אהבת עולם אהבתיך בלוג

[אהבת_עולם*]

אני עוברת על מה חדש,
משעמם....
משעמם....
משעמם....
אה, הנה פתחו דף חדש: כל החיים שלי דפוקים על הפנים

אני שמה לב שאני חושבת: 'או, יופי ! סוף סוף !'
ובאיזה חדווה משונה נמשכת פנימה כמו מגנט.

[בן_עמי*]

[אהבת_עולם*]

אלימות:

מישהו פתח דף ושטח את טענותיו בצורה מאוד לא ברורה.
כתבתי לו היום שאלות, כדי להבין יותר טוב למה התכוון.
נכנסתי עכשיו וראיתי אותו מנהל דיון סוער באותו דף, אבל לא מתייחס במילה לשאלות שלי.
אולי הוא חושב שאם אני שואלת - אז אני נגדו?
אולי הוא חושב שאם אני שואלת - סימן שאני לא יודעת כלום על הנושא הזה, סימן שלא אכפת לי, ולא שווה לענות לי?
אלו המחשבות שעוברות לי בראש.

אני מרגישה אלימות גואה בי:

'מה הוא חושב לעצמו
שהוא יכתוב כל הזמן הודעות שאף אחד לא מבין, ויסרב לענות על שאלות,
ויחשוב שזה לגיטימי לנהל דיון מסביב סביב בזמן שהוא לא מסביר מה הוא רוצה?! (סימן שאלה סימן קריאה סימן שאלה סימן קריאה סימן שאלה סימן קריאה)
איזה דפים מעצבנים !
ואני עוד שאלתי כל כך יפה - והוא מתעלם?!
חוצפן.
הדף הזה לא צריך להיות כאן.
אני אמחק לו את כל הדף.
כן ! אני אמחק !
זה מה שאני אעשה !
שיידע לו מה זה..'

המחשבות האלו עוברות בראשי, ונראה שאני ממש חושבת על זה ברצינות.
כן. למחוק לו את הדף.
אם הוא לא יודע להתנסח 'כמו בן אדם' - אז לא מגיע לו שיהיה לו דף.

אני מסתכלת בתוך עצמי, ואומרת: 'וואו, כמה אלימות !'
כל הבטן שלי רותחת.

מצד אחד - מפחיד.
מצד שני - איזה כיף לדעת שזה קיים.

[אהבת_עולם*]

כשאני מרגישה תסכול גדול או חוסר אונים, מתחשק לי לתת מכת מחץ - ו'לפתור' את הבעיה.
'אחת ולתמיד' !

יש לי נטייה בנפש לרוץ אל המקום ההוא.

[קן_לציפור*]

בדיוק רציתי להגיב בדף ההוא וחשבתי שפה יותר נכון, ואיזה קטע - את כותבת על זה.
^{מכיון שאת כבר יודעת באיזה תהליך אני, רציתי לשתף אותך דרך המקרה שלך:}
תנסי לראות אם את יכולה לראות את הסיטואציה כשאת מחוצה לה. ללא משהו שהוא "נגדך", ללא הכנסת עצמך למשבצת של "עשו לי" (הקורבן).
אם אינו עונה לשאלותייך מה יכולות להיות הסיבות שלא קשורות אליך?
נסי לתת יותר מדוגמא אחת כשאת מבחוץ.

יכול להיות שהתשובות יהיו קשורות לעצם שאילתך את השאלות - אך תנסי להוציא את עצמך משם ואם צריך רק להשאיר את השאלות.

ואם כל זה מעצבן אותך - תמחקי את ההודעה

[קן_לציפור*]

וכן, כולנו מלאים באלימות. גם חוסר תגובה ושתיקה זו אלימות - הידעת?
אלם - אלימות.
אותו שורש.

מה שמתבקש זה התבוננות. ואת עושה זאת יפה דרך הדף שלך פה ובדפים אחרים.
אמיצה שכמותך...

[אהבת_עולם*]

תנסי לראות אם את יכולה לראות את הסיטואציה כשאת מחוצה לה. ללא משהו שהוא "נגדך", ללא הכנסת עצמך למשבצת של "עשו לי" (הקורבן).
ברור לי שאינו נגדי באופן אישי כי כלל אינו מכיר אותי, אך יש משהו בהתנהלות שם ש'מרגיז' אותי כבר כמה זמן.

השאלה,
למה התנהגויות ששונות מהקודים שאני מצפה להם - מרגיזות אותי?
למה התנהגויות וצורות חשיבה שאני לא מבינה מרגיזות אותי?
למה כשחושבים אחרת ממני או לא מבינים אותי - אני משתגעת מזה, ובא לי לדפוק את הראש בקיר או לעשות את זה למישהו אחר?
ובכלל, למה אני מתרגזת כלכך בקלות?

אם אינו עונה לשאלותייך מה יכולות להיות הסיבות שלא קשורות אליך?
התקשיתי לענות לעצמי על זה, כי גם הסיבות שלא קשורות אליי מעצצצצבנות אותי.

אני טיפוס עצ-בן !


האמת,
משתדלת שזה כמה שפחות יבוא לידי ביטוי כלפי האנשים.
או לפחות להגיד באופן פשוט וישיר 'ההתנהגות שלך מרגיזה אותי', במקום להשתלח.

אבל מטריד אותי שאני כלכך מלאה בַּרוגז, בָּאלימות, ובכל הכעסים האלה.

(לא כועסת על עצמי כמובן. פשוט רוצה לשנות את זה)
(נראה לי שההתבוננות זו התחלה טובה)

***********

_גם חוסר תגובה ושתיקה זו אלימות - הידעת?
אלם - אלימות.
אותו שורש._

ממש מעניין. לא חשבתי על זה.... |

***********

_מה שמתבקש זה התבוננות. ואת עושה זאת יפה דרך הדף שלך פה ובדפים אחרים.
אמיצה שכמותך..._

וואו, תודה ! כלכך נעים שמישהו רואה את זה.

[עשב_השדה*]

יש לי רעיון
אולי תעשי לך ספר ריק שכל מה שתכתבי שם יהיה השיפוטים והמשפטים האלימים שמודחקים כי לא יפה ופוגע ןלא רוצה להיות כזאת וכו'........
ספר השיפוטים והבום טרח זבנג וגמרנו
אפשר לשים בשרותים
מצחיק לפעמים בהקשר הזה
ומשחרר.....

[אהבת_עולם*]

_יש לי רעיון
אולי תעשי לך ספר ריק שכל מה שתכתבי שם יהיה השיפוטים והמשפטים האלימים שמודחקים כי לא יפה ופוגע ולא רוצה להיות כזאת וכו'........_

חמודה !

האמת, יש לי בראש כבר מזמן לעשות לעצמי כמה ספרים כאלה:

• ספר לכתוב בו את כל הרגעים שמרגישה 'לא בסדר', ואת כל הקולות הביקורתיים בתוכי כלפי עצמי
• ספר לכתוב בו את כל הדברים שאני מרגישה בושה בעצמי ובגופי
• ספר לכתוב בו את כל הדאגות שלי (אמאל'ה, זה לא ספר, זה 'אנציקלופדיה עברית' ב72 כרכים !)

ועכשיו הוספת לי אחד לרשימה.

מתי אני אעשה את כל זה?!

<אהבת עולם מתחזקת כאן באתר 2 בלוגים + דף בית, ובמחשב האישי - יומן רגיל (של כמה עמודים בכל יום) + 'יומן הבייביסיטר',
כל זאת לצד פנקס שיש בו בערך 50 רשימות (מחשבות, רעיונות, תובנות, גילויים, פריצות דרך, דברים לעשות, וכו' וכו'....),
וכמובן, כל השאר... >

*************

אבל האמת, עשב, רעיון לא רע.
ובעצם, לא חייבים 'ספר', אפשר להתחיל עם איזו רשימה על דף.

[עשב_השדה*]

יותר קל לשרוף רשימה את צודקתD-:

[עשב_השדה*]

כל הספרים שהזכרת הם ספרי שיפוטים
ועכשיו הוספת לי אחד לרשימה.
זה אולי אותו הספר,אותה הגברת בשינוי אדרת

[טלי_מתכוננת_לביאת_המשיח*]

_בגלל העניינים הבריאותיים, אז אני אפילו לא יודעת איך אתפקד בזמן הקרוב. וזה קצת מאיים עליי בלמצוא עבודה חדשה.
ובגלל זה גם בטח שבשלב הזה לא נראה לי להגדיל את כמות העבודה למשרה מלאה._

אולי מגיעה לך קצבת נכות? או הבטחת הכנסה (וגם יעזרו לך למצוא עבודה)
על מיטת הפלא סרג'ם מאסטר שמעת?
ניסרג'ם ונפלאות

[טלי_מתכוננת_לביאת_המשיח*]

<אהבת עולם מתחזקת כאן באתר 2 בלוגים + דף בית,

מה ההבדל בין בלוג לדף בית?

[אהבת_עולם*]

לא כתבתי כאן כבר די הרבה זמן.
ועכשיו אני מרגישה שבא לי לכתוב כאן. ואני אפילו לא יודעת מה.

נראה לי שאנסה לתת איזו סקירה כללית על חיי כרגע...

עד לפני כמה חודשים עברתי תקופה איומה.
שברירים מזה כתבתי כאן בבלוג.
בתוך כדי התקופה הרגשתי רע, ולא הבנתי מה קורה. היה נראה שכל החיים ככה ואין תקווה לשינוי. ומן הצד השני - אולי אני סתם מגזימה.
במבט לאחור אני מבינה שזו באמת הייתה אחת התקופות הקשות בחיים שלי. גם נפשית, גם בריאותית.
זו בהחלט הייתה תקופה ארורה.

עכשיו כשאני מרגישה יותר טוב, אני יכולה לראות את ההבדל.
וברור לי שעברו עליי דברים קשים, ולא סתם הגזמתי.
ואני שמחה לראות שזה באמת היה משהו יוצא דופן, ולא שהחיים נראים ככה באופן כללי.

*************

אין לי מושג מה עזר לי לחזור לעצמי.
אני בכל אופן עושה כל מיני דברים לטובת עצמי.

אני כבר כמה חודשים לוקחת תרופה הומאופתית שנתן לי מטפל מסויים .
במקביל, התחלתי טיפול דיקור - פעמיים בשבוע.
אין לי מושג אם משהו מהשניים האלה עוזר, ואם כן אז איזה מהם, או אם שניהם, ובאיזה תחומים כל אחד מהם משפיע.
ולא ברור לי עדיין אם המצב הפיזי שלי טוב יותר. כי יש דברים שבאים והולכים.
אבל נפשית אני מרגישה הרבה יותר טוב.

מצב רוח יותר טוב, יותר אנרגטית, יותר בהלך רוח של עשייה, של קידום דברים.
זה מוצא חן בעיניי.

אז כבר זו התחלה מצויינת.
ולמרות שאין לי מושג אם לטיפולים שאני עושה יש קשר לזה - אני ממשיכה איתם. בתקווה שיהיה לי יותר ברור בהמשך.

לאחרונה ממש התחלתי גם אימון אישי, אחרי שהתייעצתי פה באתר למי כדאי לפנות.
זה ממש ב'חיתולים' אז אני עדיין לא יכולה להגיד מה זה עושה לי.

***********

בגדול, חיפשתי אימון אישי שיקדם אותי באופן מאוד מעשי.
כי הגעתי פתאום לשלב שבו אני מרגישה שאני ממש רוצה ומסוגלת לקדם דברים מעשיים. (זה מאוד חדש בחיי....)

ואיכשהו יצא שמצאתי מאמנת שדווקא לא עובדת מעשית, אלא באימון שנקרא 'אימון הווייתי'.
העניין הוא שהיא טוענת שהעבודה על ה-be משפיעה גם על ה-do ועל ה-have.
ואפילו באופן הרבה יותר רחב מאשר אם הייתי עובדת ישירות על ה-do.

כלומר, זה כן אמור לקדם אותי מעשית. וזאת למרות שלא עובדים ישירות על הצד המעשי.

אני לא יודעת. אני מקווה שכן.

**********

בינתיים אני עושה בעצמי כל מיני דברים בצד המעשי.

וזה צד שרוב החיים היה מאוד קשה לי.
וגם עכשיו לפעמים לא פשוט, אבל מרגישה שמאוד התקדמתי עם זה.

אני תכף אתאר איך....

[אהבת_עולם*]

אז ככה,
לפני כמה חודשים קראתי משהו בדף סאלי תדמור. היא מאמנת ותיארה שם איזה תהליך של אימון שעשתה עם מישהו.
ההסבר היה שלפעמים אנשים נתקעים עם דברים 'גדולים' בחיים שלהם, כמו כתיבת תזה, ולא מצליחים לקדם את זה. ואז אם נותנים להם משימות קטנות שהם מצליחים להשתלט עליהן - זה נותן להם פידבק חיובי לגבי עצמם, והם פתאום מרגישים שהם יכולים, והאמון בעצמם חוזר אליהם, וככה הם מצליחים להתקדם ממשימה למשימה, במנות קטנות, עד שהם בעצם מוצאים את עצמם משלימים את המשימה הראשונית, ה'גדולה'.

נדמה לי שאלו הקטעים בבלוג שלה שדיברו אליי אז:

_מדהים לראות כמה סוגים של משוב חיובי קיימים אצלנו. משוב חיובי הוא תופעה המגבירה את עצמה, וזה משהו שהבחנתי בו בתחומים רבים [...]
והנה אצל אותו בחור, בדיוק אותו משוב חיובי. הוא יושב על העבודה, פשוט כי הוא הבטיח לי - זו הסיבה היחידה. לא עשינו איזה טיפול מעמיק בסוגיות שעצרו אותו עד כאן. פשוט התחלנו. והנה הוא נהנה, אוהב את זה, גאה בעצמו, נהנה להרגיש שהוא מתקדם וזז. והמשוב החיובי מתחיל לפעול. בשארית הערב, אחרי שהוא ישב על העבודה, הוא אמר לי שהוא נהנה כל כך מהזמן שנותר לו. הוא לא עסוק בהלקאות עצמיות למה הוא לא עובד, כי הוא כבר סיים את המכסה שלו להיום. הוא פשוט נהנה מהחופש שיש לו, וגאה בעצמו. כשהוא היה חופשי כל הערב (כי הוא לא עשה את העבודות), הוא היה מוטרד כל הזמן, ועכשיו כשיש לו רק חלק מהערב חופשי, הוא נהנה כל כך מהזמן החופשי הזה. הוא גם רואה שהרעיונות שלו על עצמו שאין לו משמעת עצמית, לא נכונים בהכרח._

וביום אחר כתבה:
האימון עם הבחור הצעיר הראשון, ששוקד עכשיו על העבודות שלו שיסיימו את התואר הראשון נמשך, ועובד נפלא. העשייה והעבודה מוציאות ממנו את המיטב. כפי שהתהליך של המשוב השלילי חזק - כשלא עושים דברים מרגישים רע וחושבים שלא מסוגלים - כך התהליך של המשוב החיובי חזק גם הוא: כשעושים, מתחזקים, ומרגישים יותר ויותר מסוגלות. ככה זה עובד אצלו עכשיו, הוא עובד יום יום על העבודות, וכבר קרוב לסיום העבודה הראשונה. אני בהלם מהמשמעת העצמית שיש לו, אחרי שהוא אמר לי, שאין לו משמעת עצמית

************

זהו, שכנראה משהו שם מאוד דיבר אליי.
ועלה לי רעיון 'לאמן' את עצמי.

