אהבת עולם אהבתיך בלוג

[אהבת_עולם*]

את יודעת מה אני בקריאה של הדברים שללך? את שואלת ושואלת ותוהה על הכל. שום דבר הוא לא מובן מאליו
שוות נפש, לא בדיוק הבנתי למה כיוונת.
אבל אכן, אני שואלת ושואלת ותוהה על הכל.

אולי לא סתם אני 'חוזרת בשאלה'.

[אהבת_עולם*]

בעצם, לא הבנתי את המשפט הזה בשיר:
God is a concept,
By which we can measure,
Our pain,

למה הכוונה?

[מתחדשת*]

_נראה לי, שאותם אנשים שנוקטים בגישה הראשונה סומכים על הכוח האנושי שלהם - (שזה באמת כנראה נועד לכישלון), בעוד אני מדברת על משהו אחר.
מקווה שהצלחתי להסביר את ההבדל._

אני הבנתי אותך.



_בעצם, לא הבנתי את המשפט הזה בשיר:
God is a concept,
By which we can measure,
Our pain,
למה הכוונה?_

אני לא יודעת בדיוק למה ג'ון התכוון, אבל אנסה להסביר איך אני מבינה את זה...
אנחנו יכולים למדוד את הכאב שלנו באמצעות המושג "אלוהים", אולי כי ככל שאנחנו מרגישים יותר כאב אנחנו רחוקים יותר מעצמנו, ולכן זקוקים להיתלות במשהו גדול יותר מאיתנו.

כמו שאת מתארת לעצמך (את הרי מכירה אותי קצת), אני לא ממש מזדהה עם המשפט הזה, כי הוא לא מתייחס למובן של המושג אלוהים כפי שאני מאמינה בו ושואפת אליו.
מבחינתי, ככל שאני קרובה לעצמי כך אני קרובה לאלוהים - אם אני יכולה "למדוד באמצעותו" משהו, זה את האהבה שבי.

נראה לי שאצל הרבה אנשים זה כמו בהסבר הראשון.

[אהבת_עולם*]

הלכתי לישון לפני 3 שעות.
אבל לא הצלחתי להירדם מרוב שהרגשתי לא טוב.
שוב הרגשתי לא טוב.
ושוב ושוב ושוב. יום אחרי יום. לא יודעת מה קרה לי. אף פעם לא הייתי במצב כזה.
ואולי בעצם לא 'שוב' אלא 'עדיין'. כי זה לא ממש מפסיק. רק קצת יורד ושוב עולה חזרה.
נשברתי בסוף, לקחתי תרופה.
זה לא עסק ככה יום אחרי יום לקחת תרופות.
אני פוחדת שאני הולכת לאבד את העבודה שלי בגלל המצב.
כי יש ימים שאני פשוט לא מסוגלת להגיע.
זה יהיה כלכך חבל.
ואפילו עוד לא עבדתי מספיק כדי לקבל אבטלה.
לא, לא מתאים לי.

אני מנסה לדחוף את החיים שלי קדימה, לעמוד על הרגליים של עצמי.
לא לעבוד כרגע - זה לקחת אחורה.
אני לא רוצה בזה. אני לא יכולה להרשות לעצמי.

מה שעוד יותר חבל לי, שזה הגיע דווקא בתקופה שבה התחלתי לעשות דברים, להזיז עניינים.
זה לכשעצמו דבר בכלל לא מובן מאליו אצלי, ומאוד משמח אותי.
כי רוב החיים די הייתי באנרגיות כבדות, ובפחד מעשייה בענייני העולם הזה.
ופתאום כבר איזו תקופה יש לי חשק עז להיות בעשייה - והעשייה עצמה גורמת לי עוד יותר חשק לעשות עוד.
זה היה ככה עוד לפני שממש התחילו ה'צרות' של הזמן האחרון, ומאוד נהניתי מזה, וראיתי בזה ממש תקווה גדולה בשבילי לעשות שינוי של ממש.
ופתאום כל הקטע שאני מרגישה לא טוב, ומרגישה לא טוב. וזה קשה ככה, בחיי.

אז עכשיו, בכל רגע שאני רק מרגישה קצת יותר טוב - אני מניעה, אני עושה.
זה כיף שאני מצליחה לעשות אפילו בימים כאלה. למרות שזה מאוד בקטנה עכשיו.
ומן הצד השני, ממש מתסכל שהדחיפה הזאת שלי קדימה, שכל כך חשובה לי, פתאום נבלמה בגלל שאני מרגישה לא טוב.
ואני כל הזמן ממש במלחמה ללקט לי כל רגע שפוי כדי להשתמש בו להניע קדימה.

אני יודעת שיש לי פוטנציאל עצום לעשות דברים, לזוז קדימה באמ-ת.
זה חייב לקרות.

[אהבת_עולם*]

אני אנסה שוב ללכת לישון עכשיו.
מאוד כדאי שאצליח לישון טוב, כי אני צריכה לתפקד מחר בעבודה.

אני מצליחה לראות גם הרבה דברים טובים בימים האלה, ויש לי חשק חיים עצום,
אבל קשה לי לא להיות עצובה בגלל הסבל שאני חווה.
וקשה לי לא לדאוג מה יהיה איתי

[יוקו_אונו*]

_ואילו לאחרונה, ככל שאני יותר קוראת כאן בדפים, כן מתחזקת אצלי ההרגשה שאני לא רוצה להיות אמא בשום פנים ואופן !
האימהוּת, למרות רגעי ההתעלות שבה, נשמעת לי בגדול כסיוט מתמשך, רווי קונפליקטים בלתי נגמרים, לילות בלתי נגמרים, ורגשי אשמה עוד יותר בלתי נגמרים.
ובשביל מה? בשביל להיות משועבדים ליצורים צווחניים, אגואיסטיים וגחמניים?
לא תודה !_

גם אני ככה הייתי. גם כשכבר היינו יחד, נשואים, במשך די הרבה שנים לא רציתי ילדים.
אבל, תשמעי, הגעתי לחיים האלו, ללונה-פארק הזה. ועליתי קצת על המיתקן הזה וקצת על המיתקן ההוא, ואכלתי צמר גפן מתוק ושיחקתי בקליעה למטרה. ולמיתקן הכי מסעיר אני לא אעלה? אני אפספס את רכבת ההרים כי אני חוששת שאולי זה מפחיד מדי?

אז כן. זה מפחיד. וזה טוטאלי. וזה נורא קשה ובלתי נסבל. ובטח שלא מתאים לכולם. אבל אני שמחה שנענתי לאתגר. כי אם החיים נחלקים לחוויה ואי-חוויה, ילדים זה מאוד חוויה. מאוד גורם לך לגדול. והתחלת את הדף הזה בזה שכתבת "אני רוצה לגדול".

אני לא באתי לשכנע. זה שיש רחם ממש לא אומר שחייבים להשתמש בו. והלוואי ותרגישי טוב. זה נראה איכשהו הכי חשוב...

[הגבירה_בחום*]

מקווה שתרגישי טוב, ממש בקרוב. @}
וגם מזדהה עם המשפט של יוקו אונו מעלי: זה שיש רחם ממש לא אומר שחייבים להשתמש בו. והלוואי ותרגישי טוב. זה נראה איכשהו הכי חשוב...
אני עצמי מתחבטת באותן סוגיות בנוגע לילדים משלי. ואם נמשיך את הדימוי של החיים כלונה פארק, אני בשנתיים האחרונות עומדת לפני הרכבת הרים ואומרת לעצמי: "לעלות? לאאא.... מה פתאום השתגעת? טוב אולי כן... מה תתני לפחד הזה לשתק אותך?.... אבל אני לא אוהבת לפחד, למה אני חייבת? את לא חייבת...." וכן הלאה (-:

[בערך_מוחלט*]

ילדים זה לא רק לונה פארק. זה אמנם רק משל אבל משל צריך להיות אנאלוגי. למתקן בלונה פארק אין חיים משלו שהם-הם העיקר בעיניי (בטוחני שגם עבורכם זה העיקר, איני רומז שלא, רק חושב שזה משל לא כל כך הולם). אני לא מאמין באפשרות להשפיע על החלטות אלא רק במתן אפשרויות שאולי אינן ידועות - כמה מהן אפשר למצוא בדף תכנון משפחה לאור המשבר הסביבתי

[חמור_אביר*]

הבעיה עם האיבר הזה שנקרא רחם [וגם זה רק משל כמובן] היא השימוש הבלתי מודע שעושים בו...[בזכר ולא בנקבה כי לגברים, כזכור, חלק שווה בעניין]
להביא ילדים - זה טוב...לא להביא ילדים - זה גם טוב....
השאלה האמיתית היא מה אנחנו עושים כאן בלונה פארק הזה...[גם עלי חביב מאד הדימוי הזה ואני מרבה להשתמש בו..]
והבעייה האמיתית, כך נראה לי, היא שכה מעטים באמת שואלים את השאלה הזאת, ומתוכם רק מתי מעט מוצאים לה איזה מענה בתוכם...
אז מי מחליט בסוף? האמיגדלה? מוח הזוחלים? COSI FAN TUTTE?
אני קצת נחרץ, ואולי מעורר קצת אנטגוניזם, אבל לפעמים נחרצות היא נחיצות...השאלה אם כן ילדים או לא ילדים היא נגזרת של שאלה קודמת יותר ולא שאלה מהותית ראשונית כמו שאנחנו כה רגילים להתייחס אליה...פשוט בגלל שהשאלה הראשונה מכבידה מדי...
הכרתי פעם בחורה שהיה לה בן זוג וכל הזמן עסקה בשאלות: איזה טבעת הוא יקנה לה, איזה שמלה היא תלבש בחתונה ומה יהיה התפריט...זה היה יותר קל מאשר להתעמת עם השאלה: האם אני באמת רוצה לחיות עם הגבר הזה....

[בן_השמשות*]

http://www.datingish.com/701780875/what ... er/?page=2

[דפחה_דש*]

כתבתי תגובה, אבל היא שם באחו... להעביר אותה?

[אהבת_עולם*]

רבותיי, שלום,
אנחנו מבינים שהגעתם לביקור חולים.

למרות חשיבותו העצומה של הדיון שהתפתח ביניכם, כדאי שתדעו שהחולָה כרגע מאוד סובלת.

יש כל מיני דרכים להקל:
אפשר לשבת לידה וללטף לה את הראש
אפשר לעשות לה מסאז'
אפשר להכין לה כוס תה
אפשר להקשיב לה
אפשר לחבק ולתת לה לבכות
אפשר לומר מילים מעודדות
אפשר להצחיק אותה
אפשר להביא גיטרה ולשיר שירים עבריים ישנים (זה תמיד עושה לה טוב)
אפשר להביא איזה סרט טוב או מצחיק לראות ביחד, ולעשות לה עיסוי ברגליים תוך כדי

כל דבר משכיח כאב, מעודד, מנחם, יתקבל בברכה...

