נותנת שיתעללו בי

אני בתהליך מודעת כבר שנה ולאחרונה הבנתי במקום עמוק מאוד בתוכי שיש בתוכי חלק שנותן, שמאפשר שמצפה, ורגיל שיתעללו בו ומבחינתי "זה בסדר", אני לא צועקת הצילו, אני מרגישה לצערי נוח עם זה. אני יודעת שזה לא תקין אבל לצערי זה מה שאני מרגישה וזה כנראה כתוצאה מההתעללות שעברתי כל השנים. היום אני רוצה לייצר בתוכי חלק נחוש שאומר "לא להתעללות", "דיי אני לא מוכנה עם זה יותר", "אני ראויה ליחס אוהב ומכבד" איך אני עושה זאת? איך אני יכולה להגיע למצב שהתעללות "תצרום" לי מידית, איך אני מפתחת את העמוד שידרה הזה, איך אני מפתחת תדר של "אני ראויה לכבוד והערכה".
אשמח לתגובות

מה עושים לך?

היחס שאני מקבלת הוא יחס לא מכבד, מזלזל, מבקרים אותי, מאשימים אותי מקטינים אותי,צועקים עליי ואני מוצאת את עצמי שותקת, אני לא עוצרת את זה. ואני רוצה לתקן את מה שכתבתי אני לא אוהבת שמתעללים בי אני נמשכת לזה. יש חלק בתוכי לא מודע שנמשך לזה.

יכולה לתת דוגמא למשהו שאת נתקלת בו לרוב?

לדוגמה, אימא שלי יושבת בבית עצבנית, מתוסכלת, אני מגיעה הביתה שמחה, היא תמצא דרך להנחית אותי, היא פוגעת בי בעיקר בנקודות חולשה שלי ולא בוחלת בשום דרך כדי לגרום לי לכאב, כעס,עצב וכו', או כשאני לא מרצה אותה היא תעשה לי פרצופים חמוצים, שתיקות, תאשים, תבקר, תכפיש אותי. (ואני לא יכולה לעזוב את הבית בשלב הזה)

היא תמצא דרך להנחית אותי, היא פוגעת בי בעיקר בנקודות חולשה שלי ולא בוחלת בשום דרך כדי לגרום לי לכאב, כעס,עצב וכו', או כשאני לא מרצה אותה היא תעשה לי פרצופים חמוצים, שתיקות, תאשים, תבקר, תכפיש אותי. (ואני לא יכולה לעזוב את הבית בשלב הזה)
ממליצה לך בתור התחנה הראשונה במסע שלך למצוא

איך אני מפתחת את העמוד שידרה הזה, איך אני מפתחת תדר של "אני ראויה לכבוד והערכה".

לקרוא את הספר "איזורי המשגה שלך" מאת וויין דייר.
לקרוא בעיון.
להתבונן איך את משתפת פעולה, בלי כוונה מודעת, נגד רצונך, ומפני שאת לא מכירה דרך אחרת - עם היחס אלייך.
לדוגמא:

היא תמצא דרך להנחית אותי.
לא. היא עושה דברים שגורמים לך להנחית את עצמך.

פוגעת בי בעיקר בנקודות חולשה שלי.
לא. היא עושה משהו שנוגע בנקודות החולשה שלך, ואז את מחלישה את עצמך.

כדי לגרום לי לכאב, כעס, עצב.
אי אפשר "לגרום לך" לכאב, כעס או עצב. את גורמת אותם לעצמך בגלל הדברים שאת אומרת לעצמך בתגובה למשהו שהיא עושה (שיכול להיות בכלל לא קשור אלייך או יכול להיות מכוון לפגוע בך, זה לא משנה).

היא תעשה לי פרצופים חמוצים.
זו את שקובעת אם את מושפעת מהם או לא.

תאשים, תבקר, תכפיש אותי.
נגיד שהיא אומרת כל מיני דברים שנשמעים לך כמו האשמה, ביקורת או הכפשה.
נגיד שהיא היתה אומרת אותם בתורכית ולא היית מבינה מלה.
איך זה היה משפיע עלייך?
מה יקרה אם תעמידי פנים שהדיבורים האלה הם קשקושים בתורכית? נסי להעמיד פנים שהיא מדברת תורכית ותראי מה קורה. ככה, בתור ניסוי כזה. תרגיל במשחק...

איך אני מפתחת את העמוד שידרה הזה, איך אני מפתחת תדר של "אני ראויה לכבוד והערכה".
(ואני לא יכולה לעזוב את הבית בשלב הזה)
לפתח עמוד שדרה כזה זו אכן מטרה מאוד חשובה, אך לרוב צריך להשקיע זמן ומאמצים שונים כדי להגיע אליה, וגם זה בשלבים.
אז מה עושים בינתיים?
את לא יכולה לעזוב את הבית אבל את יכולה לעזוב את הסיטואציה, את החדר.
למשל, כשאת נכנסת הבייתה ורואה שהיא מוכנה להתחיל בריקוד הזה, אז את מודיעה שהיה לך יום מאוד קשה ואת חייבת ממש הרגע ללכת להתקלח \ את חייבת למהר לשירותים \ יש לך שיחת טלפון מאוד דחופה \ את מאוד עייפה וחייבת ללכת לישון \ קבעת עם חברה ואת הולכת אליה \ וכל תירוץ שעולה בדעתך. פשוט נסי לא לשתף איתה פעולה, לא להיות איתה באותו חדר כשהיא מתחילה עם כל המניפולציות.

דרך בריחה אחרת: לדבר אל עצמך בפנים. לומר לעצמך היגדים חיוביים ומחזקים. למשל: אני שלווה. הכל בסדר. או את המשפטים שכתבת כאן, למשל:
אני ראויה ליחס אוהב ומכבד"

בריחה מסוג אחר: היא עושה פרצופים? הסבי את הראש. נסי לא להסתכל.
נסי להפעיל הומור: כמו איך היא נראית כשהיא עושה את הפרצופים האלה?

ולפעמים, כשהיא ממש ממש מגזימה, אפשר גם להגן על עצמך בצורה ישירה. לומר לה במפורש: מספיק! נמאס לי כבר! אני לא מוכנה שתדברי אליי ככה!

ולעתים קרובות לומר לעצמך היגדים חיוביים (גם - או בייחוד - כשאת לבד, בלי אף אחד בסביבה, בלעדיה). הספרים של לואיז היי מלאים היגדים מהסוג הזה ויש גם אתרים באינטרנט. אמרי לעצמך משפטים קצרים, בגוף ראשון, בלשון הווה - בדיוק כל מה שאת רוצה. למשל:
אני חזקה
אני ראויה לאהבה ולכבוד
אני מוגנת
אני אוהבת את עצמי
אני מכבדת את עצמי
מגיע לי יחס טוב
וכו' וכו'

בהצלחה!

בשמת א,
אני, אני, אני... מהתשובה שלך הבנתי "שהכול מתחיל ונגמר בי", איך אני משנה את נקודת המבט לכזו? אני בחורה רגישה מאוד מאוד שדופקת חשבון לכולם.
הקושי שלי שהיא אימא שלי שיש בינינו היסטוריה משותפת טעונה, שאין בינינו יחסי כוחות שווים, שזה קשר שמעורבים בו הרבה רגשות שליליים ופחות חיוביים, שיש ציפיות לא מודעות ותכנים לא מודעים. איך עם כל זה אני מנטרלת את ההשפעה שלה עליי? האם זה אפשרי?
להתבונן איך את משתפת פעולה, בלי כוונה מודעת, נגד רצונך, ומפני שאת לא מכירה דרך אחרת - עם היחס אלייך.
נכון, אין לי כלים להתמודד עם זה? האם יש לך עצה בשבילי?
לא. היא עושה דברים שגורמים לך להנחית את עצמך.

לא. היא עושה משהו שנוגע בנקודות החולשה שלך, ואז את מחלישה את עצמך.

אי אפשר "לגרום לך" לכאב, כעס או עצב. את גורמת אותם לעצמך בגלל הדברים שאת אומרת לעצמך בתגובה למשהו שהיא עושה (שיכול להיות בכלל לא קשור אלייך או יכול להיות מכוון לפגוע בך, זה לא משנה).

זו את שקובעת אם את מושפעת מהם או לא.
איך אני מנחיתה את עצמי?מחלישה את עצמי? איך אני מתגברת על הפרצופים הזועמים, המאשימים? איך אני מנטרלת את עצמי מכול ההשפעות המזיקות האלה?
מה יקרה אם תעמידי פנים שהדיבורים האלה הם קשקושים בתורכית? נסי להעמיד פנים שהיא מדברת תורכית ותראי מה קורה. ככה, בתור ניסוי כזה. תרגיל במשחק...
הלוואי שיכולתי.

לי אורה,
העצות שלך כל כך פרקטיות, תודה

פשוט נסי לא לשתף איתה פעולה, לא להיות איתה באותו חדר כשהיא מתחילה עם כל המניפולציות.
אני הולכת לתרגל את זה, אהבתי את התיאור שלך כשהיא מתחילה "בריקוד הזה", זה ממש ככה היא מתחילה להרעיל ואני נותנת לה במה נשארת,מקשיבה, ומצטדקת והיא עוד יותר נכנסת בי, יש לך עצה כיצד אני הופכת את זה לדפוס התנהגות חדש?

צאי מהבית של ההורים שלך.

אני בחורה רגישה מאוד מאוד שדופקת חשבון לכולם.
מתרגלת חמלה אין סופית לרגישות שלך.

איך אני מנטרלת את עצמי מכול ההשפעות המזיקות האלה?

מחזקת את עצמך. מה מחזק אותך ונותן לך השראה?

חני בונה,
מה שמחזק אותי ונותן לי השראה זה ספרי התפתחות, להגיע לתובנות, לשתף חברה טובה. אני רוצה ללמוד להתמודד מול אנשים מרעילים ולהתחזק על אף הרגישות שלי.

_פלוני (09.10.2014 13:51):
צאי מהבית של ההורים שלך._
בשלב הזה אני לא יכולה לצאת מהבית, ולא הייתי רוצה לצאת מהסיבה הזאת, אני רוצה ללמוד להתמודד, אני לא רוצה לברוח. אני פשוט צריכה כלים.

תפיסת מרחק היא אינה, בשום פנים ואופן, בריחה.
חסרה לך שליטה בקשר וכשאת לא בתוך הסערה, את יכולה לשלוט במינון ובתדירות של קשר ומגע.
אבל אם את לא יכולה לצאת ואת כלואה שם מסיבות כאלה ואחרות את צריכה ללמוד כמה דברים:

צמצמי נוכחות בחללים משותפים. תכנסי לחדר שלך ותנעלי את הדלת. בסלון את פגיעה.
תלמדי לומר את המילים "אל תדרברי אלי ככה", "תשתקי" או "תסתמי את הפה".
תלמדי לשתוק ולהתעלם. לא לשתף פעולה, לא להכנס לדיון או וויכוח, שהרי אנשים מרעילים מחפשים קיר לזרוק עליו את הכדור. אל תיהי חלק מזה.

תיישמי ואת לא תצטרכי לשנן משפטים כמו "אני חזקה" - את תרגישי חזקה.
הכול מתחיל ונגמר בך. קחי אחריות על הלך הרוח שלך במקום להפקירו לכל עובר ושב.

פלוני,
תודה על העצות הנהדרות, אני הולכת ליישם אותן.
יש תפיסה שאומרת "שאם אני משתנה גם הצד השני משתנה" לכן אמרתי לך שאני לא רוצה לברוח אני רוצה ללמוד להתמודד, במערכות יחסים לשני הצדדים יש אחריות שווה למה שקורה בה ולאחרונה הבנתי שאני אפשרתי לאימא ובכלל לאנשים להתעלל בי כי זה היחס שאני רגילה אליו ומלווה אותי מהילדות, כאבתי את הנושא אבל לא ידעתי איך לעצור אותו, לא ידעתי להגן על עצמי, פשוט נשארתי במקום וקפאתי כשזה היה קורה. היום אני לא מוכנה יותר לספוג יחס כזה ורציתי כלים כדי לדעת איך להתמודד עם זה.

תודה לכולם על התגובות הנהדרות,
האם יש מישהו שיכול להסביר לי משהו שמאוד מפריע לי, למה אני לא מצליחה "לזהות" יחס מתעלל מהתחלה, רק כשהוא מקצין אני מתעוררת. איך אני יכולה לזהות מהתחלה יחס מתעלל? אני רוצה שמשהו בתוכי יתריע, יהבהב, יתקומם כשמתייחסים אליי בצורה לא מכובדת כי זה לא קורה. מה אני צריכה לעשות כדי לבנות את זה בתוכי?
אשמח לתובנות

איך אני יכולה לזהות מהתחלה יחס מתעלל? אני רוצה שמשהו בתוכי יתריע, יהבהב, יתקומם כשמתייחסים אליי בצורה לא מכובדת כי זה לא קורה.

אני חושבת שזה עניין של ניסיון ומודעות ויבוא לך יותר בקלות עם הזמן. לדעתי, מה שכדאי לעשות בשלב ראשון הוא לזהות מהו יחס מכבד. נשמע שגדלת בבית שבו לא כיבדו אותך ולכן קשה לך לזהות מהי התנהגות מכבדת. אולי יעזור לך לתאר כאן סיטואציות שקורות ביומיום באופן קצת יותר מפורט, אני בטוחה שיהיו כאן קוראות שיעזרו לך לנתח את הסיפור ולראות מה לא בסדר ומה נשמע ממש מזלזל שאת אולי לא רואה כי את רגילה לזה. ויתנו לך דוגמאות של מה שקורה אצלן לצורך השוואה. חשוב לזכור גם שאת לא כזו מוזרה ויוצאת דופן, אני חושבת שגם אנשים שגדלו בבית "נורמלי" לא תמיד מצליחים לזהות התנהגויות מרעילות כלפיהם ולחסום אותן בזמן.
אולי יעזור לך גם לקרוא את הדפים מלים הורגות יומן קריאה ו סימני התעללות בזוגיות , הם מתייחסים ברובם למערכות יחסים זוגיות אבל העקרונות דומים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כלנית, אין לך "אחריות שווה" כפי שכתבת למעלה.

האחריות היא כולה ובמלואה על אימא שלך. היא אימא ואת היית בידיים שלה פשוטו כמשמעו בכל מובן שהוא.

עכשיו גדלת והבחנת וכן יש לך את הכוח והרבה כוח לשנות את זה ולא לשתף פעולה ולשחק לידיים שלה ולא לאפשר להתעלל בך. העצות שנתנו לך מצויינות, רק רציתי שלא תחמירי עם עצמך.

