מתים לרדת מהארץ

[אנונימי]

ראו גם איפה לגור הדף הבינלאומי

[נמושית*]

שלום . אני מאד אוהבת את האתר הזה והממשק ואת האנשים. קראתי וקראתי ולא הפסקתי.
עכשיו אני רוצה לכתוב על נושא שמעסיק אותי : אני (נמושית) ובעלי (נפולת) ממש "מתים" לעזוב את הארץ. זה לא שגעיון חדש, זה כבר כמה שנים וזה הולך ומתחזק... כמו איזו חתונה גרועה שבה החיים רק מראים לנו שהיינו רוצים חיים אחרים.
אנחנו לא ילדים קטנים ׁ(40 פלוס-מינוס) שלא גמרו להתגבש. אנחנו מה שנקרא אנשים מחושבים וחושבים ולא מתחברים להויה הישראלית. למרות שיש לנו כאן ילדים, ומשפחה והמון חברים ושמחת חיים ובית ואוטו ועבודה(בדרך כלל (-; ) .
אני, במיוחד אני, נפולת הוא הטיפוס הרואה תמיד את חצי הכוס כמלאה, אדם שמח לגמרי בחלקו, לא רוצה כאן.
מקנאה תמיד כשאני רואה את המשפחות החצי-חו"ל- האלה שבאות לארץ ב"קריסמס" ובחופש הגדול, רוצה להיות מאלה שמחפשים חומוס ישראלי באיזה חנות בארצות הברית , שמתלוננות שהילדים כבר שכחו את העברית (לא שאני רוצה שזה יקרה לילדים שלי ולי , רק רוצה את הנסיבות שהביאו לזה) והם עונים באנגלית, לא אכפת לי להיות רחוקה מהמשפחה ומהחברים ואני בכלל לא נרתעת מלמצוא חברים חדשים נוספים .
למה אני כותבת? אולי אני רוצה סתם לשפוך את הלב בבעיה טפשית. בעיה קטנה, אני יודעת, יחסית לילד חולה, למחלות קשות, לבדידות ושאר יסורי גוף ונפש. הבעיה שלי, אבל, היא כמו אבן קטנה שנכנסה לסנדל כשהולכים.
כל הזמן קצת מציק, קצת כואב, לא עושה שום נזק ואפשר לחיות ככה עד 120 (-:

אין לנו אפשרות להגר, אין לנו אישורי עבודה בכל מיני ארצות נחשקות, אין לנו דרכונים זרים ולא אפילו סתם קרובי משפחה בחו"ל שמוכנים שנתעלק עליהם שנה שנתיים עד שנמצא עבודה (חוקית!).

זהו.
תגידו ... אני הכי משונה כאן?

[.מי*]

בשבילי לחיות בחו"ל היה קצת כמו לפנטז על איזה אביר חלומות שיבוא פתאום, נעיף את הבעל המשומש שלנו ונדהר אל האופק הזהוב
אז אחרי שנתיים עם האביר הזה, ולצערי עוד שנה מתחילה עכשיו -
אני יכולה לומר, מבחינתי, לא אביר ולא נעליים. נכון שמקסים פה וזול פה ורגוע פה ונוח פה,
אבל זה כמו לפגוש את האביר המושלם הזה, היפה והחכם והעשיר והמוצלח,
ולדעת בוודאות שאין לך שום קשר אליו, שהבדיחות שמצחיקות אותך לא מצחיקות אותו, שאין לו מושג מה היה שיר הפתיחה של קישקשתא ולמה את רוצה לשמוע אותו בשתיים בלילה, שהאפטר שייב שלו לא מוצא חן בעיניך ובקיצור - שאת מתגעגעת לבעל המשומש, ששיך לך, ושמבין אותך ושלמרות שהוא לא מי יודע מה חתיך וגם נוחר בלילה אותו את אוהבת

[מולי*]

את לא משונה בכלל. הדשא של השכן לעולם יהיה ירוק משלך.
רק מי שגר גם בחו"ל וגם בארץ יכול לעשות בחירה מושכלת (וזאת בתנאי שיכול להישאר בחו"ל ואינו נדרש - חוקית - לעזוב ולחזור לארץ.
אז נכון, בהרבה מובנים הרבה יותר טוב פה (ארה"ב) אבל, תאמיני או לא, אנשים בישראל חיים הרבה יותר טוב. יוצאים לבלות, תוך שנעזרים במשפחה וכו
לגבי חברים חדשים - האמריקאים לא מתחברים עם זרים. נקודה. הם יהיו חביבים אך לא יתחברו. לרוב אף ידברו אליך כאילו את לא מבינה - כי יש לך מבטא
ראיתי את זה אצל ההורים שלי וזה לא מאד נעים שמתייחסים אליך בזלזול
את הבדיחות שלהם לא תביני, כי לא היית בקולג ולא נסעת לקמפ שהיית ילדה
ילדיך יהיו ילדי זרים שגם הם יסבלו מבדידות (אלא עם יתחברו עם זרים כמותם)
בקיצור לא פיקניק.
המסקנה - יש לכם עבודה. משפחה. חברים ? condiser yourself lucky גיל 40+ זה לא זמן להתחלה חדשה (לפחות בארה"ב שם פוחתים הסיכויים למצוא עבודה ככל שהגיל עולה במיוחד אם אין ויזה)
והשאירו את הרעיון כגדר פנטזיה

[מבחינתי*]

זה לא נקרא "לרדת", מפה זה רק לעלות.

[ה_עוגיה*]

לנו היו כמה הזדמנויות לרה-לוקיישן בארה"ב מטעם העבודה שלו ולא רצינו.
אנחנו מחוברים מדי למשפחה שלנו, לתרבות שלנו, לכלמיני דברים קטנים שיש כאן ואנחנו יודעים שאין שם (וזה לא שאנחנו לא מודעים ליתרונות שיש במגורים שם).
אבל אני מבינה שאצלכם זה אחרת.
אם אין לכם דרך חוקית להגר לארה"ב או אירופה שווה לכם לבדוק את אוסטרליה.
שמעתי שהם שמחים לקבל אנשים בעלי מקצועות מסוימים (למשל טבחים).

אני לא מסכימה שצריך לשמור על זה בגדר פנטזיה.
אתם מאוד רוצים? לכו על זה.
מקסימום, יהיה לכם רע - תחזרו.

[טרה_רוסה*]

_אם אין לכם דרך חוקית להגר לארה"ב או אירופה שווה לכם לבדוק את אוסטרליה.
שמעתי שהם שמחים לקבל אנשים בעלי מקצועות מסוימים (למשל טבחים)._

ובמיוחד ניו-זילנד.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בעלי רצה במשך שנים ארוכות לגור באפריקה.
אחיו גר שם , והוא ביקר אותו הרבה פעמים והיה חוזר מוקסם בכל פעם.
אני דחיתי את ההצעה על הסף במשך שנים.
לפני כשנה "נישברתי" (בעיקר עקב אילוצים כלכליים ).,ועברנו לקניה.
מה אני אגיד לך, הפנטזיה התנפצה לו בפנים!
מאוד קשה.
כל מה שכתבו פה מולי ו.מי נכון גם לגבינו.
לעד נהיה פה זרים. קשה למצוא חברים, כי הלבנים ממדינות אחרות נישארים מרוחקים, ועוד ועוד.
אבל בכדי להבין את זה צריך לחוות את זה.
אז אולי בכל זאת שווה לכם לנסות??
לבעלי יש דוד ודודה שחיים פה כ 6 שנים. הם כבר בסביבות גיל 60 ובנותיהם כבר גדולות עם משפחות משלהן- נישארו בארץ.
אף פעם לא מאוחר מידי...

[טרה_רוסה*]

היה לי עוד רעיון. לפעמים רואים בעיתון מודעות שמחפשות אנשים לעבודה בחו"ל, לדוגמה, שליח סוכנות, מדריך חקלאי וכדומה. אולי משהו כזה יכול להתאים לכם. קודם להתנסות ואח"כ אם מחליטים שזה מתאים, מתקדמים הלאה.

[מ_י_כ_ל*]

אני (נמושית) ובעלי (נפולת)
נמושית,
אפתח בהצהרה עצמית: אני אוהבת את הארץ, אנשיה ונופיה, אני מרגישה שייכת וקשורה בעבותות אהבה ואין לי כל כוונה לחיות את חיי בארץ אחרת. כעת משאמרתי כל זאת, אני פנויה בלב שלם לומר שאני לא רואה בך או בבעלך נמושה ונפולת (בהתאמה...). מדוע את?

בבעיה טפשית. בעיה קטנה
לא כל בעיה צריכה להמדד מול מחלה או מוות, הרי תמיד ניתן למצוא אסון גדול יותר ש"יגמד" את הבעיה האישית שלנו, גדולה ככל שתהייה, אבל אנחנו לא אמורים להיות בעסק של מדידת בעיות (ממליצה לשמור את "שלי יותר ארוך!" לנסיבות מאוד מאוד מסויימות). ברגע שבעיה, ולו הקטנה ביותר, מעיבה על אושרנו, על חיי היום יום שלנו, על התפקוד שלנו, היא ראויה להתייחסות.
ובכל מקרה היינו רוצים חיים אחרים_ , _ולא מתחברים להויה הישראלית_ וגם _כל הזמן קצת מציק, קצת כואב לא נשמעים לי כבעיה טיפשית או קטנה. איני יודעת עד כמה עקבת לאחרונה אחר הדיונים כאן באתר בסוגיית השייכות, אבל הרגשות העזים שהסוגיה עוררה לא מותרים ספק באשר לחשיבותה.
לא עושה שום נזק ואפשר לחיות ככה עד 120_? אני בספק. לכן אני חולקת לחלוטין על המלצתה של מולי. על המשפט _גיל 40+ זה לא זמן להתחלה חדשה אני חולקת בכל הקשר אפשרי!

גם אנחנו גרנו בחו"ל (ארה"ב). לא עזבנו כי כמהנו למשהו מעבר לקשת, גם לא השוונו את גוון המדשאות, פשוט הגיעה הצעה קונקרטית והחלטנו לצאת להרפתקה. מדודה בזמן, אך הרפתקה.
כל שאוכל לומר על חווית המגורים בחו"ל הוא שהיא כל-כך כל-כך תלוית נסיבות, עד שאיני מבינה איך ניתן להזהיר מפניה או לחילופין להמליץ עליה באופן גורף. אילו נסיבות? האופי שלכם, יכולת ההסתגלות שלכם, נסיבות הנסיעה (לימודים, עבודה, לא ידוע), מקום היעד מבחינת אופי התושבים, קיומה של קהילה יהודית/ישראלית או העדרה, האקלים, סוג המגורים (כפר, עיר גדולה וכו'), השפה והתרבות, וגם (בעיקר?) - מזל. כל אחד ואחד מהפרמטרים האלה (וישנם כמובן עוד רבים), יכול להשפיע במידה ניכרת על טיב החוויה. מה שאני כן יכולה לומר בוודאות זה שאכן מדובר בחוויה. טובה או רעה או סתמית או מופלאה, זה כבר תלוי במליון ואחד גורמים.

המסר שלי - אם לא טוב לכם כאן, אם אינכם חוששים מחוויות והרפתקאות - סעו! כשנמצא הרצון - נמצאת הדרך (בתרגום קלוקל מאנגלית). תגלו שנהדר לכם - אשריכם. תגלו שזה לא מתאים לכם - שובו. אנחנו כאן, את יודעת.

