אובדנה של אם

האמא שמיכל מדברת עליה בעצמה עדיין "בפגיה" והתינוקות שלה ששרדו הם תאומים פגים קטנטנים.
האמת למיטב ידיעתי הן צריכות (התינוקות, רק בנות) להיות בבית כבר שבוע בערך. לפי פעם אחרונה שדיברנו.

וואו.

מיכל.
בחודשים האחרונים אני נורא ממוקדת בעצמי, והנה את עברת חויה כל כך קשה ואני בכלל לא ידעתי. אז ראשית כל אני מתנצלת על כך שלא הייתי שם בזמן כדי לתמוך ולנחם. אין ביכולתי להתחיל ולהרגיש את האובדן שאת עוברת ומתמודדת עימו מידי יום. למרות שחויתי אובדנים קשים בחיי, אני חושבת שאובדן ילד הוא הקשה ביותר. אין זמן החלמה, זהו פצע פעור שממשיך ומדמם.
כתבת למעלה שאת קוראת סיפורי לידה. הרשי לי להציע לך בכל זאת לנסות ולהתרחק.
אני יודעת שכבר בשלב התכנונים של כניסה להריון אצלי , עוד לפני תחילת הטיפולים, כבר נכנסתי כאן לכל דפי ההריון, לידה, בגדים , תזונה ועוד. פינטזתי לי איך אני משתתפת פעילה בדפים האלו. ואז כשהיתה לי ההפלה הראשונה פשוט התחלתי להתנזר מהדפים האלו. בהפלה השניה כבר הפסקתי להכנס בכלל.
קשה לי גם כך לחשוב על מה שיכול היה להיות, התזכורות התמידיות לכך לא עוזרות.
יקירתי, אני מנסה מרחוק לחזק את ידייך. אני יודעת שמילים אין בכוחן לנחם, אבל עם הזמן מצליחים למצוא כוחות להתמודד.

אתמול היה לו יומולדת, 3 חודשים.

יקירתי, אני מנסה מרחוק לחזק את ידייך. אני יודעת שמילים אין בכוחן לנחם
ומקווה שהמחשבות והתפילות שאני שולחת אלייך מגיעות ומנחמות מעט...

אתמול
כל שבוע אנחנו מגיעים לבית הקברות, כדי להחליף לפרחים טריים ולהשקות את הדשא, אתמול סוף סוף ראיתי שהוא באמת נקלט, ופתאום עלתה לי המחשבה המקאברית "אנחנו מטפחים ומגדלים דשא במקום ילד". תחליף דל.

היום הייתי צריכה ללדת. אם הכל היה מסתדר. היום התל"מ.
הייתי בטוחה שזה יפיל אותי, אל מתחת לרצפה.
אבל לא. החלטתי לצאת מהשגרה וויתרתי על עבודה, הלכתי עם הבת שלי, לקחתי "יום חופש" (יש דבר כזה בחינוך ביתי?)
התלבטתי אם כדאי לי לחשוב על זה או לא, בסוף החלטתי שאני צריכה לעשות משהו עם היום הזה, לציין אותו לעצמי באיזה דרך, לסיים את ההריון הזה, את הספירה שלו, את ההתיחסות אליו. זהו, תם ונשלם, צריך להמשיך הלאה.

קשה לי לשים את האצבע על איך אני מרגישה בקשר לכל זה. שיחה עם מכרה (שטחית משהו), שבה היה צריך לספר שוב הכל, לקחה אותי חזרה לשם, וזה היה קצת קשה. מצד שני אני לא רוצה להחביא את זה, לא לדבר זה עוד יותר קשה.
ולפעמים נדמה לי שהסביבה שלי מצפה ממני להיות יותר עצובה ממה שאני באמת, ואני לא רוצה להיות עצובה, רוצה להמשיך לחיות את חיי, אבל לא רוצה להשאיר אותו מאחור, את הבן שלי. הוא חלק מחיי ותמיד יהיה. אני עדיין מתגעגעת אליו יום ולילה.
האהבה שלי אליו שונה מכל מה שהכרתי קודם, התאהבתי בו בשניה שבו שמעתי את קולו, ברגע שראיתי את פניו בפעם הראשונה. וכשמתנהלת שיחת אמהות כזאת, אני רוצה להשתתף, לספר על הלידה שלו, על מה שהרגשתי, בלי המבטים המרחמים מצד אחד, וגם בלי התהיה הזאת "על איזה ילד את מדברת? יש לך עוד ילד חוץ מבתך?"

אבל איך חיים ככה עם ילד שאיננו?

קוראת.
במיוחד נגע בי
התאהבתי בו בשניה שבו שמעתי את קולו.

אבל איך חיים ככה עם ילד שאיננו?
אוי, מיכל. )':

אבל איך חיים ככה עם ילד שאיננו?
אבל זו תהיה אמיתית, אני באמת רוצה למצוא דרך לחיות עם איתו כחלק מחיי.
לא רוצה להתמכר לעצב, לא רוצה להיות באבל כל החיים שלי, אבל מצד שני לא רוצה לוותר עליו.

לא רוצה להיות באבל כל החיים שלי, אבל מצד שני לא רוצה לוותר עליו.
את מדהימה! יהיה לך את מה שאת רוצה, כבר יש לך.
את לומדת איך לחיות מחדש, יום יום את חווה ויוצרת את חייך - איתו ובלעדיו.

את מדהימה! יהיה לך את מה שאת רוצה, כבר יש לך.
הו. הנה הניסוח שמוצא חם בעיני למה שרציתי.
הרצון הזה / ההחלטה הזו - לחיות, להיות מאושרת הוא כל כך נכון, כל כך בריא.

כבר מזמן חזרתי לעקוב אחרי הדף הזה, ועדיין לא מוצאת מלים.
רק שתדעי שגם אני כאן איתך, גם אם שותקת.

אני באמת רוצה למצוא דרך לחיות עם איתו כחלק מחיי.
זהו, גם אני רוצה לכתוב לך תיכף: את כבר מוצאת! מה שאת עושה - זה בדיוק זה. בדיוק זה.
וזאת הסיבה שאני חושבת שאת צריכה את פינת ההנצחה והיא בסדר גמור, והיא מצויינת, והיא יפה, והיא בדיוק המקום בשבילכם - לחיות איתו כחלק מהחיים. ובלי התנצלות, ובלי הצטדקות, ובלי ספקות, ובלי "אולי זה לא מתאים" או אולי אחר. זה טוב וזה חשוב בשבילכם. בשבילך ובשבילו ובשבילה.

