אהבת הגוף

בעקבות הדף איכס רזה החלטתי לאזור אומץ ולפתוח כאן דף בנושא אהבת הגוף, קבלה שלו... מדי פעם אני מבקרת בארץ-אהבת-הגוף-שלי, ומקסים שם! חשבתי לעבור לגור באופן קבוע (הדימוי הנ"ל מושאל, אגב...), ולשם כך אשמח ללמוד איתכן/ם ומכם/ן.

כמו שויויאן פתחה בדף קורס עצמי בנשיות - אני מזמינה אתכן/ם לשתף כאן בתחושות, התלבטויות, תובנות, מחשבות, ורגעים מוצלחים של התחברות לאהבת הגוף.

שליחה על ידי תמר_ס* » 09 מרץ 2004, 22:19

וואו, אני צריכה לחשוב על זה. יש לי המון דברים בראש, צריכה לסדר אותם קודם. (לאהוב את הגוף שלי? אפשר הסבר??)

מזתומרת "אפשר הסבר"?

שליחה על ידי תמר_ס* » 10 מרץ 2004, 07:15

יעני, מה זה בכלל לאהוב את הגוף? זה בציניות כמובן כי אני קצת מגזימה. אם לא הייתי אוהבת את עצמי לא הייתי מאושרת כ"כ.

בעצם... אני מעבירה את השאלה הלאה - מה זה בכלל לאהוב את הגוף?

שליחה על ידי טלי* » 10 מרץ 2004, 14:16

הבן שלי אוהב את גופו .. במובן שהוא מביט בבטנו השמנמנה ולא דואג שיש לו חלילה סימני מתיחה מההריון, או שלא תעלה עליו אופנת החורף........ הוא מרים את החולצה ואומר(כמאמר השיר)"בטן לי קצת עגולה". אין לו בושה בעירום שלו. הוא לא מסתתר ולא מסתיר . לא דואג לגבי איך שהוא נראה .. הוא חי את עצמו ואת גופו, כחלק מהמציאות .

שליחה על ידי תמר_ס* » 10 מרץ 2004, 14:51

איזה כיף זה שילדים כ"כ לא מוטרדים מהדברים האלה. פשוט למות מהם. גם הפשפש שרוף על הבטן שלו. ממש מת עליה. גם את שלי הוא אוהב. גם אני אוהבת אותה. הנה, נחשפתי. אני אוהבת את הבטן שלי. (או את השקע שיש במקום בו אמורה להיות בטן..)

שליחה על ידי דודה* » 10 מרץ 2004, 15:06

טלי,
מקסים.
ככה בדיוק הייתי רוצה.
יש גם גברים שהם ככה. לפחות קרוב לזה.

אני זוכרת מתי הפסקתי לאהב את גופי, זה היה מיד "שהנצו ניצנים" , הייתי בין הגבוהות בכיתה, הבנים גילו עניין רב בגופי הילדות המתפתחות, אני ניסיתי לטשטש סימני צמיחה וכך גבי החל להתעגל, והתחלתי ללכת שפופה.
המחזור הראשון שלי "תפס" אותי באמצע שיעור ספורט, זה היה השיעור המועדף עלי, הייתי טובה בו, המורה(זכר) עודד אותי ללכת לאימוני אתלטיקה קלה גם אחה"צ, ואבי היה מאוד גאה בי, ואז המחזור הגיע ואני חששתי לעזוב את השיעור, חששתי להתכופף שלא יראו את הכתם, ואז נחתה עלי הרגשה שהדבר הזה הוא אסון הוא מגביל אותי, אני כבר לא ילדה, כמה עצובה היתה הידיעה הזו, הפרידה מהגוף הילדותי, ואל תשאלו אותי למה אבל גם פרידה מאבי יותר נכון מהקשר ילדה-אבא, מכאן כבר שום דבר לא היה אותו דבר ואני הצטערתי על כך נורא.
וכך לאט לאט הפסקתי עם אימוני האתלטיקה (עברתי לפסנתר) הגוף החל להתעגל ולהיות האויב שלי.
מיכל מ, את כתבת בקורס עצמי בנשיות, לאלף את עינינו מחדש, קשה לי מאוד להתחבר לזה, נכון שרזון כדוגמת הדוגמניות הוא קיצוני (ויש כאלה שיאמרו לא נשי) אבל הגוף הגדול והבריא שאת מדברת עליו הוא גם קיצוני, (אף שהחברה סלחנית הרבה יותר ומעודדת כלפי הרזון), הוא מגיע ממקום לא חיובי, הגנה, לרפד, להיות כבד,פיצוי, נחמה וכו', בכלל גוף גדול וכבד זה מאוד מכביד ולא נח (לפחות לי), אני מסכימה עם ויויאן, שכתבה שכאשר מקבלים את עצמנו ואוהבים זה מקרין החוצה ואז את יכולה להראות ולהרגיש יפהפיה, ומבחינתי תוצאת הלוואי שתהיה כאשר אהב את גופי באמת הוא השומן שיתנדף לו, בכל אופן התוצאה הסופית היא להפטר מכל התחושות האלו ומכובד הזה, זה נורא מפחיד להפטר מהם.

כל הכבוד מיכל

הבן שלי אוהב את הבטן שלי, שעכשיו עגלגלה בחודש שישי (אני חושבת

). הוא מרים לי את החולצה גם במקומות הכי ציבוריים. מלטף, מנשק, מניח את הראש. אני מובכת לחלוטין שלא יראו את הבטן שלי כי היא לא רק גדולה מההריון... והוא מאוהב. אם רק יכל לדבר היה אומר לי את זה אני בטוחה.
כמו בהרבה דברים גם בזה אנחנו צריכים לעבור אצלם קורס...

(מיכל, אני רואה שהמחשבות שלך הניבו תוצאות מאוד יצירתיות. כל הכבוד על הדף!)
מאיה, אני שוב רוצה לומר לך כמה אני חושבת שאת יפה - יפיפיה!!!!! וגם, שאני מבינה כל מילה שכתבת למעלה.
אסנת, זיו צודק! הבטן שלך יפיפיה!

איזה כיף, אהבתי את הכיוון של אהבת הגוף של הילדים (ותודה אסנת). אגב, מדי פעם אני מצליחה להזכר בתחושות האלו, של אהבת הגוף שלי כילדה - ההנאה בים ובבריכה, בשמש, הנאה ממשחקים בחוץ, הנאה מלרקוד בשחרור אמיתי, ועוד... – ההיזכרות הזו נפלאה לי.

ויויאן, את צודקת בקשר לקשר למחשבות

ותודה לך...

ומאיה

(משום מה אני לא מצליחה להזכר בך כגדולה או כבדה).

בסדנת "מיניות נשית" איריס יוטבת לימדה אותנו שיר
"אהיה אוהבת לגופי
אהיה טובה לנשמתי
לנשמת אמא אדמה
מגופה נולדתי".

אף פעם לא היתה לי בעייה עם גופי הרחוק-מלהיות-מושלם.
בדיוק חברה טובה אמרה לי השבוע בהשתאות שאני הבחורה היחידה שהיא מכירה שמעולם לא עשתה דיאטה, ולא כי אני לא צריכה אלא כי אני לא בלחץ על 5 ק"ג עודפים. או 8.
אבל ההריון ממש הדגיש את זה. אני כל כך גאה בגוף שלי ששרד מסע קשה ותובעני (הריון קשה). הייתי גאה בכל סימן מתיחה ולא הטריד אותי בכלל אם הם ייעלמו או יישארו.
הבטן שלי באופן מפתיעה היתה תמיד שטוחה וחטובה ומאז ההריון היא כבר ממש לא. עדיין משתפל ממנה צמיגון קטן למזכרת. ואני מתה על זה! זה מזכיר לי בכל רגע ורגע שיצאה משם ילדה!! הילדה שלי!! זה פלא הבריאה לגמרי בעיני!.

שלא תבינו לא נכון- אני לא אחת מאלה עם החולצות בטן והבגדים הצמודים. אבל אני מאלה שלא בלחץ על כל גרם ולא הייתי משנה כלום.

ככה שבהחלט יש סיכוי שתרגישי ככה אחרי הלידה ...

טוב מה שהאחרונות כתבו כאן דיגדג לי לצטט משהו מ"האישה הפראית". שנראה כ'כ מתאים.