באיזו צורה?

• אני כותבת לעצמי משימות בפנקס, והתפקיד שלי זה למלא משימה אחת ביום.

הרעיון זה, שאני משתדלת לפרק את המשימות למשימות הכי קטנות שאפשר. ואז כל משימה קטנה כזאת נחשבת לי*.

אולי בעצם אני אצטט את מה שכתבתי אז לסאלוש (בסביבות אמצע מאי):

_רציתי לשתף אותך, שכנראה בעקבות הדף שלך קיבלתי מוטיבציה להזיז דברים בחיים שלי.
לא זוכרת בעקבות מה בדיוק שקראתי, אבל זה היה משהו עם המאומן הראשון, שהיה זקוק למשוב חיובי - לראות שיש לו הצלחות קטנות כדי להאמין שהוא יכול.
בגלל שגם אני מכירה את עצמי כבן אדם בלי משמעת, ובמיוחד באותו זמן הייתי כבר תקופה בחוסר אנרגיות ולא הצלחתי לעשות כמעט כלום, אפילו הדבר הכי קטן -
החלטתי לנסות 'לאמן' את עצמי -
בצורה כזו שאני כותבת לי בפנקס את כל המשימות שאני רוצה לעשות - גם גדולות וגם קטנות. אם הן גדולות - אני מפרקת אותן להרבה משימות קטנות.
וכל יום אני צריכה לעשות לפחות משימה אחת. אפילו הכי הכי קטנה. (זה מזל שיש לי ברשימה גם משימות מאוד קטנות).

מה שקורה, שכשאני עושה משימה אחת - מיד נהיה לי חשק לעשות עוד, וככה יצא כבר שלושה שבועות - שכל יום עשיתי לפחות כמה משימות.
וזה גרם לכך שסוף סוף עשיתי דברים שאני צריכה לעשות כבר שנתיים (כמו לקנות תחתונים ).

ויחד עם זאת, אני יודעת שהתפקיד שלי זה לעשות לפחות משימה אחת.
כלומר, גם אם אני עושה רק אחת ביום, אפילו הכי קטנה - כבר ביצעתי את המשימה !
אם יש ימים שבאמת לא בא לי כלום כלום כלום - אז אני באמת יוצאת ידי חובה בדבר אחד בלבד.

בחיי שזה עושה לי הרגשה הרבה יותר טובה עם עצמי שאני סוף סוף עושה דברים שרציתי הרבה זמן לעשות.
(וגם יוצרת לעצמי משימות חדשות שלפני כן לא חלמתי להגיע אליהן).

נכון שלדברים ה'גדולים' באמת עדיין לא הצלחתי להגיע - כמו לטפל בענייני תביעות, ביטוחים, בנקים וכאלה .
אבל יכול להיות שאם אמשיך בכיוון הזה - גם זה יגיע.

בכל אופן, ההרגשה עם עצמי כבר עכשיו יותר טובה. וזה בסיס חשוב לשאר הדברים._

כעבור כחודשיים נוספים כתבתי לה:
_רציתי לומר לך שמאז שסיפרתי לך על ה'אימון' לעצמי שהתחלתי בזכותך - זה עדיין נמשך.
כבר כמה חודשים טובים.
ואני כל יום מצליחה לקדם עניינים עוד קצת ועוד קצת.
ניירת מתחילה להסתדר. דברים מתחילים להתבהר.
אני ממש ממש גאה בעצמי._

וגם:
_התחברתי לנושא של הגדרת המשימה, כי זה דומה למה שסיפרתי לך, שכשאני רושמת לעצמי ת'משימות - אני מפרקת אותן ליחידות הכי קטנות.
בנוסף לכך שזה עוזר לדעת מה עומד לפנינו, ולהיערך אליו - כפי שתיארת יפה בפוסט ההוא,
זה גם מקל עליי להתקדם עם המשימה.
כי *ברגע שהמשימה מחולקת ליחידות קטנות - אז מבחינתי, כל יחידה היא משימה בפני עצמה, ועל כל משימה כזו שעשיתי - אני מסמנת 'וי'.
וככה אני מקבלת מעצמי פידבק חיובי, שנותן לי חשק להתקדם ליחידה הבאה.
כשהמשימה מחולקת ליחידות קטנות - אני מסתכלת על מה שכבר עשיתי ורואה רשימה ארוכה - ואז אומרת לעצמי 'וואו, כמה משימות עשית השבוע, כל הכבוד !'*

והיפה זה, שבאמת, למרות שאני טופחת לעצמי על השכם על דברים 'קטנים' -
זה באמת גורם לי לעשות יותר._

************

אז ככה שאני באמת גאה בעצמי.
וזה נמשך כבר יותר מחמישה חודשים !!!!

ומה שמעניין, שבהתחלה הייתי צריכה באופן מכוון לעבור על הרשימה ולהחליט איזו משימה אני עושה היום.
(כפי שכבר כתבתי, לרוב יצא בעקבות זאת, שעשיתי הרבה יותר ממשימה אחת).

עכשיו זה כבר קורה באופן טבעי.
אפילו אם אני לא מנסה לתכנן משימה - במבט לאחור אני רואה שביצעתי באותו יום כמה משימות, ואני יכולה למחוק כמה וכמה דברים מהרשימה.

ועדיין - אני דבקה בעניין של משימה אחת ליום.
שאם ייצא שעשיתי רק אחת - שעדיין ארגיש טוב עם עצמי.

כשהדרישות מעצמי פחות לוחצות - אני מצליחה לעשות יותר.

************

ככה קרה שהצלחתי סוף סוף להרים טלפונים לכל מיני מקומות, לעשות בירורים, לטפל בביטוח לאומי, רופא שיניים, לקנות בגדים (מה שהיה בשבילי ממש משימה בלתי אפשרית), לקנות כל מיני דברים אחרים שהייתי צריכה או רציתי, להתחיל תהליכים של טיפול, לעשות סדנאות מסוימות שכבר הרבה זמן רציתי (כמו עזרה ראשונה לתינוקות) וכו' וכו'.

פתאום הפער בין רצון למעשה - התקטן מאוד.

היום הרבה פעמים אני רוצה משהו - ותכף סמוך לכך מתחילה להניע אותו. ופתאום - זה מוגשם !
זה מצב שבחיים שלי לא הכרתי. ממש לא !

***********

נכון שנשארו לי עדיין כמה דברים 'גדולים' שעדיין לא העזתי לגעת בהם. (כמו תביעה לעירייה על שבירת רגל )
וברור לי שכל מה שמעכב אותי זה הפחד להתחיל.
שאחרי שכבר מתחילים - זה מתחיל להתגלגל מעצמו.

אבל זה בסדר.

כי *כלכך הרבה אני כבר עשיתי ועושה. שזו מתנה גדולה.
אז בטח גם שאר הדברים יגיעו בהמשך*.

**********

אני 'מאמנת' את עצמי וזה מרגיש נפלא.

[אהבת_עולם*]

חשבתי אפילו לפתוח דף על זה.
זה הרי הפתרון ל-דחיינות כרונית שכלכך הרבה סובלים ממנה.

מה שיפה בשיטה הזאת,
שאפשר ללכת אפילו על הדברים הכי הכי קטנים.

אני למשל יכולה לרשום לעצמי בפנקס 'למלא מלח במלחיה' - ואם עשיתי זאת באותו יום, אז מבחינתי אני יכולה לסמן וי !
זה עושה הרגשה טובה,
וממש נותן חשק לעוד.

וזה פשוט נהדר.

[אהבת_עולם*]

שיטה נוספת שפיתחתי לעצמי לאחרונה:

זו שיטה של עבודה עם הגוף.
אני לא המצאתי את הרעיון, אבל לקחתי אותו למקום אישי משלי.

אני שוכבת על מזרון, ומתחילה לתת לגוף פשוט לזוז איך שהוא רוצה, ולקול לצאת מהגרון איך שהוא רוצה.
יש כיוונים כאלה גם ב-שיטת פאולה, אבל שם זו שיטה הרבה יותר מורכבת שכוללת עוד הרבה דברים.
כאן, מבחינתי, זה פשוט לשכב ולהאמין בגוף שהוא יודע מה לעשות.

והרבה פעמים יוצאים דברים נפלאים.
לפעמים הגוף באמת עושה דברים כמו שלמדתי בשיטת פאולה - כל מיני כיווצי שרירים בפנים, או פתיחות וסגירות של האגרוף, וכו'.
לפעמים הגוף מתחיל לנדנד את עצמו בכל מיני כיוונים או מקצבים. ואז זה דומה ל-עוצמת הרכות.
יש משחקים קוליים.
יש ג'יבריש.
לפעמים מתחיל צחוק ספונטני מתגלגל, ואז זה דומה ל-יוגה צחוק.
יש גם כל מיני גלגולים של העיניים - שגם את זה יש בפאולה, וגם בתרגולי יוגה.
לפעמים כל מיני נשימות והתנשמויות.
לפעמים זה כמו סקס.
לפעמים יש בכי.
לפעמים זה פשוט ריקוד.
לפעמים יוצאת לי פתאום איזו שירה מדהימה, שלא ברור לי מאיפה היא באה.

אני מרגישה שזה עושה לי מאוד טוב.
וגם אפילו בלי להתייחס לתוצאות - יש הרגשה מאוד כייפית לעשות את זה.
ולמרות שאני לא יכולה להצביע ישירות במה זה קידם אותי, אני מרגישה דחף לעשות את זה, דחף להתמיד בזה.
ואם ככה, זו נראית לי סיבה מספיק טובה להמשיך.
ולתת לדברים כבר לבוא...

מעבר לזה, אני חושבת שאני כן מרגישה הבדל.
נראה לי שזה תרם לי לאיזון באכילה. כי הרגשתי איזון כזה אחרי תקופה עם השיטה עוד לפני שהתחלתי את הטיפולי דיקור וההומאופתיה.
וגם נהיו לי יותר שרירים בבטן .

אני קוראת לשיטה הזאת 'הגוף יודע'.

מקווה שיהיו לי עוד דברים טובים לספר עליה בהמשך.

[אהבת_עולם*]

יש עוד כל מיני דברים שאני עושה לאחרונה עבור בריאותי והתפתחותי.
כמו למצוא זמן ולרקוד.
סתם ככה, בכיף, לרקוד לעצמי בבית.
לרוב פעם בשבועיים גם הולכת לרקוד בג'ינגה.

אני מרגישה שהריקוד הזה, במיוחד בג'ינגה - לא יודעת למה - זה מקדם אותי ברמות מבחינת עבודה פנימית.
אני לא מצליחה להבין למה דווקא במרחב הזה. אבל אני מרגישה שהריקוד החופשי הזה בחברת אנשים זה מעין מיקרוקוסמוס לחיים שלי,
וכמות התובנות שאני מקבלת בריקוד שם שווה לפעמים לתובנות של תהליך שלם של כמה חודשים.

שלא לדבר כמובן על הרווח שיש לגוף ולנפש מעצם הריקוד.

***********

ולמרות שאני מציינת את הרווחים שיש בריקוד הזה או בדברים אחרים שאני עושה -

אני הגעתי למסקנה שזה לא חייב להיות המניע.
גם אם משהו הוא פשוט כיף - זו סיבה טובה מספיק לעשות אותו.

• לאחרונה שמתי לב פתאום שאני יותר מדי 'מוּנעת התפתחותית', ומחפשת לעשות דברים בגלל האפקט שלהם על הבריאות או על ההתפתחות או מבחינת ההשפעה שלהם על העולם -

ופחות נותנת משקל למשהו שעושה לי פשוט כיף*.

וגם כשמשהו עושה לי כיף - אני עדיין מחפשת את הסיבות ה'עמוקות' לַמה זה טוב ובריא לעשות את זה. כי 'כיף' לא נראה לי סיבה מספיק טובה.

אז לא.

אם משהו הוא כיף - זו צריכה להיות הסיבה הראשונה לעשות אותו.
אם זה כיף לנו, זה כבר מעיד שזה משהו שראוי ורצוי וכדאי שנעשה.

וברור שאני גם מאמינה שאם משהו הוא כיף - הוא מעיד על משהו מהייעוד שלי.
ושזה כמובן מאוד בריא לעשות את מה שכיף לנו.

[אהבת_עולם*]

דבר נוסף שגיליתי, מין שיטה כזאת שעזרה לי הרבה פעמים בחודשים האחרונים:

כשעולות בי דאגות, שאני יודעת שלא קשורות לאותו רגע, ובמילא אין לי דרך לפתור אותן באותו רגע ממש -
אני רואה בעיני רוחי כמו קופסא גדולה כזאת, נגיד קופסאת פח (או מה שלא יהיה), שרשום על המכסה שלה 'קופסאת הדאגות', אני פותחת אותה - ומכניסה את הדאגה פנימה. שתחכה לה שם עד שזה יהיה הזמן לטפל בה.

ל'דאגה' שאני מכניסה לקופסא כל פעם יש צורה אחרת.
פעם אני רואה אותה כמו מעיל צמר ישן וכבד, פעם כמו עגבניה רקובה, פעם זה חתיכת צמיג של מכונית, פעם זה עכבר, כל מיני....