_לא רוצה להיות באבל כל החיים שלי, אבל מצד שני לא רוצה לוותר עליו.
את מדהימה! יהיה לך את מה שאת רוצה, כבר יש לך._
בדיוק מחשבותיי.

את כבר מוצאת! מה שאת עושה - זה בדיוק זה. בדיוק זה.

_לא רוצה להיות באבל כל החיים שלי, אבל מצד שני לא רוצה לוותר עליו.
את מדהימה! יהיה לך את מה שאת רוצה, כבר יש לך.
בדיוק מחשבותיי._

אני לא כותבת לך הרבה, אבל קוראת ומשתתפת אתך.

ולפעמים נדמה לי שהסביבה שלי מצפה ממני להיות יותר עצובה ממה שאני באמת, ואני לא רוצה להיות עצובה, רוצה להמשיך לחיות את חיי, אבל לא רוצה להשאיר אותו מאחור, את הבן שלי. הוא חלק מחיי ותמיד יהיה. אני עדיין מתגעגעת אליו יום ולילה.

כן, באמת יש איזו "ציפיה" מהסביבה להפגין עצב, או לפחות שמחת חיים מאופקת. דווקא מי שלא חווה חוויות כאלו איומות לא מבין איך אפשר להמשיך אחר-כך. הנה את מגלה בעצמך שאפשר. אם את שמחה, וממשיכה את חייך את לא משאירה את בנך מאחור, הרי הוא חלק ממך מעתה ועד עולם.

וכשמתנהלת שיחת אמהות כזאת, אני רוצה להשתתף, לספר על הלידה שלו, על מה שהרגשתי, בלי המבטים המרחמים מצד אחד, וגם בלי התהיה הזאת "על איזה ילד את מדברת? יש לך עוד ילד חוץ מבתך?"

תספרי, תספרי. גם לי לקח זמן עד שאמרתי "בלידה השניה שלי" והרשיתי לעצמי לשתף גם מהניסיון ומהחוויה של ההריון והלידה השניה ולא רק באובדן עצמו.
את הרית, את ילדת, ואת היית עם ילדך ימים יקרים. הוא הילד השני שלך, ותמיד אתך. תספרי עליו, הוא יקר לך.
מבטי התהיה והרחמים מכסים על חוסר הידע ועל כך שאנשים אחרים לא מבינים את החוויה הזו. אז מה, אולי ככה הם יכירו.

כן, באמת יש איזו "ציפיה" מהסביבה להפגין עצב, או לפחות שמחת חיים מאופקת.
שמתי לב לעובדה מעניינת שקשורה לזה.
מכיוון שקצות העצבים כולם חשופים, וכל הרגשות בווליום מאוד גבוהה, גם השמחה, כשהיא באה, היא יותר שמחה, למרות שהיא תמיד תמיד מלווה במין דוק כזה, ערפל של עצב שעוטף אותה...
איך זה מתבטא כלפי חוץ? עוד לא לגמרי ברור לי... לפעמים סתם בצחוק עצבני...
אז יש אנשים שעוטפים את הכאב והעצב בשכבות על שכבות של הגנה, וההגנה הזאת גורמת גם לרגשות החיוביים להעלם, ואז זה פשוט "שטוח". הגעתי למסקנה שאני לא רוצה להיות "שטוחה". מקבלת את העצב והכאב שבא עם השמחה (על אושר עוד אין ממש מה לדבר, מקווה שגם הוא יבוא)

אני נוסעת לי באוטו, שומעת שירי אהבה וגעגוע ובוכה... (טוב, לא באמת בוכה, רק יורדות לי דמעות)
"מכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לי אותך
אתה רחוק ממני וליבי חסר אותך
ולא ביקשתי לי דבר מלבד להיות איתך
מלבד להיות שלך..." (עידן רייכל)

מתגעגעת, מתגעגעת, מתגעגעת....
לפני כמה לילות חלמתי חלום על תינוק, בפעם הראשונה מאז שנתנאל נפטר. אני עוד לא בטוחה אם חלמתי על נתנאל, התחושה היתה של תינוק "אחר", אבל אולי זה רק בגלל שבחלום הוא היה גדול יותר.
החזקתי אותו בזרועתי, הרגשתי אותו, ליבי יצא אליו, ואז פתאום הוא נעלם, ואני עם ידיים ריקות ומושטות אל האין והלב כואב.

מיכל יקרה יקרה. קוראת על החלום שלך ובכלל וליבי נקרע.

כאילו רק עכשו אנחנו יודעות ומבינות באמת איך זה מרגיש לכאוב. איך הלב עצמו כואב כל-כך, נקרע לחלקיקים קטנים ומתקשה להאסף.

וכל מילה בשיר, כל מילה שאי פעם נכתבה ונגעה בנו, מקבלת עכשו מימד עוצמתי נוסף. כאיל וכל מה שהיה בה קודם תפל כל-כך, ורק העכשו אמיתי וכן ושוב, כל-כך כואב...

כאילו וכל מה שהיה בה קודם תפל כל-כך
זה הזכיר לי שלפני כמה ימים שמתי לב שיש מילים שהמשמעות שלהן השתנתה מהקצה את הקצה. כאילו 'לפני' לא הבנתי אותן בכלל, הן היו סתם מילים, צלילים חסרי משמעות.
המילים אובדן, כאב, עצב, חיים, אהבה, ועוד ועוד קיבלו משמעות חדשה.

קראתי. אני איתך

מאת: אמא של פילפילוןו 23/05/05 | 23:00

יש ימים שהכאב פשוט מתנפל והוא גדול מאיתנו, ואין מה לעשות, חוץ מלתת לו אותנו ואחרי הגל הגדול להמשיך לנשום.

ומסכימה איתך כל כך, כל מארג הרגשות משתנה, הווליום גבוה יותר, וגם השמחה שמחה יותר, חרף דוק העצב.

מקווה שהתאריך שחלף עזר קצת להפסיק את הספירה הבלתי נמנעת ולהתחיל קצת להפרד, או לפחות לשחרר, כי להפרד לא תפרדו לעולם.

|נר| לנתנאל

את קוראת ממש מהר!