"... ראיתי אישה עירומה כבת 35. לידות רוקנו את שדיה, והריונות חרשו קמטים בבטנה. הייתי צעירה מאוד,
ואני זוכרת שריחמתי על הנזקים שניכרו בעורה הבהיר והדקיק. מישהו ניגן על תופים
וגיטרות, והיא החלה לרקוד, כששיערה, שדיה, עורה וגפיה נעים כולם בכיוונים
שונים. כמה יפה היתה, כמה שופעת חיים. חינה היה קורע לב. הביטוי "אש בחלציה"
העלה תמיד חיוך על שפתי, אבל באותו לילה ראיתי זאת. ראיתי את הכח בירכיה.
ראיתי את מה שלימדו אותי להתעלם ממנו, את הכח בגופה של אישה שהוא מונע מבפנים..."

ואולי זה מתאים או בהמשך לדף קורס עצמי בנשיות .

שליחה על ידי טלי* » 11 מרץ 2004, 15:19

אפשר לאהוב גם גוף של מישהו אחר? בעלי חושב שהגוף שלי יפה. הוא עיוור למסכת היסורים ולתוצאות ההריון והלידה (והגנטיקה;-)) אני מאד מקווה שבני ימשיך לחיות בשלום עם גופו. איך אפשר לדעתכם להמשיך ולעודד את האחר או את עצמך לאהוב את הגוף?

גם אני חושבת שמאיה נורא יפה.

אני אוהבת מאוד את מה שאתן כותבות, תודה לכן @}

הנה תשובה אחת לשאלה שלך, טלי - איך אפשר לדעתכם להמשיך ולעודד את האחר או את עצמך לאהוב את הגוף, מתוך האתר של אילנה אילן.

מהי אהבת הגוף מהפן הרוחני?

הדברים שנכתבו כאן בדף מתחברים לי - אהבת-ילדים, אהבת הגוף ההריוני, היולד, האושר שעולה מאהבת הגוף...

בעצם, ברגע שמבינים שהמחשבה שלנו על הגוף יוצרת את התאים בו, את הבריאות בו - מבינים את חשיבות האהבה לגוף, הכבוד, ההודיה. ונכון, זה לא קורה בין רגע (למרות שזה אולי יכול לקרות בין רגע), אבל ההתקדמות עצמה מהנה, וההנאה עצמה מקדמת...

אני חוזרת על ציטוט מ"רצות עם זאבים": "ממה בנוי הגוף הבריא בעולם האינסינקטואלי? ברמה הבסיסית ביותר – החזה, הבטן, כל מקום שבו יש עור (...) - השאלה אינה מה צורה לו, מהו גודלו, מהו צבעו או גילו, אלא מה התחושה, האם הוא פועל כפי שנועד לפעול, האם אנו יכולות להגיב, האם אנו מרגישות מנעד, קשת של רגשות? האם הוא מבוהל, משותק מכאב או פחד (...), או שמא יש לו מוסיקה משלו, האם הוא מקשיב, האם הוא מביט בדרכי הראייה הרבות שלו?"

על עצמי אני יודעת, שכשאני מתייחסת אל הגוף מהכיוון הזה, של התחושות בו, כמו הנאה מאוכל, משמש, ממגע, מהנקה, מהריון, מהלידה, מחיבוק, מריקוד... כשאני מתייחסת אל גופי מהכיוון הזה אני נהנית ממנו, מתפעלת ממנו, מתמלאת בהודיה.

כשהשאלה היא איך הגוף שלי מרגיש - השאלה איך הוא נראה פחות חשובה.

כשאני מצליחה להתחבר לתחושה של הודיה והתפעלות, ההתעסקות ב"איך אני נראית" נתפסת אפילו כמירמור ילדותי משהו, וכאמור, כהתעסקות יתרה בחשיבות עצמית.

מהכיוון הזה, הגוף שלי יפה וראוי לאהבה, לכבוד ולהתחשבות כי הוא יציר אלוהים, כמו עץ, כמו פרח, כמו ציפור.

המחשבות האלה עלו בי למקרא הדף איכס רזה אבל אכתוב אותן פה . דיברו שם על איזה תשובות לתת לאלה מתחקרים אותך לגבי צרות גופניות שונות וחשבתי שהתשובה המועדפת עלי (על מנת לסתום פיות, ולייבש את החצופים ) היא :
"לא הכל בחירה שלנו , לא על הכל יש לנו שליטה ."

התשובה הזו כשאני אומרת אותה לעצמי , מאוד מרגיעה .
אני חושבת שהחברה באופן לא מודע , מימי התקופה הויקטוריאנית ואולי אף לפני כן גרמה לתהליך דיכוי נשי (לא מתוך רוע , מתוך הגנה. ) התהליך הזה דרש מנשים שליטה עצמית עצומה , שבעבר התבטאה בתחום המיני , והיום לאחר שיש אמצעי מניעה אותה שליטה נדרשת בתחום האכילה .
(יתקנו אותי בעלות הידע , אבל לדעתי ככל שאמצעי המניעה תפסו מקום הדוגמניות ומודל הנשיות הלכו ורזו)

קיימת אשליה שיש לנו שליטה מלאה על איך שנראה , שהכל עניין של כוח רצון ושל שליטה עצמית וזו אשליה .
ברגע שמבינים שאין שליטה אפשר להרגע , להסתכל במה שיש, ולקבל אותו .
אחרי הקבלה תבוא גם האהבה .

יצא לי כבר כמה פעמים לקבל, דווקא מגברים- הערות כמו-
"מה קורה, את צריכה לרזות".
זה נורא מקפיץ כששומעים את זה.
אני צריכה לרזות??? (נא להגיד את האני כמו "היא" של חלי יחימוביץ')
אתם צריכים לשפשף את העיניים מכוסות האבק של שטאנצ טלוויזיוני, לפתוח את הלב ולראות את היופי האחר. או: בעיה שלכם!

אחרי עיון מחודש, אני מבינה בכך שהם מביעים אכפתיות, בדרכם.

פשוט ה"צריכה" הזה, לא במקום. אני לא מרגישה את הצורך שלכם!

מיכל, אהבתי את דבריך על הגןף המרגיש. בכלל יש עדיפות גבוהה לחוש הראיה על פני חוש המישוש. נסו לשאול מישהו מה חמשת החושים. בדרך כלל מתחילים: ראיה, שמיעה, טעם, ריח (או ריח/טעם) ובסוף מישוש. המורה שלי לאלכסנדר היה אומר שהוא שואל את השאלה הזאת את תלמידיו, וכשמישהו מתחיל במישוש הוא יודע שמדובר באדם עם גישת יוצאת דופן לגופו.
@}

יערת דבש , אהבתי !!

שליחה על ידי דודה* » 13 מרץ 2004, 21:31

על עצמי אני יודעת, שכשאני מתייחסת אל הגוף מהכיוון הזה, של התחושות בו, כמו הנאה מאוכל, משמש, ממגע, מהנקה, מהריון, מהלידה, מחיבוק, מריקוד... כשאני מתייחסת אל גופי מהכיוון הזה אני נהנית ממנו, מתפעלת ממנו, מתמלאת בהודיה.

לתלות על המקרר.
המשפט הזה נראה לי מפתח להרבה דברים נפלאים.

ולמאיה - את מאד יפה. סתם, שתדעי.

לדודה ולכולן, אני מרגישה מוחמאת ומורווחת מהדף הזה, וזה נעיםםםםםםםם, תודה רבה.