כלנית

קודם כל,

את לא לבד. הרבה אנשים סובלים מהורים מתעללים. אני באמצע שנות הארבעים ועד לפני כמה שנים חייתי בהכחשה. לא יכולתי להכיל את המחשבה שאני קורבן להתעללות משפחתית. כיום אני הרבה יותר מפוכח ומצליח גם לראות דפוסי ההתנהגות שנלכדתי בהם ואיפשרו לפגוע בי. ועדיין זה מאבק יומי בשבילי להקשיב לקול הפנימי שלי, הרבה פעמים יש לי 'הצתה מאוחרת' בזיהוי פגיעה בי.

היכולת הזו מתפתחת עם הזמן והנסיון.

חומר קריאה בנושא שאולי יעזור לך:

http://www.alice-miller.com

http://www.vachss.com/[po]av dispatches[/po]/disp 9408 a.html

http://wildtruth.net

איש, היי,
תודה על החומר קריאה שהמלצת.
מה שכתבת נגע בי מאוד, ואני מחבקת בחזרה.

אני באמצע שנות הארבעים ועד לפני כמה שנים חייתי בהכחשה. לא יכולתי להכיל את המחשבה שאני קורבן להתעללות משפחתית.
מה גרם לך להתעורר? האם עברת טיפול? (כמובן אם מתאים לך לשתף)
כיום אני הרבה יותר מפוכח ומצליח גם לראות דפוסי ההתנהגות שנלכדתי בהם ואיפשרו לפגוע בי.
האם תוכל לשתף אותי איזה דפוסי התנהגות פיתחת כתוצאה מההתעללות?
אני כתוצאה מהתעללות הפכתי לטיפוס כנוע, מרצה, מוותרת בקלות, פוחדת מעימותים, נחמדה כל הזמן, מחקתי את הצרכים והרצונות שלי, סבלתי מחרדות ופחדים, פחד מאינטימיות. ועוד היו לזה הרבה השלכות בחיים הבוגרים שלי. זה פגע בי מאוד והיום אני עובדת על שינוי הדפוסים.
ועדיין זה מאבק יומי בשבילי להקשיב לקול הפנימי שלי,
איך אני יכולה למצוא את הקול הפנימי שלי?
הרבה פעמים יש לי 'הצתה מאוחרת' בזיהוי פגיעה בי.
זה הכי מציק לי, זה עצוב שאני לא מזהה את היחס המתעלל בהתחלה, רק כשהוא מקצין אני מתעוררת וזה כבר מאוחר כי אני נפגעת, ואני רוצה ללמוד לזהות אותו בהתחלה כדי לעצור את זה. ואני לא יודעת איך.

פלוני אלמונית,

עכשיו גדלת והבחנת וכן יש לך את הכוח והרבה כוח לשנות את זה ולא לשתף פעולה ולשחק לידיים שלה ולא לאפשר להתעלל בך.
האחריות שלי היום כבוגרת הוא לא לאפשר יחס מתעלל, לזה התכוונתי.

שקטה,

נשמע שגדלת בבית שבו לא כיבדו אותך ולכן קשה לך לזהות מהי התנהגות מכבדת.
בגלל שגדלתי בבית לא מתפקד אני לא מזהה התנהגות מרעילה כי היא נראית לי טבעית ונורמלית כי זה מה שאני רגילה וזו הבעיה שלי, כי התנהגות כזאת אצל אנשים בריאים לא מתקבלת, זה קו אדום מלכתחילה והם לא מאפשרים אותה, עם כל המודעות שלי לנושא אני נופלת והרבה פעמים למקומות שאני מאפשרת התנהגות מרעילה כלפיי בגלל ההרגל הזה, לעומת זאת התנהגות מכבדת נראית לי חריגה, שונה כי אני לא מכירה אותה.

כלנית שלום,

מה גרם לך להתעורר? האם עברת טיפול?
התעוררתי כשהמציאות טפחה על פניי, הגעתי לדרך ללא מוצא והכאב היה בלתי נסבל.
לא עברתי טיפול. מנסיוני המועט עם כמה מטפלים, זו היתה משימה כמעט בלתי אפשרית למצוא מישהו טוב. בנוסף, המחיר הכלכלי של זה הוא עצום וזה היה יוצר לי בעיה נוספת, ולכן החלטתי לטפל בעצמי. לאהוב את עצמי, לחמול על עצמי עם כל חולשותיי ומגרעותיי.

האם תוכל לשתף אותי איזה דפוסי התנהגות פיתחת כתוצאה מההתעללות?
די דומה למה שאת מתארת עם שינויים קטנים. הייתי מרצה, מוותר לאחרים בקלות, נחמד יותר מדי, התעלמתי מהצרכים והרצונות שלי, סבלתי מחרדות ופחדים איומים, פחד נורא מאינטימיות ומהאפשרות שיפגעו בי במקומות הכי רגישים. פחד מעימותים ולמרות זאת הייתי נכנס לעיתים לעימות כשלמעשה היה אפשר לפתור את העניין בצרה טובה יותר. אני מניח שכיוון שגדלתי במשפחה שבה צריך לעשות מה שההורים רוצים ואין שום מקום לדיון ומשא ומתן בעניין, לא פיתחתי יכולת כזו (משא ומתן כשיש לאנשים רצונות מנוגדים).

איך אני יכולה למצוא את הקול הפנימי שלי?
לפני שאת עושה משהו (שקשור לאחרים) נסי לשאול את עצמך איך את באמת מרגישה? האם זה נעים? האם זה מעיק? האם את עושה את זה בגלל ש"מה יחשבו עליי, אם לא אעשה..."
דוגמא מחיי. אחותי עורכת מסיבת בר מצוה לבנה. אני מתגורר בחו''ל והיא שלחה לי הזמנה וכתבה שהם מתגעגעים וכו'. אבל כעת אני יודע שזו בסה''כ מניפולציה. גרתי בישראל למעלה מעשר שנים ואחותי מעולם לא הרימה טלפון לשאול מה שלומי. היא מעולם לא ביקרה אותי בביתי. מבחינתה אני מהווה 'השפעה רעה' על ילדיה (כי אני חילוני והיא דתיה). אבל היא צריכה שאבוא לחגיגה שלה כי אחרת מה יחשבו האורחים? ולכן היא חייבת להמשיך את הצגת "המשפחה המושלמת".
מכיוון שאינני מרגיש שום רצון פנימי שלי להשתתף במסיבה הזו שבה גם איאלץ לפגוש אנשים נוספים מהמשפחה "הטובה" שלי, החלטתי לא לבוא. זוהי החלטה מודעת להיות נאמן לעצמי ולרצונותיי. אני מניח שלאנשים שגדלו במשפחה בריאה זה נשמע טריוויאלי, אבל אני, עד לפני כמה שנים, הייתי נופל למלכודות כאלו בקלות. הייתי נגרר לארוע משפחתי רק בגלל שאם לא אבוא יכעסו עליי וייעלבו וכו'.

זה הכי מציק לי, זה עצוב שאני לא מזהה את היחס המתעלל בהתחלה, רק כשהוא מקצין אני מתעוררת וזה כבר מאוחר כי אני נפגעת, ואני רוצה ללמוד לזהות אותו בהתחלה כדי לעצור את זה. ואני לא יודעת איך.'
לי עזרה קריאה רבה של חומר בנושא ותיאורים של אנשים אחרים עם חוויות דומות. חלקם בקישורים ששלחתי בהודעה הקודמת. מקריאה כזאת לאט לאט זיהיתי את עצמי בסיטואציות דומות.
זה תהליך איטי שדורש סבלנות, כי מה שנדרש מאיתנו כדי להבריא זה למעשה לשנות את כל צורת החשיבה שהושרשה בנו במשך שנים.

שיהיה לך יום טוב

איש, היי,
תודה ששיתפת אותי ועל הכנות המדהימה.

ולכן החלטתי לטפל בעצמי. לאהוב את עצמי, לחמול על עצמי עם כל חולשותיי ומגרעותיי.
כמה זמן אתה נמצא בתהליך? האם תוכל לשתף אותי בתהליך שעברת?
אני מניח שכיוון שגדלתי במשפחה שבה צריך לעשות מה שההורים רוצים ואין שום מקום לדיון ומשא ומתן בעניין.
אני גדלתי במשפחה שהדפוסים העיקריים שלה זה שליטה וכוח והדרך להשיג אותה הייתה בשתלטנות ובכפייה, והם לא בחלו בשום דרך להשיג זאת, נדרשתי לציות מוחלט, לא היה מקום לרצונות ולצרכים שלי, הכול הודחק, כל הנושא של "מגיע לי" לא קיים אצלי בתודעה והיום אני עובדת לפתח את "השריר" הזה וזה לא פשוט. ובכלל, הפחד שלי מעימותים גם אני לומדת היום להתמודד ואני מבינה שזה טבעי ונורמלי שיש התנגדויות ורצונות שונים ויש דרך מכובדת לנהל את זה.
החלטתי לא לבוא. זוהי החלטה מודעת להיות נאמן לעצמי ולרצונותיי. אני מניח שלאנשים שגדלו במשפחה בריאה זה נשמע טריוויאלי, אבל אני, עד לפני כמה שנים, הייתי נופל למלכודות כאלו בקלות. הייתי נגרר לארוע משפחתי רק בגלל שאם לא אבוא יכעסו עליי וייעלבו וכו'.
אני עדיין נופלת למלכודות האלה, איך הצלחת להגיע למקום הזה שאתה נאמן לעצמך ולרצונותיך ולא דופק חשבון לשאר ? אני רוצה ללמוד לעשות זאת.
לי עזרה קריאה רבה של חומר בנושא ותיאורים של אנשים אחרים עם חוויות דומות. חלקם בקישורים ששלחתי בהודעה הקודמת. מקריאה כזאת לאט לאט זיהיתי את עצמי בסיטואציות דומות.
האם תוכל לתת לי דוגמה של סיטואציה כזו?
שאלתי אותך שאלות ואם לא מתאים לך אל תענה.
תודה לך ושבוע טוב

אני מניח שכיוון שגדלתי במשפחה שבה צריך לעשות מה שההורים רוצים ואין שום מקום לדיון ומשא ומתן בעניין, לא פיתחתי יכולת כזו (משא ומתן כשיש לאנשים רצונות מנוגדים).

מוכר לי

כלנית היי

כמה זמן אתה נמצא בתהליך? האם תוכל לשתף אותי בתהליך שעברת?
כמה שנים בודדות, לא הרבה.
התהליך הוא הבנה מעמיקה שבמשפחה בה גדלתי ההורים חושבים שילדים קיימים כדי לספק את צורכי ההורים. זה כמובן לא נאמר אף פעם באופן מפורש, אבל כל ההתנהגות שלהם מצביעה על כך. למשל, הם תמיד יודעים יותר טוב ממני מה טוב בשבילי (גם היום כשאני בוגר). וכך הם תמיד מסווים את הכפייה והמניפולציות באמירות כמו 'זה לטובתך, כשתגדל תבין את זה' וכדו'. בשיטה הזו גם מחדירים לילד רגשות אשם כשאינו פועל לפי רצונם (כי הם הרי רוצים רק את טובתו...).
כשהבנתי את זה וראיתי איך זה מתבטא בכל מה שהם עושים 'ירד לי האסימון' שהם כנראה מעולם לא אהבו אותי. הם לא מסוגלים לאהוב כי בעיניהם אהבה משמעותה סיפוק הצרכים (הרגשיים) שלהם עצמם (לא של האהוב). כמו בדוגמא על האיש שאוהב דגים. הוא מתכוון שהוא אוהב לאכול אותם. ולמרבה הצער יש הרבה הורים שאוהבים ילדים בדיוק באותו האופן.

אני גדלתי במשפחה שהדפוסים העיקריים שלה זה שליטה וכוח והדרך להשיג אותה הייתה בשתלטנות ובכפייה, והם לא בחלו בשום דרך להשיג זאת, נדרשתי לציות מוחלט, לא היה מקום לרצונות ולצרכים שלי, הכול הודחק, כל הנושא של "מגיע לי" לא קיים אצלי בתודעה והיום אני עובדת לפתח את "השריר" הזה וזה לא פשוט. ובכלל, הפחד שלי מעימותים גם אני לומדת היום להתמודד ואני מבינה שזה טבעי ונורמלי שיש התנגדויות ורצונות שונים ויש דרך מכובדת לנהל את זה.
מכיר מאוד ומזדהה עם מה שתיארת.

אני עדיין נופלת למלכודות האלה, איך הצלחת להגיע למקום הזה שאתה נאמן לעצמך ולרצונותיך ולא דופק חשבון לשאר ? אני רוצה ללמוד לעשות זאת.
זה מאד קשה. אני כנראה אהיה מוחרם ומנודה בתקופה הבאה. אבל סוף-סוף הבנתי שהתכחשות לעצמי ולרצונותיי מובילה אותי לאבדון, לדיכאון, ולדרך ללא מוצא. כי הרעב של המתעללים אף פעם לא ישבע. להיפך, כניעה להם רק מעוררת אצלם עוד תיאבון לשליטה.

האם תוכל לתת לי דוגמה של סיטואציה כזו?
אדם אחד תיאר בפורום איך הוריו דרשו ממנו ומאחיותיו כל ערב לומר להורים שהם אוהבים אותם יותר מכל דבר אחר בעולם ולחבק אותם. זה אולי נשמע נורמלי לכל מיני אנשים, אבל האיש ההוא תיאר איך הוא אף פעם לא יכול היה לכעוס על עוול שנגרם לו, איך תמיד היה צריך לחנוק את רגשותיו האמיתיים ולעשות את ההצגה שדרשו ממנו. זה סירס אותו כבר בגיל צעיר וכשהוא מבוגר הוא עדיין לא יודע מה הוא באמת רוצה ומה טוב לו.
אצלי במשפחה לא היה טקס כזה, אבל יש טאבו על ביקורת על ההורים. לא רק שאסור להשמיע טענות, אסור אפילו לחשוב על כך. אין שום מצב בעולם שלילד תהיה לגיטימציה לכעוס על הוריו. רק ילדים "כפויי טובה" עושים את זה.

נדמה לי שיש פה בפורום דף בנושא 'הורים מרעילים' שבו תוכלי לקרוא על חוויות דומות. אם לא, תנסי בגוגל.

אני מניח שאם תספרי קצת על מקרים ספציפיים שבהם את מרגישה את הבעייתיות ביחסים המשפחתיים, אנשים כאן בפורום יוכלו לתת לך מבט נוסף, להצביע לך איפה בדיוק הבעיה, ואולי גם עצה קונקרטית איך להתנהג ומה לעשות/לא לעשות בסיטואציות כאלו.