(וכשהיא תצליח טיפונת להרגיש יותר טוב, היא בטח תצטרף לדיון...
)

[בערך_מוחלט*]

.השאלה אם כן ילדים או לא ילדים היא נגזרת של שאלה קודמת יותר ולא שאלה מהותית ראשונית כמו שאנחנו כה רגילים להתייחס אליה...פשוט בגלל שהשאלה הראשונה מכבידה מדי...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

תרגישי טוב אהבת עולם
יש ללאונרד כהן שיר שהוא אומר שם
שדרך הסדקים שלנו האור יכול להכנס...(משהו כזה..לא זוכרת בדיוק את הניסוח).
מאחלת לך בריאות שלמה ומושלמת והרבה אור
@}

[אהבת_עולם*]

בשבוע האחרון הרגשתי הרבה יותר טוב.

אולי זה הדיקור.
ואולי זה מגע מדהים שהיה לי עם מישהו.
ואולי זה, פשוט, לא יודעת.... איך יודעים?

זה כזה חסד.
להיזכר פתאום איך זה לחיות.
כשהמסך הזה של הערפל מוסר, והמשקולת הנוראית הזאת פתאום נהיית קלה, ואני יכולה שוב לנשום עמוק.
שוב פשוט לתפקד. כמו שאנשים מתפקדים.
כלכך פשוט.
כלכך חיוני.

ותשוקת החיים שלי גדולה. כלכך גדולה.
יש לי עוד כלכך הרבה לעשות בעולם הזה.
אני כלכך רוצה.

[אהבת_עולם*]

תודה למי שבירך אותי ברפואה.

אני לא אהבתי את הדיון כאן על כן-ילדים-או-לא-ילדים בזמן שהבעתי מצוקה כל כך גדולה.
זה הרגיש לי לא שייך.

ניסיתי להביע את זה באיזו צורה עילגת, אבל הרגשתי שלא הצלחתי להעביר את המסר.

אני יודעת שאף אחד לא יכול באמת לחוש את הכאב של הזולת.
וקשה לצפות שיבינו באמת מה אני עוברת.
ובכל זאת - בצורה שזה התבטא כאן, זה ממש צרם לי.

חוצמזה, שאני בכלל גם ככה לא אוהבת דיונים בבלוג שלי.
אני יודעת שבזה אני מטרפדת כל מיני אפשרויות, כמו בין השאר תקשורת חברתית.
ובניגוד לבלוגים אחרים הבלוג הזה לא מאפשר סחבקייה.

מצד אחד חסר לי להיות חלק מסחבקייה. ואני מקנאה ב'מסתחבקים' הקלילים שאני רואה בבלוגים אחרים.
מצד שני - אני די מתעבת סחבקיות.
בקיצור: לא ידידותית לסביבה .

מה שכן, הדיון שהתחיל כאן בעניין ילדים נראה לי חשוב דווקא.
והייתי רוצה לכתוב עליו אולי עוד.
כאן, או להעביר את זה לדף אחר.

(בבקשה אל תיעלבו שאני אומרת את מה שאני מרגישה.)

[אהבת_עולם*]

אני רוצה זוגיות לבד.
זוגיות נטו.
בלי שום גורם נוסף.

אהבה גדולה רק של שניים.
שתי נשמות בלבד בתוך החיבור הזה.
זה מה שאני רוצה.

[אהבת_עולם*]

זה מצחיק.
כי אמרתי שמסך הערפל הוסר.

בנוגע למצוקה הפיזית שהייתי בה לאחרונה אז כן. (לפחות כרגע, ואני מקווה שזה סופי)
אבל אני בהחלט בתוך מסך ערפל. כבר שנים רבות.

[אהבת_עולם*]

וכשחשבתי שאולי אני אמות, אז לא ממש היה אכפת לי למות.
ידעתי שעשיתי דרך ארוכה בחיים האלה.
'אבל', אמרתי פתאום לעצמי 'זה יהיה חבל. כי עדיין לא הגעתי לַאהבה'.

והתכוונתי לעצמי לא אהבה במובן הזוגי דווקא, אלא ביכולת לחיות מתוך אהבה.

כלומר, שעשיתי דרך ארוכה והתפתחתי בהרבה דברים - אבל דברים שהם עדיין בתוך העולם הזה.
אבל לא הגעתי למה שמעבר לעולם הזה.
לשם עדיין לא הגעתי.

אז זה יהיה קצת חבל.

מצד שני, אני חושבת שהנשמה שלי יודעת שיש לי עוד הרבה לעשות כאן.
בגלל זה היא לא תפרוש כלכך מהר.

[אהבת_עולם*]

זה פשוט מטורף שזה יחזור על עצמו בלי סוף.
לפעמים מייאש.

מה, אין חנינה ?!

[מתחדשת*]

מזדהה קצת.

[אהבת_עולם*]

לפעמים אני מרגישה שעמום כזה מלחשוב על איזה תגובות בטח יגיבו לי לדברים שנויים במחלוקת שאני כותבת.
למה? כפתורים שנלחצים לאנשים אוטומטית - ואז הם מגיבים תגובות די צפויות.
אני אמנם חוששת מזה, אבל זה גם נורא משעמם.
נורא לא יצירתי.

איזה תגובות לא משעממות אותי?
'את גדולה', 'את מדהימה', 'את מעוררת הערצה'....
טוב, זה אולי לא מקורי, אבל בהחלט לא משעמם.

כמובן קל לי יותר להעריך את העומק של מי שיודע להעריך את מה שאני מביאה.

אה, בעצם גם זה בסוף משעמם.
אני משעממת את עצמי כשאני שוב ושוב מחפשת תגובות.
גם כשאני מחפשת תגובות אוהדות.
וגם כשאני מוצאת עצמי פוחדת מה יהיה תוכן התגובות.
וגם כשהתגובות זה לא מה שציפיתי, ואני מתאכזבת.

אולי שעמום זו לא המילה הנכונה.
אבל זה מין לעוס כזה. כל המצב הזה.

זה כמעט אף פעם לא מה שאני רוצה. וגם כשזה מה שאני רוצה - זה מספק אותי לרגע קצר בלבד.
עד שזה שוב לא מה שאני רוצה.

רק מה שאני בעצמי כותבת זה מה שאני רוצה.
(בדרך כלל. נדמה לי. )

אני רוצה להגיד שאז אולי עדיף שלא יגיבו לי בכלל.
אבל אני פוחדת שאני אצטער.

בקיצור, אתם כאלה מעצבנים עם התגובות שלכם !

(תגובה ילדותית שרצתה לצאת החוצה. בבקשה לא לקחת אותי אישית...)

<הולכת והופכת ללא ידידותית יותר ויותר מרגע לרגע...>

[אהבת_עולם*]

ומחר אני בטח ארפרש אלף פעמים, ומה זה אפחד מסקילה.
אמאל'ה !
אני הולכת למות !

(גם ה'מרגיעונים' מעצבנים אותי....)

[אהבת_עולם*]

אוי, תחילת הבלוג הזה נראית לי פתאום כזו קיטשית, שבא לי להקיא.
אבל לְמה אפשר לצפות עם כינוי כמו זה שבחרתי לי?

בכל זאת, הפעם אני עומדת מאחורי הכינוי, ואני לא הולכת להחביא את ה'אני הקודמת' ע"י יצירת כינוי חדש, תדמית חדשה.
אני יכולה להיות פעם כזו ופעם כזו ועדיין אותה אחת.
זו לא אחת אחרת כל פעם.
ואין כל צורך להתנצל על חוסר שמירה על קו התנהגות מסוים בהתאם לתדמית מסוימת או על 'אי עמידה בציפיות'.

אוהבת אותך כמו שאת, וכמו שהיית וכמו שתהיי.

[שחר_חדש*]

אוהבת אותך כמו שאת, וכמו שהיית וכמו שתהיי.
ו

[שוות_נפש*]

טוב, עוד פעם אגיד.. אין עליך!!!!!!!!!! הכנות שלך שובה אותי

[אהבת_עולם*]

תודה על התגובות המתוקות.
(כמובן שרציתי, מה חשבתם... )

************

הרהורים בעקבות דיון על פשטות מרצון ופשטות מאונס:

יש האדרה כאן באתר לנושא של חיים בפשטות.
האם חיים בפשטות זה חייב להיות בלי כסף?

אני חושבת שיכול להיות לי הרבה כסף, ועדיין לחיות בפשטות ובצניעות, מתוך שקילה אמיתית של כדאיות השימוש בכסף בכל מקרה לגופו.
ועדיין, הצניעות - לפי מה שמרגיש נכון, ולא מתוך סגפנות גרידא.
איך צניעות סותרת היות בעלת כסף רב?

כסף - בשביל דברים שכן חשובים לי, כסף - בשביל לעשות או לקנות דברים ש-באמת מהנים אותי - ולפרגן לעצמי, כסף - בשביל דברים שמפתחים אותי, כסף - בשביל שאוכל לחיות מתוך תחושת רווחה, כסף - בשביל שאוכל לבחור את הפשטות ולא להיכפות לה, כסף - בשביל להיות עצמאית בכל מובן - לא תלויה ולא 'חייבת', כסף - בשביל להקים פרוייקטים חשובים, כסף - בשביל לתרום, לתרום הרבה.

אפשר שיהיה הרבה הרבה כסף - ומתוך זה לבחור לחיות בפשטות.
לא יותר כיף?

[אהבת_עולם*]

ברור שזה נשמע שונה מדברים שכתבתי בעבר בתור סוסת פרא כשהייתי ב'מסע' שלי.

אבל גם אז היה ברור לי שמה שאני עושה זה להתנסוּת.
רציתי להתנסוֹת בְּחיים בלי כסף בכלל. (הצלחתי להגיע לחיים על מינימום כסף, אבל לא לבכלל לא).
רציתי לחוות שפע שלא תלוי בכסף.

ידעתי, אבל, שאם לא זה - אז ארצה הרבה כסף.
לא הצלחתי באותו זמן ללכת עד הסוף עם מה שחיפשתי, והבנתי שהחיים ההם לא מתאימים לי.
החשק שלי היום זה דווקא ללכת עד הסוף עם ההתנסות של השפע (גם ) דרך כסף.

אני בהחלט בעד הרב-ה כסף.

[אמא_ללי*]

אוהבת אותך
(עם כסף וגם בלי .... סתם! מאד מתחברת למה שכתבת על עניין הפשטות מרצון, ולא הייתי מתנגדת בכלל שיהיה לי הרבה כסף. הבעיה מבחינתי מתחילה כשצריכים לשלם מחירים כבדים בשביל להשיג את הכסף הזה....)

[אהבת_עולם*]

---

אוף, כבר אין לי כוח לזה שאני כל הזמן מבקשת עזרה.

הנה, כבר הרבה שנים מסתובבת סביב הזנב של עצמי עם בעיות רגשיות ובריאותיות.
ובחודשים האחרונים הכול נהיה הרבה יותר קשה.
כבר כמה חודשים שאין לי כמעט רגע של מנוחה מהגוף שלי, צרה אחרי צרה, והמתח שזה מכניס אותי אליו הוא עצום. עצום.
אני לא מוצאת בי נשימה.