מיכל מ , כתבת דברים נפלאים, אבל בכל זאת יש לי משהו להוסיף שאולי ישמע כסתירה לדבריך, אני אנסה להסביר את עצמי:

אני למדתי(לא יודעת אם המילה הזו מדוייקת, כנראה שלא הפנמתי אז שמעתי) שהגוף הוא בסה"כ כלי או החליפה שהכי מתאימה לנו לצורך העניין או לצורך השיעור לגלגול הזה, הגוף הוא הצורה שבה אנו ממשים את עמצנו את הפוטנציאל שלנו ללא גוף לא היינו חוות לידה, לא היינו יוצרות, מקיימות מערכת יחסים שיש בה תפקידים, וכו' כלומר ברור שיש תפקיד ענק לגוף וככזה אנו צריכים לתת לו את הכבוד ואת ההודיה, מכאן למה שאני רואה כבעיה הוא החוסר כבוד לגוף שמתבטא בעודף משקל, זה תמיד טוב לאמר לגוף שלנו כמה הוא נפלא וכמה אני מודה לו אבל זה לא יעזור כי הבעיה הרבה יותר עמוקה וצריך לטפל בה כי זה אולי גם חלק מהשיעור בגוף הזה, זה נשמע אולי מרמור ילדותי ,אבל ההתעסקות באיך הגוף נראה הוא רק סימפטום למשהו הרבה יותר עמוק וזה מין טיוח בעיני לדלג על הבעיה האמיתית ולשיר שיריי הלל לגוף או לעשות מדיטציה בערום, ומכאן למה שארני ש כתבה ולא בטוח שהבנתי (אשמח להבהרה) אולי חלק מהשיעור שלנו הוא כן לשלוט בגוף ובמה שנכנס אליו כחלק מהכבוד שאנו רוחשות לו .
ואולי אני נשמעת באמת קצת ילדותית ויש לי עוד דרך ארוכה לעשות בנושא, אז תודה לך מיכל על המילים.

ארני ויערה, אני עוד חושבת על דבריכן...

ענת, תודה לך, בואי עוד

אני מחכה לשמוע את דברייך בכל מיני נושאים שאני כותבת עליהם כאן, מהכיוון הזה, של אלכסנדר, ובכלל מהכיוון הזה, שלך.

ודודה - תודה רבה @}

מאיה, את כמובן מוזמנת לקחת מתוך מה שכתבתי את מה שמתאים לך, ואת מה שלא מתאים - לזרוק. לפי האמונה שלי, כשמתרכזים בחיובי, השלילי נפתר ביתר קלות. התחושה שזה ילדותי מדברת אליי, לרגעים. אם היא לא מדברת אלייך כנראה שיש לזה סיבה שראוי לכבד.

בכל מקרה, הנה ציטוט מ"גופה של אישה, תבונתה של אישה", שאולי ידבר אלייך (מתוך הפרק "טיפוח עצמי באמצעות מזון") -

"יש נשים הזקוקות לגוף גדול מסיבות מסתוריות ואישיות מאוד. אצל נשים גדולות מסויימות הגוף מלא באנרגיה ובחיוניות. הן מחבבות את עצמן, ואהבה עצמית זו מפעפעת אל תוך גופן. אינני בטוחה שנשים אלה, לו בדקו כל אחת מהן בנפרד, היו להן סיכונים מוגברים למחלות. אבחנה זו זוכה לתמיכה במחקר של ד"ר מרגרט מקנזי, אנתרופולוגית חברתית הפועלת בסמואה המערבית, ארץ שבה שומן הגוף אינו נחשב מוקצה בכל דרך שהיא (...).

ד"ר קארן גוהנסון, פסיכיאטרית המתמחה בבעיות של נשים, כותבת: "המסע המתמיד של אישה בעקבות שליטה בתשוקתה לאוכל קשור לפחד המתמיד של החברה שלנו שמא נשים יהפכו 'גדולות מדי' ". (ואני מוסיפה, בעקבות אסטס, שהנשים עצמן לפעמים פוחדות מכוחן, מ.מ).

כשאני חשה שהאנרגיה של אישה היא גדולה, והיא זקוקה לגוף גדול כדי להכילה, אני אומרת לה את הדברים. מבחינה תרבותית אנחנו מעריכים גברים גדולים בעלי עודף שומן. אם כן, מדוע שלא נעריך נשים גדולות?

אבל אין ספק כי לנשים רבות הסובלות מעודף משקל עודפי השומן מייצגים נשק כנגד כאב שהן נמנעות מלחוש (...) כאשר השומן משמש ככלי נשק נגד העולם או מגן על האישה מפני הצעה מינית לא-רצויה (...)".

מאיה,
אולי חלק מהשיעור שלנו הוא כן לשלוט בגוף ובמה שנכנס אליו כחלק מהכבוד שאנו רוחשות לו
ארני מדברת על שליטה חיצונית שלא מתוך כבוד, ע"י הסביבה, או הגברים בלבד, בנשים.
גם את, אם את מכניסה את הגוף למשטרים, כופה עליו הרזיה, מכניסה אותו למסגרת קבועה על ידי החברה, לא מכבדת אותו.
אני מבינה מה שאת אומרת לגבי הבדיקה האמיתית פנימה לגבי ההפרעה באכילה, או לגבי מה שמביא אותנו למצב בו הגוף גדול מדי על עצמו, מביע קושי או בעיה או מצוקה נפשית כלשהיא.
אני חושבת שחלק מפתרון הבעיה יגיע על ידי אותם "טקסים", אותה התרככות מול הגוף (לעומת משטר). זה חלק מאותו שיעור שהמצב של הגוף בא ללמד אותנו.
הגענו למצב הלא אסטתי הזה- או איך שתרצי לתאר אותו- מתוך חוסר קבלה.
הגוף אכן זועק משהו. רוב השמנות, לדעתי, מרגישות גם מבפנים חוסר נוחות ואיזון אנרגטי.
אני התחלתי מזמן את הדרך שאומרת שהרזיה או מראה טוב יבואו מתוך עבודה פנימית. ומתוך אהבה עצמית. לעולם לא ע"י דיאטות.
אני יכולה לאמר כיום, שככל שאני מתאהבת בגופי ומקבל את עצמי על כל פני, האיזון מתרחש. והגוף יודע כתוצאה מכך גם לבקש מה שטוב לו, מה שיוצר אפקט ביצה-תרנגולת. אולי מעגל-קסמים הוא ביטוי יותר מתאים.
וגם יותר קסום.

מיכל,
תודה על דבריך. הם מרככים.

ותודה לך על דברייך, יערת, הם מקסימים

מיכל, ההפך התחושה שזה ילדותי מותאם לי בדיוק כנראה.
אמש בשיחה עם חברתי לילה טוב ,(פלא שמשהו חלחל מבעד לתפיסות הכל כך מושרשות שלי), הבנתי קודם כל שגם נשים שנחשבות רזות אינן אוהבות את גופן (שלא נאמר מתפעלות ממנו ומכירות לו תודה) ואינן מקבלות אותו כפי שהוא.
וגם משפט פשוט כמו "זה בסוף מחלחל" הכוונה להצהרות אהבה רבות עצמה לגוף שלנו, או כמו שמיכל אמרה:
כשמתרכזים בחיובי, השלילי נפתר ביתר קלות.
וגם יערת דבש:
שככל שאני מתאהבת בגופי ומקבל את עצמי על כל פני, האיזון מתרחש.
מעגל קסמים חיובי.

מיכל, תודה על הציטוטים, מעניין (וקצת צפוי

)שישר התחברתי לזה האחרון על השומן כנשק כנגד כאב... ורק אח"כ בקריאה שניה (ושלישית) קראתי את המשפטים היפים על אנרגיה גדולה שזקוקה לגוף גדול, זה פתח בפני ראית מבט נוספת על הנושא.

קוראת ותיקה אבל כותבת חדשה מאד. ואני מסכימה אם כל מה שנאמר פה. מכל הכיוונים. כי אם נאהב את זה או לא, הגוף הזה הוא מי שאנחנו. עכשיו, בהווה, בגלגול הזה, ביום הזה, בכל רגע ורגע איך שהגוף נראה ומרגיש - זה מי שאנחנו. לא איזו בייביסיטרית לגוף הזה שרק שומרת עליו עד שנגיע אנחנו החטובות קורנות שלמות לבושות מדהים ומסורקות. ואני ממש מסכימה עם מיכל מ (ובטח שעם "רצות עם זאבים"). כמו שהמחשבה צריכה איזה דיון פילוסופי טוב מידי פעם והרגש צריך איזו חוויה מסעירה ומרגשת לפעמים, ככה הגוף שלנו, או לפחות שלי, צריך מידי פעם איזה כייף תחושתי, פיזי. משהו שיתן לו מקום של כבוד, שחרור והנאה. משהו שקל לשכוח במרוץ היומיומי. אני מצאתי את זה בריקודי בטן. שאני חושבת שזה אחד הריקודים שהכי,אבל הכי, עושים כבוד לגוף של האשה. רזות (כן, גם לרזות), שמנות, נמוכות, עם אגן גדול או ציצים קטנים....כולן משחררות את הבטן והטוסיק, הרגליים הציצים והידיים, משקשקות, מרעידות מסובבות ומעגלות. ואצלי, כשאני עומדת מול המראה בשיעור, עם הכרס בחוץ וצעיף קשור לאגן, בעמידה כזו של מינימום שחרזדה, אין לי ברירה אלא לאהוב את מה שאני רואה. ומרגישה. מומלץ בחום לכל אחת ואחד לקחת מידי פעם את הגוף שלו לשחק ולהנות ולא רק עבודה עבודה עבודה.

