מקום לגדול

[קור_את*]

ככל שהפיצי יזחל יותר וינוע יותר, בעיות העיכול והעצבנות ישכחו. אז צפי שיפור גדל והולך!

זה נהדר שאת מתחילה להצטרף להליכות. כל כך חשוב להזיז את הגוף!
גם לי מתישהו היתה עגלה שמופנית אלי. ואז כשהייתי עייפה או כאב הגב או משהו--שמתי את הפיצי בעגלה וזה הלך מצוין. אפשר לדבר, לשיר, לעשות פרצופים, סתם רואים שאנחנו שם.

[פרח_בית*]

ככל שהפיצי יזחל יותר וינוע יותר, בעיות העיכול והעצבנות ישכחו. אז צפי שיפור גדל והולך!
הלוואי!

הרגשתי שאני חייבת מקלחת.
כשלולו התעורר הנקתי אותו, נתתי לבעלי ותכננתי להיכנס מהר להתקלח לשטוף את הגוף.
אבל המים החמים היו לי נעימים, והרגשתי שאני כל כך צריכה את זה ולא התחשק לי לצאת.
אז שאלתי את בעלי אם זה בסדר שאני אשאר עוד קצת.
התיישבתי באמבטיה ונרגעתי במים. הגוף כואב מההליכה והיוגה והעייפות וכנראה גם מלקפוץ כל היום על כדור פיזיו... והמים חיממו והרפו את השרירים.
פתאום חשבתי שמה שהכי הייתי רוצה לעשות עם החלב שבמקרר, זה להשאיר את בעלי עם לולו וללכת לספא... איזה מקום עם ג'קוזי ומסאג' וארוחת בוקר מפנקת. אה וכוס יין!
אני כבר שנה וחצי לא שותה, עם הטיפולים והריון וההנקה. אין לנו שום פערים בין ההנקות אז אני אף פעם לא יכולה לשתות...

בינתיים החלטתי לשים פקק באמבטיה ולנוח במים החמים.
שמעתי את בעלי ולולו בסלון. בהתחלה הוא קצת קיטר כי היה לו גרפס, אבל אח"כ הוא נרגע ושמעתי אותם צוחקים יחד וזה היה נחמד.

בשלב מסוים לולו איבד סבלנות כי רצה לינוק. לא התחשק לי לצאת מהאמבטיה, אז אמרתי לבעלי שיביא אותו אליי.
אף פעם לא עשיתי איתו אמבטיה, תמיד הרגיש לי שהוא קטן וחששתי מזה. והאמת גם לא ממש הרגשתי צורך, המקלחת זה לרוב הכמה דקות הרגועות שלי בלעדיו.

אז הוא בא להיות איתי. היה חמוד ומתוק וחייכן. התנפל על הציצי, ותוך כדי הסתכל מסביב בעניין רב. אף פעם לא היה בתוך האמבטיה הגדולה, רק בקטנה שלו. ותמיד גם בחצי שכיבה ולא בישיבה.
אחרי שהוא ינק הושבתי אותו עליי והוא הסתכל על הקירות ועל הברז. על המים. שיחק קצת עם הכוס שלו. היה מבסוט.

היינו בפנים עד שנהיה קריר והוא קצת איבד סבלנות.
בעלי הוציא אותו, אני התפנקתי בעוד קצת מים חמים ויצאתי גם.

הרגשתי גמורה ממש.
כל הגוף מותש, כמו אחרי שחייה בבריכה.
כמה זמן לא הרגשתי ככה!
אני כל הזמן עייפה וכואבת, אבל זאת מן עייפות נעימה. כאילו הגוף רך כזה.

הוא רצה לינוק ולישון, ולא ידעתי מאיפה אני מביאה כוחות להרדים אותו עכשיו...
בעלי הכין לנו אוכל, ואני הצלחתי בכוחותי האחרונים להרדים את סרבן השינה הקטן (הוא בהחלט התנגד, למרות שהיה ברור שהוא כבר ממש עייף....).

---

אני מרגישה שמה שאני צריכה, זה לא זמן בנפרד מלולו. אלא יותר זמנים כאלה, או כמו ההליכה. שאנחנו יחד, אבל עושים דברים שנעימים לי, שאני מרגישה שאני מתחזקת ומתפנקת קצת. שאני חיה...
ולא רק הנקה-הרדמה-הרגעה של בכי-מנשא-כדור פיזיו, ובין לבין לאכול/להתקלח/לרוץ לשירותים מהר מהר לפני שהוא בוכה...

עכשיו רק חסר שנישן בלילות איזה 3-4 שעות רצוף בכל פעם... שיהיו לי קצת כוחות לכל זה.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אני מרגישה שמה שאני צריכה, זה לא זמן בנפרד מלולו. אלא יותר זמנים כאלה, או כמו ההליכה. שאנחנו יחד, אבל עושים דברים שנעימים לי, שאני מרגישה שאני מתחזקת ומתפנקת קצת. שאני חיה...
זו תובנה ממש יפה, ומאד אהבתי את איך שניסחת את זה לעצמך...
התיאור על האמבטיה המשותפת ממש משמח!

[בשמת_א*]

ואם כוס יין זה מה שחסר לך (-: אז תתפנקי לך מייד אחרי הנקה שלהערכתך יש סיכוי שתתן לך רווח של שעתיים לפחות.
האלכוהול מתפרק בערך בין חצי שעה לשעה אחרי השתיה, אם זו כמות של כוסית יין. ככל שהכמות יותר גדולה לוקח יותר זמן לגוף לפרק את האלכוהול. אז אם שתית כמות קטנה, והנקת רק אחרי שעתיים או יותר, כנראה כלום לא יעבור אליו (-: או ממש מעט מאוד. והוא כבר גדל, הכבד שלו יכול לפרק שרידים של אלכוהול בחלב.

[פרח_בית*]

היום בבוקר קרה נס.
התעורר כרגיל ב5... ינק וקצת התלונן.
כבר יומיים כשאנ ישנה אותו במיטה אח"כ הוא שם ראש לרגע, אבל מרים אותו ומיד מתחיל לשחק.
אז הבוקר אחרי שהוא ינק הזזתי אותו למיטה שלו, הוא שכב על הבטן, טפחתי לו על הגב והוא הניח ראש.
חיכיתי שהוא ירים אותו וזה פשוט לא קרה... תהיתי אם אני צריכה לדאוג....

קיצר, נרדם!

ישן כמה דקות, ואז הרים ראש והתהפך לגב... (כרגיל).
הראש שלו היה צמוד אליי, ליטפתי לו את הבטן והוא שוב נרדם!
נראה לי כבר 3 חודשים שהוא לא ישן על הגב...

אחרי כמה דקות התעורר שוב, הפכתי אותו לבטן והוא נרדם שוב.
וככה ישנו עד 6 וחצי.
זה היה מוזר מאוד

בכלליות היה לילה די, סבבה.
בערב בכה בגלל הבטן, וישבתי איתו המון על הכדור פיזיו עד שהלכו לי הגב והסבלנות...
בסוף בעלי הרדים אותו ב8 וחצי ואני נרדמתי אפילו לפניו.
פעם ראשונה שהסתכלתי בשעון היה 1 בלילה.
זה לא שלא קמנו עד אז.. אבל כנראה קימות קצרות ממש ונרדמתי מיד, אז לא טרחתי להסתכל.
ב1 ינק והיו לו גרפסים אז קמתי והסתובבתי איתו קצת עד שנרדם..
אח"כ קם ב3, שוב אותו סיפור והפעם בעלי קם להרדים אותו אחרי שינק.
ואז ב5 ונרדמנו שוב עד 6 וחצי.
ממש סבבה יחסית ללילות האחרונים.

---

התחלנו היום טעימות.
הוא כבר ממש קופץ לנו על הצלחות בכל ארוחה. אז היום כשהכנו לנו מרק שמתי לו קצת מבטטה והקישוא בסיר נפרד לאידוי.
כשישבנו לאכול נתתי לו קצת בטטה מעוכה עם האצבע שלי, והוא התלהב כל כך שכמעט קפץ על השולחן... אכל עוד כמה ליקוקים כאלה ומאוד נהנה, גם מהקישוא.
אחרי זה לא רצה יותר אז נתתי לו לשחק קצת עם כפית.

נראה איך הבטן שלו מגיבה לזה...
מקווה שיעבור טוב ונמשיך ככה.

[פרח_בית*]

ואם כוס יין זה מה שחסר לך happy אז תתפנקי לך מייד אחרי הנקה שלהערכתך יש סיכוי שתתן לך רווח של שעתיים לפחות.
אז זהו, שזה ממש לא צפוי...
לפעמים למשל כשהולך לישון בערב ישן שעתיים ברצף, ולפעמים קם אחרי 40 דקות. הוא לא בהכרח יינק הרבה, אבל לרוב כן יחפש ציצי כדי להרדם חזרה.
ככה גם ביום, כי מתעורר תמיד אחרי מחזור שינה אחד ולרוב רוצה ציצי כדי להרדם (לפעמים יונק 2 שניות, אבל לפעמים ממש הרבה).
אבל חשבתי שכשהוא הולך לישון הערב אני אשתה כוס יין, ואז אם יתעורר אחרי שעה בעלי ייתן לו בקבוק. ורק בקימה שאחרי אני אגש אליו.

[פרח_בית*]

ממשיכים להשתפר בהדרגה.

היום עבר יום שלם כמעט בכלל בלי בכי.
רק פעמיים באוטו, ממש קצר כל פעם רק איזה שני רחובות עד שהגענו.
בבוקר ביקרנו בעבודה של בעלי.
לולו מאוד התעניין, הסתכל מסביב מרותק. לא בכה מאף אחד ואפילו הסכים שמישהי אחרת תחזיק אותו.
מרוב עניין התקשה מאוד להרדם... אבל בסוף הצליח לישון במנשא כמעט שעה.

חזרנו הביתה בצהריים.
נסעתי איתו לבד אחרי שהרבה זמן לא העזתי. זאת היה נסיעה קצרה, והוא לא בכה! קיטר קצת אבל לא נכנס לבכי.
בבית נרדם די מהר. ישן שעה ורבע עליי (חלק מהזמן גם אני ישנתי), התעורר לינוק ואז ישן עוד שעה במיטה.
כל הזמן חיכיתי שהוא יתעורר והוא המשיך לישון. זה היה ממש מפתיע.

כשקם אכל שוב בטטה וקישוא בהתלהבות רבה.
ואז הלכנו לקניון לכמה סידורים. פעם ראשונה.
הוא היה בעגלה ובהתחלה נהנה מאוד.
רצה את כל מה שהיה במדפים.בשלב מסוים היה כבר רעב ועיף ומוצף אולי ואיבד סבלנות. הנקתי אותו (פעם ראשונה השתמשתי בסינר הנקה והוא דווקא היה סבבה עם זה). לא היה נראה לי שיש סיכוי שהוא יירדם שם אז הלכנו לאוטו.
זה היה השלב הכי קשה, כי הוא ממש בכה ולא ידענו מה לעשות... כי לא התאים להישאר איתו שעה עד שיסיים לישון...
החלטנו ליסוע לחנות האורגנית שקרובה לשם ושהוא יישן עליי בזמן שבעלי יעשה קניות.
הנסיעה הייתה ממש קצרצרה, אבל היה קשה להרגיע אותו. בסוף הצלחתי חלקית.
כשהגענו שמתי אותו במנשא, לקח לו זמן כי הכל היה נראה לו מעניין אבל הוא נרדם.

המשכנו בקניות עד שהוא סיים לישון, ואז ינק וחזרנו הביתה.
הוא לא היה רגוע במיוחד, ושני רחובות לפני הבית התחיל לצרוח...
ברגע שהגענו נרגע.
בבית באמבטיה פתאום התעורר וחייך והיה מבסוט.
הנקתי אותו והוא נרדם ועכשיו ישן במיטה.

סה"כ ממש מרגישים שיפור מיום ליום.
נרדם לרוב יותר בקלות (כשאין גירויים), חוץ נבהל ממקומות ואנשים. לפעמים נבהל ממשהו נקודתי וממש בוכה... אבל נרגע בחיבוק או הנקה.
מאוד סקרן וכל הזמן נהנה להסתכל מסביב.
פחות בוכה.
יונק הרבה יותר טוב.
הלילה כמעט ולא היו לו גרפסים! כמובן שהתעורר מספר לא ברור של פעמים, אבל כן מרגישה שיפור בלילות. מצליחה יותר פעמים להניק מתוך שינה וככה לא מתעוררת לגמרי. הלילה קמתי מהמיטה רק פעם אחת.
והוא גם הצליל לינוק בשכיבה על הצד, שעד עכשיו היה לו ממש קשה ותוך רגע היה כמעט נחנק.

אתמול היינו קצת בטבע והוא היה פשוט מאושר.
זה היה מקום נגיש, אז הוא ישב בעגלה ולא הפסיק להסתכל מסביב ולחייך.
פעם אחרונה שהיינו בטבע הוא פשוט ישן עליי במנשא והתבאסנו שהוא לא רואה מה קורה סביבו בכלל...
איפה שהיינו אתמול קרוב לפה, אז חשבתי שאסע איתו לשם מדי פעם בבקרים כשיהיה פחות חם.
מקווה למצוא שותפות להיפגש איתן שם ואז זה יהיה בכלל מעולה.

צריכה לקחת אותו יותר לטבע ופחות למקומות סגורים, כי שם הוא מוצף יותר ונראה לי שנכנס קצת לחוסר שקט.
פשוט בגלל החום ממש קשה לי... מקווה שבקרוב טיפה יתקרר.

דודה שלי הביאה לנו ספרי ילדים שהיו אצלה בבית, אז נתחיל גם לספר לו קצת סיפורים.
בינתיים עוד לא הספקנו, אבל הוא ראה אותם וכמובן התלהב ממש מהציורים והצבעים.
נראה לי שזה יהיה נחמד (נראה לי שאתחיל מסיפורים שאני מכירה בעל פה - חמישה בלונים, תירס חם. אולי גם הבית של יעל. כדי שהוא יוכל להסתכל בתמונה בקצב שלו ואני לא אהיה תלויה בספר כדי לספר).

יצא קצת מבולגן...
אני עייפה האמת.
אני אלך גם לישון עכשיו. מקווה שיש לי קצת זמן עד שיקום.

אה - ואתמול בערב שתיתי כוס יין!
זה היה ממש כיף.
כמובן שהוא התעורר אחרי 45 דקות... אבל בעלי נתן לו בקבוק והוא נרדם שוב, ועד שהוא התעורר פעם שניה עברו בערך שעתיים וחצי מאז ששתיתי אז היה סבבה.

[קור_את*]

נשמע שלולו מתפתח באופן נפלא!!

שיתוף הפעולה בינך לבין בעלך הוא גם נפלא.

[דו_כיפת*]

@}

[פרח_בית*]

פורקת קצת.
הוא גדל, ואנחנו כבר הרבה יותר בטוב. אני מרגישה שאני מבינה אותו, מצליחה להרגיע אותו יותר. יודעת מה הוא צריך (לרוב).
ועדיין אני נתקעת כל פעם מול ההערות המעצבנות של המשפחה.
אני ממש מצמצמת מגע, מגיעה בתדירות נמוכה.
לשמחתי לולו כבר מגיב הרבה יותר טוב, מתעניין בכולם ולא בוכה כשנכנסים לחדר. אז מבחינתו זה יותר סביר.

אבל ההערות האלה. אוף איתם.

עוד לפני שהשכבתי אותו לישון בכלל, התחילו לשאול שאלות על איך הוא ישן.
הוא נרדם בעגלה?
הוא עוד אוכל בלילה? (אה הוא בן חצי שנה? אז יש לו עוד חודש. אני בלב - "???מה??" . אני במציאות - "אוקיי..." ).

כשהיה עייף הרדמתי אותו במנשא. קשה לו להרדם במקומות זרים כי הכל מעניין אותו מדי. וגם ידעתי שככה יהיה לי קל יותר להרדים אותו חזרה אם יתעורר מהרעש.
כמובן שהתחילו הערות...
"למה הוא לא ישן בעגלה? את מפנקת אותו"
"למה את טופחת עליו? סתם הרגלת אותו לזה"

ניסיתי לענות אבל ראיתי שזה רק מחמיר,
אז בשלב הזה אמרתי שלום והלכתי לחדר לנוח יחד איתו.

גם ככה אני מפורקת מעייפות. ממש אין לי כוח לשטויות האלה.
קמנו כל שעה בלילה. ובין 3 ל5 אני לא הצלחתי להרדם בכלל. בזמן הזה הוא התעורר בערך 4 פעמים... חלק מהזמן נרדם בחזרה עם טפיחות (שכמובן אני הרגלתי אותו אליהן...) וחלק מהזמן רצה ציצי.

וגם הדרך לפה הייתה קשה.
בהתחלה כמעט נרדם, אבל אז התחיל לבכות חצי מתוך שינה, עד שזה הפך לצרחות. אז עצרנו להרדים אותו וזה לקח חצי שעה...
לפחות אח"כ הצליח לישון שאר הדרך.

שונאת לצאת מהבית...

[בשמת_א*]

אוי כל כך מבינה אותך
נראה לי שבהדרגה את לומדת בדיוק איך להתמודד עם ההערות ה[מצנזרת]:

אמרתי שלום והלכתי לחדר לנוח יחד איתו


אני במציאות - "אוקיי..."

או במלים אחרות:

• פשוט לנתק מגע, לאכול (מקווה שלפחות מאכילים אותך!) ולפרוש לנוח איתו...
• לא לענות בכלל. להגיד דברים כמו "אוקיי", "אהה", "המממ", ובעיקר - לא לענות. בלב להגיד "לא העסק שלך" ובחוץ פשוט לתת מבט בעיניים של מי ששואל עם הרמת גבה קלה ולא לענות. להתאמן בלשתוק בקפדנות P-: זה באמת הדבר היחיד שעובד.

בהדרגה זה יהפוך לטבע שני, להגיב כמו מאפיוזו ולא לענות על שאלות קיטבג, עד שזה כבר לא ידרוש ממך שום מאמץ (דמייני איזה אידיוט שואל את "הסנדק" שאלה שממש אין סיכוי שהוא יענה עליה. הוא תוקע מבט, ולא עונה. קפיש? (-: ).

