אז ככה,
לפני כמה חודשים קראתי משהו בדף
סאלי תדמור. היא מאמנת ותיארה שם איזה תהליך של אימון שעשתה עם מישהו.
ההסבר היה
שלפעמים אנשים נתקעים עם דברים 'גדולים' בחיים שלהם, כמו כתיבת תזה, ולא מצליחים לקדם את זה. ואז אם נותנים להם משימות קטנות שהם מצליחים להשתלט עליהן - זה נותן להם פידבק חיובי לגבי עצמם, והם פתאום מרגישים שהם יכולים, והאמון בעצמם חוזר אליהם, וככה הם מצליחים להתקדם ממשימה למשימה, במנות קטנות, עד שהם בעצם מוצאים את עצמם משלימים את המשימה הראשונית, ה'גדולה'.
נדמה לי שאלו הקטעים בבלוג שלה שדיברו אליי אז:
_מדהים לראות כמה סוגים של משוב חיובי קיימים אצלנו.
משוב חיובי הוא תופעה המגבירה את עצמה, וזה משהו שהבחנתי בו בתחומים רבים [...]
והנה אצל אותו בחור, בדיוק אותו משוב חיובי. הוא יושב על העבודה, פשוט כי הוא הבטיח לי - זו הסיבה היחידה. לא עשינו איזה טיפול מעמיק בסוגיות שעצרו אותו עד כאן.
פשוט התחלנו. והנה הוא נהנה, אוהב את זה, גאה בעצמו, נהנה להרגיש שהוא מתקדם וזז. והמשוב החיובי מתחיל לפעול. בשארית הערב, אחרי שהוא ישב על העבודה, הוא אמר לי שהוא נהנה כל כך מהזמן שנותר לו. הוא לא עסוק בהלקאות עצמיות למה הוא לא עובד, כי הוא כבר סיים את המכסה שלו להיום. הוא פשוט נהנה מהחופש שיש לו, וגאה בעצמו. כשהוא היה חופשי כל הערב (כי הוא לא עשה את העבודות), הוא היה מוטרד כל הזמן, ועכשיו כשיש לו רק חלק מהערב חופשי, הוא נהנה כל כך מהזמן החופשי הזה.
הוא גם רואה שהרעיונות שלו על עצמו שאין לו משמעת עצמית, לא נכונים בהכרח._
וביום אחר כתבה:
האימון עם הבחור הצעיר הראשון, ששוקד עכשיו על העבודות שלו שיסיימו את התואר הראשון נמשך, ועובד נפלא. העשייה והעבודה מוציאות ממנו את המיטב. כפי שהתהליך של המשוב השלילי חזק - כשלא עושים דברים מרגישים רע וחושבים שלא מסוגלים - כך התהליך של המשוב החיובי חזק גם הוא: כשעושים, מתחזקים, ומרגישים יותר ויותר מסוגלות. ככה זה עובד אצלו עכשיו, הוא עובד יום יום על העבודות, וכבר קרוב לסיום העבודה הראשונה. אני בהלם מהמשמעת העצמית שיש לו, אחרי שהוא אמר לי, שאין לו משמעת עצמית
************
זהו, שכנראה משהו שם מאוד דיבר אליי.
ועלה לי רעיון 'לאמן' את עצמי.
באיזו צורה?
- אני כותבת לעצמי משימות בפנקס, והתפקיד שלי זה למלא משימה אחת ביום.
הרעיון זה, שאני משתדלת לפרק את המשימות למשימות הכי קטנות שאפשר. ואז כל משימה קטנה כזאת נחשבת לי*.
אולי בעצם אני אצטט את מה שכתבתי אז לסאלוש (בסביבות אמצע מאי):
_רציתי לשתף אותך, שכנראה בעקבות הדף שלך קיבלתי מוטיבציה להזיז דברים בחיים שלי.
לא זוכרת בעקבות מה בדיוק שקראתי, אבל זה היה משהו עם המאומן הראשון, שהיה זקוק למשוב חיובי - לראות שיש לו הצלחות קטנות כדי להאמין שהוא יכול.
בגלל שגם אני מכירה את עצמי כבן אדם בלי משמעת, ובמיוחד באותו זמן הייתי כבר תקופה בחוסר אנרגיות ולא הצלחתי לעשות כמעט כלום, אפילו הדבר הכי קטן -
החלטתי לנסות 'לאמן' את עצמי -
בצורה כזו שאני כותבת לי בפנקס את כל המשימות שאני רוצה לעשות - גם גדולות וגם קטנות. אם הן גדולות - אני מפרקת אותן להרבה משימות קטנות.
וכל יום אני צריכה לעשות לפחות משימה אחת. אפילו הכי הכי קטנה. (זה מזל שיש לי ברשימה גם משימות מאוד קטנות).
מה שקורה,
שכשאני עושה משימה אחת - מיד נהיה לי חשק לעשות עוד, וככה יצא כבר שלושה שבועות - שכל יום עשיתי לפחות כמה משימות.
וזה גרם לכך
שסוף סוף עשיתי דברים שאני צריכה לעשות כבר שנתיים (כמו לקנות תחתונים

).