מאיה וקולולו, עשיתם לי טוב על הבוקר (מוקדם יותר...)

תודה!

הי גורג'ס, את יודעת שאני אוהבת אייקונים. עשית גם לי את היום.

וקולולו בעלת השם הנפלא (מתי דף בית?) (לא אם זה מלחיץ אותך)
קבלי חיובי על הריקודי בטן.
צריך לחוות את זה כדי להבין מבפנים מה זה. זה כל כך רחוק מאיך שהציבור הרחב רואה את זה.
מעבר לכך שזה משחרר ומצטלצל, יש בו משום היכרות עם הקרביים, הפעלת אזורים נידחים (וחשובים) ותנועות רב מימדיות.
תחשבו- אנחנו, בני תרבות המערב, בדר"כ, לא יודעים להפעיל את האגן במלוא תנועתו- לכל הזוויות, ובשמיניות.
מה זה עושה לאברי הרביה שלנו ולאברי הרביה הנפשיים?

{אוי, מתגעגעת...מתגעגעת לנענע @} @} @} }

מישהי כתבה פה פעם שכשילדה גילתה שהתנועות של ריקודי הבטן הן התנועות שעושים בזמן הצירים כדי להקל על הכאבים.

מיכל ככה, ככה בדיוק רקדתי אתמול בשיעור!

יערת, תודה ואני צריכה קודם להתרגל... אבל באמת, הריקוד הזה באמת עושה מסג' גדול לגוף ולנשמה.
קראתי באתר הזה (אני לא יודעת לעשות לינק, סליחה)www.shira.net שהמקור של ריקודי הבטן הוא בתנועות שהיו עושות נשים סביב מיטתה של היולדת יחד איתה. נשמע הגיוני, זה ריקוד שכלכך מותאם לתנועת האגן הנשי ובטח שיש בו מה שצריך כדי לקדם לידה: תנועה לא סימטרית של האגן, שחרור של האגן הבטן ורצפת האגן. במאמר היא אפילו אומרת שהריקוד נועד גם כדי להסיח את דעתה של היולדת מהכאב ולהפנט אותה. מלראות את המורה שלי רוקדת אני יכולה להאמין לקטע של הלהפנט

.

אה, יצא לי לינק!!!

אפשר לאהוב גוף של מישהוא אחר
אני חושבת שהגוף של אישי הוא כמו אל יוני- פשוט גוף מושלם בעיני גברי ומוצק(באמת לא בצחוק), רחב ... ועוד כמה פנינים..

את הגוף שלי אישי אוהב את הישבן (אני לעולם אחשוב שהוא גדול מידי..) ואת הכל באופן כללי,

אני חושבת שיש לי גוף לא רע בכלל ולאחרונה אני בקשר די טוב איתו מה שכן את הרגשה הכי טובה שלי מעצמי היא כשהבטן שלי שטוחה וזה לא תמיד ככה כי יש לה נטייה להתנפח ואז אני מרגישה פשוט ענקית ושמנה למרות שאני ממש לא ..@

שליחה על ידי דרומה* » 16 מרץ 2004, 20:39

מיכלי כל הכבוד על הדף המקסים...
אני רוצה גם להגיד דברים חיובים וכלכך נעים לשמוע אתכן אבל בא לי לבכות
קשה לי לאהוב את איך שאני ניראת כרגע ,התינוקת שלי מאוד אוהבת את השדיים והבטן ומלטפת ומחבקת ויונקת והכל, וזה נותן גם לי תחושה של לאהוב את הגוף , אבל בן הזוג שלי ...
תמיד הייתי ניראית טוב ואולי זאת הבעיה לזה הוא התרגל, ועכשיו ההריון, ההנקה, ...
הוא אומר להפיך שאני כן יפה וכו' אבל אני לא חושבת שזה נכון בעיניו,, וזה כלכך משפיע עלי , אז נכון שלא אמור, ואני אמורה לקבל את עצמי ומכאן זה ימשיך הלאה, אלו דברים נכונים אבל בפועל אני חיה עם אהובי שלא נימשך אילי יותר
אני רוצה לעשות עבודה אישית, להרפות, אני רוצה לאהוב את עצמי כפי שאני , אבל כרגע בעיקר כואב

שליחה על ידי דרומה* » 16 מרץ 2004, 21:14

אחרי שכתבתי יותר קל זה פשוט פלא!
אז בא לי לחזור לרעיון שד"ר כריסטיאן נותנת ב"גופה של אישה..." המעולה (ותודה שוב למיכלי)בפרק "צעדים לריפוי" אנחנו אמורות ליראות בברור את חיינו בעוד שנה וליראות את כל מה שאנחנו רוצות שיקרה עדיף לעשות זאת בפני משהו, אז אני מנצלת את הבמה הזאת:
בעתידהקרוב והרחוק שלי אני רואה את עצמי אישה יפה מאוד בעיני עצמי אוהבת את הגוף שלי מלאת עוצמה של רכות אהבה והעוצמה הזאת מרפאת כל כאב בגופי ובליבי, והעוצמה הזאת מקרינה החוצה , ובאמצעותה אני יוצרת ריפוי, והעוצמה הזאת יוצרת אהבה וביטחון בבית שלנו וטוב לנו,ואני אמא ורעיה ואני אני
ותודה לכן על ההקשבה

טרה, קולולו-שחרזדה ויערת - ריקודי בטן נהדרים גם לי. חדשה, אבל התאהבתי. באמת עושה מסג' גדול לגוף ולנשמה. (ויערת תודה

) (שוב הקרדיט לדתיה...).

הֵי דרומה יקרה שלי,

. גם חיפושית בעצם העלתה את הנושא הזה: האם בן הזוג שלי אוהב את הגוף שלי... ברוכה הבאה חיפושית.

אני מנסה לנסח כל מיני מחשבות בעניין הזה, אבל הן כרגע לא מגובשות/ מתנסחות. אבל בכל זאת, בהמשך למה שכתבת - אני מאמינה גדולה ביכולת הריפוי של הגוף ושל הנפש. ועוד

חיבוק גדול.

אתמול דוקא עבר עלי יום של חוסר ביטחון וחוסר אהבת הגוף.
הדף כנראה מעלה דברים וגורם לי לשאול באמת ושוב את השאלות.

חוצמזה...
אתמול "פקדתי" על הספרנית להביא את "גופה של אישה"..
יש לכן עוד המלצות ספרים בנושא או בכלל?

דרומה- תאמיני במה שכתבת!
אמרו לי פעם שאנחנו מעריכים את רוב הדברים שמסביבנו בעיקר לפי כמה תועלת יש בהם ופחות לפי איך שהם נראים. האוטו- שיהיה בטוח,חזק,מניע כל בוקר, התנור- שיתחמם כמו שצריך ומהר, הסופר- שיהיה בו מה שצריך ובזול, הבעל-שיהיה תומך ורגיש ומציית להוראות (אופס..נסחפתי) ורק כשמדובר בגוף שלנו, אנחנו שוכחים לגמרי את כל הדברים המדהימים שהוא יודע לעשות ונותנים ציון רק לפי איך שהוא נראה...
ואהבת הגוף היא חלק מתוך אהבת עצמי. ואולי אם אמא שלי (בסוף תמיד, איך שהוא, אמא אשמה) היתה אוהבת קצת יותר את גופה, לי היה קל יותר. אז כדאי לאהוב את הגוף, אם לא בשבילנו, לפחות למען הילדים.
לכו תעשו משהו מפנק בשביל הגוף שלכם.
(וכדאי שאני אפסיק כאן, כי עברתי את מס' הקלישאות שמותר בפעם אחת....)

