הרבה מדברת בקול עצבני, צועקת, מתלוננת ומאשימה. על כל מיני דברים יומיומיים, לא רק על דברים 'גדולים'.
למשל היא חוזרת הביתה ונראה לה שמשהו זז לה במחשב, היא לא מפסיקה לתחקר אותי אם נגעתי במחשב, מה עשיתי לה, למה זה התקלקל לה. ואם באמת השתמשתי במחשב, אז ברור שזה 'בגללי' ואני 'קלקלתי', ולא חשוב שאני בכלל לא הזזתי כלום ממה ש'זז' לה.
אז עד שהבעיה לא תיפתר היא ממשיכה לקטר, ולנסות למצוא אשמים, ולהתלונן בקול.
הרבה פעמים היא מתחילה לקטר בחדר, וממשיכה תוך כדי הליכה לחדר אחר, ומצפה שאני אמשיך להקשיב למה שהיא אומרת.
היא פשוט מדברת אל עצמה, אבל יש הרגשה שהיא מצפה ממני להגיב.
זה
מאמץ גדול בשבילי.
זה עושה לי ויברציות מאוד עצבניות,
אני מרגישה במתח ובלחץ.
כל הזמן נדמה לי שאני אשמה במשהו, או שאני צריכה להוכיח שאני לא אשמה.
וגם אם העניין בכלל לא קשור אליי, והיא עצבנית על משהו אחר, אני מתכווצת.
כי
גם כשהיא עצבנית על משהו אחר, היא משליכה את זה כל כל מי שמסביב.
ובכלל כל הדיבורים העצבניים שלה, הצעקות והתלונות שלה - פשוט
שורטים לי את הנפש. נורא קשה לי להישאר בשוויון נפש.
כשהיא ממשיכה להתלונן ולהתלונן בלי סוף וכאילו 'מדברת לעצמה' ובכל זאת מצפה שמישהו יתייחס, אני אומרת לעצמי שזה לא ענייני. שתמשיך לדבר. ואני לא מגיבה.
זו כבר התקדמות מבחינתי.
אבל בתוכי - כיווץ.
ממש ממש קשה לי שזה לא ישפיע עליי.
אז אני יודעת שהיא לא אשמה בעניין, ואני לא יודעת אם זה בכלל דבר שאפשר לפתור -
אבל זה מביא אותי להבנה *שגם אם יש הרבה דברים שדיברנו עליהם והגענו בהם לפתרון והסכמות, שזה נורא חשוב -
עדיין יש את הדבר הזה שפשוט קיים, וזה מקשה עליי להיות קרוב אליה.*
היא לא אשמה בזה. אבל זה גורם לי סבל. רצון לברוח הכי רחוק שאני יכולה....
**************
עוד דבר,
מזמן עוד כשהייתי כאן שמתי לב שכשאני בבית לבד
ואני שומעת אותם מגיעים, משהו בתוכי מתכווץ. רוצֶה להסתיר את עצמו.
ישר אני חושבת
אם יש משהו שאני מהר צריכה להסתיר, כדי שלא אקבל על כך הערות.
מה הם יגידו על זה שאני כ"כ הרבה שעות מול המחשב למשל, או על מה שעשיתי או לא עשיתי היום, וכו'.
לידם, משהו בתוכי מנסה להוריד פרופיל.
מרגיש לא מספיק טוב, אשם במשהו, ראוי לגינוי.
שמתי לב שגם עכשיו זה לא עבר לי.
כשאני שומעת אותם מגיעים - אני מתכווצת.
אוף. למה?
וגם שמתי לב,
שאני כאילו מצפה מעצמי להוכיח להם שהשתניתי במהלך הזמן הזה.
שאני יותר עצמאית למשל, או שאני מנצלת את החיים שלי יותר טוב.
ולכן אני לא מאפשרת לעצמי להיות כפי שאני.
אמא שלי למשל, תמיד שנאה שאני יושבת על המחשב עד הבוקר, והיא שנאה לראות אותי ליד המחשב כשהיא קמה. היא הייתה צועקת ומאיימת אם זה היה קורה.
אז גם עכשיו מצאתי עצמי כשישבתי על המחשב עד לפנות בוקר, שאני משתדלת לסיים מהר מהר כדי שהיא לא תראה אותי כשהיא קמה.