ועכשיו,על כל זה נוסף - שבוע וחצי של אטרף נוראי, כאבים, דאגות, רופאים, מיון, טלפונים, בירורים, טרטורים - אני פשוט על הקרשים.

כמה זמן כבר לא הצלחתי להרים את המבט. לראות את העצים מסביבי. את השמים שמעליי.
אני מותשת. גמורה.

ואני מתביישת בזה שאני שוב ושוב חוזרת למקום הזה שצריך לבקש עזרה.
למה אני לא מצליחה לעמוד על הרגליים של עצמי?!

[אהבת_עולם*]

כשאני נזכרת בְּדברים שכתבתי כאן, אני מתביישת.
שוב ושוב אני מתביישת בעצמי.

אני מתביישת שחשפתי את עצמי.
אני מתביישת שביקשתי עזרה.
אני מתביישת על דברים שאמרתי.

בזמן אמת אני מעזה לומר את הדברים. כן, יש לי הרבה אומץ.
אך לאחר מעשה הם נשארים בידיי כמו עכבר מת, שמחזיקים אותו בזנב, הרחק מהגוף, בתחושת מיאוס.
וגם בהתנכרות: 'זה לא שלי, זו טעות'.
אני לא מצליחה לאמץ אל לבי בגאווה את פגר העכבר הזה.
גם אם אני אומרת שכן.

משהו בי מקולקל, ראוי לגינוי, מכוער, מבייש.
משהו בי דוחה.
כן, דוחה.
מגעיל.
זה מה שהקול שבי אומר.

'כל מה שיוצא מתחת לידייך הוא מגעיל ודוחה.'
כל מה ששייך אלייך מבייש.
אם דיברת - המילים שלך נשארות תלויות באוויר, מבוישות, עד שהאותיות מתייבשות ונושרות אחת אחת.
אם עשית מחווה - המגושמות שלה תשתרך אחרייך לכל מקום.

תמיד תמיד תמיד לאחר מעשה - תבוא הבושה.
כי את מקולקלת, ואין לך תקנה.
וכל מי שסביבך רואה את זה. מריח את זה מרחוק.
אף אחד לא רוצה באמת להתקרב.

את מלוכלכת. את רקובה.
את לא הדבר האמיתי.

[אהבת_עולם*]

בהתחלה היה נראה שהבלוג הזה והבלוג החדש שפתחתי הם שני קווים מקבילים.
עכשיו פתאום זה נהיה לא ברור.

נראה לי שמהבלוג ההוא קיבלתי אומץ להיות יותר אמיתית בבלוג הזה עכשיו.

[אהבת_עולם*]

זה כבר לא אותנטי לי לכתוב רק את התובנות, ואת ההתפלשות בחרא להשאיר ביני לבין עצמי.

תובנות יש לי הרבה.
אבל אני צריכה סוף סוף לגלות את האמת.

[עשב_השדה*]

מה עם טיפול? כלשהו? עזרה לא וירטואלית(למרות כוחו של האתר)
זה המווון חרא לנקות, ומגיע לך לעשות את זה עם תמיכה קרובה!
למה שלא תפרגני לעצמך את זה? אולי עכשיו זה נקודת התפנית..... מאחלת לך

[עשב_השדה*]

פתאום מה שכתבתי נראה לי לא שייך
קלטתי שאת לפני ניתוח
האם זה הכרחי?
אם את רוצה לשתף אותי את יכולה להתקשר אלי
אשמח לגלות שולי יש דרך אחרת במקום ניתוח
בתקווה , וכמובן איחולי החלמה מהירה בכל מקרה.

[אהבת_עולם*]

תודה עשב.

מה עם טיפול? כלשהו?
אם אני אתחיל למנות לך את הטיפולים שעשיתי ועדיין עושה - נראה לי שאת לא תלכי לישון הלילה.
דווקא הכתיבה כאן היא סוג של טיפול נוסף, מאוד מאוד משמעותי.

***************

מחר אחרי הצהריים אני אמורה לעשות ניתוח כיס מרה.

• אני די מאוכזבת מעצמי.

מאוכזבת מהגוף שלי.*

שנתיים ניסיתי למצוא דרך אחרת.
עשיתי טיפולים, ניקויים, חשיבה חיובית...
חשבתי שזה עוזר. חשבתי שהנה.
אבל לא.

האם אין לי כוחות באמת לרפא את עצמי?
האם המיינד שלי לא מספיק חזק כדי להשפיע על הבריאות שלי?
האם לא חיפשתי מספיק?
האם אין לי מספיק כוח רצון?

זה מאוד מתסכל אותי.
אני מרגישה כלכך חלשה.

כלכך לא מוצלחת בכל העסק הזה של ה'רוחניות' ו'עידן חדש'.
אני כלכך כושלת מאחור.

יש הרי אנשים שריפאו את עצמם מסרטן - בעזרת טיפולים הוליסטיים, ובעזרת כוח הרצון וכוח המחשבה.
ואני, אבנים בכיס המרה אני לא יכולה?
לי אין את היכולת הזאת?

אחד הדברים שהכי מבעיתים אותי באפשרות לקבל סרטן - זאת המחשבה הזאת, שלא יהיה לי כוח עליו.
שאין לי כוח כמו לאותם אלה שריפאו את עצמם.
שאני לא מספיק מאמינה בכוחות של הגוף שלי ובכוחות של המיינד שלי מספיק כדי ללכת על זה.
לא מחוברת לכוחות של הגוף שלי.
ולכן אני 'אכנע לשיטה' ובלית ברירה אסכים לקבל את הטיפולים הקונוונציונליים.

וגם עכשיו אני 'נכנעת לשיטה'.
אני הולכת לעשות את הניתוח.

כל מי שהיה בטוח שזאת הדרך היחידה ולחץ עליי עד עכשיו (רופאים, משפחה) - יכול עכשיו למחוא כפיים.
הנה אהבת עולם נכנעה. סוף סוף היא קיבלה שכל לעשות את הדבר הנכון !

הייתי בטוחה שחייבת להיות דרך אחרת. אבל לא מצאתי.
אפילו רופאים הוליסטיים לא מכירים דרך כזו לשחרור אבנים מהכיס מרה.

כן יש דרך אחת שאמורה הייתה לעזור - דרך של ניקוי האבנים.
דרך שעד כמה שידוע לי עזרה לאנשים אחרים.
אבל לי היא לא עזרה.
כן יצאו הרבה אבנים, והייתי בטוחה שהנה יגידו לי - הִצלחת. כיס המרה שלך כבר כמעט נקי.
אבל באולטרסאונד עדיין רואים המון אבנים. כאילו לא עשיתי כלום.
אז מה קורה?
כיס המרה שלי עד כדי כך מפוצץ?!
אולי עוד 20 ניקויים זה היה עוזר. אבל איבדתי כבר את המוטיבציה.

אני קצת מאוכזבת מעצמי. שלא המשכתי עוד. שלא נתתי עוד פוש.
אולי הייתי מצליחה בסוף.

אין לי רוח ספורט.
אני נשברת בקלות.

אם רק הייתי יכולה ללכת לניתוח הזה בתחושת שלמות.
שבאמת עשיתי כל מה שיכולתי, וש'אין מה לעשות'.

• לא לחשוב שאולי היה משהו שיכולתי לעשות ולא עשיתי.
• גם לא לחשוב שזה בגלל שאני לא חזקה מספיק, ואנשים אחרים כן היו יכולים.

אלו שתי המחשבות שהורגות אותי.

**************

מצד שני, יש משהו מקל בזה שהגעתי למצב כזה שאין לי ברירה אלא לעשות ניתוח.
עד עכשיו חשבתי שאמצא דרך אחרת - ובינתיים לא מצאתי, והייתי תלויה בין שמיים וארץ.

עכשיו זה לוקח את העניינים לאיזושהי הכרעה סוף סוף.
ועכשיו גם, לפחות יירד ממני העומס הזה למצוא פתרון, למצוא פתרון...
כל האנרגיה שזה צרך.

כמה עייפתי כבר מלחפש.

נכון שאני בכל מקרה אצטרך להמשיך לחפש פתרונות לחיים שלי.
כי זו לא הבעיה היחידה.

אבל לפחות בעניין כיס המרה הייתי רוצה לנוח.
אני כלכך עייפה.

[אהבת_עולם*]

סתם אני כתבתי מתישהו לאחרונה שאני לא צריכה שיגיבו לי.
אל תאמינו לי !

אני מאוד רוצה תגובות.

(גם אל תאמינו לזאת שאומרת 'אל תאמינו', אבל זה כבר סיפור אחר...
כל הזמן הכול נכון - גם זה וגם זה.
הנפש שלי, בכל אופן, מחפשת את התגובות.... והיא הדומיננטית כרגע...)

[חמור_אביר*]

_כלכך לא מוצלחת בכל העסק הזה של ה'רוחניות' ו'עידן חדש'.
אני כלכך כושלת מאחור._

צאי מהשטויות, עכשיו לקראת ניתוח, מירב צריכה חיזוקים, לא עוד ועוד תלונות, אכזבות ותחושות כשלון...שחררי....שחררי.שחררי...

[תמרי*]

הי יקירה,
נראה לי שמשמים זימנו לך מנוחה אם תרצי ואם לאו...
יש לי הצעה: תנסי לשחרר, להרפות. במיוחד לפני ואחרי הניתוח. תני לעצמך להחלים כמו שצריך. אז ינתחו אותך, אז מה?
העיקר שיעבור בשלום ותצאי מזה בריאה ומחוזקת.
פשוט תנשמי עמוק ותני לזה לעבור.

[בן_השמשות*]

יקירתי, אני לא יודע האם האכזבה וכל השיפוט העצמי הם שכליים או יותר בגדר תחושה, ואני מעלה את התהייה כי אני מקווה שהמילים שנכתבו לך כאן (על ידי קודמיי ועל ידי כעת) יגיעו לליבך ויעודדו אותך. מכל מקום ועד כמה שהצלחתי להבין, את השקעת הרבה מאד מאמץ בהחלמה בדרכים שאינן ניתוח, ואני נוטה להאמין שזה ממש לא היה בזבוז זמן ומשאבים, כי את בטח קיבלת הרבה מאד לפחות מחלק מהטיפולים האלה. החיים זה לא תמיד שורה תחתונה, כך שזה שהגעת לניתוח כעת זה לא איזה "כשלון במבחן התוצאה" או מה שזה לא יהיה; הניתוח מחר הוא לא כשלון, כמו שלקחת אנטיביוטיקה כאשר יש זיהום שמסכן את החיים זה לא כניעה. בתור מי שלומד טיפול אני כמובן בעד הדרך ההוליסטית, אבל אין תחליף לרפואה המערבית במצבי חירום. הייתי יכול לספר לך על אנשי רוח בשיעור קומה רוחני אדיר שחלו בסרטן ועזבו את העולם, כולל אחד שהכרתי אישית, אבל תכל'ס ההשוואות האלה לאחרים די מיותרות באופן כללי ובטח שהן מיותרות עכשיו. ולכן תביטי בחמלה בשתי המחשבות שהורגות אותך עכשיו, ואז שחררי אותן בחמלה או בבעיטה הגונה בישבן... מה שעושה לך טוב יותר (: ולגבי רוחניות ועידן חדש... נו טוב. אם את ממש מתעקשת להיות רוחנית עכשיו כשאת כל כך חלשה ועייפה, אז תרגלי letting go לכל הרוחניות הזאת, ותורידי מעצמך לפחות את המשקל הזה. ובעיקר תגיעי לניתוח בידיעה ש:

1) עשית כל מה שיכולת במסגרת שיטות טיפול שונות כדי להבריא, וכעת את נעזרת גם בניתוח כדי להבריא;
2) את חלשה ועייפה כרגע, ואחרי הניתוח את תהיי חזקה יותר, וגם תהיה לך בעיה אחת פחות להתמודד איתה בדרך לריפוי והחלמה בדברים אחרים.