[נמושית*]

תודה על התגובות.
"מבחינתי" - צחקתי (-: זה לא מדוייק לגבי כי יש כאן גם הרבה דברים טובים.
.מי - קשה לי לקבל את מה שעתבת. אני מבינה שכתבת בכנות, אבל זה בדיוק מה שאני רוצה : אחד חתיף עשיר ומריח טוב ולא נוחר. עם כל הכבוד לשיר הפתיחה של קשקשתא. אפשר בטח להתחבר שם בכל "שם" שהוא , גם עם ישראלים ואז כולם יודעים, ממש בעצמות שלא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות מרגע ודולי.
"ה-עוגיה" - זו הבעיה - אין לנו איך ללכת על זה!! אם היתה איזו דרך, בטח שהיינו מנסים. בגלל זה אני מרגישה תקועה כאן במיוחד. אבדוק לגבי ניו זינלנד. האמנם זה ככה או אגדה אורבנית. בתור ישראלית יש לי כמו מין "הנחה מראש" שלא ירצו אותי. אולי זה לא מדויק. משהו כמו מה שמרגישים כאן העובדים הזרים.
טרה רוסה - אנחנו אנשי הייטק/שיווק, את כישורי הטבחות שלי אני אסתיר בבהלה מכל מחלקת הגירה (-;
אורית אוקו ערוסי היקרה - אתמול ביליתי עד מאוחר בלקרוא את הדף שלך של מעבר לאפריקה. בלי להכיר אותך אישית : אני מאד אוהבת אותך! את האמיהות שלך, את ההבנה שלך, את ההתלבטויות שלך, את הלחץ הזה מהגננת ומלהיות החיץ האנושי המגן על הילדה שלך מה"נורמה" בגני הילדים.
בלי לדרוך על יבלות אני רק אומר שלא הייתי מוכנה לנסוע לאפריקה, עוד לפני הבלוג שלך. אני מכיאה את המקום, חברי היו שם (ניירובי) 3 או 4 שנים. אהבו כל רגע! מתים על משרתים ואדונים, על הבלויים עם ישראלים אחרים, על בית הספר של יום ראשון והדלקת נרות ביחד בחנוכה (לא מבינה למה את לא? כי ישראלים במקום זר הם כמו משפחה - זו לא ביקורת כמובן אני באמת תמהה. אבל זה הנושא של הדף הזה... אז אולי נעזוב) וממש לא מזיז להם שהעובדת שלהם במשק הבית מנגבת במטלית כל ביצה לפני שהיא שמה במקרר או שהם נוסעים עם נהג פרטי לכל מקום.
אני לא הייתי מוכנה לחיות במקום כזה בגלל הרבה דברים שציינת, האדנות שנכפתה עליך, הביטחון האישי הרעוע. תחושת הכלא. על כן זו כלל לא אופציה, אפילו לא של החלומות. הבלוג שלך הוא רק המסמר האחרון בעניין.
טרה רוסה - בקשר לרעיון שלך לסוכנות וכו' - זה בדרך כלל לרווקים או זוגות צעירים בלי ילדים ולנו יש. יש לי גם בעיה עקרונית בלהיות שליחת סוכנות שמציגה את הארץ כ-ה-מקום ליהודים לחיות בו. אני הרי לא חושבת כל כךך ומנסה להתאדות מפה (-: בעצמי.
אם כי אני מודה שהייתי מוכנה לעשות שקר בנפשי , בלי לרמות ממש את המקומיים כמובן, ולהיות שליחת סוכנות , אילו הייתי עומדת בקריטריונים.


זהו - נשארה גם אופציה לנסות לעשות דוקטורט בחו"ל, זה ילך לאט אבל אולי בטוח. הלוואי שבעוד שנתיים תעזרו לי לארוז מזוודה.

תודה, אשמח לשמוע עוד.

[ענת_גביש*]

_אני לא מסכימה שצריך לשמור על זה בגדר פנטזיה.
אתם מאוד רוצים? לכו על זה.
מקסימום, יהיה לכם רע - תחזרו._
מסכימה. לפעמים הולכים עם אבן בנעל יום שלם וכשמוציאים אומרים יא אללה איזה אדיוט הייתי לסחוב כך את כל היום! ופתאם מסתבר לך שאלה בכלל הנעליים.
הביטוי "לרדת מהארץ" טעון ברגשי אשמה ובושה מיותרים.
מה עם כל מיני קומונות אקולוגיות? יש כאלה באירופה. אולי זה ידבר אליכם?
בכל אופן נראה לי קשה ושימוש לא טוב בחיים, להיות במקום מסויים וכל הזמן להרגיש שאת רוצה להיות במקום אחר.
מצטרפת לעידוד: לכו על זה!

[ענת_גביש*]

טוב..(-: , עכשיו ראיתי שכתבנו יחד ואת מורידה את ענין הלכו על זה אז קבלי ביטול (-:
וסליחה על הביטוי "שימוש לא טוב בחיים" נשמע רע בקריאה שניה. זה היה מתוך כוונה להדגיש שזה שימוש טוב בחיים להתנסות במקומות אחרים.

[ענת_גביש*]

ואם אפשר להציק עוד שניה: אורנה שפרון פעם כתבה משהו מופלא (כהרגלה), על כך שלפני שינוי, אנחנו מתכננים את השלכות השינוי על כל העולם עד קץ כל הדורות. אולי מישהו יקרא כאן ויזכור במה מדובר ויוכל להפנות אותך לשם.
(האם זה היה משהו עם המילים "מה יקרה לעולם אם נרים את האצבע?")
אני מקווה שהקשר של זה למה שכתבת יוצא ברור. שאנחנו טוחנים וטוחנים "מה יהיה אם.." וזה מוציא לנו את האנרגיה ולרוב אין לנו הרי אפשרות לחזות מה יקרה אם נעז לעשות את השינוי.

[נמושית*]

ענת לא הבנתי מה את מבטל. כמובן, הייתי "הולכת על זה" אילו ידעתי איך (וחוקי) . אני דווקא אוהבת את "להשתמש בחיים" ובכלל אני טיפוס בוטה ולא נבהלת מניסוחים לא מעודנים (-:
מולי - לא עניתי למה שכתבת. אני מסכימה עם כל מילה : הבדידות, הזרות וכו' . יש לי חברים באוסטרליה שכן "הצליחו לצאת מבאן" ולמרות שהם מגשימים חלום ושהם חושבים שנטמעו ושהם "כמעו אוסטרלים" עדיין הם לא שייכים, מחפשים חברה ישראלית ואומרים שבמסיבות שהם מוזמנים אליהן, כולם פיכחים רק בשעה הראשונה ואחר כך אין עם מי לדבר.

• אבל תמיד תהיה לי האופציה לחזור, אל תשכחו את זה.

[ענת_גביש*]

התכוונתי לביטול ה "לכו על זה" שהצעתי גם. (למרות שבלב אני עדיין מקווה שכן תלכו על זה..)
תודה על ההרגעה בקשר לניסוח.
בקשר לאוסטרלים והיעדר הפיכחות: כמה נכון!!!
(וכשזכיתי לביקור גומלין אוסטרלי בארץ, זכיתי להערה שלא נאמרה לגמרי בלי גועל: "אצלינו שותים. אצלכם אוכלים ."
ועוד מחשבה: אולי יש לכם אפשרות לנסוע לשלושה חודשים, או כל פרק זמן ארוך אחר ש ויזת-תיירים מאפשרת?
ובנסיעה כזאת, לא להיות תיירים אלא ממש לשכור בית ולחיות בו, בתוך שכונה.
<זה מה שאני תמיד אהבתי לעשות וזו חוויה פי אלף שווה מלהתרוצץ ולראות אתרים>

[נמושית*]

מ י כ ל... אני כל כך שונה ממך.
אוהבת את המשפחה שלי, ואת החברים שלי (יש לי המוןןןן אני חושבת אלף זו לא הגזמה) אבל אני לא אוהבת כאן את הנופים, בכלל בכלל. כואבות לי העיניים מהאפור-צהוב-ירקרק עכור הזה. לא אוהבת את הארכיטקטורה (או "ארכיטקטורה") את האלימות את ה"לסדר את כולם" את היקראלי המכוער הזה שהוא לא איזה מיתוס אלא מסתובב חי וקיים בשכונה עם החריץ-טוסיק שלו הולך מכות על חניה.
לא אוהבת את משחקי הילדים בגן הציבורי או בהפסקה בבית הספר : את הקפיצות הכאילו חבריות ש-10 ילדים(בנים) קופצים על ילד כאילו חבר'ה. ממש מתעבת את זה. את זה ש"בן זונה" זו מילת חיבה לפעמים. לא אוהבת את הלכלוך , את נירות הטואלט כשכבר מעזים לצאת לטבע (המכוער כשלעצמו) לא חושבת שהגליל "מקסים וירוק" (הסליחה עם תושבי המקום (-;) ו"מרבדי הפרחים" של סוף החורף והאביב לא מזיזים לי נים ואני אפילו לועגת בלבי לבטוי. אף פעם לא אהבתי את זה. שיהיה ברור גם ששנאתי טיולים שנתיים וכאלה של הצופים שהולכים שעות ל"מפל התנור" ובסוף? סלע צחיח. לא מפל ולא תנור.

[נמושית*]

עכשיו הישראלים הקטנים שלי חזרו מטיול הבוקר (-:
אמשיך בפעם אחרת.

[טרה_רוסה*]

טרה רוסה - אנחנו אנשי הייטק/שיווק, את כישורי הטבחות שלי אני אסתיר בבהלה מכל מחלקת הגירה

אני רק ציטטתי את עוגיה. יש רשימה של כישורים, פשוטים שלא היינו חושבים שזו עבודה נדרשת, ומקצועות שיותר קל להבין שהם נדרשים. אם מה שחסר זה רתכים, אז הם יתנו ויזת עבודה לרתכים. הייטק זה מצוין.
לגבי ניו-זילנד. זו לא אגדה אורבנית. בניו-זילנד יש הגירה שלילית של התושבים (הצעירים עוזבים, כי הם מרגישים שהם חיים ב"חור").
הנה דף כללי מהאתר של ממשלת אוסטרליה לגבי דרכי הגירה.
השיטה של עבודה נדרשת נקראת skill migration stream. ראי כאן היכנסי לכל הקישורים וקראי בעיון. קצת מסובך (בדומה לטפסי ההרשמה לתואר ראשון, שצריך דוקטורט כדי להבין אותם...)
הנה הדף המציין רשימת מקצועות נדרשים. לא הצלחתי להיכנס, אבל אולי זו תקלה זמנית. אגב, אם את אחות מוסמכת, יש תוכנית מיוחדת.
ראיתי משהו לגבי הגבלת גיל (45). אבל לא קראתי בעיון ואני לא יודעת למה זה מתייחס.

למיטב הבנתי בניוזילנד זה יותר פשוט. תחפשי מידע באינטרנט. עדיף למצוא אתר של הממשלה ולא של כל מני חאפרים ועורכי דין אינטרסנטים.

[מ_י_כ_ל*]

מ י כ ל... אני כל כך שונה ממך.
אני חושבת שזה היה ברור למדי גם בלי הפירוט של מה-בדיוק-נמושית-שונאת-כאן-בארץ...את מנסה לשכנע אותי?

[איתי_שרון*]

טרה רוסה - אנחנו אנשי הייטק/שיווק, את כישורי הטבחות שלי אני אסתיר בבהלה מכל מחלקת הגירה
למיטב ידיעתי הקלושה אתם אמורים דווקא להיות בעלי אופציות אם זה מה שאתם עושים...
יש את ההגרלה לגרין-קארד של ארה"ב, אולי משם יבוא עזרכם. אין לי מושג מה הסיכויים, אבל ראיתי שהם (או שליחיהם) מפרסמים את עצמם די באגרסיוויות.

[עוף_החול*]

נמושית.
חייתי בחו"ל. עכשיו אני בישראל. ויש סיכוי שניסע שוב לחו"ל בעתיד.
קראתי את דבריך השונים ורק רציתי לאמר לך: Don't shit where you eat
החיים בחו"ל הם לא קלים ודורשים הרבה אופטימיות, יכולת השתלבות ויכולת לראות את חצי הכוס המלאה.
מדבריך את נשמעת קוטרית וממורמרת, לא כמו אשת העולם הגדול.
אולי בכל זאת פה הוא המקום המתאים לכם ביותר...