אני נמצאת בתהליך ריפוי כבר דיי זמן, והגעתי לנקודה שאני לא מבינה למה אני לא מצליחה לבנות בתוכי חלק נחוש שלא מוכן לספוג התעללות, כאילו משהו עמוק בתוכי עדיין "מסכים לזה" ו"מאפשר את זה" והתדר שלי עדיין משדר זה אפשרי, אני מנסה להבין ממה זה נובע, מה השורש של זה, אשמח לשמוע מה דעתכם.

הניחוש שלי הוא שזה קשור לכך שאת גרה עם אמך. התלות העמוקה הזו בה גורמת לכך ש:
1) את חייבת להתעלם ממה שמפריע לך כי אם תבטאי את זה לא תוכלי להישאר איתה ואז איך תשרדי?
2) התלות היומיומית באימך כביכול נותנת לה (מנקודת המבט שלך) לגיטימציה מסויימת להכאיב לך כי היא הרי תומכת בך (מאפשרת לך לחיות בביתה).
זהו בדיוק המצב העדין והבלתי אפשרי שבו נמצא הילד (אותו תיארה אליס מילר בספריה). הוא זקוק להוריו לצורך הישרדותו ולכן אינו יכול לראות את העובדה שמתעללים בו. אם יכיר בכך איך ישרוד לבד? ומכאן באים כל המחשבות ש"כנראה אני אשם כי..." שגוררים את החנקת העצמי האמיתי שלו, כי רק כך מתאפשר לו לשרוד.
דינמיקה דומה קרתה בתסמונת שטוקהולם. קבוצת אנשים שנשבו בידי טרוריסטים פיתחה הזדהות רגשית עם שוביהם. זו היתה הדרך היחידה שלהם לשרוד. אם היו חושבים על העוול שנגרם להם זה רק היה מוסיף לכאב שלהם.
תקראי את 'הדרמה של הילד המחונן' של אליס מילר, או תקצירים של הספר (יש באינטרנט). יש שם הסבר מפורט.

הנ''ל הוא רק ניחוש שלי. הוא כמובן יכול להיות נכון/שגוי/חלקי וכדו'. רק את יודעת את האמת.

שלום כלנית,
באמת נתנו לך כאן עצות טובות.
ממליצה גם על הדף הלך רוח כנוע .
יש לי הסתייגות אחת, אל תלמדי ביטויים פוגעניים כמו "תשתקי" או "תסתמי את הפה".
זה לא טוב לך! לפתח עמוד שידרה ואהבה עצמית זה המפתח. אדם שמכבד את עצמו
מדבר בצורה מכבדת כלפי כל אחד, גם אם הצד השני לא מכבד.
אסור לך לקבל יחס לא מכבד, זה נכון, אבל אפשר לעשות את זה ללא תוקפנות,
רק בתקיפות ובנימוס.
אני מסכימה עם כך שהתלות מאד מקשה להשתחרר ממערכת יחסים מרעילה, לפעמים נדמה לנו, מרב שאנחנו מדוכאים
על ידי מישהו קרוב, שאין מוצא. כמעט תמיד יש מוצא! אפשר לשכור מקום קטן עם שותפים,
אפשר אפילו להתחיל מבניית תוכנית של יציאה לעצמאות: איך את מוצאת פרנסה, מקום לגור ןכן'
אפילו התכנון כבר משחרר משהו בנפש. אפילו לדמיין את עצמך חיה חיים עצמאיים.

היי איש,
כשהבנתי את זה וראיתי איך זה מתבטא בכל מה שהם עושים 'ירד לי האסימון' שהם כנראה מעולם לא אהבו אותי. הם לא מסוגלים לאהוב כי בעיניהם אהבה משמעותה סיפוק הצרכים (הרגשיים) שלהם עצמם
לצערי, "אנחנו קרבנות של קרבנות", אדם שלא קיבל אהבה לא יכול לתת לך אהבה, הוא לא יודע מה זה וזה לא אישית נגדך, זה "נכות רגשית" של ההורה.
קראתי איפה שהוא שאם להורים יש חסכים וצרכים לא מסופקים מהילדות חלקם הגדול דורש מהילדים שלהם לספק להם את הצרכים, אני בדינמיקה עם אימא שלי תפקדתי "כאימא שלה" בגלל התפקוד הלקוי שלה.
התהליך הוא הבנה מעמיקה
האם הוא רק הבנה מעמיקה? האם זה דרש ממך דברים נוספים?
התהליך שאני עברתי הוא תהליך מרתק שהתחיל מהקל לקשה והיה סנכרון מדויק ביני לבין מה שקרה לי בחיים, כמו קסם. זה תהליך ספירלי שכל פעם מתחדדת יותר ויותר ההבנה על אותם הנושאים, ההבנה שלי לפני שנה היא לא ההבנה שלי היום.

אני כנראה אהיה מוחרם ומנודה בתקופה הבאה.
אני הייתי במקום הזה גם כשריציתי והלכתי לאירועים שלהם (-: אני הייתי אלטרואיסטית כל השנים, לא ראיתי את עצמי ממטר וכשהבנתי את הנזק שגרמתי לעצמי, אני פשוט הפכתי להיות "העבודה" של עצמי, ואחד הדברים הראשונים שהתחלתי לעשות זה להפסיק לרצות, זה היה תהליך אטי, זה דרש ממני הרבה אומץ כי פחדתי נורא, והיום מהמקום שאני נמצאת אני יכולה להגיד לך שהסביבה התחילה להעריך אותי מאז שהפסקתי לרצות, עם האימא אני עדיין בבעיה, אני עדיין מרצה אותה כי ההתנהלות שלי אתה היא עדיין מהמקום של "הילדה שבי" ולא מהמקום הבוגר, אבל אני עובדת על זה.

כי הרעב של המתעללים אף פעם לא ישבע. להיפך, כניעה להם רק מעוררת אצלם עוד תיאבון לשליטה.
האלטרואיזם שלי, ההבנה, ההתחשבות, החמלה, הרצון הטוב, הנתינה, הצורך בשקט, בשלום והרמוניה התכונות האלה שימשו לרעתי עם מתעלל, עם אדם נורמלי זה היה מוערך עם מתעלל זה אסון. היום אני יותר מאוזנת, יש לי גם את הצד השני שלא פוחד לפתוח את הפה כשצריך אבל זה קרה רק כשהתחזקתי, לפני כן לא העזתי לעמוד מולם, רעדתי, פחדתי, הייתי כל כך חלשה ומבוהלת.
אבל סוף-סוף הבנתי שהתכחשות לעצמי ולרצונותיי מובילה אותי לאבדון, לדיכאון, ולדרך ללא מוצא.
זה כל כך נכון, אני הולכת לאמץ את המשפט הזה.
נדמה לי שיש פה בפורום דף בנושא 'הורים מרעילים' שבו תוכלי לקרוא על חוויות דומות. אם לא, תנסי בגוגל.
קראתי את הספר לפני שנה, אני אחפש את הפורום, זה מעניין אותי.
אני מניח שאם תספרי קצת על מקרים ספציפיים שבהם את מרגישה את הבעייתיות ביחסים המשפחתיים.
היום אני מרגישה שאני נמצאת במקום טוב, התקדמתי מאוד ביחס למקום שהייתי בו והסביבה משקפת לי זאת, היום הבעיה שלי "זה אני עם עצמי", לחזק את עצמי, לראות את הדברים בצורה בוגרת. לא להתרגש משטויות, לא לדפוק חשבון לאף אחד ועוד, וכמובן שכל הזמן עולים דברים ישנים ואני עובדת עליהם יותר ויותר לעומק.

איש יקר,
אני נמצאת בתהליך ריפוי כבר דיי זמן, והגעתי לנקודה שאני לא מבינה למה אני לא מצליחה לבנות בתוכי חלק נחוש שלא מוכן לספוג התעללות, כאילו משהו עמוק בתוכי עדיין "מסכים לזה" ו"מאפשר את זה" והתדר שלי עדיין משדר זה אפשרי, אני מנסה להבין ממה זה נובע, מה השורש של זה, אשמח לשמוע מה דעתכם.
ברמה הרציונלית באופן חד משמעי אני לא מוכנה לספוג התעללות, הבעיה שלי זה ברמה הרגשית, שם אני מרגישה שזה פרוץ וכן מוכן ומאפשר לספוג יחס מתעלל, והתדר שלי שם חלש מאוד כאילו מגיע לי עדיין "יחס רע" ואין לי שליטה על זה.
הניחוש שלי הוא שזה קשור לכך שאת גרה עם אמך.
אני מניחה שיש קשר להרגשה הזו משום שאני עדיין בסביבה מתעללת, השפעת הסביבה.
_את חייבת להתעלם ממה שמפריע לך כי אם תבטאי את זה לא תוכלי להישאר איתה ואז איך תשרדי?
התלות היומיומית באימך כביכול נותנת לה (מנקודת המבט שלך) לגיטימציה מסויימת להכאיב לך כי היא הרי תומכת בך (מאפשרת לך לחיות בביתה)._
כמו שכתבת, בעבר אכן אלה היו המחשבות שלי, היום אני חושבת אחרת, אני מתמודדת עם האימא ואומרת לה מה מפריע לי, ויוצרת לה גבולות ואין לי חשש שהיא תסלק אותי.
הוא זקוק להוריו לצורך הישרדותו ולכן אינו יכול לראות את העובדה שמתעללים בו.
זה מה שקרה לי כל החיים, היה לי מנגנון הגנה שסימא אותי מלראות את הרוע של המשפחה כלפיי, כנראה כדי שאוכל לשרוד, ותמיד יחסתי להם כוונות טובות שלא היו מציאותיות.
אבל השאלה שלי, מה מעכב/עוצר אותי מבחינה רגשית לבנות בתוכי חלק נחוש שלא מאפשר התעללות.
אני חושבת שיש לי אמונה ישנה לא מודעת שאני לא מזהה שקשורה בנושא הזה שעדיין מאפשרת את זה.
תודה לך.

שירה היקרה,
גם אני חושבת כמוך, לא הייתי רוצה להשתמש בביטויים פוגעניים, לא רוצה לרדת למגרש הזה. כל העבודה שאני עושה זה על מנת לפתור דברים בצורה מכובדת ומכבדת. בזה אני מאמינה.
תודה על התמיכה, מתחברת לכל מה שכתבת ומקבלת את זה באהבה.
@}

כלנית

האם הוא רק הבנה מעמיקה? האם זה דרש ממך דברים נוספים?
אמנם כתבתי הבנה מעמיקה, אבל התכוונתי גם להרבה כעס שהתעורר אצלי ושיכולתי, בפעם הראשונה בחיי, להרגיש ולחוות. זה תהליך קשה (ואני עדיין עובר אותו) אבל אני מרגיש שהוא מנקה אותי לאט לאט מכל הרעל שהצטבר בילדות ולא יכול היה לצאת.

האלטרואיזם שלי, ההבנה, ההתחשבות, החמלה, הרצון הטוב, הנתינה, הצורך בשקט, בשלום והרמוניה התכונות האלה שימשו לרעתי עם מתעלל, עם אדם נורמלי זה היה מוערך עם מתעלל זה אסון.
כל כך מדוייק. פגעת בול.

ברמה הרציונלית באופן חד משמעי אני לא מוכנה לספוג התעללות, הבעיה שלי זה ברמה הרגשית, שם אני מרגישה שזה פרוץ וכן מוכן ומאפשר לספוג יחס מתעלל.
כלנית יקרה, זה תהליך. לוקח זמן למודעות לחלחל למטה. למה להיות קשה עם עצמך? תני לדברים להבשיל בקצב שלהם. ובינתיים חבקי את הילדה הקטנה והמפוחדת (שבתוכך) שאין לה סבלנות ורוצה כבר להיות גדולה.

אבל השאלה שלי, מה מעכב/עוצר אותי מבחינה רגשית לבנות בתוכי חלק נחוש שלא מאפשר התעללות. אני חושבת שיש לי אמונה ישנה לא מודעת שאני לא מזהה שקשורה בנושא הזה שעדיין מאפשרת את זה.
האמונה הישנה הלא מודעת היא כזו: ילד שאהבו אותו באמת ודאגו לצרכיו מרגיש שהוא אדם שווה וראוי לאהבה כמו שהוא. מי שלא זכה לכך, לא יכול להרגיש אהוב אלא אם כן יעשה משהו (ריצוי ההורה) שיזכה אותו במנת אהבה. זוהי אמונת היסוד הבלתי מודעת של הילד על עצמו.
(נכתב בלשון זכר רק משיקולי נוחות).
ההבנה שלך שאת ראויה לאהבה, הערכה וכבוד בזכות מי שאת (ללא קשר לכמה את פונקציונלית עבור מישהו/י אחר/ת), התחילה רק בתהליך הטיפולי, לא בילדות שלך, ולכן יש פער בין הגיל הביולוגי לגיל הרגשי. הילדה הזו הרגישה והמתוקה שבתוכך אכן עדיין קטנה. תטפחי אותה. תאפשרי לה חוויות מחזקות ותמנעי ממנה חוויות מחלישות. וכשהיא נופלת תני לה

גדול. כולנו נופלים וצריכים מישהו שיעזור לנו לקום ולהמשיך.

לילה טוב ו

מאיש שגר בארץ רחוקה.

לאיש שגר בארץ רחוקה, (-:

אבל התכוונתי גם להרבה כעס שהתעורר אצלי ושיכולתי, בפעם הראשונה בחיי, להרגיש ולחוות. זה תהליך קשה (ואני עדיין עובר אותו) אבל אני מרגיש שהוא מנקה אותי לאט לאט מכל הרעל שהצטבר בילדות ולא יכול היה לצאת.
אם מדברים על רגשות, גם אני עברתי עם עצמי כברת דרך בניקוי הרגשות השליליים שהצטברו בתוכי בילדות (ועדיין עוברת), אני בחיים לא האמנתי כמה כעס וזעם יש בתוכי, נבהלתי מהכמויות האדירות שהודחקו בתוכי, יכולתי "להרוג" מישהו מרוב זעם, שנאה, תסכול ועוד, חוויתי את הרגשות במלא העצמה, עברתי תהליך "אבל" מייסר, כאב, עצב, יגון, בכי אינסופי. אחרי כל תהליך כזה הרגשתי כל פעם מחדש איך אני מתנקה, הופכת להיות "קלה" ומרגישה שלווה.
החלק הקשה בתהליך הוא כשההגנות נושרות ואז אני רואה את האמת הקשה, ומבינה את הנזק שנגרם לי, והכעס גואה, והכאב מתפרץ והבכי לא נגמר ואז להגיע לקבלה, להשלמה ולסליחה.