חיבוק גדול. אבל באמת גדול.

[עשב_השדה*]

עולמית אהובה
אני מצטרפת לקודמי כאן במילים שלי
קודם כל שחררי, אם אין לך מוצא טבעי, והרי ניסית וניסית, אז פשוט אין ברירה כרגע
מנסיוני כשמדובר באבני כיס מרה זה לא נפתר אחרת,לרוב,וגם אם יש פתרון איפה שהוא בבורניאו החדשה או בדרום פטגוניה או באיזה כפר נידח במונגוליה או השד יודע איפה, אז כנראה שלא בגלגול הזה, יש כמה וכמה דברים שגם אני יודעת שאצטרך גילגול שניים נוספים בשביל לפתור, זה מה שיכולת זה מה שהתאפשר לך, ולא שלא ניסית שנתיים לפחות,
את ראויה לחמלה ופרגון עצמי , וזה לא אמור להיות "הפסד" מול הוריך והרופאים, הם יודעים את מה שהם יודעים,וזה לא סותר כי את יודעת עוד משהו על כוחם של החשיבה, ושל האהבה, ושל הטבע,
גם לרפואה הרגילה יש מה להציע והפעם זה טוב שכך,
זה קצת כמו לתכנן לידה טבעית ולא להצליח ללדת ככה כי העובר במצוקה , האם זה כשלון? או זה פשוט המקסימום לעת עתה,
האם זה אמור לערער את יחסיה של היולדת עם גופה,
גישה שיפוטית עשויה להביא לכך וחבל
את ראויה לחמלה, לגישה לא שיפוטית מעצמך , ולפרגון על "הכשלון" לכאורה שהרי מי שלא מנסה לא כושל לעולם,
אז כל הכבוד על העקשנות והאמונה שלך, וכל הכבוד על האומץ להחליט שדי, עכשיו נשאר רק הניתוחון(אני מקווה)
שיעשה בשיטות מערביות משוכללות ויפגע בך כמה שפחות,
חזקי , כל החיים לפניך ויהיו לך עוד המון הזדמנויות לשכלל את הקשר שלך אל הגוף,
זה לא כשלון במובן שדיברת עליו ולכן אין לך מה לרדת על עצמך ככה,
ואולי הקול הזה שיורד עליך הוטבע בך לפני שלושים שנה
כשלא יכולת לבחור באמת, ואולי זה אינו קולך בכלל .....
מאמינה בך ובכוחותיך, זה שקוף ממה שקוראים כאן בדפים שלך. אל תתני לקולות המחלישים להתנגן בך,בחרי באהבה לעצמך
כמו בשמותיך כאן
|L||L||L||L||L||L||L||L||L||L|
}וכמובן מאליו: שיעבור בשלום מחר ושתהיה לך החלמה שלמה ומהירה

[אהבת_עולם*]

ניסיתי עכשיו לישון.
לא ישנתי.

אבל, בזמן ששכבתי במיטה, זיהיתי שאני מרגישה אושר גדול.

זה מוזר?
כאילו, בטח אני נשמעת עד עכשיו הכי בדיכאון בעולם.
ובאמת, תקופה לא קלה בכלל בכלל בכלל.
והנה אני אומרת, אושר גדול.

אני נושאת בתוכי את ההפכים-לכאורה האלה.
זה לא זר לי בכלל.

מאחורי כל הכאב כל המתח וכל הרעש, יש מקום כזה בתוכי שהוא עגול ושקט ושלם.

[אהבת_עולם*]

תודה על התגובות התומכות.
הן באמ-ת עוזרות !

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

זיהיתי שאני מרגישה אושר גדול

זו הגדולה. למצוא את האושר שלא בא משום מקור חיצוני ולא תלוי בכלום. זה משהו בתוכך.
יש לך את הכוח בפנים והאושר הזה הוא ה"הוכחה" לכך
וזה שבחרת לעשות את הניתוח - זו הבחירה הנכונה לרגע זה
וזה לא סותר את הכוח שיש לך ויש לך הרבה מאוד ממנו, כוח שאת אפילו לא מודעת אליו אולי.

הניתוח הוא עזרה חיצונית. כמו הניקויים שעשית, נגיד. נכון שזה כאילו "יותר רציני" אבל עדיין.
לפעמים הגוף צריך עזרה ואת עוזרת לו בדרך שאפשרית כרגע.
תשתדלי להיות שלמה עם זה.את עושה מה שנכון וטוב לך. ואת חזקה מאוד .

רפואה שלמה !

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

בעצם התכוונתי לחיבוק כזה (( )) מחייך

[עיפרון_פחם*]

כל מה שבין השמשות ועשב השדה אמרו...
בהצלחה, ורפואה שלמה!

[שוות_נפש*]

אני אוהבת אותך. את תופסת את עצמך לא נכון , הקול הפנימי שאומר לך שאת לא מספיק טובה הוא ננטע שם בגלל ההתנשאות עליך כשהיית ילדה.
אבל האמת היא שאת נ ה ד ר ת ו נ פ ל א ה .
תהיי במחשבותיי מחר. מאחלת שיעבור חלק

[אהבה_בלי_תנאים*]

פשוט
אהבה בלי תנאים
פשוט
אהבה בלי תנאים
בהצלחה
באהבה בלי תנאים.
בסליחה שלמה
באמונה שכל מה שאת וכל מה שעברת
וגם כתבת כאן לאחרונה
הכל נסלח
מתרכך
נעלם
נשארת רק אהבה בלי תנאים
ואני מתאמנת
מתאמנת באהבה
בלי תנאים
רפואה שלמה לכל כולך
באהבה.

[אהבת_עולם*]

תודה כולם .

יש דברים שאני כבר מתלבטת אם לכתוב כאן או בבלוג השני. זה מתחיל להיות לי קצת מסובך.
ועדיין, נראה לי מאוד חשוב להשאיר מקום נפרד לבלוג ההוא.

אני מדברת שם הרבה על הבושה לפתוח את הכאב שלי. כי אני מרגישה שהוא מינורי לעומת דברים שאחרים עברו.
והנה, אני מרגישה עכשיו דבר דומה בקשר לכיס מרה.

אני מפרסמת ב-ככר השוק את זה שאני עומדת לעבור ניתוח, ושאני מבקשת בְּרכוֹת.
וקול שבי אומר:

• 'אוף, עוד פעם את תופסת כלכך הרבה מקום. כול-ה ניתוח כיס מרה, לא ניתוח לב!

מה את עושה כזה עניין, ומה את שואבת כלכך הרבה תשומת לב?!'*

איזה קולות רעים. אוף.
מרושעים !

אז מה אם זה לא ניתוח מסובך כמו ניתוח לב? אסור לי לפחד? אסור לי לחשוש? אסור לי לרצות תמיכה וחיזוק?
למה אני כל הזמן עושה השוואה, ומקטינה את עצמי, ומקטינה?

למה אני לא מרשה לעצמי מקום? לתת את המקום לעצמי?
(עושה את זה, אבל תוך כדי כך ולאחר מעשה, מתביישת ומלקה את עצמי על זה)

***********

והקול ההוא ממשיך לדבר:
'למה את כותבת ב-ככר השוק ולא בדף הבקשות של כולם? הא?
אני יודע למה ! זה כי את לא רוצה להיבלע בדף של כולם. את רוצה את כל התשומת לב אלייך ! אלייך !
מגעילה שכמוך...'

אבל, כן, אני רוצה כרגע תשומת לב אליי.
כי אני רוצה תמיכה, כי אני רוצה חיזוקים, כי אני צריכה שיעטפו אותי. כי אני במצב כזה שאני צריכה את זה.

אז מה?
מה רע בזה?

אני כלכך רוצה תשומת לב, הכרה, וכלכך פוחדת מזה פחד מוות.
לא מאפשרת לעצמי ליהנות מזה. כי הרי לא באמת מגיע לי.
מבקשת בקול גדול, ואז מתכווצת.
לא משאירה לזה מקום להיכנס.

גם פה נכנסת הבושה.
איך היא מצליחה לחלחל לכל מקום בחיים.

לרצות תשומת לב זו בושה גדולה מאוד.

************

הקולות האלה בעניין המקום שאני נותנת לעצמי. הם קשים לי מאוד.

הם גם אומרים לי שאני מתפשטת פה לאחרונה יותר מדי באתר.
(אופס, יצא לי תרתי משמע. התכוונתי 'מתפשטת' במובן של 'להשתרע')
וששומעים אותי כאן יותר מדי.
ושאני לא צריכה לדבר על הצרות שלי בכל מקום.
ובכלל, שאני עושה יותר מדי 'אוּ-הה'.

אני מרגישה כמו שמרגישים כשמדברים בקול קצת יותר גבוה מהרגיל באולם מלא ורועש, ופתאום במקרה ברגע אחד כולם כולם משתתקים, ואז כל האולם שומע אותי, והקול שלי נשמע פתאום גבוה וצורם, וכולם פתאום מסתכלים עליי, ואני מרגישה בולטת בצורה מביכה, ומיד מחפשת איפה להיעלם.

כאילו, רציתי שישמעו, אבל אני פתאום מרגישה 'גדולה' מדי. מגושמת מדי.
בעלת נפח גדול מדי.

ואסור לי הרי לתפוס נפח.
גם זה חטא גדול, ויותר מזה, בושה גדולה.

[אהבת_עולם*]

כשאני שולחת את ההודעות הללו, מתהפכת לי הבטן.
בדיוק הפחדים שאני כותבת עליהם, אלו הפחדים שאני מרגישה כשאני מציגה את מה שכתבתי לעיני כולם.

אבל בגלל שזה בד"כ סיבה בשבילי דווקא כן לעשות, אז אני עושה.
פוחדת - ועושה.
מתביישת בעצמי - ועושה.
מלקה את עצמי - ועושה.

בגלל שאני לא רואה הצדקה לפחדים האלה ולבושה הזאת - אני חושבת שלא ייתכן שהם ינהלו לי את החיים.
בגלל זה אני מתעקשת עם עצמי להמשיך. למרות.

[אהבת_עולם*]

טוב, אני צריכה ללכת לישון. מחר הניתוח, אחה"צ.
לא יודעת אם יהיה לי זמן עוד לכתוב לפני כן.