אז כדאי לאהוב את הגוף, אם לא בשבילנו, לפחות למען הילדים.
אני לא בטוחה שזה כדאי, אפשרי או נכון לאהוב את עצמך למען מישהו אחר. זה אפילו נשמע לי תרתי דסתרי.
עשי זאת למען עצמך וכל השאר יפול למקומו הראוי.

<אומרת מיכל, שגם לה שיעור או שניים ללמוד בענין זה...>

טוב, אולי הייתי צריכה להצמיד פה איזה פרצוף כזה שקורץ או משהו, כי זה נאמר בחצי חיוך פולני. ברור שהדברים הכי נכונים ואמיתיים כשאנחנו עושים אותם למען עצמנו ואמרתי את זה גם בהודעה הראשונה שכתבתי. ולמען הילדים- הכוונה היתה לרמוז למובן מאליו (לי) שכדי לגדל ילדים שאוהבים וגאים בגופם כדאי, דבר ראשון, לתת להם דוגמה אישית. דרך הדוגמה על אמי, הסתבר לי הקשר החזק שיש בין איך שהאם רואה את גופה לבין התחושות שלי לגופי.
מבטיחה להסביר את עצמי טוב יותר בפעם הבאה.

זה נאמר בחצי חיוך פולני
זה מסביר למה לא הבנתי.

<מיכל פולניה:-)>

שליחה על ידי קוראת* » 18 מרץ 2004, 23:30

אני מנסה להגיד לעצמי שגם אם אני שמנה מותר לי להנות מהגוף שלי מיחסי מין. מותר לי להתלבש יפה (והיום זה אפשרי). מותר לי להיות שמחה, חביבה אהובה נהנתנית, חכמה וכל מה שאפשר.
מגיע לי כל מה שמגיע למי שרזה . והייתי רזה והייתי שמנה ואני מנסה להגיד לעצמי מותר לך. פשוט מותר לך להיות שמחה.

ואני מנסה להגיד לעצמי מותר לך. פשוט מותר לך להיות שמחה.

קוראת יקרה, השאלה הראשונה שעולה לי כשאני קוראת את דברייך: (והיא ממש לא צינית): מי אומר שאסור לך? את אדם בוגר ושווה זכויות בעולם הזה, למי יש את הזכות והכוח הנורא למנוע ממך את מה שמגיע לכל אדם? הזכות להנות, לשמוח ולאהוב את עצמו. אולי רק לך עצמך. את המחליטה על עצמך וזה בידייך, הכוח להנות מהחיים. בלי שום קשר לרזות ולשמנות ולגבוהות ולנמוכות ולבלונדיניות ולברונטיות האחרות. שיהיו לך חיים טובים ומאושרים.

מ י כ ל וקולולו, נדמה לי שאתן מדברות על אותו דבר. אני חושבת שחונכנו שלאהוב את עצמנו

אגואיזם, ושלאהוב את גופנו

נרקיסיזם. ואולי, כמו שקולולו כתבה, כשחושבים מה אנחנו מאחלים לילדים שלנו, זה מאפשר לנו להתחבר לקדושה שבאהבת הגוף (כמו בציטוט של קרליבך בנושא הייחודיות).

דרומה יקרה שלי, חשבתי לכתוב לך נאום שלם על כך שלדעתי משיכה מורכבת מהמון רכיבים חוץ ממראה הגוף, רכיבים כמו חיבור רוחני/ נפשי/ אבולוציוני; ורכיבים כמו ריח, מגע, קול; ורכיבים כמו מהות הקשר, הקירבה, ההורות המשותפת וחיי היומיום המשותפים... @}

ואז פתאום נזכרתי בשתי תמונות: אחת של מישהי מהמשפחה שלי, שצולמה מתבוננת בחברה, כשזו התלבשה לקראת החתונה. המצולמת בחורה יפיפיה ו"חתיכה". לדעתה כשצולמה התמונה היא שקלה בערך חמישה ק"ג יותר מהמשקל שהיא אוהבת על עצמה. התמונה השנייה, של מישהי שמשחקת עם הנכד שלה. כשצולמה התמונה היא שקלה בערך עשרים ק"ג יותר מהמשקל שהיא אוהבת על עצמה. שתיהן יכולות להגיע למשקל שהן רוצות, ומגיעות אליו לפעמים, אחרי הרבה עבודה.

הפואנטה היא, שבשתי התמונות, בהן הן עם עודף משקל לטעמן - בשתיהן הן יפיפיות. במיוחד. הפנים שלהן שלוות. תענוג להסתכל, לקבל השראה מההבעה השלווה הזו. הן קורנות, מאירות, נוהרות... הן מדהימות. גם משהו באופן שבו הן מחזיקות את הגוף רך יותר, רגוע, נינוח. לא יודעת מה המשקל ה"נכון" לגוף שלהן, מתי הוא הכי ויטאלי, בריא, ומכאן מושך בצורה העמוקה באמת. אבל בתמונות האלו נראה שמשהו מבפנים טוב להן, שתיהן, מאוד.

(דרומה, את כמובן מכירה את שתיהן). קוראת, אולי הקטע הזה דיבר גם אלייך.

ואני מעתיקה לכאן קטע שמדבר על הייחודיות של כל אחד, לא מהכיוון של אהבת הגוף, אלא של אהבת עצמי, ולדעתי זה מתחבר יופי. מתוך "לחיות מתוך שמחה", סאנאיה רומן מתקשרת את אורין:

"אם הייתם יכולים לראות את עצמכם מנקודת המבט שלי, הייתם רואים את עצמכם כקריסטל עם פנים רבות. כל אחד מכם שונה בתכלית, צירוף ייחודי של אנרגיה. כל אחד מכם יפה, מיוחד וייחודי, כמו כל קריסטל. אתה משקף אור באופן ייחודי, כך שההילה שלך שונה משל אחרים מסביב לך. אם היית יכול להעריך את ייחודיותך, לראות שהנתיב בו בחרת שונה משל כל אחד אחר, היה לך קל יותר להינתק מדעותיהם של האחרים, ולפעול לפי ההדרכה העצמית שלך".

שליחה על ידי קוראת* » 19 מרץ 2004, 16:56

כשאני שמנה, אני מוצאת את עצמי פעמים רבות לא שמחה. לא רוצה לפגוש אנשים שיראו שזה עתה השמנתי לאחר שרזיתי כל כך יפה לפני שנה. אני מרגישה לא טוב עם הגוף שלי, דחוס מאוכל. זה לא רק המראה, זה גם מה יש בגוף מבחינת התזונה. אני מאמינה שאישה לא מגיעה להיות שמנה סתם כך מהאויר. יש ברקע אכילה לא בריאה. אז למרות זאת אני מנסה להגיד לעצמי, לא לשלול מעצמי את השמחה למרות התחושה והמראה. ואולי אז אהיה גם יפה, יחד עם השומן.
הגוף שלי פשוט מרגיש גרוע כשאני אוכלת גרוע ולעיתים אני אינני יכולה לעצור זאת.

שליחה על ידי ענת_ג* » 19 מרץ 2004, 18:54

מיכל מ , כמה יפה הסיפור על התמונות. תודה רבה.

קוראת

עלו לי מחשבות על הנושא הזה בימים האחרונים, בואו נראה אם אצליח לאסוף אותן...