למה להיות קשה עם עצמך? תני לדברים להבשיל בקצב שלהם. ובינתיים חבקי את הילדה הקטנה והמפוחדת (שבתוכך) שאין לה סבלנות ורוצה כבר להיות גדולה.
אם הזכרת את הילדה הקטנה והמפוחדת שבתוכי, אני והיא סבבה אחת עם השנייה, לקח לי זמן להגיע אליה, להבין אותה, לחבק אותה, להרגיע אותה, לאהוב אותה והיום אנחנו ביחסים נפלאים. אני רוצה להגיד לך שרוב העבודה שעשיתי זה היה עם "הילדה שבי" כי היא זו שנפגעה והיא זו שניהלה אותי רוב הזמן במיוחד כשנגעו לי בפצעים (זמנית הפכתי להיות בתודעה של הילדה שהייתי), הפחדים שלה, החרדות שלה, הכאב שלה, הפגיעה שלה ועוד מבחינה רגשית ההתפתחות שלה נתקעה בילדות ואני עוזרת לה להבשיל ולהתבגר רגשית, ויש תוצאות, פחות היסטריה, פחות חרדות, יותר שמחה, ספונטניות, משוחררת וכו'

הילדה הזו הרגישה והמתוקה שבתוכך אכן עדיין קטנה. תטפחי אותה. תאפשרי לה חוויות מחזקות ותמנעי ממנה חוויות מחלישות. וכשהיא נופלת תני לה.
הילדה שבי מתוקה ורגישה ואני אוהבת אותה מאוד. המשפט האחרון שכתבת מעורר בי רצון אדיר לגונן עליה ולא לאפשר לאף אחד להזיק לה.
לילה טוב

אדם שלא קיבל אהבה לא יכול לתת לך אהבה, הוא לא יודע מה זה זה לא אישית נגדך
משפט חשוב. אזכיר לעצמי שוב.

יש תוצאות, פחות היסטריה, פחות חרדות, יותר שמחה, ספונטניות, משוחררת וכו'

יש שפור ניכר ביחסים שלי עם האימא, תדירות המניפולציות פחתה מאוד, יש תוצאות, ועם כל זאת, אני מרגישה שאני לא מצליחה להשתחרר רגשית ממנה, שהבעיה קיימת אצלי, כי לי אכפת ממנה, ואני מרגישה אחריות עליה, אני עדיין דופקת לה חשבון ומתרגשת ממנה, וזה לא הדדי, ואני רוצה להגיע למצב שאני שוות נפש כלפיה, רוצה להוריד אחריות ממנה, להגיע למצב שלא אכפת לי ואני אדישה למה שהיא אומרת או עושה. האם אפשרי להגיע לזה? האם יש דרך להתנתק רגשית מהאימא? אני מרגישה שאין לי שליטה על זה כי ברציונל אני מנסה לעבוד על זה ולא מגיעה לתוצאות הרצויות.

כשאת חיה איתה באותו הבית?
לא.

מהי פרידה רגשית מההורים? איך היא מתבטאת? איך אדם שנפרד רגשית מהוריו מתנהל אתם?

פלוני
אני ירשתי את הבית של האימא כך שאני תקועה כאן.

האם יש דרך להתנתק רגשית מהאימא?

אני לא רוצה להגיד לא, אבל זה מאוד מאוד קשה.

אצלי זה השתפר עם מרחק, אבל היא עדיין יודעת ללחוץ טוב טוב על כל הכפתורים.

את בטוחה שהמחיר הריגשי שאת משלמת הוא פחות מהמחיר הכלכלי של לשכור דירה אחרת? או שאת מפחדת שתאבדי את הזכויות שלך לדירה?

אם זה ממש בלתי אפשרי, אולי תסעי הרבה לטייל בסופי שבועות וחופשים? אל תהיי הרבה בבית. תלמדי, תעסקי בתחביבים...

כלנית,

להתנתק רגשית זה מושג כללי. הוא בנוי מהרבה מקרים פרטניים.
את יכולה להצביע על מה בדיוק מפריע לך? איזה מחשבות/רגשות מציקים לך?

אני ירשתי את הבית של האימא כך שאני תקועה כאן.

ואני לא יכולה לעזוב את הבית בשלב הזה

רק באה להאיר נקודה שאולי חומקת ממך. את מציגה את זה כעובדה מוגמרת. מציעה לך תרגיל מחשבתי - לשים סימן שאלה במקום כל סימן קריאה.
רק לשאול את עצמך - האם אני אכן תקועה כי ירשתי את הבית?
האם אכן נבצר ממני לעזוב?
אולי התשובה היא כן, אבל הרבה פעמים סימן הקריאה מעוור אותנו ואינו מאפשר לנו לראות אפשרויות נוספות

אחת

_האם אני אכן תקועה כי ירשתי את הבית?
האם אכן נבצר ממני לעזוב?_
רציתי לעזוב את הבית לפני שלוש שנים ונאמר לי חד משמעית שאם אעזוב אני אאבד את הזכויות שלי במשק.

רציתי לעזוב את הבית לפני שלוש שנים ונאמר לי חד משמעית שאם אעזוב אני אאבד את הזכויות שלי במשק.

נאמר לך על ידי מי? אימך?

רציתי לעזוב את הבית לפני שלוש שנים ונאמר לי חד משמעית שאם אעזוב אני אאבד את הזכויות שלי במשק.
במקרה כזה את יכולה לעזוב, ולאבד את הזכויות.
אני לא בטוחה שזו הבחירה הנכונה, אבל זו בהחלט בחירה והיא לגיטימית ואולי אפילו כדאית.
באופן אישי לי נראה שאילו הייתי מוחזקת כך כ"בת ערובה", ללא ספק הייתי עוזבת בכל מחיר.
גם אם החלטת שלא - שימי לב שיש לך פה בחירה. היא שלך ואת יכולה לעשות אותה כל יום מחדש

שקטה
התייעצתי בנושא עם אדם מוסמך והוא אמר לי את זה, לא דנתי בנושא הזה עם האימא, אני מאמינה שאם הייתי עוזבת את הבית הייתי מאבדת את הזכויות שלי או מקבלת חלק קטן ממה שאני אמורה לקבל היום כי זה לא מתחלק בין כול האחים.

אחת
אם המצב היה בלתי נסבל אין לי ספק שהייתי עוזבת את הבית ואפילו במחיר הזה, בעבר עזבתי את הבית בדיוק בגלל הסיבה הזו לכמה שנים טובות, היום אני נמצאת במקום טוב ביחס לעבר, בשנים האחרונות אני עוברת תהליך אישי שבו אני מתחזקת והגעתי להישגים טובים בסביבה הלא פשוטה שאני חיה בה, וכמובן שיש עוד על מה לעבוד.

היי איש,
להתנתק רגשית זה מושג כללי. הוא בנוי מהרבה מקרים פרטניים.
למה אתה מתכוון?
בתפיסה שלי, להתנתק רגשית מאדם, זה לעבור איזה שהוא תהליך פרידה פסיכולוגי רגשי שבו אני משחררת את האחר באהבה לאחר שעיבדתי את הרגשות שיש לי כלפיו לטוב ולרע, ואז להיות במצב שבו אני שוות נפש ואמפתית כלפיו. זה יכול להיות מקום, בן זוג, חברה, הורים וכו' , ההבדל בין אחד לשני יכול להיות ברמת הקושי.

את יכולה להצביע על מה בדיוק מפריע לך? איזה מחשבות/רגשות מציקים לך?
אני אנסה, אני יודעת שהיפרדות פיזית מהאימא (מעבר דירה) לא מבטיחה לי היפרדות פסיכולוגית רגשית ממנה, אני חושבת שאני צריכה לעבור איזה שהוא תהליך אישי (שאין לי מושג מה) על מנת להשתחרר ממנה. הקשר שלי איתה הוא סימביוטי והיא לאורך שנים טרפדה כל מהלך של פרידה מצידי וחיזקה את התלות שלי בה. מעבר לזה, בגלל שגדלתי במשפחה לא מתפקדת שההתנהלות בה הייתה בעיקר דיכוי ושליטה ושללו ממני את העצמאות והחופש שלי, זה פגע בהתפתחות האישית שלי (הייתי חלשה, חסרת בטחון, תלותית, פחדנית ועוד) ולכן לא עברתי תהליך "היפרדות" נורמלי ואת זה אני מנסה לתקן היום, ממקום חזק יותר לבנות משהו חדש ובריא יותר עם האימא.
אני לא רוצה להיות תלויה בקבלת ההחלטות שלי באימא, אני רוצה שיתאפשר לי לעשות בחירות עצמאיות שלא תלויות בה ולבחור במה שטוב לי ולא במה שטוב לה, אני רוצה להיות אישיות עצמאית ונפרדת, אני רוצה חופש לפעול כפי שאני רוצה ולקבוע הכול בחיים שלי, ואני רוצה להגיע למקום הזה לא ממקום של מאבק אלא ממקום שלם, רגוע ובטוח. (בעקבות התהליך שעברתי יש שיפור ניכר אך זה דורש ממני אנרגיות כל פעם מחדש)

בנוסף, אני יודעת שהתכונות שלי, הנתינה, האכפתיות, האמפתיה, הסלחנות והוותרנות שלי כלפי האימא זה מה שמשאיר אותי חלשה ובחוסר שליטה מולה, התכונות האלה הן שמאפשרות לאימא לנצל אותי ולהפעיל עליי מניפולציות והן שגורמות לכך שתראה אותי "כמובן מאליו" כי אני תמיד טובה וזמינה בשבילה וסלחנית מידי ,וגם שהקשר בינינו יהיה קשר חד צדדי ברובו.
אני רוצה לשנות את הגישה שלי כלפי האימא, לשנות את ההסתכלות שלי עליה, להיות פחות רגישה, ואכפתית ואני לא מצליחה לשנות את זה, אני מוצאת את עצמי כל פעם מחדש מרצה אותה, מוותרת, וסלחנית. ואני לא מבינה ממה זה נובע. אני לא יודעת אם זה קשור לזה, בגיל 17 אבא שלי שהיה יקר לי מאוד נפטר, והדבר האחרון שהוא אמר לי זה "תשמרי על אימא". אין לי מושג.

לאחותי לא אכפת בשיט מאימא ואימא הבינה שאין לה עם מי לדבר והיא לא מתעסקת איתה, שחררה אותה לחיים שלה, ואחותי זוכה להתייחסות מכבדת מהאימא.

איש,
התהליך הוא הבנה מעמיקה שבמשפחה בה גדלתי ההורים חושבים שילדים קיימים כדי לספק את צורכי ההורים.
כתבת לי את זה בעבר, אני מצרפת חלק מכתבה של מיכל דליות שיכולה לעניין אותך.

הורות מודרנית
השינויים בחברה והשפעותיהם על התא המשפחתי

בעבר הלא רחוק, כאשר מבנה המשפחה היה אוטוקרטי הוא היה מאד ברור. מאד לא שוויוני אבל מאד ברור: כל תפקיד היה קבוע. המבנה היה כפירמידה כשבראש עמד אבא, ציווה על אמא, אשר ציוותה על הילדים. היום, בחברה המודרנית והדמוקרטית, השינוי במשפחה משמעותי מאד. אף אחד לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. כולם, ובמיוחד הילדים, רוצים להרגיש שווים, חשובים ומשפיעים באותה מידה. הזמנים השתנו אבל אנחנו ממשיכים עם שיטות החינוך של פעם.

לפני מאה וחמישים שנה ילד נחשב לא אדם. הוא היה חסר זכויות ובעל חובות בלבד. רכוש. עבד. הוא היה מציית בלבד. החברה לא התערבה במה שקרה לו. במאה שעברה ורק לפני שניים או שלושה עשורים, עם התעוררת הדמוקרטיה ושימת דגש על הילדות, הפכנו את הילד ליותר מאדם. בעל זכויות בלבד. הוא השליט, הוא הקובע, ההורה הוא בעל החובות. הילד נהייה מרכזי. הכל סובב סביבו. ילד שליט.

עברנו מקיצוניות של חוסר זכויות לקיצוניות של חוסר חובות ואת המחיר אנחנו משלמים בבית ובבית הספר, בהתנהגויות מפריעות של הילדים. אנחנו מתמודדים עם עקשנות, חוצפנות, מרדנות, חוסר ריסון וחוסר אחריות. כמו כל מהפכה שתוצאותיה הטובות נמדדות לאורך זמן, כך גם המהפכה הזו בגישה אל הילדים נושאת בחובה יתרונות אדירים, אך הקצינה והיא גובה היום מחירים כבדים מההורים, מהמורים ומהילדים.

הורינו ואנו, אשר לא אוהבים חוקים נוקשים ומה שנתפס בעינינו כניסיון לשלוט על חיינו, ויתרנו על החוקים והגבולות בכלל, אך אנחנו לא נותנים לילדינו אופציה שונה כי אין לנו דרך ברורה לעשות אחרת. הכלים החינוכיים של פעם (עונש, מכות, סמכותיות, איומים) כבר לא עובדים. גם אם אנחנו משתמשים בהם - הם לא מביאים את התוצאות אותן רצינו. אנחנו מאד משתדלים אבל נתקעים שוב ושוב. אין דגם, אין את מי לשאול ולא לימדו אותנו. זו תקופה שגורמת למבוכה. אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים להשיג: ילד סקרן, פתוח, בטוח בעצמו, בעל דימוי עצמי חיובי, משתף פעולה ושמח - ואילו דרכינו אינן מביאות את התוצאות המקוות.

כלנית

שלום ותודה על הכתבה ששלחת.

באופן כללי, את מתארת פער גדול בין ההבנה שלך (שאמא מנצלת אותך) להתנהגות שלך (שמאפשרת לה להמשיך ולנצל אותך). זה בעצם מקור המצוקה וחוסר השקט הפנימי שאת מרגישה. כשאת אינך מצליחה להתנהג בהתאם לרצונך את למעשה מופעלת בחוטים על ידי אמא. זו הרגשה מאד מכאיבה ומתסכלת כי היא בעצם מבטלת את כל הקיום העצמאי שלך. כל עוד אדם אינו יכול לפעול בהתאם לרצונותיו הוא אכן משועבד.

אבל, כל מה שכתבת עד כה הוא כללי מידי.

ולכן שאלתי אם את יכולה לתאר מקרים ספציפיים, כי אולי מהם יהיה אפשר להבין מה גורם לך להתנהג אחרת ממה שהיית רוצה.

תתארי בבקשה 3-4 אינטאקציות שלך עם אמא שמפריעות לך. תפרטי הכל. מה היא אומרת/עושה. ומה את חושבת/מרגישה/אומרת/עושה בתגובה אליה.

זה יעזור מאד אם תתארי גם מה אחותך עושה/היתה עושה בסיטואציה דומה.