אמרו לי שאבנים במרה קשורות למרירות שאנחנו נושאים.
לפני כן כשלא רציתי לעשות ניתוח, הציעו לי לנסות לשחרר את המרירות שבי כדי לשחרר את האבנים.
טוב, לא הרגשתי ממש קרובה לזה.

אבל עכשיו אני מתפללת שאם זה לא קרה בצורה ההיא, שיקרה הפוך:
שהוצאת הכיס מרה תוציא ממני את המרירות !
אמן.

[מתחדשת*]

אמן ואמן.

[סבתא_בדרך*]

יקרה
שמחה שנכנסתי וראיתי שאת עומדת לעבור ניתוח מחר.
מקווה שהכל יעבור בקלות ובשלום.

מבקשת ממך לזכור, שלמרות שאנחנו רוצים מאד להצליח להשליט את המיינד על הגוף
להצליח לרפא את עצמנו בכוח הרצון והמחשבה

• לגוף יש דינמיקה משלו.

ולפעמים התהליך בגוף הפיסי כבר קנה לו אחיזה עצמאית. עצמאית שכזו, בלתי הפיכה, שכל עבודה עצמית שנעשה, כבר לא תוכל להשיב את המצב לקדמותו.
כן, כן. לפעמים זה כך.

ואז צריך לעתים לסייע סיוע חיצוני (כמו למשל, להוציא את כיס המרה).
זה לא אומר שכל העבודה - הפיסית, נפשית, רגשית, מנטלית, רוחנית...- שעשית היתה לשוא.
לא ולא.
היא משמעותית. והצורך בניתוח לא מאיין אותה. ולא מהווה בשום אופן כישלון.

[סבתא_בדרך*]

אז קבלי באהבה את ההתערבות החיצונית הזו.
זה עוד שלב בדרך שאת עושה להיטיב עם עצמך.
להבריא את עצמך.

ואחרי הניתוח תוכלי להמשיך ולהשתמש בכל ארגז הכלים המשמעותי שלך,
להחלים מהר וטוב, ולהמשיך את התהליך המדהים שאת עוברת.

את יכולה לראות את זה כתהליך רדיקלי להוצאת המרירות (כמו שכתבת)

ולמה יש כאלו שמצליחים בכוח המיינד להיפטר מאי אלו דברים?
לא יודעת.
אולי זו תוכנית החיים שלהם. זו ההתמודדות הנכונה להם.
כנראה שההתמודדות שלך פה, על פני האדמה, כוללת את הנכונות והמוכנות להעזר בעזרה חיצונית.

שולחת אנרגיות טובות ותפילה
הרבה בריאות

[בן_השמשות*]

אהבת עולם מוסרת שהניתוח יתקיים היום בשעה 14:00
איחולי החלמה וחיבוקים, גם כאן (:

[שוות_נפש*]

אהבת עולם, מקוןה שהכל עבר בסדר בניתוח ושאת מרגישה טוב עד כמה שאפשר.. מאחלת לך התאוששות טובה ויסודית.
Take it easy

[אמא_לשלושה*]

אהבת עולם, מקוןה שהכל עבר בסדר בניתוח ושאת מרגישה טוב עד כמה שאפשר.. מאחלת לך התאוששות טובה ויסודית. @}

[סבתא_בדרך*]

אהבת עולם, מקווה
שהכל עבר בסדר בניתוח ושאת מרגישה טוב עד כמה שאפשר.. מאחלת לך התאוששות טובה ויסודית.

[עשב_השדה*]

אהבת עולם יקרה
מקווה שאת מחלימה כבר , ושהניתוח עבר בשלום...
ןשאם הפירוש כיס מרה =מרירות נכון באמת, מהיום לא יתהיה בך יותר המרירות
ומצד שני לא תווצר בך מרירות כי אין לך מקום בשבילה יותר
חיבוק גדול גדול

[רויטל_S*]

יקירה אני מאחלת לך החלמה מהירה ומלאה ... וחיבוק חם וחזק

[אהבת_עולם*]

תודה על כל האיחולים.
חזרתי קודם הביתה.
הניתוח עבר ברוך השם. עכשיו כואב, וקצת חום.
מקווה שיעבור מהר.

**********

המחלקה שהתאשפזתי בה הייתה באופן כללי מאוד ידידותית.
רוב הצוות מאוד נעים ואנושי.
הרופאים הסבירו לי דברים בסבלנות.
באמת הרגשתי די נעים ונוח שם.

אתמול לפני הניתוח לא התרגשתי וכמעט לא פחדתי.
למות בכלל לא פחדתי.
רק קצת חששתי מסיבוכים וכאלה.
זה הֵקֵל שיכולתי לשאול שאלות, וקיבלתי תשובות די מרגיעות.

אפילו היה לי מצב רוח די טוב, ושרתי לעצמי שירים.
עדיין לא היה להם חדר בשבילי, אבל שכבתי על מיטה במסדרון, ושרתי לעצמי, עד שייקחו אותי.

אחרי הניתוח כבר היה לי חדר.
ואפילו הצליחו לסדר לי מיטה ליד החלון, כמו שביקשתי !
חלון גדול ופתוח. כל הלילה יכולתי לראות את השמיים הכהים, ורוח נעימה נכנסה.

מאתמול רוב הזמן ישנתי.
כל פעם שהתעוררתי היה נעים לראות שמיים.

רק הבוקר הרשו לי כבר לקום.
הסתובבתי במחלקה, ושמחתי שאני יכולה להסתובב, למרות שכואב.
הצלחתי אפילו לעשות פיפי בלי לשבת על האסלה, כמו שאני עושה תמיד בשירותים ציבוריים.

מצאתי כיסא גלגלים, ונסעתי עליו הלוך ושוב במסדרון. בשביל הכיף.

היה לי מצב רוח טוב.
וגם היום שרתי לעצמי. (אח אחד אמר לי: 'זה יפה לראות מישהו מסתובב במסדרון של הבית חולים ושר')
היה לי חשק לדבר עם אנשים. חיפשתי עם מי לדבר. אבל כל הצוות היה עסוק.
והחולים במיטות או עם בני משפחה.

**********

דווקא עכשיו מאחר הצהריים כואב יותר.
קצת אדמדם וחם סביב אחד החתכים, וקצת עלה לי החום.
אז אני קצת מודאגת. אני מקווה שלחינם, ושזה מצב סביר אחרי ניתוח.
(אמרו לי שבכל מקרה עד 38 מעלות הם לא מתייחסים).

**********

בסך הכול, החוויה של הניתוח והאשפוז הייתה טובה.
היה רק דבר אחד טראומתי בשבילי.

זה היה ככה שנכנסתי לחדר ניתוח עם מצב רוח טוב, ואפילו קצת כייפי כזה מהואליום שנתנו לי.
ודיברתי עם הרופאים ושאלתי כמה שאלות.
ואז אין לי מושג איך ומתי נעלמתי.

פתאום העירו אותי. לא הבנתי ברגע הראשון מה קורה.
ואז נזכרתי שאני אחרי ניתוח, והבנתי שזה פשוט נגמר וזהו, בלי שהרגשתי. ושמחתי על זה.
ופתאום ! התחלתי לבכות.

התחלתי לבכות ולבכות ולבכות.
שאלו אותי 'מה קרה? למה את בוכה?'
אמרתי שאין לי מושג. זה הגוף רוצה לבכות.
אין לי מושג למה אני בוכה.

זה סוג בכי שאני מכירה רק שאף פעם אין לי שם בשבילו.
מצד אחד זה מרגיש כאילו הגוף רוצה לבכות בלי שום סיבה הגיונית.
מצד שני, זה מרגיש בכי עמוק כזה שבא מהנשמה.

בחדר שהייתי היו עוד מיטות ודמויות מסתובבות ביניהן.
נדמה לי שהוא היה די חשוך. או שככה קלטתי בטשטוש שלי.

גם לא הבנתי למה העירו אותי אם עדיין לא צריך לצאת.
זה חרה לי.

בכל מקרה, אני בכיתי ובכיתי. בהתחלה שאלו אותי מה קרה, ואז כולם נעלמו.
מצאתי את עצמי לבד. בוכה.
ואף אחד לא ניגש אליי.

לא יודעת למה, ממש ממש הרגשתי צורך חזק שמישהו ייגש אליי וילטף אותי.
או לפחות ידבר איתי.
קראתי וקראתי ואף אחד לא ניגש.

אולי פעם אחת מישהי ענתה לי שהם עסוקים ושוב הלכה.
כמה פעמים שמעתי אותם אומרים לי שאפסיק לבכות, כי רק אפחיד את החולים שמחכים בחוץ. (לניתוח?)
וחוץ מזה - שום התייחסות. נעלמו ואינם.

אני כרגע משחזרת את זה.
והפרטים מטושטשים לי, כי עדיין הייתי חצי מסוממת.
אבל את מה שכן קלטתי אני זוכרת.

אני זוכרת שהרגשתי חוסר אונים גדול מזה שאני קוראת ומדברת ואף אחד לא מתייחס אליי.
זה נראה לי עכשיו כמו סוג של חלום סיוטי. זה מרגיש הזוי. אבל זה היה באמת.

אחר כך איש אחד הסיע אותי במיטה למחלקה.
כשהיינו במעלית, אני עדיין תוך כדי בכי, שאלתי אותו: 'למה אף אחד לא מדבר איתי?'
הוא משך בכתפיים ולא ענה לי.

בחיי, איזור הדמדומים.

למזלי הגדול ההורים שלי כבר חיכו לי במחלקה.
אני המשכתי לבכות וסיפרתי להם מה קרה, האחות ליטפה אותי קצת ואמא שלי ליטפה אותי.
ודיברתי איתם ודיברתי, ובסוף לאט לאט נרגעתי.

עכשיו אפילו כשאני נזכרת בזה, שוב אני מתחילה לבכות.
אני לא מבינה את מה שקרה שם.
למה אף אחד לא התייחס אליי?!
הרגשתי כמו מצורעת.
מה, זה בגלל שבכיתי?
או אולי הם חושבים שאם מישהו הוא תחת סמים, אז הוא מדבר שטויות ולא צריך להתייחס אליו?!

אפילו אם היו עסוקים, יכלו לרגע להתייחס. משהו.

זה היה מפחיד אפילו.
אולי כי זה מזכיר לי פחדים שלי להיות במצב כזה, שאנשים נגיד יחשבו שאני 'קוקו' או כל מיני דברים כאלה - ולכן לא ייקחו אותי ברצינות.
יש מין נטייה בחברה שלנו להתייחס ככה לכל מיני סוגים של אנשים: 'קוקו-אים', מפגרים, מסוממים, חולי מחלת שיכחה, זקנים, כל מיני...
מפחיד אותי שמתישהו בחיים שלי אהיה במצב כזה שזה יקרה לאורך זמן. (נגיד זקנה עם מחלת שיכחה)
זה חוסר אונים כמו שאני חווה לפעמים בחלומות שלי.

כואב לי להיזכר בזה.

***********

הבכי עצמו שיצא לי דווקא היה טוב להרגשתי.
לא היה לי הסבר בשבילו, אבל הרגשתי שהוא צריך לצאת.
אם רק הייתה איזושהי תמיכה מסביב, זה היה הרבה יותר קל.
באמת מזל מזל שההורים שלי חיכו לי.