בזמן האחרון, ואולי גם בזכות הדף הזה, התחלתי להודות לגוף שלי בסוף היום. אני שוכבת במיטה ואומרת תודה לפה שלי, שדיבר וצחק ואכל ושתה ונישק, ותודה לידיים שלי שנשאו ובישלו וניכשו והקלידו וניגבו... ותודה לשדיים שלי, שהניקו בנדיבות, תודה לעמוד השדרה שלי שתמך ונשא אותי, לכפות הרגליים, וכן הלאה וכן הלאה. וכל איבר שמקבל תודה נעשה רפוי ומונח, וכולי מתמלאת בהכרת תודה כללית ובהכרת ערך עצמי, שהלוא כל אלה, הם אני.
זאת אהבת הגוף בעיניי, הגוף הפועל, החי, העושה.
אנחנו רגילות לבחון כל הזמן את הגוף כאובייקט: איך הגוף שלי נראה, איך אני נראית בתמונה. להסתכל במראה ולכעוס על השדיים והירכיים והתחת והבטן.
בבית הקודם שלנו היו המון מראות. בחדר האמבטיה ובחדר השינה, כל הזמן התמודדתי עם ההשתקפות. אני עוברת, נעצרת, בודקת, מתבאסת, מסדרת משהו. בבית הזה יש מראה קטנה ונסתרת בתוך ארון הבגדים, ואני מרגישה שהתנקיתי מהתעסקות מיותרת. מי זאת בבואת-ענת שלי הקפואה שעצרה הכול כדי להעביר ביקורת על עצמה? זאת לא אני המשמעותית. לא רואים במבט החטוף במראה או בתמונה באלבום את החיוך הספונטני, לא שומעים את הקול, לא רואים את הבן אדם.
נראה לי שגברים מתעסקים פחות (בהכללה, כן?) עם האובייקט המשתקף הזה. הם תופסים את עצמם כיצור פועל, ואנחנו תופסות את עצמנו כיצור נצפה. מודעות תמיד לביקורת העצמית, ולביקורת של הסביבה.
בואו נאהב את עצמנו כבני אדם דינמיים, שלמים, יפהפיים.
הייתי מסיימת במשפט הזה, אבל אני חייבת להוסיף: הדבר שמסוגל למוטט את הכול, זה למדוד בגד ים בחנות. לוקח לי שבועות להתאושש מהמכה לדימוי העצמי.

ענת, כתבת דברים כל כך יפים @}

זאת אהבת הגוף בעיניי, הגוף הפועל, החי, העושה. - מזדהה, ומתרגשת לקרוא.

אני בדיוק מתלבטת איפה להצמיד מראה בבית החדש , בתוך הארון או מחוץ לו , כמו שיש לנו עכשיו .
מה שענת כתבה עזר לי להחליט - מחוץ לארון .
יוצא שאני רואה עצמי ערומה מספר פעמים ביום וכך כל בני הבית , זה נעים ועוזר בעיני לקבלה העצמית .

אם רואים את הגוף רק מתי שמחליטים (כלומר פותחים ארון ונעמדים מול מראה ) לא רואים אותו מספיק והשינויים מפתיעים , אולי מעוררים אנטגוניזם , אם רואים כל הזמן מתרגלים לשינוי ושלמים אתו יותר .

ואנחנו תופסות את עצמנו כיצור נצפה. מודעות תמיד לביקורת העצמית, ולביקורת של הסביבה.
כמה נכון!

הדבר שמסוגל למוטט את הכול, זה למדוד בגד ים בחנות. לוקח לי שבועות להתאושש מהמכה לדימוי העצמי

כמה עוד יותר נכון!

יוצא שאני רואה עצמי ערומה מספר פעמים ביום וכך כל בני הבית , זה נעים ועוזר בעיני לקבלה העצמית
במבוכת מה אני עומדת לשתפכן במשפט הבא, שאמר לי בני (3.5), כשראה אותי מתלבשת:
"אמא, הציצי שלך נראה לי כמו כנפיים של פרפר".
אני לא עד הסוף סגורה למה בדיוק הוא התכוון, אבל דומני שזה המשפט היפה ביותר שנאמר על דדי, אפילו אם לוקחים בחשבון את אמירותיו של זוגי.

שליחה על ידי דרומה* » 20 מרץ 2004, 22:28

אתן נ-ה-ד-ר-ו-ת!!!!

שליחה על ידי דרומה* » 20 מרץ 2004, 22:43

קרה משהו מדהים בסוף שבוע הזה בנזוגי ואני חווינו הכרה מחודשת בעוצמת הרגשות שלנו ודיברנו והתרגשנו וזה היה כלכך...
כן!!! זה בזכות כל הדף המקסים הזה!
ואני לוקחת את העיצה של ענת בשתי ידיים
וקיבלתי סטירה והארה בעקבות הדף הזה , פרטים בהמשך
מיכלי את ,את,את...

אני, אני... אוהבת אותך

(ותודה יקירתי, וזה בזכותכם כמובן...).

מ י כ ל, כל היום אני מנסה לפענח את הערתו המאירה של בנך, ולדמיין ציצים כמו כנפיים של פרפר, מלמעלה, מהצד...

אח, בגד הים בגד הים... בכל אביב מתעורר בי מחדש החלום המתוק, שאולי הפעם בכל זאת, תוך החודש הקרוב, אהפוך למטר-שבעים-וכמה-שצריך, 90-60-90, שזופה, חלקת עור (כמו שקולולו כתבה, שנגיע אנחנו החטובות קורנות שלמות לבושות מדהים ומסורקות.) - כמו שהייתי כשפגש אותי אהובי ובזכות זה הוא החליט להתחתן איתי, ורק בגלל הלידות התכווצתי בעשרים ס"מ פלוס מינוס, שנדחסו כנראה בשלמות לישבני.

היו לי המון דברים להגיד אחרי שיחתי עם אמבט ים בהקשר של הדף הזה, אבל אז שפכתי מים על המקלדת (ואפילו אין לי את מי להאשים!), ועכשיו אני מנסה לשחזר (וגם תודה לענת גביש שעזרה לי לאזור אומץ ולנסות להתגבר על פוביית הפורום שלי) -
יש כאן די הרבה כותבות שיראות מפני השומן. שהוא דוחה בעיניהן, שרזון מתקשר אצלן עם טוהר וניקיון ושליטה והצלחה.
אני יראה בעיקר מאנורקסיה. ועולם המושגים הזה לקוח ישירות משם. זה עולם המושגים של אנורקטיות. הן רוצות להיות קלילות וטהורות, לרחף באוויר כמו מלאכים. הופס. הן בעצם רוצות להיעלם. או לפחות, לא לחיות - מלאכים כידוע אינם חיים על פני הארץ. המזון, ובעקבותיו גם הגוף, הם רק מטרד, לכלוך, נספח מבאס של הנפש. אלא שבפועל הן נדחפות לעיסוק אובססיבי בגוף ובמזון. השליטה הנכספת היא ממכרת ואיומה ואין לה גבולות. תחושת הכוח שהיא מעניקה היא גדולה, אבל את תמיד רוצה ממנה עוד.
הן גם לעולם אינן מרוצות מגופן או שלמות איתו או אוהבות אותו. הן תמיד נראות לעצמן שמנות מדי. גם כשהן דקיקות כגפרורים. שהרי השאיפה היא להיעלם.
ולכן אני תמיד אעדיף את הנשים הנשיות, שגופן מעוגל ויפה ונעים, והן לא בשליטה אלא בהנאה, מהחיים, מהגוף, מהאוכל, מהארץ.
ולכן אני אוהבת את הגוף שלי היום, עם הקילואים שנוספו לו בכל הריון ולא ירדו, עם הבטן שלי, עם הציצים הגדולים, שמזכירים לי את ההריון, את הלידה, את הילדות, את האמהות, את המהות שלי היום. ואין בי שום רצון להיראות כמו נערה שטוחה ודקיקה שקוראים אחריה ברחוב. שהרי שוב אינני אותה נערה. עכשיו אני אשה, עכשיו אני אם. עכשיו הגוף שלי נושא בשמחה את משקלו, שמעיד כאלף עדים על השינוי בנשמתי.
ולכן הפתרון בעיני, כפי שאמרו כאן לפני יפה כל כך, הוא קודם כל להיות שלמה עם עצמך ולאהוב את מה שאת.
ולשים לב מתי התחושה שלא נוח לנו בתוך גופנו היא תולדה של השקפות חברתיות ותרבותיות שהוטמעו בנו (בתקופות אחרות מושגי היופי היו אחרים לגמרי), או היא תחושה פנימית אמיתית.
ולהעביר לבנות שלנו בעיקר את המסר שהן יפות וטובות כמו שהן.
ולתת להן לאכול. ולהסביר להן למה ברביות לא יכולות לעמוד.

שליחה על ידי דרומה* » 22 מרץ 2004, 20:28

"למה ברביות לא יכולות לעמוד".....מצוין!!!
אבל בנינו אם את ניראת כמו ברבי למה את צריכה לעמוד?! תמיד יהיה שם משהו שיגיש לך כיסא ויציע לך איזה 'דרינק' או טרמפ....