ככל שתהיי יותר מפורטת בתיאור של מה את חושבת ומרגישה ואומרת ועושה כך יהיה יותר קל לאנשים להבין אותך ולהציע לך פתרונות מעשיים.

2 נקודות למחשבה.

כתבת בתפיסה שלי, להתנתק רגשית מאדם, זה ... ואז להיות במצב שבו אני שוות נפש ואמפתית כלפיו
אי אפשר להיות שוות נפש וגם אמפתית. אפשר או זה או זה. אחותך בחרה להיות שוות נפש והיא לא דופקת חשבון לאמא. את אמפתית ולוקחת ללב את הבעיות של אמא אבל זה בא על חשבונך.

עוד כתבת אני מנסה היום, ממקום חזק יותר, לבנות משהו חדש ובריא יותר עם האימא
לצערי הרב, את לא תוכלי לבנות איתה שום דבר. שתיכן נאבקות על אותו משאב - תשומת הלב והאמפתיה שלך. היא רוצה אותך לעצמה ואת רוצה את עצמך לעצמך. הקשר בינכם הוא רעל עבורך. אי אפשר להפוך רעל לחומר בריא ומזין.

זה מאוד מאוד עצוב, אבל בקשר בינך ובין אימא, היא החזקה. תמיד. גם אם היא היום זקנה עלובה בכיסא גלגלים. מבחינה רגשית היא יודעת איפה הכפתורים הרגישים שלך (היא הרי שתלה אותם בך) והיא משתמשת בך לצרכיה. אימך היא אשה מסכנה. היא לא בהכרח מכשפה מרושעת. אבל היא משליכה את בעיותיה עלייך במקום להתבגר ולהתמודד בעצמה.

האם שמעת על נגיף האבולה שמתפשט בחודשים האחרונים באפריקה? כל מי שחולה בה נשלח לבידוד (ומת תוך זמן קצר) כי אי אפשר לטפל בו/בה מבלי שהמטפל מסתכן בהידבקות במחלה בעצמו/ה. נכון להיום האבולה היא מחלה מידבקת קטלנית שאין לה תרופה

אם אימך היתה חולה (חס וחלילה) באבולה האם היית מטפלת בה ומדביקה את עצמך?
משום מה, יש לי תחושה שאימך היתה דורשת ממך גם במצב כזה להקריב את עצמך.
במקום שהיא תגן עלייך, ילדתה, היא עושה את ההיפך.

ואני אומר את כל זה מנסיון אישי כואב מאד.

היי איש,

אני מתחילה מהסוף, השאלות ששאלת טילטלו אותי.

אם אימך היתה חולה (חס וחלילה) באבולה האם היית מטפלת בה ומדביקה את עצמך?
רוב הסיכויים שהייתי שוקלת זאת בחיוב.

משום מה, יש לי תחושה שאימך היתה דורשת ממך גם במצב כזה להקריב את עצמך.

אימא לא הייתה דורשת ממני, אני הייתי עושה זאת לבד, שנים של דיכוי תכנתו אותי לזה, חשוב לי שתבין שאני היום הבעיה ולא האימא.
זה טילטל אותי משום שהבנתי שאני לא רואה את טובתי האישית, ואני לא מרגישה שיש לי זכות ל"חיים משלי", תמיד הצרכים והרצונות של אחרים היו חשובים יותר, ככה התייחסו אליי בבית וזה מה שאני ממשיכה להרגיש ביחס לעצמי.

ככל שתהיי יותר מפורטת בתיאור של מה את חושבת ומרגישה ואומרת ועושה כך יהיה יותר קל לאנשים להבין אותך ולהציע לך פתרונות מעשיים.

כל השנים אימא רדתה בי ומנעה ממני להתנהג כמו שאני רוצה, היום אני זו שמונעת מעצמי להיות חופשיה ולהתנהג כמו שאני רוצה בגלל הפחדים הישנים, האמונות ההתניות שגדלתי עליהן ובגלל שזה מה שאני מכירה, ואני צריכה ללמוד מחדש שיש לי זכות לחיים משלי עם כל מה שמשתמע מזה.
אחותי מאוד דומה לאימא שלי, היא אגואיסטית במובן הרע של המילה, היא רואה רק את עצמה את רצונותיה וצרכיה וכמובן שהסביבה צריכה לרצות אותה, היא לא בוחלת בשום דרך להשיג את שלה אם זה באמצעות מניפולציות, שתלטנות, רודנות, כפייה, היא מתעקשת ולא מוותרת, עד שהיא מתישה את הצד השני והוא נכנע לה. לצערי רק ככה השיגו דברים בבית, זה דפוס התנהגות חזק בבית, בהתחלה ניסיתי להיאבק אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא "המגרש שלי" ועדיף להיכנע ולרצות עם כל המחיר שכרוך בכך.

אי אפשר להיות שוות נפש וגם אמפתית. אפשר או זה או זה.

התכוונתי לזה, שכשאגיע למקום הזה שלאימא לא תהיה השפעה עליי לא לטוב ולא לרע, אוכל אפילו להבין מאיזה מקום היא פועלת ולהרגיש חמלה כלפיה.

היא רוצה אותך לעצמה ואת רוצה את עצמך לעצמך. הקשר בינכם הוא רעל עבורך. אי אפשר להפוך רעל לחומר בריא ומזין.

נכון, הקשר בינינו הוא רעל עבורי, וזו אימא שלי שהייתה אמורה להזין אותי באהבה. מה אני אמורה לעשות עם זה?

גם אם היא היום זקנה עלובה בכיסא גלגלים. מבחינה רגשית היא יודעת איפה הכפתורים הרגישים שלך (היא הרי שתלה אותם בך) והיא משתמשת בך לצרכיה.

נכון, היא באמת זקנה עם התנהגות עלובה (בלי כיסא גלגלים) שמשתמשת בי לצרכיה אבל לצערי, אני לא רואה אותה כך, ואני כל כך רוצה לשנות את נקודת המבט שלי עליה ואוכל לראות אותה כמו שהיא באמת במציאות ולא כ"אימא שלי" ואני לא מצליחה להגיע לזה. האם יש דרך לשנות את נקודת המבט?

תודה

אני צריכה ללמוד מחדש שיש לי זכות לחיים משלי עם כל מה שמשתמע מזה

נכון. זה תהליך שלוקח זמן. יום אחד את מתקדמת ויום אחר את נופלת, אבל אל תענישי את עצמך (במחשבות רעות) על הנפילה. היי סבלנית ואמפתית עם הילדה הקטנה שבך. היא גודלת והיא צריכה אהבה ותמיכה.

מה טיב הקשר בינך ואימא כיום? כתבת שאתן גרות באותו בית. האם את מטפלת בה? מנקה בשבילה? האם יש ביניכן אינטראקציה? האם היא באה אלייך בדרישות?

_אני צריכה ללמוד מחדש שיש לי זכות לחיים משלי עם כל מה שמשתמע מזה
נכון. זה תהליך שלוקח זמן. יום אחד את מתקדמת ויום אחר את נופלת,_

חשבתי שהתקדמתי, הפסקתי לרצות, עזבתי את כולם והתמקדתי בחיים שלי, התחלתי ללמוד מחדש "שמגיע לי", אני עומדת על שלי, מתמודדת באומץ עם מצבים שהפחידו אותי בעבר, מנטרות, ספרים ועוד, ופתאום מהשאלות ששאלת אותי הבנתי כמה "השריר" של "יש לי זכות לחיים משלי" עדיין חלש והתאכזבתי קצת, במחשבה שנייה, הארת לי מקום שדורש יותר התייחסות ועבודה, ובכלל כל תהליך ההתפתחות הוא תהליך לא פשוט שדורש בשלות משלו וכל שינוי קטן דורש הרבה עבודה.

מה טיב הקשר בינך ואימא כיום? כתבת שאתן גרות באותו בית. האם את מטפלת בה? מנקה בשבילה? האם יש ביניכן אינטראקציה? האם היא באה אלייך בדרישות?

היום הקשר ברובו טוב, התקשורת בינינו טובה יותר, חקרתי את ההיסטוריה שלה ומסתבר שהייתה לה ילדות קשה, היא התייתמה מהאימא והוזנחה ע"י האבא והיא התנהגה אלינו בדיוק כמו שהתנהגו אליה וההבנה של ההיסטוריה שלה גורמת לי להיות יותר בחמלה כלפיה.

אני לא מטפלת באימא, היא עצמאית. אני גרה באותו בית איתה אבל יש לי את המרחב שלי והיא לא מתערבת לי בחיים. אין לה כמעט דרישות ממני, ממש בקטנה. כל מה שקשור בניקיון הבית לא מעניין אותה, לי חשוב שהבית יהיה נקי אז אני מנקה. אני דואגת לקניות של הבית. כשבא לי אני מכינה לי ולה ארוחות טובות, לעתים אנחנו יושבות וצוחקות ביחד, אני מתבדחת ומתלוצצת איתה על כל מיני נושאים ומצבים. היא משתפת אותי בכל מיני נושאים שמטרידים אותה או במה שעובר עליה, ולעתים היא מרעילה, כשאין לה מצב רוח והיא רואה אותי במצב רוח מרומם היא זורקת לי ביקורת שלילית או הערה מרושעת במטרה לפגוע בי ולדכא אותי, אומנם זה קורה בתדירות נמוכה אבל עדיין זה משפיע.

כל מה שכתבתי לך לא היה קיים ביני לבינה בעבר, לא הייתה בינינו שום אינטראקציה, לא הבנתי אותה, לא תקשרתי איתה, לא הכרתי אותה בכלל, לא יכולתי להכיל אותה, רוב הזמן הייתי בפחד, דרוכה ובמצוקה ממנה ומההתנהגות שלה כלפיי, היא הייתה מאוד מרושעת כלפיי. כל השינוי ביחסים בינינו קרה בעקבות השינוי שחל בי, גם האחים שלי מאוד הופתעו מהשינוי שחל בה באופן כללי ומייחסים אותו אליי, היא בהרבה יותר חיובית ונעימה מבעבר.

היום העבודה שלי זה להתנקות מההשלכות של העבר הקשה שלי וללמוד מחדש התנהגויות בריאות וזה לא פשוט, זה לשנות די אן איי.

היי כלנית

כתבת חשוב לי שתבין שאני היום הבעיה ולא האימא.

את לא הבעיה. את אף פעם לא היית בעיה! אישה עם נפש אוהבת ורגישה כמוך זה אוצר.
נכון, את לא מוערכת וגם מנוצלת לפעמים. אבל זה לא יותר מאשר חוסר מזל.
כשאת חושבת על עצמך ומי שאת, יש לך המון במה להיות גאה ולהתעודד. בשום אופן אל תקחי את ההתנהגות של אימא כלפייך ודיעותיה כמייצגות את המציאות. היא אישה מסכנה עם מוח חולני ומעוות וכך בדיוק כדאי לך להתייחס אליה.

עוד משהו:

לפעמים אפשר לשנות מחשבות או רגשות על ידי שינוי ההתנהגות.

כתבת כשאין לה מצב רוח והיא רואה אותי במצב רוח מרומם היא זורקת לי ביקורת שלילית או הערה מרושעת במטרה לפגוע בי ולדכא אותי

מה היא אומרת? ואיך את מגיבה?

היי איש,

תודה שאתה מתעניין.

את לא הבעיה. את אף פעם לא היית בעיה! אישה עם נפש אוהבת ורגישה כמוך זה אוצר.

תודה לך! אני לא מרגישה כך (אוצר).
מה שכן, שנים חשבתי שהכול קורה באשמתי, והיום אני מבינה שהייתי קורבן של הבית על לא עוול בכפי.

ציינתי שהיום אני הבעיה ולא האימא כי האימא כבר לא מהווה עבורי בעיה כמו בעבר שהרגשתי חוסר אונים וחוסר יכולת להתמודד איתה, אני מרגישה שהחזרתי לעצמי את הכוח האישי שלי והיא כבר לא מאיימת עליי כמו בעבר. היום אני מרגישה שהכול תלוי בי ויש לי את הכוח לשנות אבל אני נופלת כל פעם מחדש כשאני נמצאת איתה, אז אני לא זוכרת את הרוע שבה כלפיי את ההתעללות ואת הניצול, הכל כאילו נעלם ממני לגמרי ומה שנשאר ממני זו ילדה קטנה ומרצה שרק מחפשת איך להקל על אימא שלה ולמצוא חן בעיניה.

בשום אופן אל תקחי את ההתנהגות של אימא כלפייך ודיעותיה כמייצגות את המציאות.

הנזק כבר נעשה, רק לאחרונה הבנתי שאני רואה את עצמי לפי ההסתכלות של האימא והמשפחה כלפיי וזה פשוט נורא.
הקושי הכי גדול שלי בתהליך זה לשנות ברמה הרגשית, לא רק הרציונלית את האמונות והמחשבות השליליות שהסקתי ביחס לעצמי מההתנהגות והיחס של המשפחה כלפיי ולשכנע את עצמי שזה אחרת, כמה שזה קשה.

היא אישה מסכנה עם מוח חולני ומעוות וכך בדיוק כדאי לך להתייחס אליה.

זה עוזר לי מאוד שאתה מתאר לי אותה באופן אובייקטיבי, אני מעורבת רגשית וקשה לי לראות אותה בצורה שאתה מתאר לי, איך אני יכולה לשנות את ההסתכלות שלי עליה?

לפעמים אפשר לשנות מחשבות או רגשות על ידי שינוי ההתנהגות.

איך?

_כתבת כשאין לה מצב רוח והיא רואה אותי במצב רוח מרומם היא זורקת לי ביקורת שלילית או הערה מרושעת במטרה לפגוע בי ולדכא אותי

מה היא אומרת? ואיך את מגיבה?_

אימא שלי באופיה מקדשת אומללות ומסכנות, כשרע לה והיא רואה שטוב לי היא ישר מחפשת דרך להנחית אותי עקיצות, בקורת, עוינות, כאילו אין מצב שאהיה מאושרת, גם אני ארגיש רע. בשנים האחרונות אני עושה עבודה ומחזקת את נקודות החולשה שלי כדי לנטרל אותה מללחוץ לי על הכפתורים ובאמת לא נשאר לה הרבה על מה ללחוץ.

