נשית שלי

[תפוח_אדמה*]

אישה במסע, אני מסכימה איתך לגבי הרוב, מלבד העניין של הנאמנות. יש שבטים היום, שחיים כמו פעם, שהם מונוגמים ובהחלט ניתן למצוא אצלם נאמנות. בוודאי נאמנות רשמית, וגם אמיתית, ויש בהם הרבה בני זוג עם קשר טוב. בהרבה שבטים אפשר להתגרש, ולא רק הגבר יכול להחליט על זה. גם האישה יכולה ללכת. יש כאלה שלא.
תפקידים שונים לגבר ולאישה לא מבטלים את הקשר המשפחתי. אוכלים ביחד, יוצאים ביחד ליער, מגדלים ביחד את הילדים, הולכים ביחד לגינת היער, יושבים ביחד ומעשנים, או שותים תה,או מה שמקובל באותו השבט כפעילות פנאי. יש חברות שבהן אין את הקשר הזה בכלל, והנשים והגברים לא עושים כלום ביחד, לא אוכלים, לא ישנים, כלום. מהמעט שאני יודעת, הדפוס הזה נפוץ יותר בצפון ומזרח אפריקה, ובמזרח התיכון (לתחושתי זה הולך ביחד עם מילה, אבל זה ממש לא מבוסס).
אני אישית חושבת שהבעייה העיקרית של הדתות המונותיאיסטיות היא הכפייה המובנית בהן. זה מייצר מצבים לא טבעיים (כלומר כאלה שלא באים לנו בקלות) ואנחנו נדרשים להתאים את עצמנו למציאות שלא עונה על הצרכים שלנו.

[אישה_במסע*]

יש שבטים מונוגמיים. אבל מה זה אומר שיש נאמנות? כלומר, אני בטוחה לחלוטין שיש זוגות נאמנים, אבל קראתי באחד מהספרים סטטיסטיקה של בגידות, ואני זוכרת ש-30% בוגדים. אולי יותר, אולי פחות, אני לא זוכרת בדיוק.

הספר השווה אותנו לבעלי חיים אחרים, ויש בעלי חיים שהם מונוגמיים. כלומר, מונוגמיים ממש, בן זוג אחד ולכל החיים, בלי בגידות. אצל המין האנושי זה לא קיים. בשום חברה, מעולם, זה לא קרה.

בנוגע לגירושין, אני אישית לא נתקלתי במידע על שבטים בהם יש גירושין מקובלים חברתית. אבל מבחינה פרקטית זה הרבה יותר פשוט מהבירוקרטיה של ימינו.

ותפקידים שונים אל מבטלים קשר משפחתי, בכלל לא. כתבתי את זה כדי להבהיר שלא היה שיוויון במובן המודרני של המילה. ולצערי לרוב אין מידע מהימן על מה קורה למי שרוצה לצאת מגבולות התפקידים המגדריים. וזה נושא שבהחלט מעניין אותי.

למה את מתכוונת בכפייה מובנית בדתות מונותאיסטיות? יש כפייה מובנית בהמון דברים, כולל בשבטים ובמדינה המודרנית. אני חושבת שאתמתכוונת למשהו מעניין, אבל לא הבנתי למה את מתכוונת.

[תפוח_אדמה*]

המונותיאיזם הוא מאד מחייב. יש בו רק דרך אחת אפשרית, של אל אחד, עם חוקים מסויימים. גםאם החוקים במקורם לא היו נוקשים, הם נוטים לייצר החמרה (למרות שזה עניין תקופתי, יש גם חברות מונותיאיסטיות שעברו תהליכים של חילון, אבל אני לא בטוחה שזה נחשב). המנגנון שבו יש רק דרך אחת נכונה מחייב כפייה על האנשים באותה החברה.
יש בעיני הבדל בין החיים ומה שנגזר מהם, כמו שחייבים לאכול ולכן חייבים להשיג אוכל, לבין כפייה חיצונית שמדברת על החובה להשיג את האוכל ולהגיש אותו בדיוק בצורה שמישהו אחר רוצה. או בין הצורך לעשות פיפי, והעובדה שאולי תחליטי להתאפק כי את יושבת עם בן הזוג בכיף ולא בא לך לקום, לבין החובה להתאפק במצבים מסויימים (למשל בעבודות מסויימות או בבית הספר).

דוגמאות לשבטים שניתן להתגרש בהם: ההימבה בנמיביה והוואראני בפרו. יש שבטים שהמחיר על פרידה הוא גבוה, ובהרבה מהם קשה לאישה בלי גבר.