שליחה על ידי חלי_ש* » 22 מרץ 2004, 21:24

אולי מה שאני כותבת עכשיו אמור להכנס לדף מעצבן לראות מסביב או לדף הנשמות הטובות, אך נראה לי נכון לכתוב את זה כאן.
אני בחורה רזה עם גוף נאה לדעת רבים, אבל אני אוכלת המון. תמיד אכלתי המון, ואף פעם לא עשיתי חשבון לכמות ולשעה. אני עוסקת הרבה בספורט, ובכלל, המטבוליזם שלי מהיר מאוד, ובעבר, בימי התיכון אפילו ניסיתי לעשות דיאטת השמנה אך גם זה לא הלך.
מה שמרגיז אותי, ואני נתקלת בזה המון בחיים היומיומיים שלי, זה שיש אנשים שרואים אותי והמשפט הראשון שיוצא להם מהפה זה: מה, את אנורקסית?!?
זה ממש מעצבן אותי, כי אני מאוד אוהבת את הגוף שלי. אני אוהבת את מה שאני רואה במראה, ויותר מזה, יצא לי לחשוב רבות על מה היה אם הייתי בחורה מלאה, איך הייתי מתייחסת לגופי, האם עדיין הייתי אוהבת את מה שהייתי רואה? התשובה היא : כן!!! אהבת הגוף, לדעתי, באה מבפנים, מתוך הנפש. זה בכלל לא משנה איך נראים.
המראה יכול להשפיע בגיל צעיר, בימי בית הספר, כאשר הילדים שמסביבנו אומרים לעיתים מילים קצת קשות, מילים שהיו מתחרטים עליהן לו היו נאמרות בגיל מאוחר יותר. לדעתי בגיל צעיר למראה יש משמעות חזקה יותר.
לכן, כשאומרים לי משפט כזה, אני מיד אומרת שאני אוהבת את הגוף שלי בכדי לעולל לו את זה.

לילה טוב , כתבת מקסים (כרגיל), @}
חלי ש וגם לילה נשמעות כבר במקום די מבורך של קבלה ושלמות עם הגוף, וזה נהדר, חלי, התעלמי מהנשמות הטובות, זה נובע מחוסר שביעות הרצון שלהם מעצמם כמובן.
ולגבי השפעת אהבת הגוף מגיל צעיר, אני מסכימה איתך שהיא גדולה, בעיקר אם בבית לא אומרים ומראים שהגוף של הילדים מושלם, אז באמת השפעת הסביבה עלולה להיות קטלנית כשאין שורש\בסיס חזק ואיתן של ידיעה שהגוף שלהם מקסים.
שמעתי את בתי (בת 5) אומרת לחברתה, איזה בטן גדולה ויפה יש לך (תוך כדי ליטוף), ומרימה את החולצה שלה ואומרת : תראי גם לי יש בטן גדולה ויפה.

וד"א אני מוכרחה לציין בבושה שלא הבנתי את הקטע עם הברביות זקוקה להסבר להסבר שנתת לבתך.

לילה טוב, וואוו, טוב שהתגברת על הפובייה. ועל המים כמובן

אני אוהבת את הגוף שלי היום, עם הקילואים שנוספו לו בכל הריון ולא ירדו, עם הבטן שלי, עם הציצים הגדולים, שמזכירים לי את ההריון, את הלידה, את הילדות, את האמהות, את המהות שלי היום. ואין בי שום רצון להיראות כמו נערה שטוחה ודקיקה שקוראים אחריה ברחוב. שהרי שוב אינני אותה נערה. עכשיו אני אשה, עכשיו אני אם. עכשיו הגוף שלי נושא בשמחה את משקלו, שמעיד כאלף עדים על השינוי בנשמתי. - הייתי מגריינת, אבל אני פתחתי את הדף... מקסים לדעתי @}

חלי, ברוכה הבאה.

ומאיה, אני אוהבת את התזכורת, להגיד לקטנים שלנו כמה הם יפים. זה הרי בא מתוכנו, רק צריך לתת לזה לצאת... וגם לגדולים. וגם לעצמנו...

לילה טוב - מילותייך מעוררות השראה.
מיכל מ - אז אני גריינתי.

ברביות - כל המבנה שלהן לא מאפשר להן לעמוד - רגליים ארוכות מדי, חזה גדול מדי, או בקיצור חוסר פרופורציות וגוף לא אנושי. את הבת (שנה+) שלי זה מאוד מתסכל, ואז מייד אני מתחילה להרביץ בה תיאוריות פמיניסטיות למתקדמים.
אבל האמת היא שגם הבובות הרגילות די מתקשות לעמוד, ולזה אין לי כל כך הסברים. חיות צעצוע בעלות ארבע רגליים דווקא עומדות נהדר. אולי זה עניין של שיווי משקל? מישהו?

ותודה לכולן. זה בנפשי.

שליחה על ידי חלי_ש* » 23 מרץ 2004, 23:53

לילה,
אולי זה עניין של שיווי משקל? מישהו?
אני חושבת שזה מפני שהפלסטיק שהן עשויות ממנו (תרתי משמע) קל מדי...

מיכל מ, תודה!

כשאומרים שברביות אינן יכולות לעמוד מתכוונים לא לבובה, כי אם לזה שהפרופורציות של הבובה אינן אנושיות. שאם ברבי היתה אישה בגודל אמיתי הפרופורציות שלה כל כך מעוותות שלא הייתה יכולה לעמוד כי כפות הרגליים מזעריות, הרגליים ארוכות מדי, המותניים כל כך צרות שלא היו נושאות את המשקל של החזה הענק, וכן היא צריכה להיות בגובה של כ-2.5 מטר (לפי גודל הראש, לדוגמה.)
בטח יש על זה טונות של חומר באינטרנט.

וגם אין לה פטמות. לברבי. קראתי איפה שהוא שאסור בתכלית האיסור לצייד אותה בפטמות. הציצים שלה הם לגמרי למשחק ולא לעבודה שהציצים נועדו לעשות. אני מכריזה על חרם ברבי! בזאת היא מצטרפת לרשימת הדברים שלא נכנסים אלי הביתה. אצלנו יהיו רק בובות עם פטמות, כרס של אחרי שתי לידות, טוסיק ראוי לשמו ושיער שחור בלי פן. הבנות יוכלו להלביש אותן במכנסי טרנינג שעבר זמנם וחולצה לא תואמת.

<קולולו חזרה עם מצברוח שמח ורוצה להגיד שחשוב לא לשכוח להביא קצת צחוק ושמחה לגוף מידי פעם>

קולולו, את גדולה.

תכניסי, תכניסי את הברבי, הן בדרך כלל גוזרות לה את השיער, מנתחות לה את הגפיים ומקשקשות לה על הפנים. מה שיותר מביש בעיני הוא המחיר. יחי סינדי, מינדי ורינדי, שלוש בעשר.

שלום לכולן. קראתי את הדברים שלכן ואני רוצה להוסיף משהו. הערב היה בטלויזיה ריאיון של קובי מידן עם בחורה שנפגעה אנושות בפיגוע לפני כשנתיים. הבחורה הזאת התמודדה עם סבל בל יתואר במשך כל הזמן הזה, כוויות ב70% מגופה, ועתידה לעבור עוד עשרות ניתוחים לשיקום. היא היתה נערה יפה לפני הפיגוע והיום אישה צעירה, מצולקת ופגועה, אבל מאופרת, עם שיער מטופח ומשקפיים מתאימים. יש הרבה נועם במראה המטופח שלה. היא מנסה לקום בבוקר ולחייך לעצמה בראי. היא מנסה להחזיר את הנשיות שנדחקה, והדבר היפה ביותר אצלה בעיניי הוא החיוך והקבלה את עצמה היום, עם הרבה קושי בגלל התגובות הראשוניות של הסביבה. אפשר רק לדמיין את מה שעובר עליה.
כולנו כאן במצב משופר לאין ערוך: בריאות, שלמות, מלאות מדי או רזות מדי. הגיע הזמן ללטף את הגוף הזה הבריא. יש הרבה סיבות פתולוגיות לשומן או לרזון, ומי שלא שם צריכה צריכה להודות על כך.

וכפות הרגליים שלהן מוגבהות כך שהן כאילו על עקבים גם אם הן יחפות (מה שקורה באמת למי שהולכת הרבה על עקבים, הגידים מתקצרים וכף הרגל משתנה בהתאם).