באמת קראת הכל? מהתחלה ועד הסוף? כל הכבוד לך!
(או שזה לא ארוך כמו שנדמה לי?)
ותודה רבה על התגובה.
מעניין אותי עם הרצון שלי לשוב לחיים. להרגיש שוב "נורמלית", לשמוח ולהיות מאושרת, משותף לנשים שעברו חוויה דומה.
כי הרגשתי קצת "לא בסדר" עם זה, כאילו אם אני שמחה שוב, אני שוכחת אותו, או כאילו אוהבת אותו פחות, או משהו כזה.

ממש אימת הספרניות, מהילדים האלה שבאים לספריה פעמיים ביום

את מתארת משהו שמאוד מוכר לי. כתבתי על זה בעבר, שמאוד מאוד קשה "לשחרר" הריון אבוד (או במקרה שלך, תינוק שנפטר, את נתנאל) כי רובץ עלנו עול של זכרון מאוד פרטי: אם אנחנו לא נזכור, כאילו היה כלא היה. במקום הזה תמיד מכה בי המשפט של אלתרמן (שאין ספק שהתכוון למשהו אחר לגמרי) "הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה, הדממה הזו, היא שלך" אנחנו חיות ביקומים מקבילים. הלב פועם בשביל הילדים החיים ודומם בשביל המתים.

ואחרי כל זה, סביב התל"מ שלי (שהיא כחצי שנה אחרי האובדן) הבנתי שאני חייבת לשחרר, שזה משהו שכל אמא צריכה לדעת מתי לעשות עבור הילד שלה ולעוברית הנצח שלי הגיע הזמן ללכת. מוקדם, מוקדם מידי בשבילה, אבל זה מה שנכון בשבילה. התל"מ סימל סוף של ספירה אחת, שאמורה הייתה להתחיל ספירה אחרת, את ספירת חייה, ולא התחיל שום דבר, אבל כך או אחרת, ההריון ההוא הסתיים והיה צריך ללדת ממנו משהו, גם אם ה"משהו" הזה הוא פרידה. אחרי מועקה מאוד גדולה סביב התל"מ באה הקלה מסויימת. ועדיין, אני מרגישה, מבחינה מסויימת, כמו "מצבה מהלכת"

וקלישאה לסיום (כדרכן של קלישאות היא גם נכונה...) אני חושבת ששמחה היא חלק מצוואת עוברינו/ ילדינו. באופן פרדוקסלי, מאז האובדנים אני חייה בשמחה גדולה יותר ובוודאי שמתוך הכרת תודה רבה יותר. מובן שיש לי גם "סכיזופרניה רגשית", כי העצב עמוק, משמעותי יותר ונוכח תמיד, אבל גם השמחה שלמה יותר. מותר לשמוח. חובה לשמוח.

שליחה על ידי tאמא* » 24 מאי 2005, 02:39

לא רוצה להיות באבל כל החיים שלי, אבל מצד שני לא רוצה לוותר עליו

מותר לך לא להיות באבל, מותר לך לשמוח ואף להיות מאושרת. ולא את לא יכולה לוותר עליו. פשוט אין אופציה כזאת. גם כשאת מאושרת את לא מוותרת עליו. גם כשאת "שוכחת" לרגע את הכאב , את לא מוותרת עליו. הוא איתך תמיד וישאר בנך לנצח. אבל את תמשיכי את החיים, והוא במקום אחר. (אוליי יותר טוב מי יודע?).
הטלטלה הזאת של היכולת להיות מאושרת, והחלל הגדול שנשאר בלב לאחר האובדן של עדן מלווה אותי תמיד.
גם תחושת האשמה, האם כשאני מדברת על עדן בלי לבכות לדוגמא כשאני כותבת לך שורות אלו ולא בוכה. אז זה אומר ששכחתי אותה? זה אומר שלא אהבתי אותה מספיק? לפעמים אני מדחיקה את הכאב ואז אולי גם "משטיחה" את הרגשות ,ולפעמים סתם כך הוא עולה בלי התראה מוקדמת, ואפילו בלי סיבה ניראת לעיין.
כשלמעלה כתבתי שאני "מיודדת" עם הכאב , התכוונתי בדיוק לזה. ליכולת שלי לשמוח ואפילו להיות מאושרת. ויחד עם זאת להמשיך לכאוב. אין אופציה של לוותר על הכאב, וגם אני לא רוצה לוותר עליו אז אני מקבלת אותו. ומקבלת גם את היכולת שלי לשמוח, להיות מאושרת ואפילו מקבלת את רגשות האשמה שמלווים אותי, פשוט נותנת לעצמי קרדיט להרגיש הכל גם אם אלו רגשות סותרים.
הציפיות של ה"סביבה" הם מנוגדות ולא באמת חשובות.
כי הם אכן משדרים מסר כפול. מצד אחד מה את עוד עסוקה עם זה? לפעמים חוסר יכולת להתמודד עם הכאב שלי, ואז מתעלמים ממשהוא שסיפרתי. לפעמים מטיפים מוסר.
וגם מסתכלים עלייך כאם שכולה, ומצפים לכאב. פשוט למדתי את הסביבה ואני עושה מה שטוב לי. למדתי גם מי יכול להכיל את הכאב כפי שאני מביאה אותו , ושם אני מקבלת תמיכה.
מקווה שלא התשתי אותך. אני איתך תמיד גם אם אני לא כותבת.

שליחה על ידי tאמא* » 24 מאי 2005, 02:55

אני רוצה וצריכה לכתוב את סיפור הלידה, החיים והמוות של בני בצורה מסודרת. עבודה רבה לפני.
איזרי כח והמשיכי במה שהתחלת.(כי בעצם דף זה, ואפילו הדפים הקודמים שלך על הנסיונות להריון וההריון). זה בעצם סיפור הלידה החיים והמוות של בנך.
לספר את סיפורו של נתנאל זה גם הנצחה עבורו וגם דרך התמודדות. את אכן מדהימה. הלואי ויכולתי גם אני.

לגבי השמחה והעצב - בא לי נורא להגיד לך, אל תתאמצי. אל תתאמצי לזכור את הכאב. הוא ממיילא ייה שם. גם, או אולי בעיקר, אחרי שמחה עצומה, חזקה מטלטלת. הוא יבוא, מתגנב דרך סדק קטנטן...