לפני שבוע היא אמרה לי "אני שונאת אותך" (זו פעם ראשונה שאני שומעת את זה ממנה) לקח לי דקה להתעשת, ואז אמרתי לה וואלה, תמיד הרגשתי שזה מה שאת מרגישה כלפיי ועכשיו את מצהירה על זה, טוב לדעת איפה אני עומדת אצלך, עצוב לי שזה מה שאת מרגישה כלפיי אבל זכותך לא לאהוב אותי, אני לא יכולה להכריח אף אחד שיאהב אותי אבל אל תצפי ממני שארצה להיות בחברתך, אני בטוחה שגם את היית מתרחקת מאנשים ששונאים אותך ושרוצים ברעתך.
ואז אני מתרחקת ממנה, אני לא עושה פרצופים או סנקציות הכל רגיל, אחרי יומיים היא מתחילה לעשות לי פרצופים של מסכנה וחולה ובקושי זזה, והיא משחקת אותה שעוד רגע היא עומדת למות, הלב שלי נכמר עליה, ואז אני שוכחת מהכעס, הכאב, והפגיעה, הכול נעלם לי ואני מתקרבת אליה וחוזר חלילה עם משהו אחר, וזה הריקוד בינינו .

בעבר הייתי מגיבה אחרת לביקורת, לעוינות שלה בהסברים, הצטדקויות, שכנוע וכו' כי הייתי במקום חלש.

בעבר הייתי מגיבה אחרת לביקורת, לעוינות שלה בהסברים, הצטדקויות, שכנוע וכו' כי הייתי במקום חלש

והנה הצלחת להפסיק להגיב כך.

.

הגעת להבנה שהחולשה שלך מזינה את הרישעות שלה. כעת תנסי להרחיב את ההבנה הזו. את הרי יודעת שהפרצופים והמשחק שעוד רגע היא עומדת למות זה בסה''כ טריק (לא חכם במיוחד) שנועד לשבור את העצמאות שלך (אותה הפגנת בהתרחקות ממנה) ושוב להפוך אותך לחלשה.

כשהיא עושה את זה בפעם הבאה. תנשמי עמוק לפני שאת מגיבה באופן אוטומטי. אל תגיבי מייד. לכי לחדרך (או מקום אחר) ותשאלי את עצמך לאן זה מוביל?

התגובה האוטומטית (לחשוב עליה במקום על עצמך) מגיעה מהילדה הקטנה שמרגישה חלשה ורוצה שיאהבו אותה. זה תגובה טבעית לכולנו במצב כזה.

אבל, האם היא אי פעם באמת תאהב אותך? האם היא מסוגלת בכלל לאהוב מישהו? האם היא בכלל יודעת מה זו אהבה? הרי אפילו את האינסטינקט האימהי הבסיסי ביותר (להגן על הילדה שלה) אין לה. אז למה את מצפה ממנה?

זו לא יותר מאשלייה לחשוב שאם תהיי טובה אליה היא תאהב אותך בחזרה. זה אף פעם לא עובד כך עם אנשים מתעללים.

תזכרי:

החולשה שלך מזינה את הרוע וההתעללות שלה.
כדי להפסיק את ההתעללות את צריכה להיות חזקה (לא "טובה").
את כשלעצמך כבר טובה. תמיד היית כזו. גם אם אימך אומרת אחרת (כי היא רוצה להקטין אותך).
אבל...
יש לך רגשי אשמה לא מוצדקים שמחלישים אותך.
ובהם כדאי לטפל.

האם את צריכה לעזור לאישה ששונאת אותך וגרמה לך כ''כ הרבה כאב? אז מה אם היא ילדה אותך? איזה משמעות יש לזה בכלל כשהיא פוגעת בך?

אימא שלך, למעשה, מניחה רעל בצלחת שלך ומצווה עלייך לאכול את זה ומאיימת כי אם לא תאכלי היא תתאכזב ותרגיש מאד לא נעים.

מה את צריכה לעשות במצב כזה?

זו שאלה שתצטרכי לענות עליה (לעצמך) בכנות מלאה.

אני חוזר שוב: הדרך היחידה שלך לחיות זה להיות חזקה. להתפכח מהאשלייה שהיא אי-פעם תאהב אותך.

לשבת ולהתבדח ולהתלוצץ איתה כשהיא משתפת אותך בכל מיני נושאים שמטרידים אותה, זה לא אהבה. זה בסה''כ נסיון לבילוי זמן נחמד, אבל אני בטוח שאת יכולה למצוא אנשים אחרים ודרכים טובות יותר להעביר את הזמן בכיף. מאימך עדיף כמה שיותר להתרחק ולצמצם מגע למינימום כי זה רק פוגע בך.

אני מעריכה את הכנות והישירות שלך.

קשה לי היה לקרוא את מה שכתבת, זה עורר בי תגובה רגשית חזקה. אני כנראה עדיין בהדחקה והכחשה לגבי האימא ולכן קשה לי לראות את הדברים כפי שאתה רואה אותם, אני לא תופסת איך אימא יכולה להיות רעה ומרושעת לילדים שלה, אני בחוסר יכולת לראות את הדברים בצורה הזו, משהו בתוכי עדיין לא משלים עם זה שאימא מרגישה ומתנהגת כך אליי. משהו בי מסרב להכיר ולראות את האמת הזו.

כדי להפסיק את ההתעללות את צריכה להיות חזקה (לא "טובה").

מה זה אומר להיות חזקה? האם אני צריכה להיות עם "לב של אבן" מולה?

_ש לך רגשי אשמה לא מוצדקים שמחלישים אותך.
ובהם כדאי לטפל._

המוות של אבא שלי היה נקודת ציון גדולה בחיים שלי, אחרי שאבא נפטר הרגשתי המון רגשי אשמה, למה לא הצלתי אותו? למה לא טיפלתי בו? למה לא ריציתי אותו? למה אכזבתי אותו? ואולי פגעתי בו, ובכדי לא לחזור ל"סרט הזה" החלטתי שאהיה "ילדה טובה" וארצה את כולם וכך לא אפגע ולא אעשה משהו רע לאף אחד כי אם יקרה משהו למישהו בידיעה שפגעתי בו אני לא אוכל לשאת זאת. וזו האמונה שהובילה אותי שנים וכך התנהגתי.

_מה את צריכה לעשות במצב כזה?

זו שאלה שתצטרכי לענות עליה (לעצמך) בכנות מלאה._

כל מה שכתבת אני מבינה ברמה הרציונלית, ברמה הרגשית אין לי עדיין את ההבנה הזו כאילו יש נתק בין הרציונל לרגש בנושא של האימא והמשפחה.

ובאמת שאין לי מושג איך להתנהל היום עם האימא?

כתבת לי ואני אומר את כל זה מנסיון אישי כואב מאד._

אם בא לך ומתאים לך לשתף, אני אשמח

אני לא תופסת איך אמא יכולה להיות רעה ומרושעת לילדים שלה

כלנית יקירתי, זוהי השאלה הקלאסית ששואל כל קורבן שעשו לו עוול:
"איך בן אדם יכול להתנהג ככה?"

וכשמדובר באמא השאלה מתעצמת כי חונכנו להאמין שאמא תמיד תרצה את טובת ילדיה.
אבל האמונה הזו כשמה כן היא. אמונה. משאלת לב. משהו שהאנושות מתעקשת להאמין בו, כי אם נתבונן במציאות כפי שהיא באמת והיסוד הזה יתמוטט, מה יהיה עלינו?
וכמו כל תעתוע ואשלייה, זה מבוסס על חופן של אמת.
אמהות ואבות בריאים שגודלו באהבה אכן ירצו את טובת ילדיהם ויקריבו מעצמם בשביל הילדים שלהם.
אבל האם אין אבות ואמהות שירצחו את ילדיהם?
אם עקבת אחרי החדשות בישראל זה קרה כבר כמה פעמים בשנים האחרונות. גם אבות וגם אמהות עשו את זה. וזה קורה וקרה בכל העולם לאורך ההיסטוריה.
ובין שתי הקצוות האלו (הורים אוהבים והורים רוצחים) יש אינספור ווריאציות, חלקם איפשהו באמצע וחלקם קרובים לקצה אחד או לקצה האחר.

משהו בתוכי עדיין לא משלים עם זה שאימא מרגישה ומתנהגת כך אליי

איש טוב חושב שאנשים הם טובים במהותם. ואיש רע חושב שאנשים הם רעים מטבעם. אנשים בדרך כלל מייחסים לאחרים את מה שהם רואים בתוך תוכם.
וכך אני יודע שיש בך ילדה (ואישה) רגישה אוהבת ומתוקה, שמתעקשת שלא יכול להיות שאימא שלה רעה ומתעללת. למרות שרק לפני שבוע היא אמרה לך בפירוש "אני ***** אותך".

הייתי שם. במקום הזה בדיוק. סירבתי להאמין שאימא שלי אגואיסטית. עד אותו יום שבו הבנתי מעל לכל ספק שאימי לא רואה אותי ממטר. היא מעדיפה לשמור על התדמית והאינטרסים החברתיים שלה, גם במחיר זה שאני אהיה אומלל כל חיי, במקום לאפשר לי לחיות את חיי כהבנתי גם אם זה לא תואם את האידאולוגיה שלה.
ואז התחילו ליפול הרבה אסימונים אצלי והרבה חוויות קשות וארועים בעייתים פתאום נהיו מובנים. ואז התמונה אמנם התחילה להתבהר, אבל זה הביא אותי לייאוש טוטלי מהחיים.
אני לא אשכח את היום ההוא שבו ראיתי מסביבי רק אומללות וסבל. נסעתי לעיר, התבוננתי בהמוני אנשים סביבי וכל מה שראיתי היה גורל מר ואכזר. לא הבנתי למה ובשביל מה הם ממשיכים לחיות? ניחשתי שאולי לחלק מהם יש אהבה (או לפחות תקווה לאהבה) שמחזיקה אותם מעל המים. אבל המחשבות השליליות רצו אצלי בראש ואמרו "אם האימא שלך שילדה אותך לא אוהבת אותך למה שמישהי אחרת תאהב אותך?". זה נשמע טיעון הגיוני. לא כך?
הרבה זמן לקח לי להבין שאימי מייצגת מציאות מאד מעוותת ולא נורמלית.
היה בי כל הזמן את הפחד הקמאי שאם אתנתק ממנה (ברגש ובמחשבה) אשאר לבד בעולם וזה הרי מפחיד מאד.
ומה הייתה האלטרנטיבה?
להמשיך לתת לה לחנוק אותי למוות?

מה זה אומר להיות חזקה? האם אני צריכה להיות עם "לב של אבן" מולה?

חזקה זה אומר לא לאפשר לה להחליש אותך. היא הרי מתעתעת בך. מה יקרה לה אם כשהיא עושה פרצופים את תתעלמי ממנה? כלום לא יקרה. היא תמשיך בחייה. תתאכזב מזה שאין לה שליטה עלייך ואולי גם תקטר. אבל כלום לא יקרה באמת. ואם כן, את יודעת הרי שזה הצגה.
מה שכן, היא מנסה להפחיד אותך. לתעתע בך ולשלוט בך דרך הפחדים שלך ורגשות האשמה המזוייפים. אל תאפשרי לה את המניפולציה הזו.

האם להתעלם ממישהי ולא לאפשר לה להתעלל בך ולהרוס אותך זה נקרא "להיות עם לב של אבן"?
במילון שלי זה נקרא: 1) להיזהר מליפול למלכודת. 2) לא להאכיל מפלצת טורפת. 3) הגנה עצמית.

אחרי שאבא נפטר הרגשתי המון רגשי אשמה, למה לא הצלתי אותו? למה לא טיפלתי בו? למה לא ריציתי אותו? למה אכזבתי אותו?

אנשים מתים כי זה הטבע. יכולת להציל אותו ולא היצלת? את רופאה? את אלוהים? איך את בכלל קשורה למוות שלו? ואם היית מרצה אותו הוא היה נשאר בחיים? ובכלל, איזה הורה משליך את הציפיות שלו על ילדיו? את הרי מאמינה שהורה טוב רוצה בטובת ילדיו, אז למה שאבא שלך לא ירצה שאת תגדלי, תתפתחי ותהיי מאושרת?

כל מה שכתבת אני מבינה ברמה הרציונלית, ברמה הרגשית אין לי עדיין את ההבנה הזו כאילו יש נתק בין הרציונל לרגש בנושא של האימא והמשפחה

ולכן... אסור לתת לרגש לנהל אותך (ביחסים עם האימא והמשפחה). ההגיון הוא היחיד שישמור עליך שפויה ושמחה.

כל מה שכתבת אני מבינה ברמה הרציונלית, ברמה הרגשית אין לי עדיין את ההבנה הזו כאילו יש נתק בין הרציונל לרגש בנושא של האימא והמשפחה
טכניקה שאולי יכולה לעזור: לצלול בתוך הדימיון אחורה, לתחנות שונות בזמן שאת תבחרי. להתבונן שם ולשאול: האם בתור ילדה-נערה וכו' על רצף הזמן כן היתה אותה "הבנה רגשית" שאת מחפשת עכשיו, כבוגרת?
נגיד - כילדה - כשהעליבו אותך - כשאמא שלך העליבה - נעלבת? נפגעת? או שגם אז היה קיים איזשהו נתק בין מה שהתרחש ובין התגובה הרגשית?
לפעמים נתקים כאלה נוצרים בילדות המוקדמת כדי לשמור עלינו, להגן עלינו, מפני פחדים קשים או פגיעות קשות שמתרחשות על ידי מי שאמור להגן עלינו.
לי אישית זה עוזר, לראות את המקום שבו התרחש הנתק בשלב מאוד מוקדם, להישאר שם (עם כל הכאב הבלתי נסבל של החוויה...) וזה בתהליך מתמשך כאילו "סוגר" משהו מהנתק בהווה.

אני מרגישה מבולבלת, נסערת, עצובה ומדממת, קשה לי להכיל את הדברים.

אוי.

מבולבלת, נסערת, עצובה ומדממת, קשה לי להכיל את הדברים.
מתאים לך לספר מה הוביל לתחושה הזאת?

אגב, ממש לא קשור, אבל גם הכתיבה שלך כאן בדף וגם הכתיבה של איש מאוד מאוד עוזרות לי להבין ולתת שם לחלקים בתוך עצמי. (תודה איש. לקחתי לגמרי כמה משפטים שלך).

לב שומע. שמח שעזרתי.

מתאים לך לספר מה הוביל לתחושה הזאת?

עכשיו אני צריכה לאסוף את עצמי.

הכתיבה שלך כאן בדף וגם הכתיבה של איש מאוד מאוד עוזרות לי להבין ולתת שם לחלקים בתוך עצמי.

אני שמחה.

תודה איש. לקחתי לגמרי כמה משפטים שלך.

תודה גם ממני.

בכיף.

אני רוצה לומר תודה לאיש מיוחד. (-:

כלנית. אני שמח שעזרתי במשהו.

איש חכם אמר לי פעם שהתכונה הכי טובה בחיים זה סבלנות.

במסע שלנו יש ויהיו עוד רגעים קשים. סבלנות עוזרת לי להבין שאנו גדלים כל יום קצת, ואי אפשר לזרז את הטבע, רק לזרום איתו.