נגיד הקופסא היא בגודל של פח זבל,
אבל אני לא אומרת לדאגות שזה פחד זבל כדי שהן לא 'ייעלבו' שאני סתם ככה זורקת אותן.
לא.
אני אומרת להן שזו קופסא שהן יחכו לי בה עד שיגיע הזמן שלהן.

ואם הקופסא לא מספיק גדולה בשביל הגודל של הדאגות (מעיל צמר וצמיג זה תופס הרבה מקום ), אני מדמיינת שזה קופסא כמו התיק של מרי פופינס, שהכול נכנס בה.

עכשיו,
הרעיון זה שבאמת באותו רגע שהדאגות עולות אז אין מה לעשות איתן. לרוב.
ועד שאני באמת עושה משהו עם הנושא - אני יכולה לחוות את הדאגות על הנושא הזה שוב ושוב כמה עשרות פעמים.
אז בשביל מה?

עדיף לתת להן לחכות לרגע הנכון.

אבל עד שאני כבר כן מטפלת בעניין, רוב הדאגות שהכנסתי לקופסא הן כבר לא רלוונטיות.
וזה הגיוני שיהיה כך.

מה שכן,
שמתי לב שהרבה פעמים מאוד עזר לי התהליך הזה.

נניח הרבה דאגות התרוצצו בראשי וטרדו את מנוחתי.

• וברגע שלקחתי אותן ביד והכנסתי אותן לקופסא ואמרתי להן 'חכו כאן עד שיגיע הזמן לטפל בכן',

אז פתאום משהו התפנה בי, ונהיה לי שקט יותר בפנים*.

ואם שוב עלו דאגות, אז גם אותן שמתי בקופסא.
ושוב משהו התפנה לי.

**********

מה שטוב בשיטה הזאת -
שמצד אחד היא נותנת לדאגות הכרה - כן, אני יודעת, אני מכירה בכך שאתן קיימות, אתן דואגות בצדק, בוא ניתן לכן מקום.
מצד שני - היא מתחמת אותן: ' זה המקום שלכן. חכו כאן עד לזמן המתאים'.

כמובן שאין לי צורך לחזור לדאגה ספציפית ששמתי בקופסא, כי רוב הסיכויים שאותה דאגה עלתה יותר מאוחר עוד כמה פעמים בצורות אחרות.
ואז אני כבר מטפלת בנושא מתישהו, ואותה דאגה ראשונית כבר מטופלת בעקיפין.
או שהיא פשוט כבר לא רלוונטית.

ואז אחרי תקופה כשאני מרגישה שהקופסא מלאה,
אני רואה את עצמי עולה איתה לראש איזה הר ופותחת אותה ושופכת את התכולה שלה למרגלותיי.
ואז יורדת קרן אור גדולה כזאת על הערמה של הדאגות, והופכת את הכול לאור. או אולי ליונים כאלו של אור, שמתחילות לרחף מסביב עד שהן נעלמות.

*********

לא ממש משנה הפרטים המדוייקים של מה שמדמיינים.

אבל הפעולה המיידית של להניח את הדאגה בקופסא שמיועדת לה - יכולה מאוד לעזור.
(לא יודעת אם זה עוזר בדאגות ממש גדולות, אבל זה עזר לי בכל מיני דאגות קטנות וטורדניות).

[מתחדשת*]

[מרב*]

קראתי אותך. נתת לי השראה, ורעיונות חדשים לעבודה הפנימית שלי. תודה רבה.

[תמי_אמא_לשתיים*]

תודה, רעיונות ששווה לנסות. והכיוון שלך נשמע מבטיח.

[עשב_השדה*]

אהבה יקרה כל הווריאציות של הגוף יודע הן שיטת פאולה, פאולה אמרה בדיוק במילים האלה הגוף יודע ולא הגבילה את החפשי לתנועות מסויימות אלא כל מה שתארת הוא הוא החפשי של שיטת פאולה, ישר כח.

[טדליק_נהנאנע*]

את נהדרת. .
כל הכבוד על העבודה שאת עושה עם עצמך. זה בכלל לא מובן מאליו.
מתכננת להצטרף אליך בקרוב...
(עובדת על עצמי אבל רק בראש כרגע).

[אהבת_עולם*]

תודה על התגובות. זה מאוד נעים.

*************

החלטתי לפתוח דף על שיטת העבודה עם הגוף שכתבתי עליה אתמול.
עשיתי שינויים בטקסט, והוספתי עוד הרבה.

'הגוף יודע' הצעה לעבודה אישית עם הגוף והנפש.

[אהבת_עולם*]

---

בשבוע שעבר קבעתי לקחת משהו ממישהי שאני לא מכירה ליד בית ספר שהיא עובדת בו.
כשהגעתי למקום התברר לי שזה בית ספר לילדים נכים (שיתוק מוחין? משהו כזה...).
זו הייתה בדיוק השעה שהילדים 'הולכים' הביתה, וכל המקום היה מלא כיסאות גלגלים עם ילדים שמחכים בהם באולם הכניסה הגדול, מעוותים, ואמהות או פיליפיניות שמגלגלות את הכסאות החוצה, ובחוץ רכבים מיוחדים עם מעלית מאחורה שמעלים אליהם את הילדים בתוך כיסאות הגלגלים.
האמהות והנהגים התנהגו כמו שהם מתנהגים כל יום, רגילים למחזה. מפטפטים ביניהם.
ואני ישבתי שם וחיכיתי, והיו לי דמעות בעיניים.

אז חשבתי לי: אני מרחמת עליהם בגלל שהם לא 'כמו כולנו'. הם לא יכולים כל מה ש'אנחנו' יכולים. הם צריכים אביזרים מיוחדים. וגם אז, החיים שלהם מתפקדים רחוק ממה שהחיים 'שלנו'. וזה משליך עליהם ואולי יותר מזה על כל המשפחה שלהם.
המשכתי וחשבתי: אם כולנו היינו ככה, אז גם הייתי מרחמת עליהם/עלינו?
רוב הסיכויים שלא.
אם כולנו היינו ככה זה היה נראה לי המצב הטבעי. ובמקרה כזה, גם בטוח שהמוח האנושי היה ממציא המצאות אפילו יותר מתוחכמות כדי לסדר את החיים יותר נוח לכולנו, ככה שלא היינו מרגישים מוגבלים.

ואז חשבתי: אז אולי בכלל, כבר עכשיו כולנו מוגבלים, ואנחנו רק לא יודעים את זה - בגלל שזה כולנו ולא רק מיעוט?

אולי היכולות שלנו יכולות היו להיות הרבה הרבה הרבה יותר גבוהות, אבל נולדנו עם איזו 'פגיעה מוחית' שלא מאפשרת את זה, או איזו ניווניות בגוף שאנחנו בכלל לא יודעים עליה כי כולנו כאלה, ונניח שיש עולם אחר עם אנשים כמונו אבל 'בסדר במאה אחוז' ולא מוגבלים ו'דפוקים' כמו שאנחנו, ובעצם אני צריכה נורא לרחם עלינו כולנו כאן שאנחנו לא באמת מה שהיינו יכולים להיות?

נגיד אולי שבמצב תקין היינו יכולים לעוף, או היינו יכולים לרוץ במהירות של 200 קמ"ש, או לראות בלילה כמו שאנחנו רואים ביום, או לשלוט בתת המודע שלנו, או לדבר באופן ישיר עם אלוהים?

עכשיו שאנחנו מוגבלים, אז אנחנו צריכים להשתמש בכל מיני אביזרים שיחפו חלקית על המוגבלות הזאת. כמו במקום לרוץ 200 קמ"ש - להמציא מכונית, במקום לעוף - להמציא מטוסים, במקום לראות בלילה כמו ביום - להמציא את הנורה.
זה כמו כיסאות גלגלים ומכוניות של נכים וכו'.

אני מרחמת עליהם בעיקר בגלל שהם מיעוט.
זה בעצם מה שמעורר את הרחמים.
כי אם לא זאת הסיבה, הייתי צריכה לרחם על כולנו. שאנחנו כלכך מוגבלים.

[אהבת_עולם*]

קראתי עכשיו בבלוג של מישהי שכתבה על הילדה שהיא משחקת בחדר שלה.

חשבתי פתאום על זה שזה היה מאוד מוזר אם נגיד מישהו היה אצלי בבית ושואל 'איפה אהבת עולם?', והיו אומרים לו 'היא משחקת בחדר שלה'.

כאילו, ילדים הם אלה שמשחקים, זה מתקבל טבעי.
אנחנו ה'מבוגרים' לא אמורים לשחק.
מה, סתם ככה לשחק, בלי לעשות משהו מועיל?
(ואני לא מדברת על 'משחקי מחשב').

האם אני גם לפעמים 'משחקת בחדר שלי'?
איך משחקים?

[אהבת_עולם*]

ואני עוד עושה הרבה דברים כייפיים.

אני הרבה פעמים שמה לי מוזיקה ורוקדת איזה חצי שעה שעה.
לפעמים אני בצחוק גדול. צוחקת ככה הרבה בלי סיבה.
אני עושה דברים שטותיים. כייפיים.

בכל זאת אני מקנאה בילדים שיכולים לקחת כמה קוביות או כמה חתיכות נייר או איזו חתיכת חוט, ולהמציא מזה משחק ארוך ויצירתי ומלא משמעות.

[אהבת_עולם*]

אתמול בערב:

אני שמה לי מוזיקה ורוקדת בחדר.
יש מראה גדולה בחדר.
אני בעצם מוצאת שרוב הריקוד נעשה מול המראה. מאוד מענג לראות במראה את גופי מתנועע.
יש לי תחושה שנוכחות המראה לא בהכרח מועילה לי.
אני הופכת אותה.
עכשיו הריקוד יותר חופשי ויותר פנימי.

***********

ואיך זה עם מראות בחיים?

[אהבת_עולם*]

---

עכשיו בערב התחיל יום הולדתי העברי. (זה בעצם עד מחר בערב).
ומחרתיים יום הולדתי הלועזי.
יצאו לי השנה יום אחרי יום.

בינתיים אין לי יותר מדי תובנות בנושא.

בתקופה האחרונה קצת חששתי מיום ההולדת המתקרב, כי הייתה לי תשוקה להגיע ליום ההולדת עם מטען חדש, עם עשייה חדשה, וראיתי איך הימים עוברים, היום הולדת הולך ומתקרב בצעדי ענק, ואני לא מספיקה לממש את מה שרציתי.
אז הוא תופס אותי ככה, סתם באמצע החיים, באמצע הכול בעצם. פשוט באמצע.
לא הצלחתי לסיים שום תהליך לכבוד היום הולדת.
טוב, אז שיהיה ככה סתם באמצע.

אני תמיד מצפה למשהו חגיגי במיוחד.
אבל זה חלק משטף החיים. וזה בסדר גם ככה.

אני מקווה שאני איכשהו ארגיש שבכל זאת זה היה משמעותי בשבילי. למרות שזה לא חייב להיות בומבסטי.

וחוצמזה, גם מה שלא הספקתי לעשות עד היומולדת, אני תמיד יכולה לעשות גם אחרי היומולדת.

טוב, אז יומולדת שמח לי.

[אהבת_עולם*]

<את הבלוג הזה פתחתי ביום הולדתי הלועזי לפני שנה בדיוק >

[יעלי_לה]

מזל טוב @}

[אילנה_קליינר*]

יום הולדת שמח, אהבת יקרה

אהבתי מאוד מה שכתבת
נגיד אולי שבמצב תקין היינו יכולים לעוף, או היינו יכולים לרוץ במהירות של 200 קמ"ש, או לראות בלילה כמו שאנחנו רואים ביום, או לשלוט בתת המודע שלנו, או לדבר באופן ישיר עם אלוהים?
_עכשיו שאנחנו מוגבלים, אז אנחנו צריכים להשתמש בכל מיני אביזרים שיחפו חלקית על המוגבלות הזאת. כמו במקום לרוץ 200 קמ"ש - להמציא מכונית, במקום לעוף - להמציא מטוסים, במקום לראות בלילה כמו ביום - להמציא את הנורה.
זה כמו כיסאות גלגלים ומכוניות של נכים וכו'._
הייתי צריכה לרחם על כולנו. שאנחנו כלכך מוגבלים.

[בעדינות_בעדינות*]

יום הולדת שמח

[אנד_לוסיה*]

מזל טוב!
אני מאוד אוהבת את היום הולדת שלי -- זה תמיד נראה לי קצת ילדותי אבל אני לא מצליחה להשתחרר מזה. אבל לא שאני מנסה להגיע למשהו; זה פשוט יום שבו אני מרגישה חגיגית ושזה יום רק שלי. ונהנית ליהנות בו. השנה חגגתי בפדיקור-מניקור בתל אביב לפני המעבר לכפר, מה שהתגלה כצעד טיפשי במיוחד לפני מעבר דירה, כי הכל התחרב לי תוך שלושה ימים. אבל בשנה שלפניה יצאתי לחגוג ולשתות (במתינות) בתל אביב, עם שלוש חברות, ועם בטן של חודש תשיעי...

[טדליק_נהנאנע*]

היו מיו מולדת, היומיו מולד את, הי אום יומו לדת לאהבת עולם

הה יו מיו מול דת, היומי אומו לה דתהה יומיו מו לד אתלה אהבת עולם
|נרות|
חגלה שמה אח וזרלה פה ריח, היום יומול אד תלה אהבת עולם
|פרח|
חה גלה פורה אח וזה רלהשה מח, היומיומולדת ואלף נשיקות.

[שחף_אהובי*]

יומולדת שמח !

[אהבת_עולם*]

תודה רבה לכל הברכות.
כמו בדרך כלל, אני לא עושה משהו מיוחד ביומולדת שלי.
סתם נהנית ממנו, ואולי פה ושם דברים סמליים, ובעיקר מתכווננת לטוב.

היום הלכתי להסתפר. במקרה זה יצא היום.
נראה לי שיצאה תספורת יפה, אבל זה לוקח לזה כמה ימים להסתדר ממש, אז אני צריכה לחכות בסבלנות. (שיער מתולתל קצת משוגע כזה...)

ואחר כך הלכתי לים. הספקתי לתפוס אותו ממש קצת לפני השקיעה. עדיין בתוך היומולדת העברי. (היה לי חשוב).
לא יודעת להסביר, אפילו שזה לא היה הרבה זמן, וקיוויתי להגיע יותר מוקדם - זה הרחיב לי את הלב. מרגישה את זה אפילו עכשיו.