ובעיניי, אין שום צורך לשכוח. אולי להרפות ממה שלא התממש, אולי להניח לדברים ולא להפוך שוב ושוב ב"למה ????", אך גם זה יבוא עם הזמן. לאט לאט. מנתנאל אין שום סיבה שתפרדי. הוא הרי ימשיך ללוות אותך ולצבוע בצבעים חדשים כל חוויה שתחווי, כל שמחה, כל עצב, כמו ילדתך החיה.

תני לעצמך את הזמן והזכות לחוות, להרגיש, לכאוב, לשמוח ולאט לאט לצמוח.

לבי איתך

"הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה, הדממה הזו, היא שלך" אנחנו חיות ביקומים מקבילים. הלב פועם בשביל הילדים החיים ודומם בשביל המתים. זו חייבת להיות אמא של פילפלון האחת והיחידה, והמשפט הזה שהיא כתבה פעם בעבר נגע לי בלב כל כך חזק בפנים.

מעניין אותי עם הרצון שלי לשוב לחיים. להרגיש שוב "נורמלית", לשמוח ולהיות מאושרת, משותף לנשים שעברו חוויה דומה
אני יודעת שנשים שעברו אובדן של הריון, או מות תינוק סמוך ללידה, הרגישו רצון לשנות (מקום מגורים, תסרוקת, עיצוב הבית כל דבר) מן תזזית כזאת של התעוררות וחזרה לחיים.

בטוחה שתמצאי את הדרך שלך לזכור אותו לאפשר לו ללוות אותו גם בשמחה וגם בעצב, לכל אחד יש דרך שונה והיא יחודית.
מרגישה שאני כותבת מילים ריקות מתוכן בלי להבין ולדעת על מה באמת אני מדברת, אבל ממשיכה ללוות.

אני יודעת שנשים שעברו אובדן של הריון, או מות תינוק סמוך ללידה, הרגישו רצון לשנות (מקום מגורים, תסרוקת, עיצוב הבית כל דבר) מן תזזית כזאת של התעוררות וחזרה לחיים.
זה תמיד נראה לי כמו נסיון לברוח.
מקווה שהתאריך שחלף עזר קצת להפסיק את הספירה הבלתי נמנעת ולהתחיל קצת להפרד,
עכשיו אני רק סופרת כמו שסופרות אמהות ואבות שאבדו ילדים. כמה זמן הוא כבר אינו איתי, כמה זמן עבר מאז שהוא נולד...

אני נמצאת באיזו צומת לא ברורה. עלי להחליט אם להמשיך לחיות או להשאר פה, עם העצב והכאב האינסופי.
וההחלטה המתבקשת היא להמשיך הלאה, כמובן.
הראש יודע שזו הדרך הנכונה, לבחור בחיים, בשמחה, במה שיש ומה שיהיה (אולי, בלי נדר). אבל ללב כ"כ קשה, הוא רוצה להתרפק עוד קצת, להתגעגע, לחלום בהקיץ...
כמה קשה לצעוד עם המבט קדימה, כשהלב עוד לא ממש רוצה להפרד, להשאיר את העבר מאחור, ללמוד ממנו, להודות לו, אבל להשאיר אותו בעבר.
אני יודעת שבעצם אין לי ברירה, ואני מרגישה את הצורך הזה שב ומתעורר.
אז מה אני בעצם רוצה?
לתת סימן: חופשת הלידה (הרשמית) הסתיימה, תשעת החודשים עברו. להסתכל קדימה - בתקווה.

לתת סימן: חופשת הלידה (הרשמית) הסתיימה, תשעת החודשים עברו. להסתכל קדימה - בתקווה.
נדמה לי שאם את עוד רוצה חל"ת, מותר לך.
(נדברלזה מחר.)

_אני נמצאת באיזו צומת לא ברורה. עלי להחליט אם להמשיך לחיות או להשאר פה, עם העצב והכאב האינסופי.
וההחלטה המתבקשת היא להמשיך הלאה, כמובן._

רק על פניו כמובן, אבל אולי לא חיבים לראות את זה כקו אחד ישר, אלא משהו יותר מעגלי, שלפעמים מתרחקים ולפעמים מתקרבים.
ואולי כמו ספירלה, לפעמים את חוזרת לאותה נקודה במעגל, אבל בגובה אחר ממקום אחר.

שוב הי,
אז חשבתי שקראתי הכל ופתאום הסתבר לי שלא...
עכשיו סיימתי לקרוא דף זה, קראתי שוב את מה שכתבתי ואני עדיין חושבת שמה שכתבתי זה רלוונטי
לשאלות שלך, לתהיות, לכאב, לרצון הטבעי לחזור לחיים...
אני רק מצטערת שכתבתי זאת בדף ה"לא נכון"...
כנראה שזה לא קרה סתם..
את מה שהיה לי להגיד כתבתי זאת ב תפילה לתינוק,
בשבילי היתה זו תפילה לאמא...

אני נמצאת באיזו צומת לא ברורה. עלי להחליט אם להמשיך לחיות או להשאר פה, עם העצב והכאב האינסופי.
מבינה אבל לא כל-כך מסכימה. זה לא דיכוטומי. או זה או זה. בעיניי זה להיפך, כל רגע שאת חיה, זה למרות הכאב העצום. ובאמת באמת, לאט לאט, כל אחד יקבל את המקום והיחס המתאים לו.
אין נכון ולא נכון בדרך הזאת, זה תהליך, מורכב, קשה, כואב, מלמד, מצמיח ועוד ועוד. הרשי לעצמך את מרחבי ומרווחי הזמן. לכאוב ולשמוח, להתפרק ולצמוח.
בעיניי, החוויה הטראומתית הזאת היא כל-כך גדולה ומותר שהיא תחוהה אצלנו לעומק שלא הכרנו בעבר.
שיהיה שבוע טוב

ואולי כמו ספירלה, לפעמים את חוזרת לאותה נקודה במעגל, אבל בגובה אחר ממקום אחר.
מאוד מתחברת לדברים האלה, תודה.
אין נכון ולא נכון בדרך הזאת, זה תהליך, מורכב, קשה, כואב, מלמד, מצמיח ועוד ועוד.
גם את זה אני עוד צריכה להפנים (יותר) - לתת לעצמי להיות כמו שאני, לא להיות מחוייבת לאיזושהוא סיפור שאני מספרת לעצמי על "איך צריכים הדברים להיות".