[תפוח_אדמה*]

בשבטים שגירושין הם דבר לא מקובל, יהיה קשה מאד לאישה אם היא מתאלמנת, כי היא חייבת להיות תחת החסות של גבר. זה אגב מה שקורה כשנותנים לגבר את התחושה המזוייפת שהוא מלך, הוא מתחיל להאמין בזה. למי שמתבלבלת, זה לא אומר שהאישה צריכה לשלוט בגבר. זה אומר שהכי טוב שהם יעבדו ביחד, ואם אפשר לרתום גם את הילדים לעניין, מה טוב.

[תפוח_אדמה*]

במחשבה שנייה, יכול להיות שהמונותאיזם התפתח בעקבות חברות יותר נוקשות ולא להיפך. אם יש מנהיג או מלך שקובע הכל, כדאי שזה יהיה בחסדו של האל, ואז אולי עדיף לייצר היררכיה בין האלים. ואם כבר יצרו היררכיה, אז אפשר להיפטר מכל השאר והנה לך סמכות עליונה, אלוהית, וסמכות עליונה אנושית שמסבירה לך מה הסמכות האלוהית רוצה.

[אישה_במסע*]

תפוח אדמה

בשלוש הדתות המונותאיסטיות יש נטייה להגיד שיש רק דרך אחת אפשרית, אבל אלו לא הדתות המונותאיסטיות היחידות שהתקיימו אי פעם. מספיק להסתכל בקטגוריה של הדתות המונותאיסטיות בויקיפדיה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7% ... 7%95%D7%AA

הדת הבהאית לא נראית לי כופה באופייה. גם הסיקים נשמעים לי נחמדים.

ואני לא חושבת שמונותאיזם מחייב להאמין שיש דרך אחת נכונה. נראה לי שרוב האתר הזה מונותאיסטי, אבל האמונה באל/ה אחת לא אומרת שהיא נתנה חוקים מחייבים מעבר לכללי המוסר.
מה שכן, אני חושבת שלדתות מונותאיסטיות יש נטייה מובנית לכפייה, ויותר סיכוי להניח שיש דרך אחת.

במיוחד ביחס לכל שאר האפשרויות הרבות שיש לאמונה דתית (ויש המון. התכוונתי לפרט ועצרתי אחרי האלטרנטיבה השישית).


בנוגע לכפייה - אני חושבת שגם מסגרות אחרות כופות. הן פשוט כופות פחות, ולכן טובות יותר.


בנוגע לשבטים, שאלית לא על שבטים בהם אפשר להתגרש אלא שבטים שבהם יש יחס סביר למתגרשים.
אני אישית מלבד החברה המודרנית לא מכירה חברות כאלו. אפילו אצל בנות המוסו יש מחיר לגירושין, רק שאצלן הגבר הוא זה שסובל.

[אישה_במסע*]

בשבטים שגירושין הם דבר לא מקובל, יהיה קשה מאד לאישה אם היא מתאלמנת, כי היא חייבת להיות תחת החסות של גבר

למיטב ידיעתי זה לא ממש נכון. אני יכולה לתת דוגמא נגדית, אבל לא שבטית. החברה הרוסית הקדומה בה אני בכלל לא בטוחה שהייתה אפשרות לגירושין, אבל החיים היו במסגרת של משפחה מורחבת. הייתה תקופה בה חיו בבית גדול משותף, אחר כך עברו לבתים לכל זוג. האלמנה פשוט נותרה במסגרת המשפחה המורחבת <מעצבן נורא שבעברית אין מילה ראויה עם עתיקות וקונטציות נכונות> והמשיכה למלא את העבודות הנשיות. הבית היה קומוניסטי בסגנונו - אכלו ביחד, כך שלא הייתה בעיה להסתדר. בזמנים מאוחרים יותר האלמנה חייה אצל הבן, או נותרה אצל הורי הבעל. אגב, זה נכון כמעט עד ימינו, עדיין אפשר למצוא את הנטייה שיש בתרבות הרוסית לגור בבית אחד עם הסבתא.

לאישה עם ילדים יכול להיות קשה, אבל לאו דווקא יהיה - רוב האוכל בא מליקוט שהיא יכולה ללקט, וחלוקת השלל מהצייד הייתה שונה בשבטים שונים, ובחלק היא בהחלט יכלה לקבל גם את החלק הראוי שלה.

למען האמת, לדעתי ההבדל העיקרי הוא בין חברות עם יותר דאגה הדדית ומערכת תמיכה חברתית, לבין כאלו שלא. כי אם לא, אז אלמן פשוט לא יכול לגדל ילדים. בכלל. הוא נושא אישה אחרת, או לא יודעת מה עושה.

<מישהי זוכרת מה הדף בו רשמה בשמת על נישואין בתור משהו שעושים בעלי אדמות ורק הם, כי כדי לנהל משק בית זקוקים לגבר ולאישה, ואם יש אלמנ/ה הוא או היא חייבים להינשא כי אי אפשר להתסדר לבד?>


בנוגע למונותאיזם, למיטב ידיעתי ההיסטורית זה לא נכון. לפחות לגביי היהדות והנצרות אני יכולה להגיד בוודאות. לגבי האיסלם לא יודעת, ולגבי שאר הדתות המונותאיסטיות אני יודעת עוד פחות.

