מקום לישון

יופי שנעים לכם בבית, נשמע שישנם הרבה יתרונות.
גם לנו יש בית קטן (וחוץ מזה שבעלי אגרן ובלגניסט והיה נחמד אם פשוט היה לו חדר עבודה...) אני גם מוצאת את זה מאוד נוח.

תודה לקרן שמש! איזה שיר מהמם. ממש.
כשקראתי את פרח תיכף ומיד חשבתי לעצמי שהם מקנאים. הרי מה יותר כיפי בחיים האלה מאשר לשבת עם תינוקך הישן בחיקך?!
אבל כנראה שיש באמת אנשים שלא זקוקים לזה, כמו בלבוסטה למשל.
אנשים בדרכ אמהות יודעות כמה זה קשה אחכ כשילד שוקל עשרה קילו פלוס ורוצה על הידיים
אני לא מסכימה (כאילו, בוודאי שאני מסכימה שזה קשה להרים 10 קילו (; אבל אני חושבת שזה הרגל שנוצר מיחסים בין ההורים לילדיהם בשלב הרבה יותר מאוחר, ולא אם תינוק בן יומו ישן בחיקה של אמא שלו או אם היא נושאת אותו במנשא.
אני חושבת, פרח, שאם האנשים שמעירים לך הם אנשים שקרובים אליך, כמו בעל/אמא/דודה אז כדאי להגיד להם שאת לא רוצה לשמוע את זה יותר.
אם אלה אנשים רחוקים יותר, אז אפשר להבליג ולהשתתף בצערם שאין להם כזה לולו חמוד שישן להם על החזה.

_אתמול פעם ראשונה שהוא ינק שעתיים ברצף, והרגשתי שהוא באמת שבע כי נרדם ממש טוב לשעה וחצי ורק אז קם לאכול.
מקווה שזה ימשיך ככה, ולאט לאט ההנקות יתקצרו._
מעולה! איתך בתקווה שההנקות יתקצרו ויתרבו במהרה.

שיהיה סופ"ש רגוע ונעים בלי כאבי בטן!
ליאור

(כתבתי לפני שקראתי את הפוסט האחרון... אז חוזרת אחורה לקרוא)

אני מניחה שעור של פיל מגדלים לאט וגם אז לא תמיד הוא עבה מספיק להתמודד עם אנשים אבל כל עוד את עושה מה שטוב לך זה מה שחשוב. וברור שאנשים זה אומר גם כיף ועזרה ושמחה וצשומת לב וגם עצבים וכאב ופגיעה ועייפות. זה דיל כזה שאחרי לידה הוא בכלל נפיץ.

לגבי מה ששאלת, אין לימושג מה אנשים עושים כביכול במצב כזה או אחר.
אני מניחה שכשמדובר בילד ראשון/שני ואם יש הרבה עזרה וגם המון השתוקקות לתת כל הזמן0 אז מרימים בכל זמן נתון.
אני רואה המון אמהות כבר שנים מסתובבות כל הזמן עם הילד במנשא וגם האבות ראוי לציין, כלומר אנחנו בתקופה שזה נחשב הכי טוב שאפשר, וגם פה בבאופן. בלי קשר לצורך.
אלא המגע בפני עצמו.
ככה שהתשובה לשאלתך היא שאמהות טריות כנראה מרימות הרבה, מניחה שבילד שלישי/רביעי זה משתנה או אם אין הרבה עזרה מלכתחילה, או אם האמא/אבא סובלים מבעיות בריאותיות שלא מאפשרות, או אם את משתייכת לזרם אחר שלא נוטה לעניין הזה מי יודע מה.
אבל נשמע שמראש המינונים אצלך סבירים וגם אני נהגתי ככה, בישיבה -עליי בעמידה- פחותתת
וצריך לזכור שהם עלינו גם ככה בגלל ההאכלות וגרעפסים וכי הם מתוקים וכיף לנו איתם והמגע בגילאים האלה הוא במילא אינטנסיבי, זה לא ילד שישן 10 שעות וכשהוא ער עושה הכל עצמאית. לכן בכל מקרה הם מקבלים הרבה מאיתנו גם בכל הפרוצדורות הכביכול אחרות.

יש חשיבות עצומה במגע, בהמון מישורים וטוב לשניכם שאת מוצאת את זה נעים וטוב, ולא במקרה, המגע עוזר לשחרר הורמונים של רגיעה (כמו אוקסיטוצין) על פני סטרס (קורטיזול למשל), לווסת את רמת הסוכר, קצב הלב, מסדיר את הנשימה, לשניכם. פרח, את בטח יודעת על כל זה פי אלף ממני, אבל כל זמן של מגע בגילאים הללו שווה לביטוח בריאות עכשיו ובעתיד. אני מחזקת את ידייך, את יודעת הכי טוב בעולם מה טוב עבורך ועבורו ושכל השאר ייתמודדו.

גם לנו נדנדו... את יודעת, היום אני לא בטוחה כבר מי צדק. כי עלמה ילדה סופר רגישה ולפעמים אני תוהה אם בגלל שהיא רגישה גוננו עליה ככה או בגלל שגוננו עליה, היא נהייתה סופר רגישה. (אבל זה לדיון אחר)

עם יואב כבר היה יותר פשוט. כשחמותי העירה משהו בסגנון אז אמרתי שהיא מכירה אותי וככה אני מגדלת ילדים. זאת תשובה שדי סותמת את הפה, אין מה להתווכח פה. ככה את וזהו. אני מוכנה שיחשבו שיש לי ״שגעונות״ משונים ויפטרו אותי במשיכת כתף... עם חמותי הרגשתי שזה בא ממין מקום לא מודע שבה ההורות שלי מבקרת את ההורות שלה שהייתה בתקופה אחרת ולכן מאוד אחרת.

מיכל כתבת מה שלא הצלחתי לבטא.
באמת מהצד לפעמים נראה שזה מוביל לתוצאות הפוכות, שילדים ממהרים לחסות בצל ההורים/להתרגש מזרים/הערות/מה שלא יהיה כי הם התרגלו קרוב קרוב כל הזמן.
מהצד לי זה נראה כשהאמא כל הזמן נושאת את הילד - כאילו האמא מגנה על הילד מפני העולם, ואין ספק שהמסר שעובר פה הוא שיש עולם שצריך להתגונן ממנו. ככה זה נראה מהצד.

מצד שני, מגע ותנועה וחום ודפיקות הלב שלנו חשובות מאוד לקטנים ועובדה שהם רוצים את זה. מי יותר מי פחות.
במקרה של לולו עם כל ההתחלה שלו, לא הייתי שוקעת בכלל במחשבות, אלא לתת מה שאפשר כשאפשר, הוא באמת קיבל התחלה מעצבנת ומגיע לו תיקון שלו ונעים.
אגב לא רק בעניין המגע, גם כל מה שאת מתארת לגבי המאבקים סביב האוכל, גם אני שמתי המון פוקוס על כמה הקטנים סובלים בתוך הדבר הזה או כמה הם נהנים. זה חשוב לא פחות מעצם ההזנה. אם החוויה היא חוויה של סבל צריך לקחת את זה בחשבון. הבן שלי שהיה מאושפז כשבוע, כשחזרנו לבית, הוא היה צורח בקולי קולות לאוכל איך שהיה פוקח עיניים ואחרי שבועיים שקלטתי שאני צריכה להכין את האוכל לפני הצרחות, ולדלג על החלפת החיתול שהתרגלתי לעשות קודם - ולתת לו ישר בקבוק - זה שינה לגמרי את כל החוויה שלו ותוך שבוע וחצי נוספים הוא הפך נינוח בלי צרחות, גם כשהייתי מתעכבת בהכנת האוכל או לא מגיבה מהר, הוא היה מצייץ ולא צורח.
זה אומר המון על החוויה שלהם. על הלמידה המהירה. וחשוב לשים לב גם למה שכל המעשים שלנו גורמים להם, מתי התגובה נינוחה וטובה ומסופקת ומתי זה מכניס לילד סטרס.

זה נכון גם למגע אגב, לא כל הילדים אוהבים כל הזמן לנוע. ילדים שסובלים מריפלוקס זה יכול להטריף אותם (לא כולם, חלק ובזוויות מסויימות בטח כשזה לוחץ להם על הבטן כמו במנשא). אני גם זוכרת סיטואציות של עצבנות גדולה מצידי והילד עליי, שזה גם גרוע. עדיף שלא היה נוכח בתוך זה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פרח בית יקרה, את הילד הקטן שלי שהוא היום בן 23, החזקתי המון עלי אחרי שהוא נרדם לאחר הנקה. זה מאוד הפריע לאמא שלי באה מאסכולה של 'ילד ישן חוזר מיד למיטה/עריסה'. היום אני אפילו מצטערת שלא החזקתי אותו יותר. מגיל מאוד צעיר הוא היה עצמאי לחלוטין ובעל בטחון עצמי מעולה. מה שכן, הקשר בין שנינו הוא מיוחד מאוד ולא דומה לקשר שיש לי עם האחים שלו. בקיצור - את עושה מה שהלב והגוף מורים לך לעשות, ועבורך ועבור התינוק שלך את עושה נכון.

_אבל מה זה קשור אליי?
לא ביקשתי שהם יחזיקו אותו..._
בדיוק.
גם אני ממש כמוך. לא מורידה ממני תינוק אם אין לי סיבה מיוחדת לעשות את זה.
וכמו מיכל, זה נהיה קל יותר כי עם הזמן אנשים מתייאשים ומפנימים שככה את וזהו.
ולעניין איך זה משפיע - שני ילדים שקיבלו מלא מגע צמוד, בישיבה, בעמידה, בשכיבה, עם מנשא או בידיים ושניהם שונים לגמרי בכמה רצו על הידיים וכמה נצמדו אליי אחר כך. יש כל כך הרבה משתנים שיכולים להשפיע על כמה ילד ביישן או מבקש הגנה, שהשאלה כמה החזיקו אותו בגיל חודשיים ממש לא נראית לי המרכזי שבהם...

בתור מי שלא ממש הניקה וכן שולחת לגן מגיל שנה וחצי אבל ישנה בלינה משפחתית והחזיקה בלי סוף על הידיים (עד היום... צעיר ילדיי בן 5) ומאפשרת ארטיק כל יום אבל גם מבשלת כל יום אוכל מזין שמחה לתרום מנסיוני בנושא: שכולם יקפצו לך!!!!!!!! תעשי מה שטוב ונעים וטבעי לך ולתינוקון, וכולם מימין ומשמאל יכולים לפלבל בעיניהם, לנפנף בכנפיהם ולקשקש בזנבם (:
מה זה קשור אלייך בכלל? מוכנה לתרום לך אטמי אוזניים, ומחזקת אותך במאבקך הצודק להחזקת תינוקות ישנים וערים עד גיל 18 לפחות

אוי לא עניתי לכן בכלל...

מעדכנת -

שבוע שעבר התחיל שביתת הנקה.
דווקא התחיל להשתפר ביניקה עצמה, אבל סרב להתחבר. התחיל ממש לצרוח בכל פעם שניסיתי להניק.
זה די שבר אותי, ישבתי ובכיתי יחד איתו...
לא ידעתי כמה להתעקש, אם לוותר. הרגשתי שאני כועסת עליו ופחדתי שזה ייצור אצלו כל מיני תסביכים וכעס עליי.

ביום ראשון אחרי שממש נשברתי כבר וחשבתי שלא תהיה הנקה בסוף באה יועצת.
עשינו תוכנית. סוג של aba... מציעים 3 פעמים. כל פעם אם הוא בוכה להרים ולהרגיע, לשיר לו, להסתובב, לקפץ, מה שצריך כדי שיירגע. ורק כשנרגע להציע שוב.
אחרי הפעם השלישית לעשות 5 דקות הפסקה.
ואז שוב 3 פעמים.

עדיין היה בכי, אבל לא נכנס להיסטריה וזה הרגיש פחות מאבק.
אחרי שתי הנקות כאלה הרגשתי קצת שיפור.
עדיין יש קושי אבל פחות בוכה, לפעמים מתחבר בסבבה ולפעמים עדיין לוקח טיפה זמן. אבל הרבה פעמים בסוף כן מתחבר ויונק.

היום פעם ראשונה שהיו 3 הנקות, ורוב הפעמים זה די החליף ארוחה. בסופן נרדם וישן טוב.
היה טיפה בכי אבל ממש לרגע ולרוב כי כאבה לו הבטן.
כן אכל קצת יותר בארוחות הבאות, אבל לא כמויות היסטריות.
מקווה לאט לאט להוסיף הנקות.

השאיבות השתפרו ממש מאז האנטיביוטיקה.
שוכבת עם משאבה ידנית, 25 דקות בערך ויוצא 60-80 בכל שאיבה.
אתמול הגעתי למצב שיש 150 מ"ל ספייר במקרר.
לא ידעתי מה לעשות איתם... לא רגילה לזה.

עכשיו בעיקר קשה עם הגזים. הסגנון מתפתל לפעמים מכאבים וכל קקי לוקח חצי לילה...
אבל יש גם ימים שעוברים יותר בנחת.

קנינו מנשא סיני וסוף סוף התחלתי להשתמש בו.
היום שמתי אותו במנשא ויצאנו לגינה.
זה מאוד הרגיע לו את הבטן ואפילו הצלחתי להניק כשהוא במנשא.

מרגישה שיפור כללי, גם איתו וגם איתי.
עדיין יש עליות וירידות. יש ימים שקשה לי ואין לי כוח לכלום. אבל סה"כ נראה לי במגמת עלייה.