אורנה כתבה מאמר בעלון האחרון, "אבל אם הם חיים, הם הרבה יותר שמחים מאתנו" (ג'ין לידלוף)
אז קודם כל תודה רבה לך אורנה על המאמר הנפלא. כשקראתי אותו, הרגשתי כאילו נכתב בשבילי...
הדיון על מקומו של המוות בחיינו, על מקומם של המתים.
חייבת לצטט קצת, למען הזכרון (ושיהיה קל לגשת).
"בהתייחסותנו אל מהוות כאל האין המוחלט אנו מוציאים אותו ממעלגל חיינו, משאירים את החלל שהותירו המתים פעור ושחור, חלל שמאיים לבועל את כל הוויתנו, את כל שמחת החיים המפעמת בנו. ומתוך כך אפשרות המוות של ילדנו הנה בלתי נסבלת. גם כאשר המוות נלקח בחשבון החיים, הופעתו בסביבה הקרובה מכאיבה עד מאוד. אבל, אם הוא מהווה חלק ממעלג החיים, טמונה בו משמעות מעבר לחילדון, ואנו יכולים להמשיך ולהיות מוזנים גם מאלה שבחרו ללכת מאתנו."
(ההדגשה שלי)
ושוב תודה לאורנה, אני לוקחת את דברייך איתי לכל מקום. מנסה ללמוד את השעור.

קוראת את התהליך שלך. לומדת איתך. @}

אני נמצאת באיזו צומת לא ברורה. עלי להחליט אם להמשיך לחיות או להשאר פה, עם העצב והכאב האינסופי.

הצומת בהחלט ברור.
כאן כאשר נמצאת בצומת לוקחת בחשבון שכל כוון, כל דרך טומנת בחובה אוצר. נקודה.
עשויה לבחור לחיות מתוך שמחה ושעשוע, מתוך יצירה שאיננה בפן הפיזי בדמות ילדים, מתוך קבלת הנסיבות והודיה על הנסיבות. אלה בהחלט טומנים בחובם אוצרות.
עשויה לבחור להצטרף אל האין. כביכול כאשר את משלמת את המחיר את שלמה בהקריבך את המחר. גם כאן טמון אוצר. שכן המוות הוא בן ברית.

כל בחירה היא בחירה באוצר. בחירה באוצר היא קבלת החלטה.

כאן, בהתבוננות אל ההווה. מסלקת מהווייתה את עוגני המצוקה, קורעת את חבלי העוגנים האלה של תקופות מצוקה ומחפשת אחר אותו נתיב שמעלה בה תחושה של שלמות במובן הזה הפיזי ובמובן הזה הנפשי.
אז, יוצאת לדרכה כשהיא מדלגת משמחה, שכן עומדת לקבל אוצר. בכל מקרה.

שאם תתבונן איזה אוצר קיבלה מבנה הגנוז, לבה יצא במחולות ויחולל את התנועה הזו ההודפת - הודייה.

_אז מה אני בעצם רוצה?
לתת סימן: חופשת הלידה (הרשמית) הסתיימה, תשעת החודשים עברו. להסתכל קדימה - בתקווה._

על פני לתת סימן לחפש אחר האות. זה יגיע, התבונני בציפורים.
על פני להסתכל קדימה בתקווה. להסתכל בגובה העיניים. בהווה המבט מתפרש אל המרחב. כאן בהיותך אשה מתבקשת להדגיש את המרחב ולחיות בזמן, במובן הזה - בהווה.

תודה.

<שלם>

צפריר תודה
קוראת. עוד מעט יהיו לי שאלות...

כל בחירה היא בחירה באוצר. בחירה באוצר היא קבלת החלטה.
במובן הזה של קבלת ההחלטה שבכל מקרה יש שם אוצר, טומנת בחובה אוצרות רבים מכפי שניתן להעלות על הדעת.

להסתכל בגובה העיניים.
מרגישה שזה אחד הדברים המאד עוצמתיים שקבלתי מאיילת ומהמוות שלה. אני מביטה נוכחה, מסתכלת לחיים ולמוות ישר לעיניים, קמה, נופלת, ושוב קמה. ואחרי כל נפילה, אני קצת יותר חזקה, קצת יותר ענווה, קצת יותר חיה.

קחי לך את הזמן, לנשום ולנשוף, את הכאב, המוות, את שמחת החיים, את האור, את השחור, את כל גווני הקשת וכל מנעד הצבעים והקולות. לא צריך לנסות להפריד, להבדיל. אין טוב ואין רע. מה שאת חווה, אלו אלו החיים עצמם.

היום עלינו (או ירדנו, תלוי מאיפה מסתכלים) לבית הקברות, כבכול שבוע. להדליק נר, להשקות את הדשא (לרוב גם להחליף את הפרחים), לשבת קצת, להיות איתו, עם זכרו, ואתנו.
מיד בכניסה אפשר לראות שהכל מכוסה צהוב. עץ עם פריחה צהובה משיר את התפרחת, והכל משטח אחד צהוב וגדול, מקסים.
מסדרים, מנקים, מתיישבים על הדשא לידו. הלב נפתח. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים על דברים שאנחנו לא מדברים עליהם בשום הזדמנות אחרת.
האיש שלי שואל אותי: "אנחנו צריכים לבוא לפה בשביל לדבר על הדברים האלה?" עניתי לו: "כנראה שכן, עובדה שזה לא קורה במקומות אחרים. תגיד תודה לבן שלך".
איזה קסם נפלא! למרות הגעגוע, למרות הכאב, התינוק הזה הביא כל-כך הרבה אהבה לחיי, חלקה חדשה, חלקה היתה שם ועכשיו יש לה פנים חדשות.
בדרך חזרה אני חושבת על כל האחים שיוולדו לנתנאל, האם יביאו נחמה? יכול להיות בכלל דבר כזה? ואז פתאום אני מבינה שהם כולם יהיו דומים לו, חלק ממנו (קטן ככל שיהיה) יהיה גם בהם, והוא הרי תמיד יהיה שם, למעלה או למטה, או מסביב. כמו שהוא תמיד איתי, אני חשה בנוכחותו יום-יום.

אין לי מילים מנחמות..
רק רציתי שתדעי שאני קוראת ועוקבת אחרי הדף.
ולפעמים בוכה איתך...
ולפעמים כמו במה שכתבת היום מתרגשת...
ובכל פעם מחדש מתפעמת מהכוחות שבך...