ובת השנה+ שלי דווקא יונקת מברבי בהתלהבות רבה.

<אמא של לילה זה עתה קנתה לנכדתה הבכורה ברבי ב-230 (!) ש"ח>

רק לציין שההודעה קודם אינה שלי.
כלומר - יש לפחות שתי עוברות אורח בפורום.
אולי יש שבט שלם.
גורו לכם!

מצטערת לט ידעתי שיש כבר "עוברת אורח". לא אקרא יותר כך לעצמי.

ויויאן, תודה שגריינת... כך חזרתי על המשפטים האלו, שחוללו בי איזה שינוי מבורך. תודה, לילה.

וברוכות הבאות למצטרפות אל דפנו הצנוע...

חברה שאלה אותי לא מזמן למה בכלל חשוב לי לאהוב את הגוף שלי, והכריחה אותי לחשוב על המושג הזה...
אני לא מוצאת קדושה ב"אהבת הגוף" (בכלל, מושג הקדושה זר לי...). אבל קשה לי להיות אדישה כלפי משהו שהוא כ"כ אני...

החלטתי להפסיק לשנוא את הגוף שלי, ועכשיו- כבר יותר משנה- שאני מנסה להבין איך עושים את זה...

בהתחלה- השתמשתי ב"טריקים". הצבתי בחדר מראה נטוייה- הכל נראה בה ארוך ודק (לא באופן מעוות. רק קצת...). כך, אני תמיד יוצאת מהבית בהרגשה שאני נראית טוב... (השנאה שלי לאידיאל הרזון- היא ראציונלית. אבל כשאני רואה נשים רזות- הן עדיין נראות לי יפות... אז זה רק שלב בדרך, אבל בינתיים המראה הזאת עוזרת לי לאהוב את עצמי...).

והחלטתי שאני לא עושה דיאטה... זאת נשמעה לי בהתחלה החלטה פשוטה כזאת, טבעית, וזכרתי שאף פעם לא הייתי "טובה בדיאטות" (כלומר- תמיד נשברתי אחרי כמה שעות/ימים). אבל זה נורא קשה לי- כי זה אומר לא רק "לאכול כשבא לי ומה שבא לי", אלא גם להפסיק לחשוב דיאטה (כמה אכלתי, כמה קלוריות יש בזה, איך אני אפצה על זה בארוחה הבאה... וכו'). אז ההצלחה באה לי בתקופות. לפעמים אני מצליחה לחשוב בריא, ולפעמים (כמו בתקופה האחרונה) זה מקבל מימדים של הפרעת אכילה- ואני חושבת באובססיביות על אוכל (לא רק במובן של לאכול אותו. חושבת הרבה על מה שאכלתי אתמול, ומה שאוכל בארוחה הבאה, ומה שבריא לי, ומה שמשמין לי וכו'... זה לא נשמע רע. אבל זה כל הזמן נמצא בתודעה שלי- וזה כבר מרגיש לי לא נכון...).

ואני משחקת משחקי עירום. בעיקר- עירום מול אחרים... לומדת לא להתבייש בגוף..

לפני כמה שבועות הצלחתי להגיד בקול רם- בפעם הראשונה- "אני חושבת שאני יפה".
ואני כ"כ גאה בעצמי!

שליחה על ידי תמר_ס* » 09 מאי 2004, 21:48

שני שני, סחתיין.
לדעתי וממה שעובר עלי לאחרונה המון המון המון תלוי באוכל שלנו.
בריא=עושה לך להרגיש טוב=עושה לך לאהוב את עצמך. פשוט. ממש פשוט.

תמר מה זה בריא, כלומר את יכולה לפרט מהו אוכל בריא שעושה לך את הטוב הזה?

<טובי משתעשעת בפעם האלף ואחת ברעיון שהיא תתחיל לאכול בריא...>

שליחה על ידי תמר_ס* » 15 מאי 2004, 22:30

פירות וירקות אורגניים, עם טעם אחר לגמרי ממה שהייתי רגילה אליו כל החיים.
הנה, נותנת לך דוגמא- בשבת עשיתי סלט תרד, היו אצלנו אורחים, אף אחד לא טעם, כ"כ הגעיל אותם עצם הרעיון שיש שם סתם עלים שאפילו לטעום גזל מהם יותר מדי אנרגיות, רק סבתא שלי טעמה

. ואני פשוט ישבתי והתמוגגתי ונהניתי. עושה לי טוב, לא יודעת להסביר.

הממ, אבל כמה זמן לקח לך להתרגל לשינוי? הרי בכל זאת... שנים על גבי שנים של הרגלים.

שליחה על ידי תמר_ס* » 16 מאי 2004, 08:05

שום זמן. לא הפסקתי מתוקים, אפילו לא ירדתי בכמויות/-:.

ואחרי השינוי המזערי בפירות וירקות כבר השתפרה לי ההרגשה. לא יודעת אם זה משהו פיסי.

אפילו לא ירדתי בכמויות
למה את עושה פרצוף כזה?
(אני שואלת כי זה נראה כמו מישהי שנורא מבואסת מזה שהיא לא יורדת בכמויות למרות שהיא נורא רוצה, קשור בד"כ לעודף משקל...)

שליחה על ידי תמר_ס* » 16 מאי 2004, 11:29

נורא רוצה ולא מצליחה. ואם חשבתי שלהוציא שוקולדים מהבית יעזור-טעיתי. אני הולכת לשכנים....
וברור לי שזה הרגל, ברור לי שאחרי שבוע של גמילה אני כבר לא אצטרך את זה כל כך. רק צריך להתחיל. מבואסת כי זה מגעיל אותי, עושה לי רע. ומה אני עושה כשרע לי מרוב שוקולד? אוכלת עוד 2 שורות.

ומה אני עושה כשרע לי מרוב שוקולד? אוכלת עוד 2 שורות
כשתמצאי פתרון תגידי לי.
שוקולד, ומיצתפוזים..

בעיני יש 2 אפשרויות:

1) שוקולד חרובים
2) להמשיך לאכול בלי רגשי אשם. כנראה הגוף שלך צריך את זה

התמכרות לשוקולד - יש לה כמה סיבות
חלק מהן קשור לחסרים תזונתיים, וחלק למצב נפשי

אפשר להיגמל!

ועוד משהו חשוב - רוב מי שמכורים לשוקולד, גם אלרגיים אליו - ואז לוקחים עוד שתי שורות

<נאוה, מכורה כרונית יודעת ששוקולד זו התמכרות קשה>

נאוה זה נכון העניין עם האלרגיה לשוקולד.
אני לא יודעת לאיזו אלרגיה התכוונת, אבל לי יש בעיה של ממש. בכל פעם שאני אוכלת שוקולד יש לי בחילות מטורפות אח"כ. זה קשור לדלקת בקיבה שדוחה כל מאכל שומני/סינטטי/מעובד וכו'.

לפני חודש החלטתי שדי( נו אז החלטתי...) התחלתי דיאטה (אז התחלתי...) אחרי 4 ימים עבר לי הרצון למתוק של שוקולד כי שאר מתוקים כן אכלתי, אחרי שבוע כבר שכחתי שקיים דבר כזה, אחרי שבוע וחצי לא הבנתי איך יכולתי לגעת בגוש השומן החום הזה (תודו שזה נשמע מגעיללל ככה). אממה, הגיע יום העצמאות והתחלתי לאכול קצת סלטים ובשר וכאלה מחגיגות על האש המפורסמות, וככה איך שאני מנשנשת, אחרי יומיים אני קולטת שזה כבר לא נישנוש ושחזרתי להרגלים הנוראיים של פעם. ועדיין - לא חשקתי בשוקולד! רק אחרי שבועיים מהיום שכבר "שברתי " את הדיאטה ואכלתי הכככל, חוץ משוקולד, התחלתי לאכול שוקולד, וממש סתם, משיעמום וכי לא היה דבר אחר מעניין לאכול...
קיצור, זה מראה שזו באמת התמכרות. נקודה. וזה אפשרי לצאת מזה.

רק שטובי שוב לוקחת עוד קצת את הזמן...

.

שליחה על ידי תמר_ס* » 18 מאי 2004, 10:59

בגוש השומן החום הזה
באמת נשמע דוחה. אבל אני כל כך אוהבת אותו שאפשר להתעלף.
צריך להחליט וזהו.