ואחר כך הלכתי לשיעור יוגה.
פתאום באתי בשבוע שעבר לשיעור יוגה אחרי שאני מפנטזת כמה שנים לחזור לזה (רק מתרגלת קצת בבית, אבל זה ממש לא אותו דבר). והיום פעם שנייה.
וואו, איזו הרגשה טובה כשאני יוצאת משיעור כזה.

היום הולדת העברי שלי נגמר, (אבל בעצם אומרים שהאנרגיה נמשכת גם במוצאי היומולדת), ועכשיו כבר התחיל הלועזי.
חגיגה מתמשכת.

[אהבת_עולם*]

בגלל שכתבתי אתמול שזו שנה מאז שפתחתי את הבלוג הזה, היה לי פתאום חשק לקרוא אותו מהתחלה.
זה הזכיר לי כל מיני דברים, ונתן לי פרספקטיבה מסוימת על השנה שחלפה.

האמת, שבעצם כתבתי כאן די מעט בשנה הזאת, ואם הייתי עוברת על היומן האישי שלי בטח הייתי מגלה הרבה יותר, אבל גם העיון בבלוג עורר בי כל מיני מחשבות.

אני יכולה להגיד שהשנה הזאת עברתי תקופה (בערך חצי שנה) שהייתה אחת התקופות הקשות בחיים שלי (פיזית ונפשית). ובהחלט עברתי תקופות קשות בחיים. אז אם במבט לאחור אני חושבת שזו הייתה אחת הקשות שבהן, אז כנראה שהיא הייתה באמ-ת קשה.
(אפילו כשקראתי את זה אתמול, הייתה לי קשה ההיזכרות בדברים שעברתי אז).

יחד עם זה, אני מרגישה שכן התפתחתי בכל מיני מובנים, ועשיתי כמה דברים חשובים, ובכלל לא מובנים מאליהם עבורי.
כלומר, למרות שמכל מיני בחינות קשה לי לחזור ולהיזכר בשנה הזאת, כן יש לי על מה לשמוח ובמה להיות גאה.

ולא, לא נראה לי שההתפתחות נבעה מהסבל. אלא שהצלחתי להתפתח למרות הסבל. (ועל כך עוד יותר אני יכולה להעריך את עצמי).

ותודה על כל החסדים.

[אהבת_עולם*]

משהו שבאמת נשבר לי אז בתקופה המזעזעת שעברתי, ולא ממש חזר אליי: הקשר עם אלוהים.

מי שהכיר אותי כאן לאורך השנים בטח קרא הרבה פעמים את תיאור תחושת הקשר החזק עם אלוהים. האמונה החזקה. האמונה שהכול לטובה. התחושה שהוא נושא אותי על כפיים גם בזמנים מאוד קשים.
היו הרבה תחושות של געגועים לאלוהים. אהבה. אפילו אקסטזה במחשבה עליו.

ועכשיו, זה די נעלם.

זה התחיל אולי מדיכאון שעברתי, ומהרבה כעסים על 'אלוהים' וחוסר יכולת לקבל את 'שיקול הדעת' שלו, ואז זה עבר לכל מיני מחשבות מי זה האלוהים הזה, האם הוא באמת מה שהיה נדמה לי שהוא, ואם הוא באמת עונה לתפילות ובקשות, ואם זה לא פתטי כל התפילות האלו, וזה קיבל מין צורה כזאת לא ברורה....

שאני לא יודעת אם אני פחות מתחברת אליו עכשיו בגלל שאני 'כועסת עליו', או בגלל סיבה טובה ואמיתית דווקא - שאני מבינה שהוא זה לא מה שחשבתי.

כבר כתבתי על זה קצת גם בזמנו.

אני מרגישה שכן יש כאן גרעין של אמת.
שאלוהים זה בכלל בכלל לא מה שחשבתי !
אפילו לא מה שחשבתי מתוך התפיסות ה'רוחניות' שלי !

ולמרות שהרבה שנים כבר הבנתי בשכל שהוא ואני זה אותו הדבר, לא באמת יכולתי שלא לחשוב עליו כעל משהו חיצוני.
ונראה לי שאולי משהו בתוכי מתמרד לזה.

בתקופה האחרונה אני מרגישה שרק כשאני מצליחה להתחבר מחדש לגרעין הפנימי שבתוכי - אז אני שוב חווה מעט מאותה תחושה של חיבור לאלוהים.
לא כשאני חושבת עליו באותם מונחים שחשבתי קודם.
אני פשוט לא יכולה.
זה מרגיש לי כמו שקר כזה.

[אהבת_עולם*]

לא זוכרת אם כתבתי את זה בעבר:

שמעתי על מישהו שהגיע לרבי מלובביץ' ואמר לו: 'אני לא מאמין באלוהים'.
הרבי אמר לו:
'אלוהים הזה שאתה לא מאמין בו -
גם אני לא מאמין בו'.

[אהבת_עולם*]

אבל בכל זאת אני מרגישה שאבדה לי איזו אמונה תמימה שהייתה עוזרת לי בשעות קשות, אבד לי איזה תום אולי.

כשאני קוראת כאן בלוגים כאלה מלאים אמונה חזקה ותמימה, שמזכירים את איך שאני בעצמי הייתי כותבת בעבר, לא יודעת, קשה לי עם זה. אני כבר לא כלכך מתחברת לזה. למרות שבטוח זה עוזר לעבור ככה את הקשיים שבחיים.
אני קצת מקנאה וקצת בא לי להקיא.

אני כמו נהייתי יותר מרדנית: 'לא רוצה ולא רוצה, ואתה לא תגיד לי איך יהיו החיים שלי, ואתה לא תחליט בשבילי מה טוב לי'.

לא מוכנה לקבל ולא מוכנה להסכים ש'הכול לטובה'.
ולא מצליחה לראות שום דבר טוב בסבל. לא מוכנה להסכים שסבל חייב להיות חלק מהחיים. לא.
זה יכול להיות אחרת !
זה חייב להיות אחרת !

**********

ואני שואלת את עצמי עם מי את נלחמת? אין שם אף אחד בחוץ.
זה לא אלוהים חיצוני שיצר את כל זה ומחליט בשבילך.
זו את בעצמך שיצרת את כל זה ועשית את כל הבחירות האלה - כי את בעצמך האלוהים הזה שאת כועסת עליו כלכך.

וקשה לי עם זה.
כי קשה לי לקבל שאני בעצמי עשיתי את זה, בזמן שאני מרגישה שאין לי תקשורת עם אותה 'אני' הגדולה הזאת שעושה את הדברים האלה, ו'אני' הקטנה שכאן פשוט סובלת, ולא יודעת איך לשנות את זה. איך להרגיש שהיא בעצם הגדולה הזאת ולא הקטנה.

**********

אני מרגישה ממש חזק שיש דרך אחרת לחיות את החיים האלה. דרך של בריאות ושל שמחה.
כבר לא מתאים לי להרכין את הראש בקבלה מול כאב וסבל.

אני צריכה למצוא את הדרך לחיות כמו שאני יודעת שאפשר.

[אהבת_עולם*]

שמתי לב גם שאני מתנסחת שונה ממה שהתנסחתי בתחילת הבלוג.
גם את זה כתבתי לפני כמה חודשים.
עושה לי קצת בחילה לקרוא את איך שכתבתי אז.

נהייתי קצת אלרגית לכל מיני השתפכויות 'רוחניות' כאלו.

ובדומה, בקשר לתפילות וברכות - נהייתי קצת צינית.
אני לא יודעת מה באמת יש בזה.
זה מרגיש לי כזה אשלייתי.

פעם נורא האמנתי בכוח של הברכה.
והיה לי חשוב לברך אנשים כי האמנתי שיש בזה כוח. ורציתי שיברכו אותי והייתי אומרת 'אמן' 'אמן' לכל ברכה.

עכשיו זה מרגיש לי כמו ממבו-ג'מבו נשי כזה.
מי אמר שבאמת יש בזה כוח? מי אמר שזה באמת משנה משהו?
אוף. לא יודעת.

אבל אולי אם הייתי באיזה מצב קשה, הייתי בכל זאת מבקשת שיברכו אותי. 'ליתר ביטחון'.
(פתטי.)

[אהבת_עולם*]

לצערי, (ואולי לשמחתי), גם בקשר לזוגיות נהייתי סקפטית.

תמיד אמרתי 'למרות שזה עדיין לא קרה, אני בטוחה שזה יקרה. הבן זוג שלי נמצא איפשהו בעולם הזה, והוא יגיע אליי. זה חייב לקרות'.

מי אמר שזה חייב לקרות?
אני לא יודעת.
אולי זה יקרה.
אולי לא.
יכול להיות גם שאני אמות מבלי שאי פעם הייתה לי זוגיות טובה. לכי תדעי.

אין לי כוח לכל האמונות והתקוות האלו.
זה מרגיש לי אשלייתי. לא מחובר למציאות.

ברור שאני רוצה את זה. אני רוצה שזה יקרה. אני מאוד רוצה שזה יקרה. (מאוד?)
אבל אני מבינה שזה יכול גם לא לקרות.
וזה חרא.
אבל מה לעשות שגם זאת אחת האופציות.

אף אחד לא מבטיח לי כלום.

<המחכימון: 'המציאות היא החלום האולטימטיבי'>

[אהבת_עולם*]

כבר איזו חצי שנה שלא עשיתי סקס. (טוב, גם לפני זה לא יותר מדי)
בהתחלה זו הייתה מין התנזרות כזאת של 'אם זה לא הדבר האמיתי, אז לא תודה'.
עכשיו, אין לי מושג....

אני נעה במטוטלת של תנועת נפש ממקום אחד שרוצה את הקשר האחד והיחיד ואם לא אז כלום - למקום אחר שרוצה פשוט להיות זונה שלא אכפת לה מכלום... וחוזר חלילה.

בפוטנציאל המיני שלי הייתי יכולה בשקט להיות זונה. גם במובן המטאפורי, וגם במובן הממשי. ואני מפנטזת על זה לגמרי.
במקום הרגשי שלי - שם זה דבר אחר. זה סוגר אותי לכל אופציה כזאת. או אפילו אופציה הרבה פחות קיצונית.

אני לפעמים מקללת את המחסומים הרגשיים שלי שלא מניחים לי לממש את הפוטנציאל המיני שלי, כפי שהיה אפשר לו היה מדובר מבחינתי רק בעונג צרוף, נטול התפתלויות רגשיות.

אני באמת חושבת שהמסוגלות להיות זונה היא שלב חשוב בהתפתחות הרוחנית שעדיין לא הגעתי אליו.

[סקאלד_מודרני*]

הכתיבה שלך באמת שונה.
מפתיע אותי לראות את ההבדל בינה לבין הכתיבה שאני זוכר מלפני שנה.

ובכל זאת המעבר מקיצוניות אחת לשניה, מפתיחות לספקנות, היא מאוד חינוכית. תמיד טוב לחוות, להשתנות, להתפתח.
עם הגישה הנכונה אין בזה טוב או רע. מה שחשוב זה לדעת להרכיב ממה שאת עוברת עצמי שיעשה לך טוב.

[אהבת_עולם*]

מישהו הטריד אותי לאחרונה בטלפון.
התברר שהוא הגיע אליי דרך אתר של מטפלות שפרסמתי בו.
הרמתי את הטלפון, והוא אמר בקול מתנשף שאני נורא יפה וסיפר לי מה הוא עושה עם עצמו, ומייד ניתקתי את הטלפון בתחושת זעזוע.

אחרי רגע שניתקתי התחלתי לחשוב למה בעצם ניתקתי, ולמה הייתי צריכה להתנהג 'לפי הספר', והאם באמת זה משהו כזה מזעזע, ומה היה קורה אם הייתי מדברת איתו ושואלת אותו מה הוא בעצם רוצה.
כשמטרידים אותי בטלפון, אני מיד מדמיינת סוטים פסיכופטים מפחידים ונוראים. מפלצות.
האם יכול להיות שהוא סתם בן אדם שמשעמם לו או שבודד לו או משהו?
רציתי לדעת אם הוא באמת כזה מפחיד. רציתי לדעת איזה מין בן אדם הוא.

אז אחר כך כששוב היה צלצול הרמתי ואמרתי משהו כמו 'טוב, בוא נדבר. אבל תנסה להתחיל בצורה שתהיה לי יותר נעימה ומכבדת'.

אז דיברנו.
ודיברנו.
ודיברנו.
ודיברנו.
באותו לילה. ובלילה שאחריו. ובלילות שאחריהם.

מה אני אגיד. בן אדם טוב, בן אדם מתוק, אבל עם מלא בעיות לא פשוטות עם עצמו.
ובכל זאת - מתוק.

אחרי שנרגעתי ודיברנו קצת והרגשתי שעומד מולי בן אדם, אז נפתחתי אליו, וכבר לא הפריעה לי האנרגיה המינית, ואז היו לנו שיחות סקס מדהימות.
אבל באמת מדהימות.
לא היו לי כאלה בחיים.
הן היו כלכך מוחשיות וחיות, שממש הרגשתי שאני עושה סקס. (אם ככה, סתם אמרתי קודם שלא עשיתי סקס חצי שנה... ).
והאנרגיות שזרמו לי בגוף היו כלכך חזקות, שאפילו בסקס 'אמיתי' כמעט לא הרגשתי כאלו. (וכל זה היה בכלל בלי לגעת בגוף. רק בדיבורים ובדמיון ובלהרגיש).

בסוף יצא בכלל שאני יותר רציתי את השיחות סקס האלה ממנו.

************

לא נפגשנו, בגלל עכבות חזקות שיש לו.

אם זה רק היה קשר טוב (אפילו רק טלפוני), שיש בו גם אנרגיה מינית חזקה - אז הייתי יכולה ליהנות מזה.
אבל יש לו כלכך הרבה עכבות וקשיים, שזה לא מאפשר התפתחות של הקשר.

אני שואלת את עצמי למה יש לי נטייה להידבק לכל מיני דברים הזויים שלא נותנים לי את מה שאני רוצה.
ולמה אני מוצאת עצמי במקומות 'טיפוליים' כאלה.
ובכלל... למה?

אז זהו, שלא יודעת למה.
יש לזה סיבה כנראה, וזה מה שקיים עכשיו.
וזהו.