מאחלת לך הרבה אושר...
והריון חדש כשתרגישי מוכנה לכך...

גם אני כאן, והפעם בניק הזה, כדי שתדעי שאני עוקבת וקוראת. אין מילים מנחמות, אבל אני יודעת שיש משהו בזה שמישהו שומע ועוקב.

אני יודעת שיש משהו בזה שמישהו שומע ועוקב.
נכון.
באמת תודה לכל מי שעוקב וכותב.

עוקבת ואוהבת

אנונימי

קצת התרחקתי לאחרונה. כמו ספירלה?
ועכשיו השלמתי את החוסרים שהצטברו.
במחשבותי, את נמצאת כל הזמן.
לפעמים גם אישך וביתך, לפעמים רק את. לפעמים, את עולה במחשבתי עם עוד דור המשך, לא רק ביתך.
סתם, משתפת.
חיבוקים.

_תגיד תודה לבן שלך".
איזה קסם נפלא! למרות הגעגוע, למרות הכאב, התינוק הזה הביא כל-כך הרבה אהבה לחיי, חלקה חדשה, חלקה היתה שם ועכשיו יש לה פנים חדשות.
בדרך חזרה אני חושבת על כל האחים שיוולדו לנתנאל, האם יביאו נחמה? יכול להיות בכלל דבר כזה? ואז פתאום אני מבינה שהם כולם יהיו דומים לו, חלק ממנו (קטן ככל שיהיה) יהיה גם בהם, והוא הרי תמיד יהיה שם, למעלה או למטה, או מסביב. כמו שהוא תמיד איתי, אני חשה בנוכחותו יום-יום._

מאוד מרגש ! איזו חתיכת דרך עשית. מדהים

התינוק הזה הביא כל-כך הרבה אהבה לחיי
מיכל, נשמע שהגעת למקום טוב בתוך כל העצב האינסופי הזה. נכון שזה נשמע נורא "להגיע למקום טוב", אבל גם כשאנחנו בתהומות אנחנו מנסים למצוא אחיזה במשהו טוב, ונראה לי שאת מצאת.

_תגיד תודה לבן שלך".
איזה קסם נפלא! למרות הגעגוע, למרות הכאב, התינוק הזה הביא כל-כך הרבה אהבה לחיי_
איזה רגע יפה ועצוב
כנראה שיש משהו בשברון הלב שברגע הנכון במקום הנכון דווקא פותח את הלב

שליחה על ידי tאמא* » 06 יוני 2005, 00:28

עוקבת, וממשיכה לחזק אותך.

_היום עלינו (או ירדנו, תלוי מאיפה מסתכלים) לבית הקברות, כבכול שבוע. להדליק נר, להשקות את הדשא (לרוב גם להחליף את הפרחים), לשבת קצת, להיות איתו, עם זכרו, ואתנו.
מיד בכניסה אפשר לראות שהכל מכוסה צהוב. עץ עם פריחה צהובה משיר את התפרחת, והכל משטח אחד צהוב וגדול, מקסים.
מסדרים, מנקים, מתיישבים על הדשא לידו. הלב נפתח. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים על דברים שאנחנו לא מדברים עליהם בשום הזדמנות אחרת.
האיש שלי שואל אותי: "אנחנו צריכים לבוא לפה בשביל לדבר על הדברים האלה?" עניתי לו: "כנראה שכן, עובדה שזה לא קורה במקומות אחרים. תגיד תודה לבן שלך".
איזה קסם נפלא! למרות הגעגוע, למרות הכאב, התינוק הזה הביא כל-כך הרבה אהבה לחיי, חלקה חדשה, חלקה היתה שם ועכשיו יש לה פנים חדשות.
בדרך חזרה אני חושבת על כל האחים שיוולדו לנתנאל, האם יביאו נחמה? יכול להיות בכלל דבר כזה? ואז פתאום אני מבינה שהם כולם יהיו דומים לו, חלק ממנו (קטן ככל שיהיה) יהיה גם בהם, והוא הרי תמיד יהיה שם, למעלה או למטה, או מסביב. כמו שהוא תמיד איתי, אני חשה בנוכחותו יום-יום._

ניסיתי למצוא מה מכל מה שכתבת מראה את התקווה שניצתה
אולי - הלב נפתח, אולי - איזה קסם נפלא...
עד שהבנתי
כל מילה שכתבת
כל אות
מלאה בתקווה
בדרך חדשה
באהבה
הייתי חייבת פשוט לצטט הכל כדי לקרוא שוב
כדי שתקראי שוב
שימי לב
באמת מצאת את הדרך הנכונה
מצאת מקום גם לכאב גם לגעגוע גם לאהבה
וגם לתקווה

אני כאן, גם כשאני לא מגיבה, אני כאן...

הייתי צריכה כח נפש כדי להיכנס...שוב
מרגש אותי כל כך ליקרוא את היום עלינו (או ירדנו, תלוי מאיפה מסתכלים) ....
יש איזה טון מאד חזק שעולה מכתיבתך,כאן,וגם במקומות אחרים.תחושה של חוזק\ביטחון פנימי שקשה לערער אותו. ניראה שהוא שירת אותך נאמנה, כך שלמרות הכאב (שאין לי מילים לתארו לכן אשאיר אותו כך -כאב) את מבקיעה דרכו ויוצרת רגעים כה מלאי אהבה וקירבה.
הלב נפתח. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים
זה ...ללא מילים

(())
שירית.

משפחה חדשה הצטרפה למשפחה העצובה של פורום אובדן הריון בתפוז. הורי התינוקת שנפטרה בליס.
ואני? אין לי אוויר, ואני מרגישה את הדם עולה לי לראש...
רשלנות רפואית - יש את מי להאשים. שמתי לב שכשמאשימים מישהו, אפשר לא להתמודד באמת עם הכאב, לא לחפש ולא למצוא דרך להשלמה עם האובדן.
המון זמן לא נכנסתי לשם, המשכתי הלאה, לא התמכרתי, אני חיה את חיי, משתדלת להנות מהם כמה שאפשר. (סופרת את הימים לסוף תקופת ההמתנה, אבל זה כבר סיפור אחר). אני בטיפול כל-כך טוב בשבילי, שבאמת הגעתי למקום שהרגשתי טוב עם עצמי (רוב היום).
והנה, אני שוב צריכה להתמודד עם הכאב שלי, עם הגעגוע, עם הכעס על אוזלת ידם של הרופאים. ואין לי כוח, אין לי כוח לחזור ל"שם" (למערה, כפי שבנות הפורום מכנות את המקום ההוא).
והבנות שם רוצות להרים קול צעקה. למחות על כך שלא יתכן שתינוקות בריאים, בסופו של הריון תקין יהרגו בגלל רופאים עייפים מדי, שחוקים מדי או סתם חסרי מודעות.

