מלים הורגות יומן קריאה

[אמא_קטנה*]

הי רקמה,
מה שלומך?
אני באותו מקום כמוך... אלימות מילולית ותעתוע לסירוגין... משפטים שלמים דומים אצל בעלך ובעלי- התה כשאני חולה, ההסברים המבולבלים והמבלבלים על איך להגיע למקומות, הסירוב "לעשות סיבובים" כדי לקחת את הילד לאנשהו, חוסר הבהירות לגבי שעות פגישה ומקומות פגישה...
מזדהה ומחזקת אותך בכל אשר תבחרי....

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דוקא יש לי סיפור אופטימי לכבוד שבת, ראשיתו בתקרית מבאסת וסופו בהתחלה חדשה.
בוקר אחד הייתי צריכה להפריד את צרור המפתחות (למסור מפתח של הרכב שנגרר לתיקון). יצאתי מהבית למסור אותם, וכמובן ששכחתי את המפתח של הבית...יצאתי בלי תיק או ארנק, רק סלולרי.
צלצלתי לבנזוג, כדי לקחת ממנו מפתח (כשהאופציות הן שיצא רגע מהמשרד להקפיץ לי מפתח על האופנוע או שאקח מונית אליו, והוא יצא דקה ישלם ויביא לי אותו). מרחק הנסיעה בינינו בין 7-10 דקות, תלוי בכלי הרכב.
א- שכחתי את המפתח של הבית בפנים..
ה- כל היום הזה סובב סביבך! אני לא יוצא מהמשרד עכשיו!
א- מה?! מה הקשר?! טוב. אין בעיה, שלום. אני אסתדר בעצמי, תודה.

התחלתי ללכת לכיוון המשרד ברגל. יש פארק עירוני רחב ידיים ומוצל בדרך, ברזיות...40 דקות הליכה זה בריא, לא?

שלח לי הודעה שהוא מסע אלי. עניתי לו שאני לא שם, שלא יצא. ידעתי שיש בגינה חברה עם פעוט שתלווה לי כסף לנסיעה חזור באוטובוס. לא רציתי להסתמך עליו במאום.
הסוף הטוב בדרך...

[רקמה*]

הגעתי למשרד אחרי הליכה בה בכיתי, התעצבנתי, נרגעתי, פרקתי.

אני זיהיתי איזה דפוס אצלו, מתי הכעסים מצטברים (משהו שקשור להרגלים שלו ולחץ מסויים- לא מפרטת, אבל "עליתי" על משהו...). התעצבתי לגלות שכך הוא- ז"א שהרבה זמן לא היה שום דבר, ההיפך- וברגע שהסיטואציה המלחיצה הופיעה (והיא עלולה להופיע בערך אחת לחודש, ולהעיק עליו כמה ימים- זה נשמע כמו PMS. יש בזה משהו ) ממש יכולתי "להריח" את העצבים שלו נבנים.

זה מאכזב ומעצבן (וגם מעציב, לגביו כאיש שאני אוהבת) להבין שסבל שלי ממנו כרוך במשהו טכני שהוא לא מתגבר עליו.

חיכיתי שיתפנה בלי לדפוק ולקטוע את הפגישה שהיה בה. כשסיים ביקשתי את המפתח, והוא שאל איך הגעתי ורצה לתת לי כסף "שיהיה לי בכיס". אמרתי לו בנון שלנטיות שהגעתי ברגל, ואני לא צריכה כי יש לי כסף לחזור. (אגב, באמת לא דרמטי, אני אוהבת ללכת מדי פעם מרחק כזה ברגל וגם לשלב תחבורה ציבורית- כשצריך להגיע למרכז העיר אני מעדיפה לא לחפש חניות אם אני לא חייבת). הוא לא האמין. הראיתי לו מטבע של 10 שקלים. הוא התעקש שאקח כסף, אז לקחתי אותו יחד עם המפתח והנחתי אותו מיד בחזרה על השולחן. "לא צריכה כלום ממך, תודה. הסתדרתי". ויצאתי משם חזרה.

בחזרה מהאוטובוס שלחתי לו מייל שאני אוסיף חלקים ממנו כאן. חשבתי שלא יקרא אותו בכלל:

"בכל פעם ש- - - - העצבים יוצאים עלי.

מתעצבן עלי כשאני בטלפון עם הביטוח, -- - בלי פרופורציה לכלום שאני מתקשרת במצב בעייתי. (אגב לא ביקשתי ממך לצאת מהמשרד. יכלו להיות הרבה פתרונות שונים למצב).
אבל אי אפשר לחשוב באמצע התקפת זעם. (אם לא הבנת למה הספר היה מונח על השולחן.)

אם לא ברור לך מה פגע בי- אז אני כותבת כאן:
להעביר ביקורת דוחה, מקטינה ומעליבה כשאני בסה״כ לא מרוצה בעצמי מהעניין זה כל כך לא חברי, לא הוגן, לא אוהב.
להגיד בטון מגעיל ״כל היום הזה סובב סביבך״ וכו זה לא קשור אלי, או לסיטואציה. זה פשוט דרך שלך לשחרר עצבים.
וזו דרך שלצערי חוזרת על עצמה המון המון.
ונמאס לי לחיות ככה עם בעל שאוהב אותי כל עוד - - - - לא מגיע לי יחס של שק איגרוף.
ואם אתה חושב שזה לא קשור לזה, אדרבה- לך תטפל בעצבים שלך. ספורט, פסיכולוג, יעוץ ביחד מה שנראה לך שיעבוד. ואם אתה חושב שגם לי יש בעיות, סבבה. בוא נלך לטפל יחד בזוגיות שלנו.
אני אוהבת אותך. אני לא מוכנה לספוג יחס כזה יותר מהאהוב שלי. אתה לא שם לב בכלל כמה נזק זה עושה- זה שאתה מרשה לעצמך לצעוק, להשתלח, להשפיל - אפילו ליד הילדים.- - -נבהלה ממך פעם שעברה. - - - - אתה חייב לשים לזה סוף"

הלכתי הביתה לנוח. והוא ענה לי שהוא אוהב אותי המון ושאני חשובה לו. והציע שנקבע פגישה לטיפול

???? הייתי בשוק. שמחתי (מי שקוראת כאן יודעת שבאופן הצהרתי הוא לא היה מוכן לשמוע על טיפול ו"קשקושים פסיכולוגיים"..). אבל גם חשבתי... אולי הוא "רק אומר" ולא לוקח אחריות. עניתי לו: טוב בוא נחפש...

בדיעבד שמעתי שהוא פנה לאבא שלי, שמצוי בתחום, וביקש ממנו שימצא לו מטפל זוגי טוב. לא פירט למה, אבל ברור לי שהיה כאן תהליך של הפנמה. הארה מסויימת. אני יודעת שהוא קרא חלקים מהספר (על התקפות הזעם) וכנראה שמשהו במילים שלי, יחד עם ההתעקשות העדינה שיקרא את הדברים חילחל.

אני נותנת לו לחפש, להתחייב. אולי להתחיל אפילו משהו לבד (מבחינת טיפול).

זה כל כך טוב ההכרה שלו בעניין. גם אם זו רק התחלה. מכל המכלול של התכונות שלו, הוא מאוד יסודי כשזה נוגע לפתרון בעיות. אני מקווה שהתחלנו פה משהו חדש.

הרבה בזכות התמיכה כאן, וכל הקולות שליוו אותי וחיזקו אותי.

חוץ מזה- אחר כך היתה אווירה נעימה בבית. שנינו טיפלנו בילדים, אוכל, כביסות ניקיונות, במקביל. אף אחד לא הסתגר בד' אמות. הכל היה "מאוורר" ולא טעון, בניגוד לתחושה אחרי תקריות קודמות.

מאחלת לכולם שבת שלום ושלום בבית (בכל הרכב שהוא)

[תפילה_לאם]

זה כל כך טוב ההכרה שלו בעניין.

הכל היה "מאוורר" ולא טעון.

איזה שינוי! איזה יופי! בהצלחה רבה וכל הכבוד לך!

שבת שלום ושלום בבית

[פלונימית_אלמונימית*]

מאחלת לך מכול הלב שתצאו לדרך החדשה הזאת ותגיעו לתוצאות! ממה שתארת כאן נראה שפניה אליו לא ישירות, אלא בכתב, משיגה יותר תוצאות כי את כאילו מוציאה את עצמך באיזה אופן מהתמונה ונותנת לטקסט לדבר. ואם זה כך אז זה יש לכך משמעות... שצריך להתעמק בה. גם הקטע שתארת שגלית איזה דפוס אצלו, זה חשוב מאוד כי תוכלי בעתיד לבחון את הדפוס הזה בדיוק ואיך הוא מגיב. בתקווה שיחול שינוי! שיכול לבוא רק ממנו. אנא תזכרי את זה שהשינוי צריך לבוא אצלו מבפנים. עם דגש על הפנמה. לצערי אני אומרת זאת מנסיון שהשינוי אצלו היה רק בחלקו פנימי והיתר "כדי לרצות" אותי וכמובן זה לא עבד. ודי מהר נפל לדפוסים הישנים והבטוחים...ואני נפלתי איתו כי פיתחתי ציפיות (המכשול הכי גדול). ושוב - בהצלחה!

[ציל_צול*]

רקמה יקרה, זה בהחלט מעורר אופטימיות. אני שמחה איתך בחוויה הטובה והמכבדת שקיבלת.
מחזיקה אצבעות לשינוי של ממש.