נ.ב. יש הרבה מקומות יפים בעולם וישראל היא בהחלט אחד מהם. הפריחה באביב היא מקסימה, הגליל מיוחד ויפה וירושלים נושאת עימה רוח אחרת...
לא משנה איפה תחיי בעולם, אם אינך רואה את היופי במקום בו גדלת לעולם לא תוכלי לראות אותו בשום מקום אחר.

[ב_דרך*]

http://www.immigration.govt.nz/Migrant/ ... rmanently/
מידע למעוניינים בהגירה לניו-זילנד. האתר הממשלתי.

[עירית_לוי]

נמושית,

מצד אחד -
באמת למה לא? אם את כל כך לא אוהבת להיות כאן אז למה לסבול? ואם תרצי מספיק חזק זה יהיה גם אפשרי להגר. את יכולה להתחיל מכל העצות הפרקטיות שקיבלת פה ולהמשיך הלאה. ואם לא יהיה לכם טוב שם, תמיד תוכלו לעשות U TURN.

מצד שני -
נקודה למחשבה: אני מכירה מישהי שהרבה זמן רצתה לעבור לארה"ב. בסוף היא הגשימה את החלום ונסעה. ואז, כשהיא היתה שם, פתאום היא רצתה להיות בארץ. אז היא חזרה. וכשהיא היתה שוב בארץ אחרי תקופה מסויימת היא שוב רצתה לנסוע לשם. מפה לשם ומשם לפה וחוזר חלילה. מה שאני מציעה לך (בעדינות, בעדינות) לבחון זה אם לא מדובר בחוסר שביעות רצון בסיסי ממה שיש לך. כי אם זה דפוס, אז בכל מקום בעולם לא יהיה לך טוב.

מאחלת לכם שתהיו מאושרים, איפה שלא תהיו בסופו של דבר!

[מוזה_שכזו*]

שלום לך נמושית / נפולת

אני שואלת ברצינות ובסקרנות: מהו "חו"ל" בשבילך - על איזה סוג של מקום, נוף, ישוב את חושבת? מה נראה לך שיהיה שם שונה מכאן? איך את מדמיינת את החיים שם?

[ענת_גביש*]

בקי, אולי תלכי לשמוע קצת עידן רייכל ותירגעי קצת (-: ?!

[דיאנה_ב*]

שמעתי שגם לקנדה קל להגר אם יש סכום ראשוני מסויים. בהשקעה של כמה מאות אלפי דולרים בעסק מקומי שעונה על תנאים מסויימים אפשר לקבל מיידית משהו מקביל לגרין כארד האמריקאי. כמובן שצריך לברר את הפרטים ולראות בדיוק באיזה סכום מדובר ומה התנאים על העסק. יש ב YNET פורום שמתמחה בהגירה לקנדה, אפשר לשאול שם.

כל שאוכל לומר על חווית המגורים בחו"ל הוא שהיא כל-כך כל-כך תלוית נסיבות, עד שאיני מבינה איך ניתן להזהיר מפניה או לחילופין להמליץ עליה באופן גורף

מסכימה לחלוטין.

[טרה_רוסה*]

עוד רעיון - אם אתם ממוצא אירופאי (נגיד, סבא פולני), תוכלו להוציא דרכון פולני, ולהשתמש בו כדי להגר לאחת ממדינות האיחוד האירופי (לא דווקא לפולין).

[מולי*]

בקי לוין - מילים כדורבנות! אני לא יודעת מי זה רייכל אבל בקי לא צריכה להירגע. האמת - הדברים שיש לי לומר חריפים יותר. במקצועי אני עו"ד לענייני הגירה ואף פעם לא שמעתי מישהו מדבר כ"כ לא יפה על ארץ המוצא שלו. גם כאלו שנמלטו מיוגוסלביה לשעבר וממדינות בהם פרנסה היא לא משהו שיש והם נרדפו ימין ושמאל. חשבי שנית נימושית.
למה את מצפה? אני בטוחה שההרים והירוק בכר לא יראו כ"כ יפים כשהיחס שתקבלו הוא יחס של מהגרים. חשבי על הרוסים שהגיעו לארץ בגיל 40 + והם עוד קיבלו עזרה מהמדינה, דיור וביטוח בריאות
בקשר ללימודי דוקטורט - בארה"ב ויזות לימודים ניתנות מאד במשורה לבני 40+ ביטוח בריאות - האונ. לא נותנות לבני 40+ ולבד - יותר מ - 1000 דולר למשפחה
נראה לי שהדבר היחיד שאת יכולה לעשות הוא להכין את ילדיך להגירה - הם בגיל המתאים
לחלופין - קחו שנה חופש מהארץ וטיילו בRV

[דלת_אחורית_נוה*]

חסרות לי שאלות בתוך הדיון שאני לא יודע אם שאלת את עצמך? איזה חינוך יקבלו ילדיך? לאיזה ערכים תגדלי אותם? האם הם מתאימים לסביבתך החדשה? האם למקום שאת רוצה לעבור יש פנים, ריח, אופי,צליל? או שאת בוחרת לברוח מהרעש והצחנה השכונתית? האם הרעש הולך ומתחזק? האם השקט של הבדידות בחו"ל לא ישגע את הרעש ששכחת כאן? אולי כדאי שתבחני מעבר למקום אחר בארץ לפני המעבר מעמר לים? אולי נשארו בארץ כמה חורים שלא שווה לוותר אליהם? אני פשוט חושב שהכשלון או הגילוי של המרירות החוזרת(במידה ויהיו) יכולים להיות צורמים עד מאוד

[ענת_גביש*]

ואף פעם לא שמעתי מישהו מדבר כ"כ לא יפה על ארץ המוצא שלו
פתחו על זה דף: אסור לומר

[מולי*]

ענת - אני לא יודעת אם "אסור לומר" אבל האמירה של נמושית למעלה פשוט מאד הפתיעה אותי. איך אדם עם פרנסה ובריאות יכול לדבא כך על ארץ מולדתו? אין לי מושג ... בעיני זו כפיות תודה. תכונה מאד ישראלית אגב.
נימושית - תמיד יהיה לך לאן לחזור? אחרי שתאכלי את כל חסכונותיך? תחזרי לארץ בגיל 50+ ואז מה ...
רוח דברי קצת חריפה אבל דעי לך שהדברים שכתבת פה פשוט מכעיסים אותי עד מאד
יכולתי לכתוב עוד המון אבל האמת אין טעם

[אמא_ל_5*]

ובמיוחד ניו-זילנד.
ובכן - אנחנו עשינו את זה.
אני מודה שלא קראתי את כל הדף, אך אנסה בכל זאת לתרום את חלקי, וסליחה אם אני חוזרת על דברים. וסליחה על האורך - זה מתאים למי שבאמת חושב על הגירה.
אז ככה - היינו במצב מאד דומה לנמושית - כלומר, ממש ממש הרגשנו רצון ללכת למקום אחר. נמאס לנו מהאנשים, התרבות (כלומר חוסר התרבות הבסיסית של חלק נכבד מהאנשים), שלא לדבר על הפוליטקה ועד כל שאר הדברים שכולנו יודעים שלא נעימים כאן.
חיפשנו ירוק, נעים, קריר, שקט וכו'.
החלטנו ללכת על זה. והצלחנו בגדול - שנינו קיבלנו משרות מצוינות באוניברסיטה בניו זילנד, עם משכורת ממש טובה (יחסית אליהם, אם כי באופן כללי ניו זילנד אינה בעלת משכורות גבוהות). היה לנו חוזה לשנתיים, וידענו שיש אופציה להאריך.
היינו מאושרים ונרגשים.
עשינו את כל הסידורים, השכרנו כאן את ביתנו, תוך תחושה שיש סיכוי סביר ביותר שכבר לא נחזור אליו, ארזנו את עצמנו וחמשת ילדינו ונסענו לניו זילנד.
קיבלו אותנו בזרועות פתוחות - הם מחכים שם למהגרים כמונו - לבנים, מערביים, משכילים (הם מוצפים בסינים והודים, שפחות מתאימים לתרבות הבריטית שלהם).
עוד לפני שנסענו היה ברור לנו שאנחנו לא מעוניינים בקשר עם יותר מידי ישראלים או יהודים - הרי זאת אחת הסיבות שעזבנו כאן.
ועתה למה שקרה:
אכן היה לנו מקום עבודה יוצא מהכלל, שכרנו בית במקום מצוין, הילדים הלכו לבתי ספר טובים, ובסוף היום לא היינו טיפה אחת יותר מאושרים מאשר כאן, בבית. ההפך.
פתאום אתה מבין מה זה להיות זר, מהגר. הבדיחות שלהם לא מצחיקות אותנו. הכותרות בעיתונים לא אומרות לנו דבר, ולמרות האנגלית המצוינת שלנו, חצי מהכותרות בכלל אי אפשר להבין, כי זה עם מילות קוד, או משפטים מהתרבות שלהם. חיי החברה שונים לחלוטין, לנו, ובעיקר לילדים.
ופגשנו שם אנשים (ישראלים ולא ישראלים) שיושבים שם כבר 10 שנים ויותר, שגם הם עדיין מרגישים זרים. שכל חבריהם הם מהגרים, מאותה ארץ, או גם מארצות אחרות. אבל לא מקומיים.
ועוד המון דברים קטנים שקשה מאד להסביר.
ומצאנו את עצמנו חוזרים ויוצרים קשרים עם הישראלים והיהודים ששם.
והבנו שאם נשאר שם - נשאר מהגרים זרים לשארית חיינו, ואולי אפילו ילדינו, לפחות הגדולים בינהם, לא יהיו ממש מקומיים (פגשנו שם אנשים שהגיעו בשנות העשרה, ועד היום הם תלושים למדי). הבנו שיקח לפחות 8-10 שנים להגיע לאותו מעמד מקצועי שכבר יש לנו כאן. שלעולם לא יהיו לנו את אותם קשרים שיש לנו כאן - איפה להשיג משהו, למי לפנות, איך לסדר כל מיני דברים.
והחלטנו לקצר את שהותנו שם, ואפילו לא להשאר את השנתיים שתכננו. הבנו שככל שנשאר יותר, יהיה כבר גם יותר קשה לחזור. וזאת למרות ששוב ושוב ביקשו שנשאר.
וחזרנו.
והפחד הגדול ביותר שלי היה שנצטער. שהנה אנחנו מפספסים את ההזדמנות שהיתה לנו לחויות במקום אחר, כמו שכל כך רצינו.
ואני שמחה לומר שאנחנו לא מצטערים.
למרות שהאנשים, והפוליטקה, והתרבות לא השתנו בכלל - אבל פתרום מתברר שהדשא של השכן ממש לא יותר ירוק, ואני יכולה להגיד בלב שלם, שכל יום, כל ערב, אנחנו יותר מאושרים כאן ממה שהיינו שם.
אין ספק שיש אנשים שעוזבים ונשארים, ומרוצים, אבל אנחנו דוגמה לאלה שהיו להם את כל התנאים ללכת, אבל בחרנו לחזור.
זמן קצר לפני שנסענו חזרו חברים שלנו משנה בחו"ל, ולא הבנו בשום אופן למה הם חזרו. התחננו שיסבירו לנו.
ואנחנו יודעים שלא נוכל להסביר לאחרים.
אנחנו מאד ממליצים למי שרק יכול לנסוע לחו"ל לתקופה.
אם לא היינו עושים את זה היינו מרגישים לשארית חיינו שפיספסנו משהו.