הדברים שבהודעה הקודמת נכתבו אתמול.
אני חושבת שאני חווה סוג של נפילה, משהו אחר מהפעמים הקודמות. אחרי כמעט שלושה חודשים שבהם כמעט ולא בכיתי בכלל (לא זוכרת בדיוק, לא היו ארועים קיצוניים).
אני עצבנית נורא, קצת מדוכאת, חסרת סבלנות...
וגם בפעם הראשונה בעצם, ממש מקנאה באמא חדשה לתינוק חדש. רוצה גם, תוהה מתי אני כבר אהיה שם גם-כן. פתאום מבינה את הבנות מפורום אובדן, שלא רוצות להיות בסביבת תינוקות. זה מעלה יותר מדי כאב לפני השטח, מזכיר בעוצמה גדולה מדי את העובדה שאין לי חיים רגילים, שאני לא "רגילה", כבר לא. וכנראה שגם לא אהיה (הייתי בכלל פעם דבר כזה?).
ואולי זה פשוט בגלל העובדה שזו מישהי שנכנסה להריון קצת אחרי, וליוותי באופן מסויים את מהלך ההריון שלה, ועכשיו היא ילדה. בן. ואני על הקרשים. לא מוצאת את עצמי....

אין לי הרבה מה להגיד. רק שולחת חיבוק.

גם לא יודעת מה להגיד.. רק שתדעי שממשיכה לקרוא ולעקוב ושולחת הרבה כוחות...

אתה יושב מול המיקלדת ופשוט בוהה, ובוהה, כי מה אפשר לכתוב .זה כל כך עצוב.

_משפחה חדשה הצטרפה למשפחה העצובה של פורום אובדן הריון בתפוז. הורי התינוקת שנפטרה בליס.
ואני? אין לי אוויר, ואני מרגישה את הדם עולה לי לראש..._
על מה, דרך אגב?
לגמרי במקרה קראתי על זה (בעלי קנה עיתון מפני שחבר אמר לו שמצטטים אותי בכתבה על בלי חיתולים), וגם לי עלה הדם לראש.
"מפל ההתערבויות" נגמר במוות הפעם. ואף אחד בכלל לא רואה ממה זה נגרם באמת (גרררר....).

"מפל ההתערבויות" נגמר במוות הפעם. ואף אחד בכלל לא רואה ממה זה נגרם באמת (גרררר....).
בדיוק בגלל זה עלה לי הדם לראש. בין חברות הפורום העצוב הזה יש עוד שתי נשים שקרה להן בדיוק אותו דבר. (אחת מהן, אגב, אכן משתמשת במונח "מפל ההתערבויות" בשביל לתאר את מה שקרה להם).
נורא עצוב ונורא מרגיז. הן מנסות לארגן משהו כדי להעלות את העניין לסדר היום הציבורי, לעורר מודעות. אני תוהה איך קהילת "באופן טבעי" יכולה לעזור, אני בטוחה שיש פה לא מעט אנשים שיכולים לתרום לא מעט בנושא.

אני תוהה איך קהילת "באופן טבעי" יכולה לעזור, אני בטוחה שיש פה לא מעט אנשים שיכולים לתרום לא מעט בנושא.
לא כל כך פשוט.
צריך להיזהר מזה. זה כמו לדבר על ההנקה כשמתים תינוקות מתמ"ל.
רק רופא מוסמך או מישהו בראש משרד הבריאות או משהו כזה יכול להגיד משהו, בלי שיותקף בצורה קשה ביותר.

מה שקשה בלנסות להאבק זה שהפתרון "הברור" הוא (כלומר - הזעקה המידית, הטריביאלית, המיינסטרימית) לקבל החלטה על ניתוח בשלב מוקדם יותר.
(סליחה, מיכל, שאני כותבת רק "פרקטית". חשוב לי שזה יהיה כתוב פה מפורשות.)

מה שקשה בלנסות להאבק זה שהפתרון "הברור" הוא (כלומר - הזעקה המידית, הטריביאלית, המיינסטרימית) לקבל החלטה על ניתוח בשלב מוקדם יותר.
זה באמת נורא עצוב, בעיקר כשמדובר במקרים בהם האסון הזה קרה לאשה בריאה אחרי הריון תקין לחלוטין, שסתם באה ללדת כי היו לה צירים... ודחפו לה פיטוצין ומשם זה המשיך להדרדר.... במקרה האחרון, אגב, מדובר באשה שהגיע לבי"ח בגלל ירידה בתנועות העובר, מן הסתם הסיפור הזה היה נגמר הרבה יותר טוב אם לא היו מחכים (לפחות עם האולטראסאונד שעשו לה אחרי יותר מיום שבו גילו שיש מיעוט מי שפיר).

זה כמו לדבר על ההנקה כשמתים תינוקות מתמ"ל.
לא מסכימה עם ההשוואה הזאת.
אני לא מדברת על קידום הלידה בבית. אני מדברת על קידום הנושא של "לידה פעילה". על חינוך היולדות לעתיד, שלא יסמכו על הרופאים יותר מדי, שיהיו יותר אסרטיביות, ידעו יותר ויתמצאו יותר. יש בגישה של באופן, שמדברת על לקיחת אחריות על החיים בכלל ועל הבריאות בפרט, הרבה מה לתרום לכלל האוכלוסיה בנושא הזה.
מעבר לכך, כשמתו תינוקות מתמ"ל, אני אמרתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע (לא אמהות לתינוקות) שאילו היו מניקות, זה לא היה קורה. אפשר לעשות ספין תקשורתי שיעביר את המסר הנכון בלי שאנשים יכנסו למגננה גדולה מדי ויפסיקו להקשיב. אני גם לא מפחדת להגיד את האמת, אם מישהו יתקיף אותי בגלל זה זה בעיה שלו, זה בגלל ש הוא לא מוכן לקבל את האמת.
ואני אמרתי לחברתי שאיבדה את תינוקה בגלל מפל ההתערבויות שזה נורא עצוב לי שעכשיו היא חושבת שניתוח קיסרי אלקטיבי זה הפתרון בשבילה, כי היא כ"כ מפחדת ולא מוכנה לקחת סיכון, שאילו היתה יולדת בבית, זה לא היה קורה. היא לא התקיפה אותי, היא אפילו הסכימה איתי בחצי פה, למרות שהיא מודה שאין סיכוי שזה יקרה אי פעם מבחינתה. (למרבה האבסורד, עכשיו עוד פחות)