איש היי, עזרת לי מאוד, אין לך מושג כמה.

אני מאוד רוצה לשתף אותך במה שאני עוברת, אני פשוט רגשית עדיין לא מסוגלת לכתוב, אני נמצאת בעיצומו של התהליך כך שאני ב"תוך העניין" ואין לי עדיין את היכולת להעריך נכון את הדברים,
לאט לאט הדברים מתחילים להתבהר לי, אני מאמינה שכשאוכל לראות את הדברים "מלמעלה" יהיה לי קל יותר. אני פשוט זורמת עם מה שאני מרגישה.

מה שכן אני יכולה להגיד לך, שבעקבות הדברים שכתבת לי, עם כל הקושי והכאב שהיה כרוך בזה מבחינתי, (כי הערך המשפחתי מאוד מאוד חשוב לי ופעלתי למענו שנים) ,חטפתי "זבנג" רציני,
והערפל שכיסה את עיניי התפוגג והדברים התחילו להתבהר בכל מה שקשור להתנהגות של האימא והמשפחה כלפיי. והגעתי לנקודה שהבנתי שכאן חייב להיות שינוי ובכל המובנים ואין מצב
שהדברים יישארו כפי שהם.

ובימים האחרונים אני עוברת שינוי מהותי מבחינה רגשית ובעיקר בתפיסה האישית ובנקודת המבט שלי על האימא ובכלל המשפחה, דברים שנראו לי בלתי אפשריים, לא נתפסים
לפני כמה ימים פתאום נראים לי הכי הגיוניים. אני חושבת שאני אפילו עוברת איזה תהליך היפרדות רגשי שמלווה "באבל" "ובאובדן".

אני כבר מרגישה בתוכי היום במובנים רבים משוחררת ומעזה יותר ושהמחויבות לאימא ולמשפחה כמעט מתפוגגת.

אני גם יודעת מה לעשות ואיך אני הולכת להתנהל עם האימא והמשפחה בצורה שתהיה הכי טובה ובריאה לי.

וזה ממש בקצרה ואני חושבת שאני בדרך הנכונה.

אני אגיב על הדברים שכתבת בהמשך.

לילה טוב

היי כלנית,

אני כבר מרגישה בתוכי היום במובנים רבים משוחררת ומעזה יותר ושהמחויבות לאימא ולמשפחה כמעט מתפוגגת

יופי. המחוייבות שלך היא לעצמך. תמיד את במקום הראשון. במקרה כואב כמו שלך זה לא אנוכיות, קוראים לזה אסרטיביות. לא לאפשר לאנשים אנוכיים לנצל אותך ולפגוע בך.

כשאמא מתנהגת כמו "אמא" והמשפחה מתפקדת כמו "משפחה", הרגשת המחויבות טבעית.
אצלך, כרגע, "אמא" ו"משפחה" הם לא יותר ממשהו טכני, קשר ביולוגי. את לא בחרת בהם. הקשר הזה נכפה עלייך. ולכן, כל עוד הקשר הזה מכאיב, פוגע, או מעיק, המחוייבות שלך היא, קודם כל, לעצמך.

יום טוב.

סירבתי להאמין שאימא שלי אגואיסטית. עד אותו יום שבו הבנתי מעל לכל ספק שאימי לא רואה אותי ממטר. היא מעדיפה לשמור על התדמית והאינטרסים החברתיים שלה, גם במחיר זה שאני אהיה אומלל כל חיי, במקום לאפשר לי לחיות את חיי כהבנתי גם אם זה לא תואם את האידאולוגיה שלה.

רק אדם אגואיסט יכול להתנהג בצורה הזו כי יש לו עיוות בתפיסה, אין לו את היכולת לראות אדם אחר חוץ ממנו, אין לו בתודעה אנשים אחרים רק "כלים" שאמורים לשרת אותו ולספק לו את צרכיו ורצונותיו.

יש הרבה הורים שלא מקבלים את ילדיהם כמו שהם, הם כופים על הילד שיהיה כמוהם או יותר טוב מהם, הורים כאלה רוצים לעצמם ילד כפי שהם היו רוצים לראות ולא כפי שהילד רוצה להיות מתוך עצמו, הם חושבים לא על טובת הילד אלא על טובת עצמם, טובת השכנים שבעיניהם הם יוכלו להתגאות בהישגי הילד, או שהם מנסים להתיישר לפי הנורמות המקובלות על החברה. הם מפעילים על הילד כל מיני מניפולציות גלויות או סמויות כדי לגרום לו לבצע את התכניות שהם תכננו עבורו. ואם הוא נכנע ללחץ הוא הופך להיות "ילד טוב" להוריו ו"ילד רע" לעצמו. הסביבה תמחא כפיים והוא יאבד את המימוש העצמי והאושר האישי שלו.

_ואז התחילו ליפול הרבה אסימונים אצלי והרבה חוויות קשות וארועים בעייתים פתאום נהיו מובנים. ואז התמונה אמנם התחילה להתבהר, אבל זה הביא אותי לייאוש טוטלי מהחיים.
אני לא אשכח את היום ההוא שבו ראיתי מסביבי רק אומללות וסבל. נסעתי לעיר, התבוננתי בהמוני אנשים סביבי וכל מה שראיתי היה גורל מר ואכזר. לא הבנתי למה ובשביל מה הם ממשיכים לחיות?_

זו חוויה קשה ומכאיבה.אחד הדברים הקשים בתהליך הוא רגע ההתפכחות, כשמתחילים ליפול אסימונים, והתמונה מתחילה להתבהר אז מתעוררים רגשות קשים של כאב, כעס, ייאוש , פגיעה, עצב, בא לך למות באותם רגעים. הכול נראה שחור. ואז לאט לאט הרגשות נרגעים הכעס מצטנן והכאב ישכך ואז אתה יכול לראות ולהבין את הדברים יותר בבהירות.

אבל המחשבות השליליות רצו אצלי בראש ואמרו "אם האימא שלך שילדה אותך לא אוהבת אותך למה שמישהי אחרת תאהב אותך?". זה נשמע טיעון הגיוני. לא כך?

קודם כל שולחת,

ואהבה.
מאוד הגיוני שתחשוב כך. אבל זה כל כך עצוב ומעוות שבגלל "אישה חולה" האמונה הזו מלווה אותך בחיים הבוגרים ומנהלת לך את החיים.

היה בי כל הזמן את הפחד הקמאי שאם אתנתק ממנה (ברגש ובמחשבה) אשאר לבד בעולם וזה הרי מפחיד מאד.

נכון, יש את הפחד מלהיות לבד, אבל כשחושבים לעומק, בעצם על מי אנחנו נשענים ?

אצלך, כרגע, "אמא" ו"משפחה" הם לא יותר ממשהו טכני, קשר ביולוגי. את לא בחרת בהם. הקשר הזה נכפה עלייך. ולכן, כל עוד הקשר הזה מכאיב, פוגע, או מעיק, המחוייבות שלך היא, קודם כל, לעצמך.

אני לא רואה את "אימא" ו"המשפחה" כמשהו טכני. נכון שלא בחרתי להיוולד למשפחה הזו אבל אני מאוד אוהבת את המשפחה שלי "למרות הכול". הם חלק ממני. יש לנו היסטוריה משותפת. אני יכולה להרגיש כלפיהם נקודתית כעס, שנאה, תסכול, וכו' אבל לא לאורך זמן, הרגשות האלה בסופו של דבר מתפוגגים וחולפים ונשארת בתוכי אהבה ודאגה כלפיהם.

אני יכולה להרגיש תיעוב, כעס כלפי ההתנהגות של האימא כלפיי, אבל אני אוהבת אותה.

מיום ליום מתחדדת אצלי ההבנה שאימא מתנהגת כמו שהיא מתנהגת לא בגלל שהיא רוצה להתנהג כך, אלא כי כך היא תוכנתה בילדות. ההיסטוריה שלה הפכה אותה לכזו, היא תוצר הילדות שלה. לכן אין אשמים.

והמחויבות שלי לעצמי זה לשמור ולהגן על עצמי ממנה, לא לאפשר לה להתנהג אליי בצורה מתעללת, ליצור לה גבולות חזקים, לא להיות "מובן מאליו", ולהימנע ממגע איתה ככל שניתן, לעזור לה כשצריך ולא לייצר אנטגוניזם מצידה כלפיי.

כבר הרבה זמן אתם מייעצים לי להתרחק ממנה ואני פשוט לא הייתי מוכנה לזה, בתפיסה שלי זה היה "סוף העולם", איך אפשר להתרחק מאימא? איך אפשר להימנע מלהיות בחברתה? זה היה בלתי אפשרי מבחינתי. במהלך השבוע האחרון השתנתה אצלי התפיסה והבנתי ברמה העמוקה בתוכי שלהתרחק ממנה זה הדבר הכי טוב והכי בריא בשבילי ואני עושה זאת היום, לא ממקום של כעס, אלא ממקום שלם ואוהב.

אם אפשרי להגיע לזה? האם יש דרך להתנתק רגשית מהאימא? אני מרגישה שאין לי שליטה על זה כי ברציונל אני מנסה לעבוד על זה ולא מגיעה לתוצאות הרצויות.

לדעתי האישית - כן. יהיה יותר קשה מלעשות זאת אחרת אבל אפשרי. ממש לא ממליצה על זה וממליצה בחום לשקול עד כמה היתרונות הכלכליים שווים את הבריאות הנפשית שלך

זה מאוד מאוד עצוב, אבל בקשר בינך ובין אימא, היא החזקה. תמיד. גם אם היא היום זקנה עלובה בכיסא גלגלים. מבחינה רגשית היא יודעת איפה הכפתורים הרגישים שלך (היא הרי שתלה אותם בך) והיא משתמשת בך לצרכיה. אימך היא אשה מסכנה. היא לא בהכרח מכשפה מרושעת. אבל היא משליכה את בעיותיה עלייך במקום להתבגר ולהתמודד בעצמה.

ממש לא מסכימה. זה לא איזו עובדה שנקבעה משמיים ואי אפשר לשנות אותה. אשר לעבוד על כפתורים רגישים, אפשר ללמוד להתמודד עם מניפולציות. להגיד על מישהו שהוא ישאר תמיד החזק בקשר...
זה נראה לי פאטאליסטי ומייאש. וזה פשוט לא נכון. עובדתית.

וזה פשוט לא נכון. עובדתית.
מסכימה עם כל מילה.

אסרטיביות?

נכון, יש את הפחד מלהיות לבד, אבל כשחושבים לעומק, בעצם על מי אנחנו נשענים?

זה משפט המפתח.

לתלות על המקרר.

כבר שנתיים, אני מחפשת דרך להתמודד עם "המתעללת שלי" (אימא שלי). ניסיתי אינספור אפשרויות להפסיק את ההתעללות, והגעתי ל- 80% הצלחה, כשפתחתי את הדף הזה, הייתי כל כך מיואשת שאני לא מצליחה להיפטר מה- 20% הנותרים ולהגיע לתוצאות שאני רוצה.

בשבוע האחרון אני מרגישה פריצת דרך. עד לפני 10 ימים פרידה/ניתוק/התרחקות מאימא הייתה משימה בלתי אפשרית עבורי. הייתה לי חרדה עצומה (לא מודעת) מפרידות בגלל ההיסטוריה שלי, ולכן הייתי מוכנה לסבול גם מיחס מתעלל מצידה, "רק לא להיפרד".

כל התהליך שעברתי כאן בדף, קידם אותי ליצור מרחק פסיכולוגי ממנה, ולהגיע למקום "בשל יותר" של היפרדות. ובשבוע האחרון, הרגשתי ברמה פנימית עמוקה בתוכי שזה "הבשיל", שאני יכולה להיפרד. שזה הולך לקרות, ושזה בסדר.

ובנוסף, מה שהיה חשוב לי, זה למצוא את "דרך המלך" להתנהל איתה, ולהגיע למצב שהשינוי שלי לא יצור אצלה אנטיגונזם כלפיי.

ואכן, ב- 10 ימים האחרונים שיניתי את כל ההתנהגות שלי עם אימא, שום דבר ממה שהיה קודם לא נשאר. הפסקתי לעשות את כל "הדברים הטובים" שעשיתי לה כל השנים, ואני עושה לה רק את הדברים האלמנטרים המתבקשים ועם הרבה אהבה, ומצד שני אני שומרת מרחק ממנה. ולעתים, אני עדיין מוצאת את עצמי נאבקת לא ליפול מול המסכנות והמניפולציות שלה, עד עכשיו זה הצליח.

הבנתי שבשביל לקבל תוצאה אחרת, אני צריכה להתנהג אחרת. ואין יותר דיבורים, רק מעשים.

היום אני מרגישה נחושה יותר, רכה ו - (-: מאוד, מרגישה שהגבולות בתוכי חזקים, שאני לא זקוקה להגן עליהם כי אין יותר פירצות בתוכי.

עוד מוקדם להעריך, אך אני מקווה שאני בדרך הנכונה.

תודה לכם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואוו מרתק בהצלחה רבה

יש!!!!

שמח שאת מרגישה יותר חזקה. את בהחלט בדרך הנכונה (גם אם היא קצת ארוכה...).

בוקר טוב איש,

שמח שאת מרגישה יותר חזקה. את בהחלט בדרך הנכונה

זה הרבה בזכותך. תודה.

(גם אם היא קצת ארוכה...).

איש חכם אמר לי פעם שהתכונה הכי טובה בחיים היא סבלנות.

סבלנות עוזרת לי להבין שאנו גדלים קצת כל יום, ואי אפשר לזרז את הטבע, רק לזרום איתו.

יוליקו המקסימה,

אין עלייך. אני נזכרת בך וכולי אושר.

תודה לך על הכול.

כל הכבוד! עדכני אותנו בהמשך. @}

אני קוראת שוב ושוב את הדברים שנכתבו כאן, וזה עוזר לי מאוד ומחזק אותי. תודה.

כל מה שאני עוברת עכשיו חדש לי, זה שינוי מהותי של ההתנהגות שלי, זה לפעול הפוך ממה שאני מכירה ורגילה וזה לא פשוט לי. מה שמפריע לי, שיש רגעים שאני מרגישה שאני הולכת להישבר, וחוזרת להתנהגות הישנה שלי, וזה מופיע כשאני מתחילה לפקפק בעצמי, שאולי האימא לא באמת התעללה בי, ואולי סתם אני עושה עניין מזה, ואולי אני עושה לה עוול. וכו'.

אני רוצה להתחזק יותר ולהיות בטוחה יותר בדרך שלי.