מיכל, רק לגבי זה
כי עלמה ילדה סופר רגישה ולפעמים אני תוהה אם בגלל שהיא רגישה גוננו עליה ככה או בגלל שגוננו עליה, היא נהייתה סופר רגישה.

לא מכירה את עלמה או אתכם... אבל מקריאה ב יאללה בוא , נשמע שהיא ממש הייתה צריכה את המגע וההגנה האלה שלכם בחודשים הראשונים, היא הייתה כאובה והיה לה קשה, ואתם לגמרי הייתם איתה ועשיתם מה שהיא הייתה צריכה ולא סתם גוננתם יתר על המידה.

עשינו תוכנית. סוג של aba...

מה שכן, זה הרגיש שהתוכמית היא לא בשבילו, אלא בשבילי...
כדי שאדע מתי לעצור ולהרגיע ולא אמשוך אותו יותר מדי עד ששנינו מתוסכלים ואומללים...
וזה באמת עזר לי. לדעת שברגע הראשון של הבכי אני עוצרת, לא מנסה להרגיע על הציצי כי זה רק מעצבן אותו יותר.
מרחיקה אותו ומרגיעה בדרכים אחרות.
ואז כשהוא רגוע ומנסים שוב ויש סיכוי שיסכים.

עד עכשיו כשהיה עצבני מרעב/כאבי בטן ממש לא רצה את הציצי, וזה ביאס אותי כל פעם מחדש - שזה לא גורם מרגיע מבחינתי...
והיום הייתה פעם אחת שהוא כבר היה בבכי של רעב אחרי האמבטיה, כי לא הספקנו לארגן אותו מספיק מהר... והוא הסכים לקחת ציצי ונרגע.

זה ממש שימח אותי, שלא רק בקבוק מרגיע אותו.

יש! סוף סוף עידכון!

יופי, נשמע בסך הכל ממש טוב.

_היום שמתי אותו במנשא ויצאנו לגינה.
זה מאוד הרגיע לו את הבטן ואפילו הצלחתי להניק כשהוא במנשא._
זה פשוט מדהים מדהים מדהים, את אלופה ברמות הגבוהות ביותר שיש.
אני לא סתם כותבת את זה, פרח. אני באמת נפעמת עד עמקי נשמתי. נשבעת.

<ליאור>

גם אני נפעמת עד עמקי נשמתי
מה שהכי בולט לי, שוב ושוב ושוב, זה המסירות והאומץ שאת מפגינה.
כאילו, יש לך את כל הסיבות הנכונות לוותר, אבל את כמו אימה לביאה, לא רואה כלום ממטר. ר הטובה שלך ושל לולו מול העיניים. וכך באומץ, בנחישות, ובהמון מקצועיות ורגישות את עוקפת עוד משבר ועוד אחד. והנה עם המנשא זה כבר יותר קל ולצאת לגינה זה בכלל אחד הדברים הכי טובים כעת, לשניכם

תמשיכי להצליח @}
ולשתף - רק כשכיף

ו לא מטלה ואת לא חיייבת לנו דיווח
למרות שאנחנו ממש מצפות ומתרגשות עם כל בדל עדכון

איזה יופי אתם גדלים

כייף לשמוע!
את החלב שנותר אפשר לשמור בעומק המקרר, כך נשמר יותר זמן.

מצטרפת בכל ליבי לדבריה של דו כפית... blink
אנחנו ממש מצפות ומתרגשות לקראתך.
hug hug

התכונתי לשים סמיילי מחבק ומחייך

פרח, מה שלומך?
@}

שליחה על ידי ענ_בל* » 06 מאי 2019, 12:29

מצטרפת לגוונים. מה שלומך פרח ומה שלום לולו?

מצטרפת לגוונים. מה שלומך פרח ומה שלום לולו?

עליות וירידות, אנחנו בלונה פארק...

סוף שבוע שעבר התחילו ימים קשים, המון בכי סביב כאבי בטן, ברמה שכבר ממש הותשנו...
ביום חמישי הוא כל היום היה חסר מנוחה וכמעט לא ישן. כבר ממש דאגתי. ביום שישי היה לנו תור לבדיקה כלשהי, אז על הדרך ביקשתי להיכנס רגע לרופאת ילדים שתסתכל עליו ותראה שהכל בסדר. היא אמרה שהיא לא רואה משהו יוצא דופן, אבל נתנה הפניה למיון למקרה שיחמיר בסופ"ש.

יחד עם זה ההנקה הלכה ככה ככה וזה היה לי קשה.
בגלל שבסופ"ש בעלי היה איתי זה עוד איכשהו היה נסבל,
אבל ביום ראשון נשארתי איתו לבד בבית (כרגיל), והייתי ממש במשבר...

הוא לא הסכים לינוק. כל פעם ינק כמה דקות ואז התנתק בבכי. לקח המון זמן להרגיע אותו, בסוף התייאשתי ונתתי בקבוק. הוא נרגע מיד ואני התחלתי לבכות...

גם אחרי הבקבוק נכנס לטירוף של בכי בגלל הבטן, הצלחתי להרגיע אותו במנשא, הוא נרדם, ואז הורדתי אותו למיטה כדי שאוכל לשאוב.
כמובן שהוא התעורר שוב בצרחות ושוב להרגיע אותו והוא לא ירד לי מהידיים ולא היה רגוע.

רק חיכיתי שבעלי יגיע כבר וייקח אותו ממני. לא יכולתי לסבול את זה יותר.
רציתי לברוח.

הרגשתי שאני כבר צריכה לוותר על ההנקה כי זה לא מתקדם ורק גורם לבכי וריחוק גדול בינינו, כי גם אני מתוסכלת וקצת כועסת עליו...
שאני צריכה פשוט לקבל, את זה שזה לא יקרה, אמשיך לשאוב כמה שאצליח ודי.

ובכלל התסכול מכאבי בטן האלה שהוא כל כך לא רגוע בגללם וכל היום זה רק סביב להרגיע אותו.
והרגשה שאני בכלל לא מסוגלת, לא יודעת מה רציתי כל כך להיות אמא וזה פשוט סיוט ואין מצב שאני שורדת את זה...

דקה לפני שבעלי הגיע, כשאני כבר אומללה ובוכיה ואפוסת כוחות, הוא סוף סוף נרדם....
ואני אכלתי והלכתי לישון צהריים. הייתי מחוסלת.

אחה"צ עבר יותר טוב (ככה זה בד"כ).
אחרי האמבטיה הוא לרוב רגוע, אפילו הסכים לינוק קצת.

מה שהיה מגניב זה שכל פעם לפני האמבטיה אני לוקחת או ולעשות פיפי באסלה. איזה פעמיים הוא עשה, אבל לרוב הוא לא עושה ובסוף עושה בשניה שנכנס לאמבטיה...

אז באותו יום הוא עשה פיפי, ופעם ראשונה גם קקי!
מאוד התלהבתי שהוא הבין את הרעיון.
וזה גם שחרר לו את הבטן והוא היה יותר רגוע אחרי.

אז אתמול התחלתי את היום עם החלטה שאני מניקה רק בלי בכי, אם הוא נכנס לזה אני מיד אתן בקבוק ולא אתעקש.
וגם החלטתי שאנסה כמה שיותר זמן במנשא.

על הבוקר היה רגוע, היינו קצת בחצר, אח"כ ישן חצי שעה, ואז שכב ער ורגוע במיטה.
התחיל לאבד סבלנות, ומיד לקחתי את המנשא.

כשאני שמה אותו הוא תמיד צורח צרחות אימים, אבל אחרי שאני מסיימת לקשור הוא נרגע תוך רגע.

כשהיה רעב הנקתי במנשא. הוא בכה בכל פעם שהתחבר, אבל אחרי שסגר את הפה והתחיל לינוק, ינק ברוגע וברצף.
ככה בילינו את כל היום.
הוא לא ממש הסכים שיהיה לי נוח, אז כל היום ישבתי כיסא או עמדתי.
אבל לפחות לא היה בכי.
כל פעם שהתחיל קצת, נעמדתי והוא נרגע מהר.

לא ממש מצליחה לעשות דברים תוך כדי עדיין, אבל כן הצלחתי לאכול ואפילו לשאוב קצת כשהוא במנשא.

ינק די הרבה, אבל בגלל שהיה רגוע במנשא עשה ותר פערים מבד"כ, ופעם אחת אפילו ישן שעה רצוף בין ההנקות (בד"כ יונק רבע שעה/ חצי שעה, ואז לא יותר מחצי שעה הפסקה עד ההנקה הבאה).

אחרי 4 שעות כאלה הלכתי להחליף לו חיתול, והוא היה יבש לגמרי.
התחלתי לדאוג, שהוא לא ממש הצליח לאכול משהו...
החלטתי לקחת אותו לשירותים, והוא עשה פיפי וקקי!

החלטתי כן לתת לו בקבוק ליתר ביטחון, כי מאוד פחדתי שלא אכל מספיק ויתייבש בגלל החום.
אחריו נרדם לשנת צהריים ארוכה.
אני אכלתי, שאבתי והצלחתי לישון חצי שעה עד שהתעורר.

הנקתי אותו שוב, אבל הוא היה חסר מנוחה וראיתי שרוצה בקבוק.
אחרי הבקבוק אמבטיה, הנקה וחזר לישון.

בלילה החלטתי לתת לו בקבוקים כרגיל, כדי לא להתמודד עם הנקה אינסופית לתוך הלילה, שלא בטוח שהוא שבע ממנה ואולי תהיה מלווה גם בבכי.

כן הוספתי קצת הנקות לפני או אחרי הבקבוק והוא שיתף פעולה.

הבוקר וויתרתי על הבקבוק של 6 ומאז אני מניקה, און אנד אוף כבר שעתיים וחצי...

הוא יונק ברוגע במיטה, בינתיים בלי טריקים של מנשא וכאלה.
נראה איך יעבור היום.

אני בעיקר דואגת שלא יאכל מספיק ויתייבש או יפסיק לעלות במשקל.
הוא כן עושה פיפי, אבל פחות מבד"כ.
אמשיך לעקוב ומקווה שזה יתאזן.

מרגישה שיש עוד תהליך, אבל גם אם יישארו בסוף 2-3 בקבוקים ביום, אם זה יהיה בלי בכי זה יהיה ממש בסדר מבחינתי.
השאיבות זה לא כיף גדול, אבל די התרגלתי אליהן. מפריעות לי בעיקר בלילה ואת זה כן הייתי רוצה להוריד.

כרגע אוכל רק חלב שלי, ויש לי אפילו 3 מנות במקפיא!

לגבי הפשפושים,
תכננתי להתחיל רק אחרי שההנקה תתייצב, כי אין לי כוח לגם וגם.
לא תכננת להוריד לגמרי חיתול, אלא רק להוסיף ביקורים באסלה במהלך היום.
אבל ביומיים האחרונים אני רואה שהוא משתף פעולה אז מתלהבת ומנסה עוד.

לא מזהה סימנים לפיפי, אבל לוקחת בהחלפות חיתול או לפני האמבטיה.
לרוב הוא כן עושה.
אני עוד קצת מסתבכת עם התנוחה והוא תמיד משפריץ לי לכל הכיוונים...

לקקי כמובן שמזהה סימנים, אבל לוקח לו הרבה זמן עד שמצליח לעשות אז אני לא יכולה לשבת איתו 3 שעות עד שיצליח...
מה שקורה זה שהוא מתאמץ ומנסה אבל לא מצליח ואז ממש בוכה, כמעט בכל פעם שאני לקוחת אותו...
אני תוהה אם להמשיך לנסות, לא רוצה שזה יהיה בבכי, ומצד שני גם כשהוא מנסה לעשות בחיתול הוא בוכה ונראה ממש אומלל...
וכשעשה באסלה נראה שזה היה לו טוב.

השבוע הוא היה בן 3 חודשים.
מאוד מרגישים שהוא גדל.
הרבה יותר מסתכל עלינו ונראה מתעניין.

עדיין לא מחייך או מגיב, וזה קצת קשה לנו. מאוד מחכים לפידבק ממנו.
אנחנו מנסים לזכור שהוא פג, ורק בן חודש מתוקן. אבל בפועל אנחנו איתו כבר 3 חודשים ומאוד רוצים להרגיש שהוא מגיב אלינו.

מאוד התחזק, מרים את הראש ממש יפה ולפעמים מתגלגל בטעות מהבטן לגב וכמעט בחזרה.