[קור_את*]

בהדרגה זה יהפוך לטבע שני, להגיב כמו מאפיוזו ולא לענות על שאלות קיטבג, עד שזה כבר לא ידרוש ממך שום מאמץ (דמייני איזה אידיוט שואל את "הסנדק" שאלה שממש אין סיכוי שהוא יענה עליה. הוא תוקע מבט, ולא עונה. קפיש?

בדיוק.

ולפחות עד שלולו בן שנה וחצי ומתרוצץ, לצמצם מפגשים משפחתיים לפעם בזמן רב מאוד.
עברת מספיק. יש לך תינוק שהיה פג לגדל. אין זמן וכוח למחלישים למיניהם.

[יולי_קו]

איזה מתוקים אתם!
זה משמח שהוא גדל, מתקשר, ושאת מרגישה הקלה (גם אם קלה) בנטל.
הלוואי שהייתי יכולה להחזיק את לולו ולטייל איתו בגינה, בזמן שאת מתקלחת ושותה כוס יין. ואז, כשהוא ירדם עלי במנשא (הייתי מרדימנית אלופה בזמנו, אז אולי גם לולו ישתעמם עלי וירדם בקלות?), אני אכין לך פשטידה.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

יוליקו איזו תגובה מתוקה! בא לי שתבואי לטייל איתי להרדים אותי ולהכין לי פשטידה

[מיכל_בז*]

בדיוק אתמול נזכרתי בהתחלה של עלמה ואיך זה היה מעייף כל הזמן להסביר את עצמי ולהתגונן. לא מבינה למה זה בכלל ככה, אתם ההורים שלו. חלאס.

לפחות אחרי שמתרגלים לזה שאת משוגעת, יורדים לך מהוריד. אבל זה לוקח קצת זמן.

[פרח_בית*]

יוליקו איזו תגובה מתוקה!
לגמרי!
מתי את באה לארץ?

לגבי ההערות, עבר יחסית בסדר. אבל באופן כללי המפגש לקח מאיתנו הרבה כוחות...
לקח שעה עד שיצאנו משם כי רצינו שלולו יירשם בסל קל לפני שיוצאים והוא לא הכי שיתף פעולה...
בסוף זה כן עבד, הוא ישן חצי דרך ואז קם מחייך. רק ממש לקראת הבית בכה טיפה.

הלילה היה מתיש, וגם בבוקר קם רוטן. בסוף פשוט הכנסתי אותו למנשא. הוא התעצבן קצת ונרדם.
אולי זה כי אכלתי אתמול קצת מוצרי חלב, ואולי סתם היה מוצף קצת מכל האנשים וההתרחשויות.
מקווה שיקום טוב יותר.

אז בשלב הזה אמרתי שלום והלכתי לחדר לנוח יחד איתו.
אתמול בצהריים זה היה מדהים. נכנסתי איתו לחדר, הוצאתי מה נשא והנחתי במיטה. הוא ישן. התעורר אחרי מחזור שינה אחד, הנקתי וקמנו לכמה רגעים והוא נרדם חזרה. שמתי אותו במיטה לידי. נרדמנו שנינו לשעה, הוא התעורר, ינק כמה רגעים ונרדם שוב במיטה. אני כבר לא הצלחתי להרדם אבל המשכתי לנוח לידו. הוא ישן סה"כ שעתיים וחצי! במיטה, עם התעוררויות ממש קצרות בין לבין.

---

המשך הערות.
כבר התחילו לשאול אותי אם אני חוזרת לעבודה/מכניסה אותו לגן.
שאלה לגיטימית.
רק מפתיע אותי שכשאני אומרת לא שואלים אותי "למה?".
האמת שאני יכולה לחשוב על הרבה סיבות...
אבל לרוב עונה בהתאם לשואל או לשאלה.

אם זה למה אני לא חוזרת לעבודה - אומרת שגם ככה תכננתי לעזוב שם (ואז זה כאילו אני סתם מובטלת .
אם זה למה אני לא מכניסה אותו לגן - לפעמים אני זורמת אם תשובה שהם נותנים בעצמם תוך כדי (כי הוא פג? כן. כי הוא תינוק קשה? כן).
לפעמים אומרת סתם שבינתיים ככה.

מה שכן, חשבתי שזה יתחיל רק כשהוא יהיה בן שנה ככה...
משערת שאז זה כבר יבוא עם ההערות.
אתכונן נפשית מראש.

מצחיק אותי שאם הייתי חוזרת לעבודה ומשאירה איתו עם מטפלת כנראה לכולם זה היה נראה יותר הגיוני...

לאכול (מקווה שלפחות מאכילים אותך)
כן כן, אכלתי יפה. למרות שפחות בריא ממה שאנחנו אוכלים בבית (יצא יותר מדי לחם לבן ועוגות).

ולפחות עד שלולו בן שנה וחצי ומתרוצץ, לצמצם מפגשים משפחתיים לפעם בזמן רב מאוד.
אני באמת מאוד מצמצמת, ביחס למה שרגילים במשפחה. משתדלת אם כבר כן ללכת אז לבקר אנשים ספציפיים ולא מפגשים גדולים, ככה יותר קל לי להתמודד.
מה שכן, חשבתי שעכשיו לולו יהנה מזה. אז נלך יותר. סה"כ עבר סביר מבחינתו, היה קטעים שממש נהנה ושיחק. אבל היו גם קטעים שראיתי שהעומס מציף אותו וברחנו לחדר להנקה.
בעיקר כשיש הרבה ילדים סביבו. הוא מתעניין אבל אני רואה שזה יותר מדי לו. הם כולם רוצים לשחק איתו והוא צריך אחד אחד, מקסימום שניים (כולם יותר גדולים, אין עוד תינוקות קטנטנים כרגע).

עוד דבר שחשבתי עליו לגבי כל המעירים למיניהם לגבי השינה.
שאני זוכרת את הילדים שלהם בגילו. לא יודעת איך היו הלילות, אבל הייתי שומרת עליהם הרבה ויודעת איך הם היו נרדמים ביום.
זוכרת בוודאות שהייתי מרדימה אותם על הידיים עם קפצוצים וקולות. שזה היה לוקח זמן ותמיד ממש כאבו לי הידיים מזה.
שלפחות אחד מהם היה קשה ביותר להניח במיטה וזה דרש כמה ניסיונות וזהירות רבה. והיה מתעורר קבוע אחרי מחזור שינה אחד ואז היה צריך להרדים אותו שוב.
שכשהייתי מסתובבת איתו בחוץ בעגלה, אם היה עייף העברתי למנשא וככה נרדם. זוכרת את עצמי נכנסת לאוטובוס כשהוא ישן עליי במנשא והעגלה ריקה.

בלי שום ביקורת על הילדים עצמם כמובן. אני אוהבת אותם מאוד. וגם אז היה נראה לי לגיטימי להרדים אותם ככה.
אולי לפעמים היו נרדמים גם בעגלה, לא זוכרת. אבל זה בטח לא איזו המצאה של לולו... להירדם על הידיים וקושי לעבור למיטה.


ועוד דבר זה שכדי שלא יחרפנו לי אותו, אני כל הזמן צריכה להגיד לכולם שהוא רגיש אז שיהיה עדינים. או שלא ירעישו לידו כי הוא ייבהל /יתעורר.
לדעתי הוא בכלל לא רגיש, אלא פשוט תינוק... אבל אחרת הם לא מבינים.
הוא למשל יכול לישון אחלה כשיש רעש של בלנדר או זיקוקים. לא נבהל אתמול כשהתפוצץ בלון.
אבל מתעורר אם נשטוף כלים ויהיה רעש של צלחות וסירים (הכיור לא ממש רחוק מהמיטה השלו...). זה נראה לי נורמלי כזה... אם בעלי ישן בבוקר ואני עושה כלים, הוא תמיד משתגע שאני עושה "טוח טאח" על הבוקר...
או בוכה אם מישהו שהוא לא ממש מכיר מתקרב אליו מדי.
או שילד צועק בפתאומיות ממש ליד האוזן שלו.
או כשילד חוטף לו צעצוע מהיד... או תופס לו את הרגל (לא מאמינה בכלל שאני צריכה להגיד יותר מפעם אחת שזה לא בסדר. ולא, לא מדובר בפעוט בן שנה וחצי שלא מבין שלא חוטפים).
הוא מתקשה להרדם ברעש, אבל אחרי שהוא ישן עמוק אין בעיה שנדבר לידו, הוא לא יתעורר.

זאת נחשבת רגישות יוצאת דופן?...
אוהבים להגיד לי שזה בגלל שהוא ילד ראשון אז הוא רגיל שיש שקט בבית.
וכמובן שצריך להרגיל לאותו לישון ברעש...
לי זה נראה ממש נורמלי ולא מבינה איך אפשר להרדם כש15 איש מדברים לידך (בעיקר אם אתה סקרן כמו לולו ואתה רוצה לשמוע מה הם אומרים...).

עכשיו אין לי בעיה שיגידו לי מה שהם רוצים. אבל כשהוא יגדל לא רוצה שיגידו לו דברים כאלה, ויכניסו לו לראש שהוא יוצא דופן או לא בסדר.

כשבעצם הוא ממש אדיר וחכם וסקרן ולדעתי מגיב ממש נורמלי לדברים.

[פרח_בית*]

לפחות אחרי שמתרגלים לזה שאת משוגעת, יורדים לך מהוריד. אבל זה לוקח קצת זמן.
המשפחה הקרובה (הורים/אחים) באמת התרגלו כבר נראה לי. איתם יותר קל לי לאחרונה.
המשפחה הרחוקה יותר עוד בהצקות... (חוץ מהדודה המקסימה שלי שאמרה לי אתמול - מה הן עשו? עצבנו אותך? בואי הם יגידו לך סליחה. והלכה לנזוף בשמי)

[בשמת_א*]

מציעה תשובה אולטימטיבית (בחינם, מבצע, רק היום): "לא יודעת".

מתי את חוזרת לעבודה? לא יודעת.
תקחי מטפלת? לא יודעת.
מתי תשלחי אותו לגן? לא יודעת.
איך הוא ישן? לא יודעת.
וכך הלאה P-:

[שקטה*]

חחחח כן "לא יודעת" זו התשובה האולטימטיבית. הכי טוב גם אם אפשר אחרי הלא יודעת לשאול אותן מה הן עשו כשהילדים שלהן היו בגיל הזה באותו נושא, זה לגמרי מעביר את הפוקוס אליהן וגם נותן להן תחושת חשיבות שאת מתעניינת בהן ובבחירות שלהן ואולי אפילו תיישמי.
לגבי השינה תהיתי אם לפעמים את שמה אותו לישון על הבטן? אני יודעת שזה לא מומלץ מבחינת סכנה למוות בעריסה ואולי הסיכון נחשב לגבוה יותר בפגים, אבל אני גיליתי שהשנייה שלי נרדמת הרבה יותר בקלות וישנה יותר טוב על הבטן ומשכיבה אותה ככה ביום. כשמשכיבה אותה ללילה אני גם לפעמים משכיבה על הבטן אם אני רואה שקשה לה להירדם והופכת לגב כשהיא ישנה עמוק. אני חושבת שזה ממש עוזר ולדעתי יותר טבעי ונעים להם לישון על הבטן.

[שקטה*]

אז כמובן שצריך להיזהר אבל אולי אפשר לתת לו להירדם ככה במיטה ולהפוך לגב כשהוא ישן עמוק?

[שקטה*]

אגב אני מסכימה איתך לגבי האמירות השטותיות על הירדמות ברעש - אין הרבה מבוגרים שמסוגלים לזה וזה לגמרי לגיטימי בעיני להזדקק לשקט כדי להירדם, או לפחות שקט יחסי. מה שמפריע להירדמות זה פחות רעש רקע קבוע ויותר רעשים פתאומיים כמו צעקות, צלצול טלפון או כלים שמקישים אחד בשני. כך שהעניין של הירדמות ברעש נכון בעיני כשמדובר בלהירדם בעגלה ברחוב וכו' אבל דווקא עובד פחות טוב בבית כשיש שקט שפתאום מופרע על ידי רעש פתאומי שמקפיץ. גם חמותי אוהבת לדבר על זה שצריך להרגיל לישון גם עם רעש מסביב אבל אני תוהה אם מי שאומר את זה מסוגל להירדם עם רעש? במיוחד רעש של מפגש משפחתי... וגם עד כמה זה באמת עניין של הרגל ולא פשוט של אופי או יכולת של אדם בלי קשר למה שהרגילו אותו? הרי יש כאלה שישנים עמוק ונרדמים בכל מצב וכאלה שלא ואני לא חושבת שזה כל כך קשור למה שהרגילו אותם בילדותם.

[פרח_בית*]

בחינם, מבצע, רק היום


אני לא מתחייבת לכלום (באמת אין לי מושג עד מתי אשאר איתו בבית... משהו בין שנה ל18 כנראה..).
אבל מתישהו זה כבר ייראה להם מוזר (כי הוא צריך ללכת לגן לפגוש ילדים וללמוד דברים וכאלה... כאילו לא עבדתי בגן ואני לא יודעת מה "מלמדים" ילדים בגיל הזה...).
אמשיך עם ה"לא יודעת" , נראה עד מתי זה יתפוס.
במשפחה של בעלי דווקא תומכים בלהישאר בבית עד גיל 3. מעניין מה יקרה אחרי זה.

לגבי שינה - ישן רק על הבטן...
בפגייה שמים על הבטן, כי הם מנוטרים אז אין סיכון.
כשהגענו הביתה שמנו קצת על הגב. לא ממש היה עובד ומאז הוא חזר לבטן. אי אפשר גם להפוך לגב כי הוא מתעורר מיד...
בהתחלה הייתי חוששת ובודקת כל הזמן שהוא נושם. עכשיו כבר לא מפחיד אותי. הוא יודע להתהפך לבד לגב, כמובן מרים ראש ומזיז מצד לצד. והקטע שעל הבטן הם ישנים עמוק מדי אז לא יתעוררו לא נראה לי תקף לתינוק שלא ישן עמוק אף פעם ומתעורר כל 40 דקות, לא?...

[שקטה*]

אגב עוד תשובה לגבי גן ברוח התקופה היא שדווקא רצית אבל בגלל כל הסיפורים שיצאו לאחרונה לתקשורת את מפחדת. אני באמת חושבת שזה הפך ליותר לגיטימי להגיד שאת לא סומכת על אף גן כי אי אפשר לדעת מה קורה שם כשאת לא נמצאת וחושבת שיקבל את הטיפול הכי טוב בבית. באמת שמי שעוד מסוגל להטיף ל"גן" לתינוק בן 6 חודשים אחרי כל הסיפורים שהיו חייב להיות לגמרי לא מודע לעולם שהוא חי בו או אכול רגשי אשמה על זה שהילדים שלו הלכו או הולכים לגן בגיל כזה.

[שקטה*]

טוב שהוא ישן על הבטן. נשמע שבאמת ניסית הכל ופשוט ככה הוא... מאחלת לך שישתפר במהרה. וכן הוא נשמע לגמרי תינוק מדהים ולא "בעייתי" כמו שנותנים לך להרגיש. פשוט יש לו את האופי שלו והצרכים שיש לו כרגע וזה בטוח גם קשור לכך שנולד פג ולא קשור למה שאת עושה או לא עושה... את אמא נהדרת שמנסה לעזור לו ולא סתם לתת לו לצרוח במיטה ושיקפצו לך כולם.

[פרח_בית*]

אגב אני מסכימה איתך לגבי האמירות השטותיות על הירדמות ברעש

מסכימה עם עם מה שכתבת.
בכללי נראה לי שיש לאנשים קטע לצפות כל מיני דברים מתינוקות, שלא מצפים מבוגרים.
כאילו הם לא בני אדם...

חשבתי על זה בהקשר למשל לאלה שמרגילים תינוק להרדם לבד, ואז לא ניגשים אליו כשהוא קורא/בוכה, כי ככה הוא "יתרגל וילמד שאם הוא יבכה ירימו אותו" (לי אישית זאת נראית למידה לגמרי סבבה, אבל מסתבר שלאחרים לא...).
אם למשל אני אהיה בחדר, ואני אקרא לבעלי. והוא לא יגיב. ואני אקרא לו שוב, והוא פשוט לא יגיב. אני די אחטוף קריזה...
לפחות תגיד משהו... "רק רגע, אני כבר בא", "לא יכול, אני באמצע משהו". אבל מה אתה מתעלם ממני??
אז למה מתינוקות מצפים לזה?...

---

לולו היום ביום די מבאס (אבל הוא ממש מתוק, הוא לא בוכה וצועק מכאבים אלא רק רוטן ומתלונן, ונרגע מדי פעם כשאנחנו שרים/מנגנים /מספרים לו סיפור).
אז אחרי די הרבה חירפון שמתי אותו שוב במנשא, קמנו על הכדור, זמזמתי וטפחתי עליו עד שסוף סוף נרדם.
ותהיתי לעצמי איך בדיוק המעירים הנחמדים היו מתמודדים איתו במצב כזה?
בלי לטפוח (כי זה מרגיל אותו), בלי מנשא או ידיים (כי זה מפנק אותו).
חייבת להגיד שניסינו קצת לשים אותו בעגלה, כי הלכו לי הידיים אחרי שכל היום כמעט קופץ לי מהן... הרגיע אותו לכמה דקות בזמן שעשיתי לו פרצופים וכאלה, אבל בשלב מסוים נהיה שוב עצבני ובטח לא היה קרוב ללהרדם.
אז לפי העצות החכמות הייתי אמורה להשאיר אותו לבכות בעגלה אז שיותש?....

הכי טוב גם אם אפשר אחרי הלא יודעת לשאול אותן מה הן עשו כשהילדים שלהן היו בגיל הזה באותו נושא, זה לגמרי מעביר את הפוקוס אליהן וגם נותן להן תחושת חשיבות שאת מתעניינת בהן ובבחירות שלהן ואולי אפילו תיישמי.
הו ממש אוהבים להגיד לי - "אצלנו היו נרדמים בעגלה", "אצלנו תמיד היינו שמים במיטה ברגע שנרדם", "אצלנו בגיל הזה לימדנו אותו לישון כל הלילה", "אצלנו אף פעם לא הרשנו לישון אצלנו במיטה".
אבל אז עושים פרצוף אם אחרי שהם אומרים את זה הוא נשאר עליי במנשא ואני לא מוציאה אותו ומעבירה לעגלה או משהו...
אז לא נראה לי שהם חושבים שאני הולכת ליישם...

תמיד חושבים שזה כי זה תינוק ראשון ורק ההתחלה והנה עוד רגע יימאס לי ואני אפסיק.