[קוראת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רקמה, גם אני
מחזיקה אצבעות לשינוי של ממש.
וגם אני כמו פלונימית מבקשת
תזכרי את זה שהשינוי צריך לבוא אצלו מבפנים.

ועדכני אותנו.

[רקמה_ססגונית*]

הי. אפתח פה דפבית בקרוב.

מעדכנת וכו

מצאנו מטפלת זוגית ונפגשנו איתה פעם אחת, ונמשיך. הרגשנו טוב עם המטפלת, אני לא פתחתי עדיין את העניין בצורה חדה. דיברתי (דיברנו) על התקפי כעס, הוא גם העלה דוגמאות- טונים גבוהים, איומים של "לצאת מהבית" וכו. שמחתי שגם עלו דוגמאות ממנו כי אני לא רוצה ליצור מצב מאשים. לא אמרתי עוד את המילה" אלים", אבל אני רוצה להעלות את זה פעם הבאה/ בפעמים הקרובות בצורה ברורה. דיברנו גם על "צלילות" שלי למקומות של פסימיות, עצב שהם קשים לו. הוא דיבר על המקום של כעס, שאצלו זה האיזור היחיד של איבוד שליטה. שהוא מודע אליו, אבל בחוסר שליטה.

אנחנו קצת מתחככים לאחרונה סביב נושאי הלידה (אני רוצה לידת בית, מוכנה להיות מס שעות מוגבל בבי"ח בפתיחה מלאה+לידה ואח"כ ללכת, אבל לא רוצה ממש. הוא פחות או יותר מסכים עם התרחיש- אבל בגלל שמצאתי מיילדת מוסמכת שמוכנה לשתי האופציות, אני רוצה שיעמיק את המידע שלו בנושא, שאולי יפתח למקום אחר- קרי: אולי יבין את הסיכונים לאשורם, וירגיש בנוח עם הנחת עבודה של לידה בבית, ופינוי לבי"ח רק אם ירגיש לא בנוח במהלכה...).

באיזה חצי ריב הוא אמר משהו בסגנון של "מה את רוצה? שאני אגיד שאני פשוט לא מוכן לזה וזהו?"... זה דוקא גרם לי להבין שמקסימום אני זו שיכולה להגיד כזה דבר (הגוף שלי הלידה שלי וכו') אבל אני לא משתמשת בוטו שכזה. ...טוב נו. זה ריב סביר.

אני חושבת שאכתוב כאן תחת הכינוי, ואפרד מהדף לשלום בינתיים.

שבת שלום

[רקמה_ססגונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מבולבלת. מצד אחד ההתנהגות והדפוסים השתנו והתעדנו. אני חווה יחס מכבד יותר, וגם אם יש חילוקי דיעות הכל בסדר מבחינת המוזיקה של הדברים. מצד שני דובר בטיפול על ריבים ועל הרצון של כל אחד שהשני יבין אותו, והרגשתי זיוף. אני עוד לא שם במקום שמבקש הבנה. אני מבקשת בלי השפלה. הרגשתי שהמטפלת מדברת על משהו ״נורמלי״ וטריוויאלי...שני אנשים שמסלימים עמדות. זה לא הסיפור שלנו, שלי.
אוף. אני לא יודעת מה אני רוצה בעצם

[ציל_צול*]

רקמה יקרה,
אולי מה שאת רוצה זה שהקול שלך יישמע? במלואו? בלי להשתיק יותר שום דבר, עכשיו כשמנסים לתקן. בלי שהתיקון ישחזר את אותה הבעיה שממנו התחלתם.
ברוב התהליכים שבהם בני זוג כמותכם יושבים כ"שווים" זו הבעיה הראשונה שעולה. את תמצאי את זה גם בגישור וגם בטיפול. מי ש"חזק" סוחב אחרי הצרכים שלו את התהליך ויכול בקלות לסובב אותו לנוחיותו. זה התפקיד של איש/אשת המקצוע להיות עירני/ת לזה ולהניח את הדברים על השולחן.

ברוב הטיפולים הזוגיים שאני מכירה יש מקום גם למפגשי אחד על אחד. אולי אפשר להבהיר את הדברים במסגרת כזו.
זו נקודה חשובה מאוד ואם תדלגו עליה סביר שתמשיכי להרגיש כך וזה ילך ויחריף.
את אשה אמיצה ועוצמתית. אין סיבה שהקול שלך לא יישמע בהקשר הזה.

[בשמת_א*]

הי רקמה
קראתי רק את ההודעות הממש-אחרונות.
המממ, את יודעת שרוב המטפלים אינם מבינים בסוגיה שאת מתמודדת איתה ואינם מסוגלים להתמודד איתה. היא מחוץ לתפיסתם ולהבנתם.

באתי כדי להגיד שאני חושבת עלייך הרבה אבל האמת, כתוצאה מתגובה קשה שלי לדברים שנכתבו פה בדף, לתפיסתי ולהרגשתי - מתוך חוסר הבנה תהומי וטעויות חמורות ומזיקות (אותן טעויות שרוב המטפלים עושים כאשר הם פוגשים זוג עם בעיית אלימות מילולית, רגשית ונפשית).

גם אני בן אדם ואין לי מאגר בלתי נדלה של כוחות להתנדב ולהשקיע כאשר אני מרגישה שאלמונים באים לתקוע מקלות בגלגלים מתוך אג'נדה פרטית שלהם וללא התייחסות למי שבו מדובר.
אז מתנצלת בפנייך. מקווה שיהיה לי כוח לחזור ולקרוא ולהתייחס. כרגע, אין.

אולי אם תפתחי דף על ההתמודדות החדשה עם השינויים והטיפול, תזמיני אותי להיכנס אליו.

[רקמה_ססגונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה בשמת. את לא צריכה להכביר מילים... גם אני שיחררתי את הדף הזה קצת כי הוא היה לי צורם ומקשה לעיתים. קשה להיחשף, כלפי עצמך קודם כל.
אנחנו גם התחלנו דרך של טיפול, ורציתי קצת שקט ובהירות בשביל ״לבוא נקי״...
אני אכתוב תחת הניק שלי כשאמצא מילים זמן וכוח. תודה

[קוראת*]

אלמונים באים לתקוע מקלות בגלגלים מתוך אג'נדה פרטית שלהם וללא התייחסות למי שבו מדובר.

בשמת היקרה והחשובה, האם את מתכוונת לדברים של יערה? כי אותי הם פשוט הטריפו, ממש הוציאו אותי מהדעת. כל תפיסות החמלה וכו' נראות לי בדיוק

חוסר הבנה תהומי וטעויות חמורות ומזיקות (אותן טעויות שרוב המטפלים עושים כאשר הם פוגשים זוג עם בעיית אלימות מילולית, רגשית ונפשית).

רקמה, כשתעדכני, אקרא בשמחה!

[בשמת_א*]

[רקמה_ססגונית*]

אכתוב לך גם בדפבית, בשמת. את לא צריכה להתנצל. בודאי שלא בפניי. אני מרגישה נעזרת ונתמכת ולו רק בגלל שפתחת פה דפים בנושאים הקשים האלה, ועמדת בפרץ פעם אחר פעם, והארת לי ולאחרים במילים שנכתבו במשך שנים. זה לא יאומן שבכלל you still give a damn. אם להיות נחרצת. יצרת לי מקום לגיטימי להרגיש נכון ולא להתעקם. תודה תודה תודה.

יש פה ריבוי והצפה של מקרים. אני מזהה את עצמי בחלק מהמקומות, וזה קשה. כי אולי כן? אולי לא? המאמר מהאתר של ד"ר איירין (בדף האחות סימני התעללות בזוגיות ) פשוט ממחיש מצד אחד כמה תוויות הן חלק מהתהליך, כמה קשה לשהות בתוכן.

אני? חיה עם מתעלל? מתעללים בי ?
לא. זה הסטאז' שלו. ההריון שלי. "עייפות החומר". התפרצויות כעס. לא עישן כמה ימים...

אני מעדכנת גם כי היתה עוד "תקרית". אני אפתח דף ברגע שאכתוב לעצמי טיוטה של מכתב שהייתי רוצה לכתוב עבורו, עבור האיש שאני חשה כי הוא בוגד בי. המילה בגידה לא מתייחסת לפיזי (אולי? אבל זו לא המהות בכלל ). נראה לי נכון לעדכן "תקריות" כאן, למען יראו וייראו את הדינמיקה. יש גם כל כך הרבה הצפה בנושא- בינתיים נמנעת מלפתוח דף. מצד שני- אני אכן בתהליך טיפולי כלשהו. אמנם אני לא כל כך שלמה איתו, והוא בחיתוליו (בפשפושיו. )אבל אני מבהירה שזה יותר מקום משתף מאשר מקום של לשמוע עיצה, כרגע.