אני מנסה לחשוב למה הבכי הזה.
אמרו לי שזה קורה לפעמים לאנשים אחרי הרדמה.
אז מצד אחד, למה ההם בחדר התאוששות התפלאו שבכיתי.
ומצד שני, אולי זה מסביר את האדישות שלהם אם הם רגילים לזה. (אז בכל זאת למה הם התפלאו?)

ההסבר שלי לבכי, בדיעבד, זה שאולי בגלל שההרדמה זה מין חצי-מוות, אז אולי קשה לנשמה לחזור.
ובגלל זה הבכי.

ואולי זה גם קצת כמו לידה. כמו תינוק שבוכה כשנולד.
הקושי של הנשמה לבוא לעולם הזה.
אולי זה מתבטא בקטן אחרי הרדמה.

הבכי הזה הרגיש לי מאוד במקום.
מאוד נכון.

רק חורה לי מה שקרה שם.

(אני חושבת, כשארגיש יותר טוב, להתקשר לאחראי של ההתאוששות ולדבר איתו על זה)

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

קוראת אותך
ושמחה לשמוע שיצאת מהניתוח, חשבתי עלייך...

[יעלי_לה]

עולות לי כל מיני מחשבות על מה שכתבת, אבל הן לא מספיק ברורות לי
חוץ מאחת: פלא שהגוף שלך ביקש לבכות? נפרדת מאיבר!

אולי כשיתבהר לי אכתוב עוד
בינתיים ורפואה שלמה

[עדינה_ניפו*]

אהבת עולם יקרה,
גם לי הבכי הזה נשמע כל כך טבעי.
את כולך במצב כזה רגיש ועדין ויחד עם זאת גם בהקלה גדולה לאחר היציאה מהניתוח...
בכי כזה משחרר להרגשתי והוא טוב ובריא.
אגב, לא הייתי מתפלאה אם רב האנשים שיוצאים מניתוחים היו רוצים בכל מאודם לבכות אבל הם עוצרים את זה.
אותי הדהים כל החיים איך אנשים מצליחים לעצור את האמוציות שלהם במצבים שבהם אני היית מתפוצצת או פורצת בבכי...
אולי כי זה מזכיר לי פחדים שלי להיות במצב כזה, שאנשים נגיד יחשבו שאני 'קוקו' או כל מיני דברים כאלה
אין לך מושג עד כמה אני מזדהה עם המשפט הזה!


פלא שהגוף שלך ביקש לבכות? נפרדת מאיבר!
נכון!

[רוקדת_לאור_ירח*]

לגבי בכי- אצלי הרבה פעמים כשעולה בכי בלי סיבה ידועה לי, זה הקדמה למה שיסתבר אחר כך כמחלה. משהו בגוף שמתריע אצלי בדרך הזו. גם כשיצא לי להיות מורדמת היה משהו כזה, בערך, לא בדיוק זוכרת זה היה מאד מזמן.
חושבת עליך ושולחת לך אנרגיות טובות.

[עשב_השדה*]

קוראת אותך , חשבתי עליך המון,
מסכימה עם כל מילה שעדינה כתבה.
יכנראה שזה לא שייך לפרוצדורת ההתאוששות,
לשבת וללטף ןלהכיל את המנותח, הם עדיין לא מכוונים אל הנפש כל כך,
ממש גרמת לי להצטער שאני לא קרובה מספיק בכדי להיות אתך שם ,איזו בדידות

חושבת עליך ושולחת לך אנרגיות טובות.של החלמה שלמה ומהירה

[אהבת_עולם*]

פלא שהגוף שלך ביקש לבכות? נפרדת מאיבר!
כן. מאוד יכול להיות !

יחד עם זאת, לפני הניתוח עשיתי כעצתה של עשב השדה, ודיברתי עם כיס המרה.
ביקשתי ממנו סליחה שאני נפרדת ממנו, וסלחתי לו גם אני. ועשיתי איתו תהליך של פרידה.
אז הרגשתי שלמה עם זה.

אבל יכול להיות שהיה עוד אבֶל שהיה צריך לצאת.

חשבתי עלייך...
תודה, ניחוח.

מאוד מרגשות אותי כל הזמן התגובות התומכות שאני מקבלת כאן ובדף בית,
כל האיחולים והעזרה.
כל האכפתיות הזאת.
ממש עולות לי דמעות לפעמים.

תודה לכולכם.

[אהבת_עולם*]

_כנראה שזה לא שייך לפרוצדורת ההתאוששות,
לשבת וללטף ןלהכיל את המנותח_
כן, אני לא ציפיתי שממש יישבו לידי וילטפו. למרות שהייתי זקוקה לזה.
אבל לפחות שייגשו אליי כשאני קוראת להם.
לפחות שידברו איתי.
לא התעלמות מוחלטת כזאת.

*************

ובהקשר לזה, יש לי עוד סיפור.

לידי בחדר הייתה מבוגרת אחת, שרוב הזמן ישנה או בהתה.
כשדיברתי אליה היא בקושי ענתה.
וכשניסיתי לתקשר איתה, היא אמרה כמה דברים ברוסית שלא הבנתי.
שאלתי את האחות מה יש לה, והיא אמרה משהו כמו 'אה, יש לה אלצהיימר. לא צריך להתייחס'.

וזאת דווקא אחות מאוד מתוקה ונחמדה.

היה נראה שאף אחד לא מתייחס אליה מעבר למה שצריך רפואית (וכנ"ל עוד אחת עם אלצהיימר שהייתה בחדר אחר).
הן יכולות לשכב ולבהות שעות, ולאף אחד לא אכפת.
(זה מזכיר את הפחדים שדיברתי עליהם אתמול)

גם אם יש לה אלצהיימר, אני בטוחה שהיא צריכה קצת יחס, קצת חום, קצת מגע.

אתמול אחה"צ התחלתי לדבר איתה.
קצת דובבתי אותה, והיא ענתה לי.
היא ענתה ברוסית, ואני יודעת רק כמה מילים ברוסית, זה היה קשה, אבל היה נראה שהיא מעוניינת לדבר.

אז התקרבתי אליה, והתחלתי ללטף אותה.
בזרוע, בפנים, בשיער.
מצאתי את עצמי פתאום מדברת אליה כמו שאני מדברת לילדים שאני מטפלת בהם: 'את חמודה, את יפה'.
היא הצביעה עליי 'את חמודה'.

ככה ישבתי איתה כמה זמן וליטפתי אותה, ותקשרתי איתה בצורה מאוד עילגת, אבל הבנו קצת אחת את השנייה (תוך כדי נזכרתי בכמה מילים ברוסית שכבר שכחתי).
היא נראתה מאוד שמחה לתשומת הלב הזאת.
היא בטוח לא מקבלת יותר מדי ליטופים.

קצת זמן אחר כך כבר הייתי צריכה להשתחרר, והצטערתי שזה היה כלכך קצר.
שעד שמישהו מתייחס אליה הוא כבר הולך. הצטערתי בשבילה.
תהיתי אם היה כדאי להתחיל עם זה אם אני כבר הולכת.

הבנתי שמשם מחזירים אותה לבית אבות סיעודי שהיא גרה בו.
ביררתי איפה הבית אבות הזה.
אולי כדאי לי ללכת לבקר אותה שם?

אני כבר הרבה שנים רוצה להתנדב, אבל לרוב נמנעתי מלהתנדב במשהו שצריך להתחייב לאורך זמן, במיוחד כלפי אנשים שזקוקים לי.
כי יש לי הרבה ups and downs ואני חוששת שאם יש לי אנרגיות לזה עכשיו, לא יהיו לי אחר כך.
אני מפחדת שייקשרו אליי ואז ייפגעו.

בגלל זה אני מתלבטת.
אבל יש בי רצון כזה.

כזאת אישה חמודה !

[עשב_השדה*]

[קרן_שמש_מאוחרת*]

גם אני קוראת ושמחה לשמוע שעבר בשלום. שבת שלום @}

[אהבת_עולם*]

אני נורא טובה בליטופים וחיבוקים.
כבר שנים יש לי פנטזיות - לתת את זה לתינוקות נטושים, או לזקנים נטושים, או לסתם אנשים שאין להם את זה.
אני רק לא יודעת איך לממש את זה.
וכפי שכתבתי - אני פוחדת לקשור אליי אנשים שלא אוכל להמשיך לתת להם לאורך זמן.

אבל אני יודעת שיש לי את זה.
שיש לי יכולת, שיש לי מגע מדהים, שהליטופים והחיבוקים שלי הם מרפאים.
לפחות בעבודה שלי עם ילדים זה בא לידי ביטוי.

***********

בא לי פתאום להקים עמותה.
כמו שיש עמותה של אנשים שבאים לחבק תינוקות נטושים - עמותה של אנשים שבאים לחבק זקנים.
גם ככה בתרבות שלנו אנשים לא מקבלים יותר מדי חיבוקים וליטופים. זה חֶסר שאנשים מסתובבים איתו, ולא יודעים אפילו שחסר להם.
זקנים מקבלים עוד פחות מזה.
ואם יש אנשים שמתנדבים עם זקנים - זה לא בהכרח ברמה של המגע.

וכמה שאנשים צריכים מגע - אנשים מבוגרים ובודדים בטח אפילו יותר.

אם רק הייתי יכולה, אם היה לי זמן, אנרגיה ואומץ - הייתי עוברת בבתי חולים ובבתי אבות ומחבקת ומלטפת את כולם !!!

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אם רק הייתי יכולה, אם היה לי זמן, אנרגיה ואומץ - הייתי עוברת בבתי חולים ובבתי אבות ומחבקת ומלטפת את כולם

יש לך כזה לב רחב

ואני מבינה אותך לגמרי לגבי הרצון להתנדב והפחד מהתחייבות...

[תמרי*]

שמחה מאוד שעבר בהצלחה!
שתהיה שבת שלום ותנוחי הרבה.
וחבקי להנאתך. זה תמיד טוב.

[אמא_ללי*]

מתוקה,
רק עכשיו התעדכנתי בהכל, ואני שמחה לקרוא שהניתוח עבר בהצלחה!

מאחלת לך שבת שקטה ומלאה מנוחה, עם הרבה מקום לכל מה שעולה בך....
נשיקות ואהבה

[עשב_השדה*]

_מאחלת לך שבת שקטה ומלאה מנוחה, עם הרבה מקום לכל מה שעולה בך....
נשיקות ואהבה_

[אהבת_עולם*]

תודה לכן

*************

נקיטת פעולה נואשת:
לפני שעה החלטתי שעד סוף היום מותר לי לרפרש את מה חדש רק פעם אחת בחצי שעה.
(למשל, בין 4ל-4:30 מותר לי פעם אחת, בין 4:30 ל-5 פעם אחת, וכו')

נראה איך זה יעבוד....
ואז נחליט על המשך דרכי פעולה .

[אהבת_עולם*]

לפני שעה החלטתי שעד סוף היום מותר לי לרפרש את מה חדש רק פעם אחת בחצי שעה.
עברו 4 ימים מאז שכתבתי את הנ"ל - ואני עדיין עומדת בהחלטה.