ויחד עם זאת, אני יודעת שהתפקיד שלי זה לעשות
לפחות משימה אחת.
כלומר,
גם אם אני עושה רק אחת ביום, אפילו הכי קטנה - כבר ביצעתי את המשימה !
אם יש ימים שבאמת לא בא לי כלום כלום כלום - אז אני באמת יוצאת ידי חובה בדבר אחד בלבד.
בחיי שזה עושה לי הרגשה הרבה יותר טובה עם עצמי שאני סוף סוף עושה דברים שרציתי הרבה זמן לעשות.
(וגם יוצרת לעצמי משימות חדשות שלפני כן לא חלמתי להגיע אליהן).
נכון שלדברים ה'גדולים' באמת עדיין לא הצלחתי להגיע - כמו לטפל בענייני תביעות, ביטוחים, בנקים וכאלה .
אבל יכול להיות שאם אמשיך בכיוון הזה - גם זה יגיע.
בכל אופן, ההרגשה עם עצמי כבר עכשיו יותר טובה. וזה בסיס חשוב לשאר הדברים._
כעבור כחודשיים נוספים כתבתי לה:
_רציתי לומר לך שמאז שסיפרתי לך על ה'אימון' לעצמי שהתחלתי בזכותך - זה עדיין נמשך.
כבר כמה חודשים טובים.
ואני כל יום מצליחה לקדם עניינים עוד קצת ועוד קצת.
ניירת מתחילה להסתדר. דברים מתחילים להתבהר.
אני ממש ממש גאה בעצמי._
וגם:
_התחברתי לנושא של הגדרת המשימה, כי זה דומה למה שסיפרתי לך, שכשאני רושמת לעצמי ת'משימות - אני מפרקת אותן ליחידות הכי קטנות.
בנוסף לכך שזה עוזר לדעת מה עומד לפנינו, ולהיערך אליו - כפי שתיארת יפה בפוסט ההוא,
זה גם מקל עליי להתקדם עם המשימה.
כי *ברגע שהמשימה מחולקת ליחידות קטנות - אז מבחינתי, כל יחידה היא משימה בפני עצמה, ועל כל משימה כזו שעשיתי - אני מסמנת 'וי'.
וככה אני מקבלת מעצמי פידבק חיובי, שנותן לי חשק להתקדם ליחידה הבאה.
כשהמשימה מחולקת ליחידות קטנות - אני מסתכלת על מה שכבר עשיתי ורואה רשימה ארוכה - ואז אומרת לעצמי 'וואו, כמה משימות עשית השבוע, כל הכבוד !'*
והיפה זה, שבאמת, למרות שאני טופחת לעצמי על השכם על דברים 'קטנים' -
זה באמת גורם לי לעשות יותר._
************
אז ככה שאני באמת גאה בעצמי.
וזה נמשך כבר יותר מחמישה חודשים !!!!
ומה שמעניין, שבהתחלה הייתי צריכה באופן מכוון לעבור על הרשימה ולהחליט איזו משימה אני עושה היום.
(כפי שכבר כתבתי, לרוב יצא בעקבות זאת, שעשיתי הרבה יותר ממשימה אחת).
עכשיו זה כבר קורה באופן טבעי.
אפילו אם אני לא מנסה לתכנן משימה - במבט לאחור אני רואה שביצעתי באותו יום כמה משימות, ואני יכולה למחוק כמה וכמה דברים מהרשימה.
ועדיין - אני דבקה בעניין של משימה
אחת ליום.
שאם ייצא שעשיתי רק אחת - שעדיין ארגיש טוב עם עצמי.
כשהדרישות מעצמי פחות לוחצות - אני מצליחה לעשות יותר.
************
ככה קרה שהצלחתי סוף סוף להרים טלפונים לכל מיני מקומות, לעשות בירורים, לטפל בביטוח לאומי, רופא שיניים, לקנות בגדים (מה שהיה בשבילי ממש משימה בלתי אפשרית), לקנות כל מיני דברים אחרים שהייתי צריכה או רציתי, להתחיל תהליכים של טיפול, לעשות סדנאות מסוימות שכבר הרבה זמן רציתי (כמו עזרה ראשונה לתינוקות) וכו' וכו'.
פתאום הפער בין רצון למעשה - התקטן מאוד.
היום הרבה פעמים אני רוצה משהו - ותכף סמוך לכך מתחילה להניע אותו. ופתאום - זה מוגשם ! 
זה מצב שבחיים שלי לא הכרתי. ממש לא !
***********
נכון שנשארו לי עדיין כמה דברים 'גדולים' שעדיין לא העזתי לגעת בהם. (כמו תביעה לעירייה על שבירת רגל

)
וברור לי שכל מה שמעכב אותי זה הפחד להתחיל.
שאחרי שכבר מתחילים - זה מתחיל להתגלגל מעצמו.
אבל זה בסדר.
כי *כלכך הרבה אני כבר עשיתי ועושה. שזו מתנה גדולה.
אז בטח גם שאר הדברים יגיעו בהמשך*.
**********
אני 'מאמנת' את עצמי וזה מרגיש נפלא.