תשובה שחשבתי שהייתי צריכה לענות כששאלו אותי על זה כשהוא היה בן חודשיים - שהוא עדיין היה אמור להיות בבטן עכשיו...
אבל עכשיו זה כבר לא בתוקף...

בכלל נראה לי שהם שוכחים שהוא פג, אז הוא כאילו רק בן 4 חודשים עכשיו.
אולי אני אתחיל לחפור להם על מחקרים על קנגורו או ליקויים בוויסות חושי בפגים וכאלה.

עוד תשובה שחשבתי שיכולה להשתיק (למרות שלא באמת רואה את עצמי אומרת את זה...)
זה שחיכיתי לו 5 שנים אז אני רוצה לבלות איתו קצת עכשיו.
חבל שכבר אין לי סימנים של הזריקות בבטן, הייתי מראה להם...

[בשמת_א*]

לא מציעה "לחפור" להם על שום נושא.
כל מה שזה עושה, זה להתיש אותך. אין טעם לבזבז אנרגיות על אוזניים ערלות.

אני רוצה גם להאיר בפנס על מה שכתבת:

אמשיך עם ה"לא יודעת" , נראה עד מתי זה יתפוס

בכלל לא חשוב ש"זה יתפוס". זו הטעות שלך. את מצפה למשהו מהצד השני. כאמור, באתר הזה אנחנו גורסים: ציפיות רק לכריות.
המטרה של "לא יודעת" היא להוריד אותם ממך. שילמדו להפסיק להטריד. זה הכל. את לא נכנסת לדיון מלומד לגבי מתי כן תדעי, ואיך, ומה. זו הטעות של האמהות החדשות ה"נחמדות" שעדיין לא למדו שהן בנאדם ושיש להן זכות קיום בזכות עצמן גם ללא אישורים וחותמות כשרות מהסביבה.
יש כאלה שלא לומדות את זה לעולם. לא ממליצה S-:
כל ההערות האלה לא לעניין. לא באמת מתעניינים בדיעותייך או ברצונותייך או בהתמודדות הקשה שלך עם פג מרובה-צרכים. הם רק רוצים להשפיט אותך, גם אם הם לא יודעים את זה (להוכיח שהם מבינים עניין, הורים מנוסים וחכמים, ואת טיפשה קטנה שעושה מיליון טעויות ומקלקלת את הילד).
המטרה שלך היא למנוע מהם לדרוך עלייך. לא לשכנע אותם, לא להסביר להם, לא להתנשא עליהם, לא כלום. רק לא לאפשר להם לדרוך לך על הרגל.
את לא מחוייבת להם בכלל. אין לך שום חובה לחנך אותם או להסביר להם כמה את חכמה ומתנהלת באהבה ובהיגיון. זה לא רלבנטי.
"לא יודעת" זו הגירסה המנומסת ל- "WTF, עופו לי מהתינוק ותפסיקו לבלבל במוח!" שאת לא רוצה להגיד (ובצדק...).

[שקטה*]

_מסכימה עם עם מה שכתבת.
בכללי נראה לי שיש לאנשים קטע לצפות כל מיני דברים מתינוקות, שלא מצפים מבוגרים.
כאילו הם לא בני אדם...

חשבתי על זה בהקשר למשל לאלה שמרגילים תינוק להרדם לבד, ואז לא ניגשים אליו כשהוא קורא/בוכה, כי ככה הוא "יתרגל וילמד שאם הוא יבכה ירימו אותו" (לי אישית זאת נראית למידה לגמרי סבבה, אבל מסתבר שלאחרים לא...).
אם למשל אני אהיה בחדר, ואני אקרא לבעלי. והוא לא יגיב. ואני אקרא לו שוב, והוא פשוט לא יגיב. אני די אחטוף קריזה...
לפחות תגיד משהו... "רק רגע, אני כבר בא", "לא יכול, אני באמצע משהו". אבל מה אתה מתעלם ממני??
אז למה מתינוקות מצפים לזה?..._

בדיוק!! גם לי אמרו "חכי שיבכה, שיתאמץ קצת כדי לקבל מה שהוא רוצה" לגבי הנקה. נשמע לי הזוי. עם ילד גדול יותר אני לא מחכה שיגיע למצב של בכי ועצבים או מחכה שיגיד לי שהוא רעב כדי לתת לו ארוחת צהריים, נכון? בשעה של ארוחת צהריים אני מגישה ארוחה. אז למה עם תינוק צריך לחכות שיצרח? אישית אני מניקה כל פעם שאני יודעת שהיא בטח רעבה (כי בדיוק התעוררה משינה ארוכה לדוגמה) או כי אני צריכה לצאת ורוצה שהיא תהיה רגועה וכו'. לא מחכה שהיא תדרוש בצרחות רעב כאילו אני לא יודעת שהיא כבר רעבה. כמובן לפעמים קורה שהיא בוכה כי רוצה לינוק אז אני מניקה. אבל לא מחכה לצרחות ולבכי כדי להניק.

[שקטה*]

_הו ממש אוהבים להגיד לי - "אצלנו היו נרדמים בעגלה", "אצלנו תמיד היינו שמים במיטה ברגע שנרדם", "אצלנו בגיל הזה לימדנו אותו לישון כל הלילה", "אצלנו אף פעם לא הרשנו לישון אצלנו במיטה".
אבל אז עושים פרצוף אם אחרי שהם אומרים את זה הוא נשאר עליי במנשא ואני לא מוציאה אותו ומעבירה לעגלה או משהו...
אז לא נראה לי שהם חושבים שאני הולכת ליישם..._

בסדר, אז אצלם הכל היה מושלם והם הורים לדוגמה. לדעתי הם כבר שכחו מה היה ואיך כי שוכחים נורא מהר מה היה בכל שלב ובמיוחד בחודשים הראשונים. מי שהתמזל מזלו ונולד לו תינוק קל חושב שזה בזכותו. וגם מי שהתינוק שלו לא קל במיוחד אבל גם לא קשה במיוחד זוכר בעיקר את כל הפעמים שהוא נרדם בעגלה ופחות את הכמה פעמים שלא נרדם בשום אופן או שנרדם על הידיים אחרי מלחמת התשה... ואני די בטוחה שלכולם זה קרה. פשוט שכחו. ומי שהתינוק שלו היה "קשה" בדרך כלל זוכר יותר ויידע להגיד לך שכמוך הוא ניסה הכל...

[אמיגדלה*]

אמשיך עם ה"לא יודעת" , נראה עד מתי זה יתפוס.
עד שיימאס לך.
ואז תחילי להגיד "מחר".
מתי תגמלי אותו / תרשמי אותו לגן? מחר.
מתי תשכיבי אותו לישון בעגלה? מחר.
מתי תרגילי אותו לרעש? מחר.
כעבור חודשיים: "אוי, באמת שכחתי מזה. אתחיל מחר".
כעבור שנתיים: (את יכולה לנחש?)

_המטרה שלך היא למנוע מהם לדרוך עלייך. לא לשכנע אותם, לא להסביר להם, לא להתנשא עליהם, לא כלום. רק לא לאפשר להם לדרוך לך על הרגל.
את לא מחוייבת להם בכלל. אין לך שום חובה לחנך אותם או להסביר להם כמה את חכמה ומתנהלת באהבה ובהיגיון. זה לא רלבנטי.
"לא יודעת" זו הגירסה המנומסת ל- "WTF, עופו לי מהתינוק ותפסיקו לבלבל במוח!" שאת לא רוצה להגיד_
|Y||Y|
מדהים אותי איך פעם אחר פעם את אשכרה מאמינה שמחובתך לענות.

[יולי_קו]

יוליקו איזו תגובה מתוקה!
תודה פרח בית ו קרן שמש מאוחרת !
כתבתי מעומק לבי, והתגובות שלכן עשו לי טוב.
הרבה אושר וגם קצת יותר קלות לכולנו.

[אוליב*]

_עד שיימאס לך.
ואז תחילי להגיד "מחר"._

מזכיר לי שהכרתי מישהו שלשאלות מתי כאלה תמיד היה משיב "אחרי מחר".

[קור_את*]

המטרה של "לא יודעת" היא להוריד אותם ממך. שילמדו להפסיק להטריד. זה הכל. את לא נכנסת לדיון מלומד לגבי מתי כן תדעי, ואיך, ומה. זו הטעות של האמהות החדשות ה"נחמדות" שעדיין לא למדו שהן בנאדם ושיש להן זכות קיום בזכות עצמן גם ללא אישורים וחותמות כשרות מהסביבה.

בדיוק. הלוואי שהיתה לי אז את היכולת שלא להתעניין כלל בדעות של אחרים בנוגע להורות שלי. זה היה חוסך כל כך הרבה אנרגיה.
_בכללי נראה לי שיש לאנשים קטע לצפות כל מיני דברים מתינוקות, שלא מצפים מבוגרים.
כאילו הם לא בני אדם.._

זה כל כך נכון!!!!!!!! תמיד אני חושבת על זה. מצפים מהם לישון, כשמבוגרים רבים מתקשים בזה. מצפים מהם להיגמל מכל מיני דברים צ'יק צ'ק, כשמבוגרים לא מצליחים להיגמל מהרגלים והתמכרויות למיניהן.

[פרח_בית*]

לקח לי זמן להגיע לשבת לכתוב...

אגב עוד תשובה לגבי גן ברוח התקופה היא שדווקא רצית אבל בגלל כל הסיפורים שיצאו לאחרונה לתקשורת את מפחדת
גם בעלי אמר שזאת סיבה יותר מקובלת.

או אכול רגשי אשמה על זה שהילדים שלו הלכו או הולכים לגן בגיל כזה.
לא בטוחה שזה עניין של רגשות אשם, אני די בטוחה שלאנשים ממש ברור שמה שהם עשו זה הרגיל והנורמלי ולא ממש מבינים למה אני עושה אחרת.
ובאמת אחת הסיבות שאני לא מרגישה נוח להסביר או לפרט זה כדי שלא אצא שאני אומרת שהם לא בסדר (שלא נתנו לילד לישון על הידיים/ששלחו מוקדם לגן/שלא הניקו וכו').

בכלל לא חשוב ש"זה יתפוס". זו הטעות שלך. את מצפה למשהו מהצד השני.
אוקיי, מקבלת.
יש אנשים שאני בכלל לא מנסה להסביר כי לא ממש אכפת לי מה הם חושבים... אבל יש אנשים שכנראה יותר קשה לי פשוט למסמס את מה שהם אומרים ולכן אני מרגישה צורך להצטדק.
מה שכן, זה באמת לא עובד אז כנראה כדאי שאני אפסיק.
במקרה שכתבתי עליו, בתכלס אני בכלל מצטערת שיצאתי מהחדר עם לולו במנשא. באמת שהסיבה שבכלל שמתי אותו במנשא, הייתה כי רציתי להיות עם אנשים ספציפיים בסלון, כי לא ראיתי אותם הרבה זמן. וידעתי שרק ככה הוא יישן טוב. אבל בסופו של דבר אותם האנשים הציקו לי אז חזרתי לחדר...

עם רוב האנשים אני מצליחה לאט לאט פשוט לצמצם אינטראקציה.
אבל מסבתא שלי למשל אני מאוד מתבאסת. אני לא רואה אותה הרבה כרגע, והיא במצב בריאותי לא משהו. ובמקום שאני אוכל לשבת איתה קצת ולשאול מה שלומה וכאלה, היא ישר מתקיפה עם הערות ואי אפשר ממש לדבר על שום דבר אחר...
תכלס אני מכירה שהיא ככה, אבל הסיטואציה מבאסת. יוצא שאני מחליפה איתה שתי מילים ומתרחקת כי נמאס לי מזה...

_אמשיך עם ה"לא יודעת" , נראה עד מתי זה יתפוס.
עד שיימאס לך.
ואז תחילי להגיד "מחר"._
אורי אז לא יודעת או מחר לשאלות של "מתי".
אבל מה עם שאלות של "למה"?
אני נתקעת ולא יודעת מה לענות בלי להסתבך בתוך תשובה ארוכה שרק מעוררת יותר הערות...
"למה את נשארת בבית/למה את לא חוזרת לעבודה/למה את לא שמה אותו בעגלה"
פתאום נשמע לי מתבקש לענות "ככה" אבל מרגיש ממש לא מנומס...

בכללי נראה לי שיש לאנשים קטע לצפות כל מיני דברים מתינוקות, שלא מצפים מבוגרים.
עוד בהקשר הזה. חשבתי על כל העצות לרווח הנקות, לפערים של 4 שעות או יותר (תפסיקי לתת לו כל רגע, הוא רק עכשיו אכל וכו) .
נגיד כשהייתי בעבודה, הייתי אוכלת ב8 וחצי, וב12 כבר הייתי מורעבת. לרוב הייתי אוכלת איזה פרי או משהו לפני ארוחת צהריים. לא יכולה לדמיין שמישהו היה אומר לי שאסור לי כי לא עברו 4 שעות... מה זה המשטר הזה? דיאטה לתינוק בן חצי שנה?....
שלא נדבר על זה שזאת גם השתייה שלו, ואז זה בכלל מרגיש התעללות... שתינוק יהיה צמא ולא יקבל ציצי כי עוד לא עברו 3/4 שעות (המספר האקראי שהומצא ע"י אותו אדם...)

או לגבי השינה.
חצי מהלילות אני מוצאת את עצמי ערה שעה כי לא הצלחתי להרדם.
לא יכולה לדמיין שכועסים עליי בגלל זה כאילו אני עושה בכוונה וצריך ללמד אותי הרגלים... הרי זה לא עניין של הרגל, אני מנסה ופשוט לא מצליחה. גם ככה זה מתסכל.. מה אני צריכה עוד שיעשו לי סדנאות חינוך בגלל זה?

[פרח_בית*]

לולו גדל מיום ליום.
השבוע צחק צחוק מתגלגל פעם ראשונה! זה היה כזה חמוד. אבל רק בעלי מצליח להצחיק אותו ככה... איתי הוא רק מחייך...

וגם סוף סוף למד להתהפך מהגב לבטן!
אז עכשיו הוא כבר לא נתקע כל רגע על הגב וכל היום הוא עסוק בלהתגלגל מצד לצד.
מה שכן, צריך הרבה יותר להשגיח עליו, ומפחיד להשאיר אותו במיטה... בינתיים אני חוסמת עם כרית כבדה אבל צריכה לחשוב על פתרון טוב יותר.

בלילות כל פעם שהוא מתעורר הוא מתגלגל ומתחיל לשחק במיטה ואני צריכה מהר להרגיע אותו שיחזור לישון. נהיה שובב כזה.

עם האוכל עשינו כמה ימים הפסקה כי כאבה לו הבטן, אבל לאט לאט אנחנו חוזרים לזה.
היום אכל כמעט תפוח שלם (אורגני, קטן), מגורד. תכננתי לתת לו חצי אבל הוא ממש צעק עליי שהוא רוצה עוד ועוד ולא הסכים להפסיק.
טיפה כאבה לו הבטן אבל לממש קצת זמן ונרגע.

---

השבוע נפגשתי עם חברות לפיקניק.
פעם ראשונה שאני ולולו יוצאים ככה לטבע לכמה שעות.
הלך יותר טוב ממה שחשבתי.
זה היה ממש קרוב, בערך 10 דקות נסיעה.
לא ידעתי איך זה יעבור כי אני כמעט לא נוסעת איתו לבד באוטו, הוא קצת קיטר אבל אז שרתי "ידיים למעלה" וזה הרגיע אותו. אז פשוט שרתי את זה בלופ כל הדרך.
כשהגענו הוא עייף, ראיתי שהוא רגוע בעגלה וקיוויתי שהוא יירדם (הוא נרדם עם בעלי פעם אחת בעגלה אז מאז אני מנסה, מה אכפת לי?). כמובן שזה לא עבד אז שמתי אות ומנשא, הוא ינק ונרדם תוך 2 דקות בערך.
הצלחתי לשבת איתו ככה קצת, אכלנו ופטפטנו.
כשקם היה מבסוט ורצה גם לאכול אז נתתי לו אגס.
הכי חמוד זה שהוא עושה הפסקה מהפרי, קופץ לכיוון הציצי, יונק קצת, ואז רוצה עוד אגס.
כמובן שכאבה לו הבטן אס הוא בכה קצת... אבל נרגע די מהר ושיחק על שמיכה על הדשא.
כשהיה עייף שוב נרדם שוב במנשא.
נשארתי עד שסיים לישון ואז היה רגוע יחסית בנסיעה הביתה.
חזרתי מותשת אבל עם מצב רוח טוב.

חברות שלי התלהבו מכמה שהוא גדל, וכמה שהוא יותר רגוע.
פעמים קודמות שהן ראו אותו הוא בכה הרבה, והפעם חייך אליהן והסכים שהן יחזיקו אותו.
התפעלו גם מכמה מהר הוא נרדם במנשא (מה הוא כבר ישן?).
ומאיזה חמוד הוא כשאכל אגס.

הרגיש לי כמה שונה זה מהמשפחה, שרואים רק מה לא טוב. כמובן שמתלהבים ממנו ואורץצרים שהוא חמוד וכו'. אבל בענייני השינה והאוכל יש להם רק הערות בלי שום עידוד או תמיכה... ותכלס זה רוב הזמן איתו כי זה מה שהוא עושה רוב היום...

---

מצאתי אימהות להיפגש איתן באיזור.
מקווה שזה יהיה לי נחמד, אני קצת חוששת מזה. לא מכירה אותן.
אני מאוד גאה בעצמי, כי זה דרש ממני -
למצוא מקומות באיזור שאני רוצה ללכת אליהם (אני כבר איזה שבועיים בחיפושים ומחשבות על העניין).
ליזום פנייה כללית, ואז לשלוח הודעות פרטיות.
כל פעם כזאת התביישתי מאוד והסתבכתי עם הניסוחים. אבל בכל זאת עשיתי את זה.
כל הזמן לא ידעתי מה מתאים לשאול או להגיד. אם לשאול שאלות מעבר או רק לתאם וניפגש כבר...
והכי חשוב - להגיד מה אני צריכה ומה מתאים לי. שאני מעדיפה בחוץ בטבע, וממש קרוב אליי כדי שלולו לא יצעק בנסיעה... למרות שלא הייתי בטוחה שזה יתאים בגלל המיקום והמרחק. אבל היה לי טוב שהכנתי בראש רעיונות ספציפיים.