יום רביעי 4.12

(יש לי תור לסקירת מערכות. היה ידוע לשנינו כבר הרבה זמן. שאלתי אם רוצה לבוא. אמר שיבוא. שאלתי גם יומיים לפני. אמר שיבוא. בבוקר אמר שלא יבוא. התאכזבתי מעט באותו רגע. לא פתחתי את הנושא)

מעיף מבט בכיור, כועס עלי כי לא אמרתי להורי לא לשטוף כלים למרות שסיכמנו שאף אחד לא ישטוף כלים חוץ מאיתנו (הבהרה: הכיור שלנו נסתם בקלות, והוא זה שנאלץ לפתוח סתימות מדי פעם- מעשה לא נעים, לכן ביקש ממני שאקפיד על כך. ערב קודם הורי עזרו לי עם הילדה- יצאתי בערב לאנשהו והוא בלימודים, הורי ואני עם הקטנה אכלנו יחד ארוחת ערב, מקלחת לקטנה וכו'. חנוכיה, לביבות שאמי הכינה- ערב נעים, זורם, לא שמתי לב, התפנקתי קצת, עשיתי לילדה אמבטיה אחרי ארוחת ערב כך שאמי "נשארה לבד עם הכלים" לדקה או שתיים...מה גם שאני שטפתי חלק מהם ככל שזכור לי). יכלתי להסביר. לא היה נראה לי מתאים. עשיתי 1+1 (כיור סתום? בלילה עם קמח וחתיכות תפו"א? יכלתי לנהוג במשנה זהירות?) ואמרתי סליחה. זהו מילה אחת, חשבתי פשוטה ונכונה. כי בת'כלס זה "ריב" לגיטימי כן? שכחתי אז התנצלתי.

....

המשך בווליום, צעקות. המילה "מטומטם" נזרקה לאוויר (לפחות המעשה, ולא אני. יש התקדמות). כל זה שהתוכי הקטן מסתובבת בינינו ואומרת "אבא צועק" ו"מטומטם".
חזרתי שוב בתקיפות "ביקשתי סליחה. אני מבקשת שתוריד את הטון ולא תגיד את המילה הזאת". הוא המשיך עוד כמה מלמולי כעס שלא הקשבתי להם ויצא למרפסת (חדר העישון)
בינתיים תוכי אומרת לי : "אבא צועק". "הוא קצת צועק כי הוא כועס עכשיו"- אני מנסה (בשגגה? באינסטינקט?) לרכך. לבאר. היא מאוד עסוקה ברגשות כעת. התוכי אומרת "אני לא צועקת הרבה. רק קצת".
להתעלף ממנה. "מותר לכעוס. לא צריך לצעוק הרבה" (מחבקת אותה. עכשיו תגידי ביי לאבא ונלך לגן- סה"כ אני צריכה להגיע לסקירה...)

(הסקירה לא מתבצעת בכלל. הרופא שלח אותי בלי הפנייה מסודרת. הרופא המקבל מחליט מצידו שאני "הריון בסיכון" ולא מוכן לבדוק אותי. אני עסוקה חצי יום בתיאום בין מרפאות ונהלים, ונאלצת לשמוע שוב ושוב מכל אחות ופקיד את דעתו האם אני הריון בסיכון או לא. שתי הפלות מסיבות שונות, לידה תקינה אחת. אבל העבר רדף אותי באותו יום. יום חרא לכל הדיעות)
מספרת לו בדמעות בצהריים מה קרה (הוא לא צלצל לשאול איך היה). אין תמיכה. כאילו לא חלק איתי הסטוריה.
(טעות שלי: אני לא זועמת על כך ומעירה אותו מהתרדמת במקום. אבל אין לי כוח לבקש, להיות בעמדה מבקשת רעות וחברות (REOOT). ונראות
אני משוחחת עם חברה קרובה, פורקת. אחרי השיחה חושבת לעצמי. יאללה. לא שווה ריב, וגם לא צריך שיעשה טובות ויתקרבן לי על סתימה. גם לי יש בתחזוקת הבית רגעים בהם אני מרגישה "קורבנות" ומרימה עצמי משם- נניח כשאני מנקה "קישוט" אקראי בשירותים, מוצאת חולצה שכיבסתי ולא נלבשה בסל הכביסה. כאלה. מרימה טלפון לאינסטלטור ומבררת כמה יעלה ביקור לפתוח סתימה. תעריף חג. מסכמת איתו שנראה מה קורה הערב ונדבר מחר.)

בערב אני מכינה משהו מהיר לארוחה, יש שקט בבית חצי רגוע- חצי silent treatment שלו. (עונה בלאקוניות. לא מביט. מהימים בהם בעבר הייתי בוחרת ללכת על ביצים. היום אני מבינה שזו בחירה שלו, אבל נותנת לו מרחב "לפזר את הכעס"). שטפתי בכיור אחר בצהריים. רואה אותו עושה שימוש בכיור.
"הכיור לא נסתם? (טון משועשע -מופתע מעט)"
"לא יודע. לא נגעתי בו".
"כבר דיברתי עם האינסטלטור..." (קצת פחות משועשע אבל נייטרלי)
הוא מתפרץ, משהו על כך שאני נהנית לראות אותו מתכופף שעתיים להתעסק בביוב....
אני לא נשארת אדישה: "ואתה נהנה לצעוק על אשתך". והולך. אני מתחילה עם לא תישאר לארוחת ערב...? וקוטעת את עצמי בביטול באמצע.
יושבת עם קטנה לאכול. אוספת כוח

מתישהו בלילה מסמסת לו על היום הנפלא שהיה לי וכמה טוב שיש לי תמיכה ממנו ביום כזה קשה.

אחכ כמה ימים של אותה לאקוניות. בלי מגע, יחס, רוך- בכלל. ימים בהם אני מתה להחזיר לו. ללכת בערב שישי ולהשאיר אותו עם הילדים בבית. שהוא יצטרך להסביר איפה אמא. אני לא עושה את זה כי לא מתאים לי נפשית. אני לא "כזאת". אין לי רצון ללכת מהבית שלי, אפילו שהוא כל כך מתאמץ שלא יהיה לי נעים בתוכו עד רצון להתאדות. אני כבולה, אדמתית, הריונית. כל כך לבדי. זו הבגידה

אני כל כך עסוקה בלחשוב איפה אני חברית כלפיו, איפה הוא כלפיי- אני קולטת: זה לא חברי מה שהוא עושה. לא אוהב. הכעס בא על חשבוני, לא לצידי. וכשהוא כועס הוא נעלם. זו בגידה- אני ארחיב על זה הגיג או שניים אבל זה קשה מנשוא כרגע. הבגידה כאן היא להוציא עצמך מהזוגיות ככל שתחפץ. החוסר מחוייבות. הרמיסה של האינטימיות. והוא גם פוגע כך בבת שלנו, וזו המראה הכי מכאיבה. כי אפשר לבטל זאת כל כך בקלות. נו, היא ישבה איתי לאכול וקורה שאבא לא יושב לארוחת ערב בימים אחרים ומה כבר מבינה ילדה בת שנתיים? המון. הכל היא מבינה. ומבנה לתוכה. וזה איום ונורא. ומשקף את כל ההבניות המקולקלות שלי. ואני יושבת לאכול לבד-איתה-את עצמי כי קורה. שהוא לא עישן כמה ימים, שהוא בסטאז', שאני בהריון, שאנחנו במשבר....בלה בלה בלה. לא מוכנה שיקרה, ובכל זאת קרה

היו גם במהלך הימים האלו כמה תקריות משעשעות (טוב נו לא ממש משעשעות...)

• הוא מנסה לנזוף בי שהילדה עשתה הר של קקי שלכלך משהו והיא בלי טיטול! אשמתי, פשעתי! (רק שהפעם הייתה..עם טיטול...הוא היה צריך לראות מה היה מצבו של הטיטול!!!)
• הוא מדבר איתי מהספה. אני אומרת לו "בוא, שב איתנו"- כדי שאשמע מה הוא אומר, כי אני כבר חצי מתארגנת על משהו לאכול בערב (ארוחה לקטנה ולנו, היא כבר ביקשה. גם הוא רצה). הוא מתמרמר שאני "מאיצה בו" (לאוכל שלו!!!) ומתבכיין "זה כאילו כבר אין לי זמן לעצמי!" (זמן? לעצמי? וכי מה אני עשיתי מאז שהגעתי מהאוניברסיטה כבר קרוב לשעתיים? קיפלתי, הפעלתי, חיבקתי, הקשבתי, הכנתי....אצלי משום מה הזמן לא מתחלק לקטגוריות כאלה )

כאילו הכל יחסית יותר רגוע, אבל פעם אחת כזו היא כל כך יותר מדי



אני

[קוראת*]

וואו, רקמה!! זה ממש ממש ממש קשה מה שאת עוברת. אכן בגידה

ואת בהריון, ומגיעה לך כל התמיכה בעולם על שאת נושאת את התינוק שלו. ועוד החשש להריון בסיכון!!

ואיזו התעללות בנוגע לכיור! מה זה הקשקוש הזה שאת צריכה לפחד שנסתם הכיור? טרור של ממש. כולה כיור!!

וזה שהוא הולך קצת לפני ארוחת ערב. זה מחריד. אוי אוי.
מזדהה עם כל דבר שאת מספרת. עברתי דברים מאוד דומים.

[בשמת_א*]

א. מה שקוראת כתבה.
ב.
אבל אני מבהירה שזה יותר מקום משתף מאשר מקום של לשמוע עיצה, כרגע.
את רוצה שנצביע בפנייך על הבגידות?
את רוצה שרק נקשיב וניתן ?
אני שואלת גם מפני שהבהרת שאת מעוניינת לשתף בלבד, וגם מפני שאת מאוד מתאמצת להקטין את מה שהוא עושה, להפחית בערך של הזוועות, גם מול הילדה כמובן, אבל גם מול עצמך. את עדיין נותנת אלף תירוצים ועדיין, אפילו כשאת רואה שמשהו לא-ממש-תקין, את לא רואה את זה בגודל האמיתי או בווליום האמיתי (כמובן, כי אחרת לא היית מסוגלת לשרוד במצב הזה עוד שניה אחת).