[מ_י_כ_ל*]

_ואף פעם לא שמעתי מישהו מדבר כ"כ לא יפה על ארץ המוצא שלו
פתחו על זה דף: אסור לומר
לומר דברי בלע על הארץ זה בבחינת אסור לומר? אני תמיד סברתי שזה כמעט ספורט לאומי אצלנו. "רק בישראל" (הנאמר בטון מיואש עד מוכיח תוך הנד ראש לשלילה) הינה אחת הסיומות הנפוצות ביותר שאני מכירה לכל מפח נפש הנגרם לנו.
זה נורא מענין - בארה"ב יכול אדם לקטר השקם וערב על איך דפקו אותו, ואיזו אפליה שלטונית יש ומה זו הגזענות הזו, ושהביטוח הרפואי לא מכסה כלום, שהאבטלה חוגגת, ושהשוטר בן-@$#%, ושרק כסף מדבר, ואיזו אלימות ברחוב ובבי"ס ועוד ועוד, אבל הוא יניף בגאווה דגל מפוספס עם כוכבים (וייצפה לראות אותו ב-כ-ל סרט הוליוודי), יהיה משוכנע שאין אין אין כמו אמריקה בכל העולם וישקול צעדים בלתי-סובלניים-בעליל אם תתהי איך זה מסתדר ביחד. אבל ככה זה ב- the land of the free and the home of the brave...

[ענת_גביש*]

מיכל, הכעס של מולי על כנות דברי נמושית הזכיר לי את אסור לומר.
תמיד יהיה לך לאן לחזור? אחרי שתאכלי את כל חסכונותיך? תחזרי לארץ בגיל 50+ ואז מה ...
מולי, להשאר באותו המקום ולא מרוצים מתוך פחדים נשמע לי הרבה יותר גרוע. בכל דבר, לא רק בארץ ולא רק מטעמי גיל ופרנסה.
מבהיר את זה המשפט של אמא ל 5
אם לא היינו עושים את זה היינו מרגישים לשארית חיינו שפיספסנו משהו.

[מולי*]

"רק בישראל" נראה לי שאומרים לא כבלע אלא כ" זה מה שיש - לטוב או לרע"
מדבריה של נמושית נראה שממש שונאת את הארץ. היא לא יודעת כמה ה"הרע והמכוער" שיש לה בארץ טוב הרבה יותר ממה שיהיה לה בחוץ.
ולגבי אמריקאים - הם משוכנעים שאמריקה זה הכי טוב. באמת. ולכן תשמעי מהם מעט מאד תלונות והרבה גאווה ואסירות תודה על מה שיש: חופש, אפשרויות וכדומה.
האמריקאי אף פעם לא יתבטא בבוטות כזו. האמריקאי גם לא "יקטר" ובכלל אפשר לפתוח על זה דף נפרד.
יפה כתבת אמא ל - 5 ואת עוד באת למקום מסודר

[מולי*]

ענת: אולי את צודקת ואולי כדאי לנסות ולהיכוות
אני פשוט שונאת סיכונים מטעבי ולא הייתי לוקחת כזה סיכון
מה שעצבן אותי היה איך שניתושית בחרה להתבטא

[סיגל_ב*]

מחוסר זמן לא קראתי את כל הדף, מקווה שאני לא חוזרת על דברים:
קנדה.
תשמח לקבל בעלי מקצועות מסוימים. שווה לבדוק.

[ענת_שן_לוי*]

כשכבר מעזים לצאת לטבע (המכוער כשלעצמו) לא חושבת שהגליל "מקסים וירוק" (הסליחה עם תושבי המקום) ו"מרבדי הפרחים" של סוף החורף והאביב לא מזיזים לי נים ואני אפילו לועגת בלבי לבטוי. אף פעם לא אהבתי את זה.

האם את מתעבת טבע ונופים בכלל, או רק את אלו המקומיים? כי טבע יש גם בחו"ל... באוסטרליה ובניוזילנד הוא עשוי להיות אפילו הרבה יותר דרמתי מאשר אצלינו. דיר באלאק

[.מי*]

אמא ל5, אני מתחברת מאד למה שכתבת (ממקום מושבי כאן בחוץ...)
ובאמת - אי אפשר להסביר את זה. כשאני מקטרת לחברות שלי בארץ, אני שומעת מן חוסר סובלנות בקולן: מה רע לך, מה. ואי אפשר להסביר את הדברים הקטנים, שכל הזמן נותנים לך תחושה שאת לא בפוקוס, שאת לא מכווננת נכון אל התדר, וזה כולל הכל - מפגש עם אמהות בגן שעשועים, נסיון לסדר משהו במשרד ממשלתי, הכל - שנים את רגילה להיות בנאדם מבוגר, נבון ובעניינים, ופתאום את הופכת לבחורה מוגבלת עם מוזרויות (ואפילו עם יודעים את השפה. בדיוק כמו שכתבת. "שפה", כך מתברר, זה הרבה יותר ממה שנדמה לנו).
ואני רואה כאן את היורדים - יש פה המון יורדים - מסתובבים כמו זבובים הפוכים, בהתחלה מדמיינים שהם יכולים להתאקלם צ'יק צ'ק ואחר כך ההלם, התלישות, הגעגועים -
תמיד נכמר הלב כשרואים אותם.

[אמא_ל_5*]

כאשר היינו שם שוחחנו עם חברים בארה"ב. סיפרו על זוג שהיה שם מזה כמה חודשים. האשה בכתה כל יום מרוב שהיתה שם אומללה. בעלה הציע לעזוב הכל ולחזור. אבל היא אמרה: השתגעת? איך אחזור לארץ, איזה פרצוף יהיה לי, איך אני אסביר למה חזרתי?
לפני שנסענו, כסיפרנו שאנחנו נוסעים לניו זילנד - אנשים היו מסתכלים עלינו בקנאה, נשימתם נעתקה.
כשהחלטנו לחזור שוחחנו רבות איך נסביר זאת.
ובאמת, רוב התגובות כאן היו - השתגעתם? למה חזרתם?
החלטנו עוד מראש לא להכנס לזה עם רוב האנשים, אלא פשוט להגיד סיבות אישיות, או משפחתיות.
וגם כשאנחנו מסבירים - רוב האנשים לא מבינים בכלל, בשום אופן. גם אנחנו לא הבנו לפני שנסענו.
ולכן - מי שזה באמת בוער בעצמותיו - לא יבין עד שלא ינסה.

כי טבע יש גם בחו"ל... באוסטרליה ובניוזילנד הוא עשוי להיות אפילו הרבה יותר דרמתי מאשר אצלינו.
ואין ספק שהטבע שם נפלא. אבל זה לא מספיק. לא חיים בטבע כל הימים. ולא חזרתי בגלל מרבדי הפרחים בגליל. לא התגעגעתי לנוף, לטבע, למשהו מוחשי.
פשוט היו חסרים לי החיים הנורמליים שלי שנים את רגילה להיות בנאדם מבוגר, נבון ובעניינים, ופתאום את הופכת לבחורה מוגבלת עם מוזרויות .
אבל זה בודאי מאד אישי, כי אנחנו באמת במצב מצוין כאן, ולא עזבנו בגלל חוסר פנסה, חוסר דיור וכד'. פשוט נמאסו עלינו כל הדברים הידועים של הישראליות גסת הרוח, המצב הפוליטי וכו'.
היום אנחנו יודעים שאין גן עדן במקום אחר, שלכל מקום יש את הבעיות שלו, וכבר עדיף הבעיות המוכרות והידועות שלנו.
ואנונו הרבה הרבה פחות מקטרים כאן.
למרות שהנהגים שם באמת הרבה יותר אדיבים...

[בשמת_א*]

_אנחנו מאד ממליצים למי שרק יכול לנסוע לחו"ל לתקופה.
אם לא היינו עושים את זה היינו מרגישים לשארית חיינו שפיספסנו משהו._
המשפט הזה הפיל לי אסימון.
לי אין אף פעם רצון "לרדת מהארץ" למרות הסבל שלי מאותם אספקטים קשים של חלק מהישראלים (יש תרבות ישראלית אחרת, יפה, שאני כן אוהבת ומזדהה איתה, ולדעתי יש לה ביטוי כאן באתר בקרב הקהילה הזאת, ובקרב קהילות נוספות).
ואולי זה באמת מפני שבילדותי נסענו לשלוש שנים בעקבות לימודים של אבי.
היה כיף. אני זוכרת את השנים ההן בתור השנים היפות בחיי (טוב, אני צריכה לעדכן, בינתיים כבר גמרתי להיות ילדה ואני אמא (-: ).
אבל העובדה היא שחד משמעית אין לי התלבטות. אני מוכנה לנסוע לשנה, מקסימום שנתיים לצרכי התקדמות בקריירה, וזהו.

והאמת? אני אוהבת לנסוע לחו"ל. באמת. אבל אחרי שבוע, גג עשרה ימים - אני מתחילה להרגיש את כל כובד הזרות. זה הופך מ"מעניין ושונה" ל"מעיק". את הולכת ברחוב ולא יודעת מי את. מה את עושה במקום הזה. מה זה הבתים הזרים האלה. מה זה הפרצופים הזרים האלה. אני לא אשכח לעולם רגע בתחנת רכבת פתוחה בדרך בין אופסלה לסטוקהולם (ושבדיה בשבילי היא כמו בית שני) שבו פשוט איבדתי את הזהות שלי. התחלתי לרחף עם מחשבות פילוסופיות על מי זאת החייזרית הזאת שעומדת כאן במקום הזה, מה הקשר שלה אלי, איך אני יודעת אם אני באמת קיימת, האם יש לה עבר, האם יש לה עתיד, איפה התודעה שלה, האם באמת יש בשמת.
זה משהו שאני לא יכולה להסביר. כאילו פתאום נעלמת כל הזהות המוכרת שלך כי היא לא בקונטקסט. כי את עומדת במקום זר ליד אנשים זרים ואין לך חיבור לשום דבר. וצמח בלי הקרקע שלו תלוש מהשורשים. אני מצטערת, אלה באמת הדימויים של תולדות הציונות, בדיוק מה שדיברו עליו הוגי הציונות, אבל מה אני יכולה לעשות? זה בדם שלי כבר לחשוב על זה, והרגשות האלה שעולים לי בחו"ל - חו"ל כיפי, חו"ל של טיול, חו"ל מוכר ואהוב - לא מוזמנים על ידי שום אידיאולוגיה.
פשוט, זרות. תלישות. "אין מקום אשר לו הוא" (פינסקר) זה ממש מרגיש ככה.
וכשחוזרים (בסך הכל אחרי עשרה ימים נחמדים מאוד, כן, שציפינו להם שנה או כמה שנים) - ממש מחמם את הלב לפגוש את ההדחפות בתור לבדיקת הדרכונים ואת הגסות של נהג המונית. אח, זה מוכר. אח, זה שלנו! אני בבית. זהו.
עכשיו אני חושבת לי, ואת עוד מתכננת לשבת שם שנה לפרוייקט מחקר? איך תחזיקי מעמד שם שנה שלמה?

שנים את רגילה להיות בנאדם מבוגר, נבון ובעניינים, ופתאום את הופכת לבחורה מוגבלת עם מוזרויות
דברים כאלה עוזרים להבין כמה קשה להיות כאן "עולה חדש" ואפילו "עולה ישן".

[מ_י_כ_ל*]

כאילו פתאום נעלמת כל הזהות המוכרת שלך כי היא לא בקונטקסט.
כל כך נכון!
אפילו בהקשרים הכי איזוטריים - אתם מכירים את הסיפור על שני בנאים שנפלו מגג - האחד לבור של סיד והאחר לבור של זפת, וכל אחד היה בטוח שהוא צבוע כעת בצבע של חברו כי הניח שהוא נראה כמו מה שהוא רואה? או - אז גם לי זה קרה. למי שאינו מכיר אותי אנדב מידע פנימי - אני לבנבנה. ממש ממש לבנבנה. מאלה שזכו לכינויים לא מחמיאים כגון: לבנה (כמו הגבינה החמצמצה) או שלגיה. אבל בזכות הגוון השזוף והחמים השורר כאן בארץ, איכשהו אני תמיד מניחה שאני לא נראית ממש אחרת. בבחינת החברה כבבואתי...ואז הגענו לפנסילבניה. כ-ו-ל-ם לבנבנים. ממש שלגיות כאלה! לכאורה, סוף סוף אני במקום שהגוון שלי אינו יוצא דופן, בו לא אואשם בסינוור הסביבה מפאת החזרת אור, בו איטמע יפה ברקע הסביבתי. אבל, להפתעתי, זה דווקא גרם לי להרגיש מוזר, כאילו אני כל כך בולטת בשונותי השזופה והישראלית. אני זוכרת עד כמה זה הפתיע אותי כל פעם מחדש, כשנתקלתי בדמותי בחלון ראווה או בראי בחנות, וגיליתי שאני דווקא 'מתבוללת' היטב בסביבה.