אז מקווה שזה יילך טוב. ויהיה משהו שימשיך לאורך השנה.
נראה לי שיתאים לנו להיות מחוץ לבית בערך 3 פעמים בשבוע. וביומיים הנותרים להיות בבית במנוחה/קצת בישולים/ארגונים של הבית וכו. ובאותם ימים בערב אולי לעשות הליכה עם בעלי ועם לולו. ואז ייצא שכן יצאנו קצת אבל זה לא יתפוס את כל היום.

ומקווה שלאט לאט הנסיעות יהיו קלות יותר ככה שנוכל גם לקפוץ שנינו לירקן וכאלה, כי כרגע כל הסידורים האלה עברו אל בעלי. ודווקא יהיה לי נחמד לעשות את זה עם לולו.

[קור_את*]

אבל מה עם שאלות של "למה"?

משהו מהניסוחים הבאים. לבחור אחד ותמיד להגיד אותו.

"כי כך אני מעדיפה"; "כי כך נראה לי"; "לא יודעת"; "זאת השיטה שלי פשוט"

במקום שאני אוכל לשבת איתה קצת ולשאול מה שלומה וכאלה, היא ישר מתקיפה עם הערות ואי אפשר ממש לדבר על שום דבר אחר...

אין מה לעשות. האימהות ללולו היא בראש סדר העדיפויות. אם היא מחלישה אותך, אז אי אפשר לפגוש בה בתכיפות גבוהה.
כן אפשר לנסות פעם אחת לומר בתקיפות "אני לא מוכנה לדבר על לולו בכלל."
או "אני מוכנה לשמוע רק דברים טובים!".

חוץ מזה, נשמע שלולו גדל לתפארת להיות גברבר קטן ונמרץ ובעל תיאבון בריא! כיף.

[בשמת_א*]

אבל מה עם שאלות של "למה"?
חותמת על ההצעות של קור את. ולגמרי מתאים פה "לא יודעת" בפרצוף כזה של "וואללה בחיי אף פעם לא חשבתי על זה".
יש כאלה שעונות "ככה אני מרגישה" ועושות פרצוף "רוחני", מהר יורדים מהן P-:

חמודי אוהב לאכול! איזה מתוק! איזה תענוג!

[קור_את*]

היום אכל כמעט תפוח שלם (אורגני, קטן), מגורד. תכננתי לתת לו חצי אבל הוא ממש צעק עליי שהוא רוצה עוד ועוד ולא הסכים להפסיק.

D-:

[קרן_שמש_מאוחרת*]

גם אני חשבתי שהייתי עונה: "כי ככה אני מעדיפה"
גם בין השורות משדר בעיני שזו הבחירה שלך ואת מתקפת ונותנת לגיטימציה לעצמך בבחירות שלך. זו ההורות שאת בוחרת לעצמך ולילד שלך. שיתכבדו ויבחרו לעצמם מה שמתאים להם ויוציאו את אפם מעניינים של אחרים

[יולי_קו]

כל מלה!
גם כמה שלולו הזה חמוד ומתוק (קטן ואורגני ), וגם הניסוחים שמעלי לגבי מה לענות. אני באופן אישי מעדיפה לא להגיד דברים כמו״ רצינו לשלוח לגן, אבל.....״ כשהאמת שונה.

[פרח_בית*]

פריקה על התרנגולת המטומטמת שלנו.
אזהרה - לא נעים לקריאה...

התרנגולות שלנו עברו מהפכות והתקפות שונות, ונשארו תרנגולת ותרנגול.
לפני חודשיים וחצי בערך סוף סוף בקעו אפרוחים. שלושה קטנים וחמודים.

כל תקופת הדגירה היא בקושי זזה. לא יצאה ולא אכלה כמעט.
אחרי שבקעו טיפלה בהם במסירות רבה.
כל הזמן היו צמודים אליה. היא דאגה להם לאוכל, גירשה את התרנגול שניסה להרביץ להם. צעקה כל פעם שהתקרב חתול ומיד באנו לגרש אותו.
הם גדלו יפה, גילינו שיש שתי נקבות וזכר.
המשיכו להיות צמודים אליה די הרבה זמן, יותר ממה שבד"כ קורה אצל תרנגולות ממה שאנחנו יודעים.

בימים האחרונים הם נהיו קצת יותר עצמאיים.
כבר פחות צמודים אליה.
ובאופן לא ברור, הטיפשה התחילה להרביץ לאחת הנקבות.
כל הזמן נתנה לה מכות בראש.
חשבנו שזה קטע כזה של חינוך, או משחקי כוחות או משהו. להראות שהיא החזקה וכו.
גם התרנגול כשרק הגיע היה מרביץ לתרנגולות... יש להם קטע כזה.

אבל היום היא פשוט הרביצה לה עוד ועוד.
בעלי הוציא את האמא מהלול כדי שלא תוכל להתקרב אליה יותר. אבל זה היה מאוחר מדי....
היא גססה וסבלה עד שמתה.

ממש עצוב ומבאס ואני לא מבינה מה עבר לה בראש...
לא שמעתי שחיות עושות את זה.

אנחנו יודעים שהיא קצת משוגעת ומאוד חזקה.
פעם ניסינו להביא עוד תרנגולים ללול ולצערנו היא הרגה אחד מהם... ואז מסרנו את השאר.
אבל לא האמנו שהיא תעשה את זה לאפרוחה שלה, אחרי שהיא טיפלה בה ככה צמוד יותר מחודשיים...

הבטחתי ללולו שאני אף פעם לא ארביץ לו בראש...
(הוא ממש אוהב להסתכל עליהם. מעניין אם ישים לב שהיא נעלמה..)

[פלונית*]

למרות שגם אני חותמת על התשובות של קוראת, מוסיפה עוד משהו.
אחד הדברים המועילים שקראתי פה (נדמה לי מפי יונת) על שאלות "למה" של ילדים, הוא שהם לא תמיד מתכוונים לשאול על סיבה ותוצאה, אלא להביע התעניינות כללית, מן "ספרי לי עוד".
אז גם מבוגרים ככה לפעמים, מסתבר. ברגע שהבנתי את זה, התחלית לזהות מתי שואלים "למה" כביקורת" ומתי כדרך לפתוח שיחה, ומתי כדי ממש להבין את הסיבה.
לשאלות כמו למה את לא חוזרת לעבודה/מכניסה לגן, אפשר למשל לענות (כשמתאים לך שיחה, אבל לא להיכנס להצטדקות) שאת מתכננת לגדל אותו בבית תקופה ארוכה, לפחות עד גיל X ואולי גם יותר. זה לא ממש עונה על למה, אבל זו פשוט שיחה על הנושא. או סתם לספר כמה נעים לך לטפל בו, גם אם זה קשה בד בבד עם הנעים, וכמה שזה עושה לו טוב.

[בשמת_א*]

אבל פלונית, גם "שיחה" במקרים האלה איננה לטובת פרח בית. היא סתם מבזבזת לה כוחות. אלה לא אנשים שמעוניינים ללמוד ממנה ומתעניינים מתוך הסכמה. כל מה שהיא תגיד עלול לשמש נגדה, כדי "להסביר לה" כמה היא טועה.

[דוכיפת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יקרה,
השלמתי פה קריאה באיחור,
אתם פשוט סופר מתוקים ומרגשים @}

כואב הלב על התרנגולת

רק רציתי להגיד, שלא הייתי בטוחה אם יצאתי ברורה, האופציה השלישית, שהיא שיחת מבוגרים: להשאיר את אודי ולצאת לבד: היא לא זמינה בשלב הזה של החיים. פשוט הם קטנים מידי בשביל זה.
הבת שלי עכשיו בת שלוש ועדיין זו אופציה לא ישימה. לכן אני מזכירה לעצמי להזמין חברות עם ילדים, למרות שרוב הזמן כל אחת עסוקה בילדיה ורק נשארות לפעמים כמה דקות של חסד לטובתנו, המבוגרות.
ועדיין זה מתחזק אותי, נותן לי הרגשה רעננה יותר, תחושה של שותפות וממלא בשמחה.
זה לא כ-ל מה שאני רוצה/צריכה אבל משלים חלק, ואני מברכת על כך!!!

איזה חמודים אתם עם התפוח, נמסתי @}

[אמיגדלה*]

_מצאתי אימהות להיפגש איתן באיזור.
אני מאוד גאה בעצמי, כי זה דרש ממני -
למצוא מקומות באיזור שאני רוצה ללכת אליהם.
ליזום פנייה כללית, ואז לשלוח הודעות פרטיות.
כל פעם כזאת התביישתי מאוד והסתבכתי עם הניסוחים. אבל בכל זאת עשיתי את זה._

פרח לב-ארי

|יש|
|בלונים||עוגה|

|Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y|
|Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y|

[אמיגדלה*]

_מסבתא שלי למשל אני מאוד מתבאסת. במקום שאני אוכל לשבת איתה קצת ולשאול מה שלומה וכאלה, היא ישר מתקיפה עם הערות ואי אפשר ממש לדבר על שום דבר אחר...
יוצא שאני מחליפה איתה שתי מילים ומתרחקת כי נמאס לי מזה..._
תשמעי, זו הבחירה שלה.
אם היא בוחרת להתקיף אותך היא תפסיד אותך. עצוב אבל אמיתי.
להחליף שתי מילים ולהתרחק נשמע לי כמו אסטרטגיה מעולה. תמשיכי עם זה, רק בלי ייסורי מצפון. כן עם תחושה שאת עושה את הדבר הכי טוב שאפשר במצב נתון.


_מה עם שאלות של "למה"?
אני נתקעת ולא יודעת מה לענות
פתאום נשמע לי מתבקש לענות "ככה" אבל מרגיש ממש לא מנומס..._
אוהו! פרח חוטאת בחוסר נימוס!!
אין לך מושג כמה נגנבתי מהמשפט הזה.
רגע, וכל הנשמות הטובות שמציקות לך עד שבא לך להתחפף לצד השני של השכונה, הן מנומסות?
הן עדינות? קשובות? מכבדות?
מה זה המחויבות הזאת להיות מנומסת ומתחשבת כלפי מי שאין לו טיפת נימוס והתחשבות כלפייך??

תשמעי, את לא אשמה בכלום, פשוט הגישה הזאת דורכת לי על פצע כואב. כי יש לי חברה שהיתה ככה, שנים, כל הזמן חשבה איך להיות מנומסת ומתחשבת אל ה(תסתמי תסתמי תסתמי) האלה שלא ראו אותה ממטר.
ואת המחיר על זה היא שילמה בגדול. ברגש ובגוף ובחיים עצמם.
ואפילו לא שמה לב!!! שנים לא ראתה את הנזק שנגרם לה, מרוב שהיתה עסוקה בלהתנמס.
בקיצור, הלב נקרע מלראות דברים כאלה. נקרע.


טוב, גמרתי להוציא קיטור על דברים רעים שקרו פעם ושממילא כבר הוכחדו בהצלחה , בואי נחזור לכאן-ועכשיו

אבל מה עם שאלות של "למה"?
"ככה" זו תשובה נהדרת וקולעת, ואיזה כיף שהיא עלתה בראשך
אבל אם היא קצת גדולה עלייך בשלב זה, פשוט תעני את האמת הפשוטה והבסיסית, בלי הסברים:
"כי זה מה שעובד לנו".
הרי ככה זה באמת, נכון?
כל דבר שאת עושה עם לולו, את עושה או כי את יודעת שזה עובד, או בניסיון למצוא מה עובד.
את אמא חכמה ומרפאה בעיסוק מוכשרת. את עושה את מה שעובד ואת מה שהכי מאפשר לכם לתפקד.
לא רוצים להאמין? שלא יאמינו.
רוצים להתווכח? שיתווכחו עם הקירות. צאי החוצה אחותי כלה, ותשאירי אותם עם הצדקנות שלהם. הם יצדקו אתך או בלעדייך.
עדיף לתפוס מרחק מהתרנגולות האלה שיותר מדי פעמים מנקרות לך את הראש.

ואם את מרגישה שאת נחלשת מבפנים, אז חוץ מלזוז לחדר אחר, לחברה טובה יותר או הביתה, תדמייני אותם נשארים לבד עם לולו שלושה-ארבעה לילות ברצף. נראה אותם מדברים אז

[בשמת_א*]

_כי יש לי חברה שהיתה ככה, שנים, כל הזמן חשבה איך להיות מנומסת ומתחשבת אל ה(תסתמי תסתמי תסתמי) האלה שלא ראו אותה ממטר.
ואת המחיר על זה היא שילמה בגדול. ברגש ובגוף ובחיים עצמם._

תגידי, את מדברת עלי?

[קור_את*]

_כי יש לי חברה שהיתה ככה, שנים, כל הזמן חשבה איך להיות מנומסת ומתחשבת אל ה(תסתמי תסתמי תסתמי) האלה שלא ראו אותה ממטר.
ואת המחיר על זה היא שילמה בגדול. ברגש ובגוף ובחיים עצמם.

תגידי, את מדברת עלי?_

גם אני ישר חשבתי שזו את!

[יולי_קו]

אוי, בשמת, זה כל כך נכון!
הכי מדהים זה את - את מינפת את כל הבלגן הגופני והרגשי שנוצר לתהליך צמיחה נפשית מרהיב ביופיו ובתוצאות שלו.

[פרח_בית*]

מותשת מהלילות.
כל כך הייתי רוצה שהוא יישן קצת יותר טוב...
הלכתי לישון ב8! עד 2 וחצי בערך עבר סביר.
כלומר כמובן שהוא התעורר כמה פעמים, אין לי מושג כמה, אבל ינק וחזר לישון די מהר וגם אני נרדמתי בקלות.
אבל ב2 וחצי לי לקח יותר זמן להרדם חזרה, והוא התחיל להתעורר כל חצי שעה או משהו כזה. כל הזמן משהו הציק לו והוא לא הפסיק לזוז. קצת ינק, קצת התגלגל, חירפון כזה.
וב5 כבר התעורר לגמרי. השתולל במיטה, ניסיתי להמשיך לישון אבל הוא היה די עצבני אז זה לא עבד.
הייתי גמורה ומותשת. ב5 וחצי בעלי לקח אותו לסלון כדי שיהיה לי קצת שקט.
ישנתי און אנד אוף עוד איזה שעה, עד שהוא היה עייף ורצה לישון ובעלי לא הצליח להרדים אותו אז קמתי להניק ובמקום שהוא יירדם מהר נתקעתי איתו על הידיים חצי שעה בערך על הכדור...
עוד לא צחצחתי שיניים, העיניים נפוחות, הידיים והכתפיים כואבות. הוא לא הסכים שאני אשב על הכורסא אלא רק על הכדור אחרת התעורר.
התחלתי כבר להתעצבן ממש ולכעוס עליו שהוא לא נרדם.
כמובן שבאופן מפתיע זה לא עזר לו להרדם אלא רק העיר אותו יותר...
בסוף לפני שאני אגיע לקריזה ממש שמתי אותו רגע במיטה. הוא התעורר ממש וקצת נעלב...
הלכתי להביא את המנשא, הוא קצת התנגד להיכנס אליו אבל בתוכו נרגע.
לקח לו זמן להרדם אבל בסוף נרדם.
אני עדיין תקועה איתו עליי אז לא יכולה לצחצח שיניים או לשאוב (חייבת לקראת היוגה היום...), אבל לפחות לא כואבות לי הידיים ואני יכולה לשבת על הכורסא ולהרים רגליים.

מתה לישון כמה שעות ברצף.
ללכת לישון ואז לקום מתישהו. אחרי הרבה זמן.
לא אכפת לי כמה, אבל שיהיה יותר משעה וחצי...

[פרח_בית*]

בינתיים היום עובר עליי די בעצבים.

לולו חסר מנוחה, כל שניה רוצה שארים אותו. וגם אז מתפתל לי בידיים. וכבר כואב לי הכל.

בינתיים הצלחתי להכין לעצמי דייסה לבוקר, לאכול אותה. להחזיר קצת דברים למקום ולקפל כביסה.
לא היה פשוט.
קיטר כל הזמן, גם כשהיה עליי תוך כדי דברים, גם כשהיה עליי וניסיתי להרגיע, גם כשהיה על המשטח על הגב או על הבטן בזמן שאני מראה לו בגדים צבעוניים.
מדי פעם התעניין במשהו ונרגע לכמה רגעים, ואז חזר להתפתל.
מתיש.
בסוף כשכבר הלכו לי הידיים לגמרי החזרתי אותו למנשא. בכה קצת והמשיך להתפתל... בסוף נרדם.

עכשיו ישן. מדי פעם עוד זז מתוך שינה ואני צריכה לקום ולהסתובב איתו, אבל חלק מהזמן אני מצליחה לשבת.
מאוד מתאמצת לא לאבד את זה לגמרי ולהישאר יחסית רגועה אבל זה קשה.
מחרפן אותי כל כך...

ושוב אני תקועה ולא יכולה לעשות כלום...
ואין מה לאכול לצהריים וקיוויתי שאצליח לבשל היום (אתמול הוא היה יותר רגוע חוץ מכמה אפיזודות קצרות של בכי/צרחות)

[פרח_בית*]

לשאלות כמו למה את לא חוזרת לעבודה/מכניסה לגן, אפשר למשל לענות (כשמתאים לך שיחה, אבל לא להיכנס להצטדקות) שאת מתכננת לגדל אותו בבית תקופה ארוכה, לפחות עד גיל X ואולי גם יותר.

[טוב התחלתי לענות לזה ויצאה מגילה שהתפתחה להמון כיוונים... מחשבות על חינוך ביתי]


אז זהו, שאין לי תשובה כי אני באמת לא יודעת.
במקום מסוים רוצה להישאר איתו בחינוך ביתי לנצח.
מצד שני לא יודעת איך ארגיש אם זה, אם זה יתאים לי, אם אצליח להחזיק את זה (מבחינת סבלנות ובעיקר לארגן לו מספיק אינטראקציות חברתיות).
חושבת נגיד על מצב שנרצה עוד ילד ואולי אצטרך לעבור שוב טיפולים והריון קשה. אין לי מושג איך אצליח לעשות את זה כשלולו איתי בבית.

בגדול השאלות האלה מציפות אצלי כל כך הרבה, וממש לא מתאים לי לדבר על זה עם האנשים ששואלים כמה ולמה כשאני יודעת שהם לא מבינים את השיקולים שלי וזה ממש רחוק מהם. גם אם הם לא באים ממקום ביקורתי אלא באמת מתעניין אני רואה שאם אני עונה קצת מעבר זה רק מעלה עוד ועוד שאלות והם לא יורדים לסוף דעתי.