ברור שזה עדיין הרבה רפרושים - אבל הרבה פחות מקודם.
זה מאלץ אותי לעשות גם דברים אחרים .

כל הכבוד לי על השליטה העצמית !

(כרגע אני לוקחת על עצמי רק משהו שאני יכולה לעמוד בו - אבל שכן יש בו הישג בשבילי. אולי מתישהו, אם ארגיש מסוגלת, אהפוך את זה לפעם בשעה)

[אהבת_עולם*]

רציתי לכתוב עוד משהו על ההתעוררות בבכי מההרדמה של הניתוח.

נראה לי שזה קשור גם לזה שהעירו אותי באופן מלאכותי, לפני שהגוף או הנשמה היו מוכנים.
ההרגשה שהייתה היא שהייתי במקום ממש ממש טוב - והיה לי עצוב שהחזירו אותי משם.
למרות שכמובן לא זכרתי כלום ברגע שהתעוררתי, נשארתי עם תחושה שהייתי במקום מאוד מתוק.

אני יודעת שבבית חולים הם צריכים 'לתקתק' עניינים, והעירו אותי כי היו צריכים כבר להעביר אותי משם. אני מבינה את זה.
אבל נראה לי שבאופן תיאורטי אם הייתי מתעוררת לאט לאט בקצב טבעי - אז היה לי יותר קל.

(ועדיין, אם מישהו היה ניגש אליי כשקראתי - אז בכל זאת הדברים היו נראים אחרת).

**********

בנוסף - קשור למשהו שכבר כתבתי על הדמיון של ההתעוררות ללידה -
התחושה הייתה אולי, כמו תינוק שנולד, שמגיע אל העולם, וברגעים הראשונים אף אחד לא נוגע בו ולא מחבק אותו.
זה מאוד טראומתי.

ואני מרגישה כאילו הייתה כאן הזדמנות לתיקון משהו בתוכי, ואיכשהו היא הוחמצה בגלל איך שהעניינים התנהלו.

יש לי מספיק טראומות. אני לא מחפשת לאמץ טראומות חדשות.
ובכל זאת הלב שלי נחמץ כל פעם שאני נזכרת בסיטואציה הזאת. זה מעורר בי כאב....

[אהבת_עולם*]

כשהייתי נערה המשפחה שלי ואני היינו מטופלים אצל רופא שיניים מסוים.

פעם אחת הוא עשה לי טיפול שורש בשן טוחנת עליונה.
ואחר כך היה נדמה לי שהחניכיים מעל השן נפוחים.
הוא נתן לי איזה טיפול שלא עזר.
ואז כשבאתי שוב עם הנפיחות הזאת הוא אמר לי: 'את רוצה שאני אעקור לך את השן? אני אעקור לך אותה, אין בעיה !'

בגלל שהייתי נערה, ולא הייתי מודעת להשלכות של לחיות בלי שן טוחנת, ושלא רצים כלכך מהר לעקור שיניים, אז היה נראה לי פתרון הגיוני לעקור את השן ודי.
לא חשבתי רחוק. והסכמתי.
ומאז אין לי שן. נשאר חלל.

מה שמעניין זה, שאותה 'נפיחות' שהרגשתי אז עדיין קיימת עד היום.
יכול להיות שלא היוותה שום בעיה. אולי בכלל הייתה קיימת שם עוד קודם, וסתם חשבתי שזה בגלל הטיפול שורש.
בקיצור - סתם סתם סתם עקרו לי שן. שן חשובה. שן שלעולם לא תחזור !

בגלל נמהרות של רופא שמחפש חיים קלים, וחוסר מודעות שלי.

בכלל, לאחר תקופה, כשאמא שלי כבר הייתה מטופלת אצל רופא שיניים אחר, היא הבינה כמה מחדלים שהיו לרופא הקודם אצלה -
ותבעה אותו. והוא שילם לה.
אבל אליי השן כבר לא חזרה.

(זו שן שנמצאת במיקום שמקשה על השתלה. ומצד שני - בשביל כתר להרוס את השיניים האחרות גם לא בא לי. וכל האפשרויות גם מאוד יקרות.
אז בינתיים עדיין אין לי שן.)

במהלך השנים, זה מאוד ציער אותי.
במיוחד כשהבנתי שמבנה הפה מאוד משמעותי ומשפיע על כל האורגניזם.
ושחוסר של שן אחת שגורם ללעיסה רק בצד אחד למשל - יכול לגרום לחוסר איזון בכל הגוף - פיזית ונפשית.
וגם אם לא נלך רחוק - לאובדן של שן יש הרבה השפעות לאורך הזמן על כלל השיניים ועל החניכיים.

כל השנים, כל השנים, לא הפסקתי להתחרט על אותה עקירה, ועל שהסכמתי לה.

עד כדי כך, שלפעמים כשהייתי חושבת 'אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, מה הייתי רוצה לעשות אחרת בחיים שלי' -
אז מכל הדברים בעולם, זה היה הדבר שרציתי לשנות.
איכשהו, עם כל מה שקרה לי בחיים הצלחתי להשלים, ולהאמין שזה היה חיוני להתפתחותי וש'ככה זה היה צריך לקרות',
ורק בעניין השן - לא.
זה נראה לי מחדל טיפשי ותו לא.
לא משהו שאפשר להשלים איתו.

ובנוסף - שדברים אחרים אפשר לתקן. אבל אובדן של חלק מהגוף זה משהו שלא יתקוֹן.
זה חֶסר שימשיך איתי כל החיים, וימשיך להשפיע את השפעתו, גם הבלתי נראית לעין.

אפילו אם אעבור לתזונה הכי בריאה בעולם, ואעשה ספורט ויוגה וכל דבר טוב בשביל הגוף -
זה כבר לא יוכל להחזיר את הגוף למצבו האידיאלי - כי משהו ממנו כבר חסר.

**********

תחושות דומות הרגשתי לגבי האפשרות לאובדן הכיס מרה.
לא רציתי שחלק מגופי יהיה חסר.

אני קולטת עכשיו שכנראה כבר הרבה שנים יש בי ציפייה ש'יום אחד' אני אצליח באמת לעבור לתזונה נכונה,
'יום אחד' אני אצליח באמת לנשום כמו שצריך, ולהפעיל את הגוף כמו שצריך וכו' וכו' -
ואז הגוף יחזור למצבו האידיאלי, כפי שהיה כשנולדתי, או אפילו יותר מזה, ואז - אני אוכל סוף סוף לעצור את ההתדרדרות של הגוף.

וכל החלום הזה נתקל במכשול כאשר מתברר שמאז שנולדתי - לא רק שהגוף הלך והורעל, כי את זה נניח אפשר להחזיר אחורה -
אלא שכבר חסרים לי איברים.
וכך - לעולם לא אוכל לחזור לבריאות של תינוקת !

אללי לי. עליי לוותר על החלום הזה !

**********

אז אני חושבת שבעניין הכיס מרה עשיתי איזשהו תהליך.
ובסופו של דבר הצלחתי להשלים עם הרעיון שלא יהיה לי יותר כיס מרה.

עדיין מוזרה לי התחושה שאיבר שהיה לי פתאום אין לי, ואני שואלת את עצמי איך זה נראה שם בפנים עכשיו.
אני מדמיינת לי חלל שנשאר במקום ההוא.
זה מוזר לי. ולא הכי נעים.

אבל אני חושבת שבגדול השלמתי עם המצב הזה.

זהו זה. אין מה לעשות.
כיס מרה אין וכבר לא יהיה יותר - וכבר לא משנה כמה ואיזה טיפולים אני אעשה.

זה הגוף שלי עכשיו.
לא יחזור לעולם למה שהיה.

***********

כשחשבתי על זה, נדמה לי שזה עזר לי להבין שהגיע הזמן גם לשחרר את השן ההיא.

די כבר !
כמה שנים אני אמשיך להצטער, וכמה שנים אני אמשיך להתבאס על הרופא ההוא.
אין שן, ודי !
("אבל תות אין, אין ! אז תפסיק לבכות, ותפסיק להתלונן" )
(ספר מעצצצצצבן !)

בקיצור - אין שן.
אם יש לי משהו מעשי שאני יכולה לעשות בעניין כדי לשפר את המצב - סבבה.
ואם לא - אז זה המצב.

די כבר. שחררתי.

[אהבת_עולם*]

בשורה חדשה שאני צריכה להתמודד איתה:

במקום שאני עובדת בטיפול בתאומות - המשפחה צריכה לעבור דירה, והייתי אמורה לסיים ב-18 באוגוסט.
פתאום האמא אומרת לי אתמול שנהיה להם לאחרונה יותר קשה כלכלית, ושכיוון שעוד כמה ימים הלחץ בלימודים יורד לה, אז הם כבר יעשו איזו קומבינה עם אמא אחרת עד שהם עוברים.
מה שאומר - שנשארו לי עוד 9 ימים בסך הכול.

אני לא יודעת אם יהיו לי מספיק ימים במצטבר כדי לבקש אבטלה.
ומצד שני - 9 ימים זה מעט מאוד זמן כדי לחפש עבודה.

אוף אוף ואוף.


בכלל, אחותי מתחתנת בסוף אוגוסט, והיה נראה לי סבבה שאני מסיימת לעבוד כמה ימים קודם.
ובנוסף, בגלל כל הבעיות הבריאותיות בזמן האחרון, חשבתי שזה טוב שיהיו לי חודש חודשיים חופש - בהם אני אקבל דמי אבטלה, ובינתיים אטפל בעצמי בכמה כיוונים, ואחפש עבודה תוך כדי.

עכשיו בכלל לא בטוח שאקבל אבטלה.
וגם אם כן - זה מוקדם משרציתי.
ובכל מקרה - הופך את הכול ללחוץ יותר בשבילי.
בין שלטפל באבטלה ובין שלחפש עבודה - זה מעט מדי זמן, ומלחיץ אותי.

אני נלחצת מדברים כאלה נורא בקלות.
כל עניין קטן לטפל בו זה 'פרוייקט'.
אם לפחות היה לי יותר זמן.

אוף !

************

וגם כאן היה עוזר אם הייתי יכולה לקבל שמשהו קורה לא כמו שרציתי ותכננתי.

אבל קשה לי כשאני נלחצת מכל הדברים שצריך לעשות עכשיו.
וכשאני מלאה בדאגות.

אם אסיים ת'עבודה בלי לקבל אבטלה - אני עלולה שוב למשוך הרבה זמן חיפוש של עבודה חדשה.
כמו שעשיתי בפעם הקודמת.
כמו שיש לי נטייה לעשות בכלל.

ואז הרבה זמן בלי להרוויח כסף.
בזמן שאני צריכה עכשיו דווקא הרבה כסף - כי אני רוצה להתחיל לטפל בעצמי בכמה תחומים שידרשו תשלום לא קט.

וזה בכלל לא פועל לטובתי, כשדברים נמרחים, ואני נשארת בבית.

***********

ועוד בנוסף, שכל הזמן יש לי שאיפה להרוויח יותר - ולעזוב סוף סוף את בית ההורים.