שליחה על ידי ענ_בל* » 07 מאי 2019, 12:40

פרח בית כמה טוב לשמוע אותך. את מתמודדת בגבורה ממש עם גידול תינוק בתנאים לא פשוטים. חושבת שטוב עשית שהחלטת לשחרר קצת את ההחלטה לעבור להנקה מלאה. כבר ביום שניסית פחות, דברים הסתדרו יותר. חיבוק

פרח, את כזאת אלופה! ממש אמא במהותך...
העניין הזה של יום אחד בכי בכי בכי צרחות, סבל מתמשך לכולם ויאוש גדול כולל מחשבות מה חשבתי לעצמי ואז למחרת רגוע, זורם יחסית, מצליחים לישון קצת וכו' וחוזר חלילה זכור לי מאוד חזק מהתקופה הראשונה, ממש קרוסלה. וואו זה כל כך מאתגר. ואצלך יש גם את עניין השאיבות/הנקות שמוסיפים עוד עומס לכל זה.
אני חושבת שזה פשוט ככה. תקופת ההסתגלות שלו לעולם ותקופת ההסתגלות שלך לאימהות ותקופת ההסתגלות של כולכם לכל המצב הזה. אי אפשר שתמיד יהיה על הצד הנוח והנעים, יש גם את הרגעים (או השעות או הימים) שהכל הולך על העוקם.
עם הקטנה שלי היתה לנו תקופה ארוכההה וכל כך קשה של צרחות כל יום אחהצ - ערב לפעמים עד אמצע הלילה ולפעמים זה התחיל כבר בצהרים. הבטן הציקה לה על בסיס קבוע וחשבתי שזה יימשך לנצח. היא לא ירדה מהידיים (ובדיוק בשעות שגם הגדולה היתה בבית, כמובן לא בבוקר..) לא הסכימה למנשא והרבה צרחה גם על הידיים. התקופה הקשה בחיי. והיא לא עברה אחרי שבועיים שלושה כמו שכולם אמרו, אלא נמשכה ונמשכה. והכי היה לי קשה כשעודדו אותי שזה רק עניין של זמן וזה עובר ומשתפר וכו' וכו', היה לי כל כך לא אפקטיבי לשמוע את זה כי ההווה היה כל כך קשה. אז מה שאני אומרת כאן זה שני דברים, קודם כל, שלא בהכרח קשור לזה שהוא פג, או להנקה או לכל דבר (הקטנה שלי נולדה ענקית וינקה סבבה ועדיין תקופת חייה הראשונה היתה ממש קשה, לכולם...) אלא פשוט לפעמים קשה בהתחלה. אז אולי דברים ישתפרו אם תניקי לגמרי או וואטאבר אבל אולי גם לא, זאת פשוט התקופה. תקופה של הסתגלות שלחלק עוברת בצורה נעימה יותר ולחלק פחות, וצריך לשרוד אותה, לעבור אותה. לתחושתי מה שנחוץ זאת תמיכה תמיכה תמיכה מכל סוג שהוא וכל הזמן ודבר שני, הידיעה שזה באמת זמני (כן, למרות שמעצבן שאומרים את זה) נורא נורא קשה להרים ראש ולהסתכל שניה בפרספקטיבה אבל לי זה גם תמיד נורא עזר (עדיין עוזר במצבי קיצון).

וזה שהוא נרגע במנשא ושנוח לו ולך זה להיט, ממש. פלוס עצום.
שיהיו ימים טובים@}
תמשיכי לעדכן....

שליחה על ידי שקטה* » 07 מאי 2019, 15:09

היי פרח, שמחה שעידכנת ומצטערת שקשה לך. אני מצטרפת למה שכתבה גוונים, הבן שלי היה נוח יחסית אבל עדיין אני זוכרת ימים או שבועות קשים שפתאום בקושי ישן, בוכה הרבה וכדומה וכולם עומדים ותוהים למה (חמותי למשל שהייתה בטוחה שזה בגלל שאכלתי אוכל חריף...) ובעצם לרוב אין תשובה. פשוט שלב שעובר. זו פשוט המציאות עם תינוק קטן, הכל משתנה נורא ומסתורי ולפעמים קשה ומייאש בטירוף...
מאחלת לך ימים רגועים יותר ובאמת שמתישהו זה יעבור ותשכחי מזה...

קצת פורקת, אחרי מפגש עם המשפחה (כרגיל...)

הוא היה במנשא עליי.
בערך 5 פעמים - איפה עגלה שלו? למה הוא לא בעגלה? שימי אותו בעגלה. לא נוח לו (הוא ישן בשלווה, כן?). לא נוח לך (לא כשאלה, אלא כקביעה).

"הוא יתרגל".
מישהי אחרת מגיבה - בגיל 3 הוא כבר לא יהיה עליה כל הזמן.
מישהי שלישית - אולי דווקא כן?

כל כמה זמן הוא אוכל?
מה פתאום מתי שהוא רוצה, את צריכה לקבוע לו. כל 3 שעות.

לא לבכות, אתה ילד גדול.
(בן 3 חודשים כן? חודש מתוקן...)

אני יושבת וכולם מסביבי רק מעירים הערות והערות.
אין שיחה, רק יורים עליי הערות.
אני מנסה להדוף אותן או להעביר נושא... מחכה שיעזבו אותי קצת...
והם מתפלאים למה אני מצמצמת הגעה למינימום...

וחוץ מזה, שכל חצי שעה נכנסתי לחדר להניק, והיו כמה קטעים שהוא צרח מכאבי בטן, וזה היה לי מתיש וחזרתי הביתה גמורה (כמו כל יום, אבל היום לא הספקתי לישון צהריים).
עוד לא מסוגלת להניק ליד אנשים כי זה עוד מסורבל והוא קצת בוכה בהתחלה וכאלה, והוא עדיין רעב כל חצי שעה לפעמים בהנקה, אז יצא קצת מנג'ס...

מזל שהיו כמה אמירות שקצת איזנו את זה, אחרת הייתי משתגעת -
מישהי אחת שאמרה לי בשקט בצד שטוב שאני שמה אותו עליי הרבה, שהוא צריך את זה. ולא לפחד שהוא יתרגל.
ושנראה שזה טוב לי (ההורות). שזאת סתם הערה חביבה שנעים לשמוע (למרות שרוב הזמן לא מרגישה שזה עושה לי טוב אבל נו, כנראה לפחות לא רואים מבחוץ...)

ועוד מישהי שאמרה לי על ההנקה שטוב שאני לא מוותרת, ולהמשיך וזה יצליח (אחרי שבעבר קיבלתי כמה וכמה - אם זה כל כך קשה אולי תפסיקי ותוותרי. שברור לי שנאמר מדאגה, אבל הרגיש מחליש. בעיקר כשהבהרתי כמה זה חשוב לי, ושאני לא מתכוונת לוותר בינתיים)

בכלליות ממש שיפור עם ההנקה.
עדיין לא לגמרי חלק, אבל הוא מתחבר יותר בקלות ובמהירות. לפעמים מסרב אבל לרוב מסכים.
יש שעות מסוימות ביום שהוא מתעקש על בקבוק - בצהריים, לפני המקלחת בערב, ועוד אחד בסביבות 8.

אבל - הלילה הייתה פעם ראשונה שעשינו לילה של הנקה!
עד עכשיו אפילו לא ניסיתי.
והלילה מ 21:00 עד 5 הוא לא אכל בקבוק בכלל.
ינק בסביבות 23:00, 1 וחצי ואז שוב ב3 וחצי.
הפעם האחרונה הייתה ארוכה מאוד ומעייפת, אבל תכלס תמיד בשעה הזאת הוא ער להרבה זמן.
שאר הפעמים היו יותר קלילות, ינק איזה 20 דקות ונרדם.
ולא הייתי צריכה להישאר אח"כ ערה כדי לשאוב, שזה השדרוג האמיתי.

נראה אם גם הלילה זה יעבוד.
בערב הוא היה קצת מסכן כזה עם הבטן, אז מקווה שיהיה לילה סביר

ממש תודה על התגובות.
אני צריכה חיזוקים כאלה.
שזה ככה, וזה באמת קשה, אבל זה יעבור.
(בעיקר את החלק שמכיר בכמה זה קשה, ולא גורם לי להרגיש שאני סתם מגזימה בקושי שלי להתמודד).

חמותי למשל שהייתה בטוחה שזה בגלל שאכלתי אוכל חריף...
אצלי העצה הייתה, כדי לעזור לו עם הגזים "לנסות חלב אחר". כלומר תמ"ל...

בגדול אם הייתי מקשיבה לעצות שסביבי לא הייתה הנקה בחיים... והחלב שלי היה מתייבש כבר לפני חודשיים...
מזל שיש אינטרנט ויועצת הנקה שעזרו לי עם עצות מועילות.

ולא -
תניקי 20 דקות ואז תתני לו בקבוק.
למה את שואבת בלילה? תשאבי רק לפני השינה ושוב בבוקר.
תתני לו לאכול רק כל 3 שעות.
אולי החלב שלך לא מספיק עשיר? (אף פעם לא האמנתי שבאמת יש אנשים שאומרים את זה, עד שאמרו לי...)
למה את שואבת כל כך הרבה זמן? מספיק רבע שעה (בתקופה שהחלב רק היה מתחיל לצאת לי רק אחרי 20 דקות..)

ועוד ועוד...

וזה שהוא נרגע במנשא ושנוח לו ולך זה להיט, ממש. פלוס עצום.
לגמרי. המנשא ממש מציל אותנו.
בלי זה יש פה צרחות אימים...

הוא ישן עליי.

אני מספרת שהיו ימים קשים, שהוא בכה מלא ולא ישן כמעט, שממש דאגנו לו.
בתגובה - "אבל הוא לא יכול לישון עלייך כל הזמן."

מה הקשר מה שאמרתי, למה שענו לי?
אני מספרת שהילד לא ישן יומיים. מה אכפת לי איך הוא יישן?? רק שיהיה רגוע קצת...

וקצת תגובות חמודות של הילדים:

גם כשהוא יהיה גדול יקראו לו לולו?
כשהוא יונק - הוא אוכל עכשיו חלב מהבטן שלך?
יש לו ציצים?

כל הכבוד לך. לא רק שזה יהיה יותר קל אלא בעוד חודשיים את תחגגי ההנקות קלילות כשאחרות ישטפו בקבוקים ויסחבו תמל לכל מקום.
כותבת את זה אחת שלא ידעה שזה ככה ושטפה בקבוקים...

שליחה על ידי אפרת* » 09 מאי 2019, 22:42

גם לי קרה היום שהיתי צריכה להכנס לחדר להניק כל חצי שעה... זה קורה... לא תמיד התינוק בוכה בגלל שרצה לינוק.. לפעמים הוא כבר עצבני.
ונמאס כבר מהתגובות של כולם. לכן לפעמים לא בא לי לצאת מהבית. כל אחד נותן עצות- חושב שעוזר.. רק אני יודעת בדיוק מה התינוק שלי צריך והכל נתון לשיקול דעתי.
פרח- מחזיקה לך אצבעות.. אבל תדעי שהרבה עוברות את הסרט הזה.. כל אחת חושבת כאילו היא ילדה אותך

שליחה על ידי שקטה* » 09 מאי 2019, 23:02

אויש פרח, נשמע מפגש מעיק ומציק. לא יודעת למה אנשים מרגישים צורך להעיר את כל ההערות האלה. כמה שהתינוק יותר קטן ובמיוחד אם הוא הבכור ככה יש להם יותר הערות... למעשה זה ממש פרדוקס כיוון שעם תינוקות קטנים הכל משתנה במילא כל כך הרבה כל הזמן שטיפשי בעיני לדבר על הרגלים או לחשוש שמה שאת עושה בגיל חודשיים ישפיע על איך הוא יהיה בגיל שנתיים...
מזכיר לי מפגש משפחתי שהגעתי אליו עם הבן שלי כשהיה בן שישה חודשים בערך. איזשהו דוד שהוא בחיים לא פגש החליט שמאוד חשוב שהוא יחזיק אותו. התינוק התחיל לבכות כי לא הכיר אותו ולקחתי אותו בחזרה. מיד זכיתי לשלל הערות על זה שהוא צריך להתרגל או לא לעשות עניין או לא זוכרת כבר מה (שכחתי כבר איך זה נוסח אבל זה היה מעצבן ממש).
ממש הרגשתי שהדוד הזה סתם רצה להשוויץ כי הוא אבא לשלושה והסתכל עלינו מלמעלה. אני די בטוחה שאם הבן שלי היה רגוע עליו או מחייך הוא היה זוקף את זה לזכותו כי הוא מנוסה וכו'. מאחר ואולי זה היה מביך בשבילו שהוא התחיל לבכות ברגע שלקח אותו הוא היה חייב להשתמש בזה כדי להעביר ביקורת.

נסי לצמצם מגע עד כמה שאפשר וזהו. אני עדיין עושה את זה ושלי כבר מתקרב לשנתיים... זה לא רק בגלל ההערות אלא גם כי זה תמיד מצריך לוגיסטיקה ושיבוש של הזמנים שלו וזה סתם מעיק עלי. בכל אופן כשהוא יהיה יותר גדול יהיו פחות הערות, לאנשים נורא מדגדג להעיר לגבי תינוק קטן, אולי גם כי הוא לא מדבר בזכות עצמו וכי אין איתו כמעט אינטראקציה, אז הכל עובר דרך האמא ודרך הביקורות האלה.

שליחה על ידי תפילה* » 10 מאי 2019, 09:26

טיפשי בעיני לדבר על הרגלים או לחשוש שמה שאת עושה בגיל חודשיים ישפיע על איך הוא יהיה בגיל שנתיים...
לוקחת את זה לכיוון השני:
אני מאמינה שאם התינוק מרגיש בגיל חודשיים שדואגים לאינטרסים שלו, גם ההרגשה/ הזהות/ תחושת הביטחון שלו בגיל שנתיים תהיה טובה יותר, וממנה ייגזרו ההרגלים שלו (נוסף לגורמים משפיעים אחרים כמובן).
ונקודה נוספת: לאף אחד אין קבוצת ביקורת של עצמו או של התינוק שלו כדי להוכיח ולומר, שאותו התינוק בשתי דרכי הגידול צמח וגדול להיות X במקרה זה ו-Y במקרה האחר. כלומר, אף אחד לא יכול לומר שהפעוט ה"מפונק" הוא כזה, אך ורק משום ש"פינקתם" אותו. אולי אלמלא ה"פינוק" הוא היה דווקא "מפונק" (= מפגין הזדקקות) עוד יותר?

כיף לקרוא על ההתקדמות בהנקה.
@} @} @} @} @|}

שבת שלום!