---

עולות לי המון מחשבות בעניין בימים האחרונים סביב החיפוש לאינטראקציות בשנה הקרובה.
מה אני מחפשת, מה מתאים לי. מה מתאים ללולו.
איך אני מרגישה בסיטואציות החברתיות האלה.
מה חסר לי ביום יום (חוץ משינה....).
למשל מרגישה שכן הייתי רוצה לעשות יותר. לא רק להיפגש עם עוד אימהות ולשבת ולדבר. כי למרות שזה יותר נחמד ולהיות לבד כל הזמן, בסוף אני עדיין מרגישה שחסר לי עוד משהו. איזו עשייה.
מעבר ללהרדים ולהניק את לולו.
והשאלה שלי לעצמי, זה אם אני לא עושה כי אין לי מסגרת/מטרה ספציפית וכו'.
או פשוט כי כרגע זה לא אפשרי.
עם תינוק שישן חצי מהזמן עליי, יונק כל רגע, עם התקפי בטן איזה פעמיים ביום. עם כלום שעות שינה בלילה וממש אפס במהלך היום...

אני כן מנסה בבית לחזור קצת לפעילות.
מדי פעם לארגן כמה דברים. להכין סלט או לבשל משהו מהיר. לקפל כביסות.
להראות ללולו מה אני עושה.
כביסה אני מקפלת לידו על המשטח. וכלים/כביסה כשהוא על הריצפה לידי ומדי פעם אני מסתכלת עליו ומראה לו מה אני עושה (מחכה כבר שהוא ישב על כיסא ואני אוכל לשים אותו לידי בגובה).

אבל הכל נמרח על מלא זמן. אני תמיד צריכה להפסיק מאה פעם באמצע כי הוא בוכה וצריך שארים אותו (שוב) לגרפס.
זאת לא מרגישה כמו עשייה אפקטיבית וזורמת, אלא כמו זחילה איטית ומייאשת.

ובכלל לא מגיעה לשום דבר מעבר, כמו לעשות קצת יוגה. או לסרוג.

השבוע כן חזרתי להשקות את הגינה במקום בעלי. פעם אחת עם לולו על הידיי (היה כבד) ופעם אחת לבד. אתחיל לשים אותו במנשא בשביל זה כי הוא אוהב לראות את המים.

אני יודעת, קשה לעשות דברים עם ילדים. הכל לוקח יותר זמן וכו'... אבל בגלל שאני כל היום איתו, יוצא שאני לא עושה אף פעם כלום... וכבר מרגישה שזה משגע אותי לפעמים.
במיוחד שכשאני איתו הרבה מהזמן זה לא לשחק או להנות יחד, אלא לנסות להרגיע לו את הבטן...
בזמנים שהוא רגוע לפחות אנחנו צוחקים, משחקים, מספרים סיפור, שרים שירים.
אבל הרבה מהיום הוא עדיין בחוסר שקט. לרוב כבר לא בוכה, זה רק מדי פעם. אבל כן לא נינוח ולא מרוצה.

לעשות איתו דברים כשהוא במנשא פחות הולך. כשהוא ער הוא די, מנסה לקפוץ ממנו החוצה...
חשבתי אולי לנסות לשים אותו על הגב אבל עדיין קצת חוששת. בעיקרון אפשר במנשא שלנו (סיני), אבל נראה לי יותר מורכב עם הקשירות... חושבת אם אני מעדיפה כבר לנסות מנשא ילקוט כלשהו. אבל נראה לי שיהיה לי פחות נוח בכתפיים ובגב. הסיני מאוד רחב ותומך.
וכמובן שבכלל לא מגיעה ללהתעסק בזה.

---

לא יודעת מה יהיה כשסוף סוף תירגע לו הבטן.
אני ארגיש שהיום קצת יותר זורם? אצליח להנות מלעשות איתו דברים? או שגם אז יהיה לי קשה ואני ארגיש שכל היום אני במן כלום כזה...

וזה מצחיק, כי מה אני עושה בעבודה תכלס?
משחקת עם ילדים... ובין לבין בהפסקות מדברת עם חברות. במה זה שונה מלשחק עם לולו, ובין לבין לדבר עם חברות?...
אבל זה מרגיש כאילו זה הכל ואין מעבר ומשהו כן חסר.

ניסיתי להבין מה בדיוק ועוד לא לגמרי מצליחה.
מה יש ביום בעבודה ששונה כל כך מהיום עם לולו (כשאנחנו כן יוצאים החוצה ורואים אנשים).

אולי זה שהילדים בתפקוד נמוך יותר, ונרדש ממני יותר כדי להגיע אליהם...
פעם אחת הסייעות בגן הלכה לעבודה בחינוך רגיל. ואמרה שממש משעמם שם. אין את העניין שיש בחינוך מיוחד.

אולי חסר לי העבודה עם הצוות. לא שיחות חולין, אלא חשיבה משותפת? אולי זה שאני באה עם כובע מקצועי, השיח הוא שונה. אולי שם אני מרגישה יותר ביטחון... שאני יכולה יותר להגיד מה אני חושבת ויש לזה משקל.
אין לי את זה כל כך בבית (כי, מול מי ובאיזה הקשר?...)

מרגישה שבהורות של לולו אני הרבה פעמים חסרת ביטחון. לא סגורה על עצמי. גם מול עצמי ובטח מול אחרים.
דברים שבעבודה הייתי אומרת בלי להתבלבל, עומדת עליהם ומדריכה אחרים לגביהם.
כשזה קשור ללולו אני פתאום לא יודעת לא בטוחה. אפילו ברמה התיאורית לא זוכרת דברים שלמדתי ואני יודעת לגבי התפתחות... משהו נמחק.
כנראה משהו רגשי. ואולי גם העייפות שמאוד מערערת...

---

נחזור רגע לפרקטי.
מה אולי הייתי רוצה.
כרגע האופציות זה או להצליח לאסוף כמה אימהות שניפגש באופן קבוע במקומות שמתאימים לי (טבע/בית של מישהי עם חצר).
או להצטרף לפעילויות קיימות, שאני פחות מתלהבת מהן. גן עם אמא או ג'ימבורי וכאלה. נראה לי גם פחות יהיה לי נעים פיזית בתוך כזה חלל (סגור, עם הרבה הורים וילדים ורעש שבטח ישגע אותי). וגם פחות מתחברת לצורך של לולו בכזה דבר בגיל כזה פיצי. לא מאמינה שהוא צריך גננת שתשיר לו ותעשה לו פעילויות, גם אם אני שם איתו.

ראיתי מתישהו פה או בפייסבוק, לא זוכרת, על קבוצה של אימהות ששכרו בית עם חצר והיו עושות שם את המפגשים.
מכינות יחד אוכל במטבח, יוצאות לחצר עם הילדים, בסלון היו משחקים ומזרנים וכריות וכאלה.
בחגים היו עושות פעילויות משותפות.

כמו גן אבל בלי גננת ובלי פעילות מובנית...

כמה הייתי רוצה כזה מקום.
כי כשנפגשים בחוץ פחות עושים דברים, ויותר יושבים ומדברים. שזה נחמד אבל כמה אפשר...
גם בבית של מישהי נראה לי שזה פחות מזמין לעשייה משותפת, וייצא שכל אחת עם הילד שלה ובין לבין פטפוטים.

הייתי רוצה רוצה מקום שמאפשר אינטראקציה בין הילדים ובין המבוגרים. חופש. חוץ. תנועה. עשייה משותפת במטבח/יצירה/משחק.
קבוצה שתהווה ותתגבש.
שהיום יזרום, אבל לא בישיבה על הדשא אלא בתנועה יחד (ברור שאפשר גם לשבת על הדשא... אבל לא רק)

---

מחשבות על הבית -
הבית קטן ומרגישה שהוא צפוף כזה. החצר לצערי לא מספיק מאורגנת כרגע כמו שהייתי רוצה. יש או אדמה עם צמחים, או בטון. מרגישה שלא מוצאת איך להתנהל שם עם לולו אם זה לא על הידיים שלנו או בעגלה.
צריכה לארגן שם פינת ישיבה נורמלית יותר ולמצוא משטח עבה שלולו יכול להיות עליו, שלא יכאב לו בראש כשהוא מתגלגל מהבטן לגב.
הייתי רוצה חצר מגודרת עם חלקת דשא אבל אין בנמצא...
בתוך הבית, אין ממש מקום לפינה בשביל לולו כשהוא יגדל טיפה (נגיד יתחיל לשבת /לזחול על 6/ללכת). הכל מלא וכדי לפנות לו מקום משלו למשחקים אני צריכה לפנות משהו. כנראה הספרים ואין לי מושג איפה אשים אותם במקום...

בכלל כל הבית ערמות של דברים שצריכים לצאת. מתנות להחליף (כמה מתנות...), דברים שהוצאתי וצריך למסור אבל אין לי כוח לחפש מי רוצה, דברים שקיבלנו מחברים וכבר לא משתמשים וצריך להחזיר (כרית הנקה, האמבטיה של העגלה). כל הזמן ערימה למיחזור שאין לה מקום נורמלי...
הרוב דברים גדולים שתופסים הרבה מקום. ואנחנו עם שני חדרים ואין שום מקום לשים בצד. כל מה שמחכה לצאת נמצא לנו כל היום באמצע הסלון או חדר שינה. אלה האופציות.
כל היום עסוקה בלהזיז דברים תקועים ממקום למקום.
עד שכבר קופצים לקניון להחזיר מתנה, מקבלים עוד שתיים חדשות....

מרגישה שצפוף לנו פה, ולא מדויק לצרכים שלנו כרגע מהרבה בחינות. אבל כדי שנוכל להרשות לעצמנו שאני אשאר בבית מבחינה כלכלית, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מקום אחר.
גם ככה אנחנו די חיים על השקל ובאמת שדי בחסכנות ולא מבזבזים יותר מדי (לא אפרט פה את ההוצאות שלנו, אבל לא מכירה הרבה זוגות עם ילד שחיים בתקציב כזה).


טוב זהו בינתיים...
לא ברור מה עובר עליי היום. הכל מרגיש לי גדול עליי.

[שקטה*]

היי פרח, נשמע שעובר עלייך יום קצת קשה... נורא מכירה את מה שאת מתארת. יש משהו באינטנסיביות הזו עם תינוק כל היום שפשוט שוחק ולפעמים נותן מין תחושה של חוסר תוחלת או חנק. ולפעמים יום או יומיים אחר כך פתאום מרגישים את ההיפך הגמור. ולא, זה ממש לא כמו לצאת לעבודה גם אם העבודה שלך היא עם ילדים. פשוט כי בעבודה הכל מובנה ומוגדר בדרך כלל מבחינת שעות, הפסקות, את יודעת למה לצפות ויש גבולות לכל דבר ובסוף חוזרים הבייתה ומתנתקים מזה קצת. כשאת מטפלת בתינוק שלך כל היום את בעצם לרשותו כל הזמן והוא קובע מה תעשי ומתי ואיך ייראה היום. וזה מתסכל ומתיש ושוחק לאורך זמן, למרות כל האושר והאהבה והמתיקות. זה פשוט ככה, אפילו עם תינוק יותר קל ופחות תובעני.
אז אני ממש מבינה מה עובר עלייך. אני חושבת ומקווה שכשיתחיל לזחול הוא יהיה פחות רטנוני כי ככה היה עם הבן שלי, אם כי לא סבל מהבטן כמו לולו. יש להם גם תיסכולים מזה שהם עדיין לא מצליחים להתנייד כמו שהיו רוצים ולשלוט בגוף שלהם לדעתי ואולי כשהוא ירגיש פחות מוגבל פיזית הוא יהיה במצב רוח יותר טוב רוב הזמן.
אולי אפשר לבקש מחברים או משפחה שבאים לבקר עזרה בפינוי החפצים? אולי אמא שלך יכולה לקחת על עצמה לפנות כמה דברים ולמצוא למי לתת או ללכת להחליף? המשימות האלה שנראות קטנות יכולות להיות קשות או אינסופיות עם תינוק.

[שקטה*]

אגב הייתי שמחה להיפגש איתך אבל נראה לי שאנחנו רחוקות... אני בתל אביב אם זה רלוונטי, אולי מתישהו בהמשך.

[בשמת_א*]

פרח בית, נראה לי שכרגע את לא סופרת בכלל את כל מה שאת עושה כל היום 0-:
את לא קולטת בכלל שאת ההיפך מ"לא עושה כלום" 0-:
את קודם כל עובדת כמטפלת בתינוק (אילו היו משלמים לך זה היה יוצא אלפי שקלים, כולל שעות נוספות ובונוסים...), ועוד יש לך כמה משרות חופפות נוספות... וחלק מהתחושות הלא נוחות נובעות פשוט מתשישות תהומית.
לפעמים זה ככה, שמרוב שאנחנו עייפות וקורסות המוח בכלל לא פועל, את מרגישה במין מצב לא ממוקד, לא מפוקס, משהו מרגיש "לא במקום", והאמת הפשוטה היא שמדובר בתשישות גדולה. לבד בבית בלי עזרה עם תינוק קטן שעובר הרבה שעות לא קלות, באופן לא צפוי, כל פעם יש "הקפצה" מחדש, הופ האזעקה התחילה, את אף פעם לא יודעת מראש אם צפוי יום רגוע יחסית או יום שבו את כל היום עובדת בכיבוי שריפות ומנסה להרגיע ולנחם ולהניק תינוק במצוקה.
זה מתיש כמו טירונות צנחנים. כולל אפיזודות של לקפוץ ממטוס.

לגבי החפצים:
מכל הדברים שהיית רוצה לעשות, לדעתי הכי חשוב זה לפתור את עומס החפצים המיותרים.
_בכלל כל הבית ערמות של דברים שצריכים לצאת. מתנות להחליף (כמה מתנות...), דברים שהוצאתי וצריך למסור אבל אין לי כוח לחפש מי רוצה, דברים שקיבלנו מחברים וכבר לא משתמשים וצריך להחזיר (כרית הנקה, האמבטיה של העגלה). כל הזמן ערימה למיחזור שאין לה מקום נורמלי...
הרוב דברים גדולים שתופסים הרבה מקום. ואנחנו עם שני חדרים ואין שום מקום לשים בצד. כל מה שמחכה לצאת נמצא לנו כל היום באמצע הסלון או חדר שינה. אלה האופציות._

מסכימה עם שקטה: האם יש לך אפשרות לגייס אנשים נוספים לפינוי?
למשל, אלה שהשאילו לך את האמבטיה של העגלה יכולים לקפוץ לביקור קצרצר ולאסוף אותה?
אמא שלך יכולה לבוא עם אוטו ולעשות סיבוב איתך ועם לולו להחזיר לשלושה מקומות דברים גדולים? כשהיא מחכה עם לולו למטה ואת עולה להחזיר בזריזות (ולא מתעכבת כי "אמא שלי מחכה לי למטה עם התינוק, לא יכולה להתעכב")?
חברה שאת רוצה לבלות איתה קצת זמן יכולה לעשות איתך סיבוב כזה באוטו? תפטפטו בנסיעה, לא את נוהגת, ולא צריך לחפש חניה.

לגבי "דברים שצריך למסור אבל אין לי כוח לחפש מי רוצה" - אתר אגורה.
https://www.agora.co.il
תצלמי, תפרסמי, מישהו יבוא לקחת. את רוב הדברים שפרסמתי לקחו עוד באותו יום.
לגבי מתנות שצריך להחליף: אתם עדיין מקבלים כל הזמן מתנות? שואלים אותך מה להביא? אם כל כך הרבה מתנות דורשות החלפה, אני הייתי מבקשת מראש מכל מי שרוצה לבוא לבקר לא להביא מתנות. ואם שואלים אתכם, אז לבקש כרטיס שי לחנות שאתם קונים בה באופן קבוע (זה לא חייב להיות לחנות לדברי תינוקות. זה יכול להיות לסופר או לסופרפארם או משהו כזה). מתנות שלא נחוצות לך מהוות עול. את צריכה לטפל בהן. עוד התרוצצות, עוד מקום בבית.

[פרח_בית*]

בשמת תודה על מה שכתבת בהתחלה.
הייתי צריכה לשמוע את זה היום כי אני עייפה ורעבה ולא מצליחה להגיע לכלום כי הוא כל היום מחורפן פה... הכנתי אוכל, ממש פשוט ברמה שלוקח 5 דקות רק לשים בסיר, וגם זה היה עם קיטורים שלו ברקע.

והוא גם כל הזמן מתגלגל מהמזרן לריצפה ואז מקבל מזה מכה בראש... שלב מעצבן כזה שהוא עוד לא ממש שולט בתנועה שלו מצד אחד, אבל כבר מאוד נייד מצד שני.

לגבי מסירה של חפצים, צריכה באמת להגיע לזה. לא הספקתי אפילו להגיד לבעלי שאני רוצה שהוא יחזיר דברים מסוימים (זה חבר שהוא נפגש איתו מדי פעם ופשוט שייקח את זה איתו).
לגבי סיבוב באוטו, בעיה עם לולו כי הוא יבכה. אז צריכה מישהו שיעשה את זה בלעדי.
לגבי אגורה, דווקא הדברים למסירה הם קטנים כאלה ולא יודעת אם אנשים יטריחו את עצמם לבוא לקחת.
נגיד קופסא של ברזל מסוג שלא היה לי טוב. יש אחת סגורה. מתבאסת לזרוק לפח. לא מצאתי למי לתת. מי יבוא במיוחד לקחת?
יש פה שקית כזאת שאני תוקעת בה את הדברים הקטנים האלה אבל לא מגיעה לפנות אותה.
הדברים הגדולים זה להחזיר לאנשים.

לגבי מתנות. עכשיו זה כל מיני שמעבירים לנו דרך ההורים למשל. אנשים שלא ידעתי בכלל שמתכננים לקנות לנו מתנה אז לא יצא לי להגיד להם לא להביא...
מדי פעם אני שולחת את אמא שלי או בעלי להחלפות, אבל בינתיים הדברים האלה עומדים פה.
מחזור נייר למשל אין פה קרוב אז אני כמעט תמיד שולחת עם אמא שלי כי לה יש בבניין.

יש משהו באינטנסיביות הזו עם תינוק כל היום שפשוט שוחק ולפעמים נותן מין תחושה של חוסר תוחלת או חנק
כן זאת ההרגשה היום...