באמת הכל כתוב. כל התהליך.
את לא ממציאה ולא מדמיינת.
זה חלק מהכח של הכתיבה.
היא מתעדת. מסדרת מבהירה. מדייקת.
מצאת בעצמך כלי רב עצמה.
לקרוא את התהליך עוזר לאשש את הזיכרון ולראות את ההבשלה וההתקדמות בדרך.
את עושה דרך מדהימה.
מבריאה את עצמך.
בעצם יולדת את עצמך.

היי כלנית,

אני מתחילה לפקפק בעצמי, שאולי האימא לא באמת התעללה בי, ואולי סתם אני עושה עניין מזה, ואולי אני עושה לה עוול

ככה בדיוק נראים הרגעים הקשים אצל כולם. כמעט אותם המילים ממש.

אולי האימא לא באמת התעללה בי

ילד שגדל בסביבה מתעללת ומנצלת מגיע להבנה (בטעות) שאנשים אחרים חשובים יותר ממנו. זה כל מה שהוא מכיר. אף פעם לא טיפחו אותו ונתנו לו להרגיש אהוב ושווה בזכות עצמו אז מדוע שהוא יחשוב כך מעצמו? זה מתבטא גם בחוסר ביטחון לגבי התחושות שלו עצמו. כשיש דיעה מנוגדת לשלו הוא מתחיל לפקפק בעצמו.

אבל יש עובדות ומציאות אובייקטיבית ועליהן אפשר לסמוך.

האם אמא לא אמרה לך בפירוש "אני ******* אותך"
איזה אמא אומרת דבר כזה לבת שלה?
אני בטוח שיש עוד דברים רעים שאת יכולה להיזכר בהם.

אולי סתם אני עושה עניין מזה

ממרחק הזמן את מקטינה את הסבל שלך. אבל זה שוב אותו מנגנון נפשי מוטעה שחושב שהסבל של אחרים יותר כואב משלך ולכן הם ראויים לטיפול ואת להתעלמות.

אבל למה בעצם? למה הרווחה הנפשית של אמא חשובה יותר מהרווחה הנפשית שלך?

אולי אני עושה לה עוול

לא. את לא עושה לה שום עוול. אפילו הייתי אומר שאת עושה לה דבר טוב בכך שאת מאפשרת לה לחשוב על ההתנהגות שלה ואולי בהמשך היא תנסה לשפר את התקשורת שלה איתך.

הניסוח הנכון של מה שקורה ביניכם הוא ש את לא מאפשרת לה לעשות לך עוול

יום טוב. תהיי חזקה.

תודה איש, אני קוראת את הדברים שכתבת וזה מחזק ומרגיע אותי.

אולי האימא לא באמת התעללה בי

אבל יש עובדות ומציאות אובייקטיבית ועליהן אפשר לסמוך.

בשבועיים האחרונים, אני מרגישה שאני חיה בתעתוע. מצד אחד, מתעוררים בי הספקות לגבי ההתעללות של האימא ומצד שני, אני מוצאת את עצמי יושבת וכותבת על דף את מסיכת ההתעללויות שלה, רק בכדי להחזיר לי את תחושת הביטחון שמה שאני חושבת, מרגישה ועושה הוא נכון.

_האם אמא לא אמרה לך בפירוש "אני ***** אותך"
איזה אמא אומרת דבר כזה לבת שלה?
אני בטוח שיש עוד דברים רעים שאת יכולה להיזכר בהם._

היום שאלתי את עצמי, למה יש לי עדיין ספקות לגבי ההתעללות שלה? הרי זה כל כך ברור וזה נמשך הרבה שנים. ואז הבנתי... ששנים אני מדחיקה ומכחישה את ההתעללות. עד היום לא סיפרתי לאף אחד (למעט הדף הזה) את מה שעברתי, כי הרגשתי בושה והשפלה שזה קרה לי ושאני צריכה להסתיר את זה, וגם עכשיו אני מרגישה בושה לספר זאת, אבל זאת המציאות שלי ואני חייבת להוציא אותה החוצה. כל השנים יפיתי את המעשים שלה, המעטתי בערך הדברים ומזערתי את הנזקים שנגרמו לי. דייייייי!!!!

כשקראתי את הסימנים "לאדם מתעלל" מצאתי שאימא של היא "המתעללת הקלאסית" ויש מעט מאוד סעיפים שהיא דילגה עליהם.

אני חוויתי התעללות קשה מאימא שלי לאורך כל השנים, בילדות סבלתי מהתעלמות והזנחה קשה מצידה, למעשה גדלתי יתומה מאימא, היא הייתה נוכחת בפיזי אבל לא תפקדה, לא היה כמעט קשר בינינו. מי שטיפל בי זה אבא שלי עד כמה שהוא היה יכול. כשאבא נפטר עזבתי את הבית לכמה שנים טובות ואז חזרתי כדי להתחיל עם מסיכת התעללויות שלה.

זה התחיל בזה, שהיא הקשתה על כל היחסים החברתיים שלי, היא הייתה מכפישה את החברות שלי והייתה מביישת אותן כשהיו מגיעות אליי, כל אדם שהיה לי קשר חברי ותומך אתו הייתה עושה לי שטיפות מוח כדי שאנתק את הקשרים שלי אתו, וככה היא הצליחה לבודד אותי ממקורות התמיכה והכוח שלי.

היא עשתה עליי סוג של "עליהום" במשפחה, היא הייתה מעלילה עליי דברים, מכפישה ומשחירה אותי, הוציאה אותי "אדם רע ופוגעני" והסיתה את כולם נגדי.

על יד אנשים היא התייחסה אליי בזלזול והשפילה אותי שרציתי לקבור את עצמי וכל הזמן התלוננה על "היחס הרע" שאני נותנת לה.

עשתה הפליות בגלוי ביני לבין אחותי, אחותי זכתה ביחס הטוב, בארוחות הטובות, במתנות הגדולות, חברות שלה זכו ליחס מכבד ועוד.

היא כפתה עליי לעשות דברים לאנשים אחרים שהיא רצתה בטובתם, היא לא ירדה ממני, ועשתה לי את המוות עד שעשיתי את מה שרצתה, ולא עניין אותה אם אני מרגישה חולה, עצובה או עסוקה וכו'.

שנים על גבי שנים עשיתי לה דברים ולא קיבלתי שום הכרה, הערכה או אישור על כך.

היא הייתה עושה לי את המוות כשהייתי נוסעת לכמה ימים לחופשה או חברה, הייתה עושה לי ברוגזים, פרצופים ונותנת לי הרגשה כל כך רעה שהייתי רוצה כבר לוותר.

היו פעמים שהכנתי אוכל במיוחד בשבילה. היא לא אומרת מה היא רוצה, אני צריכה לנחש ואם לא ניחשתי נכון או שלא בא לה באותו רגע על זה, היא יכלה לזרוק לי את זה או להעניש אותי בזה שהיא לא אוכלת את זה, אחרי שכל כך טרחתי.

היא ביקרה אותי בלי סוף והשפילה אותי, "את לא שווה כלום", "כולן יותר טובות, ומוצלחת ממך" , "את צריכה להתבייש", "אני לא הייתי יוצאת מהבית במקומך".

התערבה בחיים שלי, בהחלטות שלי, בבחירות שלי, הסיתה אותי מכול הרצונות שלי, פסלה, וביטלה שום דבר לא טוב.

היא הטילה עליי את כל האחריות על הבעיות שלה ועל מה שקורה לה, אני זאת שאשמה בכול.

הוציאה עליי את כל התסכולים שלה, התפרצויות זעם, סיננה קללות כשלא ריציתי אותה.

חוויתי דחייה קשה ממנה, היא לא עשתה שום דבר למעני, לא היה אכפת לה ממני, גם כשהייתי חולה הייתה אדישה כלפיי. היא מנעה ממני יחס, חיבה, כסף, הכרה, הערכה, אישור. ראיתי ממנה בעיקר עוינות ושנאה.

היא הצליחה בדרך הפעולה שלה לשמור עליי חלשה וחסרת אונים כל השנים, כמה שניסיתי להתרומם שום דבר לא עזר לי, בחוץ אנשים העריכו ואהבו אותי מאוד ובבית היא דאגה להנחית אותי כל הזמן, להוריד לי את הביטחון והכול כדי שתוכל לשלוט עליי.

פגשתי היום חבר של המשפחה שהיה אצלנו בן בית בתקופת הילדות, ודיברנו והוא אמר לי, שאימא שלי בפירוש רצתה לפגוע בי בגלל הקשר הטוב שהיה לי עם האבא, היא לא יכלה לסבול שאבא אהב אותי והתייחס אליי כי היחסים ביניהם היו גרועים, בנוסף, היא עשתה "ברית" עם אחותי וגיבתה אותה לפעול נגדי.

ההתפכחות הייתה לי מאוד קשה, כעסתי על עצמי שלא הגנתי על עצמי ממנה, שהרשיתי לה לרדות, להשפיל, לזלזל , לשלוט בי, להשתמש ולנצל אותי כל השנים. וגם נתתי לה את הלחי השנייה, שנים אני מנסה לרצות אותה, מתחשבת בה, דואגת לה, עושה למענה, הצרכים והרצונות שלה היו במקום הראשון מבחינתי והכל באהבה.

בשנתיים האחרונות התחזקתי והצלחתי לשנות את הדינמיקה בינינו, ההתעללות כמעט נעלמה ביחס למה שהיה בעבר, ולהפך, האימא התחילה להכיר בי ובצרכים שלי, היא נותנת לי ועושה יותר למעני.

יוליקו היקרה,

תודה על החיזוקים! את עושה לי סדר בדברים.

כלנית,

כואב לי הלב לקרוא את מה שעברת. כמעט כל הדברים קרו גם אצלי (בהבדלים קטנים). מה שכיום הכי מפריע לי זה שכדי לשלוט האמא יצרה אפלייה והפרדה בין האחים/ות. לא רק הקשר בין ילד להורה מעוות, גם הקשרים בין אחים/ות נהיו בעייתיים.

טוב שכתבת ופירטת. כשתהיי מבולבלת ולא בטוחה בעצמך תוכלי לחזור ולקרוא מה עברת ואיך הרגשת.

שולח

"לב מרגיש לב"

מה שכיום הכי מפריע לי זה שכדי לשלוט האמא יצרה אפלייה והפרדה בין האחים/ות. לא רק הקשר בין ילד להורה מעוות, גם הקשרים בין אחים/ות נהיו בעייתיים.

זו נקודה כואבת ובעייתית מאוד, משום שאימא שמפלה בין הילדים שלה כדי לשלוט עליהם ולכוון אותם לכיוונים הרצויים בעיניה יוצרת ביניהם עוינות, תחרות וקינאה וכל המשפחה הופכת להיות מפוצלת ומסוכסכת.

יוליקו הנהדרת מהאתר, תיארה לי לא מזמן איך היא רואה את "הדינמיקה המשפחתית " הזו, יכול להיות שתגלה בזה עניין.

אני חושבת שיש שני גורמים עיקריים:

הראשון הוא ההורה, שפגוע בעצמו מהוריו, ממשפחת המקור שלו, או ממהלך חייו, או שיש לו קווי אישיות שתלטניים ודורסניים מסיבות אחרות.

ההורה הוא שמעודד במכוון, אם כי לעיתים ללא מודעות לכך, יחסים של 'הפרד ומשול' בין הילדים, כולל קנאה ותחרותיות בין האחים, כך שכל אחד מהם נלחם לקבל פרורי אהבה אצל ההורה, גם ובעיקר על חשבון האחים שלו. כך ההורה מרגיש חשוב יותר.

ככל שהילדים יותר ''נאמנים'' לאימא למשל, גם ובעיקר על ידי הנמכה והכפשת האח או האחים האחרים, כך יש להם יותר סיכוי לקבל ניקוד יותר גבוהה אצל ההורה.

לעיתים יש ילד אחד מועדף פשוט כי הוא זכר והשאר בנות, או כי הוא דומה חיצונית להורה יותר מהאחרים, או כל סיבה אחרת. הילד הזה ישמור על מעמדו המועדף ככל יכולתו, על ידי מעין ברית עם ההורה: לדוגמא הוא יחמיא למאכלים שההורה מכין ויציין תמיד שהעוגה שהאחות אפתה היא לא נפלאה כמו של אמא (למרות שהיא יכולה להיות זהה בטעם, או טובה יותר). יהיו להם סודות משותפים, הוא יקבל יותר מימון מהתקציב המשפחתי, יסלחו לו על שגיאות ובעיות. יפנקו אותו (במובן השלילי של המלה).

הגורם השני הוא אישיות הילדים:

בכדי לאזן ולהדגיש את הילד הנבחר אחד מהילדים האחרים יזכה לתפקיד המפוקפק של הכבשה השחורה של המשפחה.
אני חושבת שהילד היותר עדין ורגיש, זה שיותר מכולם מקבל את תחושת הערך העצמי שלו מבחוץ, שזקוק למשוב החיצוני להגדרת ערכו וטיבו, הוא זה שמועד להיות הקורבן.
פשוט כי זה הכי קל, וגם כי ילד עם אופי אחר יתמרד ויעזוב.

כל בחירה של הכבשה השחורה תזכה לביקורת שלילית, הוא יחטוף קיטונות של זלזול, דיבור מקטין, דריסה של גבולותיו. לא משנה מה יעשה בכדי לרצות את בני המשפחה האחרים זה לא יעזור לו:
מי שיתחבר אליו יאבד ניקוד אצל ההורה ואצל האחים האחרים, שכבר הפנימו את כללי המשחק. לכן לא תהיה עזרה אמיתית בכדי להוציא אותו ממצבו העגום.

העליבות שלו היא זאת שמדגישה את מצבם המועדף יחסית של שאר האחים, ואת תפקיד המלך או האלוהים של ההורה.

כדי לשמור על כל העניין מלקרוס, תמיד תשמר חוסר וודאות: מדי פעם כן יתקבל איזה שבריר חסד, מדי פעם המאמצים האדירים לרצות יזכו באיזה אישור קלוש. זה רק מגביר את המאמצים של המסכן הדחוי להשקיע יותר ולתת שירות טוב יותר בתקווה לקבל אישור לאהבה. אבל זה לא מצליח. זה רק גורם להשקעת משאבים אדירה של הילד הדחוי בכיוון המשפחה, ובעיקר בכיוון ההורה: משאבי רגש, זמן, כסף. זה גם משפיע על כל הבחירות שלו, כולל חשש להתרחק פיזית פן יאבד איזה סיכוי חמקמק לשפר את מצב העניינים. איך יהיה לו אם כך כוח וזמן לטפח ולחזק את עצמו? לחזק את עמוד השדרה הנפשי שלו?

אם בא לך, ומתאים לך לשתף אותי בדינמיקה המשפחתית שלך, אני אשמח.