ממש מקסים לקרוא בין השורות איזו אמא קשובה ונהדרת את,
תמשיכי בדרך שלך! את יודעת הכי טוב |l|

נסי לצמצם מגע עד כמה שאפשר וזהו. אני עדיין עושה את זה ושלי כבר מתקרב לשנתיים... זה לא רק בגלל ההערות אלא גם כי זה תמיד מצריך לוגיסטיקה ושיבוש של הזמנים שלו וזה סתם מעיק עלי.
בדיוק ככה אני מרגישה וזה מעורר הרבה הרמת גבות...
אני ממש מעדיפה שמישהו או שניים יקפצו לביקור קצר, ולא שאני אצטרך להתארגן ליציאה, שכולל נסיעות תיקח לי איזה 4-5 שעות... מרגישה שאין לי זמן או כוחות אקסטרה להוציא על זה.
אבל די מתבאסים עליי בגלל זה כל הזמן.
לרוב האנשים פחות מסתדר לקפוץ לפה בשעות הגיוניות (7 בערב נגיד פחות מתאים לי), ואז מצפים שאנחנו נגיע למפגשים של כולם בסופ"ש, וזה ממש יותר מדי לי.

מקווה שעם הזמן זה כן יתאזן קצת ויהיו יותר פעמים שיתאים לי לנסוע.

לאנשים נורא מדגדג להעיר לגבי תינוק קטן, אולי גם כי הוא לא מדבר בזכות עצמו וכי אין איתו כמעט אינטראקציה, אז הכל עובר דרך האמא ודרך הביקורות האלה.
כן באמת האינטראקציה מאוד מצוצמצת. בכלל אני לא מבינה מה כל כך רוצים שנבוא, בפועל הם העיקר רואים אותו ישן. כל פעם מישהו ניגש לכמה דקות ואומר כמה הוא חמוד. וזהו... זה משעם די מהר...
או שאני איתו בחדר מניקה או מנסה להרגיע כשהוא בוכה... לא ממש אטרקטיבי העניין.

בבית אנחנו דווקא כן מתחילים לתפוס יותר רגעים טובים שלו.
בימים האחרונים התחילו קצת יותר חיוכים שנראה שהם בתגובה אלינו, והוא גם עושה הרבה יותר סוגים של קולות וכאילו עונה לנו כשאנחנו מדברים. זה ממש חמוד.

אבל בין לבין הוא צורח המון וזה די גומר..
ביומיים האחרונים התחיל להיות כמו תינוק רגיל והעביר את הצרחות לשעות אחה"צ/ערב.
לחלוטין סיוט.
צרחות אימים, פלא שלא הזמינו לנו רווחה...
רחמים עליו אבל גם עלינו. לגמרי יוצאים מדעתנו ועם כאב ראש כבר.

לאף אחד אין קבוצת ביקורת של עצמו או של התינוק שלו כדי להוכיח ולומר, שאותו התינוק בשתי דרכי הגידול צמח וגדול להיות X במקרה זה ו-Y במקרה האחר.
כן בדיוק חשבתי על זה השבוע, איך הם יודעים שהוא יתרגל, אם את התינוקות שלהם הם לא השאירו עליהם כשהם ישנו?
איך הם יודעים מה היה קורה אם היו מתנהגים אחרת?

שליחה על ידי שקטה* » 11 מאי 2019, 22:26

ממש מבינה אותך ותומכת בך. נסי להתעלם מהלחץ והציפיות ולעשות מה שהכי נוח וטוב לך ולתינוק.
אני בכלל שונאת שמפעילים עלי לחץ ועושים לי רגשות אשם לגבי מפגשים חברתיים ומשפחתיים, עם או בלי תינוק בתמונה. לדעתי זה חסר התחשבות ורגישות לחלוטין ואני אף פעם לא עושה את זה לאחרים.
רבאק, ילדת פג לפני כלום זמן, את עושה מאמצים אדירים להניק אותו ואת עדיין בתקופת התאוששות והישרדות. שיעזבו אותך בשקט. ומי שלא טוב לו יום טוב לו:)

שליחה על ידי שקטה* » 11 מאי 2019, 22:31

ולגבי אחה"צ והערב, כן לרוב אלו באמת שעות פחות נעימות (או לגמרי סיוטיות). אין לי ממש עצות בעניין חוץ משגרת ערב ולבדוק שאתם לא משכיבים מאוחר מדי במקרה. אנחנו עשינו את הטעות הזו בהתחלה. ושוב גם אם זה לא ממש עוזר לך עכשיו לשמוע את זה - זה עובר... באמת. הבן שלי עכשיו בן שנה ותשעה חודשים וכבר שכחתי לגמרי שזה היה ככה בחודשים הראשונים. פשוט תנסו לשרוד את זה איכשהו...

אצלי להשכיב אותם על הבטן מאוד עזר להם לישון שעות.

שליחה על ידי שקטה* » 12 מאי 2019, 07:15

היי פלונית, זה מנוגד להמלצות שקיימות היום לגבי מניעה של מוות בעריסה.

פרח מקסימה,
איזה כיף להתעדכן על ההנקה
ובנוגע למפגשים המשפחתיים - אוי אוי אוי, איזה סיוט זה היה!
היא היתה צורחת, לא יונקת נורמלי, הייתי מבלה 99% מהזמן בחדר, בניסיונות הנקה כושלים ומעיקים, יוצאת, היא בוכה, שוב מנסה, לא מתחברת וחוזר בלולאה עד לנסיעה המתישה חזרה.
אני יכולה להגיד היום, במבט לאחור, שאין אירוע שוויתרתי עליו והתחרטתי, ויש לי קצת טראומה לפחות מ-3 אירועים מיותרים ורחוקים מידי שטרחתי להשתתף בהם.
כשאני חושבת על זה, זה פשוט מטומטם: מסוג הדברים שמתאפשרים, חברתית, רק בגלל שכל אחת עוברת אותם לבד, ועוד בדיוק בזמן שהיא חלשה וחסרה בכוחות. מטומטם...

חיזקי ואימצי!!!
גם מפה זה נקרא שההורות עושה לך טוב
ולא... זה לא ענין לבדיקה של כל יום- שעה, יותר בפרספקטיבה של חודשים+
כל ההתחלות קשות

אני מציצה בשקט, ומשאירה לך פרח וחיבוק, וסומכת עליך במאה אחוזים. יש לך תחושות חדות, אמת פנימית בהירה, וגם יושרה, ראיה טובה של המציאות, והמון אהבה לילד שלך ולאיש שלך.
אני מזכירה לך שזאת תקופה מאתגרת גם למי שעוברת הכל חלק (הריון, לידה, הנקה, הורות לתינוק קטנטן) ושאת פשוט מדהימה בנחישות שלך, ועל אחת כמה וכמה בהתחשב בתנאים המיוחדים שלכם.
אני מחזקת את ידיך לעשות מה שמרגיש לך נכון לך ולתינוק שלך. כל מה שמחזק אותך וגורם לך תחושה טובה- זאת הדרך.

רבאק, ילדת פג לפני כלום זמן, את עושה מאמצים אדירים להניק אותו ואת עדיין בתקופת התאוששות והישרדות.
אני לגמרי מרגישה שמתעלמים מעניין הפגות...
הרי החודש הראשון היה רק פגיה. החודש אחריו רק ענייני שאיבות והנקה. ואז עוד חודש של גזים עם צרחות עד השמים ועדיין ההנקה שלא הלכה חלק.

אז חלק מהקשיים הם קשיים רגילים של תינוק חדש, אבל חלק ממש מועצמים מכל העניינים מסביב.

ומרגישה שרוב האנשים לא מספיק מבינים או מתייחסים לזה.
התחושה שלי היא שמסתכלים עליי ממקום של "כולם עוברים את זה, מה את מגזימה?". פעם אחת זה נאמר משהו בנימה הזאת (כמובן לא זה היה הניסוח, אבל לגמרי התחושה מהדברים), ודי נפגעתי.
כי
א. לא כולן עוברות 4 שנים של ניסיונות, ואז ivf, ואז שמירת הריון, ואז לידה חודשיים לפני הזמן....ולא לכולן לוקח 3 חודשים להגיע להנקה מלאה (וגם לא כולן מנסות).
ב. גם אם לכולן קשה, ורק אני לוקחת את זה ככה (לא יוצאת מהבית, כולי סביב שאיבות והנקות ועניינים), אז מה? ככה אני, זה מה שמרגיש לי כרגע. למה ללחוץ?

חוץ משגרת ערב ולבדוק שאתם לא משכיבים מאוחר מדי במקרה.
כרגע אנחנו עושים אמבטיה סביב 5, ואז הנקה ואז בעיקרון הוא הולך לישון (וכמובן קם לאכול כל כמה שעות). העניין שכשהוא נכנס לאטרף, הוא לא נרדם וזה נגרר. אבל לא נראה לי שלהקדים את זה יעזור, כי הוא בוכה בגלל הבטן...

אצלי להשכיב אותם על הבטן מאוד עזר להם לישון שעות.
אנחנו משכיבים ככה במהלך היום, כשאנחנו בתשומת לב אליו (אחת הרופאות שהיינו אצלה המליצה ככה אז התלהבתי שזה אפילו בהמלצת רופא. מי ישמע כמה אני תופסת מרופאים...אבל היא דווקא הייתה חמודה).
בלילה אני חוששת.
זה אכן משפר את השינה שלו, אבל גם ככה לא יישן יותר משעתיים וחצי נגיד. וזה לא קורה הרבה, רק כשהוא ממש עייף.

_ובנוגע למפגשים המשפחתיים - אוי אוי אוי, איזה סיוט זה היה!
היא היתה צורחת, לא יונקת נורמלי, הייתי מבלה 99% מהזמן בחדר, בניסיונות הנקה כושלים ומעיקים, יוצאת, היא בוכה, שוב מנסה, לא מתחברת וחוזר בלולאה עד לנסיעה המתישה חזרה._
לגמרי, כל כך מיותרץ אין בזה שום הנאה או תועלת לאף אחד...

יוליקו @}

ובכלל באתי כדי לספר, שהיום פעם ראשונה מזה חודש! שהוא לא צרח בבוקר.
וינק כל היום, חוץ מבקבוק אחד ב7 בבוקר כי הייתי חייבת לישון קצת.

כל היום היינו במיטה, הוא ינק או ישן. מדי פעם גרפס. וקצת רגעי עירות ומבטים.
פעם אחת הסכים לישון במיטה לבד ואני קמתי לאכול ולעשות כמה דברים.
אחה"צ יצאנו קצת לחצר, הראיתי לו פרח של לוונדר והוא הסתכל על השמים.

אחה"צ בכה קצת, אבל נרגע יחסית מהר.
אמבטיה, ואחריה טיפה אחת של איזה משהו טבעי נגד גזים וקצת מנשא ואז ינק ונרדם. היו שתי נגלות כאלה, אבל בגלל שלא הייתי גמורה מכל הלילה והיום, התמודדתי עם הבכי בצורה טובה יותר.

ישן איזה 3 שעות ברצף,
הספקתי להתקלח, להתכתב עם חברות, לדבר קצת עם בעלי.

עכשיו רצה לאכול ויונק מתוך שינה.
אתמול בשעה הזאת צרח את נשמתו כי רצה בקבוק...

הלוואי הלוואי וימשיך ככה.
בטח יהיו קצת ירידות ועליויות. אבל זאת פעם ראשונה מאז שנולד שהרגשתי שהכל סבבה.

בלי מאבק על הנקה.
בלי שאיבות (רק עכשיו סחטתי קצת כי היה לי גודש).
בלי בכי קורע לב.
פשוט אני והוא.
עניינים רגילים של תינוקות.

שליחה על ידי אפרת* » 12 מאי 2019, 22:11

מעכשיו והלאה שתראי רק טוב!!! הוא יינק טוב בעזרת ה'. הנה הוא עכשיו תופס תסיפור!
ותודי לה' שהוא מסכים לשתות מבקבוק, כי שלי לא מסכימה ואני כל היום בחרדות סביבה אוכלת/לא אוכלת/לא יוצא החלב/לחץ.......... אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף
ומה שראיתי שהכי עוזר זה תפילה. לא מדברת על תפילה מסידור. אפילו תדברי עם עצמך ותגידי לה' תודה על היום הנפלא שהיה לנו... תודה על לולו המתוק, על הבעל המדהים והתומך... ואז תבקשי

רבאק, ילדת פג לפני כלום זמן, את עושה מאמצים אדירים להניק אותו ואת עדיין בתקופת התאוששות והישרדות. שיעזבו אותך בשקט. ומי שלא טוב לו יום טוב לו:)

כל מילה.
אני מצטערת על כל דקה שבה לא ביליתי בשקט עם הפיצי ושנכנעתי ללחצים.

שההנקה תזרום לכם בכייף, שהשינה תזרום לכם בנעימים, שהעירות תהיה רגעי קסם, שתבוא עליכם ברכה, אתם ראויים לכל הטוב שבעולם |l|

שההנקה תזרום לכם בכייף, שהשינה תזרום לכם בנעימים, שהעירות תהיה רגעי קסם, שתבוא עליכם ברכה, אתם ראויים לכל הטוב שבעולם heart

מצטרפת!
ליאור

איזה כיף ויופי!
אוי פרח, את פשוט משהו!