אגב הייתי שמחה להיפגש איתך אבל נראה לי שאנחנו רחוקות
הייתי שמחה אבל באמת רחוק...
אם יתאים לך להגיע מתישהו לאיזור שלנו תשלחי לי מייל (יש בדף הבית שלי)

[בשמת_א*]

אה, המון דברים קטנים!
תשמעי, פה בשכונה שלי? אנשים משאירים על ספסל. לפעמים שמים את השקית בתוך ארגז קרטון, שיהיה ברור שזה למסירה. אנשים לוקחים, את לא מאמינה באיזו מהירות הכל נעלם.

מעבירים מתנות דרך ההורים? תבקשי מההורים שיפתחו אצלם. אם זה משהו שאת צריכה להחליף, אולי תשאירי אצל אמא שלך ושהיא תחליף? שלא יהיה תקוע אצלך בבית.

אני שולחת זכוכיות למיחזור עם אמא שלי כי אצלה יש ליד הבית ואצלנו אין...

ושוב אני אומרת: אנשים שאת צריכה להחזיר להם, למה לא לשאול אם יש סיכוי שהם במקרה יעברו דרכך ויאספו?
תכתבי מסר "הי, אני אשמח להחזיר לכם את XXX אבל אני לא מגיעה לזה, תקופה קשה עם לולו... יש מצב שאתם עוברים בסביבה שלנו בקרוב?" משהו כזה ועם תודות בהתחלה ובסוף (-:
אפילו אם אחד מתוך חמישה יכול לאסוף בעצמו, זו כבר הקלה.

אני, עקב המצב הבריאותי שלי, ממש נאלצתי ללמוד את כל מה שסירבתי ללמוד לפני שנים (עד שכמובן התשתי את עצמי מ"לעשות הכל בעצמי"...): לבקש מכל מי שאפשר, להביא לי או לקחת ממני כל מה שאפשר.
טייק אווי ממסעדה, משהו מהוטרינרית, חברה שמגיעה לבקר אותי מהצפון לקחה בשבילי שקית בגדים מהדודה שלי (שגרה לידה) והחזירה עבורי צנצנות למיחזור למישהי ששתינו רוכשות אצלה קרם פנים בצנצנות האלה, ואני עצמי, כשכבר מגיעה למשל לאיקאה, קניתי גם עבורה משהו וגם עבור אחותי, שהרי הייתי שם ממילא, מה איכפת לי להוסיף אטבי כביסה או קופסת עוגיות לסל שלי?
רק שנים אחרי שהבנתי שזה משמח אותי כשאני עצמי יכולה לעזור ככה למישהו - הצלחתי להבין שזה גם משמח אחרים לעזור לי!
מי שהשאיל לך עגלת תינוק או כרית הנקה, יודע יפה מאוד איך זה להתנייד באוטו עם תינוק-שונא-נסיעות שצורח כל הדרך, ואם הוא רק יכול, ישמח לעזור.
תני לאנשים הזדמנות להרגיש טוב עם עצמם

[שקטה*]

ולגבי זה שהוא מתגלגל מהמזרן לרצפה ומקבל מכה, נשמע שהמזרן אולי קצת עבה מדי? בגיל הזה שמתי את הבן שלי על שמיכת פוך דקה ושטוחה על הרצפה, לא מהעבות האלה ששוקעים בהן אלא שמיכה דקה יותר אם יש לך. אפשר גם להניח שמיכה כזאת או אחרת מתחת למזרן כדי שיתגלגל על משהו רך. אבל אני מבינה שזה בטח צפוף ויוצר עוד יותר תחושה של דחיסות ובלגן עם האזור "שלו" על הרצפה... ככה היה גם אצלנו. זה פשוט שלב כזה. את נמצאת בשלב קשה עכשיו אבל באמת באמת שזה יעבור ותסתכלי אחורה וכל כך תשמחי שהוא כבר גדל;) ואז תיכנסי שוב להריון

[שקטה*]

ומסכימה עם בשמת לגבי ההתארגנות עם הדברים. ורוצה להוסיף גם שנכון שחבל לזרוק דברים מסוימים אבל אני מודה שגם את זה עשיתי כשידעתי שזה פשוט גדול עלי למצוא למי למסור או למכור את זה ופשוט הייתי צריכה שזה ייצא לי משדה הראייה.

[דו_כיפת*]

יקרה,
לפעמים אני פשוט מרגישה שאת כותבת את הסיפור שלי מחדש...
החושה הזו, של הדחיסות בבית קטן, וחוסר היכולת לתכנן את היום...

מה שלי עזר בימים אלו זה כמה מילים מהפרקים האחרונים בספרו של דניאל סטרן, הולדתה של האם. הוא מדבר על כך שבכל אחת מאיתנו חיות בהרמוניה מספר ישויות: הבת, אשת המקצוע, הרעיה, השכנה, החברה וכו'. בלידה, נולדת בנו זהות חדשה: האם. בתחילה, היא משתלטת על כל המרחב, זה הכרחי להישרדותו של התינוק. (שמעתי על אמא שישנה שבועות ארוכות בתנאים גרועים משל טירונות, ללא מקלחון אפילו. מכירה?)
אבל בהדרגה הדמות האימהית משתלבת עם יתר הזהויות שלנו, ומאפשרת לנו לעשות פעילויות שאינן קשורות ישירות בהורות ובטיפול בילד.
באיזה קצב זה קורה? בקצב שלך. של הילד שלך. שמתאים לכם ולמשפחה שלכם.

יום אחד לולו יהיה גדול: דמייני אותו בתיכון. נניח. מסתבר שכמות השעות ביממה שתקדישי לטיפול אינטנסיבי בו תהיה... קצת פחות מעכשיו. מסכימה?
אז קחי נשימה עמוקה, ותראי רגע אותך: אמא יקרה. משקיעה את המיטב של המיטב לטובת הצאצא שלה.
שאפו. כל הכבוד. בראוו. @}

את יכולה רגע לראות כמה זה משמעותי, כל מה שאת עושה בשבילו?
את יכולה לרגע להעריך איך היית מרגישה כלפי מישהי שהייתה מטפלת בלולו במסירות כזו שעתיים? יומיים? שבועיים?

חלילה, למען הסר ספק חשוב לי להדגיש אני לא מבקרת אותך, ממש מבינה אותך ב100%, רק מנסה שתראי קצת ממה שאני רואה מכאן: אמא מסורה מעל ומעבר. מגיע לה קרדיט. מי יתן לה?

[יולי_קו]

אני קוראת בשקט ומתענגת.

בעיקר שולחת חיבוק לפרח ולכל המשתתפות פה. זה דף כל כך יפה וענוג, ואתן כל כך חברות טובות!
מה אני מוצאת פה (רשימה חלקית):
רגישות, אמת, חשיבה, רגש, שינוי, אהבת אדם, תמיכה, שיתוף, עדינות, צמיחה, התבוננות, התחזקות, התפתחות, הקשבה, נדיבות, קהילה, חברות, עזרה, יכולת ביטוי עשירה ומשובחת. שבט.
שיהיה יום טוב, והמון לילות משובחים!

[פרח_בית*]

מעבירים מתנות דרך ההורים? תבקשי מההורים שיפתחו אצלם
רעיון טוב.
הבעיה הכי גדולה - מתנות בלי פתקי החלפה... מוזר לי להעיף מיד כשמגיע... לרוב זה נשאר פה תקופה עד שנמסר.

יום אחד לולו יהיה גדול: דמייני אותו בתיכון. נניח. מסתבר שכמות השעות ביממה שתקדישי לטיפול אינטנסיבי בו תהיה... קצת פחות מעכשיו. מסכימה?
איזו מחשבה מוזרה.
קשה לי מאוד לדמיין אותו גדול. ואוי מה אני אעשה כשהוא לא יהיה צמוד אליי כל היום?
הרי כמה שקשה לי ואני נגמרת, כל רגע שהוא לא איתי אני חושבת בעיקר עליו... כל שיעור יוגה לוקח לי חצי שיעור להתרכז במשהו אחר חוץ מ"אני מקווה שהכל בסדר והוא רגוע"...

רק מנסה שתראי קצת ממה שאני רואה מכאן: אמא מסורה מעל ומעבר. מגיע לה קרדיט. מי יתן לה?
@}
יש זמנים שאני מרגישה ככה. ויש זמנים שאני מרגישה שאני אמנם עושה מלא מלא אבל אולי זה לא מה שצריך ואולי לא טוב לא ואולי אני מפספסת משהו.
כלומר אולי אני מוציאה את הכוחות שלי במקום הלא נכון...

יוליקו, איזה מקסים כתבת.
מאוד ריגשת אותי.

מתוך הרשימה הרגשתי שקשה לי עם - שינוי, צמיחה, התחזקות, התפתחות.

כי מאז שלולו נולד אני בעיקר מרגישה שחזרתי להיות ילדה קטנה.
כלומר ברור שבמישור הפרקטי אני מאוד מפתיעה את עצמי עם כמה כוחות יש לי. לטפל, להחזיק את עצמי גם כשאני מותשת, לתפקד בלי לישון בכלל. רוב הזמן די עם סבלנות.
אבל במישור הרגשי, אני מאוד שברירית. כל דבר מפרק אותי. אני לא מצליחה להתמודד עם אף אחד ועם שום דבר.
העולם וכל האנשים בו מפחידים אותי.
נמנעת מאינטראקציות.
במשך עשור בערך הרגשתי שעשיתי התקדמות מאוד גדולה עם עצמי, ביחס לאיך שהייתי. וזה לא היה קל.
ומאז הלידה, כאילו חזרתי בשנייה אחורה. כאילו אני שוב ילדה/נערה. שמרגישה שונה, מרוחקת, לא מובנת.
שכל הערה נכנסת לי ללב כמו סכין.
שלא מצליחה להגיב או להתמודד עם אף אחד.
שמעדיפה להיסגר בתוך עצמי, עם לולו שלי, ודי.

ובנוגע לכל שאר המילים - באמת תודה לכן שאתם כאן, קוראות ומגיבות.
שיש לי מקום לפרוק את מה שעובר עליי.
שיש מקום שריגשה שמבינים ומקבלים ולא מבקרים.

[פרח_בית*]

אתמול אחה"צ הלכתי ליוגה.
רק כשיצאתי מהבית קלטתי כמה אני פשוט עייפה. מותשת. שתכלס לא ממש ישנתי בלילה... היה לי קשה לנהוג.
אבל זאת נסיעה ממש קצרצרה ולא רציתי לוותר.
בתחילת השיעור היה לי קשה. רציתי רק לישון.
אבל לאט לאט הרגשתי שאני כן מצליחה לעשות את התנוחות, שאני צריכה את זה כי הכל תפוס וכואב. שהגוף קצת מתגמש לאט לאט.
אמנם היה מאמץ ומעייף, אבל שרדתי עד הסוף.
המצב רוח קצת נרגע, למרות שהמחשבות עוד הטרידו.

הגעתי הביתה ללולו עייף מאוד.
אחרי מקלחת ובקבוק, אבל בעלי לא הצליח להרדים אותו אז הם יצאו החוצה. כנראה הוא חיכה לי.
כשראה אותי הוא חייך אליי אבל ראיתי שהוא עייף ולא היה לו כוח להתלהב יותר מדי.
הנקתי אותו ותוך 2 דקות הוא נרדם.
כמובן שהוא התעורר אח"כ מיליון פעם...
כשקפצנו על הכדור בחיבוק אמרתי לו סליחה שכעסתי עליו היום ושאני אוהבת אותו. שלפעמים אני מאבדת סבלנות וקשה לי. אבל שאני אוהבת להיות איתו ואני מקווה שהוא ירגיש טוב ולא יכאב לו. כמובן שקצת בכיתי. והוא ישן...

תחילת הלילה הייתה קשה.
התעורר הרבה, כמה פעמים היה צריך לקום מהמיטה בגלל הגרפסים...
אבל סה"כ יצא שדי ישנתי, כי נכנסתי למיטה ב8 וקמנו רק ב6. באמצע התעוררנו מלא פעמים, אבל קמתי במצב סביר יחסית.

היה לנו תור לחיסון היום, אז ידעתי שכנראה הוא ירצה הרבה על הידיים במהלך היום. רציתי להספיק לארגן כמה שיותר דברים לקראת היום כדי שיעבור לי בקלות.
אני כבר המון זמן דוחה את זה כי לא רציתי לתת לו חיסון בתקופה שהוא היה ממש חלש ומסכן. אבל כבר עבר הרבה זמן מהחיסון הקודם (שגם נתתי לו ממש באיחור) והוא סה"כ יותר בטוב אז קבעתי.

כשקמנו לולו היה רגוע, אז שמתי אותו על המזרן והוא שיחק עד שאיבד סבלנות ואז בעלי לקח אותו.
עד שבעלי יצא לעבודה הספקתי - לעשות כלים, להכניס את הכביסה שקיפלתי אתמול לארון (סוף סוף), להכין לי אוכל למהלך היום (כלומר - לשים את כל הדברים לדייסה בקופסא, וסיר על הגז, שנשאר רק להוסיף מים ולבשל. להוציא לחם מהמקפיא להפשרה. להכין טחינה. לשטוף לי ענבים ומלפפון ולהכין נגיש במקרר. וגם נשאר קצת אוכל מץלצהריים ממה שהכנתי אתמול). להתקלח, להתלבש ולהסתרק.
בעלי הרים את הבית כדי שכשאצא אפעיל את השואב.

ואז ניגשתי להרדים את לולו שכבר רצה ציצי ולישון.
הוא היה רגוע אבל סה"כ ישן די גרוע אז קצת התבאסתי שהוא יהיה עייף...

אבל הצלחנו לצאת בזמן.
זאת נסיעה ממש קצרה, ועדיין בערך חצי ממנה הוא צרח... ואז נרגע. ואז צרח שוב בשקילה. ואז צרח ממש בזריקה.
חיבקתי ונישקתי והנקתי (למרות שרוב הזמן הוא לא רצה).
הוא המשיך לצרוח, עד שיצאנו מהחדר של האחות ומיד הוא נרגע.
נכנסנו לחדר ליד עם משחקים והוא התעניין מאוד. הסתכלנו קצת בספר, ואז במראה. והוא היה מבסוט ורגוע.
ידעתי שהוא עייף ורציתי להגיע הביתה שיישן, אבל מאוד חששתי מהנסיעה.
כשניסיתי להכניס אותו לאוטו הוא צרח, אבל הצלחתי להרגיע אותו עם משחק ושירים ובמשך הנסיעה הוא היה רגוע יחסית, באופן מפתיע.
בבית החזרנו הכל למקום, הכנסתי אותו למנשא והוא נרדם גמור ממש.

מקווה שהיום יעבור עליו בטוב.
אני עם עצמי התכוננתי ליום שהוא לא יורד ממני וקצת מסכן, לא מתכננת לעשות שום דבר מעבר אלא אם הוא פתאום יהיה ממש רגוע.

[בשמת_א*]

קודם כל, כל הכבוד לך שהלכת ליוגה. אני מסכימה שמצד אחד זה קשה, מצד שני זה כל כך עושה טוב לגוף, ובונה את ההתחזקות ההדרגתית שלך, שאת זקוקה לה (גם מפני שאחרת פשוט ממשיכים לצבור עוד ועוד מעיכות בגוף).

דבר שני, מאוד ריגש אותי התיאור איך ביקשת ממנו סליחה כשהוא ישן אני מאמינה לחלוטין שהוא שומע וקולט הכל וזה הגיע אליו

[פרח_בית*]

@}

היום של החיסון עבר כמו שחשבתי, היה חלש ועייף מאוד. רצה לישון רק עליי במנשא.
טוב שהתכוננתי לזה מראש והצלחתי לעבור את היום עם מספיק סבלנות והכלה כלפיו.
רק לקראת 7 בערב כבר הרגשתי שכבר ממש קשה לי וכואב לי כל הגוף ואני מותשת ורק חיכיתי שהוא כבר יירדם בלי המנשא ואוכל לשים אותו במיטה קצת.

רוב היום גם הייתי צריכה להסתובב איתו או לעמוד, כי כשישבתי על הכדור הוא ממש בכה, כנראה הקפיצות לא עשו לו טוב.

הלילה שאחרי היה משוגע ממש. ב2 התעורר והיה ער שעתיים. ממש סרב לישון, הסתכל עליי עם עיניים פתוחות בחושך. בשלב מסוים הערתי את בעלי, ויצא ששלושתנו היינו ערים יחד...
בסוך נרדם, וכמובן התעורר כל חצי שעה ואני כבר הייתי מפורקת.

אבל כשקם בבוקר הרגיש טוב ונראה די כרגיל.
במשך היום היו קצת עניינים עם הבטן, פלט המון פעם אחת, והתפתל חלק מהזמן.
הסכים לישון רק במנשא. ממש צעק עליי כל פעם שניסיתי להרדים אותו בלי. ברגע שהתיישבתי על הכדור והתחלתי לזמזמן הוא צעק עליי, ברמה שכאבה לי האוזן... אם הכנסתי למנשא (כמובן צרח תוך כדי), והתיישבתי על הכדור - הוא מיד נרגע, שם ראש ונרדם די מהר...

חוץ מזה היה חמוד במהלך היום, חייך, שיחק, קשקש די הרבה.

הלילה עבר יחסית סבבה. כלומר התעורר כל שעה וחצי בערך, אבל ינק, ביקש לחזור למיטה ונרדם די מהר. רק פעם אחת קמנו מהמיטה וגם לא להרבה זמן.

היום גם מתעקש לישון במנשא. מקווה שנחזור בקרוב לזה שיכול להרדם על הידיים ולעבור למיטה מדי פעם.

[יולי_קו]

לי מאוד עזר לעבור למנשא על הגב. אולי לכם זה מוקדם מדי עדיין, אבל זה רעיון להמשך. השתמשתי בהתחלה בבד אלסטי ארוך, ועברתי די מהר להשתמש ביאמו (מנשא ילקוט עם קליפסים).
וגם, אין לי מושג אם זה יעבוד לכם, בגלל ההנקות התכופות. לרוב הנשים בעולם זה לא מאפשר להניק במנשא. אבל זה היה לי הרבה יותר נח מבחינת נשיאה, והן ישנו עלי שעות (השיא היה ארבע שעות!!!) . הרגשתי שהם נושמים, שמעתי כל פיפס, ובזמן הזה קניתי, ניקיתי, בישלתי,.... רק לא ישנתי התנועה שלי עזרה להן לישון.