שנים את רגילה להיות בנאדם מבוגר, נבון ובעניינים, ופתאום את הופכת לבחורה מוגבלת עם מוזרויות
לפני שנסענו אני הייתי עורכת דין ובעלי - סטודנט (אמנם לתואר שלישי, אבל סטודנט). המעמד הכלכלי שלנו 'הוגדר' בעיקר בזכותי - חשבון הבנק שלנו זכה בכרטיס אשראי מוזהב הודות לעיסוקי, אני ניהלתי את כל מה שהיה כרוך ברכישת הדירה שלנו בארץ, היה לי רכב וכו' וכו'.
כשנסענו, נסענו על ויזת עבודה של בעלי כשאני על תקן 'נספחת'. אין מעמד עצמאי, אסור לעבוד, מותר ללמוד רק בהיתר מיוחד. אפילו מס' ביטוח לאומי סרבו לתת לי בטענה שעומדים להיגמר להם המספרים והם לא מעונינים לבזבז אותם על מי שאינו מורשה לעבוד (מקורי, תודו!). אז הפכתי ללא קיימת. לא כמטאפורה - ממש ללא קיימת! למי שאינו מכיר את רזי הבירוקרטיה האמריקאית אבהיר שמספר הביטוח הלאומי הוא המקבילה לתעודת זהות בארץ.
ולנו עוד היה מזל - הגענו לעיר גדולה שבה קהילה בין לאומית ענפה ולפיכך, הבנקים המקומיים היו מוכנים להנפיק כרטיסי אשראי על סמך היסטורית אשראי במדינת המוצא (כן, למי שלא מכיר - בארה"ב, והדבר שריר גם לגבי אזרחים מקומיים, אי אפשר להוציא כרטיס אשראי, אלא אם כן מוכיחים היסטוריה ראויה של עמידה בתשלומים). בקיצור - הצגנו את דפי פירוט האשראי שלנו מן הארץ, כולם על שמי, על מנת לקבל כרטיס אשראי על שם בעלי, שרק לאחר אישורו יכול היה בעלי, להנפיק עבורי כרטיס נספח, שהוא בעצם על שמו אבל אני מורשה לעשות בו שימוש (כך מנפיקים שם כרטיסי אשראי לבני נוער....).
And so I became the little wify....

אבל ממש בקרוב – מילה או שתיים (או יותר ), בדבר היתרונות שבזרות. כן, יש כאלה.

< the little wifyהולכת לטפל קצת ב little baby...>

[מ_י_כ_ל*]

נפילת השרת הבאופני איפשרה לי לקצר את מרווח הזמן בין התגובות , אזי הנה מילה או שתיים על הצד הטוב שבזרות:

חופש מוחלט. כשאתה זר יש לך חופש מוחלט. למשל, חופש מ'חובת הדיווח' - אף אחד לא מכיר אותך, אתה לא מכיר אף אחד, לאף אחד לא איכפת ממך, לך לא איכפת מאף אחד, אתה יכול לצאת לרחוב בשיער מדובלל וחולצה מוכתמת והשמועה לא תגיע לאמא/דודה/שכנה שלך, אתה יכול ליסוע לסוף שבוע ארוך ואינך צריך להרים טלפון כדי להודיע על כך למישהו. בקיצור - אינך חייב בדין וחשבון, בשום ענין, ולאף אחד! נכון, גם בארץ אינך "חייב" בכך, אבל כמה פעמים אנחנו עושים זאת אף על פי כן? חוצמזה, שם, בניכר, ההזדמנות כלל אינה עולה, אפילו אם נרצה בה.

ולא פחות חשוב, יש גם החופש מציפיות - אין שם אף אחד שמצפה ממך לנהוג כך ולא אחרת. הזרים הסובבים אותך (כן, הם הזרים...) הם בבחינת לא קיימים. מכירים את ההרגשה של להסתובב בין אלפי אנשים ולהרגיש לבד? זה ממש כך.
וזה נותן שקט. שקט לשהות קצת במחיצת עצמך, ולברר מה אתה רוצה באמת, שקט לשמוע את התשובות עולות מתוכך. אני יודעת על עצמי שאני הייתי זקוקה לשקט הזה, למרחק מכל מה ומי שאני מכירה, כדי ללמוד להקשיב לעצמי, כדי להכיר את רצונותי ונטיותי. יש כאלה שאינם זקוקים לכך, אך עבורי זו היתה נקודת מפנה ששינתה את חיי.
כמובן, שהצד השני של החופש הזה הוא - בדידות.

כיף נוסף בזרות, הוא החופש מלהיות מוטרד בשל הטרדות שלהם. למשל, יער גדול נשרף שם. כן, נכון, חבל על העצים. זה לא צבט לי בלב כמו השריפות הגדולות על הכרמל. למשל, גילו מעילת ענק של פוליטיקאי מושחת. אני, מה 'כפת לי אני? זה שלהם, לא שלי. למשל, שוטרים מכים באכזריות מפגינים של גרין פיס. אני חושבת לעצמי – 'איזה מזל שזה לא צילום מהשטחים, כבר היו צולבים אותנו' ומעבירה ערוץ.
היכולת הזו, להיות שאנן נוכח מה שקורה שם, היא שינוי עצום מן ההתמכרות החצי שעתית למבזקי החדשות בארץ. השלווה שבלהיות ראש קטן.

אבל, הנה - אני כאן. בלב המוכרות. לא מסוגלת לדמיין חיים שלמים במקום אחר.

<התיאור דלעיל מתאר את תחושותי הסוביקטיביות לחלוטין ולא בא להציג מציאות הכרחית>

[ציירת_הקומיקס*]

אם זה נורא חשוב לכם- אני לא רואה למה שתוותרו על זה.

ההורים שלי- שניהם עצמאיים- חלמו כל חייהם לחיות במקום אחר (וגם הם לא סבלו בארץ, היו "מסודרים" כאן והכל). לאורך השנים עלו כמה הצעות ונפלו. בסופו של דבר הם נסעו בגיל 50 וגרו וניהלו עסק במשך מספר שנים בדרום אפריקה. אנחנו- הילדים היינו בצבא ונשארנו בארץ. חוויה מעולה לשני הצדדים: ההורים שלי זכו לטעום חיים בארץ אחרת, וגם, בעצם להכיר את עצמם באופן אחר. ולגבינו- הילדים- תאמיני לי שבגיל 18 זו לדעתי המתנה המופלאה ביותר שהורים יכולים לתת לילדיהם (= לרדת לו מעט מהווריד, לאלץ אותו להתחיל בחיים עצמאיים).

רק להגיד לך שגיל 40 זה עדיין לא הסוף, ולפעמים דווקא יותר קל כשהילדים כבר גדולים ויש להם חיים משלהם.

ודבר נוסף: חברה אמריקאית שהגיעה לארץ למספר שנים אמרה לי פעם שברגעים הקשים היא מזכירה לעצמה שבסך הכל מפרידים בינה לבין ארה"ב 10 שעות טיסה וכך וכך דולרים. כלומר: היא תמיד יכולה לחזור. אני תמיד מזכירה לעצמי את המשפט הזה בהתלבטויות דומות.

בהצלחה.

[נאוה*]

נמושית,
כשההורים שלי היו צעירים עם ילד אחד בלבד, אבי מצא עבודה בקנדה והם היו כבר "על מזוודות". אחרי שסבי ז"ל התחנן לאבי שיישאר בארץ כי אם ייסע, לא יהיה מי שיגיד קדיש עליו כשימות (על סבי), הם נשארו. כמעט 40 שנה עברו מאז, ואבי עדיין מהרהר בעצבות על האפשרות שהוחמצה.
אם אין לכם דרך להגר - תעשו שתהייה לכם. זה אפשרי, אם זה מה שאתם רוצים. תחפשו כל דרך אפשרית, ותלכו על זה. זה ודאי עדיף מלהצטער כל החיים אחר כך.
אם לא תרצו להישאר - פשוט תחזרו.
מתים רק פעם אחת, ולפחד - זה למות כל פעם. אל תפחדי למצוא את דרכך.

[ענת_גביש*]

וואו, אנחנו כאן חוגגים, ונמושית שלנו בטח כבר על מזוודות ותקרא הכל מאיזה אינטרנט קפה מוסק היטב עם חלונות גדולים המשקיפים אל גבעות מושלגות .

[מציצה_נפגעת*]

ונמושית שלנו
שלנו? לא שלי בכל אופן. אבל אם שלך (אולי מכירות?) אז העונג כולו שלך.

[ענת_גביש*]

סתם, סתם, דרך ביטוי. יא אללה. צריך להיזהר פה בכל מילה.
שלנו כי אנחנו מתעסקות בעניינה בלהט רב. זה הכל.
מבחינתך, כמו שתתעסקי בלהט רב בפח האשפה שנשפך לך באמצע המטבח בדיוק לפני שבאים אורחים.
(ואם גם זה לא דימוי הולם, אז סליחה. נעזוב את הדימויים.)
זו סתם היתה דרך לתהות איפה היא.

[ליזה_ליזה*]

נמושית - עשי כטוב בעינייך. אני מצטרפת לקוראים - לכי על זה!
גם אם זה לא הדבר הנכון לטווח הארוך, אם לא מנסים לא יודעים.
עכשיו זה הזמן (בעיקר בגלל הגבלת הגיל בקבלת אזרחות בכל מיני מדינות).

בהצלחה!

[מייק_בר_רב_אשי*]

נמושית, המון תודה לך על הדף הזה.
בזכותו קראתי דברים כל כך יפים וחכמים של בקי ואם ה-5 ובשמת ודלת וענת וכמובן מיכל מקפים ועוד.
עם זאת אני שותף לחשד שלא תצליחי בנכר. תשקלי אפשרות שהאשם הוא לא בכך שהארץ ותושביה אינם טובים, ואילו בחו"ל הם כן טובים. כל הכללה סובלת משגיאות. אולי האשם הוא בגישה שלך לדברים, גישה שתלווה אותך כחלק ממך גם בנכר, במיוחד אם באת להתערות בו בתור בית. מי שאינו נהנה מנופי הארץ (ואני יודע שיש נופים בנכר שאין להם מתחרים בארץ) לא יהנה מנוף בנכר. מי שכועס על חוסר תרבות בארץ ימצא אותו גם בנכר, או שלא יהיה אכפת לו מחוסר תרבות שם, וזה עוד יותר גרוע למי שמחפש את עצמו.
הרשי לי להציע לך לנסות ישוב קהילתי. או מעמד של תושב בקיבוץ.
או עזרה לשנות את עצמך, לא את האזרחות.

[דלת_אחורית_נוה*]

ענת נראה לי שמיצינו את הדף הזה. נמושית נאלמה או סתם לא מגיבה. מתי אתם באים לבקר בנערן?

[ענת_גביש*]

אתה שואל כי זה סוג של ירידה מהארץ, נכון? (-:
אענה לך כמו לשכניך: בקרוב...בקרוב...