גם - כדי שהיא לא תחשוב שאני עדיין אותו הדבר.
וגם - כדי שהיא לא תתעצבן עליי.
אז אני חושבת:
- למה אני צריכה להוכיח להם שהשתניתי? נכון, השתניתי בהרבה דברים. אבל לא שום דבר שצריך להוכיח. אני צריכה להיות בדיוק כמו שאני. וגם לולא השתניתי בכלום - זה גם היה בסדר. מה פתאום שאני אהיה טובה רק על תנאי?
- למה לכל הרוחות אני צריכה לפחד מאמא שלי? איזו מין מערכת יחסים זאת? שאני כל הזמן במתח 'שהיא רק לא תתעצבן'.
ומה, האם הפתרון היחיד הוא שלא יהיה אכפת לי שהיא מתעצבנת, ושאני אהיה מוכנה בכל רגע לעזוב את הבית שלהם במקרה שיחליטו שוב 'להעיף' אותי?
רק ככה זה יכול להתנהל?
אולי אפשר שזה יהיה גם אחרת?
**************
עכשיו,
בעניין אבא שלי.
עליו בכלל לא דיברתי עד עכשיו. ואיתו גם לא דיברתי על הדברים.
כמה שזה נראה שאמא שלי היא שהייתה הדומיננטית בחיים שלי, וכאילו היא זו שיותר רלוונטית -
נראה לי שזו טעות.
אבא שלי השפיע עמוק בנפשי, אבל בצורה סמויה, ולאו דווקא פחות פוצעת.
רק שבגלל שזה סמוי, הרבה יותר קשה לפתוח את זה.
וגם
יותר קשה לי לנהל איתו שיחה של ממש. הוא הרבה פחות פתוח לזה, והרבה פחות מודע לעצמו.
טוב, אולי הייתי צריכה לנסות, אבל איכשהו,
כמה שהיה נראה שעם אמא שלי זו 'הבעיה' - דווקא לשיחה עם אבא שלי עדיין לא הבשלתי.
הבעיה, שהוא לא מודע לדברים שדיברתי עם אמא שלי, ולא מודע להסכמות שהגעתי אליהן איתה (לא יודעת אם היא סיפרה לו), וגם אם הוא מודע - לא בטוח שהוא מסכים להן.
אחד הדברים החשובים שדיברתי עם אמא שלי זה, שהיה לי מאוד קשה,
שעל כל דבר שלא הלך לפי רצונה - מיד הייתה גולשת לשימוש בכוח, באיומים ובעונשים.
זו הייתה הדרך היחידה שלה להתמודד. הדרך היחידה שלה להשיג את מה שהיא רוצה.
ואמרתי לה שמפריע לי שזו עדיין הדרך שלה. (כתבתי כבר, כמו שמאיימת שהיא 'תעזוב את השולחן' אם נמשיך באותה התנהגות, או שהיא תעיף אותי מהבית....)
והיא הבינה אותי, ואמרה שתנסה להגיב אחרת, גם אם אעשה דברים שאינה מסכימה איתם.
עכשיו, עם אבא שלי זה יותר קשה.
גם הוא לא מכיר דרכים אחרות מלבד 'כוח', איומים ועונשים.
אמא שלי לפחות יודעת שהדרך שגידלו אותנו לא הייתה הדרך הנכונה, ושמכות למשל, זו לא הדרך.
וזה מנחם לפחות שהיא יודעת את זה היום.
אבא שלי לעומת זאת יכול לצאת ביציאות מסוג: 'לא הרבצנו לכן מספיק, בגלל זה יצאתן ככה'. ונדמה שהוא באמת מאמין בזה. (צריך ממש להחזיק חזק כדי לא לצאת משיווי המשקל כשהוא אומר דברים כאלה....)
שלשום שאלתי אותו איפה נמצא יישוב מסוים בארץ, הוא אמר לי שזה בוואדי ערה, וישר נלחץ שאולי אני רוצה לנסוע לשם (לא היו לי כוונות), אז הוא אומר לי: 'שלא תעיזי לנסוע לשם בטרמפים. את שומעת? אם את נוסעת לשם בטרמפים, אז זהו. אני לא מדבר איתך יותר'.