האם זה מעיד על היכולת שלי ליצור קשר בריא? לא יודעת.
נראה לי שפשוט כל דבר קורה בזמן שלו.

אני כן מעריצה את עצמי על האומץ והתעוזה והפתיחות המחשבתית.
והתמימות היפה הזאת, כמובן.
לא נראה לי שיש עוד בחורה בעולם שהייתה מוכנה לפתח שיחה עם מישהו שמטריד אותה בטלפון, ולשמוע מה יש לו להגיד.

אז בינתיים אסתפק בזה שאגיד שאני מותק. תודה רבה לך יקירתי.
ואקווה שעוד מישהו מלבדי יגלה את זה בקרוב .
(איזה מישהו כזה מתוק ומקסים ו... ו... ו..., נו, זה ברור).

[אהבת_עולם*]

עוד דבר לפני שאני מסיימת:
למרות שבחודשים האחרונים אני מרגישה בסך הכול בסדר, כבר לא בדיכאון שהייתי ופיזית גם יותר טוב -
עדיין לא מאוד קל לי.
הרבה פעמים אני מתעוררת בבוקר עם תחושת מועקה, הרגשה שהעולם יושב עליי, וזה מפחיד אותי לקום ולהתחיל את היום.
(זה שעדיין לא מצאתי עבודה, זה לא ממש עוזר).
אני בכל זאת דוחפת ודוחפת, מצליחה כל פעם לעשות עוד משהו קטן, ועוד משהו קטן.
להזיז קדימה למרות הפחד. למרות המועקה.
כן להרים את עצמי, וכן לעורר בעצמי שמחה.
כל פעם מחדש.

ולפני כמה ימים פקחתי עיניים בבוקר, והרגשתי שמחה להתחיל את היום.
זה ריגש אותי.

זו תחושה שהייתה לי הרבה בכל מיני תקופות בשנים האחרונות, וכמו אבדה לי.
זה היה מרגש שוב לחוות את זה.

(וגם תחושת חיבוק של אלוהים הייתה לי שוב לאחרונה. למרות שאני לא יודעת מי הוא. אבל כך או כך הרגשתי מחובקת. )

[אהבת_עולם*]

אה, נזכרתי בעוד דבר:

היום בשיעור יוגה באיזה שלב המורה אמר משהו כמו 'תרגישו איך האגו מתרחב...'
התפלאתי.
כלומר, אני חושבת שזה סבבה, אבל חשבתי שביוגה אומרים להקטין את האגו.
ואז הוא המשיך את המשפט:
'תרגישו איך האגו מתרחב... ומכיל את כל העולם...'

וככה זה בעצם התיישב מאוד במקום.
ומאוד הזכיר תובנה שהייתה לי לאחרונה.

שלא צריך להילחם באגו. הוא מאוד חיוני. תחושת ה'אני' היא חשובה וטובה.
זה חשוב וטוב ובריא שאני חווה את תחושת האני שלי בכזאת חיוניות שוקקת.
גם באחד הספרים של 'שיחות עם אלוהים' קראתי שהמילה 'אני' היא המילה הכי חשובה ביקום. (נשמע ממש ההפך ממה שלימדו אותנו, לא? )

ההבנה שהייתה לי היא שאפשר להרחיב את גבולות האני הזה.
כי אם אני בעצם אלוהים, אז האני הזה שמתענג על עצמו, זה בעצם אלוהים שמתענג על עצמו.

זה אומר, שזה שאני חשה את האני הזה בעוצמה זה לא רע בכלל. זה טוב.
אבל אם למשל אבין שגם ה'אחר' הוא 'אני' ואצליח לחוש גם אותו בעוצמה - אז בעצם הרחבתי את עצמי.

זה סופר אגואיזם להתחשב באחרים - כי זה מגדיל את תחושת ה'אני' - מ'אני' שהוא בגבולות הצרים של האישיות המוכרת של עצמי, ל'אני' שכולל גם אחרים, או את כל החברה האנושית, או את כל היקום.
זה עדיין 'אני', אבל אני הרבה יותר רחב.

(מרגישה שלא הצלחתי כאן לנסח לעצמי בדיוק את מה שהיה לי בראש. מילא)

[אנד_לוסיה*]

את באמת מותק. מותק אמיצה.
אין לי הרבה מה להגיד על אלוהים כי אין לי יחסים איתו. אבל אני כן יכולה להגיד לך שלא צריך להיות זונה כדי לממש פוטנציאל מיני או רוחני או אחר. זונה משתמשת בגופה כמשאב לפרנסה, והופכת אותו לכלי שרת לתענוגותיהם של אחרים בלי להתחשב ברצונותיה. אפשר להיות מינית לא כאובייקט אלא כסובייקט, לרצות, ליזום, להיות מכובדת. לתת לתשוקה את המקום שמגיע לה.
(וטוב שלא נפגשת עם ההוא. אולי מתוסבך וזכותו להיות מתוסבך, אבל הוא התקשר כדי להטריד אותך; לא היה אכפת לו מה את חושבת, מה דעתך, אם את מעוניינת בזה. הוא רצה להשתמש בך.)

[מתחדשת*]

_זה סופר אגואיזם להתחשב באחרים - כי זה מגדיל את תחושת ה'אני' - מ'אני' שהוא בגבולות הצרים של האישיות המוכרת של עצמי, ל'אני' שכולל גם אחרים, או את כל החברה האנושית, או את כל היקום.
זה עדיין 'אני', אבל אני הרבה יותר רחב._

לגמרי!!!



(היו עוד כל מיני דברים שרציתי להגיב עליהם אבל לא מוצאת את המילים כרגע)

[אהבת_עולם*]

תודה אנדלוסיה.

תראי, אומרים שכדאי לעבוד במה שאוהבים.
אני מאוד אוהבת סקס על כל גווניו.
לכן הייתי רוצה גם ליהנות מסקס וגם להתפרנס ממנו באותה עת.
זה לא להיות זונה מהסוג המוכר, זה 'זונה' מסוג אחר.

האמת, אין לי מושג עדיין איך, וגם יש לי יותר מדי עכבות רגשיות כרגע.
אבל אני מפנטזת על זה.

*************

אולי מתוסבך וזכותו להיות מתוסבך, אבל הוא התקשר כדי להטריד אותך; לא היה אכפת לו מה את חושבת, מה דעתך, אם את מעוניינת בזה.
את צודקת.
נדמה לי שאני לפעמים נותנת לאנשים יותר מדי קרדיט על חשבון הגבולות של עצמי.
יש לי נטייה 'להבין' אנשים, להבין מאיפה הם באים, למה הם פועלים כך, לשפוט אותם לכף זכות בגלל שאני מבינה שהם פועלים מתוך חולשות ולא מתוך רוע.
אולי בגלל שאני מכירה את עצמי .

אני חושבת שיש יופי בזה שאני מוכנה לתת קרדיט ולהתבונן בדברים מעבר להסתכלות המקובלת, מצד שני אולי לא תמיד ברור לי איפה צריך לעבור הגבול.
נראה לי שבזכות זה או בגין זה, חוויתי דברים שאחרים לא - גם לחיוב וגם לשלילה.

זה קצת כמו הגמישות שיש לי בגוף. אני נורא גמישה, וזה יכול להיות מאוד כיף, מצד שני נדמה שאני לא ממש יודעת איך להחזיק את הגוף, ויש לי הרבה כאבי גב וכאבי שרירים. נדמה לי שזה מתויג כ'גמישות יתר'.
אני מרגישה שאני בחיים כמו בגוף.

*************

אני עדיין חושבת שהבחור ההוא אדם טוב ומותק. אבל אם אני צריכה להיות איתו בקשר - זה מוטל בספק. ולאו דווקא בגלל אותה פעולת 'הטרדה' ראשונה, אלא בגלל דברים אחרים שבאו אחר כך. אבל כנראה שבכל זאת אפשר ללמוד משהו על בן אדם שמתקשר להטריד - כמה הוא אמפתי לרגשות של אחרים. למרות שכמובן זה יכול להיות מקרה חד פעמי של איזה השתטות רגעית או מעשה נואש של בדידות או משהו כזה. אז לא הייתי רוצה להגיע למסקנות גורפות.

[אהבת_עולם*]

חוצמזה, נראה לי שעשיתי לו 'טיפול בהלם' .

אם לא הייתי מדברת איתו אז, אולי עד היום הוא היה מתקשר ומציק לי.
אבל אחרי ש'בלבלתי לו את המוח' כלכך הרבה, אני חושבת שבחיים לא יתחשק לו יותר לנסות את זה שוב.

[אהבת_עולם*]

תודה גם מתחדשת !
רק עכשיו ראיתי שגם את פה.

[אהבת_עולם*]

מתברר שאני בכל זאת אוהבת בּרכוֹת.
סיפרתי לעוזרת שלנו עכשיו בשמחה שיש לי יומולדת והיא בירכה אותי עם כל הלב, ואני הנהנתי עם כל הלב, ואמרתי תודה תודה. (באמת שאני מרגישה שהיא אומרת כלכך בהתכוונות שזה חייב להשפיע. היא כזאת מתוקה).

ומה המחכימון שיצא לי עכשיו? 'הסָפֵק מבורך'.
זה מצחיק - זה גם המילה 'מבורך' כשדיברתי על ברכות.
וגם 'הספק מבורך' שזה בערך רוח הדברים של רוב ההודעות שכתבתי מאתמול. (אפילו הסָפֵק בקשר לברכות. )

<דרך אגב, אפשר לקרוא את זה גם 'הֶספֵּק מבורך' וגם 'הסַפָּק מבורך' .>
<סתם משתטה...>

[אהבת_עולם*]

---

בקשר לדברים שקורים לי עם אנשים הבנתי קודם משהו מעניין -

העניין הוא, שיש לי נטייה ויכולת לראות את המהות של האדם. להתחבר לטוב המהותי שבו.
אבל אני שוכחת שבעולם הזה יש לא רק את המהות.
יש גם את הקליפות שמסתירות את המהות. ולצורך קיום קשרים בריאים, בעולם הזה - מה שמכסה את המהות הוא לא פחות מהותי.
אני חושבת שאי אפשר בתור בן אדם להתחבר רק למהות. זו אשליה.

בקיצוני, נניח שיש אדם אלים, שאני רואה בו שבעצם, באמת, בפנים, מתחת לכל זה - המהות שלו מאוד גבוהה. אז מה זה עוזר לי שהמהות שלו גבוהה?
כאן על פני האדמה הוא אדם אלים, וזה מה שאני אפגוש רוב הזמן. ואולי המהות האמיתית שלו תבליח מדי פעם. אבל כנראה לא מספיק. לא מספיק בשבילי בכל אופן.

אולי הייתי רוצה להיות 'בודהה' שרואה רק את הטוב, ולעזור בכך לאנשים לחשוף את המהות שלהם. אבל גם זו תהיה אשליה מצדי. וזה פוגע בי בסופו של דבר.

אז נכון שאנחנו במהות ישויות רוחניות, אבל אני לא יכולה להתעלם ממה שקורה כאן על פני האדמה.

[אהבת_עולם*]

התחלתי היום טיפול חדש בפרחי באך.
זה תמיד מרגש כזה.
יש לי ציפייה לראות בי את השינויים. לאט לאט, אבל בעצם לאט-מהר, כמו נס.

מבין הדברים שאני רוצה לעבוד עליהם, הזכרתי במפגש קודם כל את תחושת הבושה העמוקה שלי בעצמי.
כבר כתבתי כאן על הנושא הזה הרבה. בעיקר בבלוג השני (וגם פה ושם בבלוג הזה ובקודמים).
המטפלת ניסחה את זה כתחושה של 'לא ראויה'.
המקום הזה נורא כואב בתוכי. אני ממש רוצה לראות שם שינוי.

וגם, הקשר הפגום שלי עם 'אלוהים'. זה מהילדות. זה מהדת. זה ש'שופט אותי' ו'כועס עליי' ו'מעניש אותי'.
כל רגשי האשמה האלה, והפחדים.
הלאה כולכם....

והרגישות הגדולה שלי כלפי השפעות מהסביבה. הנטייה לקחת הכול פנימה.

ותחושת החנק בביטוי העצמי מול החברה, מול 'מה חושבים'.

והעכבות בסקס. פחדי הנטישה, רגשי האשמה....

כן, יש הרבה דברים לעבוד עליהם.
הלוואי הלוואי הלוואי שזה ייקח אותי קדימה והלאה מזה.

הלוואי הלוואי הלוואי.
יש לי כלכך הרבה לפתוח, יש לי כלכך הרבה לגלות, יש לי כלכך הרבה לתת, יש לי כלכך הרבה מה שרוצה לפרוץ קדימה, מה שיכול לפרוץ, הלאה והלאה והלאה.....

כן ! כן ! וכן !

[אהבת_עולם*]

עוד מעט המשפחה חוגגת לי יום הולדת. למרות שזה כבר לא היום.

איזה כיף שחזרתי לכתוב בבלוג.
זה היה חסר לי.

**********

חשבתי על עניין הזנות שכתבתי עליו.
ברור לי למה אנשים מוקפצים מהעניין הזה.
אבל כפי שניסיתי לנסח, אני לא מתכוונת לזנות במובן הרגיל שלה. או לפחות לא בגישה המקובלת.

יש לי מחשבה על משהו שהייתי קוראת לו 'זנות אלטרנטיבית'.

[יערה*]

הלוואי הלוואי הלוואי.

מתוקה יום הולדת שמח ! מאחלת לך את כל מה שאת מאחלת לעצמך ועוד, מהכרותי אותך פה באתר מעריכה אותך וחושבת שאת רגישה , חכמה ונפלאה.
|*||#| מזל טוב!

[יערה*]

למרות שזה כבר לא היום(-:

[אהבת_עולם*]

יערה, איזה כיף מה שכתבת לי.
תודה רבה !!!

[אהבת_עולם*]

אני כבר כמה חודשים מחפשת עבודה חדשה בתור מטפלת.
בתקופה הראשונה חיפשתי לפי קריטריונים מאוד מאוד מסוימים, וכל מה שלא התאים לזה ירד מהפרק. רציתי להאמין שאני יכולה למצוא ממש את מה שאני רוצה, ולא רציתי לסטות מזה.
אחרי תקופה שראיתי שאני לא מוצאת, התחלתי להתגמש עם הקריטריונים, והסכמתי בתוכי לדברים שונים ממה שרציתי בהתחלה. (לא בכל הדברים, אבל בחלק - למשל, יותר ימים, יותר שעות, יותר מוקדם וכד').
ובכל זאת עדיין לא מצאתי.