עצות, אין לי בכלל כרגע.
אני שואלת רק אם את רוצה שנשקף לך מה קרה מהזוית של מישהו שרואה את מלוא העוצמה והאימפקט של מה שהוא עושה.

וגם כי למקרא הדברים האלה, נעשה לי כל כך כל כך עצוב בשבילך.

[רקמה_ססגונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מרגישה במסכת קשה ומתעללת. במצב סבוך מאוד. חושבת שזה מבחינתי כבר הוצג כקו אדום, ושאם יקרה שוב הוא צריך לדעת שהביתה הוא לא חוזר מבחינתי.
הסביבה מקטינה. אני לא. אני לא יודעת איך להעלות את זה בפגישה טיפולית.
לא אכפת לי מה הקו הזה גורר (גירושין. ווטאבר)
אני חושבת שהבית שלי צריך להיות מקום נעים לי. שבתי לא צריכה להפנים דברים כאלה. וזה יקר מהכל. מכל הנוצץ, הנוחות, הביטחון.
ואישי הוא לא פחות מגאון. מאהב נהדר. אבא יצירתי ואוהב. אבל אותי הוא לא אוהב. חושב שכן, אבל מזמן ויתר על הרצף הזה של להיות תומך. בוחר להפר אמון. לתעתע.
אני בטוחה שבטיפול הדברים יתעוותו.
מפחדת לדבר על פרידה ולמצוא עצמי מול עו״ד ממולח למחרת, בבית דין רבני.
לא אכפת לי השיקוף. הסביבה והעולם חושבים כל כך שונה ... אישית לא חשוב לי אם זה נקרא מתעלל או מתפרץ. לא מוכנה שיצעקו עלי בבית שלי. שישפילו אותי ושישאירו אותי פעם אחר פעם לאסוף את הזבל שהוא זורק עלינו. להסביר, לרכך. להרגיע.

בנימה רוחנית יותר, אני מרגישה שאני נושאת בתוכי נפש רגישה חדשה. יסוד מימי. שאנטית. ההריון פחות פיזי מהקודם. יותר סוער, דמעות. חשבון נפש. היא נותנת לי כוח להוציא החוצה ולנקות. בשבילה ובשבילנו

[קוראת*]

גם מסכימה עם כל מה שבשמת הנפלאה כותבת (בשמת, את באמת פשוט נפלאה! ).

וגם שמחה, רקמה יקרה, שאת מבינה מה קורה, ומתחילה להתרגל לרעיון הפרידה.
_לא אכפת לי מה הקו הזה גורר (גירושין. ווטאבר)
אני חושבת שהבית שלי צריך להיות מקום נעים לי. שבתי לא צריכה להפנים דברים כאלה. וזה יקר מהכל. מכל הנוצץ, הנוחות, הביטחון._

כשהייתי נשואה למתעלל, אז הטיפול הזוגי עשה נזק נוראי. המטפל בכלל לא אמר לו שום דבר ברור ונוקב, רק בעצם נתן לגיטימציה להתפרצויות שלו, עם אנליזות מפוקפקות. אבל הייתי בטיפול יחידני קצר (קוגניטיבי דווקא). לא אוהבת טיפולים פסיכולוגיים. היה דבר אחד עם זאת שהמטפל הקוגניטיבי אמר לי: להתרגל לרעיון של הפרידה. כלומר להכניס אותו למוח באופן כזה שלא אתמוטט כל פעם שאחשוב על זה. הוא לאו דווקא עודד אותי להיפרד, אבל הוא רצה שלא אהיה מבועתת מהרעיון.
זה נותן המון כוח. אפילו אם לא נפרדים.
ואם כן נפרדים, אני מבטיחה לך שאפשר לבנות חיים מאושרים אחר כך.

מפחדת לדבר על פרידה ולמצוא עצמי מול עו״ד ממולח למחרת, בבית דין רבני.
תקשיבי טוב, רקמה. אם את חושבת על פרידה, את חייבת להיות הראשונה שתתחיל את התהליך, ולפתוח תיק בבית הדין לענייני משפחה!!! חייבת. שם את יכולה לעבוד עם עורכת דין, להיתקל דווקא בשופטת ולא בשופט. לא יכריחו אותך לעשות שלום בית מפוקפק, שהוא לא עניינו של אף אחד חוץ ממך. בכלל, מי שמתחיל תמיד יש לו יתרון. הוא קובע איך נראה התיק. זה אני אומרת מניסיון.
אני מתחננת בפנייך לא להיות תמימה פה. מקסימום לא תתגרשי. אבל את התיק--את פותחת, ופותחת בענייני משפחה.

הסביבה והעולם חושבים כל כך שונה ...
קודם כול, הסביבה לא יודעת כלום. שנית, אני גיליתי דווקא לאחר הגירושין שחלק באמת לא הבינו כלום וגם הכחישו, וחלק פתאום התוודו שהם לא סבלו אותו וחשבו שהוא תמיד כועס עלי ויורד עלי.

אוי, כמה שאני מכירה את זה שהוא הולך כשלא מתאים לא. איזה סיוט. וכמה שאני מכירה את ה
חצי silent treatment שלו.
גם הוא היה עושה לי את זה בחצי כזה. לא לגמרי, אבל הכל בדיבור מינימלי. זה היה הורג אותי. פעם הוא עשה לי את זה במשך נסיעה בחו"ל של המון שעות שנינו באוטו. לא אשכח את הסבל הזה לעולם. ממש כאב לי פיזית.

מתישהו בלילה מסמסת לו.
הוא לא חוזר עד הלילה?
מחריד

[בשמת_א*]

תקשיבי טוב, רקמה. אם את חושבת על פרידה, את חייבת להיות הראשונה שתתחיל את התהליך, ולפתוח תיק בבית הדין לענייני משפחה!!! חייבת
כל מלה כולל הפסיקים וסימני הקריאה.
ועו"ד טובה. פיקחית, מנוסה וממולחת.
ותעשי עכשיו את הבירורים, ההתייעצויות, החיפושים. לפני הלידה וכאשר את עדיין מקווה להציל את הנישואין.

אבל אותי הוא לא אוהב
אני רוצה להדגיש לך את זה:

אותי הוא לא אוהב

ותסלחי לי, הוא גם לא "אבא אוהב". ממש לא. ממש ממש לא! ואני מתאמצת מאוד לשמור על לשון נקייה... (וזה עולה לי בדמים). אם את רוצה, אפרט למה "ממש לא אבא אוהב". אבל את יכולה לקרוא בעצמך את מה שכתבת )-:

מגיע לך בן זוג אוהב.
מגיע לבתך אבא אוהב שהוא גם בן זוג אוהב לאמא שלה, שמדגים בפניה אהבה מהי.
תסתכלי על עצמך, איזה בן אדם מקסים ורגיש ומקבל ומכיל וחכם ומיוחד את! מגיע לך מישהו שיראה, שיעריך, שיאהב, לא מישהו שאת נזם זהב באף החזיר שלו )-:

[קוראת*]

_ועו"ד טובה. פיקחית, מנוסה וממולחת.
ותעשי עכשיו את הבירורים, ההתייעצויות, החיפושים. לפני הלידה וכאשר את עדיין מקווה להציל את הנישואין._

מניסיון, זה נכון מאוד מאוד מאוד!!!! חובה.

[אמא_נמרה*]

_אותי הוא לא אוהב

ותסלחי לי, הוא גם לא "אבא אוהב". ממש לא. ממש ממש לא! ואני מתאמצת מאוד לשמור על לשון נקייה... (וזה עולה לי בדמים). אם את רוצה, אפרט למה "ממש לא אבא אוהב". אבל את יכולה לקרוא בעצמך את מה שכתבת sad

מגיע לך בן זוג אוהב.
מגיע לבתך אבא אוהב שהוא גם בן זוג אוהב לאמא שלה, שמדגים בפניה אהבה מהי.
תסתכלי על עצמך, איזה בן אדם מקסים ורגיש ומקבל ומכיל וחכם ומיוחד את! מגיע לך מישהו שיראה, שיעריך, שיאהב, לא מישהו שאת נזם זהב באף החזיר שלו sad_


את אשה מופלאה. מגיע לך שיהיה לך טוב כל יום, בלי פחד.

[ציל_צול*]

מגיע לך שיהיה לך טוב כל יום, בלי פחד.
ל-גמ-רי!