קודם כל, אני
לא אהבתי לגלות שזה שהוא מכיר את הבלוג גורם לו להתערב לי בחיים עכשיו !
שנית, אני ממש לא אהבתי את זה שישר הוא גולש לאיום.
הוא יכול להגיד את דעתו, אבל שלא יאיים ב'עונש' !
מה אני, ילדה בת 3?
וגם על ילדה בת 3 לא צריך לאיים בעונשים !
זו הדרך היחידה שהוא מכיר.
קצת אחר-כך ישבתי לידו על הספה, וכאבו לי הרגליים (סיפרתי כבר שיש לי כאבי שרירים. זה במיוחד ברגליים), אז הרמתי אותן על השולחן של המחשב.
אבא שלי יש לו משהו רציני נגד רגליים, אז ישר הוא אומר לי 'תורידי ת'רגליים'.
'אבל הן כואבות לי'.
'תורידי ת'רגליים'.
לא משנה אם הוא צודק או לא, מה שמשנה זה - שאם אני לא הייתי עושה מה שהוא אומר - אז מיד זה מגיע למקום של שימוש ב'כוח'. עונש.
בגלל שהמצב מאוד רגיש עכשיו, לא רציתי שהוא יידרדר, אז הורדתי את הרגליים.
זה היה עלול להגיע לעזיבה נוספת את הבית.
אני הרבה פחות פוחדת מזה עכשיו, אבל לא רציתי לקלקל משהו טוב שהתחיל.
ובכל זאת, זה נורא נורא חורה לי.
אני חושבת על זה שיש משפחות, שההורה אומר לילד 'תוריד את הרגליים' והילד לא יוריד.
איך הוא מתמודד עם זה? אני לא יודעת. יש כל מיני דרכים.
אולי הם יריבו, אולי יהיו צעקות, אולי יהיו הסברים, מישהו יוותר, לא יודעת.
אבל עדיין הם
מתמודדים כשווים אל שווים.
ההורה לא הולך להשתמש ב'כוח' שיש בידו, ולאיים על הילד בכך שיעיף אותו מהבית בגלל זה.
הבעיה עם אבא שלי, שדווקא משום שהוא מרגיש כה חסר אונים ולא שולט בסיטואציה - הוא
חייב להשתמש בכוח, כדי לשמור על ה'כבוד' שלו.
ובעיניו זה עניין של כבוד אם אני שמה רגליים או לא.
הדרך היחידה שלו להתמודד עם חוסר האונים שהוא מרגיש כשלא עושים מה שהוא אומר - זה לאיים ולתת עונש.
אין דרך אחרת.
אני הייתי רוצה לפתוח את ההתמודדות הזאת להתמודדות של שווים.
אתה רוצה משהו אחד. אני רוצה משהו אחר.
אתה מוותר מראש על הנשק הזה של הכוח עליי. מוכן להיות עם תחושת חוסר האונים. לחפש דרכים אחרות להתמודד
עכשיו נראה מה קורה....
אז שוב,
- לא משנה מי צודק בויכוח ספציפי כזה או אחר.
מה שמפריע לי נורא זה הנטייה שלהם להשליט את הרצון שלהם ע"י שימוש ב'כוח' העומד לרשותם*.
זהו נשק הנשלף בקלות בכל סיטואציה בעייתית.
ונמאס לי להיכנע תמיד. (זאת הרי הסיבה שעזבתי אז את הבית).
************
מובן *שהסיטואציה הזו עם אבא שלי שוב נתקעה לי כעצם בגרון.
פלא שהכאב בגרון לא משתחרר לי?*
נמאס לי להרגיש נתונה לכל גחמה שלהם.
אם
פלוני אלמונית הזכירה את
כאסקופה הנדרסת - אז כאן בדיוק אני מרגישה את זה.
מול האיומים האלה.
ואם אני מתנגדת להיכנע ל'איומים' - אז יכול להיות לזה מחיר גבוה.
אני שוב ושוב מרגישה שאני צריכה או לוותר על עצמי - או להיות מוכנה לעזוב פעם נוספת את הבית.
שבכל רגע זה עלול להתפוצץ מחדש.
זה כואב מדי ונראה כחסר מוצא.
אני לא יודעת מה לעשות.
)
).