תודה לכן

אתמול היה קשה, בלילה לא ישנו כמעט. הוא כל הזמן קם לינוק וגם כשכאילוו ישן זז ועשה מלא קולות ולא הצלחתי להרדם.
במהלך הבוקר לא בכה, אבל היה ממש צמוד לי לציצי ולא יכולתי לזוז מילימטר.
לא היה לי כוח למנשא, כי הייתי סחוטה ורק רציתי להיות במיטה.
יצא שבקושי אכלתי או הלכתי לשירותים והיה לי מתיש.
גם היה לי גודש מטורף בימים האחרונים, וכל הזמן טיפטפתי חלב. שזה הזוי אחרי שחודשים אני נאבקת פה על כל טיפה... אבל יצא שהייתי צריכה להתעסק עם זה כל היום.
אחה"צ היה קצת בכי. לא היסטרי אבל היה בחוסר נחת ושוב לא ישן.

רק ב7 ערב נרדם,
ואני החלטתי לעשות קצת דברים בבית כי הרגיש לי כבר זוועה.
ארגנתי את המטבח, קצת את הפינה עם הבקבוקים שלו (בגלל שמשתמשים פחות הורדתי מה שם קצת עומס), החלפתי מצעים, סידרתי קצת את הסלון והחדר, הפעלתי מכונת כביסה.
התקלחתי והרגשתי קצת יותר שפויה.

הייתי מחוסלת מעייפות, אבל ידעתי שהוא אמור להתעורר אז לא נרדמתי.
ברגע שהוא התחיל לזוז טיפה לקחתי אותו להניק כדי שנסיים מהר ואוכל ללכת גם לישון....

למזלי הלילה עבר יותר סביר.
בתכלס עדיין ישנתי ממש מעט, כי הוא קם כל שעה-שעה וחצי לינוק, אבל לפחות בין ההנקות ישנתי באמת.
וגם הגודש טיפה נרגע, והצלחתי להשתלט עליו רק עם הנקה ושאיבה אחת קצרה (וחיתול טטרה לספוג את הטפטופים...).

ב5 הוא קם סופית.
הערתי את בעלי שיהיה איתו קצת ונמנמתי עוד כמה דקות.
הוא עשה קקי, ינק מאה פעם ועשה מיליון גרפסים.
קצת חייך וקצת בכה.
בעלי יצא איתו קצת החוצה לשמש, ואני עשיתי 5 דקות של יוגה!

הגוף שלי כבר ממש מפורק ואני חייבת להתחיל לעשות עם זה משהו.
אז עשיתי כמה תנוחות ובעיקר הזזתי קצת את הגוף.
ואולי שבוע הבא אנסה ללכת לשיעור.

אכלתי תפוח ושזיף.
ולולו נרדם.
ועכשיו הוא ישן במיטה, הדלת פתוחה ויש שמש יפה ושמים כחולים.
התרנגולות רצו להיכנס ולא הרשתי להן.
ואני מתלבטת אם לנמנם גם (ואז כדאי לסגור את הדלת ונפסיד את השמש...), או להישאר ערה ולעשות משהו.
אבל לא יודעת מה...

חשבתי לצייר, או עוד קצת יוגה. או להכין לי דייסה לבוקר. ובסוף אני במיטה עם הפלאפון כרגיל...

ובכללי כדאי להכין אוכל כי אנחנו חיים על פיתות ועוגות ואוויר...

והלוואי ויהיו כבר יותר רגעים כאלה כדי שאספיק לעשות את כל הדברים האלה ביום יום והם לא יהיו איזה פרס מיוחד שמגיעים אליו פעם ב, ועוד כשאני גמורה מעייפות כי בתכלס ישנתי אולי 4 שעות במצטבר.

שימשיך לגדול ולחייך ולהיות מתוק. ושלא יבכה.
ושתהיה שמש.
ואתרגל יוגה.
ונתחיל לאכול אוכל אמיתי (הזמנו בלנדר של נינג'ה, עכשיו רק צריך שהוא יגיע, ושנמצא זמן לקנות עלים אורגניים ושיהיה לי זמן וכוח להכין לי שייקים בבוקר. בהצלחה עם זה... )

נתחיל לאכול אוכל אמיתי
אוי מתוקה אין אף אחד שאת יכולה לגייס להכין לך אוכל אמיתי? )-: אמא שלך? דודות? מישהו?

(פה אני אשתף, ככה בקטנה, שלפני שאובחנתי עם הסרטן, הייתי בן אדם שיודע רק לתת ולא יודע לקבל. לא ידעתי את זה אז, אבל עכשיו אני יודעת. אחד הדברים הכי קשים שנאלצתי ללמוד בארבע וחצי השנים האחרונות היה ללמוד לקבל. רק אנשים כמוני מסוגלים להבין כמה זה קשה לעבור את השינוי הזה. אבל ככל שאני לומדת יותר לקבל, ובמקביל לומדת לאהוב את עצמי יותר ויותר [למשל לא הולכת לשום אירועים שמעמיסים עלי! למשל לא מארגנת לעצמי לשהות בחברת אנשים שמציקים לי, מבקרים אותי, יורדים עלי וכל הדברים המזעזעים שאת מספרת בזמן שאת שוב ושוב טורחת לנסוע ולהעמיד את עצמך במצבים האלה מול אנשים מרעילים] - באופן מפליא ומדהים, אנשים רוצים לתת לי יותר! ואני מסכימה לקבל 0-: יש לי כמה סיפורים קוסמיים ממש על העניין הזה.

אז מה אני אגיד לך?
א. תלמדי לקבל!!!!!!!!! ויפה שעה אחת קודם!!!!

ב. הכל אנרגיות.
סגור סוגריים)

חלק מהזמן אנחנו מצליחים להביא מההורים, אבל הם לא גרים ממש קרוב אז זה רק אם אנחנו נוסעים אליהם או מסתדר שמישהו יביא אלינו. השבוע לא יצא...
שבוע שעבר דווקא הבאנו הרבה ואכלנו יחסית סבבה.

השבוע בינתיים קנינו אוכל מוכן (אורז וסלטים וכאלה). לא אידאלי אבל סביר. זה אחרי שבסופ"ש באמת אכלנו רק עכשיו פיתות עם טחינה...
בערב לפעמים אנחנו מצליחים להכין סלט, תלוי איך עובר היום על לולו...

שבוע שעבר אפילו עמדנו יחד ובישלנו פעם אחת! זה הכי הרבה שהייתי במטבח מאז שהוא נולד.
אבל בינתיים זה עוד לא פרקטי ביום יום.

העוגות ובכלל הסוכר (עוגיות גלידות ועוד...) זה כי כל פעם שקשה לנו בעלי מביא משהו מתוק.
אכילה רגשית באמת יעילה, זה עושה קצת מצב רוח.
אבל נהיה מוגזם... אז סיכמנו שנפסיק עם זה.

אני צריכה להכין כדורי תמרים שיהיו לי במקפיא למקרים כאלה.

למרות שבקרוב לא יישאר שם מקום מרוב חלב

(זה לא חוכמה, המקפיא פיצי...ואוכל של לולו מנצח את שלנו, זה ברור מכל מה שהלך פה בחודשים האחרונים... )

היום הוא ישן חצי שעה בבוקר, הכנתי דייסה אבל לא הספקתי לאכול אותה... קם לינוק וינק בערך שעה. באמצע עשה איזו הפסקה והיה רגוע ואז הצלחתי לאכול.
אח"כ יצאנו עם המנשא החוצה, הזענו וראינו פרחים ואת האפרסקים על העץ.
נרדם לעוד חצי שעה, והספקתי לשטוף קצת כלים ועם את התפו"א שמסתבר שהבעל בית שתל לא מזמן והביא לנו השבוע.
בצהריים נכניס לתנור.

קצת יותר איך שדמיינתי את החופשת לידה...
חבל שזה מגיע רק כשהיא כבר נגמרת.
מזל שאין לי כוונות לחזור לעבודה בינתיים.

תלמדי לקבל!!!!!!!!! ויפה שעה אחת קודם!
כן ידוע שזאת לא נקודה חזרה אצלי...
האמת, אני לא ממש יודעת ממי.
מההורים אוקיי.
אבל אין לי רעיונות מי עוד יכול לעזור.

זה מרגיש לי מכביד מדי על האנשים.

או שבאים ומציעים לקנות לי משהו לאכול בדרך.
שזה נחמד שחושבים על זה, אבל דווקא אוכל קנוי אין לנו בעיה להשיג.. אני רוצה אוכל ביתי, וזה אני יודעת שיותר מורכב לאנשים, לעמוד ולבשל לי.

הייתי רוצה שיהיה פה באיזור מקום לקנות אוכל ביתי איכותי, אבל לא מצאתי משהו כזה...
לרוב במקומות כאלה הכל מאוד שמנוני או מתוק או אני לא יודעת מה.

אני חושבת שאוכל קנוי לא אידאלי עדיין עדיף על פיתות ועוגות.
אצלנו יש אפשרות להזמין משלוח פירות קפואים. אבל אם אין לך אפשרות כזאת, אפשר גם לקנות בסופר, ואז להוציא שיפשיר, לדחוף לבלנדר עם קצת אגוזים ועלים, יש לך שייק שאפשר לשתות גם תוך כדי הנקה.
כדורי תמרים זה נהדר, אבל לדעתי כיוון שזמנך מצוצמם, קחי תמר בכל פעם שמתחשק לך, ובמקום הגלעין תוכלי להכניס אגוז או שקד, או שתאכלי עם זה כפית טחינה, חמאת בוטנים או חמאת שקדים.
ואם תמצאו זמן להכין מרק מהיר כמו מרק סמיך שבשבילו מכניסים לסיר חתיכות גדולות ולא מושקעות של ירקות ומרסקים בגמר הבישול, אפשר יהיה להקפיא כמה מנות לזמנים קשים, ואז תפשירי מנה ותאכלי עם ביצה קשה למשל.
יש גם שקיות של תפוא קטנים שלא צריך לשטוף. אני מרככת אותם במיקרו, אבל גם לבשל בסיר נראה לי לא מטריח נורא, כי את לא צריכה להתעסק בשטיפה, חיתוך או קילוף.
וכמובן, בננות. את רק מקלפת ומיד מקבלת ממתק מזין ועשיר.

ובקשר לטפטופי החלב וההתנהלות בכללותה -
זה פשוט מזכיר לי תקופה ראשונה שאחרי לידה, כשהגוף עוד לומד לייצר את הכמות בהתאם לדרישה. אמנם לא ילדת לפני שבוע, אבל ההנקה עולה (ב"ה!) על המסלול בימים אלה (וממש משמח ומרגש אותי לקרוא על כך), ולכן זה נראה לי צפוי ואפילו משמח, גם אם מעיק...

>תפילה<

אני חושבת שאוכל קנוי לא אידאלי עדיין עדיף על פיתות ועוגות.
מסכימה לגמרי עם תפילה.

לגבי "מי" - תשאלי את אמא שלך אם יש אנשים במשפחה שישמחו להכין לך סיר מרק או משהו כזה. יש סיכוי שהיא יכולה לשאול בשבילך?

זה מרגיש לי מכביד מדי על האנשים
חחח כמובן. זה חלק מה"מחלה" של מי שלא יודעת לקבל... את תמיד מרגישה מטריחה. אז תני לי לתרום לך משהו: זו טעות ענקית שלך.

_או שבאים ומציעים לקנות לי משהו לאכול בדרך.
שזה נחמד שחושבים על זה, אבל דווקא אוכל קנוי אין לנו בעיה להשיג.. אני רוצה אוכל ביתי, וזה אני יודעת שיותר מורכב לאנשים, לעמוד ולבשל לי._

אז הנה כמה הצעות, ברוח החינוך העצמי ללמוד לקבל:

כשמציעים לקנות לך משהו על הדרך? תגידי את האמת "תודה על ההצעה הנחמדה, האמת שהכי הכי חסר לי אוכל ביתי... אני מפנטזת על אוכל ביתי...".
חלק מהאנשים יגידו מייד "בכיף! מה תרצי?" אז תכיני רשימה (אני אישית רוצה סלט ירקות כל הזמן...), אבל אפשר פשוט לשאול: מה הכי קל לך? יש לי בת דודה שהכי קל לה להקפיץ פשטידה, אחרת שהכי קל לה עוף בתנור עם ירקות, איכשהו משום מה לאנשים אחרים קל להכין דברים שלי לא קל בכלל! מדהים, מה? (-:

השורה התחתונה פה:
תבקשי!
תעזי!
נכון, פה ושם יגידו "אוי זה גדול עלי, מעדיפה להביא משהו קנוי" אז יאללה, תבקשי. יש היום המון אוכל ביתי מוכן במעדניות בכל מקום, טעים ומזין. או שתבקשי פירות ושגם ישטפו ויגישו לך.
אבל תתפלאי כמה ישמחו מאוד מאוד להכין לך. ממש ברצון וגם ירגישו נפלא עם עצמם. אז גם נתרמת וגם עשית מצווה על הדרך (-: ואם "סלט ירקות" או "סלט פירות" הן גם אופציות מבחינתך, אז באמת שאין כמעט מי שלא יודע להכין...

אם מישהו בא אלייך? שיכין לך חביתה וסלט. בכלל אל תרשי לאף אחד לבוא אלייך אם זה לא לעזור. מי שלא עוזר, מפריע.

בשמת,
אני רואה שבאמת למדת משהו

יאללה, חיבוקים לשתיכן, וגם ללולו.

הייתי רוצה שיהיה פה באיזור מקום לקנות אוכל ביתי איכותי, אבל לא מצאתי משהו כזה...
אני לא יודעת איפה את גרה, פרח, אבל יש אתר שמרכז בשלנים ביתיים מכל הארץ ואולי יש אחד באזור שלך.
https://www.yummi.co.il/

אז היום המשיך בטוב!
הוא ישן שעתיים בערך, ואז קם, ינק והיה ערני ורגוע.
אני הספקתי בזמן הזה להכין סלט כרוב, תבשיל עדשים, תפו"א בתנור וכדורי תמרים.
ולשטוף את רוב הכלים.