[תפוח_אדמה*]

יש חברות שבהן לא מסתמכים על ליקוט אלא על בקר. במקרה כזה, בפרט אם לאלמנה אין בנים (שאז יוצר סביר שיתמכו בה) היא נשארת עם אחד האחים. ברור שיש שבטים בהם האישה מתאלמנת ונשארת עם הילדים שלה, ליד ההורים שלה, ומסתדרת. יש כאלה שבהם היא אינהרנטית ורשמית תלוייה בגבר, ואז אם לגבר נמאס או לא מתאים לו היא יכולה להיות בבעיה.
לא הבנתי,מה לא נכון לגבי הדתות?

[אישה_במסע*]

לגבי דתות, לא נכון ש: יכול להיות שהמונותאיזם התפתח בעקבות חברות יותר נוקשות ולא להיפך.

בנוגע לחברות, יכול להיות מעניין מתישהו לקרוא עליהן, אחרי איזה נצח או שניים. אני לא בטוחה עד כמה החברות האלו הן חברות של לקטים, אבל זה לא ממש משנה. גם ככה הדיון הזה לע לקטים זה אוף טופיק אחד גדול.

[טלי_ב*]

_מכירה את זה שלומדים מילה חדשה ואז פתאום שומעים אותה כל הזמן? שמתחילים לחשוב על הריון ופתאום רואים המון נשים בהריון?
את כרגע מאוד חזק בתןך תובנה מסוימת על עצמך ועל מערכת היחסים שלך, ולכן את רואה את זה מכל עבר.
מה שמשאיר את ההכללה, כפשוט הכללה.
אבל בכל זאת חשוב לי להגיד את מה שאני חווה_
מגיבה רגע על זה, למרות שלא ממש קשור לנושא כבר, כי אני כתבתי את המשפט המצוטט -
איפה שמופיע לך "אבל", יכול בעצם להופיע "ולכן".
כשאת כותבת את מה שאת חווה זה לא הכללה, זה ההפך מהכללה.
הכללה זה להחיל את החוויה שלך על כוווולם (ובעיני - גם על כמעט כולם, אם המיעוט זניח בעיניך).
מה שניסיתי בעצם לומר הוא, בין היתר, דבר כזה - יש לנו (לכולנו, זה משהו שכנראה יש לו בסיס ביולוגי) נטיה לחשוב שמה שאנחנו רואים סביבנו מעיד על האוכלוסיה הכללית. סטטיסטית זה לא נכון, גם אם אנחנו "רואים" בצורה אובייקטיבית, מה שאנחנו בדר"כ לא.

_שפתאום לא יכולתי יותר ואמרתי משהו כמו "לא רוצה להיפגש, לא צריך. אפשר לוותר. אני לא הולכת להחזיק את הקשר הזה על הכתפיים שלי.
את יודעת מה?
לתפיסתי היום, התגובה הנכונה על מצב כזה היא אף פעם לא כעס, דיבורים או דרישה מהצד השני לשנות את התנהגותו._
מסכימה לגבי כעס ודרישות (אני מעדיפה אגב להגיד "תגובה אפקטיבית" ולא "תגובה נכונה", למרות שנראה לי שאנחנו מתכוונות לאותו דבר. נכון/לא נכון מעורר אצלי את השיפוט העצמי...)
אבל, אם בא לך להרחיב, מה רע בדיבורים? לנו זה עובד. כלומר, אם אחד אומר את מה שעל ליבו, השני ייקח לתשומת ליבו.
מה שכן, הניסיון שלי מראה שאפשר גם בלי לפעמים חשוב להראות שכועסים ושאי אפשר יותר ולהשמיע קול זעקה. , כלומר אפשר גם ברוגע, לפחות עם בני זוג מסוימים, אולי לא עם כולם. לא אגיד שאצלנו זה תמיד ברוגע, כי זה לא, אבל זה לא כי נראה לנו שעדיף ככה, זה פשוט כי מתפלק לנו לפעמים. כל אחד לפעמים נמצא לא במיטבו.
מה שכן, נראה לי שזוגיות טובה יכולה להכיל גם את הכעס והזעקה האלה כשהם קיימים.

[טלי_ב*]

מה שכן, נראה לי שזוגיות טובה יכולה להכיל גם את הכעס והזעקה האלה כשהם קיימים.
פתאום חשבתי שאפשר כאן להבין אותי לא נכון - אני לא מתכוונת למצב שיש הרבה כעס, חלק גדול מהזמן.