[נמושית*]

הי רגע רגע רגע
מוקדם להספיד אותי.
לא נעלמתי ולא נאלמתי.
קראתי וקראתי ואפילו פה ושם פערתי פה (מייק רב אשי ) והרחבתי לב (אם ה-5) פה ושם חייכתי (מ י כ ל ) התאהבתי (ענת גביש) התרגשתי בתודה (מכל הפרקטיים המקסימים שהציעו ארצות ספציפיות) וקצת עיקמתי את האף מכאלה שכבר יושבים שם, מחכים שג'וני יגמור את הקולג' אבל לא מסכימים בשום פנים שאומר מה שעל לבי (למה? יש פה איזה דף ל פרות קדושות) כי יש דברים ש אסור לומר .
ומה? מחכה שהחבריא העליזה שהתחילה את החופש הגדול (גם בחינוך ביתי יש חופש גדול, נורא גדול (-: ) תתן לי את המחשב לפרק זמן קצת יותר משמעותי.
אתם יכולים בינתיים להמשיך גם בלעדי, מי שאין לו על מה להתווכח יכול לכתוב ספציפית , מה הוא עצמו לא אוהב בארץ. אני מבטיחה להזדהות אם יתאפשר (-:

[מולי*]

נראה לי שאת מדברת עלי? סתם לידיעה: פה נולדתי. חייתי בארץ רק כ - 10 שנים וחזרתי כי לא כל כך הסתדרתי בארץ.
מה השהפריע לי בהודעה שלך זה הסגנון. איך אומרים מתלהם? תגידי מה שאת רוצה אך יש דרך ויש דרך
מסכימה עם מייק בר אשי
הסתכלי פנימה קודם

[נמושית*]

אכן (-: התכוונתי אליך. אמנם את טוענת שלא אהבת את הסגנון אבל מה שהערת עליו למעלה היה דווקא התוכן. על עצם זה שהעזתי לא לאהוב את מולדתי.
חוץ מזה שכמובן זכותך לא לאהוב את הסגנון שלי, זה בסדר, כל אחד וטעמו.
אני למשל לא אוהבת הודעות ששולחות אותי לפסיכולוג, שמכילות הקשים לוגיים תמוהים ביותר כמו "מי שלא אוהב את נופי ארצו לא אוהב אף נוף" ובעיקר , הודעות גזעניות כמו :" כפיות טובה היא תכונה ישראלית". אהה.
אבל, אם כבר מכלילים, ומאחר ואני קוראת לפעמים בפורומים של ישראלים בחו"ל (כן, בנסיון למצוא דרך "לעשות את זה" או סתם בשביל הפנטזיה (-: ) אני יכולה לומר כי בקרב הישראלים/יהודים של חו"ל יש הרבה פעמים כאלה שברגע שמישהו אחר (מהם) יעלה את הרצון/שאיפה/חלום לחיות גם כן בחו"ל הם מיד יעשו שני דברים קבועים: ינסו להניא אותו מכוונתו בנחרצות ויתנפלו עליו שהם-עצמם ממש חייבים להיות כאן בניכר, אבל הוא? נו-נו-נו לא יפה ככה לדבר על אמא-מולדת.
צחקתי לעצמי כי את עונה בדיוק לנוסחה.

[נמושית*]

ועוד כמה תשובות (אם לא אספיק היום לכולם, אז סליחה. גם מחר יש):
תגובה לבקי:
בקי - "מדברייך את נשמעת קוטרית וממורמרת". אני בדברי דווקא ציינתי שחיי טובים ומאושרים והרצון הזה, שדווקא אותו רציתי לחשוף כאן ולדון בו, לחיות בחו"ל הוא כמו אבן קטנה בנעל. ככה הגדרתי. נראה לי משונה שמזה הסקת שאני קוטרית. נראה לי שפשוט מישהו אחר עצבן אותך (-: ואיכשהו הבוץ נפל עלי.
עם המשפט הזה "לא משנה איפה תחיי בעולם, אם אינך רואה את היופי במקום בו גדלת לעולם לא תוכלי לראות אותו בשום מקום אחר. " שכתבת (לא יודעת איך עושים את הכתב המזוות לציון ציטוט) אי אפשר להסכים מבחינה לוגית פשוטה. אין כל קשר. אם גדלתי באיזה מקום אזי הוא אמור להיות יפה בעיני? קצת מקובע להניח זאת. חייתי בחו"ל (אירופה, שנתיים) ואהבתי מאד את הנופים. טיילתי בחו"ל אחר וגם שם אהבתי. לא אוהבת את נוף הארץ כי הוא לא לטעמי.
אגב כתבתי בכל מקרה מה אינני אוהבת בארץ. לא כתבתי מה אני כן כי לא זה מה שרציתי לספר.

[מייק_בר_רב_אשי*]

אין בארץ-ישראל נופים מדהימים של יער עבות, של נהר גדול, של הרים גבוהים, של קרחונים, של הרי-געש פעילים. אין לנו שייקספיר, טולסטוי, מולייר, עומר חיאם, הומרוס, קונפוציוס. ובכל זאת אני מרחם על מי שגדל בסביבה עברית ואינו מסוגל לשאוב הנאה מאלתרמן, נעמי שמר, שלונסקי, ישעיהו, פרקי-אבות.

[אמא_ל_5*]

בקרב הישראלים/יהודים של חו"ל יש הרבה פעמים כאלה שברגע שמישהו אחר (מהם) יעלה את הרצון/שאיפה/חלום לחיות גם כן בחו"ל הם מיד יעשו שני דברים קבועים: ינסו להניא אותו מכוונתו בנחרצות
נמושית, אני מאמינה שלפחות חלק מאנשים אלה באמת באמת חושבים שעדיף להיות בארץ. הנה אנחנו, אם לא היינו חוזרים לאחר שנה, היינו מוצאים את עצמינו במצב שמאד קשה לחזור (איבוד מקום עבודה, ילד שלא הלך לצבא בגיל המתאים וכד'), אך דעתנו לא היתה משתנה. למזלנו צורת הנסיעה שלנו, עם אבטחת מקומות העבודה בארץ, אפשרות להפסיק את החוזה באמצע וכו', וההכרה שחייבים לקבל החלטה להשאר או לחזור תוך שנה, אפשרו לנו לחזור. אבל בהחלט יש אנשים שזה לא מתאפשר להם.
יש לנו חברים שיושבים כבר 10 שנים ויותר בחו"ל, וממש קינאו בנו שאנחנו חוזרים. נכון, מצבם הכלכלי מצוין, על פניו נראה שהכל בסדר, אבל חסר להם משהו, עמוק בפנים. הסתכלות עליהם, ולא רק מה הם אומרים, היו בין הגורמים שעזרו לנו להחליט לחזור.
אחרי שחווים את הדברים, הכל נראה אחרת. "דברים שרואים משם לא רואים מכאן".

[ענן_בעננים*]

נמושית האנושית

חייתי במספר ארצות בניהן סקוטלנד וארה"ב. בקנדה חייתי במשך 3 שנים עם בן זוגי הקנדי (באופן חוקי לחלוטין). החיים יכלו להמשיך שם, נוחים , רגועים, ובודדים... והחלטנו לחזור לארץ.
אכן החיים שם היו מאוד קלים - עד כדי שעמום. הנופים מדהימים ויש תחושה אדירה של חופש, מבחינה כלכלית הרבה יותר קל . אם זאת גם אני חשתי את התחושות שתוארו כאן של בדידות, ניכור, הומור שונה, ובכלל מנטאליות שונה. לאן שלא פניתי זה לא הרגיש הבית שלי.

אז חזרנו הביתה - ולהפתעתי החזרה לארץ היתה קשה. לקח לי כשנתיים וחצי להרגיש חזרה 'בבית'. כנראה שמשהו בי השתנה בלי שבכלל הרגשתי - גם אם לא אהבתי את המנטאליות הקנדית. היום אני בארץ ויודעת שזה הבית ופה אני רוצה להיות. ועדיין, יש רגעים שבהם אני שואלת את עצמי למה בעצם? וזה למרות שאני בדיוק יודעת את התשובה.
אני מאוד שמחה על החוויה הזאת. היה טוב לנסות, לחוות, לגדול - ולהחליט לחזור הביתה. נחשפתי לתרבות ודרך חיים שהפכה אותי לדעתי לאדם מלא יותר.

אני מצטרפת לממליצים לכם לנסות - אם לא תנסו יתכן ותמיד תחושו את ההחמצה. נסיון יגרום לכם לדעת קצת יותר מה אתם רוצים, או, מה טוב עבורכם - שם או כאן. חיים במקום אחר נותנים פרספקטיבה על צורת חיים אחרת, שפה אחרת (הכוללת בתוכה תרבות),תנאים אחרים, אקלים אחר...
קחו בחשבון דבר אחד (לפחות מנסיוני) - ברגע שמנסים חיים במקום אחר ויש למה להשוות, קיים הסיכוי שלעולם כבר לא תהיו שלמים יותר עם המקום בו אתם גרים - בארץ או בחו"ל. תמיד יהיה צד בכם שירצה את הטוב שבשני המקומות. מצד שני, אתם כבר ממילא מתלבטים, אז מה יש לכם להפסיד.

[אלמו*]

ברצון שמחה ודיצה הייתי נוסעת לחו"ל לשנה שנתיים, אבל הכלניות בגליל ממש מדברות אלי.
כל אחד לפי חייו ומה שנוח וטוב לו ולמשפחתו, מה לי מפריע ? הדיון כאן יצא מגדר יעוץ לשאלה, כולנו ואני בפנים עם רגשות ומבטאים אותם, לא ברור אם זה מה שרצו, לא נראה לי שחיפשו שיפוטיות, אבל מה, איך אפשר בלי ? מה עושים כשאתה צריך לקרוא סיפור לנכד ? נשמע מצחיק, לי לא, סיפורי ילדותנו הם חלק מאתנו, לך תקרא לילד שנולד וחי בניו זילנד את "פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו...תגידי פרה את עושה קצפת..." וזה אפילו לא קצה החוט.

[איתי_שרון*]

די, למה לרדת על נמושית?
כמו שאמר שמעון פרס פעם: לכל אחד מותר לחלום!
ובכלל: ממתי כולם נהיו פה גרפולוגים של דפי HTML שמסוגלים לאתר את כל תכונותיה של נמושית רק על סמך כמה מילים שהיא כתבה?
חו"ל זה טוב, וגם אני מקווה שייצא לי לבלות זמן בחו"ל מתישהו בעתיד.
בנוסף לכל הנכתב למעלה - מעיין ואני חשבנו על מעבר לרעיית כבשים בצ'ילה.

> איתי חושב שאין כמו בארץ, וטוב שכך <

[מולי*]

אני חושבת שבניגוד לרוב האחרים אני מציגה גישה מעשית. אולי בגלל שכל יום אני עובדת עם מהגרים קשה לי להבין מדוע אדם עם עבודה וחברים ןמשפחה רוצה לעזוב. אולי בגלל שאני בדיוק יודעת את הקשיים איך זה לחיות בלי מס זהות, אשת סטודנט לא מקבלת מס זהות, בלי כרטיס אשראי (אין היסטורית אשראי) בלי אשפרות לפתוח חשבון בנק וכד
אבל זה תקף רק לארה"ב אולי זה שונה במקום אחר
בהצלחה לכם

[אביטל1*]

אולי תגידו לי שאני מוזרה אבל אני לא הייתי מסוגלת לגור בארץ זרה ולהרגיש בה תיירת. יש לי אזרחות אמריקאית אבל לא גדלתי שם ומבחינתי אני רק תיירת. המבטא שלי כמעט, קריאה וכתיבה לא מספיק טובה. איך אפשר לגור בארץ זרה? האמת שכשלא היו לנו ילדים בעלי ואני עברנו חלק מהניירת של הגירה. אומרים שאמריקה זה טוב, חשבנו לנסות. כשגיליתי שאני בהריון מיד הפסקנו את התהליך. הרגשתי שאני זקוקה לבטחון וזה אומר להשאר בארץ שלי, בבית שלי.