כבר הייתי עייפה, וחששתי לסיים את היום על 4.
אבל אז קרה נס והוא נרדם שוב, וישנו יחד בערך שעתיים!

בערב הכנתי סלט. לקח לי איזה שעה עד שיכולתי לשבת לאכול אותו, כי לולו רצה לינוק בלי הפסקה.
אבל בסוף אכלתי סלט וביצה.

בערב היה קצת לא רגוע אבל לא ממש בכי. עכשיו ינק עוד ונרדם.

מעניין איך יהיה הלילה.

כבר יום וחצי על הנקה מלאה, בלי אף בקבוק.

אני חושבת שאוכל קנוי לא אידאלי עדיין עדיף על פיתות ועוגות
כן ברור. לכן שלחתי את בעלי לקנות. פשוט לקחת לי זמן לעלות על זה...

כדורי תמרים זה נהדר, אבל לדעתי כיוון שזמנך מצוצמם, קחי תמר בכל פעם שמתחשק לך
אני אוכלת תמרים ואגוזים מדי פעם ב אבל כשרוצה שוקולד או עוגה זה לא תמיד מספיק לי.
בכדורי תמרים אני שמה קקאו, אז זה יותר שוקולדי.
היום גם הוספתי חמאת בוטנים ויצא טעים.
שמתי אותם במקפיא וזה נשנוש קר וטעים.

יש גם שקיות של תפוא קטנים שלא צריך לשטוף
רעיון טוב! אנחנו קונים לעיתים רחוקות, זאת באמת אופציה טובה.

_ובקשר לטפטופי החלב וההתנהלות בכללותה -
זה פשוט מזכיר לי תקופה ראשונה שאחרי לידה, כשהגוף עוד לומד לייצר את הכמות בהתאם לדרישה. _
סוף סוף הגענו לשלב של אחרי הלידה

זה אכן התאזן והיום כבר הרגיש הרבה יותר טוב. נראה איך יהיה בלילה.

_ובקשר לטפטופי החלב וההתנהלות בכללותה -
זה פשוט מזכיר לי תקופה ראשונה שאחרי לידה, כשהגוף עוד לומד לייצר את הכמות בהתאם לדרישה. _
נשמע ניסוח טוב. מקווה שאצליח להגיד את זה ולא אתבייש...

אם מישהו בא אלייך? שיכין לך חביתה וסלט. בכלל אל תרשי לאף אחד לבוא אלייך אם זה לא לעזור. מי שלא עוזר, מפריע.
אוף אין מצב שזה יקרה... לא אני ולא בעלי מסוגלים לזה. מבחינת הלא נעים לי כמובן... שנינו רגילים לארח, ומוזר לנו שמישהו יבוא ו"יעבוד" פה.
רק מאמא שלי ואולי דודה אחת ארגיש בנוח לבקש...
אפילו חמותי, היא יכולה להביא מאצלם המון אוכל שהכינה. אבל לא נרגיש בנוח לבקש שתכין לנו פה (במקרה שלא הביאה).

וגם הייתי שמחה לעזרה נגיד בשטיפת כלים וכאלה, אבל אלא אם מישהו יציע בעצמו (חברה קרובה נגיד), אני לא מסוגלת לבקש...

חברים באו איזה יום, לא הביאו סירים אבל כן הביאו אוכל לארוחה שאכלנו יחד. זה היה נחמד.

אבל כשחברה קפצה לקצת, בעלי הרגיש לא נעים שהיא רעבה והכין לה סלט... אז אני לא התאמצתי, אבל הוא מבזבז את הכוחות שלו כשהיה עייף גם ככה. כמובן שהיא לא ביקשה או ציפתה לכלום, אבל בהרגשה שלו חייבים לארח.

יש אתר שמרכז בשלנים ביתיים מכל הארץ ואולי יש אחד באזור שלך.
איזה יופי.
הסתכלתי ואין שם הרבה באיזורי, אבל יש איזה שתי אופציות שאולי ננסה אם יהיה צורך.
תודה!

איום ונורא.
באמת.
תפסיקו לארח. פשוט תפסיקו. פשוט איום ונורא שבעלך מבזבז סתם אנרגיות שאין לו על חברה חביבה במקום לחסוך אותן ולהוציא רק עלייך ועל הפשוש.
עדיף להגיד ש"לא מתאים היום, אולי פעם אחרת" והעיקר שלא יבואו אליכם ואתם תמצאו את עצמכם מארחים!
באמת שעכשיו הזמן להתאמן להגיד "לא".
לא לנסוע למקומות שלא עוטפים אותך רק באהבה ובטיפול. אם יש סיכון שתפגשי אחת מהנשמות הטובות עם הביקורת המפגרת האינסופית? לא לנסוע.
לא לארח אף אחד.
כל פעם שעולה "לא נעים" לשלוח אהבה לילדה הפנימית שלך ולהיחלץ מהסיטואציה. שלא יבואו בכלל, עדיף על פני שיבואו ויטריחו וגם לא יעזרו, כי את עדיין לא למדת שאת והפשוש ובעלך חשובים.
https://www.youtube.com/watch?v=j6e4Co3 ... DEtiTRyMUw

בקשר להנקה, מאוד ממליצה על מנשא צד וללמוד להניק בו. ככה ביליתי המון שנים. אחרי שלומדים להניק במנשא אפשר לעשות הכל

בקשר לאוכל, יש את
https://www.tomitbach.co.il/משחקת-בסירים/
היא מחינוך ביתי, אוכל בריא, שווה להציץ באתר שלה.

פרח, כמה טוב לשמוע אותך ככה!
היומיים האחרונים שלך נשמעים בערך כמו שגרת חיי בחודשים שאחרי הלידות. להתחיל להכין משהו לאכול ולסיים להכין אחרי שעתיים ולהגיע לאכול אותו בערב. התלבטות אינסופית מה לעשות עם חמש הדקות הפנויות שיש לי עד שהן פשוט עוברות וצריך שוב להניק. לילות עם הפסקות של כל שעה וחצי - שעתיים וכו' וכו' (לילות מחוררים קראתי לזה). מרגש כל כך שהגעת לרגע הזה... שזאת המציאות, זאת השגרה. ואתם נשמעים נהדר!

בעניין האוכל, אולי משהו מאלה יתאים לכם?
https://www.facebook.com/Beteamim/
https://www.facebook.com/pg/Mizmorsir/about/

_איום ונורא.
באמת.
תפסיקו לארח. פשוט תפסיקו. פשוט איום ונורא שבעלך מבזבז סתם אנרגיות שאין לו על חברה חביבה במקום לחסוך אותן ולהוציא רק עלייך ועל הפשוש._
לגמרי! מי שבא אליכם צריך להבין שזה לא ביקור שבו מתארחים. אפשר לבוא רק אם הביקור עוזר ומועיל וכמובן שלא מטריח. אם האורח/ת יכול/ה להחזיק את לולו קצת ולאפשר לך ללכת להתקלח, אם האורח/ת אומר/ת שמגיע/ה עם אוכל, אם האורח/ת מתנדב/ת לרחוץ כלים או לעשות כל מטלה אחרת שנחוצה וכו' וכו' אז סבבה שיבואו. בכל מקרה אחר, להתנצל ולהגיד שבפעם אחרת. אני הבן אדם הכי הכי הכי שלא נעים לו בעולם, ומסתבכת עם עצמי מה להגיד ומתי וכמה כל החיים. אבל אחרי הלידות? ישבתי ולא זזתי, אמרתי לאורחים שהם מוזמנים לעשות לעצמם מה שבא להם (שתיה וכו') וממש הכרחתי את עצמי לקבל הצעות עזרה. זה היה הישרדותי לגמרי, הייתי פשוט גמורה. לא מצליחה לעלות על דעתי מצב שבו גם היינו מארחים בתוך כל זה. אז כן, פאדיחות, אנשים הגיעו לבית הפוך ומג'ויף וכן פאדיחות לא להציע קפה וכן פאדיחות אפילו לא לקום מהספה. אבל הייתי כל כך עייפה שזה יחסית עבר לידי וכשמדי פעם זה היה מתעורר בי האיש שהרבה פחות אכפת לו ממני פשוט היה מיישר אותי מיד. אולי את יכולה למצוא לעצמך מישהו כזה (מה שבשמת עושה, רק בחיים האמיתיים) שכמה פעמים ביום יזכיר לך (בנעימות) את חלוקת התפקידים הנכונה בתקופה הזו:-)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תפסיקו לארח. פשוט תפסיקו. פשוט איום ונורא שבעלך מבזבז סתם אנרגיות שאין לו על חברה חביבה במקום לחסוך אותן ולהוציא רק עלייך ועל הפשוש.

עדיף להגיד ש"לא מתאים היום, אולי פעם אחרת" והעיקר שלא יבואו אליכם ואתם תמצאו את עצמכם מארחים!
באמת שעכשיו הזמן להתאמן להגיד "לא".
לא לנסוע למקומות שלא עוטפים אותך רק באהבה ובטיפול. אם יש סיכון שתפגשי אחת מהנשמות הטובות עם הביקורת המפגרת האינסופית? לא לנסוע.
לא לארח אף אחד.
כל פעם שעולה "לא נעים" לשלוח אהבה לילדה הפנימית שלך ולהיחלץ מהסיטואציה. שלא יבואו בכלל, עדיף על פני שיבואו ויטריחו וגם לא יעזרו, כי את עדיין לא למדת שאת והפשוש ובעלך חשובים.*

_לא אני ולא בעלי מסוגלים לזה. מבחינת הלא נעים לי כמובן... שנינו רגילים לארח, ומוזר לנו שמישהו יבוא ו"יעבוד" פה.
וגם הייתי שמחה לעזרה נגיד בשטיפת כלים וכאלה, אבל אלא אם מישהו יציע בעצמו (חברה קרובה נגיד), אני לא מסוגלת לבקש..._
לגיטימי.
הכי לגיטימי בעולם - כי ככה גידלו אותך וככה טחנו לך מגיל אפס - או אפילו לפני.
אממה - אם זה התכנות הבסיסי שלך, צפי לצרות, מחלות מיותרות וסיכון ליחסים מרעילים ופוגעניים.
עדיין לא הפנמת שזה פח, מלכודת שאפשר לבחור אם להיכנע לה מראש, או להגיד "לכל הרוחות, לא אכפת לי כמה זמן זה ייקח, לא אכפת לי כמה לאט זה יקרה, אני הולכת לצאת מזה.
מילימטר כל פעם, אבל אני אצא מזה"
"לא מסוגלים" זה אשליה. יש לך רצון חופשי. יש לך בחירה.
היית רוצה שמישהו ידרוס ככה את לולו? שהוא ירגיש שפוט של העולם ולא יהיה מסוגל לקבל אותות של אהבה ונדיבות?
שיהיה חשוף למחלות ופציעות מיותרות כי הוא לא יהיה מסוגל להגיד "לא" כשצריך ו"כן" כשהכרחי?
לגדל עוד ילד למעגל השעבוד?
מספיק את ובעלך סבלתם מזה, לפחות תני לו צ'אנס לצאת לחופשי.

(ראיתי כבר, מקרבה של זכוכית מגדלת, מה הגישה הזאת מעוללת לאנשים. אני מכירה ויודעת את המחיר, על המילימטר)

שלום פרח בית (-:
לעניין העזרה, דמייני את עצמך שכנה/חברה/בת דודה של מישהי במצבך, לא היית שמחה לעזור לה?
אם היא היתה מספרת לך את תלאותיה לאחר זמן מה, לא היית שואלת- אז למה לא פנית אלי? למה לא ביקשת עזרה?
גם אם לא היה לך הרבה זמן פנוי הרי יכולת להפריש לה מנה מסיר שממילא את מכינה לצהריים או להכין מנה קלילה ומנצחת שאת מכירה בעל פה.
אני חושבת שטוב לתת קרדיט לאנשים ולהאמין שרובם הגדול שמחים לעזור בתנאי שהם מבינים שיש קושי, ובודאי כשזה לא דורש מאמץ ענקי. (ואלו שלא, זה הזמן לגלות מי הם).
תראי איך כולם מתרגשים כשמתפרסמים סיפורים על אנשים טובים שעושים חסד, זה נוגע בכולם.
ותחשבי על הסיפוק האמיתי שאת מאפשרת לאדם שעוזר לך, לחוות. אני בטוחה שאת מכירה את הסיפוק הזה מהעבודה שלך ומהחיים.
נועדנו לחיות יחד ולהישען אחד על השני. אם את מנסה להסתדר לבד את לבסוף פוגעת בעצמך ובלולו ובאיש שלך.
דמייני את עצמך בגיל 90 מספרת את קורותייך לנכדים של לולו ואומרת: הייתי צעירה וטיפשה, יכולתי לבקש עזרה ולא היה נעים לי...
עכשיו רק צריך לחשוב ולתכנן פרקטית למי פונים ואיך מציגים את הבעיה/בקשה. כמעט כל אורח אפשר לגייס כעזרה במשהו אם משתפים בצורה כנה בקשיים ומראים ששמחים לקבל. זה לא מניפולטיבי, זה טבעי ואנושי.