[קור_את*]

הרגשתי שהם נושמים, שמעתי כל פיפס, ובזמן הזה קניתי, ניקיתי, בישלתי,.... רק לא ישנתי tilted התנועה שלי עזרה להן לישון.

סליחה על ההערה, אבל זה פתרון גרוע. הזמן שבו התינוק ישן זה הזמן שבו האמא צריכה לישון. אין זמן אחר.

[פלוני_אלמונית*]

סליחה על ההערה, אבל זה פתרון גרוע
סליחה על ההערה, אבל גם בשבילי הגב היה פיתרון מעולה מעולה, כי לפעמים הייתי צריכה גם לאכול או לחרבן.
והן גם ישנו שם מעולה.

[יולי_קו]

לי הפיתרון הזה היה מעולה, כי הייתי זקוקה גם לזמן שקט עם עצמי, לידים פנויות, ולתינוקות רגועים. בשבילי המנשא היה הצלה משמיים. גם הדלי המצחיק והשקוף (טאמי טאב) ששימש אמבטיה נכנס לקטגוריה הזאת, אם כי למקום המכובד השני. שני אלו עזרו לי להתנהל בנחת עם שנים ואחר כך עם שלושה ילדים. מצד שני, אין לי מושג אם זה היה עוזר לי עם הבן הבכור, שהיה ׳קשה לתפעול׳ (הנקות ארוכות מאוד, הרבה הנקות כאלה, המון התעוררות בלילה, רצון מועט ביותר לישון יום ולילה, וסבלנות אפסית). מזל שהוא כזה מקסים. מזל שהוא נולד ראשון.

[פרח_בית*]

מאוד רוצה לעבור לשאת על הגב. אפשר בעיקרון במנשא שלנו אבל חוששת מעניין הקשירה, נראה לי מורכב יותר.
ומתמהמהת עם קניית מנשא ילקוט, סתם בגלל הכסף וגם לא בטוחה כמה זה יהיה לי נוח אחרי שהתרגלתי למנשא הסיני שמאוד מאוד תומך ועוטף. מדדתי אחד בינתיים והיה לי משמעותית פחות נוח לכתפיים ולגב. אולי אני צריכה לנסות סוגים שונים. היאמו באמת היה נראה לי אופציה טובה.

לגבי לישון, גם ככה לצערי אני לא באמת ישנה כשהוא ישן.
השבוע ישן רק במנשא, אמנם מקדימה אבל עדיין לא נוח לישון ככה. לפעמים נמנמתי קצת על הכורסא כשנתן לי לשבת.... אבל לרוב הוא זז באמצע וצריך לקום שירדם מחדש אז אין רצף של שינה.

ובזמנים שהיה נרדם בלי המנשא, לא היה נשאר לי מספיק זמן לישון... נרדם על הידיים, בערך 10 דקות עד שאני יכולה להעביר אותו למיטה (במקרה הטוב). ואז ישן נגיד עוד חצי שעה ומתעורר. יוצא שעד שאני נרדמת נשאר לי ממש קצת זמן לישון, אם הצלחתי להרדם בכלל...

היום קרה פלא עם השינה.
היינו בפיקניק בבוקר. קליל ומאולתר, סתם ירקות/פירות/טחינה/לחם. היה רגוע ונחמד, לולו היה מבסוט. חצי מהזמן כמובן ישן במנשא...
ההרדמות היו מעצבנות כמו שאר השבוע, כל פעם התפתל וגירד עיניים וזז מצד לצד עד שהצליח להיכנס לשינה. אבל אז ישן סבבה ואני ישבתי על ספסל או על המחצלת.

כשהגענו הביתה הוא היה עייף, נרדם במנשא ואנחנו אכלנו צהריים.
עד שסיימנו לאכול ורצינו לנוח קצת הוא התעורר עם פתאום...
התבאסנו כי היינו גמורים.
הגוף שלי היה מותש אז נכנסתי למיטה והנקתי אותי. ופתאום הוא התחיל להרדם! התלהבתי ממש. הוא נשאר עם הציצי בפה וככה נרדמנו יחד.
זה לא קורה אף פעם במהלך היום, רק בלילה.

כל כמה דקות הוא התעורר ורצה להחליף ציצי... ואני הייתי כל כך עייפה שכל פעם הצלחתי להרדם מחדש.
בשלב מסוים הוא כבר לא ממש ישן ורק השתולל במיטה, אבל הצלחתי שנישאר שם בנחת בלי לקום ולהסתובב.
ואז כבר התחיל טיפה להחשיך, והוא שוב רצה לינוק ונרדם כבר ללילה.

אז יצא מן יום מוזר כי כל אחה"צ היינו במיטה, וחיברנו את השינה של הצהריים לאחה"צ ללילה.
אבל כל כך הייתי צריכה את זה. פשוט לנוח במיטה בלי לקפץ ולטייל בבית.

ונחסכו לי שתי הרדמות מתישות. אחת של אחה"צ במנשא, והשנייה של הלילה שאני מנסה למצוא דרך להרדים אותו בלי מנשא כל פעם וזה לא פשוט.

הלוואי ותמיד היה נרדם ככה. זה כל כך כיף.

[תפילה_לאם]

אבל במישור הרגשי, אני מאוד שברירית. כל דבר מפרק אותי. אני לא מצליחה להתמודד עם אף אחד ועם שום דבר.
בעיניי, מתקשר באופן ישיר לחוסר שֵנה.
אל תצפי מעצמך ליותר מדי. הגיוני שהעייפות תתבטא לא רק באופן פיזי.
מאחלת לכם לילה רצוף ככל האפשר. ואם לא הלילה - זה עוד יגיע בהמשך. החזיקי מעמד! @}
שבוע טוב!

[פרח_בית*]

_בעיניי, מתקשר באופן ישיר לחוסר שֵנה.
אל תצפי מעצמך ליותר מדי. הגיוני שהעייפות תתבטא לא רק באופן פיזי._
נשמע לי הגיוני.
הלוואי שאם יום אחד אני אחזור לישון אני ארגיש שזה משתפר...

אם יוצא שאני ערה באמצע הלילה ולא מצליחה להרדם, תמיד אני מתמלאת מחשבות שליליות. חששות, חרדות, כעסים, העלבויות ומה לא. ובבוקר זה יכול להישכח כאילו כלום.

מאחלת לכם לילה רצוף ככל האפשר
אז לא היינו ערים שעה ברצף, שזה נחמד. אבל נראה לי שהוא התעורר בערך 90 פעם וכל פעם אצה לינוק. לא הסתכלתי בשעון אבל זה הרגיש כאילו הוא קם כל חצי שעה בערך...
מאז שהוא למד להתגלגל הוא מגיע עד אליי, ופשוט נתקע בי עד שאני נותנת לו את הציצי..

אבל הבוקר הצלחתי כבר פעמיים להרדים אותו בלי מנשא! זה לא קרה מאז יום שלישי.
לקח בערך חצי שעה כל פעם. הרגיש כמו האבקות... הוא דופק עליי את הראש, משתולל, רוצה ציצי ואז לא ולא בעירסול אלא רק במן עמידה לא נוחה, ולא כדור אלא רק להסתובב החדר, ומול המראה או מול הארון ועם קפיצות ועם הליכה מצד לצד. ורק שיר או רק מנגינה או רק שששש.
ובסוף נרדם.
והצלחתי לשים אותו במיטה ועכשיו הוא ישן שם ואני סוף סוף אוכלת את הדייסה שממש התקררה בינתיים.

(אבל כשהיה ער הצלחתי לשטוף כלים ולקפל כביסה!)

[בשמת_א*]

מסכימה עם תפילה לאם.

[קור_את*]

_אבל במישור הרגשי, אני מאוד שברירית. כל דבר מפרק אותי. אני לא מצליחה להתמודד עם אף אחד ועם שום דבר.
בעיניי, מתקשר באופן ישיר לחוסר שֵנה._

חוסר שינה הוא גורם מובהק וישיר לדיכאון ולמצב רוח רע ושברירי. הוא משבש את האיזון בין הסרוטונין למלטונין.
אמרי לעצמך כל הזמן שחסר לך סרוטונין בגוף, ושינה טובה תחזיר את האופטימיות.

אני בעד שתיכנסי איתו למיטה לימים שלמים או חצאי ימים. כמה שהוא מסכים.

[פרח_בית*]

אני בעד שתיכנסי איתו למיטה לימים שלמים או חצאי ימים. כמה שהוא מסכים.
לצערי אין שום סיכוי שהוא ישתף עם זה פעולה...

הימים פה נהיו הפכו למלחמת התשה.
אתמול סיימתי את היום על ארבע. מותשת ועצבנית.
בתחילת היום עוד הצלחתי להיות סבלנית ומכילה, אבל מהרדמה להרדמה איבדתי את זה לגמרי.
כל הגוף כאב לי ורק רציתי לנוח, וכל הרדמה דרשה ממני כוחות פיזיים ומנטליים מטורפים.

בסוף הוא נרדם ב7 בערך, ואני אכלתי והתארגנתי וב8 וחצי בערך כבר הלכתי לישון. לשמחתי הוא ישן ברצף עד 9 וחצי! לא קרה מיליון שנה.
ואז ינק וחזר לישון עד 11 וחצי, ואז עד 2.
מ2 עד 6 כבר קם הרבה לינוק, אבל הצלחתי להירדם מיד ולפעמים תוך כדי אז קמתי יחסית בסדר בבוקר.
מבחינתי שהיה פשוט נשאר צמוד לציצי כל הלילה והייתי ישנה אבל הוא מסרב...
כל פעם שהוא מסיים לינוק הוא מתעקש שאחזיר אותו למיטה שיישן שם... אז זה דורש ממני להתעורר לרגע.

בבוקר לא הצלחתי להרדם שוב, אז קמתי להתארגן טיפה בזמן שבעלי היה בבית. כרגיל, לצחצח שיניים, להכין דברים לדייסה, לסדר קצת את המטבח.

לולו קם מבסוט אבל לקראת 7 כבר נהיה ממש עצבני, ואני רק מהמחשבה להרדים אותו דחיתי את זה כמה שאפשר...
בסוף ב7 וחצי כבר לא הייתה ברירה והרדמתי אותו. זה דווקא עבד יחסית בסדר והוא ישן במיטה.
בזמן הזה הכנתי לי דייסה ואכלתי בנחת.
כשקם נכנסתי איתו למיטה והוא ינק מלא מלא. עשה קקי ואז ינק עוד מלא...
היה נראה לי שהוא עוד עייף אז ניסיתי להרדים אותו שוב, הוא כמעט נרדם אבל החליט להישאר ער וזה כבר התיש אותי אז וויתרתי...
ומאז כמעט שעה שהוא היה ממש עצבני. לא רצה כלום, כל דבר הוא בכה והתעצבן.
אני הייתי כבר בלי כוחות וממש התחלתי לאבד סבלנות.
בסוף ב10 וחצי כבר לא הייתה ברירה והייתי חייבת להרדים אותו. הנקה, קפיצות, טפיחות, טיולים בכל הבית במגוון מנגינות. ואני עצבנית ממש ורק רוצה שזה ייגמר כבר.

עכשיו הוא ישן עליי ואני לא יכולה לשים אותו במיטה כי כל שנייה הוא מתעורר כזה...

אולי זאת קפיצת גדילה? קשה לו לישון והוא יונק ממש הרבה. אבל כמה קפיצות גדילה יכולות להיות לתינוק אחד?...

---

יש לו מו צעקה כזאת, שהוא צועק אותה בכל הזדמנות...
היא כנראה אומרת אני שמח, עצבני, עייף, רוצה ציצי, משהו לא מצליח אמא תעזרי לי, אני תקוע תחלצו אותי, יש לי גרפס תרימו אותי, אמא איפה את בואי, אבא איזה כיף שבאת הביתה, לא נוח לי ככה תחזיקו אותי אחרת. ובערך כל דבר בעולם.
לפעמים זה חמוד. ולפעמים זה כבר מעצבן ומתיש לשמוע אותו צורח כל היום כשאני לא לגמרי מבינה למה וכלום לא ממש עוזר...

ביומיים האחרונים הוא בעיקר צורח עליי...

---

בעלי כבר מרחם עליי שאני משתגעת ושאל אם נראה לי שמתישהו ארצה להכניס אותו לגן.
אמרתי לו שככה אין מצב שאכניס אותו, כי מי תתמודד עם הטירוף הזה של ההרדמות והבכי וכל היום על הידיים.
ואם הוא כבר יירגע אז מה יש לי להכניס אותו, עד שיהיה לי כיף איתו?...
כשהוא רגוע שאמת אחלה לנו. רק שיהיה רגוע כבר...

[שקטה*]

אוי פרח, כמה קשה... באמת שאני מעריצה אותך שאת מתמודדת ככה ימים ולילות שלמים. נשמע פשוט ממש ממש מתיש ושוחק. אני לא זוכרת אם פעם כתבת משהו לגבי עגלה, האם הוא אוהב? מצליח להירדם בעגלה? נשמע שהוא אוהב להירדם בתנועה ובתנוחה לא מאוזנת אז אולי בעגלה בחצי ישיבה יהיה לו נעים?

[יולי_קו]

אוי פרח, כמה קשה...

אולי יתאים לך להשתמש ברסקיו של פרחי באך?
לטפטף כמה טיפות לבקבוק המים שלך ולשתות ממנו (את, בעצמך)? ובהזדמנויות שונות למרוח לו טיפה על המצח, על גב היד, איפה שזמין לך (מהבקבוק שלך, המדולל בהמון מים).

לפעמים מה שנשאר זה רק להזכר כמה היה קשה בביה״ח, ושהדברים ישתנו מתישהו, כי ככה זה עם כל התינוקות. מה עם להזמין נערה/סטודנטית או שכנה מבוגרת (סבתא כזאת) מהשכנים שתסתובב איתו בגינה שלכם אחה״צ, ותאפשר לך לישון?

[קור_את*]

עזרה עזרה עזרה!

[בשמת_א*]

אני עם יוליקו ועם קוראת. עזרה, ורסקיו.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

היי פרח יקרה, אני קוראת אותך !
מאד מזדהה עם מה שכתבת כמה הודעות למעלה, על תחושה של ימים שעוברים כאילו בלי טעם, עם הנקות-קקי-הרדמות ושום דבר "חשוב" או מעניין מעבר...
וכל הכבוד ענקי שיזמת מפגש אמהות, זה ממש לא מובן מאליו וזה צעד חשוב וחזק.
לגבי זה שאת מרגישה שחזרת אחורה מבחינה רגשית והעולם קשה יותר - מסכימה שזה גם קשור לחוסר שינה... וגם, נראה לי, שקשור לזה שנולדת כמו אמא
וזה לא היה קל... אני מאמינה שבעוד כמה זמן תחזרי לעצמך ובגדול, את פשוט עדיין בתוך התקופה של להפוך לאמא ולהיעמד על הרגליים... במיוחד עם כל הפגייה וההתחלה הקשה

חיפשתי דף שהיה כאן לפני שנים, על המשמעות המיוחדת של אמהות בבית ... ולא מצאתי לצערי
אני אמשיך לחפש. אני חושבת שאמא נמרה פתחה אותו... והיו שם כיווני מחשבה שנתנו לי השראה ממש...
אבל ! לא עשיתי עם זה כלום, כי פשוט לא הייתה לי אז את האנרגיה... אבל עצם הרעיון שכשאת בבית את גם חשובה ותורמת לא רק לתינוק שלך, עזר לי.
ואני חושבת שזה בסדר גמור שכרגע את כל כולך לתינוקך
יחד עם זאת מסכימה שחשוב לקבל עזרה כדי שגם את תוכלי להנות משעות של מנוחה וגם לצאת קצת עם חברות, ליוגה, לטבע ולהיות קצת עם עצמך ולא רק לתפקד כל הזמן

אה ומנשא גב...
אני באיזשהו שלב הרגשתי שאני לא יכולה יותר עם המנשא מקדימה, אבל שם התינוק ישן הכי טוב, אז התחלתי בשלבים ללמוד איך לשים אותו על הגב -
יש המון הסברים מצויינים ביוטיוב, אז התאמנתי בהתחלה על דובי... ואפילו הגדלתי לעשות, והכנתי בובת אימון - לקחתי אוברול של התינוק ושמתי בידיים וברגליים מגבות קטנות מגולגלות וב"בטן" חבילת אורז, בשביל המשקל.
זה נראה ממש מלחיץ ;-P אבל התאמנתי עם זה איך להעביר לגב , מלא פעמים, עד שהרגשתי שאני מבינה
ואז התאמנתי עם התינוקי, על המיטה הזוגית, עמדתי על הברכיים באמצע המיטה ופשוט התאמנתי לשים אותו על הגב, להרגיש איך זה לשנינו, ולהוריד בחזרה...כמו משחק
והסתובבתי איתו על הגב קצת בבית, בלי מנשא, רק תמכתי עם הידיים בטוסיק ואז הורדתי על המיטה.
אחרי שהרגשתי ביטחון בזה כבר קשרתי את המנשא הסיני ונעזרתי בבן זוג שיתמוך מאחור ויוודא שהוא קשור טוב.

וכן, לפעמים נתתי לו לישון שנות יום על הגב שלי, לפעמים גם בישיבה אם הוא הסכים ונרדם חזק... אז יכלתי לשתות תה חם כמו שאני אוהבת, לפחות... ולעשות דברים בלי הסרבול של תינוק במנשא מקדימה.
בהמשך למדתי להוריד אותו למיטה מהגב שלי בלי להעיר אבל זה לא תמיד עבד, כמובן...

[פרח_בית*]

עונה בקצרה כי לא מספיקה...

שקטה - בעגלה הוא לא ממש ישן... לפעמים נרדם עם בעלי כשהם עושים הליכות. אבל זה לוקח זמן והוא ישן רק כל עוד הם זזים, כשמגיעים הביתה מתעורר. ככה שזה לא פרקטי ליום יום...

ניחוח - תודה על העצות לגבי המנשא גב! אני צריכה להתחיל להתנסות בזה. דוחה את זה, אבל נראה לי שזה יקל עליי.