[רקמה_ססגונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שני זעזועים נוספים-אתמול-

• הוא מעיר שתי הערות דוחות:

אני לא מבין, את בבית כל היום, מה את עושה? (בנוגע לכלים בכיור)
ובהמשך, יורד-שופט אותי על כך שבעצם (כתגובה שלי לכך ש...אני עובדת מהבית, קיבינימט!!! וקטנה ביקשה אתמול לא ללכת לגן. עד 12 הסתובבנו יחד תוך כדי עבודה שלי (מיילים וכו) ואחכ הבייביסיטר באה עד 15!!! לא משלמת לה בשביל שאוכל לשטוף כלים) - אח״כ נוזף בי שאני בעצם יושבת בבית קפה עם חברה שילדה לא מזמן כל היום, כל יום ושאני ״לא רואה את עצמי״
(כן, המתנה שלי בשבילה היתה התחייבות לספק לה אוכל ביתי במשך החודש הנ״ל. נראה לי יותר הגיוני מסט מצעים לעגלה. ואוזן קשבת. והדבר ״גזל״ ממני כחצישעה ביום בממוצע....שילבתי את מסירת האוכל יחד עם סידור קטן של שוק או קפה אחרי שהורדתי את קטנה בגן!? הזמן שלי הוא שלי! אין לי עשרות חברות. אפילו לא שלוש שגרות קרוב. מרתיח)

• מה שיותר זעזע: הייתי צריכה להעיר את הקטנה לצאת לסידורים אחהצ (בנק וכו). לא הייתה לי טיפת סבלנות לבכי שלה כשקמה. אני חושבת שהעצבים מרוטים ואני כל כך קפיצה ומשימתית שהחופשיות של הטרוניות שלה משגעת אותי, או משהו כזה. בכל אופן, התעלמתי. זירזתי. הרמתי קול (ברמה מסויימת, אבל עדיין. אותי זה מחריד שהגעתי לכדי כך. זה כל כך פתטי והרסני לאבד עשתונות מול הילד הקטן שלך). היא אמרה לי באוטו אחכ ״אמא את צועקת״. דיבררתי אותה, ״כשצעקתי מקודם?״ ואמרתי לה שהיא צודקת. סליחה. שלא נעים שצועקים. והתפרקתי בפנים.

עצרתי לקנות רסקיו. ואלה זעזועים ״סמליים״ היו עוד עקיצות ותביאי לי לאכול וכל מיני.

הילדה שלי הבהירה לי את עצמת האלימות, שהקטנתי כמו כולם, ״טוב זה רק מילים פעם ב״. החלטות קונקרטיות:

להעיף מהמוח את מה שמפריע לי לשנות (קוראת, אני איתך...)

• זה לא אלימות = זו אלימות הרסנית לשנן: בעלי מרביץ לי פעם בחודש. לדמיין פנסים סגולים בארוחת הערב, לא העדרות מתעתעת.
• לא לעסוק באיך יהיו החיים בלי/ עם/ אחרי לשנן אני לא חיה עם זה עוד פעם אחת
• להזכיר מה שזה מקרין על בתי. לא לעסוק ב״איך אני מפרקת משפחה״. אני בונה בית
• ולא לאהוב. לעסוק באהבה. זה דמיוני

מילים מילים מקווה שאפנים.

לגבי פעולות עתידיות: אני לא עוסקת בראש בחלוקות רכוש וכו- מבחינתי אנחנו תמיד נחלוק את הרכוש הכי גדול בחיי...בכל מקרה. אני גם מבועתת מהמחשבה שזה עלול לנתק אותי במידה רבה משני ילדים לא ביולוגיים שתחת חסותי כבר שנים. גם בזה לא צריך להתמקד.

אסטרטגית נראה לי שאני צריכה איכשהו להגיד לו שזה משול לאלימות פיזית ואני לא מוכנה לחצי פסיק של ויתור בנושא, וגם לשתף את אבא שלי (שניהם משפטנים בהכשרתם, אבי גם מטפל בתחום הנפש, והם חברים טובים מאוד) ולהחליט איך לפעול טכנית. להבטיח חופש תנועה ומחייה

[תמי*]

רקמה,
אני חייבת לכתוב לך משהו.
אני מסתכלת על פרט אחד קטן במה שסיפרת: העובדה שהלכת לבד לסקירת מערכות, שהוא החליט לא לבוא איתך ולא שאל לשלומך. העובדה שכשהתחילו לטרטר אותך באותו היום לא מיד צילצלת אליו.
כתבת על זה כאילו זו התנהגות סבירה.
זו לא.

[תמי*]

עוד משהו שבולט:
כשאת מתארת כאן את ההערות הדוחות שלו, את מוסיפה כמה שורות של הצטדקות שמסבירות למה את בסדר.
את לא צריכה להצטדק.
גם אם היית יושבת עם חברה לקפה סתם כך - זה בסדר.
עמדת ההצטדקות היא קבלה של האישום הבסיסי שהוא מפנה אלייך.

[מאי*]

רקמה, קודם כל חיבוק גדול.

מדהים איך כל מתעלל נשמע כמו המתעללים שאת מכירה אישית. אצלי זה אבא שלי. אני כותבת את זה כאן לא כדי לספר את הסיפור שלי אלא כדי לספר על אימא שלי, שהיא המקרה הנדיר והיחיד שאני מכירה של אישה שהצליחה להפסיק להיות קרבן בעודה נשואה להתעלל, בלי להיפרד ממנו בפועל. לא שאני ממליצה על הדרך הזו - לאימא שלי היו הרבה ילדים, אפס מקורות הכנסה ושום רשת תמיכה, כך שלא הייתה לה באמת ברירה - אבל זו דרך טובה להתמודד עם המצב כל עוד הוא נמשך.

אימא שלי לא קראה את בשמת... לא היה אז אינטרנט. לא היו אפילו ספרים על התעללות בהישג יד. לא ידענו מה בדיוק הבעיה של אבא שלי, עד שקראתי בגיל 15 תיאור של אישיות גבולית וסיפרתי לאימא שלי - ובינגו! פתאום התמונה התבהרה. כל הדוגמאות שנתנה מחברת הספר קרו אצלנו בבית אחד לאחד.

כמו כל הנשים, אימא שלי הייתה בשלב של לעשות-הכל-כדי-לרצות. פייסה, חיפתה, נכנעה, סלחה, נתנה צ'אנס אחד ועוד אחד ועוד אחד... בסוף, למזלנו כשעוד היינו די קטנים, היא הבינה שזה אבוד. היא גם הבינה שהיא תקועה ולא יכולה לעזוב אותו. והיא הבינה עוד משהו, שהיא סיפרה לי שנים אחר כך: 'הבנתי שהילדים שלי צריכים אימא שמחה ובריאה בנפשה'. יש לה כוח רצון אדיר, אז היא הפכה להיות אימא שמחה ובריאה בנפשה.

כל פעם כשאבא שלי התחיל עם השיח המתעלל שלו - היא סרבה לשתף פעולה. או ששתקה (היא אמרה לי שבמשך השנים היא פיתחה את היכולת לא לשמוע אותו בכלל. אני מאמינה לה כי גם אני פיתחתי את היכולת הזו בשנים שחייתי בבית), או שהלכה לחדר אחר, או שיצאה מהבית, או שהתחילה פעילות/שיחה עם אחד הילדים. אם הוא התעקש על מענה היא הייתה אומרת לו בנחרצות שהיא לא מוכנה לשוחח בצורה הזו, בטונים האלה, כשהוא משתמש במילים כאלה. וזה הכל. כשהוא היה מפעיל 'סנקציות' נוסח silent treatment או סירוב לנכוח באירועים משפחתיים (סירוב שהיה מגיע כמובן ברגע האחרון ממש!) או סירוב להצטרף לארוחה שהוגשה לשולחן, גם אם זה סעודת שבת (במקרה אחד: סעודת יום ההולדת שהוכנה עבורו!!!) היא משכה בכתפה בפילוסופיות והמשיכה בתכניות כרגיל. סירבה להתבייש כי רק היא מגיעה לאירוע המשפחתי בלי בן הזוג ('הוא החליט לא לבוא' נקודה) סרבה לא לההנות מחגים, שבתות וחגיגות כי הפרטנר מסתגר בחדר עם לחם וחומוס (היא אפילו פיתחה את היכולת לצחוק מכל הלב בבוקר, כששמעה אותו מחטט במקרר בחיפוש אחרי שאריות קרות ממעדני האתמול אותם סירב לאכול...) להגיד לך שזה היה קל? זה היה קשה מאד. אפילו בתור ילדה קטנה ראיתי את זה. להגיד שאף פעם היא לא נשברה? לא מדויק, אני זוכרת פעמיים-שלוש שכן, כשהמניפולציה הייתה באמת איומה. אבל היא הרשתה לעצמה שלוש דקות של דמעות ומיד חזרה לדרך הפעולה הרגילה: היא תחיה נורמלי גם אם הפרטנר לא נורמלי. כמובן שזה עזר שכולנו, הילדים, הענקנו לה גיבוי מלא והמון חום ואהבה. (לא, לא הפכנו לילדים הוריים. כולנו גדלנו עצמאיים, ממש לא קשורים לסינר של אימא, אבל כן בקשר מצוין איתה) הנקודה שלי היא: אחרי כל השנים האלה, ועכשיו כשכמעט כל הילדים כבר פרחו מהקן, ואין סביבה חברה עליזה כל הזמן, אימא שלי עדיין אישה שמחה ובריאה בנפשה, שצחוקה מתגלגל וחוש ההומור ואהבת האדם שלה לא נפגעו כלל.

אני לא מאחלת לך להישאר בסטאטוס קוו הקיים, ממש לא. אבל כל עוד את שם ולומדת להתמודד עם התעללות והרעלה - תאמיני שאת יכולה. שתצאי מזה חזקה יותר. ושאת חזקה הרבה הרבה יותר מהאדם המתעלל מולך.

המון הצלחה!

[תפילה_לאם]

מאי,
בכל הדפים - אני אוהבת מאוד לקרוא מה שאת כותבת ואיך שאת כותבת.

ולרקמה -
((-))

[בשמת_א*]

כל מלה של תמי.