בהצלחה, את אמא נפלאה

"תפסיקו לארח. פשוט תפסיקו. פשוט איום ונורא שבעלך מבזבז סתם אנרגיות שאין לו על חברה חביבה במקום לחסוך אותן ולהוציא רק עלייך ועל הפשוש.
עדיף להגיד ש"לא מתאים היום, אולי פעם אחרת" והעיקר שלא יבואו אליכם ואתם תמצאו את עצמכם מארחים!
באמת שעכשיו הזמן להתאמן להגיד "לא".
לא לנסוע למקומות שלא עוטפים אותך רק באהבה ובטיפול. אם יש סיכון שתפגשי אחת מהנשמות הטובות עם הביקורת המפגרת האינסופית? לא לנסוע.
לא לארח אף אחד.
כל פעם שעולה "לא נעים" לשלוח אהבה לילדה הפנימית שלך ולהיחלץ מהסיטואציה. שלא יבואו בכלל, עדיף על פני שיבואו ויטריחו וגם לא יעזרו, כי את עדיין לא למדת שאת והפשוש ובעלך חשובים."

בגלל זה אני נמנעת מלהזמין אנשים. יש מעט מאוד ביקורים.
כשכן באים זה כי מתחשק לי חברה, ואז אני לא מארחת, יושבת על הספה ומקסימום מציעה להם להכין לעצמם קפה או לקחת תמרים או משהו.
אבל לא מרגישה בנוח לבקש עזרה...

אבל בעלי לא מסוגל ותמיד יכין קפה/תה וכאלה.

כשעוד היינו בפגיה 2 חברות הציעו להביא אוכל, והן דווקא כאלה שמכינות אוכל בסגנון שאני אוהבת, ותכננתי לבקש מהם כשנגיע הביתה. אבל בינתיים גיליתי ששתיהן בהריון (משמח מאוד), ולא מרגישה בנוח לבקש מאישה בהריון לעמוד לבשל לי...
בכלל, תמיד נראה לי שגם שאר האנשים מאוד עמוסים וקשה להם אז מאיפה יהיה להם אנרגיות לעזור לי?

יש מעט כאלה שאני מרגישה איתן בנוח.

למשל - הייתי צריכה לנסוע עם לולו לאיזו בדיקה, ולא רציתי לנסוע לבד. דודה שלי שבדר"כ פנויה לדברים כאלה לא יכלה והתלבטתי מה לעשות. בסוף שלחתי הודעה לחברה וביקשתי את עזרתה. זה די טרטור - כי זה לבוא אלינו בבוקר, להסיע אותנו לבדיקה, לחכות עד שהיא תיגמר, ואז להחזיר אותנו. וכלום ממש לא בדרך. לגמרי לנסוע הלוך חזור, ובוקר ופקקים.
אבל ממנה ספציפית הרגשתי שאולי כן מתאים לבקש. היא הייתה חמודה ואמרה שהיא רק צריכה לבדוק אם יהיה לה את האוטו.
בסוף לא הייתי צריכה כי בעלי יכל לקחת אותנו, אבל הייתי מאוד גאה בעצמי שהעזתי לבקש דבר כזה בכלל...

לגבי האוכל - הקישורים ששמתן נראים לי מעניינים. אשמור אותם למקרה הצורך. תודה!

מאוד ממליצה על מנשא צד וללמוד להניק בו.
אני מניקה במנשא! זה באמת מקל לפעמים.
לא תמיד כי לפעמים הוא תופס ככה בצורה שקצת מכאיבה לי... אבל יש פעמים שזה מציל לי את הבוקר.

תקשיבי, יקרה
הקטע עם האוכל הוא באמת חשוב והוא באמת משותף לכולנו. עת הצורך זה עכשיו. יש סיכוי שעוד חודשיים לא תאמיני לעצמך שלא היתה לך דקה להכין לך חביתה.
אגב, טיפ שקיבלתי; חביתה מקושקשת + 2 או 3 כפות קוואקר דק + מלפפון זו ארוחה מלאה שמכינים ב-5 דקות ואפשר לאכול תוך כדי הנקה.
והאוכל, הוא באמת חשוב
אני תמיד אומרת שבחיי לא ידעתי שיש תחושה כזו של רעעעעעבבבב, שממש עולה מהגב, עד שהינקתי...
והפעמים הספורות שביקשתי אוכל והביאו לי ביתי מבושל חרוטות בבשרי (תרתי משמע

למרות כל הזמן שחלף מאז (2 גיסות מקסימות ומפנקות, כל אחת בתורה תבורך).
תמרים זה מעולה
כדורי תמרים בכלל פינוק
מה עוד עובד בשבילך?
חלבה איכותית
יוגורט עם גרנולה
פריכית עם ממרח שקדים/בוטנים
מה מזין בשבילך? ואפשר להכין עד 5 דקות/ לקחת ביד 1...

אני אחרי הלידה נרשמתי לסירי לידה של האיזור. זה היה ממש תענוג. תסתכלי בפייסבוק אם יש.
כשילדתי את עלמה צילי ותפילה באו והכינו לי סלט

זה היה תענוג מיוחד.
ביום שבת אהיה במבשרת ואשמח להביא לך אוכל. רק תגידי מה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שליחה על ידי תפילה* » 16 מאי 2019, 10:00

בכלל, תמיד נראה לי שגם שאר האנשים מאוד עמוסים וקשה להם אז מאיפה יהיה להם אנרגיות לעזור לי?
זה נכון שאנשים עמוסים ואין להם אנרגיות.
ונכון גם - שימי לב! - שכשאנשים מרגישים ששימחו מישהו, זה מטעין אותם באנרגיות!!!

ומיכל - @}
(וגם כותבת לך מייל.)

פרח יקרה, מאד מאד מבינה אותך בעניין האוכל ובכלל. מסכימה עם כל דברי החוכמה של קודמותיי. עם זאת יודעת על בשרי שא. לא פשוט לבקש ב. לא תמיד יש מי, גם כשרוצים. כי האמא גרה רחוק/החברה הטובה עם ילד חולה/הגיסה בהריון... ולפעמים הכל ביחד. ואת הרי צריכה לאכול כל יום (: הייתי במצב הזה אחרי הלידה הראשונה. זה גבה ממני מחיר נפשי וגופני ענק שנמשך שנים. אחרי הליד. השניה כבר הייתי חכמה יותר ונעזרתי המון באוכל קנוי איכותי ויקר. בעיני זה שווה כל שקל. ומה שהכי שווה-לשלם למישהי שתבשל אצלה ותביא לך כל יומיים/שלושה. לפחות ל-3 חודשים הקרובים, ואז לשקול מחדש. אגב-כמו שאפשר לשלם לילדה מהבניין שתבוא להחזיק את לולו שעה כשאת בבית, אפשר גם לשלם לה שתכין לך סלט וחביתה כל יום. כי הנזקים עולים בהרבה על המחיר.

אוי, כתבתי תגובה ארוכה והיא נמחקה...

מיכל, ממש תודה על ההצעה!!
אפשר לתאם במייל
home flower@walla.co.il

השבוע יחסית הסתדרנו עם אוכל, מאז הבישולים וקצת מההורים.
אכלתי בריא יחסית, עם הרבה פירות וירקות. הכדורי תמרים מאוד עזרו להתמודד עם הצורך במתוק.

הקטע של לבקש עזרה הפך לפיקציה. אין ממי. נכון יש לנו משפחות וחברים וכו אבל כולם עמוק במסלולי חייהם וכשהם באים לבקר גם זה נדחס.
אפשר לוותר על המחשבה לעבוד על ללמוד לבקש.
יש לכם הורים ואחד את השני וכסף לקנות בו מה שיכול להקל.

באמת שלא תמיד יש ממי לבקש וחבל על המאמצים בכיוונים האלה. וזה מנסיון של כה רבות וטובות מחברותיי וגם אני.

מה שכן נזכרתי שבענייני עזרה כן אפשר להעזר טכנית ונקודתית באנשים אקראיים. שכנים וכאלה.
לא בבישולים אבל הדברים אחרים, טרמפ, להשגיח רגע כשאת קופצת למכולת, כאלה.

לבשל כמות ולחלק לקופסאות זה משהו שכן את יכולה לעשות. למשל להעמיד סיר אורז זה חמש דקות. להעמיד לידו סיר חומוס. להעמיד סיר פסטה. את כל אלה אפשר כמה דקות שבעלך יעשה או את. ואז תבנית ענקית של ירקות אנטי פסטי בתנור שזו עבודה. ואת כל אלה לחלק בקופסאות ענק במקרר, ויש לך אפשרויות לערבב הכל מהכל בארוחות שונות לאורך השבוע. אורז עם הירקות, פסטה עם ירקות וחומוס, אורז עם חומוס ותבלינים, סלט חי עם פסטה וחומוס וכו וכו. אפשר להכין גם רוטב עגבניות בכמות בצנצנת ואז יש רוטב לפסטה, לשקשוקה, לאורז, לטוסט עם גבינצ וזיתים.
טוסטים בכלל יכולים להשביע ולהיות בריאים וזה שתי דקות הכנה.
ירקות חתוכים לחתוך כשיש זמן מראש ולנשנש במשך 24 שעות שאחרי. יש גם המון מוכנים קלופים.

בלבוסטה,
החברים לא יכולים לעשות הכל בשבילנו, אבל יש מביניהם כאלה שיכולים קצת, חלק מהזמן. וזה הרבה, כי מרגישים גם את האהבה.
כששברתי את הכתף לפני כמה שנים הבית הגיע למצב ממש מלוכלך, וזאת אני שמנקה בשוטף, אין לנו מנקה בתשלום, אז הילדים עשו קצת, והאיש קצת, אבל זה היה טיפה בים. ואז ידידה רחוקה הציעה לבוא ולנקות (שוחחנו ואמרתי שהדבר שהכי מפריע לי זה הליכלוך שהצטבר, ושממש אסור לי לעשות את התנועות הללו עם המגב או המטאטא- ואז היא הציעה, והיה לי קשה לקבל את ההצעה, כי מה פתאום). היא באה וניקתה, ואני הייתי לידה, ודיברנו, ומאז היא חברה קרובה שלי.
מאז נתתי לה כמה חפצים שעזרו לה, הגעתי לבשל לה מרק עוף כשהיתה הרה וחולה, והגעתי לשמור על התינוקת החדשה שלה כדי שהיא תוכל לישון טיפה. העזרה הזאת נפרשת על פני תקופה, זה לא שכל יום אני באה להציל אותה, או היא אותי, אבל זה עושה ממש טוב בלב- גם לתת וגם לקבל.

בלבוסטה: "נכון יש לנו משפחות וחברים וכו אבל כולם עמוק במסלולי חייהם וכשהם באים לבקר גם זה נדחס".

זה ממש לא נכון.
גם אני האמנתי בזה, עד שגיליתי שכאשר אני משנה את המיצוב הפנימי שלי ומוכנה לקבל יותר עזרה, פתאום צצים יותר אנשים שאפשר לבקש מהם. באורח פלאי.
זה כולל שכנה מכניסה אחרת בבניין שלי.
זה כולל אמא של חברה שאני אפילו לא הכרתי.
ובמקרה של פרח בית, תקראי אותה בעיון ותראי שיש לה לגמרי ממי לבקש. היא פשוט לא עושה את זה כי "לא נעים לה". אנשים לא מבינים שזו תכונה שמתים ממנה (איפה האייקון הכועס). לא מבינים כמה חשוב לשנות אותה כמה שיותר מהר.
הכל אנרגיות.
הכל, אנרגיות.

עוד דבר אני אגיד.
כל עוד אצלי היתה חסומה לחלוטין האפשרות "לקבל" (זה אגב נמצא בגוף מאחורי צ'אקרת הלב, בצד של הגב...), החיים שלי היו מלאים באנשים שמכל מיני סיבות לא ממש יכולים לתת לי, במיוחד "עמוק במסלולי חייהם".
וככל שאצלי נפתחת יותר ויותר האפשרות לקבל, להיעזר, לבקש - כך גם אותם אנשים באים לתת, גם אנשים חדשים צצים בחיי עם רצון לתת ולעזור, וגם אנשים שפעם לא יכלו לתת לי - הופכים פתאום את עורם, מציעים עזרה, ברצון ובאהבה.

יוליקו ובשמת, אני קיבלתי ומקבלת עזרה מאנשים חברות ומשפחה כל הזמן. ועברתי דרך גם עם היכולת לבקש ואיך לבקש וממי וגם עם הקטע של תאום ציפיות ביני להין עצמי ובין אחרים.

א ב ל זה לא משהו לסמוך עליו. זה לא משהו שמייצר רצף או בטחון וזה לא משהו לתכנן עליו. הפער בין כמה שצריך לבין מה שניתן לקבל כשזה על בסיס רצון וזמן פנוי ויכולת של אחרים הוא מועט.
וגם יש אכזבות.

אני מודה לאלוהים על העזרה ששלח לי ממקומות לא צפויים, כמי שמגדלת ילדים לבד בדיעבד - לא הייתי יכולה אחרת. עדיין, עזרה מהקרובים ביותר או כזרה שקונים ממי שאת רוצה בכמות שאת רוצה ואיך שאת רוצה תמיד תהיה יעילה ומקלה יותר.

זה לא משהו שמייצר רצף או בטחון וזה לא משהו לתכנן עליו
למען האמת, במקרה של פרח בית זה בכלל לא חשוב. יש לה מצב זמני של קושי, היא לא במצב של תלות טוטאלית.
מה שיותר חשוב במקרה שלה כרגע, הוא להשתדל להפוך כל סיטואציה שואבת-כוחות לסיטואציה שמטעינה כוחות.