וכל הכבוד ענקי שיזמת מפגש אמהות, זה ממש לא מובן מאליו וזה צעד חשוב וחזק.
תודה!
זה באמת לא מובן מאליו בשבילי, בכלל. זה בהחלט משפר לנו את הימים. אנחנו יוצאים יותר ונפגשים עם אנשים. לרוב זה עובר סבבה מבחינת לולו. זה כן מעייף אותי, היציאה הבית, ההתארגנות לגבי לפני וההרשמות בחוץ. אבל זה בהחלט מעביר את הימים טוב יותר וכשאני לא לבד לרוב קל לי יותר להתמודד עם החירפונים שלו....
כבר די עברנו את שלב הצרחות, אז זה לא כמו פעם שהיה לי קשה ליד אנשים. פשוט יש ימים שהוא רוצה הרבה ידיים, או לישון רק במנשא, או שלוקח לו מלא זמן להרדם... אז כשאני איתו לבד זה מחרפן אותי, וכשאני מועסקת בשיחה זה פחות מפריע.

זה גם גורם לנו לצאת יותר החוצה לטבע שזה ממש נחמד. לולו מאוד אוהב את העצים.

יוליקו - האמת שאף פעם לא השתמשתי ברסקיו... אולי אנסה בימי שקשה לי.

---

בגדול אנחנו ממש במגמת שיפור.
יש ימים יותר קשים ויש פחות.
שבוע שעבר היה מתיש, בעלי היה חולה. לולו כנראה גם לא ממש הרגיש טוב. היו ימים שלקח לו שעה להרדם ואני כבר הייתי בעצבים... ואז ימים שהוא ישן כמעט כל היום... אז היה עליי רוב היום במנשא.

השבוע כבר היה אחרת.
לפעמים האדם בידיים ועובר למיטה, לפעמים מתעקש להישאר עליי. לפעמים אני יכולה לשבת איתו על כיסא בנוחות ולפעמים אנחנו תקועים על הכדור... לפעמים הוא מתעקש על מנשא ולא נרדם בשום דרך אחרת...
בלילה קם מלא כרגיל, כל שעה-שעתיים. אבל כבר לא צריך לקום מהמיטה. הוא מתגלגל אליי, אני נותנת לו ציצי, הוא מחליף צדדים בערך אלף פעם. ואז מבקש לחזור למיטה שלו...
בבקרים בגלל החושך ישן לרוב עד 6, ולפעמים אני מצליחה לישון עוד קצת עד 7. בזמן שהוא יונק או כשבעלי איתו.
היה איזה לילה שהוא החליט לחיות ער שעתיים, וזה היה ממש קשה. אבל לרוב זה לא קורה.

אני עייפה בהחלט, אבל זה יותר נסבל.
לא בטוחה אם אני ישנה יותר או סתם התרגלתי...
והימים כבר יותר מגוונים ומדי פעם עושים עוד משהו חוץ מלהניק ולהרדים.
קצת מבשלת, קצת מארגנת את הבית. קצת יוצאים לפארק או ליער. אתמול אפילו היינו בקניון להחליף משהו ועבר סבבה.

יש ימים שאני מאבדת את זה ומגיעה לעצבים, בעיקר סביב ההרדמות. אבל הרבה ימים שגם עוברים בטוב.


לולו ממש גדל ונהיה מן ילדון כזה.
הוא כל הזמן לומד צלילים חדשים. פעם היה מדבר רק בבית, ועכשיו גם בחוץ ליד אנשים. צווח ומקשקש.
אפילו התחיל להגיד אמאמא, והתלהבתי שזה אמא.

הוא כבר זוחל יפה. לפעמים אפילו מוכן להיות יותר משתי שניות על הריצפה עד שקורא לי להחזיר אותו למזרן...

ובכלל אני רואה שהרבה פעמים במקום לבכות, הוא "מדבר". קורא לי, מתלונן. ממש מספר מה מפריע לו. זה מקסים.

התחיל להתעניין הרבה יותר בחפצים, ממש חוקר ובודק אותם. מסתכל איך הם זזים ומתגלגלים לו.
וכמובן טועם מכל כיוון.
אתמול התלהבתי שפעם ראשונה הוא הצליח להכניס לפה את הנשכן שלו לבד, עד עכשיו לא היה מצליח אלא אם היינו מחזיקים לו אותו.

כשאנחנו פוגשים תינוקות הוא מאוד מתלהב. מנסה ללטף להם את היד והפרצוף. אתמול ניסה להכניס רגל של חבר לפה.

כיף לראות אותו ככה מתפתח.

[יולי_קו]

יו! איזה כייף לקרוא!
הדבר היחיד הקבוע אצל ילדים זה השינוי... ואצלכם זה משתנה לטובה!

אנ נזכרת (ממרומי אימהותי לשני מתבגרים ואחת ג׳ינג׳ית קטנה אנרגטית) בזה:
׳כשהם קטנים הם כל כך מתוקים יד שמתחשק לאכול אותם.
כשהם גדלים אנחנו מצטערים שלא עשינו את זה׳...

אז אצלי, בחשבון הסופי התוצאה היא חיובית בהחלט, ובחרתי נכון בשבילי להיות אמא, ולא לאכול אותם כשהם היו קטנים ומתוקים. זה בברור לא נכון לכולם.

[פרח_בית*]

טוב אני אוכלת אותו כמה פעמים ביום
כשבעלי רוצה לאכול אותו אני משוויצה לו שאצלי הוא כבר היה בבטן ואצלו לא.

---

כל הגוף כואב לי.
מעייפות, ממנשא, מלהחזיק אותו על הידיים, מהכדור פיזיו.
כאבים מוזרים בכל מיני נקודות לא מוכרות ברגל, ביד ובגב, באים והולכים.

עשיתי עכשיו את התרגול צי קונג שבשמת שמה לא מזמן, נראה לי בדף של בלבוסטה.
אולי אנסה לעשות אותו כל יום ונראה אם זה עוזר קצת.
מרגישה שאני חייבת מסאג'. ורפלקסולוגיה. ודיקור.
כל המפרקים כואבים כאלה, וגם סתם נקודות פה ושם.
העניין שזה מרגיש כמו בור ללא תחתית. גם אם יעשו לי שעה מסאג' כל יום זה לא נראה לי יספיק...

ועכשיו אני אלך לישון.
לילה טוב.

8 בערב ואני מוצאת את עצמי אומרת - אוף למה אני הולכת לישון כל כך מאוחר? למה בזבזתי זמן מ7? הייתי ישנה עוד שעה...
רק שאני לא אמצא את עצמי ערה באמצע הלילה ולא מצליחה להרדם, כמו שהיה בלילה הקודם. זה היה סיוט...

[בשמת_א*]

מרגישה שאני חייבת מסאג'. ורפלקסולוגיה. ודיקור.
יש לך אפשרות לארגן לעצמך?
זה באמת עוזר...
בינתיים אני כבר מצליחה לתרגל יום-יום בעקביות, כמעט שבוע וחצי, ואני כבר מרגישה את ההשפעה! זה מדהים. אפילו תירגול ממש קטן משפיע אם מקפידים לתרגל כל יום.

[פרח_בית*]

עשינו היום ניסיון להרדם במיטה.
ספויילר - לא עבד.

לא מתוך איזו אידאולוגיה, אלא מתוך זה שישבתי איתו על הכדור 20 דקות, וכבר כאבו לי הידיים, והוא לא היה קרוב ללהרדם. כלומר ינק ונראה עייף כזה אבל היה ברור שייקח עוד זמן.
ואני בכלל לא רציתי שילך לישון עדיין, וניסיתי, רק כי הוא היה עצבני ובכה והתייאשתי.

אז שמתי אותו במיטה.
הוא שכב על הגב, ואני ליטפתי אותו ושרתי לו שיר.
הוא היה רגוע והסתכל עליי.
בשלב מסוים התחיל לחייך חיוך שובב.
ואז התהפך לבטן.
נשכבתי לידו.
הוא לעס לי כל אצבע בנפרד (חניכיים כואבות יש לו לאדון). ואז את הלחי והאף.
ואז זחל אל הציצי ורצה לינוק. וינק מציצי אחד. ואז מהשני. ואז מהראשון.
ואז החזרתי אותו למיטה שלו והוא זחל הלוך חזור והתגלגל מהבטן לגב ולבטן.
שוב אכל את האצבעות שלי. ואז את שלו ושוב את שלי.
ועשה קולות וצווחות מצחיקות.
ושוב רצה לינוק.
בינתיים כבר החשיך וקיוויתי שהוא יירדם אבל זה לא קרה.
הוא המשיך כן ציצי לא ציצי
ואחרי מיליון זמן כזה כבר איבד סבלנות.
אז קמנו לכדור והוא ינק וקצת נאבק ובסוף נרדם.

אז מי האנשים האלה שחושבים שעדיף שהוא יירדם במיטה? זה לוקח פי 100 זמן, והוא רק מעיר את עצמו, ומתעייף, ומתעורר שוב... ובסוף גם ככה קפצנו על הכדור.

קיצר עדיף לקפוץ 5 דקות על הכדור ושיישן כבר ואני אוכל ללכת לאכול ארוחת ערב. מאשר לבלות שעה במיטה בתקווה שאולי יירדם.

מה שכן, זאת הייתה הפוגה טובה כי הידיים שלי עומדות לנשור כי הוא היה עליהן כמעט כל היום.
שוב היו לו התקפים של הבטן, לא יודעת למה. ניסיתי לחשוב על כל מה שאכלתי אתמול ולא מצליחה לחשוב על שום דבר יוצא דופן...

היה גם לילה סיוט, בקושי ישנתי. הוא התעורר כל 20 דקות בערך ואני כבר לא הצלחתי להרדם בין לבין.
כל היום כמעט רצה להיות על הידיים וממש התפתל ולפעמים גם צרח.
היה שלב שפשוט ישבנו על הכדור איזה חצי שעה, כשהוא ער. זאת הדרך היחידה שנרגע.
והרבה מנשא.
וכמעט בלי מנוחה בשבילי.. חוץ משעה שישנתי בצהריים.

ועדיין היו זמנים שהוא בכה כי לא הספקתי להגיע אליו. כי בדיוק היה משהו על הגז שהייתי צריכה לסיים איתו רגע, או שרציתי לשירותים. וכל פעם כזאת הרגשתי נורא שהוא קורא לי ואני לא באה
כמובן שאמרתי לו שאני כבר מגיעה אבל לא היה נראה שהוא מבין או שזה עוזר לו...

אני כן גאה בעצמי שכמעט כל היום הצלחתי להישאר סבלנית ומכילה, לא להתעצבן עליו ורק להגיד לו שאני יודעת שכואב לו ושאני אוהבת אותו. ולתת מלא חיבוקים ונשיקות.
ובין לבין הוא גם היה מאוד חייכן וחמוד ונהנה להפיל את המגדלי כוסות שבניתי לו.

בגדול מקווה שהחוייה שלו מהיום הזה הייתי "אמא אוהבת אותי ומנסה לעזור לי כשכואב לי"
ולא "איזה יום נורא כל הזמן כאב לי ובכיתי, ואמא לא באה כי היא עשתה כל מיני דברים, ולא הבינה אותי בכלל והחיים גרועים"...

ועכשיו אכלתי ואני אתארגן לשינה ואכנס לישון.
לילה טוב

[פרח_בית*]

יש לך אפשרות לארגן לעצמך?
ניסיתי לקבוע לי דיקור. זה לא יהיה לפני החג...
בכל מקרה זה קצת מורכב כי צריך זמן שבעלי יהיה איתו, ולדאוג להשאיר לו מספיק חלב (אני ממש מתעצלת לשאוב...).
וגם אז זה בעייתי כי הוא התחיל לפלוט את החלב שהוא אוכל מהבקבוק לאחרונה... אולי ננסה בקבוק אחר.

לגבי הצ'י קונג, לא תרגלתי שוב. אבל כן דמיינתי את התרגול איזה פעם. זוכרת שמישהי כתבה פעם שזה גם יכול להועיל (זאת היית את בשמת?)

[בשמת_א*]

אז מי האנשים האלה שחושבים שעדיף שהוא יירדם במיטה?
לא יודעת, אבל למה את מקשיבה להם? 0-:
עם תינוקות אין חוקים חוץ ממה שעובד. זה הכל. כל תינוק ומה שעובד איתו. וזה כל הזמן משתנה, אז את בגדול בסוג של מרדף אינסופי של פענוח "מה יעבוד עכשיו" עם רוב התינוקות. במיוחד עם אלה שסובלים מהבטן מסיבה כלשהי. כי התינוק פשוט סובל. כואב לו, מציק לו, אני אומרת לך בתור אחת שנמצאת במצב דומה: אין שום חוקים. החוק היחיד הוא - מה שמרגיע כרגע.
ולא רק תינוקות. למשל אני אמש לא הצלחתי להירדם כמעט שעתיים, ודווקא לא היו כאבים מעל הרגיל. בסוף שאלתי את עצמי: מה יעבוד? בחרתי 4 שירים בנייד ושמתי על לופ אינסופי. וככה נרדמתי. מדי פעם התעוררתי קצת, שמעתי שהשירים ממשיכים, נרדמתי שוב... מזל שבתור אמא, נעשיתי מאוד יצירתית לחשוב על פתרונות מחוץ לקופסא...

וכשאת אומרת לו שאת תיכף מגיעה? ומדברת אליו גם כשאת לא יכולה להגיע מייד? תדעי שהוא שומע ומבין הכל. וזה עוזר. הוא משדר לך שעדיין מציק לו, אבל תדעי שהוא שומע ויודע שאמא שם ודואגת לו ותיכף יהיה יותר טוב.

וכן. בטוח שגם אני אמרתי שתירגול צ'י קונג עוזר גם כשמתרגלים בדמיון. ובטח גם יולי קו אמרה אותו דבר. זו אמת ידועה בצ'י קונג.

[פרח_בית*]

הבוקר היה בוקר כמו שדמיינתי את החופשת לידה שלי. לקח רק 8 חודשים להגיע לשם...
ואם אפשר היה להיות קצת פחות עייפה תוך כדי...

הלילה היה די כרגיל, התעוררנו מלא לציצי אבל אין לי מושג מתי וכמה.
בבוקר הערתי את בעלי אבל במקום לחזור לישון בסוף נשארנו שלושתנו במיטה ולולו התגלגל מצד לצד. די קיטר בגלל הבטן אבל לפעמים גם שיחק וחייך.

אחר כך ארגנו קצת את הבית ולולו הלך לישון. ישן במיטה בזמן שהכנתי לי דייסה ואכלתי את רובה... עד שהתעורר ורצה להמשיך לישון על הידיים.

כשהוא התעורר שם ראש על הכרית ואני נישקתי אותו מלא מלא בכל הפנים. כל פעם הוא החליף צד של הראש ונישקתי אותו בלחי בשנייה. והוא עשה פרצופים חמודים.

הלבשתי אותו ואז התקלחתי כשהוא באיזור.

אח"כ הפעלתי את השואב הרובוטי ויצאנו עם המנשא למכולת. לא עשינו את זה אף פעם כי אני כמעט לא קונה במכולת... אבל זה היה נחמד לו והוא מאוד התעניין בכל מה שהיה מסביב.
כשחזרנו הביתה השואב עוד עבד, אז הסתכלנו עליו קצת בפעולה. לולו היה מוקסם. בעיקר כשהוא נכנס ויצא מתחת מיטה.

כשהוא סיים החזרתי הכל למקום, ואפילו טיפה ניקיתי אבק וארגנתי קצת דברים בבית.
לולו שיחק על המזרן, מדי פעם קיטר בגלל הבטן, ונרגע והמשיך לשחק.
כשסיימתי לסדר עשיתי לידו קצת יוגה והוא הסתכל עליי בעניין רב.

אז לולו כבר היה שוב עייף.
ישן בעיקר על הידיים וקצת קצת במיטה.
בזמן שהיה במיטה גזרתי לי ציפורניים ברגליים! משהו שאני מתכננת לעשות כבר שבוע וחצי בערך לא מגיעה אליו...

כשקם הצלחתי לשטוף טיפה כלים, ואז הוא שוב קיטר. אז שמתי אותו במנשא והכנתי דברים לקראת בישול. שטפתי וחתכתי. הכל חוץ מלהכניס לסיר על הגז כי זה אני מפחדת לעשות כשהוא עליי.

אז באה לבקר אותנו חברה, לולו שמח והיה רגוע ושיחק על המזרן, ואני הספקתי לשים את הדברים בסיר על הגז (זה לקח שניה כי הכל כבר היה מוכן).

עכשיו לולו ישן במנשא.
אולי כשהוא יקום סוף סוף יעשה קקי ויפסיק עם הכאבי בטן... ומקווה שימשיך עם המצב רוח שאר היום.

והלוואי ויותר ימים יהיו כאלה.
(גם אתמול היה סה"כ יום סבבה)

עכשיו רק חבל לי שהוא במנשא כי אז פחות נוח לי לנסות לישון... אבל אולי אצליח לנמנם קצת.

[פרח_בית*]

לא יודעת, אבל למה את מקשיבה להם?
לא באמת מקשיבה. אבל זה בהחלט מפתה שהוא יירדם במיטה. הידיים שלי ישמחו...
אבל כמובן שזה פשוט לא קורה כרגע אז לא.
מה שכן, לקחתי לתשומת הלב, כשההרדמות מתארכות, להוריד אותו מהידיים למיטה ולנסות שוב אחרי זמן. להוריד לי קצת עומס מהידיים.

וכשאת אומרת לו שאת תיכף מגיעה? ומדברת אליו גם כשאת לא יכולה להגיע מייד? תדעי שהוא שומע ומבין הכל. וזה עוזר. הוא משדר לך שעדיין מציק לו, אבל תדעי שהוא שומע ויודע שאמא שם ודואגת לו ותיכף יהיה יותר טוב
תודה.
הלוואי.
כמה קשה לי כשהוא בוכה.

[בשמת_א*]

כשההרדמות מתארכות, להוריד אותו מהידיים למיטה ולנסות שוב אחרי זמן
תלמדי להניק בשכיבה?
לא הייתי שורדת בלי הנקה בשכיבה. קשה מאוד על הידיים כל הזמן.

[פרח_בית*]

אנחנו כבר סוף סוף יונקים בשכיבה לקח זמן אבל כבר כמה שבועות שזה הרגיל שלנו במיטה.
ממש שיפר את הלילות.

אבל הוא מסרב להרדם ככה במהלך היום או בתחילת הלילה.

ולרוב אם הוא ממש עייף הוא לא רוצה לינוק בישיבה/שכיבה, אלא רק על הכדור. לפעמים ככה אני מבינה שהוא רוצה לישון אם פספסתי. שנראה שהוא רוצה לינוק אבל מתנתק כל רגע. ואז אני יושבת איתו על הכדור ופתאום הוא יונק סבבה ולאט לאט נרגע לשינה.