[נשית*]

התעוררתי הבוקר בארבע ולא נרדמתי עד שצלצל השעון.
ראיתי את עצמי לוקחת אחראיות על חיי, על הדברים שמציקים לי כל כך ואני לא עושה דבר לשנותם.
רוצה להציל את עצמי ומשפחתי מהבדידות שנפלנו אליה וחושבת שאני יודעת איפה להתחיל.
שתקתי מספיק, התבוננתי מעט, האשמתי והואשמתי יותר מידי. למדתי הרבה מאחרים והגיע הזמן לחיות יותר את חיי. יש עציצים שמחכים שאשקה אותם יותר, בעל חיים שמחכה שאלטף אותו יותר, ציפורים שמחכות שאקשיב יותר לציוצם, שמש שמחכה שאתבונן בה זורחת ושוקעת, בן זוג וילדים שמחכים לי שאעזור להם לצאת ממלכודות מתוקות שהכנסתי אותם אליהם.
בדימיוני ראיתי את עצמי לוקחת את הממיר והראוטר ומחביאה אותם להמון המון זמן. לא יודעת אם אעשה את זה, כרגע אין לי אומץ להתמודד מול משפחתי, אבל מול עצמי אני יכולה. הולכת להשקיט את כל קולות הרקע מחיי.
אפילו אכתוב בכתב ידי, בתוך מחברת ואגמל מהצורך לקרוא תגובות. אחזור לזה כשארגיש חזקה מספיק לצרוך מדיה במידה.
טלוויזיה ואינטרנט הם כמו לחם ועוגות: טעימים, זולים, ממכרים והורסים את הבריאות. חייבת להיגמל מהם וללמוד לצרוך אותם במידה.

אולי עוד ניתן להציל את חיי. היו שלום בינתיים. תודה על כל העזרה.

[פלוני_אלמונית*]

דרך צלחה!

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואגמל מהצורך לקרוא תגובות.
מזדהה, זה ממכר.
גם סוג של תחליף לפעולה.
תודה על התובנות שלך בדיון שלי...
קחי את הזמן. הניתוק הזה מה"רעש" עושה טוב, השאלה היא ההמשך.

[נשית*]

http://homertov.blogspot.co.il/2015/06/blog-[po]post 47[/po].html

[שלמה_ואהובה*]

נשית יקרה
מה שלומך?
מתגעגעת אליך.
איך הולך עם האיש?

אצלי עם האיש במסע, עליות, ירידות, סערות, רוגע.
מנסים להרות.
עושה עבודה עם מטפל על אהבה עצמית והרגעת חרדות, לא פשוט.
מנסה כמה שיותר לעבוד פנימה, על עצמי, ופחות לנסות לשנות אותו ולהתאכזב.
לפעמים באמת חושבת שסובלת מפיצול אישיות, לעיתים מרגישה שהכול בסדר, למרות הבעיות, שזה כמו כל הזוגות, עבודה קשה זוגיות.
לעיתים מרגישה שכלואה בנישואים לא טובים.
משגע אותי שאין לי ודאות והבנה לאורך זמן אם אני סתם בסרטים או שבאמת הקשר גורע ממני.
לא יודעת.
בכל מקרה, העבודה היא ראשית פנימה, להיות מאושרת עם עצמי. וזה באמת בפוקוס על זה, לעשות כל יום משהו למען עצמי, למען האושר שלי, והקידום שלי.

רואה את הסדרה זוגות בערוץ 2, מאוד מעניין. לראות שלכל זוג יש את הקונפליקטים שלו, שרב הדימיון על השוני.
והסקס - פחות במרכז הבמה כרגע.
אני בעיקר מספקת את עצמי והרבה פחות לוחצת ויוזמת. עייפתי.
ואלי זה לא כזה נורא. האורגזמות הכי טובות שלי הם עם עצמי, ללא פחד ולחץ, פשוט פורקן.
וכשאיתו יותר חשוב לי להתקרב, פחות הלגמור והסערה המינית. וגם כמובן שיותר חשוב לי כרגע להרות.
אז הכול מתגמד.
בדיוק לפני שנה הכרתי את הזר שהסעיר אותי בטירוף, כמו מכורה לסם הייתי.
כיום זה נראה לי כמו מקסם שווא לגמרי.
ועדיין, בהחלט יתכן שמתישהו בהמשך חיי הפוקוס על הרצון לחיי סקס מסעירים ישוב לקדמת הבמה.
ואז מי יודע, אולי שוב זה יקרה מחוץ לנישואים.

[נשית*]

היי שלמה ואהובה
כותבת עכשיו אהבה בלומה

נכון לעכשיו כותבת אחרת. פחות מספרת את פרטי ההתרחשויות ויותר מנסה לכתוב לעצמי, לכתוב אליו להבין מה היה ומה יהיה.
מזהה את את פיצול האישיות כי מאוד קשה לי לקבל את המציאות הזו שאת מתארת ומידי פעם מבליחה קבלה ש