מאי, את מדהימה ואמא שלך נשמעת מדהימה

[רקמה_ססגונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה לכן.
מאי אני מסכימה. ולפעמים יש לי אנרגיות לכך. אבל ההרעלה הזו דומה בעיני לכך:
אם נניח גבר דתי חי עם אישה שמבשלת אוכל מופלא ש״רק פעם בחודש״ תבשל לו חזיר בחמאה...הוא פשוט יפסיק לאכול/ יעבור לצמחונות. אבל היא בתגובה יכולה להמיר זאת ביחסים נידה/ בגד שעטנז/ אוכל מתולע.... לא יודעת איך להמשיך את הדימוי הביזארי. הנקודה היא שסה לא צפוי ולהיות על המשמר גוזל אנרגיה שאלה אין לי לעצמי, לבנותיי.
הצטדקויות: חשבתי לא לכתוב אותן, אל כיוון שהן עדיין חגות בראשי מפעם לפעם, ציינתי שהן קיימות. אכן צריך לעדות עבודה. להכיר בחוסר ההיגיון שבמצב.
אני לא יודעת איך לגשת לשיחה מולו

חושבת

[בשמת_א*]

אני לא יודעת איך לגשת לשיחה מולו.
הממממ.
אם את בשלב חיפוש פתרונות ובקשת עצה - אז עצתי היא, שכרגע אין טעם בשיחה מולו.
זו אחת הטעויות של בני הזוג במצבים האלה:
שנדמה להם שאפשר או צריך "לדבר על הדברים" כדרך "לנסות לפתור אותם".
זו טעות ענקית.
הצד השני פשוט לא שומע.
ואין לו כל יכולת להקשיב.
או לשנות.
בוודאי לא בתגובה ל דיבורים.
רק בתגובה ל:

1. פעולות, מעשיות (וריאציה על natural consequences )
2. שינוי המיצוב הפנימי שלך, שגורם לך להגיב אחרת בפנים, בתוכך, על מה שהוא עושה/אומר

[בשמת_א*]

"דיבורים" = שיחה, שכנוע, הסבר וכו' וכו'.

לעומת זאת, "פעולה" בדיבורים כמו מה שיוסף (סימני התעללות בזוגיות) עושה, כן יוצרת שינוי בדינאמיקה: הוא פשוט הפסיק להתייחס לנושא ומגיב בהתייחסות לאלימות מילולית/רגשית בהרמת שלט "עצור, גבול לפניך!"

[מאי*]

תפילה לאם ובשמת – תודה על המילים הטובות. אימא שלי באמת מדהימה במיוחד, אני מנסה ללמוד ממנה כל הזמן...

רקמה: כמו שבשמת אומרת, אין עם מי לדבר.

אחד הדברים הראשונים שלומדים מול טיפוסים מרעילים הוא שאת אף פעם לא יכולה לנצח איכשהו, את תמיד אשמה, את תמיד טיפשה, את תמיד לא מבינה, לא זוכרת ולא יודעת. יותר מזה, גם כל דבר רע שקורה לו הוא בעצם בגללך.

שברת בקבוק? את חסרת זהירות, רשלנית ומטומטמת.

הוא שבר בקבוק? את חסרת זהירות, רשלנית ומטומטמת. מה פתאום את מדברת איתו כשהוא מחזיק בקבוק זכוכית ביד? את רוצה שהוא ייפצע? הידיים שלו רועדות מרוב הרעש את מקימה והמתח שאת משרה והעייפות שנפלה עליו כי ביקשת ממנו אתמול בערב להחזיק את התינוק לחמש דקות.

שלחת את הילדה לגן ביום קר והיא חזרה עם נזלת? את אימא אכזרית ולא אחראית. לא שלחת אותה והיא נשארה בבית, ואחרי זה היא עצבנית מלהיות כלואה בבית כל היום? את אשמה, היית צריכה לשלוח אותה לגן, או לבדר אותה כמו שצריך כדי שהיא לא תשתעמם. לא שלחת אותה והיא בכל זאת עם נזלת? נו, מה הפלא. את נועלת אותה כל היום בבית, בטח שהיא חולה. את חולת נפש חרדתית וצריכה טיפול.

הכנת אוכל שהוא אוהב? לא הכנת מספיק. או שהאוכל קר מידי. או חם מידי. בכל מקרה אי אפשר לאכול אותו. ולמה לא הודעת לו מראש מה את מכינה? הוא היה חוסך את הכסף על השווארמה שקנה בדרך. לא הכנת אוכל בכלל? את עצלנית ומזניחה ומה את בכלל עושה כל היום. הכנת אוכל שהוא לא אוהב? את מכשפה מרשעת שדואגת רק לעצמך, איך לא זכרת שהוא לא אוהב עדשים, הוא אמר את זה בפירוש פעם אחת, לפני חמש עשרה שנים. כמה פעמים צריך להגיד לך כל דבר, מה את, מפגרת?

אין שום אפשרות לקיים דיאלוג אפקטיבי עם טיפוסים מתעללים

לפעמים, אחרי תקופה בה את מסרבת להיות קורבן, ותלוי בדרגת החומרה של החולניות שלהם, מתחיל להיפתח פתח לדו שיח נורמלי. אבל בשלב הזה מוקדם לדעת עם יש לכך סיכוי. לכן – את לא מסבירה, לא מתגוננת, לא מתווכחת. את פשוט מסרבת לשחק את המשחק הזה, כי אין לך שום סיכוי לנצח בו. הוא גם משנה את החוקים כל הזמן וגם מרמה בכל הזדמנות. לא היית משחקת עם מבוגר נורמטיבי שחמט בתנאים האלה, נכון? סרבי גם למשחק הזה.

לגבי הדוגמא על הגבר הדתי שאשתו מתעללת בו דרך קיום המצוות: תראי, לכל המתעללים יש את הקווים האדומים שלהם, זו עובדה. לא כל המתעללים גולשים לאלימות פיזית כלפי האישה, לא כל מי שיגיע לאלימות פיזית נגד האישה יכה גם את הילדים, וכו' וכו'. זה יכול להיות מצב נזיל, אבל בדרך כלל את מסוגלת להגדיר את התחומים שכרגע בן הזוג לא יגיע אליהם. עם אבא שלי, למשל, אימא שלי ידעה שבחלקים הדתיים הוא לא יפיל אותה (לא יקנה אוכל לא כשר, למשל) ושהוא לא יהיה אלים פיזית כלפי הילדים או כלפיה. ואכן, על אף שההתנהגות שלו הלכה והחמירה עם השנים, הגבולות הללו נשארו והוא לא חוצה אותם. אישה אחרת יכולה לדעת שבעלה המרעיל מסוגל לרדת לכל שפל, אבל, למשל, הוא לא ישליך את חפציה מהחלון או יקרע את בגדיה. אחרת יודעת שהוא בהחלט מסוגל להזיק גם לרכוש שלה, אבל הוא לא יפעל להשמיץ אותה מאחורי גבה לפני כל העולם ואשתו.

מי שחי עם מתעלל חייב להגדיר לעצמו את גבולות המחלה, כלומר: באלה תחומים אני חי ברמה של אפס אמון כלפי המתעלל. להשאיר אותו עם הילדה לבד את מעזה, בלי חשש שיזיק לה? יופי. זה מחוץ לתחום המחלה. לעומת זאת, ייתכן מאד שכל בקשת עזרה עם הילדה צריכה להיות כלולה בתחום האי-אמון. זה לא רק אומר שאת לא מבקשת עזרה, אלא שגם אם הוא מבטיח אותה מיוזמתו, את לא בונה עליה. אמר שייקח את הילדה לרופא? יופי, תתארגני בכל זאת לקחת אותה בעצמך. ייקח אותה? הפתעה נעימה. לא ייקח אותה? לא התאכזבת. זו הייתה ההתנהלות של אימא שלי בכל התחום הרחב של אי-אמון בינה לבין אבא שלי. היא פשוט לא בנתה עליו בכלום. לא בעזרה אחרי לידה, לא בטיפול בילדים חולים, לא בהתחשבות באירועים משפחתיים, לא כלום. שוב – ממש לא ממליצה לחיות כך. אבל כל עוד את בסיטואציה הזו, את לא צריכה להיות בערנות מתמדת להתקפות בלתי צפויות אלא במודעות מתמדת לכל התחום הרחב שבו את פשוט לא נותנת בו אמון, שום התקפה או בגידה מצידו לא מפתיעה אותך, ושבמסגרתו את פשוט לא מאמינה לשום הבטחה ולא בונה עליו בשום דבר.

[קוראת*]

מאי, אני קוראת אותך בנשימה עצורה. את ואמא שלך מדהימות.
את כותבת בצורה כל כך ברורה ורהוטה, ומתארת את התופעה בצורה כל כך מדויקת ואינטיליגנטית.

[קוראת*]

רקמה, בניסיון שלי לא היה טעם לשיחות. זאת על אף שכל פעם בניתי עליהן. קיוויתי, תכננתי איך השיחה תיראה, חשבתי שהפעם הוא יבין ואמצא דרך אל לבו.
זה לא הלך. וזאת אפילו שזאת היתה התעללות מתונה. הוא גם לפעמים הראה שהוא יודע מיהו במידה מסוימת (פעם אמר "אני בנאדם רע", למשל). אבל שום דבר לא עזר.
והאמת היא? שגם אם היה עוזר, הבנתי שאני לא רוצה יותר לקרוע את עצמי כדי שיחסים יצליחו. אני לא רוצה כל הזמן לחשב חישובים, וללכת לטיפולים, ולהגן על עצמי, ולהיות דרוכה, ולקוות ולהתאכזב, ולשמוח בכל פעם שאני מקבלת טיפה נורמליות שאצל אחרים היא מובנת מאליה.
למה זה צריך להיות כל כך קשה? אם זה כל כך קשה, זה לא שווה את זה.
בחיי, חיים רק פעם אחת.