לדוגמא:
לא לאפשר לחברה לבוא לביקור חברתי, שבו ברור שהחברה לא תתרום כלום אבל בן הזוג "יארח" אותה.
להפוך את הסיטואציה כך שאם החברה תבוא, היא תביא אוכל ביתי/תכין סלט אצלך, תגיש לך, תביא לך את המים, תקח את הכלים ותשטוף אותם, ואם היא רוצה כוס תה היא תכין לעצמה.
ועדיף להזמין אותה בדיוק כשאת לבד בבית, ראשית כי למה לבזבז זמן ששניכם ביחד בבית על תמיכה חברתית? שנית כי לחנך גם את עצמך וגם את בן זוגך בו זמנית עלול להיות קשה מדי, ושלישית כי את הכי צריכה עזרה כשאת איתו לבד בבית.

בקיצור, להתחיל ללמוד התנהלות חדשה בעולם. אולי ייצא מזה תבשיל ביתי פעם בשבוע. גם זה ממש אחלה. והכי חשוב: השינוי בהתנהלות.

בלבוסטה, אני כל כך מסכימה איתך. בשמת-גם כשהלב פתוח לקבל וההסכמה נוכחת גם נוכחת-לא תמיד יש ממי. אני יכולה לומר שאני תמיד הסכמתי לעזרה ורציתי בה. וגם רציתי לעזור. והיו תקופות שההסכמה הזו התממשה וזכיתי לעזרה רבה, וכאלו שכלל לא. ושום דבר במיצוב הפנימי שלי כלפי העניין לא השתנה בין התקופות הללו. תראי. כבר קרה שחברה טובה שלי הייתה מאושפזת אחרי הפלה. בעיר אחרת. ולקחתי יום חופש מהעבודה וביקרתי אותה ובישלתי אוכל והוצאתי את הבת הקטנה שלה מהגן. ונניח שעשיתי את זה פעמיים בשבוע, מתוך אהבה גדולה ובמאמץ גדול (כי גם לי יש ילדים קטנים ובית ועבודה). אבל היא צריכה לאכול כל יום. ולהוציא את הילדה מהגן כל יום. ולשטוף כלים כל יום. נראה לי שהנקודה ברורה... יש משהו שמקומם אותי במסר שבו אם את לא זוכה לעזרה-את פשוט לא רוצה או מסכימה מספיק לקבל אותה. מנסיוני, זה פשוט לא נכון.

בשמת למותר לציין שאני מסכימה עם כל מה שכתבת בהודעתך האחרונה לגבי ההתנהלות החברתית. ובכלל מעריכה תמיד את דעותייך וחושבת שאת מהממת (: רק זה איכשהו צרם לי

ויש פן נוסף לדבר הזה של בקשת עזרה שלפעמים צריך גם לסבול התערבות יתר או נוכחות של מישהו כשזה הדבר שהכי קשה לך בתקופות תובעניות ולפעמים יש רגישויות שההיא רצתה לעזור עם התינוק אבל את ביקשת קניות והיא נעלבת ובכלל לבצע שינויים מנטליים בעצמנו ולגייס כוחות גם לבקשת עזרה וגם להתמודד עם קונפליקטים זה מקסים ומתאים למעט נשים כמו בשמת שהיא לוחמת מלידה, אבל אני נלחמתי בעצמי בגלים, לפעמים יכולתי לגייס כוחות לבקש ולהעזר מאנשים שזה הגיע יחד עם מחירים מסויימים ולפעמים ויתרתי והעדפתי לתפקד בתנאים קשים מאוד אבל עם שקט ורוגע.
זה גם משמעותי.

מעניין מאוד השיח הזה.
על משקל שבעים פנים לתורה
אפשר לומר
שבעים פנים לנתינה
שבעים פנים לקבלה
שבעים פנים לפתיחת ערוצים לקבלה...(על זה אני עוד עובדת...).

מה נראה לכן, שאני עם מצב קשה של סרטן מפושט לא מכירה את כל התירוצים וההתבכיינויות שאתן מציגות פה, מדוע זה "לא כל כך פשוט" ו"לא קל בכלל" ו"לא תמיד עובד"?
אבל מה זה קשור לדף הזה?
בוודאי שיש אנשים שזקוקים להמון עזרה כל יום כל היום! וסובלים מנוכחותם של אנשים רבים ובמיוחד זרים בבית! למשל, אני!!!

זה לא קשור למצב של פרח בית, שבעיקר זקוקה ללמוד להפסיק לבזבז משאבים שלה ושל בעלה על ריצוי של אנשים אחרים מתוך כיווץ והקטנה של עצמם!
וזה לא קשור למצב של פרח בית, שיש אנשים בחייה שיכולים לתת לה מדי פעם, היא לא במצב קריטי כרגע ולא זקוקה לעזרה 24/7. היא תצא נשכרת ממעט העזרה שאפשרית לה. חברה אחת תגיע לביקור פעם אחת ותביא תבשיל ביתי. הדודה נחמה שלה תשלח פעם אחת איזה תבשיל דרך אמא שלה. כבר רווח!
למה צריך להעלות את הציפיות למצב שבו אותה חברה פתאום אמורה להגיע יום יום עם תבשיל ביתי! ברור שזה לא רלבנטי ולא ריאלי. אבל בפעם האחת והיחידה שאותה חברה רוצה לבקר, שתבקר באופן שעוזר ולא באופן שלוקח!

וזה לא קשור להביא מקרים של אנשים אחרים, שקשה להם ללמוד לקבל - הרי זו בדיוק הטענה שלי, שהבעיה העיקרית פה היא שצריך לעשות שינוי בדפוסי ההתנהלות, באישיות!
הבעיה יותר בפנים מאשר בחוץ!
ולא תמיד יש רק דפוס הרסני אחד שרצוי לשפר פה, אלא כמה שפועלים יחד!

אבל בדף הזה, יכולים רק מי שקוראים אותו לחשוב איפה בתוך עצמם יש משהו לשפר, ולא מי שלא קוראים כאן.
ואלה שקוראים או קוראות כאן, זו הבחירה שלהם וההחלטה שלהם אם הם מעוניינים לעשות שינוי בדפוסים הרסניים עכשיו - או לחכות עד שיאבחנו גם אותן עם אחת המחלות שקשורות בחוסר אהבה עצמית על שלל גילוייה.
אני לא פה בשביל לעשות לאף אחת את הבחירות שלה.
אבל אני כן כותבת פה כדי להגיד אמת בפרצוף.
ובדרך כלל, האמת שאני כותבת איננה נעימה ואיננה חביבה. איננה מתחנפת ואיננה באה לעשות חיים קלים לאף אחד.
אל תבואו אלי עם תירוצים "אבל זה קשה לי מדי". מה זה עסקי בכלל! אני שמה פה את הידע. את התירוצים תספרו לעצמכן, לא לי. אני לא מכירה אף אחת מכן אישית, אבל אין לי ספק שאני לא אמא של אף אחת מכן וזה לא תפקידי לנהל לכן את החיים.
הראשונה שיודעת כמה קשה לעשות את השינוי הזה היא אני.
לא הבנתן את זה ממה שכתבתי, שרק הסרטן הכריח אותי לשנות את זה?
וגם זה לקח לי כמה שנים ולמען האמת עדיין לא סיימתי ללמוד. כי זה קשה, כי זה מורכב מאלף תת-התנהגויות קטנות קטנטנות, שאפילו לא ידעתי שקשורות לנושא, כי זה מכריח לעבור דרך טבעות של אש, דרך המקומות הכי לא נוחים ולא נעימים ואלה שבהם את רוצה לקבור את עצמך ורק לא להיות כאן. אבל כשאקדח מכוון לך לרקה, יש דברים יותר מאיימים מאשר "אבל לא נעים לי להטריח". או שאני אטריח או שאני אמות.

אז בטוח שיש פה גם כאלה, שיעדיפו למות ולא "להטריח".
הכרתי כמה כאלה אישית, הן אכן מתו. כולן מסרטן השד, דרך אגב (יש עוד דרכים למות ויש עוד סיבות לכך שמתו, אבל הקשר לדפוס האישיות הזה לא מקרי בכלל ויש על זה הרבה מחקר, שרובו לא נגיש לציבור כי המידע הזה לא רק שלא תומך בתעשיית התרופות אלא אפילו עלול לפגוע בה, ותעשיית התרופות העולמית היא זו שמכתיבה את הטיפול האונקולוגי בעולם. אסור לאף אונקולוג לפעול בניגוד לפרוטוקול המבוסס על תעשיית התרופות).

באופן כללי אני משתדלת להמעיט את נוכחותי באתר, כי אני אמורה כרגע א. לנוח וב. למלא את היום שלי רק בדברים משמחים ומרוממים.
אבל הנושא הזה חשוב לי במיוחד, ולכן אני כותבת עליו הרבה.

בעבר כתבתי יותר בהקשר של ההורות והחינוך הביתי, כמה חשוב לגדל את הילדים שלנו באהבה - כדי שיגדלו בתחושה שהם אהובים, נתמכים, חשובים, טובים. כדי שלא יגדלו כמונו עם חוסר אהבה עצמית, חוסר ערך עצמי, לא מחוברים לרצון שלהם, לא מחוברים למי שהם, לצרכים שלהם או לחלומות שלהם. כשכתבתי על חשיבות ההנקה זה לא היה בדגש על החומרים בחלב האם, אלא בדגש על ההיענות האוהבת למילוי מגוון הצרכים הבסיסיים של התינוק שלנו, שיידע שכל הצרכים שלו טובים ונכונים, ראויים ואהובים, שאם הוא זקוק לינוק כי הוא צמא או רעב, כי הוא זקוק לקירבה לאמא או זקוק למלא את צורכי המציצה שלו, כי הוא זקוק לחימום או לתחושת ביטחון והגנה, או כי נבהל ממשהו או כי הוא מפתח מחלה - הוא תמיד יזכה בהיענות אוהבת, שתתן לו תחושה שהוא טוב, אהוב וראוי.

ובהווה אני מוצאת את עצמי מתייחסת לשאלות של נשים שנמצאות בזוגיות רעה, לנשים שמתמודדות עם משפחה שפוגעת בהן, ועוד שלל מצבים מבלבלים, ומגלה שוב ושוב שבשורש כל בעייה כזאת עומד חוסר אהבה עצמית. תמיד יש שם אדם, איש או אשה, שלא מרגיש מספיק ראוי וזו הסיבה העיקרית לבלבול ולקושי.
ולכן הדבר העיקרי שאני מבקשת להעביר, הוא את החשיבות של האהבה העצמית הזאת,
את הדרכים שהיא מתבטאת,
ואת הדרכים להגיע אליה.

זהו, התעייפתי, שולחת בלי לבדוק ובלי לערוך.

_לכן הדבר העיקרי שאני מבקשת להעביר, הוא את החשיבות של האהבה העצמית הזאת,
את הדרכים שהיא מתבטאת,
ואת הדרכים להגיע אליה._
נפלא וחשוב ביותר! תודה על זה בשמת א

תודה בשמת על הדברים הללו, הכל כל כך נכון |l|

תודה בשמת על הדברים הללו, הכל כל כך נכון

שליחה על ידי ענ_בל* » 20 מאי 2019, 14:00

תודה בשמת. החלמה נפשית ופיזית מהירה.

לאהבה יש כח מרפא. וכשזקוקים לעזרה זו אחת הדרכים להראות אותה גם לעצמנו וגם לאחרים.
וכתבת דברים חכמים בשמת ועמוקים כרגיל יקירה.
אני כן חושבת שצריך לזכור לצד אלה שלא תמיד הכל בשליטתנו וזה גם חלק מלאהוב את עצמך, לא לחשוב שאם לא עזרו לך כמו שרצית או מספיק או בכלל זה כי את אשמה כי את לא מספיק משהו, לא מספיק אוהבת את עצמך או לא מספיק ביקשת או לא מספיק דיירת. כי לעיתים זה נכון ולעיתים גם לאחרים בייחוד בתקופתנו יש משלהם.

ותודה על הדברים שכתבת מכיוון אחר.
הזכרת לי כמה עזרו לי כשהתפיסה שלי מבחינת תחושות הסתובבתי התחושה שלא עזרו לי.
אבל ככל שכתבת נזכרתי בעזרות קטנות אבל רבות שאולי לא היו מספיק אינטנסיביות לצרכים שלי אבל עדיין היו קרני אור וזה כל כך מנחם פתאום לראות את זה ככה.
וזה עשה לי עוד משהו.
מין רצון עמוק לתת ולהחזיר, לא בעתיד כשיהיה יותר קל אלא גם עכשיו גם אם אני יכולה רק בקטן כי אני בעצמי עוד נזקקת. אבל אפשר, יש משמעות גם בקטן, לתת.

הזכרת לי שהקטן הוא גדול בעצם.

יקרות,
בזכות הדיון פה עזרתי היום לחברה ... לפרוס אבטיח!
נשמע מצחיק?
היא מפיקה אירוע משפחתי קטן ואני ממש נהנית לפרוס. בגלל שזו כמות גדולה ולה יש אינסוף משימות הצעתי עזרה בשמחה. הם השאירו אצלי את האבטיחים בחזור מהסופר ובאו לקחת מאוחר יותר פרוס ארוז ומוכן למחר.
ומה הקטע המגניב? שאודי שלי לגמרי קלטה שאני עפה על עצמי ונהנית מכל רגע. היא נעמדה לידי וקראה בפאתוס: אמא אלופה!

למה אני מביאה את זה לפה? כי טוב לזכור גם את הצד השני. בשבילי, בערב הזה, להעניק, היה הזדמנות לעסוק במה שאני אוהבת וכיף לי במקום בצריך וחייב. ממש נהניתי מכל רגע. אז תודותי לחברת אמת שאיפשרה לקסם הזה לקרות וגם הודתה מכל הלב. איזה כיף!!!

דוכיפת

איזו מתוקה הבת שלך!