קודם כל, אני מוצאת ממש מעט פרסומים באתרים שאני נכנסת אליהם. ונראה לי שנכנסתי לרוב האתרים הרלוונטיים. אני לא מבינה איך זה כלכך מעט משפחות שצריכות מטפלת. או, איפה הן מתחבאות?
ואם כבר מישהו מפרסם או פונה אליי - אז או שהוא צריך ממש מעט מדי שעות או ממש הרבה מדי, או חושב לשלם הרבה פחות ממה שאני רוצה, או גר רחוק מדי, או כל מיני כאלה.
זה משגע אותי. אני לא מבינה את זה.

הייתי בטוחה שזה ממש קל למצוא עבודה בתחום הזה, במיוחד אם אני אסכים למשרה מלאה.
ובפרט, שאני מטפלת ממש מעולה.
ואני גם בטוחה שלא חסרות משפחות שצריכות מטפלת, ובטוח יש בינהן כאלה שיכולות להתאים למה שאני רוצה וצריכה.
אז מה קורה כאן?

(אני מתחילה לקבל דה-ז'ה-וו לתחום הזוגיות. ואני ממ-ש לא אוהבת את זה ! ).

***********

בכל זאת, יש לי הרהורי כפירה.

לפעמים אני חושבת אולי אני בכלל לא רוצה להיות מטפלת.
יש רגעים שאני ממש קצה בזה.
חושבת, מה לי ולזה?
יש לי דברים אחרים הרבה יותר בוערים בתוכי.

אז אולי לא מצאתי כי אני לא באמת רוצה?
אולי אני רוצה משהו אחר?
אולי אני מכינה לי את הקרקע למשהו אחר?
אבל מה???!!!

אני בטוחה שנועדתי למשהו אחר, אני רק לא מרגישה שהמשהו הזה כבר התגבש אצלי.
וכרגע, כשעדיין לא התגבשתי, אין לי מושג מה עוד אני יכולה לעשות חוץ מלהיות מטפלת.
לפחות מלהיות מטפלת אני גם נהנית. זה בניגוד לכל עבודה אחרת שאני יכולה לחשוב עליה. (מבחינת עבודות שנראה לי שאני מסוגלת כרגע לעשות. לא מבחינת מה שאהיה מסוגלת בעתיד.)

כשאני חושבת על העבודה האחרונה שהייתה לי עם התאומות שטיפלתי בהן, אני נזכרת בתענוג הגדול שהיה לי איתן. כלכך נהניתי. אני ממש מתגעגעת אליהן.
זה כן. זה אפשרי.
אבל משהו בנפש שלי אומר 'הכול טוב ויפה, אבל לא רוצה את זה יותר'.

אז מה, בלית ברירה?
ואולי ההתנגדות הזאת היא משהו זמני שיחלוף?
או שעדיין כן מתאים לי, לבינתיים, לכרגע, אבל זה יילך וינשול ממני?

[אהבת_עולם*]

אני צריכה עכשיו כסף. אני צריכה להרוויח.
אני לא יכולה 'להתחרטט'. גם אם יש לי דברים 'יותר גדולים' להגיע אליהם.
לא יכולה לעשות את זה על חשבון הפרנסה שלי.
צריכה קודם כל להרוויח כסף.
במקביל - להמשיך לצמוח.

[יערה*]

להיות מטפלת זה לא פשוט מבחינה ריגשית במיוחד אם את בגיל שאת בעצמך מוכנה להיות אמא. כן, (מניסיוני )זה כייף לטפל בילדים אבל כשהם לא שלך יש תחושה קצת של "חוסר פריות" ושל חוסר מימוש עצמי, טווב זו דעתי, אני גם בערך באותו מצב אך מחפשת עבודה בלי קשר לילדים.
יש את חברת "תינוקיס" בחורה בשם נטע שמתווכת בין משפחות למטפלות, אולי תמצאי באינטרנט. בהצלחה בכל אופן, הכל לטובה! מוזמנת להגיב על מעללותי בדף "פגישות עיוורות"

[אהבת_עולם*]

להיות מטפלת זה לא פשוט מבחינה ריגשית במיוחד אם את בגיל שאת בעצמך מוכנה להיות אמא
יערה, נגעת בנושא שבדיוק גם ככה רציתי לדבר עליו, אז אני אנצל את ההזדמנות.

אז זהו, שאני ממש ממש ממש לא מרגישה מוכנה להיות אמא.
כאילו, ככל שהזמן עובר אני רק כאילו מתרחקת מזה יותר ויותר.
אם בעבר חשבתי שאולי אני רוצה, לא ידעתי, חשבתי אולי לא עכשיו אבל בטח קצת יותר מאוחר, הכנתי את עצמי לזה שנים על גבי שנים -
בשנה האחרונה זה נהיה 'כלכך לא'.
כאילו ממש נהייתי אנטי לזה.
'לא רוצה וזהו ! תעזבו אותי בשקט !'

לטפל בילדים? כן. ליהנות מילדים של אחרים? כן. ליהנות מלהיות עם ילדים? כן. ללמוד ולקרוא על ילדים? כן.
ילדים משלי? לא ולא !

בנושאים של הריון ולידה המצב אפילו יותר גרוע: כבר מזמן התפלאתי לגלות שאני נורא מתעניינת בנושא של גידול ילדים, אבל הריון ולידה לעומת זאת ממש לא מושכים אותי. כמעט לא נכנסת לדפים בנושאים האלה.
רק שאם בעבר הריון ולידה 'סתם' לא משכו אותי - הרי שעכשיו הנושאים האלה ממש דוחים אותי. בררררר....

אני לא יכולה להסביר את זה. אבל נדמה לי שנהייתי מודעת לזה לראשונה כשנכנסתי להריון בהפתעה לפני כשלוש שנים. ברגע הראשון אז חשבתי שאולי אמשיך עם ההריון. אך ברגע הבא הרגשתי ממש אנטי לכל העניין הזה. והבנתי שפשוט מגעיל אותי להיות בהריון.
מה זאת אומרת 'מגעיל'? לא יודעת.


ניסיתי לחשוב הרבה מה שורש התחושה הזאת של הגועל.
אני לא בטוחה אם זה העניין, אבל חשבתי שאולי זה קשור לכך שמגעיל אותי להיות 'כמו כולם'?

הרי בשביל מה אני באתר הזה דווקא? זה גם משהו שהבנתי בשנה האחרונה. נראה לי שאחת הסיבות שנעים לי באתר הזה היא שאני אוהבת להיות 'אאוטסיידרית'. דווקא בגלל שאני לכאורה לא שייכת לפה, נטע זר, חריגה בנוף - בגלל זה אני מרגישה פה בבית.
אם אני פתאום אהיה 'עוד אחת בהריון', 'עוד אחת שהולכת ללדת', 'עוד איזה אמא מבין שלושת אלפים אמהות' וכו' וכו' (והכי נורא, אם אני אקרא לעצמי 'אמא של'!), זה נראה לי כזה... כזה... אני לא יודעת מה המילה.... כזה.... עקר !
כן, עקר !
זה מוזר שדווקא זאת המילה שמִתקשרת לי לכאן.

אני לא בטוחה אם זאת הסיבה שאני נרתעת מהנושא של הריון ולידה.
נדמה לי שיש שם עוד משהו שדוחה אותי.
אולי חוסר חיבור לגוף? חוסר חיבור למחזוריות הנשית? (עוד נושא שאני מתעבת ! מחזוריות ! מחזוריות נשית ! איכככככסה !)
בטוח שמעניין לבדוק מה שורש העניין.
למרות שאני לא בטוחה אם זה משהו שכדאי לנסות לשנות, או שפשוט ככה זה ודי.

ויכול מאוד להיות שהמחשבות שהעליתי הן מחשבות ילדותיות.
גם זה שאני נרתעת מ'להיות כמו כולם', וגם זה שאני לא רוצה ילדים.

אבל מה זה משנה. הרי זה מה שאני מרגישה עכשיו.
זה כמובן יכול להשתנות בכל רגע נתון. אפילו מחרתיים.

[אהבת_עולם*]

לעומת זאת, נראה לי שדווקא מטיפול בילדים אני עדיין כן יכולה ליהנות.

כי קודם אחותי סיפרה על עבודה חדשה שיש לה עם תינוק שהיא מטפלת בו, וראיתי שאני די מקנאה.
מאז שהייתי עם התאומות שטיפלתי בהן, זה חסר לי. אני מאוד מתגעגעת לזה.
אני פשוט הייתי מחכה אז כל בוקר להגיע ל'עבודה' כדי להיות איתן.
יש לפעמים דברים מבאסים בעבודה כזאת, אבל בסך הכול, אם זה תינוק ממש מתוק שאני מתחברת אליו - זה הופך להיות ממש כיף.

אוף, אני בהחלט מתגעגעת להיות עם איזה יצור קטן או שניים.
אם אני לא הולכת בקרוב לעבוד במשהו אחר, אז הלוואי שאני כבר אמצא איזו נשמה מתוקה שאני מתחברת אליה, כדי להיות איתה וללוות אותה כברת דרך.

[שחף_אהובי*]

אפרופו זונה (סליחה שאני מתעלמת מהכן ילדים/לא ילדים, אבל זנות נראה לי יותר מעניין) - מה עם סרוגייט?
אם כבר מדברים על מקצוע מעניין ואף מועיל לחברה.

[אהבת_עולם*]

בעצם, לא.
חשבתי על זה שוב.
למה מגעיל אותי הריון ולידה.
אני לא בטוחה אם זה העניין של ה'להיות כמו כולם'.

נראה לי שזה יותר ההתנגדות שלי 'להיכנע לתכתיבים של הטבע'.

פפפפפפפ..... זהו ! אמרתי את זה !

אני מתעבת את הטבע.
לא רוצה שהוא יכתיב לי מה לעשות.

אז מה אני עושה באתר הזה בכלל?

תמיד חשבתי שאני מאמינה בטבע, רוצה ללכת בעקבותיו, רוצה להכיר אותו, להיות חלק ממנו.
זה הרי מה שאני עושה כבר איזה 15 שנה, לא?!
והנה, דומה שאני מתחילה לגלות לאט לאט, שבאיזשהו מקום אני פוחדת ממנו, כועסת עליו, שונאת אותו, מתנגדת לו קשות.

(נשמע דומה ליחסים שלי עם אלוהים?
כנראה לא במקרה. )

[אהבת_עולם*]

שחף, ראיתי את ההודעה שלך אחרי שכתבתי.
נראה לי שכבר מאוחר לי לענות עכשיו, אז אנסה מחר.

אבל כיף שהופעת לי פתאום !

[שחף_אהובי*]

לילה טוב!
אצלי רק מתחילה שעת הכתיבה.

[יעלי_לה]

אני מתעבת את הטבע
את מרשה לי לגריין?

רציתי לכתוב לך משהו על זה:
ולצורך קיום קשרים בריאים, בעולם הזה - מה שמכסה את המהות הוא לא פחות מהותי.
אבל המחשבה שלי לא מספיק בהירה כרגע (תראי את השעה)
מקווה שאזכור בהמשך @}

[אני*]

אני חושבת שלא סתם ילדים נולדים כתוצאה מיחסי מין. ברור שאפשר שהצורך בילדים יעמוד בפני עצמו, ואז אפשר לעשות ילד מתרומת זרע ועוד כל מיני קומבינות
אבל הדרך בה זה נעשה מימים ימימה- זה דרך יחסים. ואני מדגישה את עניין היחסים, כי למשל אצלי אף פעם לא היה הצורך בילדים או הריון כצורך בפני עצמו, ואני מאד מבינה את הרתיעה שכתבת עליה מללכת בתלם, בעדר. הרבה שנים סירבתי לזה בכל תוקף והרגיז אותי שבחברה שלנו מקדשים הבאת ילדים. זה עשה לי אנטי. ודווקא מתוך זוגיות, ויחסים, הגיע הרגע שבא לי שיהיה ילד משותף (אחר כך כבר כן ראיתי שלהיות בהריון זה מדהים, ושהאימהות זה ההתפתחות הכי גדולה והשיעור הכי גדול, ושמעולם לא הרגשתי ככה מה זה לגעת בחיים. כן, אפשר גם לקרוא לזה שנהייתי 'כמו כולם'. אבל פתאום זה בכלל לא רלוונטי. לא אכפת לי בכלל)
אז זו דרך אחת, ולפני המצאת אמצעי המניעה, אנשים היו מכירים, עושים סקס, מכל מיני מניעים- ולפעמים היה יוצא ילד. כלומר, יתכן שבכלל , ביולוגית, אין לנו מנגנון של לפתח בחירה או החלטה בעניין הזה, אולי אנחנו בנויים ככה שזה פשוט קורה, בלי שחייבים החלטה מודעת...

[אהבת_עולם*]

יערה, ראיתי שכתבת משהו ומחקת. למה מחקת? קצת הצטערתי...
ובעצם, גם היה לי מה להגיב.

אז בכל מקרה, אגיב באופן כללי -
רציתי להגיד שזה תמיד מפליא אותי מחדש לשמוע על חיים קודמים של חוזרות בתשובה. ברגע שהן אומרות לי שהן חוזרות בתשובה אני רואה לנגד עיניי בחורות דתיות, וקשה לי לזכור שהיו להן חיים חילוניים, על כל המשתמע מכך. (וזה למרות שגם אני חוזרת בשאלה - חוזרת בתשובה - חוזרת בשאלה...)

ובעניין להרגיש משרתת של אמהות במקום להיות אמא בעצמי -
אני מאוד מכירה את ההרגשה הזאת.
גם מעבודה שלי עם ילדים.
וגם, כשהייתי בּ'מסע' שלי והתארחתי אצל אנשים, הרגשתי לפעמים טפילה על חיים של אנשים, במקום 'למצוא לי חיים משלי'.

אבל עדיין לא מצאתי בהרגשה הזאת סיבה מספיק טובה להביא ילדים. וזה כנראה בשונה ממך, שאת ממש מרגישה כמהה לילדים, כפי שהבנתי.

אולי היה עוד משהו שרציתי להגיב אליו, אבל אני כבר לא זוכרת...
(אם יבוא לך, אשמח אם תחזירי את מה שכתבת. אבל רק אם יבוא לך כמובן).