בגלל העניינים הבריאותיים, אז אני אפילו לא יודעת איך אתפקד בזמן הקרוב. וזה קצת מאיים עליי בלמצוא עבודה חדשה.
ובגלל זה גם בטח שבשלב הזה לא נראה לי להגדיל את כמות העבודה למשרה מלאה.

חשבתי שבזמן שאקבל אבטלה אוכל לטפל בעצמי באופן יותר אינטנסיבי - ואז יש אפשרות שזה יגדיל את היכולת שלי לדאוג לעצמי.
ואז להיכנס במלוא המרץ לעבודה חדשה, ולקדם את העניינים בכיוון הזה.

אם לא אקבל עכשיו אבטלה, וגם אובדן של ימי עבודה שתכננתי, וגם הוצאות על טיפולים - זה מקשה על העניינים.

ומעל כל זה - בזמן שאני מחפשת לי עבודה (לפעמים לאיטי), אין לי כוח לשמוע קיטורים של ההורים שלי על זה שאני לא עובדת.

בקיצור, מודאגת.
ועוד פעם אוף.

[אהבת_עולם*]

אבל נס בטח יכול לקרות.
אז אולי משהו טוב יקרה בפשטות, וכל הדאגות סתם סתם סתם.

[מתחדשת*]

כל הכבוד לי על השליטה העצמית !
בהחלט כל הכבוד!

_אני יודעת שבבית חולים הם צריכים 'לתקתק' עניינים, והעירו אותי כי היו צריכים כבר להעביר אותי משם. אני מבינה את זה.
אבל נראה לי שבאופן תיאורטי אם הייתי מתעוררת לאט לאט בקצב טבעי - אז היה לי יותר קל._
אני לא מבינה בזה ממש, אבל נראה לי שמכיוון שזו הרדמה תרופתית ולא טבעית, הם חייבים להעיר, אחרת זה מסוכן.


די כבר. שחררתי


אולי משהו טוב יקרה בפשטות, וכל הדאגות סתם סתם סתם.
אמן.

שבת שלום

[אמא_ללי*]

_אבל נס בטח יכול לקרות.
אז אולי משהו טוב יקרה בפשטות, וכל הדאגות סתם סתם סתם._
הלוואי.
שבת שלום יקירה.

[אהבת_עולם*]

תודה על החיזוקים.

מתחדשת,
נראה לי שמכיוון שזו הרדמה תרופתית ולא טבעית, הם חייבים להעיר, אחרת זה מסוכן.
יכול להיות שאת צודקת. הארת את עיניי.

************

רציתי להגיד, בעניין העבודה -
בעצם, מה שמצער אותי, זה לא רק בגלל הכסף, ולא רק בגלל הצורך לחפש עכשיו עבודה חדשה -
זה בגלל שאני ממש מתה על הילדות שאני מטפלת בהן, וכבר מזמן אני חושבת איך אתרגל לרעיון שבקרוב אצטרך להפסיק להיות איתן -
ופתאום האמא מודיעה לי שזה אפילו יותר מוקדם ממה שחשבתי. ממש אוטוטו.
וואו.
כלכך חבל לי.

הילדות האלה, זה המתיקות הכי גדולה שיש בעולם. הן פשוט משגעות.
אני כלכך נהנית להיות איתן.
נראה שזה הדדי.
כיף להתחבק איתן, כיף לשחק איתן, כיף להיות לידן כשהן משחקות זו עם זו או כל אחת לעצמה, כיף להקריא להן סיפורים, כיף ללמד אותן, כיף ללמוד מהן....

אני כל פעם חוזרת הביתה עם החוכמות המתוקות שלהן.
הן כאלו חכמות ומצחיקות.

כשאני לא נמצאת בסוף שבוע - אני כבר מתגעגעת לחזור.

באמת, ה'עבודה' הזו זו חתיכת הנאה !

אני צריכה שגם העבודה הבאה שלי תהיה כזו.

<ועדיין, אני בטח אתגעגע אליהן אישית>

[אהבת_עולם*]

זה מעניין איך זה, שבבלוג השני נראה שאני שקועה כולי בתוך המה-שזה-לא-יהיה.
ואילו אני בינתיים, במקביל, ביני לבין עצמי, מרגישה שינויים שמתחוללים בי לכיוונים אחרים בכלל. הבנות חדשות. דברים שנפתחים.

לא בטוח שבגלל הבלוג ההוא, אולי במקביל אליו.

כאילו שם אני חושפת את הקליפה.
ומתחת בכלל קורים דברים אחרים.

*************

יש לי תובנות אחרות לגבי זוגיות.
אני מרגישה שאני כבר לא מבקשת שם את מה שהייתי מבקשת.

לא בטוחה שאני יודעת להגיד מה עכשיו כן.
אבל כמו קליפות נושרות.

[אהבת_עולם*]

איך זה יכול להיות שאני צריכה לחכות שמישהו יגיד לי שהירכיים שלי הן אחלה, כדי שאני אתחיל להרגיש טוב עם איך שהן נראות?

עד עכשיו התקליט הזה הסתובב לו והסתובב לו. ופתאום זה עושה לי שריטה בתקליט. חחחחחחחחחחחחקקקקקקקקקקקקקקקקקק

[אמא_ללי*]

שריטה בתקליט זה נהדר. זה אומר שבאמת הדברים זזים!
(אבל לפעמים זה לא כל כך נעים לחוות....)

[אהבת_עולם*]

אבל לפעמים זה לא כל כך נעים לחוות....
במקרה הזה דווקא נעים.

[אהבת_עולם*]

---

לאחרונה כמעט כל פעם שמגיע אליי מייל בנושא של אקטיביזם אקולוגי או חתימה על עצומה או משהו כזה - אני מיד מוחקת אותו, בלי לקרוא.
זה התחיל מהתקופה שהייתי בדיכאון, והרגשתי ששום דבר לא מעניין אותי, ופשוט אין לי כוח להתמודד.
וזה ממשיך מאז.
כי גיליתי שזה ממש טוב לי.

אני מאוד בעד אקולוגיה. אני מאוד שמחה שיש אנשים שעושים דברים בעניין הזה.
אבל לי אין כוח לעשות את זה עכשיו.

גם לפני כן לרוב לא עשיתי הרבה באופן ציבורי (בחיים האישיים שלי כן משתדלת, בקטנה).
כמה פעמים בחיי הלכתי להפגנות.
בשנים האחרונות עיקר העשייה הציבורית שלי היה להעביר את המיילים לרשימת תפוצה. (ואיכשהו מצאתי עצמי תמיד משקיעה בניסוח מחדש של המייל וכו', ונכנסת לזה הרבה מעבר לכמה אנרגיות שהיו לי להשקיע)

אז עכשיו הבנתי שאפילו הדברים היחסית קטנים האלה מכבידים עליי.

כל פעם שאני מקבלת מייל כזה, אני מרגישה תחושה של מחנק.
מצד אחד כשאני קוראת על המצב אני מרגישה שהכול הולך ומידרדר - מצד שני לא מרגישה שיש לי כוח לעשות הרבה.
ואז גם רגשי האשמה.
גם פחד. וגם רגשי אשמה ביחד. קומבינציה גרועה במיוחד.

כך שבינתיים משאירה את העבודה לאנשים אחרים.
מצטערת.

(גם מיילים שנשמעים לי מפחידים כמו בנושא השואה או סרטן או כל מיני אזהרות מפחידות - אני מוחקת בלי לקרוא)

[אהבת_עולם*]

היום הייתה לי ביקורת לאחר ניתוח בבית החולים (שעושים אחרי 3 שבועות).
הרופא היה מאוד נעים, והתפלאתי שלא פגשתי בו קודם, כי הוא עובד באותה מחלקה שהייתי. (גם הפעם וגם לפני שנתיים)

החלטתי לשתף אותו במה שהיה אז במחלקת ההתאוששות אחרי שהתעוררתי מההרדמה. (שמאוד בכיתי ואף אחד לא ניגש אליי)
הוא אמר שזה באמת חבל שדברים כאלה קורים. ושאני צודקת שזה מפריע לי. וחיזק את ידיי לדבר עם מי שאחראי, במיוחד כדי שאולי דברים יהיו אחרת עבור מטופלים אחרים.
הוא הגיב מאוד בהבנה, ונראה לי מאוד אנושי ואכפתי, וזה היה לי ממש נעים.
הוא גם עודד אותי לפנות לשם, כשסיפר לי שהאחראית על מחלקת התאוששות היא אישה מאוד נעימה וקשובה, שכדאי לי לדבר איתה.

אז הלכתי למחלקת התאוששות, ואותה אחראית לא הייתה, והייתה סגנית שלה - שברגע הראשון נראתה לי מפחידה עם פרצוף של 'מה את עושה כאן?'
אבל אחרי שהתחלתי לשטוח בפניה את העניין, גם היא גילתה הבנה, והגיבה בצורה מאוד אמפתית. ואמרה שבאמת דברים כאלה לא צריכים לקרות, ולקחה ממני את הפרטים של העניין ואת הטלפון שלי כדי להעביר אותם לאחראית, ואמרה שהאחראית תבדוק בדיוק מי היה באותו יום ומה קרה, ותתקשר אליי.
מאוד התרשמתי מהיחס.

אני חושבת בכל אופן להתקשר בעצמי לאחראית מחר, כי אני מעדיפה קודם שתשמע את העניין ממני, ולא בטלפון שבור, לפני שהיא הולכת לדבר עם הצוות.

************

האמת, מאוד פחדתי לעשות את זה.

פחדתי לקבל תגובה אטומה וקרירה. ולכן דחיתי את זה מיום ליום. וגם לא ידעתי אם עדיף בטלפון או פנים אל פנים.
אז דחיתי את זה, והרגשתי רע עם עצמי שאני לא עומדת על האמת שלי.
מצד אחד לפנות אליהם - נראה לי קשה ומאיים. ומצד שני לא לפנות - היה עולה לי במחיר של אי שביעות רצון מעצמי. מילכוד.

אבל כיוון שהיום כבר נסעתי לשם ממילא, אמרתי לעצמי, טוב, נראה, אם הרגליים שלי יקחו אותי לשם - אז אלך. ואם לא - אנסה להתקשר במשך השבוע. ורק אם אראה שאני לא מסוגלת עד סוף שבוע הבא - ארד מזה, ואשחרר ודי.

באותה הזדמנות כשהייתי בתוך חדר ההתאוששות גם סקרתי את החדר שהייתי בו, כי רציתי לדעת איך בעצם המקום הזה נראה כשאני לא מטושטשת כולי.
איכשהו זה היה לי חשוב, כי היה בשבילי משהו טראומתי במה שקרה שם, והיה לי צורך לראות שוב את החדר הזה, כדי לעבד עם עצמי את העניין.

טוב, אז אני שמחה שעשיתי את זה. ואני גאה בעצמי על כך.
אני שמחה שאני מעזה לעמוד על שלי, למרות הפחד.
אני שמחה שאני מטפלת בדברים, ולא משאירה אותם פתוחים.