מזמן לא ביקרתי בדף הזה. חשבתי שזהו, שאין לי צורך... אז פשוט נניח לזה ככה.
אז מצד אחד - באמת אין לי כמעט צורך בתמיכה וירטואלית בנושא הזה, אני בטיפול (מאוד מיוחד), ואני מוקפת באנשים שעצם נוכחותם בחיי מהווה תמיכה (או מרפא).
מצד שני מעניין אותי להסתכל על הזמן שעבר, ועל השינוי שהתחולל.
אני כבר כמעט ולא עצובה. חוץ משירי אהבה ברדיו שגורמים לי לבכות אני לא בוכה, לפעמים זה קצת חסר לי.
היום, לכל שירי האהבה יש משמעות אחרת:
"מכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לי אותך / אתה רחוק ממני וליבי חסר אותך / ולא ביקשתי לי דבר מלבד להיות איתך / מלבד להיות שלך" (עידן רייכל).
אני משוכנעת שהוא לא חשב על אובדן של ילד כשהוא כתב את השיר הזה, אבל זה כ"כ מתאים!

אתמול פגשתי לראשונה מאז הלידה מישהי שידעה שאני בהריון, אבל לא ידעה מה קרה.
והשאלה הראשונה שלה: "נו, איפה הוא?" ואני לא הבנתי איפה מי...

אחרי שהיא שאלה איפה התינוק שלי, הייתי צריכה לספר לה מה קרה. לא פרצתי בבכי ללא יכולת להפסיק, אבל כל השיחה היתה מבאסת. מישהי שהיה לי כיף לדבר איתה שעות (פעם, בחיים אחרים), פתאום רק רציתי לברוח, והיא הרגישה. אבל היא היתה ממש בסדר, לא השתמשה באף קלישאה.

והיום יצרתי קשר מחודש עם קרובת משפחה בערך בת גילי (הי סיגל

)
ופשוט סיפרתי שהיו לי שני ילדים (בשלב החלפת המידע והברור לגבי כמות ואיכות הילדים).
בלי לפחד. זה הרגיש כל-כך נכון! ככה זה צריך להיות! בשיא הפשטות.

אני כאן. טוב לשמוע שקל יותר.

אני כבר כמה זמן רוצה לכתוב לך ולא יודעת מה...
נכנסת לדף קוראת שוב ושוב, כותבת, מוחקת, סוגרת...
החלטתי הפעם בכל זאת לכתוב ולהשאיר

_פשוט סיפרתי שהיו לי שני ילדים (בשלב החלפת המידע והברור לגבי כמות ואיכות הילדים).
בלי לפחד. זה הרגיש כל-כך נכון! ככה זה צריך להיות! בשיא הפשטות._

ככה מרגישים כשמוצאים את הדרך...שזה באמת כזה פשוט...
העניין הוא שלא קל למצוא את הדרך, ולפעמים נדמה שאנו הולכים שוב לאיבוד,
ולפעמים נדמה ש"איך זה יכול להיות, כבר היה לי קל, למה זה שוב כל כך קשה".
כדי להגיע לשם ל"פשוט", צריך לעשות דרך ארוכה...את עושה אותה באומץ לב, אולי מחוסר ברירה,
אבל בכל זאת כל הכבוד לך... יש בך הרבה עוצמה...
קבלי חיבוק גדול גדול ...

שישה חודשים.
שישה חודשים עברו מאז שהילד שלי נולד.
עצוב לי

בדיוק היום חשבתי עליך

Pלונית

שולחת לך המון כוח...

שישה חודשים עברו מאז שהילד שלי נולד. מבטיחה לך ולנתנאל לזכור ולא לשכוח.

קראתי ובכיתי, בתי בת7חודשים היום...

הארועים האחרונים מחזירים אותי לדף הזה.
אחרי שחשבתי שהתגברתי, שהכל מאחורי, באים הזכרונות ומציפים אותי.
בקרוב נציין שנה להולדתו של נתנאל, ואחרי שבוע בלבד נעלה לקברו, אולי הפעם גם תהיה שם מצבה.
בקיבוץ החליטו לריב אתנו על העניין הזה (או אולי עם ההורים שלנו?), גם אחרי המוות - חייבים לשמור על השיוויון, שחס וחלילה לא תהיה מצבה קצת יותר יפה לאף אחד... מתסכל. והאבסורד הגדול - הם לא מוכנים שאנחנו נממן את המצבה שאנחנו רוצים, הם ישלמו והם יחליטו איך היא תראה. האמת, זה נורא מרגיז ואף אחד שם לא מסוגל להבין על מה אני כ"כ מתרגזת, כולל ההורים של שנינו.
אוף!

אולי הפעם גם תהיה שם מצבה.
מקווה איתכם.
אוף!

זה נורא מרגיז ואף אחד שם לא מסוגל להבין על מה אני כ"כ מתרגזת,
שאריות הקיבוץ המעצבנות...

שולחת מרחוק כוח ואור לכולכם.

_זה נורא מרגיז ואף אחד שם לא מסוגל להבין על מה אני כ"כ מתרגזת,
שאריות הקיבוץ המעצבנות...
שולחת מרחוק כוח ואור לכולכם._

ראו:
תפילה לתינוק(2006-02-21T21:08:30)

שנה עברה.
אני רוצה להודות שוב לכל מי שהיה שם בשנה הזאת, תמך והחזיק. בלעדיכים לא היינו שורדים.
אחרי שסופסוף הותקנה מצבה (שאפילו עונה על הציפיות שלנו), והצלחנו לעבור בשלום אזכרה בתום שנה אחת קשה.
אני רוצה להרגיש שאני סוגרת מעגל ואיכשהו לסכם את שני הדפים האלה.
עוד לא ברור לי איך ומה.