(דרך אגב, האם את יערה שנפגשתי איתה?
סקרנית אנוכי... )

[אהבת_עולם*]

ואני מדגישה את עניין היחסים, כי למשל אצלי אף פעם לא היה הצורך בילדים או הריון כצורך בפני עצמו, ואני מאד מבינה את הרתיעה שכתבת עליה מללכת בתלם, בעדר. הרבה שנים סירבתי לזה בכל תוקף והרגיז אותי שבחברה שלנו מקדשים הבאת ילדים. זה עשה לי אנטי. ודווקא מתוך זוגיות, ויחסים, הגיע הרגע שבא לי שיהיה ילד משותף

אני, תודה על מה שכתבת.
זה בהחלט מה שעובר לי בראש לפעמים. שיכול להיות שברגע שתהיה לי זוגיות מקסימה, אז פתאום כל ההתנגדות הזאת שלי לא תיראה רלוונטית, והרצון לילדים יעלה כמו מעצמו.
אולי.

כרגע אין לי זוגיות (זה 'רגע' קצת ארו-ך הייתי אומרת ),
ואני כלכך כמהה לזוגיות, שיש לי הרגשה שגם כשתהיה, אז הרב-ה זמן אני רק ארצה לחוות אותה ולהרגיש סוף סוף ולעומק ועל כל הגוונים איך זה להיות בזוגיות, שאני לא כלכך אמהר להכניס לשם 'גורם שלישי'.
(ככה נראה לי, אבל מה אני יודעת).

כרגע הכמיהה שלי היא לזוגיות. לא לילדים.

***********

אבל כן כשקראתי את: אחר כך כבר כן ראיתי שלהיות בהריון זה מדהים, ושהאימהות זה ההתפתחות הכי גדולה והשיעור הכי גדול, ושמעולם לא הרגשתי ככה מה זה לגעת בחיים., אז קצת קינאתי.
ונדמה לי שבאיזשהו מקום אני כן קצת רוצה את זה.
כן, כנראה שאני רוצה את זה. רק לא בשלושים השנים הקרובות.
אוף, אם רק היינו יכולים לחיות 5000 שנה. כלכך מתאים לי.

אני רוצה את הכו-ל. אבל איך אפשר להספיק הכול בזמן כלכך קצר?

***********

יתכן שבכלל , ביולוגית, אין לנו מנגנון של לפתח בחירה או החלטה בעניין הזה, אולי אנחנו בנויים ככה שזה פשוט קורה, בלי שחייבים החלטה מודעת...

לא מקובל עליי !
('אנטי טבע', כבר אמרתי? )

(אם יש משהו שעליו אני ממש לא באותו ראש עם 'אלוהים' זה הקטע הזה שהוא ערבב סקס עם ילדים. מה הקטע? לא היה יכול סתם ככה לתת לנו ליהנות, עד הסוף, בלי השלכות? פולני, או מה? >:))

[אהבת_עולם*]

_אני מתעבת את הטבע
את מרשה לי לגריין?_
יעלי, איזו מצחיקה את. ברור שאת יכולה לגריין.
רק אני סקרנית, למה דווקא ת'משפט הזה?

<אהבת עולם מלא פעמים עוברת על דף הגריינים בתקווה למצוא שם איזו פנינה מתוך אינספור פניניותיה, וכשמישהו כבר כן מגריין אותה, לרוב מתברר שזה דווקא המשפט הכי מעפאן שכתבה, או בכלל ציטוט שציטטתה מדברי מישהו אחר. >

[אהבת_עולם*]

אז אם אני אחזור לנושא של היחס שלי להריון ולידה -
אני מנסה להבין מה שורש תחושת הגועל שאני מרגישה כלפי העניין הזה.

הצעתי כבר את הרתיעה מ'להיות כמו כולם', והצעתי גם את ההתנגדות ל'תכתיבים של הטבע', ועדיין לא בטוחה שעליתי על שורש העניין.

נדמה לי שגם יש משהו בהריון עצמו שמרתיע אותי.

אני מנסה להעלות בדעתי מה...

אני מבחינה שקשה לי למשל לחשוב על זה שיצור אחר גדל בתוכי. זה מגעיל אותי.
אני לא יכולה לסבול את המחשבה שיצור אחר יהיה טפיל בתוכי.
מבחינתי התחושה כלפי טפילים בגוף וכלפי עובר היא די דומה.
התחושה שיש מישהו שחי 1.בתוכי 2. על חשבוני ועל חשבון קיומי - מגופי ומדמי - גורמת לי לזעזוע.
כמו שהיה מזעזע אותי לחשוב שיש יצורים אחרים שחיים בתוכי וניזונים ממני (אני לא מדברת על חיידקים, אבל יצורים שאני יכולה לראות בעיניים), אפילו המחשבה על תולעים שחיות בתוכי מזעזעת אותי עד עמקי נשמתי - אז, לא נעים לי להגיד, אבל נראה לי שככה אני מרגישה כלפי יצור אנושי שיחיה בתוכי.

אני פשוט לא יכולה לסבול את המחשבה על טפילים בגופי. (אולי לא רק בהקשר לגופי, אבל קודם כל).
וכמה שאני בעצמי כנראה טפילה בעולם בהרבה מובנים - עדיין לא יכולה לסבול את זה שמישהו יהיה טפיל עליי. לא בתוך הגוף שלי בכל אופן... ברררררררררררררררר.......

יודעת שזו הסתכלות מאוד מאו-ד לא שגרתית על הנושא, ואולי זה אפילו קצת חולני לראות את זה ככה.
אבל, לא יודעת, זה מה שאני מרגישה.

(כמובן, שוב, מאוד יכול להיות שיגיע המצב שאני אהיה בהריון, וכל ההסתכלות שלי והתחושות שלי ישתנו לחלוטין. מאוד מאוד יכול להיות. אף פעם אי אפשר לדעת. במיוחד לא אצלי... ).

********

ודבר נוסף, נדמה לי שכתבתי את זה בעבר באחד הבלוגים שלי,
משהו מהילדות שאני חושבת שאולי יש לו קשר לתחושות שלי -

• בילדות, כשאמא שלי הייתה רוצה לומר משהו בסגנון של 'את חייבת לי',

הייתה נוהגת לומר 'את יצאת מהתחת שלי'* .
(או בלשון רבים - לי ולאחיות שלי).

נראה לי שזה משפט שלא משאיר ממש רושם חיובי בנוגע לנושאי היריון ולידה.
(השאיר לי בעיקר תחושת גועל. כנראה בסופו של דבר כלפי הנושא של הריון ולידה באופן כללי, ובאותו זמן במיוחד למחשבה שגדלתי בתוך האישה הזאת ושיצאתי מהגוף שלה.... |חבל שאין אייקון של 'הולך להקיא'|).

<אז הנה, הצלחתי אולי להסביר למה אני 'דפוקה' ולמצוא הסבר טוב לְמה שאני מרגישה, ועכשיו אולי לא יכעסו עליי שאני מדברת ככה על הנושאים הכי מקודשים פה באתר, ובעולם בכלל כנראה... >

[אהבת_עולם*]

דרך אגב, לפני כמה חודשים הכנסתי התקן תוך רחמי.
הגעתי סוף סוף למסקנה שזה הרע במיעוטו, ובטח יותר טוב מגלולות.
ולו רק הקדמתי לעשות את זה, אולי לא הייתי צריכה לעשות ניתוח כיס מרה. (יש תאוריה שטוענת ששימוש בגלולות עשוי להגביר היווצרות אבני מרה).

<גם ההתקן חי לו בתוך גופי. אבל הוא לפחות לא גדל, ולא דורש תשומת לב. תודה לאל !>
< בניגוד לאבני מרה, לתולעים ולתינוקות... >

[אהבת_עולם*]

שחף, את שאלתך עדיין זוכרת. ומתכוונת לענות עליה בהמשך...

[שחף_אהובי*]

טוב, טוב, אבל אפשר אולי רמז בינתיים? (כן לא שחור לבן?)

[שחף_אהובי*]

המתח, המתח הורג אותי

[יעלי_לה]

_יעלי, איזו מצחיקה את. ברור שאת יכולה לגריין.
רק אני סקרנית, למה דווקא ת'משפט הזה?_

כי הוא מגרה לקרוא ולהבין באיזה הקשר הוא נכתב, וזו המטרה של הגריינים. אז הוא "גריין טוב".
כאילו תחשבי, מישהו פותח את אתר באופן טבעי, שכל הגולשים בו, כידוע, הם מחבקי-עצים משטאנץ אחיד , ופתאום הוא רואה למעלה:
אני מתעבת את הטבע (אהבת עולם מתוך אהבת עולם אהבתיך בלוג)
הוא יהיה פשוט חייב להיכנס...

[יערה*]

התחושה שיש מישהו שחי 1.בתוכי 2. על חשבוני ועל חשבון קיומי - מגופי ומדמי - גורמת לי לזעזוע.
ברור שזה מזעזע ומטורף, אבל איך אפשר לא לרצות את זה? מה יש לעשות בחיים יותר חשוב מהדבר המזעזע הזה? למה לא להזדעדזע קצת בחיים? אז מה את רוצה מהחיים אם לא את זה? סתם לחיות לחיות ולחיות ואז למות? אני באמת לא מבינה! אני כל כך מיזדהה עם הדברים שאת עוברת ואפילו השירים שכתבת בגיל 15 הזכירו לי את השירים שגם אני כתבתי בגיל הזה.אבל לא לרצות הריון?? ומה שסיפרת על ש
לפני כמה חודשים הכנסתי התקן תוך רחמי... זה הפיך? ז"א אפשר להוציא אותו? אני מקווה שכן, לא יודעת קשה לי לקבל את ההתנגדות שלך לטבע, באמת, אז מה משמח אותך? מה מחיה אותך? (אני באמת שואלת, אני רוצה להבין את הראש שלך) כן, הדרך שאמא שלך בחרה להתבטא באמת גרועה,ואני מבינה שהיתה לך התבגרות לא פשוטה, אך את יכולה לעשות תיקון עם הקמת משפחה משלך, לא כמו "של כולם" אלא- שלך.

_דרך אגב, האם את יערה שנפגשתי איתה?
סקרנית אנוכי... )_ לא נראה לי שנפגשנו יערה זה לא שמי האמיתי.(-: ומחקתי אז את מה שכתבתי כי לא אהבתי את עצמי שם, הרגשתי קצת מסכנה אולי בגלל המשפט "משרתת של אימהות" ואולי הגזמתי במשהו... לא חשוב ענית על מה שהיה חשוב.
בקשר לחזרה בתשובה, זו אני, הדרך שלי לגמרי, אין דבר יותר מחזק ומשמח מהאמונה. הכל יותר ברור,בהיר,מסודר,פשוט,. ואין לי מילים כ'כ לתאר כמה מודה על הזכות הזאת זה כמו לראות בצורה יותר רחבה ועמוקה את המציאות הזאת ,וזה מרגיע, ארחיב בנושא הזה אם זה מעניין אותך.
תודה על מה שכתבת לי בדף "שלי" (פגישות עיוורות)
מאחלת לך שתמצאי בקרוב מאוד את מה שאת מחפשת.

[אהבת_עולם*]

לפני כמה ימים קיבלתי בלנדר מאתר אגורה.
ועכשיו הכנתי את הרסק הירוק הראשון שלי !!!

(בעבר שתיתי רסק ירוק כמה פעמים אצל אחרים, אך זו הפעם הראשונה שאני מכינה בעצמי).

לשם הניסוי:
אחד עם פטרוזיליה, סלרי, בננות ותמרים.
והשני עם פטרוזיליה, סלרי, אפרסמונים ותמרים.

יצא יאמי.
וגם שמחתי שעשיתי עוד צעד לטובת הבריאות שלי.
(אמא שלי כמובן לא הסכימה לטעום. דברים בריאים תמיד נראים לה מגעילים.)

לעשות יוזמה כזאת זה ממש לא מובן מאליו בשבילי (מי שקצת מכיר אותי אולי מבין...). אז כל הכבוד לי !

מבחינתי זה 'צעד קטן לאנושות, צעד גדו-ל לאהבת עולם' .

[אהבת_עולם*]

בא לי לחזור ללקט עלים ירוקים.
אמנם בעיר אין הרבה, אבל בשנה שעברה סיפרתי שגיליתי בעיר צלע גבעה עם מלא עלים ירוקים, ואני מאוד מקווה שזה עדיין שם.
הלוואי שאחזור לזה.
אני אתכוונן על זה.

*************

והמחכימון שיצא לי עכשיו 'מה את רוצה?'

לפני כמה ימים כשקיבלתי את אותו מחכימון, אז ברגע הראשון התעצבנתי כמו תמיד, ואז חשבתי לעצמי שאני לוקחת את האמירה הזאת כמשהו ביקורתי בסגנון: 'מה את מבזבזת את הזמן שלך פה באתר, ועל כל מיני דברים שוליים? אולי תחשבי מה את רוצה באמת, ותפסיקי עם השטויות?!' - שזה תמיד מקפיץ לי את הפיוז, בעוד שבעצם יכול להיות שאין בזה שום ביקורת.
זאת אני שהחלטתי שזאת ביקורת עליי. (גם מחשבים יכולים למתוח ביקורת, תתפלאו ! לפני הרבה שנים כשלמדתי מחשבים, אז כשהייתי מנסה לעשות פעולה שהמחשב לא קיבל, הוא היה כותב 'נודניק'. איך נעלבתי !).

אז מה אני רוצה?

היום כתבו בככר השוק שזו שעת רצון לפי הקבלה.
כתבו שזו הייתה השעה התשיעית ביום התשיעי של החודש התשיעי בשנה התשיעית.
פתאום נראה לי שזו הייתה טעות וזה בטח מייל משנה שעברה, כי השנה התשיעית זה בטח תשס"ט, ועכשיו כבר תש"ע. אבל לא חשוב, כי לא שמתי לב לזה ולקחתי את זה ברצינות....
(כן, נכון, כתבתי שאני כבר לא כלכך מאמינה בתפילות. אז מה? מה, נגיד שזאת באמת 'שעת רצון', ולי יש הרבה מה לבקש, אז הלכתי על זה....)