[סיגל_עושה_את_זה_גם*]

כאן בארץ רואים את התוצאות של האגירה ממש טוב:
מדברים על גטאות של רוסים ( שכונות, עתונים, חנויות, עבודות...) \ מאפינים של יהודים מרומניה ; פולין ; מרוקו ; דרום אמריקה \ עובדים זרים חוקיים \ לא חוקיים ...
אני בעצמי עליתי לארץ לפני 15 שנה...
יש כלל כזה (כמובן עם יוצאים מהכלל) שהאנשים בורחים ממקום מסוים ובונים אולי משהו אחר, אבל מקיפים עצמם באנשים עם אותה שפה, תרבות ועבר...

ובכל זאת אני גם ממליץ:
לכו על זה!

וכן, ניגמר גם לי מכאן, גרתי שנה באירופה, חזרתי, ועכשיו יש לי בסיס יותר טוב להחלטה...
בשבילנו (זוג+ילד בן שנה) הגיעה הזמן לעזוב.

• לתמיד?
• "תמיד" זו תקופה ארוכה מדי. נכון לנו עכשיו, ואנחנו יכולים (פיזית, נפשית, כלכלית?) אז אנחנו עושים את זה...

בהצלחה לכם...

בהצלחה לנו...

וכמובן לאלו שנשארים כאן!

[פלוני_אלמונית*]

בניוזילנד אפשר לעבוד בלי בעיה ןלהוציא אישורים אבל אחרי חודשיים שם לא תוכלי יותר לראות כבשים, הכל יראה לך זר, מנוכר ומשונה, או שלא .הכי טוב קחו שנת חופש ותנסו

[עוברת_אורח*]

בשמת - כל כך הזדהיתי!

אני באמת חושבת שחוויה של חיים בחו"ל בגיל צעיר מבהירה לך מעל לכל ספק מה זה אומר. אז אולי שנה-שנתיים, כחוויה, זה נראה לי סביר, אבל לחיות בחו"ל? לכל החיים? במקום שלא מדברים בו עברית? שאני אצטרך לנסח בעמל רב משפטים מסורבלים בשפה נטולת ניואנסים ורבדים לשוניים? אני? בלי שפת האם שלי? בלי הכלי המרכזי של קיומי, של חיי, של הדימוי העצמי שלי?
לא.
ומצד שני, חשוב לזכור:
בלונדון יש יותר סרטים
בלונדון יש מוזיקה טובה
בלונדון טלויזיה מצויינת
בלונדון אנשים יותר אדיבים
כך שהייאוש נעשה יותר נוח
אתה מבין?

[כשהייאוש_נעשה_יותר_נוח*]

אנחנו דווקא מתים לחזור לארץ. אחרי ארבע שנים של זרות שכמו שניכתב יש לה צדדים חיוביים, הבדידות והניכור מנקרים בנו...

אבל מה, מפחדים...

ממה? איפה נעבוד, איפה נגור, מה עם כל הורוד שצבענו בו את מולדתנו יעלם לבלי שוב? מה אם

הבדידות תפקוד אותנו פה? ומה אם הקרבה למשפחה תהיה סיוט? ומה עם מילואים????
מה אתם אומרים????

[כשהייאוש_נעשה_יותר_נוח*]

מה אני אוהב פה: שקט נקי וידידותי לסביבה, טבע מהמם,קל להתפרנס, ואם חיים בפשטות החיים ממש קלים, יש עבודה, יש הרבה לבד - לבלות בנעימים עם בני ביתי, אין מפגשי משפחה הובה בחגים ואירועים
מה אני לא אוהב: שפה זועתית שעדין קשה לי לתקשר בה, אף אחד לא מבין את הבדיחות, קשה להקליד בעיברית - אני משתמש במקלדת וירטואלית, בדידות, בדידות בדידות

[עוף_החול*]

אני מאמינה גדולה בהתרגלות.
ברגע שמתרגלים הרבה יותר קל.
אני חושבת שאם טוב לכם היכן שאתם נמצאים הרי שהמעבר לישראל לא יהיה קל. צפו לשנה-שנתיים קשות מאד. חלקן גם מאכזבות כי כגודל הציפיות כך גם גודל האכזבות.
אנחנו חזרנו לישראל ללא ציפיות כלל ובכל זאת קשה לנו פה מאד. אנחנו לא שלמים עם החזרה. יש דברים שאהבנו מאד בחיים בחו"ל שאין לנו כאן וגם לא יהיו (כי אין כאן) אולי שווה לבוא לביקור מציאותי שבו תבדקו את האספקטים האמיתיים של החיים. תתחילו לבקר בבתי ספר / גנים, לבדוק בתים/דירות לחפש רכב...
אל תבואו כמו תיירים אלא כמו אנשים שבאים להישתקע. תבדקו כמה עולים כל החפצים שעליכם לקנות ומהן כל העלויות הנילוות למעבר, ותגבילו את ההוצאות שלכם לשכר הממוצע שאתם יכולים לצפות לו בישראל כדי לבחון מהו באמת כח הקניה שלכם פה.
תתחילו אולי גם לחפש עבודה ברצינות, לשלוח קורות חיים ולבדוק את מצב השוק.
אחרי ביקור כזה תוכלו לדעת טוב יותר מהם הסיכויים שלכם להשתקע בישראל. לא שזה יעשה את המעבר קל יותר אבל זה לפחות יתן לכם אפשרות לדעת שהמעבר לא יהווה טראומה נוראית.

ואגב ביקור כזה בדרך חזרה הביתה תיכנסו לאופיס דיפו ותקנו מיקלדת בעיברית

[יורית_ואבירם_רוזין*]

שלום לך נמושית,

אנחנו כבר שנתיים לא בארץ. מתגוררים בקהילה בינלאומית בשם אורוביל בדרום הודו. טוב לנו מאוד פה, ואין לנו שום מחשבה לחזור לארץ מעבר לביקורים מדי פעם.
נראה לנו שכדי לעזוב את הארץ ולהיקלט חברתית באופן מוצלח במקום אחר צריך בעיקר הכרות מעמיקה עם מקום אחר ורצון עז לחיות בו. כמה חודשי שהות לצורך בדיקת המקום יכולים לתת לכם אינדיקציה ראשונית האם זהו המקום המתאים.

אם אתם יכולים, אולי כדאי שתטיילו לכמה מקומות פוטנציאליים ותרגישו אם הם מתאימים לכם.

בהצלחה !!!

[פלוני_אלמונית*]

אני שומע דעות של אנשים על מי ועל מה ואני לא מבין שום דבר מזה
הרי בטוח שכל אחד חושב אחרת ועל זה אפילו אין מה לדבר
במיוחד על האנשים שלא מסוגלים לחיות בלי אמא ואבא ושלא לדבר על על היבט אחר שאם פתאום לוקחים להם את הויזה נגמר העולם
אז לאנשים האלה אני מציע תתנו את ההיבט שלכם על העולם ואל תציעו אותו בכלל לאנשים אחרים
אתם האנשים הגבוהים פה עם ההשכלה הגבוה וההורים העשירים-תגידו לאן אתם מסתכלים
הרי המדינה הזאת מנזיחה את הדור החלש ובסופו של דבר לאן נגיע?
לא פלא אנשים רוצים לעזוב פה.אם זה היחס של אחד כלפי שני שאני אישית חושב שזה חסר תרבות לחלוטין
אם זה השחיתויות שהיום יוצא לשוק החופשי וכל אחד מתגעה בו וכל אחד רוצה לקחת חלק מזה
אם זה בכלל שאני מקבל ליד רק 25% מהמשכורת אחרי כל ההורדות
ואם זה בכלל זלזול כלפי אנשים חכמים שהגיעו ממדינות אחרות
אני חושה שזה בכלל לא קשור לדשא של השכן יותר ירוק
אתם צריכים קצת להסתכל מה שקורה בארץ ולהבין שאנו לא האנשים שנתן לזה להמשיך להיות כמו שזה-בכל אופן לא אני
אני נמאס לי מהמדינה הזאת סליחה טעות-אני אוהב את המדינה שונא את רוב האנשים פה
אנחנו נבחרי האל מתנהגים כמו ברברים ולא נותנים שום דוגמא לאף אחד אלה לעצמו בלבד-אני רוצה הכל
אני חושב וזו דעתי בלבד
לעזוב את הארץ ולחזור רק בתנאי שהמדינה שלנו תדאג לאנשים הפשוטים ולא לעשירים בלבד
ותאמינו לי כמעט כל מדינה יותר טובה מזאת במצב הזה

[משוטטת_במקרה*]

דווקא המעבר להודו חיזק את הישראלית שבי. אני מתגוררת בהודו מזה כשנה. הגענו הנה בעקבות עבודתו של בן זוגי. כמו בכל ההתחלות, גם לי היה קשה. אפילו מאד... אבל אחרי הרבה מאמצים וחיזוקים התאקלמתי. היום אני יכולה לומר בכנות שמאד טוב לנו כאן. ברמה הכלכלית, אנחנו חיים ברווחה גדולה מזו שחיינו בישראל. יצרנו מסגרת חברתית נעימה שכוללת חברים ישראלים והודים. השגרה מעניינת. אפילו חווית הבדידות מתפוגגת לה לאיטה. אבל חווית החיים במקום זר מאשר הבית חיזקה את תחושת הישראליות שבי. אני ישראלית לטוב ולרע. תמיד הייתי וכנראה שתמיד אהיה. אני מוצאת את עצמי מתמודדת לא פעם עם שאלות על המציאות הפוליטית בארץ ועל המנטליות הישראלית (אני מעבירה הדרכות בין תרבותיות להודים שבאים במגע עיסקי עם ישראל ועם ישראלים) וזה לא קל לי. אבל זה שלי. ומאידך, פתאום רואים באור אחר את הדברים שקיבלנו כמובנים מאליהם ופתאום מקבלים משמעות אחרת. החום האנושי הישראלי. החגים. החברים. המוסיקה. האוכל. החשיבה היצירתית. ועוד הרבה דברים...
האם הייתי מוותרת על חווית החיים מחוץ לישראל? לא. זה מעשיר, מלמד, מכניס פרספקטיבה.
אבל... בלונדון יש סרטים טובים. טלויזיה מצויינת, אנשים יותר אדיבים וכו וכו... - הכל נכון, אבל... לא שלי!!! ופתאום זה הופך משמעותי עד מאד.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

_האם הייתי מוותרת על חווית החיים מחוץ לישראל? לא. זה מעשיר, מלמד, מכניס פרספקטיבה.
אבל... בלונדון יש סרטים טובים. טלויזיה מצויינת, אנשים יותר אדיבים וכו וכו... - הכל נכון, אבל... לא שלי!!! ופתאום זה הופך משמעותי עד מאד._
מאוד מזדהה.
אני בחו"ל עוד לא שנה. אבל החסר היה מהתחלה.
כמו שבקי כתבה, מתרגלים להכל,אפילו לבדידות.
כשהייאוש נעשה יותר נוח ,מזדהה גם עם החששות שלכם. אני גרה בניירובי, ודיברתי פה כבר עם כמה ישראלים שנימצאים פה מספר שנים, חושבים על חזרה ,אבל מפחיד אותם. פה הם חיים כמו מלכים עם משכורת טובה מאוד, אוטו טוב,עוזרות בית וכדומה.

[אריאלה*]

לפלוני אלמוני מדהים איך אף אחד לא מגיב לדברים שלך. אני מניחה שזה קצת כמו לגעת באש. אז כולם הולכים מסביב ונזהרים שלא לגעת ולהיכוות.
אני מזדהה עם הרבה מהדברים שכתבת אבל מוצאת שרוב השיחות בכיוון הזה הופכות למשהו רגשי ולא ממוקד. בעיקר כשמדברים עם ישראלים.
משפט מוזר אני יודעת אבל 3 שנים בארה"ב לימדו אותי משהו על תרבות שילטון ומעורבות של אזרחים. כן אני יודעת גם פה לא הכל מושלם אבל...