בזמן האחרון אני בקונפליקט כלשהו עם בן הזוג שלי. הרגשתי שהוא לא כל כך רואה אותי או משתף אותי בתוכניות. ואיזה הבדל בהתמודדות!! זה מה שגם אמרתי ליוסף בדף השני. יש בעיות בזוגיות נורמלית, אבל הפתרון שלהן נורמלי!! יש גם כאבים. אבל הם היוצא מן הכלל, לא הכלל.
אז כן, נעלבתי, כמה פעמים אפילו, וגם הרגשתי שיש פה חזרה על התנהגות והרגלים מהעבר שהם לא כל כך טובים. אבל מה? השיחות נורמליות, יש ניסיון לשיתוף פעולה, מדברים בשקט. אף אחד לא משתמש במילים לא יפות. אם מישהו קצת זז לשם, והשני מעיר לו, מיד באה התנצלות כנה. לפני כמה זמן כשדיברנו, אז כל הזמן הוא גם שם את היד שלו עלי בחיבוק הכתף. כלומר משדר: יש בעיה, אבל אני אוהב אותך. דיבר בשקט, הקשיב. זה לא מושלם, לא הכול הוא קולט. אבל זה נורמלי.
ובאמצע גם צוחקים ופתאום מתחבקים באהבה. ואם אני מחבקת אותו באהבה כשאנחנו באמצע שיחה לא מאוד קלה, הוא כל כך שמח ומחזיר חיבוק אמיץ.
בתחילת היחסים הוא פעמיים היה קצת קר אלי איזה יומיים-שלושה בגלל בעיה כלשהי. כשדיברנו על זה ואפילו בכיתי הוא אמר לי שיש לו נטיה לפעמים להתייאש ולסגת ולהסתגר, וביקש שאזכיר לו לא לעשות את זה. כלומר, לא היתה לו שום בעיה להודות שיש לו בעיה ולבקש עזרה. יש אמון. זה ברור לא שלעולם לא אשתמש לרעה בבעיה שהוא מודה בה, וגם אני מודה בקלות בעניינים שלי.

ותמיד בכבוד הדדי. אין מילים שחודרות ללב כמו סכין ושורטות אותו. אין שום צעקות, בחיים לא.
והבעל המתעלל? "החברות שלך מטומטמות", "את זבל של בנאדם"--לא הרבה פעמים, אבל מספיק כדי שזה ייחרט לי עד היום. והעזיבות האלה כשהארוחה כבר על השולחן, וטיפול השתיקה. ותמיד לחץ וצעקות.
זה לא שווה את זה.

היום הבן שלי מת על הבן זוג שלי. הוא רואה אותי צוחקת ומאושרת ומחובקת. הוא גם רואה אותי לפעמים מבואסת, אבל לא מושפלת! הוא לא שומע צעקות, ולא מילים קשות ולא כלום.

רקמה, אני במקומך הייתי הולכת עכשיו לעורכת דין. מבררת את הזכויות שלך. אולי פותחת כבר תיק בבית הדין לענייני משפחה. את לא חייבת להתגרש, אבל את כן חייבת שידך תהיה על העליונה פה. כשרעיון הפרידה לא יפחיד אותך, תהיי הרבה יותר חזקה.

ואת אבא שלך תשתפי אך ורק אם הוא מזהה את ההתעללות. האח הכי אהוב שלי ראה את ההתעללות כשהיא קרתה, אבל בזמן הגירושין פתאום כל הזמן הקטין אותה ואפילו האשים קצת אותי. זה החליש אותי מאוד מאוד והרס את היחסים בינינו. לשתף רק אנשים שמזהים מה שקורה לך בדיוק.

[מיואשת*]

_מאי, אני קוראת אותך בנשימה עצורה. את ואמא שלך מדהימות.
את כותבת בצורה כל כך ברורה ורהוטה, ומתארת את התופעה בצורה כל כך מדויקת ואינטיליגנטית_

[בשמת_א*]

ואת אבא שלך תשתפי אך ורק אם הוא מזהה את ההתעללות

לשתף רק אנשים שמזהים מה שקורה לך בדיוק.

אני מתפעמת מהתרומות בדף הזה
שתדעו

[חני_בונה*]

את לא צריכה להיות ב ערנות מתמדת להתקפות בלתי צפויות אלא ב מודעות מתמדת לכל התחום הרחב שבו את פשוט לא נותנת בו אמון,
גריינתי
תודה מאי על המילים שלך

[מאי*]

תודה, קוראת, מיואשת וחני. שמחה אם הניסיון שלי יכול לעזור למישהו.

[רקמה_ססגונית*]

כל כך קולע עניין ה"להתייעץ רק עם מי שמבין". אשכרה התווכחתי כדי להוכיח לאבא שלי שבן אדם שפועל כך אינו אדם אוהב. הוא השתכנע רק מהערה צינית שציטטתי לו (הוא אכל משהו שחיממתי לו כשחזר מאוחר, סיפרתי לו בהתרגשות על ספר שאני קוראת שיכול להיות בסיס לתזה שלי, והוא בתגובה ענה לי : לא אמרת לי בתיאבון- בנימה של "ממש לא מעניין אותי כרגע, סתמי אני אוכל..."). אני יודעת למה דווקא זה שיכנע את אבא שלי. הוא מעריץ למידה באשר היא. כל אחד וציפור הנפש שלו...

ואחותי, ששמעה ממני היום על כך (כי התייעצה איתי על התנהגות לא לעניין של בעלה והאמת- אמרתי לה מה לדעתי לעשות בנושא, אבל שהדיבור הנורא של בעלה הוא המינימום שבמינימום שבכלל לא נספר אצלי כרגע, ואין לי כוח לעסוק בזה) עוד צלצלה אחר כך "רק לשאול" אם זה היה ככה עוד לפני ההריון, אולי הוא בלחץ ו"עובר משהו". וכל פעם כזו מבלבלת אותי. אבל זכרתי מה היה בארה"ב. והערות יומיומיות. וריבים אחרים. נכון שזה עלה בתכיפות, אבל זה אופייני, לא? ככל שאני פחות "יכולה ללכת" כך הוא יותר יכול להפעיל מניפולציות, לא?

יש כל כך מעט אנשים שמזהים את זה במדוייק. רוב הסביבה שלי תתקשה להאמין, במיוחד לגביו, שזה מרגיש כל כך לא פתיר. אני לא מרגישה שהוא בכלל לוקח על זה אחריות או מודע למחיר. וכולם שואלים: "אבל את אמרת לו? דיברת איתו? סיפרת לו כמו שסיפרת לי כמה זה קשה לך?"

אתן עדות שכן. וגם בעבר. ואפילו אמרתי בזמנו שזה פשוט מפחיד אותי. והרבה הרבה פעמים ביקשתי שנלך ליעוץ. כאילו כולם אטומים. אנשים לא מבינים שמילים לא עוזרות.

מודעות מתמדת ושמחת החיים המתגלגלת של אמא שלך, מאי- כרגע נראים לי פרדוקסליים במקצת. לא שאני מטילה ספק בכך לחלוטין. אני אוהבת אדם, יודעת להנות ומאושרת רוב הזמן. על אף מקרי הקיצון המובאים כאן, וכולל עם בעלי (מפתיע. גם אותי). אבל קשה להבין מבחוץ, עד כמה התעתוע הזה פסיכי.

התחום הרחב הוא כל כך משתנה. הוא יכול להיות נהדר עם הילדה, כמו תמיד. אבל אם הוא כועס באותו רגע אין "צפי" לשום דבר. הוא הרי יכול לקום וללכת בקריז.
אז פועל יוצא מכך שאני לא נותנת לו אמון בכלום. זו הבעיה שלי, ת'כלס. כאילו- אני יכולה לכופף את העניין ולהגיד: אני יודעת שהוא לא יפגע בילדים. אבל מבחינתי, מה שבתי נחשפת אליו- וגם מה שאת אומרת מאי, שפיתחת יכולת לא לשמוע- היא בעיניי פגיעה איומה. אז זה יוצא מן היגד מעוות: "אני סומכת עליו אם הוא כבר נמצא איתה לבד ואני לא שם כדי שיוציא עלי קריז ועל הדרך ירעיל לה את הנשמה". וואלה, יופי. אז למה להישאר יחד?
אני בנאדם רגיש, עוסקת כמעט תמיד לאורך החיים באמנות פילוסופיה, שירה וכתיבה. גם בתי מיוחדת מאוד ורגישה לניואנסים. בעיניי לאטום עצמי למשהו בעולם ולבחור לחיות ליד ווליומים שגורמים לי להיאטם זו התאבדות איטית. זה נכון שאני פועלת לעיתים בטקטיקה כזו, אבל זו לא אסטרטגיה לטווח ארוך. עבורי זו הזמנה ל...סרטן בנפש. החישובים האלה נוגדים את הבסיס של היחסים בין בני אדם (בכלל) שהוא אמון. ואני יודעת שלא כל אדם ראוי לאמון. אבל בטח לא אבחר להקיף את עצמי באנשים כאלה, אם ה"אני מאמין" שלי הוא לתת אמון.
אני לא מצליחה להסביר טוב כנראה עד כמה הפער בין המילים הטובות לרעות תהומי.
וכמו שקוראת אומרת: אם אין לי רצף תומך, אין לי מישהו שרוצה להקשיב לי ושמח בשמחות שלי, מעוניין בי....ועוד כזה שמדי פעם פשוט הופך לי את היום ללילה.. מה אני עושה פה בעצם?