אני רוצה להיות בריאה לגמרי - בגוף ובנפש.
אני רוצה להיות שמחה.
אני רוצה להיות שלווה ובשלום עם עצמי ועם הסביבה.
אני רוצה זוגיות טובה, שמחה, מבורכת, אוהבת, מפרה, קשובה, תומכת.
אני רוצה להיות מסוגלת לקבל את הכול ואת כולם.
אני רוצה לאהוב את עצמי אהבה מוחלטת.
אני רוצה תמיד להרגיש יפה ורצויה.
אני רוצה הרבה כסף.
אני רוצה עבודה טובה, מהנה, מספקת ומכניסה כלכלית.
אני רוצה להיות נדיבה, ונותנת בשמחה.
אני רוצה לב פתוח לכול, ולהאמין ולסמוך, תמיד.
אני רוצה חברים טובים, שאני מרגישה שמבינים אותי, שמקבלים אותי, שמכילים אותי, שיש להם אנרגיה טובה בשבילי.
אני רוצה לבטא את עצמי בכל הדרכים האפשריות - בקול, בתנועה, בדיבור, כמה ואיך שאני רוצה.
אני רוצה הרבה סקס טוב.
אני רוצה הרבה מגע טוב.
אני רוצה להרגיש שיש לי שפע מהכול: שפע כסף, שפע חומר, שפע אהבה, שפע מגע, שפע סקס. אני רוצה לחיות מתוך תחושת שפע.
אני רוצה לדעת מה אני רוצה, ולהיות מחוברת לרצונות האמיתיים שלי.
אני רוצה למשוך לחיים שלי אנשים שטובים לי, ורק אנשים שטובים לי.
אני רוצה לגור במקום משלי, ולהיות עצמאית.
אני רוצה לממש את כל המתנות שאלוהים נתן לי.
אני רוצה להיות מדויקת וממוקדת, וללכת קדימה כל הזמן.
אני רוצה להיות בקשר טוב עם אלוהים, ולהרגיש את האהבה שלו.
אני רוצה את כל זה גם בשביל כל אדם בעולם, ובשביל כל הקיים !!!

אלה הדברים שאני רוצה.
(כשאמרתי את זה אמרתי כל משפט ב'יהי רצון ש...')

אז אמן לכל זה, וגם למה ששכחתי לומר.
אמן !

[אהבת_עולם*]

תשובות לשחף וליערה בהמשך....
(כן, כן, שחף, תצטרכי להישאר עוד קצת במתח... )

[יעלי_לה]

פתאום נראה לי שזו הייתה טעות וזה בטח מייל משנה שעברה, כי השנה התשיעית זה בטח תשס"ט, ועכשיו כבר תש"ע. אבל לא חשוב, כי לא שמתי לב לזה ולקחתי את זה ברצינות

זו השנה התשיעית מהיובל, וזה השנה.

[אהבת_עולם*]

זו השנה התשיעית מהיובל, וזה השנה.
אה, תודה יעלי על ההסבר.

**************

ברור שזה מזעזע ומטורף, אבל איך אפשר לא לרצות את זה? מה יש לעשות בחיים יותר חשוב מהדבר המזעזע הזה? למה לא להזדעדזע קצת בחיים? אז מה את רוצה מהחיים אם לא את זה? סתם לחיות לחיות ולחיות ואז למות? אני באמת לא מבינה!
יערה, לא יודעת. אני מרגישה אחרת.
אני לא רואה את זה כ'סתם לחיות'. אני מרגישה שאני חיה חיים מלאי משמעות, ושאני רק רוצה להעמיק בהם עוד ועוד. ולמרות שכמעט כל מי שהביא ילדים לעולם אומר את ההפך, בהרגשה שלי ילדים יפריעו לי להעמיק לתוך מה שאני רוצה.

שלא לדבר על זה שאני כרגע בקושי מטפלת בעצמי, גם טכנית, גם כלכלית, גם ריגשית, כך שאני מרגישה שאני צריכה לעשות עוד הרבה דרך כדי לעמוד על הרגליים של עצמי. אז אני לא רואה איך אני פתאום מכניסה כאן גורם של ילד. לדעתי זה רק יפגע בו, ובי.

וחוצמזה, כשאני חושבת על זה, קשה לי להבין איך עיקר החיים יכול להיות סביב גידול ילדים.
שהרי אז מה הטעם?
אם אני רואה את עיקר חיי בגידול ילדיי, ובזה אשקיע את רוב מרצי - כדי שהם בבוא הזמן יוכלו לראות את עיקר חייהם בגידול ילדיהם וישקיעו בזה את רוב מרצם - כדי שילדיהם יוכלו לראות את עיקר חייהם בגידול ילדיהם, וכן הלאה...
אם זה העיקר ולא הנלווה לשאר החיים - אז מה הטעם?
שוב, זה מרגיש לי עקר.

ללדת ילדים, כדי שהם יילדו ילדים, כדי שהם יילדו ילדים וכו' וכו'....

בשביל מה אנחנו קיימים בעולם הזה? רק כדי להמשיך את המין? זו התכלית?
אבל בשביל מה להמשיך את המין?!
למין שלנו, לאנושות, יש תפקיד. והתפקיד הזה הוא מה שחשוב קודם כל. והמשכת המין היא אחד האמצעים כדי להמשיך לקיים את התפקיד הזה.
אז התפקיד הוא העיקר, והבאת הצאצאים היא הנלווית לו, ולא ההפך.

אז אם אני מוצאת דרך להתפתח מ{{}}גידול ילדים, וגם להמשיך להתפתח במקביל לזה - אז כן יש טעם. כי העיקר הוא ההתפתחות.

ועדיין, גם אם אני יודעת שגידול ילדים יתרום להתפתחותי - אני חושבת שזה לא מספיק.
גם הרגש צריך לרצות את זה.

אולי הרגש שלי לא רוצה, כי באמת אני עדיין לא מוכנה לכך.
ואולי אני באמת צודקת, שלו הייתי מביאה ילדים עכשיו - זו הייתה קטסטרופה גם בשבילי וגם בשבילם וגם בשביל כל מי שמסביב.

כן, הדרך שאמא שלך בחרה להתבטא באמת גרועה,ואני מבינה שהיתה לך התבגרות לא פשוטה, אך את יכולה לעשות תיקון עם הקמת משפחה משלך, לא כמו "של כולם" אלא- שלך.

וזו כנראה הסיבה שרוב חיי התעניינתי בגידול ילדים. ולא סתם הגעתי לאתר הזה.
כבר שנים שהלכה איתי התשוקה 'לעשות את זה אחרת'.

אבל לאחרונה נהייתי קצת סקפטית בקשר ליכולת שלי לעשות את זה אחרת.
אני רואה שאני עדיין מאוד מאוד מדשדשת בביצות של עצמי, ולפעמים לא רק מדשדשת אלא כמעט טובעת.
אבל ככה, כשאין מישהו שתלוי בי אני עוד רואה תקווה להוציא את עצמי מהמקומות האלה. יש לי יותר אפשרויות לטפל בעצמי. אני מתקדמת לאט, אבל מתקדמת.
אבל עם יצור קטן תלוי עליי ותלוי בי - לא רק שלא אוכל לטפל בעצמי, לא יהיה לי זמן לזה ולא כסף ולא משאבים נפשיים - גם רוב הסיכויים שההורות רק תוציא ממני עוד יותר את המקומות האפלים.

נכון שיש כאלה שיגידו שזה קרה אצלם להפך, וההורות זה מה שעזר להם להתרפא.
אבל יחד עם זאת אני קוראת וקראתי כאן באתר מספיק דפים על הורות קשה מאוד, וחוסר יכולת לשלוט בג'יפה שעולה, ואין זמן ולא משאבים לטפל, וכולם נסחפים לתוך מערבולת קשה ומטורפת.
וגם אם האמא תתקן, כמה נזק היא כבר גרמה?
אני לא רוצה להיות במקום הזה.

• זה גם שאני רוצה לראות תקווה בשבילי לשינוי, ואני לא רואה איך זה מתאפשר לי כשאני כל כולי 'כבולה' למישהו או משהו.
• וזה גם שאני לא רוצה לחשוב שיש סיכוי שאני אפגע בילדים שלי כמו שההורים שלי פגעו בי, או אפילו בדומה.

התקן תוך רחמי... זה הפיך? ז"א אפשר להוציא אותו?
בוודאי. לא חושבת שהייתי מעזה לעשות משהו בלתי הפיך. מה, אני משוגעת? (בגלל זה גם אף פעם לא רציתי לעשות קעקועים).
ברור שאני יכולה לשנות את דעתי.
זה בעיקרון יכול להחזיק 5 שנים. אבל אפשר להוציא אותו קודם מתי שרוצים.
רק בינתיים הוא נותן לי שקט.

לא יודעת קשה לי לקבל את ההתנגדות שלך לטבע,
את קצת כועסת עליי?

באמת, אז מה משמח אותך? מה מחיה אותך?
המון !
לרקוד, לשיר, לצחוק, לבכות, לשבת מול הים, לחבק עצים (כמובן, זה שאני מתנגדת ל'תכתיבים' של הטבע, זה לא אומר ש-ים ועצים ואור ואוויר זה לא דברים חיוניים וממלאים עבורי), 'להתנגע' עם אנשים, לעשות סקס ארוך ומשובח, לקבל מסאז' (ארוך ומשובח ), שמפנקים אותי, ללמוד דברים חדשים, להבין דברים עמוקים, שיש לי כסף, לקנות או לקבל דברים שעושים לי טוב, להרגיש שעשיתי טוב למישהו, להגיע להבנות עם אנשים, לראות דברים טובים שקורים בעולם, לחבק ילדים, להיות 'ילדה' בעצמי, להשתנות לטובה, להרגיש את אלוהים, ועוד ועוד....

מה, אם הייתי יכולה הייתי רוצה לחיות 5000 שנה.
יש לי כלכך הרבה שאני רוצה לעשות כאן.

[יערה*]

_בשביל מה אנחנו קיימים בעולם הזה? רק כדי להמשיך את המין? זו התכלית
זו מצווה


את קצת כועסת עליי?
מה פתאום כועסת(-: , רציתי להבין את החשיבה שלך והבנתי , את אכן לא בשלב של רצון\מוכנות להביא ילד...זכותך... את נשמעת אשה שמחה וזה מה שחשוב.
שבת שלום אהבת עולם יקרה.

[אהבת_עולם*]

תודה, יערה.


האמת,
שמתי לב לפעמים בחיים שלי, שאחרי שאני מעזה לשטוח עד הסוף התנגדות שיש לי למשהו, אז היא פתאום מתמוססת.
ואז באורח מצחיק, דווקא אחרי שהבעתי אותה בכל העוז, פתאום אני מרגישה בדיוק ההפך.

טוב, אז בעניין הבאת ילדים, לא הייתי אומרת שאני מרגישה את ההפך.
אבל כן לפעמים קצת בא לי. והיום למשל זה חלף בי.

אולי אני פשוט מאוד נמשכת לחמידות הזאת שלהם. לחוכמה התמה שלהם.
אולי אני פשוט אוהבת לחבק ילדים. להקשיב להם.

אבל, אני חושבת,
קודם כל, הם לא נשארים חמודים קטנים לנצח. (אולי הם הופכים לחמודים גדולים, אבל, לא תמיד.... ).
שנית, לא בטוח שזה יהיה כמו שאני רוצה. אז השאלה אם אני פתוחה לכל אפשרות. (למשל, אני יכולה לפנטז על ילדים בגלל שאני נורא אוהבת לחבק ילדים, ובסוף עלול לצאת לי ילד ששונא חיבוקים ונשיקות ורק מנסה להתחמק מהם... אוי ואבוי, רק לא זה ! ).

בקיצור, לא יודעת לא יודעת לא יודעת.
כן רוצה לא עכשיו.
למה אי אפשר לחכות 30 שנה?
יש לי עוד מ-ל-א מה לעשות לפני זה.... !!!!

[אהבת_עולם*]

איזה כיף,
אני ממשיכה בימים האחרונים להכין לי רסק ירוק, וזה יאמי, וזה הרגשה נהדרת.
(בהשקעה ממש קטנה אני מרגישה כאילו אני מה זה משקיעה בעצמי. ).

עד עכשיו זה היה בעיקר על בסיס פטרוזיליה וסלרי (עם פירות משתנים), ורציתי לגוון קצת בעלים הירוקים + פחות נחמד לי במחשבה על הריסוס,
אז החלטתי לחפש את הגבעה ההיא שליקטתי בה בשנה שעברה עלים ירוקים.

די התאכזבתי, כי הצמחיה הייתה ממש דלילה. ואני תוהה אם יכול להיות שפשוט לא ירד עדיין מספיק גשם.
בכל זאת הצלחתי ללקט כמה עלי גדילן (צעירים למדי, שזה אפילו חיובי כי הרבה פחות דוקרים), וקצת חרציות וכובע הנזיר - שאין לי מושג איך הם ברסק ירוק, אבל לפחות בסלט אני יודעת שהם מאוד מוסיפים. וזהו.
בתור התחלה זה נחמד.
מקווה למצוא שם יותר שפע בקרוב.

אז הכנתי לי הערב שייק גדילנים עם בננה וקצת קצת תמרים - יצא משובח.
אהבת עולם - כל הכבוד !!!!!!!!!!!!!!!!


********

הליקוט הקט הזה + זה שקניתי היום סוף סוף איזה משהו קטן אך רב משמעות בשבילי שחיכה כבר חודשיים - נתן לי אחלה תחושה של אנרגיה.

וכשנסעתי באוטובוס ללקט עוד משהו חביב מ'אגורה', ראיתי בצד הדרך ערימת בגדים שקרצה לי, ולמרות הסיכון שבזה, כי כמובן אף אחד לא הבטיח לי שהם יהיו במצב טוב או במידה שלי - ירדתי מהאוטובוס באמצע הדרך והלכתי לבדוק את הסחורה.
מה שיצא, שליקטתי גם בגדים. שווים. והרבה !

********

חזרתי הביתה בשלל רב.

תרגלתי את 'השיטה שלי' ('הגוף יודע' וכל זה....), שהיה היום ממש מוצלח.
ואחר כך ריקוד נהדר עם דיסק חדש שקיבלתי מתנה, והתברר כשווה ביותר לריקודים.

הגוף שלי עבד הרבה היום.
ותחושה של הספקתי, ועשיתי, וקיבלתי, והתחדשתי.....

עושֶה לי הרגשה טובה.