[ליזה_ליזה*]

פלוני אלמוני ואריאלה - אני לא מבינה על מה המהומה. לא לכולם יש מעורבות חברתית. אני למשל, מהאנשים שאוכלים בשקט את החרא שהמדינה נותנת להם (פרט לצבא, יש גבול!), ולא כל כך מתעניינים בשאר הדברים. זה מה יש.
הסיבה שאני פה ולא במקום אחר - כאן נולדתי וכאן נמצאת רוב המשפחה שלי, כאן מדברים את שפת האם שלי, לכאן אני רגילה. לא בגלל שטוב פה או רע פה, פשוט כי זה מה יש.
נכון, השלטון מושחת ויש פה שני עמים שנלחמים על האדמה הזו, המחייה יקרה והמשכורות נמוכות, וכו' וכו' וכו'. אז מה. לי באופן אישי אין שום סנטימנטים ושום ביקורת על מי שמחליט לעזוב. להיפך, לעיתים אני מקנאה באלו שזה לא קשה להם להחליף ככה את הנוף. אני בטוחה שבאירופה נעים יותר לחיות (אם כי מזג האויר נראה לי כאחד היתרונות הגדולים של הארץ הזו, בניגוד לקור של אנגליה, למשל).

[אריאלה*]

ארה"ב...
גם אני מקנאה באנשים שיכולים להיות לא מעורבים למרות כל מה שמתרחש סביבם. אני אומרת את זה לא באופן שיפוטי אלא באמת. אני מצאתי (אחרי 50 שנה ...) בארץ המופלאה שלנו שאני יכולה או להיות מאד מעורבת, או לקום וללכת למקום אחר. אני לא יכולה לשבת בשקט ולראות איך דברים נעשים. שלוש שנים אחרי (ושלושה ביקורים לא קצרים) אני עדיין מרגישה כך. ואגב זו פעם ראשונה מאז שעזבנו שכל מי שפגשתי בקיץ האחרון בארץ אמר לי כמה טוב עשית...הלוואי ויכולתי גם. לפי מדגם סטטיסטי אחרון שמצאתי כ- 35% מתושבי הארץ (היהודים) היו מעדיפים לחיות במקום אחר. ואחרים, לא יודעת אחוזים, מוציאים לעצמם דרכונים גרמניים, הונגריים וכו' לא יודעת מה זה בדיוק אומר.

[קים_קלר*]

namushit
even thou im writing in english i hope you will read it
i look at this page and i see that opinions ther are like the number of people writing them...
i dont know wher you live in israel ,
but maybe you shuld start with mooving to a diferant place IN israel(?)....
start small...if you like it go biger and look for the salutions
or just for fun...take your famely to a 6 month/year trip....no strings...see how it feals

form my own experians i can say that you can be in a place full of israelis and still feal alone
im leaving in amsterdam at the moment (it is FULL of israelis)
and the only ones i had a good conection with
were the ones that come from my kibtus!!

for 5 years more or less im traveling and living all over the world
somtimes i dont know eny more wher i belong.....most of the time this fealing is not a nice one!

i nice saying go's "our futuer is were our past is"

[shay*]

אין מה לעשות. כך זה הטבע האנושי. הדשא של השכן ירוק יותר. כמעט אף אחד לא מרוצה ולא מסופק.[

[נתי*]

גם אנחנו גרנו בהולנד שנתיים לרגל לימודים. (חלום של בעלי). פשוט החלטנו שחוסכים כסף ונוסעים. למרות הרבה עידוד מהמשפחה שנשאר שם- תנאים טובים יותר ללימודים ועבודה- פשוט לא הצלחנו להתחבר למקום.... היו לנו חברים, היתה עבודה, אפילו עם השפה הצלחנו קצת להסתדר... אבל זה לא היה בית.
עכשיו חזרנו לארץ ואנחנו מאושרים. יודעים יותר טוב להעריך את מה שיש פה. זה אמנם לחוץ וצפוף ומכוער. אבל זאת המדינה שלנו שאנחנו אוהבים.
אני ממליצה למי שזה חלומו- בנפשו- לנסות לעשות את השינוי. אל תחיו בתחושת החמצה. אבל מנסיוני האישי- אין כמו בבית.

[פשוט_אני*]

ב"מקור ראשון" של לפני שבוע, היתה כתבה על תופעת הירידה מהארץ, וציטטו משתי ההודעות הפותחות את הדף (מבלי להביא את המקור). נחמד, לא?

[טרה_רוסה*]

מי כתב את הכתבה?

[גולה_מרצון*]

נמושית,
התרשמתי מאד מדבריך ומיכולת הניסוח שלך. עקבתי אחרי הדף כולו ונהניתי לקרוא את תשובותיך למי שהגיבו, לטעמי, בגסות רוח ובהתלהמות השמורה לנושאים מסוג זה. אנחנו בחרנו לעזוב את הארץ לצורך לימודים, אך אם להיות כנים - אנו מקווים שלא נאלץ לחזור בזמן הנראה לעין. עזיבתנו נעשתה בין השאר על רקע תחושותנו כלפי המקום הזה הנקרא "מולדת" והרגשתנו כי לא נוכל להמשיך לחיות כאן כאנשים המצפוניים והמעורבים שרצינו להיות. כל עוד חיינו בארץ השתדלנו לעסוק בפעילות פוליטית וחברתית, אך למעשה, בשלב כלשהו הרגשנו שאנחנו גולים בארצנו. החלטנו שעם כל הקשיים הכרוכים בעזיבת מקום שבו נולדנו ושאת שפתו אנו דוברים, אנו מעדיפים להגלות את עצמנו באמת מאשר להמשיך לחיות במקום שהפסקנו כליל להזדהות עם דרכו.
אנו חיים בארה"ב, ואני חייבת להבהיר שגם כאן אינינו מרגישים שייכות רעיונית או מצפונית, להיפך. האידאולוגיה האמריקאית, הקפיטליזם המשתולל כאן מייצגים בעבורנו חלק גדול ממה שרע בעולם היום. בכל זאת, אנחנו מעדיפים את הגלות הרעיונית הזאת, ואת הקושי שבניתוק ממשפחה, חברים ושפה, על החיים במדינה כובשת, אלימה ולוחצת. החיים כאן אינם קלים תמיד - אנו חשים בשוני התרבותי שלנו כל הזמן, מתגעגעים לשפה, ולתחושת הנוחות שמעניק בית. בכל זאת, הנוחות הזאת היא משהו שרצינו לבעוט בו, ולו גם כדי לזכור כל הזמן מי אנחנו באמת.

[פלוני_אלמונית*]

אני חייבת לדעת מהם המקצועות הנדרשים בקנדה המקנים אישור עבודה.
דחוף!!!!
בבקשה....

[wherever_i_will_lay_my_hat*]

about canda:
http://www.cic.gc.ca/english/ - all the information about immigration to canada plus forms to apply.
basicaly if you 40- , works in high tech, have universisty degree, speeks good english (and pass eximination on it) you entitlied.. but the process can take up to 2 years.

[סבתא_לשמונה*]

אני מבינה את הרצון לצאת מהארץ.
באופן אישי אינני רואה את עצמי חיה במקום אחר ולא מתוך פטריוטיות. אני פשוט מרגישה קשורה בטבורי לארץ.
בתי הגדולה נשואה לבחור דני. לאחר שהיו בדנמרק כ-9 חודשים נסענו לטיול באירופה וכמובן היינו אצלם. כאשר ראיתי אותה נבהלתי- בחורה בת 24 נראתה כמו בת 35. לא אמרתי לה דבר אבל היא סיפרה לי שהם חוזרים לישראל. חתני כבר היה בישראל שנה כסטודנט. הוא אמר שבדנמרק משעמם (הלואי עלינו) ואילו בישראל אין אף רגע דל...
דווקא היו להם חברים דנים, גם חברים של חתני וגם חברים שבתי רכשה בעצמה אבל כנראה בתוך נשמתה לא יכלה לחיות בארץ זרה שאפילו חביבה למרות שכבר גם רכשה את השפה.
שבוע אחרי שחזרו היא כבר נראתה אחרת לגמרי. נעוריה חזרו. חתני סיים כאן את לימודיו והסתגל באופן יוצא מן הכלל. לאחר סיום הלימודים הצטרפו לקיבוץ ששם הם חברים פעילים עד היום ונולדו להם 4 בנים. כמובן, יש ביקורים הדדיים של משפחה וחברים אבל הקרקע היא כאן.
הם אנשי שמאל מצפוניים כמונו וגם פעילים. בריחה היא לא פיתרון למצב. ההפך הוא הנכון ככל שבעלי מצפון יברחו יגדל כוחו של הימין. העולים מצפון אמריקה ומצרפת כולם אנשי ימין דתיים קיצוניים.
גם ילדי האחרים חיים בישראל ואינם חושבים לעזוב. מה יעשו הנכדים אי אפשר לדעת עכשיו.

[נועה_קליפורניה*]

אנחנו גרים בארה"ב כבר חצי שנה (רילוקישין לשנתיים), אמנם לא פגשתי הרבה שמגדירים את עצמם כיורדים, כל המשפחות שהתחברנו אליהם הגיעו לכמה שנים, וכולם מגיעים למסקנה ש"אין כמו בארץ". ברור שאיכות החיים שלנו פה הרבה יותר טובה, יש לנו בית גדול ואוטו גדול וכו' אבל פתאום מבינים שזה לא הכל. תמיד נרגיש פה זרים, אני רואה ישראלים שיושבים פה אבל קוראים כל יום עיתונים מהארץ ומחוברים לטלויזיה מהארץ, אז מה הרעיון? להיות רחוקים וכל הזמן להתגעגע לישראל? בעיני לא שווה. אנחנו מאוד נהנים אבל ברור שנחזור.
הבעיה היא שכשרוצים לחזור, מוצבים לפנינו כל כך הרבה מכשולים, כאילו לא רוצים שנחזור. בסך הכל יצאנו מהמדינה לכמה שנים, זוגות צעירים כוח עבודה איכותי (אני מדברת על אנשי ההי-טק) והחוקים החדשים ממש נגדנו, אם המשכנו לשלם ביטוח לאומי אנחנו נחשבים תושבי המדינה ואז צריך לשלם לביטוח לאומי 15% מההכנסות השנתיות שלנו!! מבינים איזה טירוף? ואם לא שילמנו ביטוח לאומי, אין לנו קופת חולים ואנחנו בעונש לכמה חודשים בלי קופת חולים. מה זה? ורק בגלל זה, שמעתי על הרבה משפחות שמעכבות את החזרה לארץ, אבסורד!

[סבתא_לשמונה*]

לנועה קליפורניה
מה שסיפרת אופייני לארץ המטורפת שלנו. אם איזה משרד ממשלתי הייתם בקשר?
(כמה שהיא מטורפת היא עדיין שלי...).

[פזית*]

אני מקווה שזה לא ישמע לכם כמו פרסומת, אבל פשוט הרבה זמן חיפשתי ולא היה. ועכשיו יצא ספר שנקרא המדריך להגירה לקנדה, ואולי זה יכול לעזור לאלה ששאלו לגבי קנדה.
הכתובת היא www.theguidetocanada.com .
שיהיה לכם ולנו הרבה בהצלחה!

[נועה*]

סבתא לשמונה
לא צריך להיות בקשר עם שום משרד ממשלתי, אלו החוקים של ביטוח לאומי, אפשר אפילו לקרוא אותם באתר של ביטוח לאומי. הבעיה שהצגתי עומדת בפני משפחות שנסעו לפחות מחמש שנים, אחרי חמש שנים שלא נמצאים בארץ אוטומטית מפסיקים להחשב לתושבי מדינת ישראל ואז הבעיה נפתרת (לפחות לגבי ה-15%, לא יודעת לגבי קופ"ח). אבל הרבה משפחות נוסעות לשנתיים שלוש ונאלצות להשאר עוד זמן בכדי לחסוך לעצמן את הויכוחים והדיונים עם ביטוח לאומי.