אני לא בעמדה חלשה מבחינה פרקטית (מעבר לעובדה הפשוטה ש"לפרק בית" זה מחליש, לא משהו שאני רוצה לעשות לבתי המאוהבת-עד-כלות באביה, לא מעוניינת להיות חצי-זמן-אמא ולא דמיינתי את חיי ככה).
מבחינה כלכלית יש לי את כל הנתונים להיות "על הרגליים" בזכות עצמי.

ואני שומעת את הכוונות הטובות. אני פשוט כל כך לבד בתוך זה. ונראה שרק ב"באופן" יש אנשים שמזהים אלימות כפי שאני רואה אותה. וקשה לפעול ב"עולם האמיתי" כשכולם עסוקים בלפחד מלזוז סנטימטר מהסטטוס קוו. אולי אני מגזימה כל הזמן מרחף באוויר.

עכשיו הכל "בסדר" בבית. למישהו מבחוץ, אפילו לבעלי הכל בסדר בלי מרכאות. אני פשוט חצויה ומותשת. מרגישה שאין תגובה אפשרית למה שעבר עלי השבועץ אין הכרה בזה. הכל עלי.
התגובה היחידה היא לפרק הכל פעם הבאה?!

[פלונית_לדף_הזה*]

רקמה: אם זה עוזר מה שאני יכולה להציע לך זה הקשבה וחיבוק וירטואלי.
מה שאת כותבת נקרא נראה ונשמע מאד ברור. הבעיה היא לא שלך אלא של מי שלא רואה.
מתעתע לא אומר שזה לא בולט לעין.
זה מאד בולט. אבל אולי מפחיד לראות לא יודעת למה.

[קוראת*]

יש כל כך מעט אנשים שמזהים את זה במדוייק. רוב הסביבה שלי תתקשה להאמין, במיוחד לגביו, שזה מרגיש כל כך לא פתיר. אני לא מרגישה שהוא בכלל לוקח על זה אחריות או מודע למחיר. וכולם שואלים: "אבל את אמרת לו? דיברת איתו? סיפרת לו כמו שסיפרת לי כמה זה קשה לך?"

רקמה יקרה, זהו אחד העניינים הקשים בזוגיות עם מתעלל. רבים לא קולטים, הסביבה לא מבינה. בדיוק כולם ממשיכים לשאול אם דיברת איתו, בלי להבין שכלום לא יוצא מהדיבורים. זה "מצחיק", הרי גם עם אנשים נורמליים השיחות לא תמיד נושאות תוצאות ממשיות (הבן זוג שלי לא קולט משהו כבר המון זמן--לא עוזר כמה שאני מדברת. ואפילו שהוא נורא אוהב אותי ובנאדם נורמלי לגמרי, ואפילו אמרתי לו שמשהו שהוא עושה גורם לי להתרחק, אז הוא עדיין לא מפנים ומיישם.). אז עם מתעללים?
מי שלא מזהה את התופעה ממש, לא מבין.
זה קשה. אבל אל תתני לזה לבלבל אותך! אל תעסקי לשכנע את העולם בצדקתך. את צודקת!! וזה גוזל המון אנרגיה לעשות את זה, ורק מגביר את הבדידות. את בהחלט יכולה להגיד את הדברים הכי איומים שעשה. אני מאוד בעד להוציא החוצה את האמת. זה כן עוזר. להגיד את המילים הכי מזעזעות ואת האיומים והכול.
אבל--מי שיבין ויזהה את הבעיה, טוב. מי שלא, לא לערב בפרטים עמוקים.

את יודעת משהו? מספיק בנאדם אחד שמבין. לי היתה חברה אחת שהבינה--לא מיד, אבל פעם אחת היא ראתה צעקות. הרבה לא הבינו. זה כאב ולימד אותי לשתף רק את מי שמבין (וגם לא להסתיר את הדברים הקשים). יש לך מישהו אחד כזה?
מה עם אח שלו? קראתי קצת אחורה והבנתי שיש לו אישה מתעללת. את מחבבת אותו? יש לכם דיבור? או חברה אפילו רחוקה.
אני לא מצליחה להסביר טוב כנראה עד כמה הפער בין המילים הטובות לרעות תהומי.

את מסבירה מצוין, רקמה! את ברורה לגמרי. זה ברור פה שאת בחורה צלולה וחכמה ביותר.

_התחום הרחב הוא כל כך משתנה. הוא יכול להיות נהדר עם הילדה, כמו תמיד. אבל אם הוא כועס באותו רגע אין "צפי" לשום דבר. הוא הרי יכול לקום וללכת בקריז.
אז פועל יוצא מכך שאני לא נותנת לו אמון בכלום._

הקשיבי, מה שמאי אמרה פה, על הגבולות ותחום האמון הוא נורא חשוב, ומבליט את הבעיה שלך. היא נתנה פה איזה סטנדרט קטן. אם אין לך אף תחום של שלווה וביטחון, אז המצב לא טוב.
מאי גם שיקפה מה קורה בחיים ארוכים עם מתעלל, ואיך מתמודדים כשאי אפשר להיפרד. אם הצפי של להיאטם נראה לך (בצדק) כמו סרטן לנפש, אז יקירתי, יש סיכוי טוב שהיחסים האלה לא יאפשרו לך חיים טובים.

[מאי*]

רקמה יקרה, את כל כך צודקת.

אני רק רוצה להדגיש שוב שאני ממש לא ממליצה להישאר בזוגיות עם מתעלל, כלל וכלל לא.

הסיפור על אימא שלי בא להבהיר איך להתנהל מול מתעלל כשאתה חייב להתנהל מולו. אצל אימא שלי זה היה במסגרת הנישואים, כי היא לא יכלה לעזוב. אבל...גם אם תעזבי תצטרכי להתנהל מולו, פשוט כי הוא אבא של הילדים שלך. נראה לך שאז הוא יהיה אדם בריא יותר? לא ינסה לקרבן אותך?

הדבר הראשון הוא ללמוד לא להיות קרבן. אחרי שאת כבר לא קרבן, שאת יוצרת מציאות שבה אין מצב שאת קרבן, אפשר ללכת משם הלאה.

אני בטוחה שבשמת יכולה להסביר הרבה יותר טוב ממני על זה, אבל הנקודה היא שלעזוב את המתעלל לא תמיד פותר את הבעיה במלואה, בטח ובטח כשיש ילדים בתמונה.

(וכן, אני מסכימה איתך שזו פגיעה איומה שילדים צריכים לפתח יכולת לא לשמוע. אבל, תאמיני לי, פגיעה הרבה יותר איומה היא לא לפתח את היכולת הזו, בכאלה מקרים...)

[קוראת*]

_הסיפור על אימא שלי בא להבהיר איך להתנהל מול מתעלל כשאתה חייב להתנהל מולו. אצל אימא שלי זה היה במסגרת הנישואים, כי היא לא יכלה לעזוב. אבל...גם אם תעזבי תצטרכי להתנהל מולו, פשוט כי הוא אבא של הילדים שלך. נראה לך שאז הוא יהיה אדם בריא יותר? לא ינסה לקרבן אותך?

הדבר הראשון הוא ללמוד לא להיות קרבן. אחרי שאת כבר לא קרבן, שאת יוצרת מציאות שבה אין מצב שאת קרבן, אפשר ללכת משם הלאה._

מאי, כל מה שאת כותבת פה הוא חשוב מאוד מאוד מאוד!!

[דנדי*]

קוראת אותך. חושבת עליך.
שולחת חיבוק
מסכימה עם פלונית לדף זה.
ורוצה להוסיף שאני בעצמי בהתחלה, כשקראתי רק אותך ולא את התגובות חשבתי שבאמת מדובר במריבות רגילות בין בני זוג.
אולי כדאי שתפני אנשים שחשוב לך שיבינו לדף הזה, שיקראו בעצמם?
כשאתה קורא את הדף הזה אתה לא מטיל אפילו ספק קל בכך שיש לך בעל מתעלל רגשית.

[רקמה_ססגונית*]

יש לנו איפול ביום חמישי. אחרי שבוטל כמה שבועות. אני כבר די בטוחה שטיפול זוגי הוא לא המקום שיפתור את הבעיות שלנו.
אבא שלי ציין שלדעתו הוא מקרה קלאסי של סוג מסויים של הפרעת קשב, שלא טופלה שנים (לעניין ההתעללות, שליטה וכעס: כשמשהו קטן מסיט אותו ממסלולו- מה שנקרא יכלת התארגנות- הוא מתערער מזה ממש). יחד עם העובדה שאנשים כאלה כילדים והלאה חווים הרבה נטישות, ענישה מסוגים שונים וכדומה.
לא שזה דבר חדש לי. אני גם שמתי לב בעקבות המעקב כאן שההתפרצויות קורות בזמנים מסויימים, או בצירוף נסיבות (אני לא אפרט כאן) שמתאים להגדרות האלה.
הטיפול המתאים במצב כזה, לפי גישה קונבנציונלית, הוא סוג של קואוצ׳ינג ספציפי (cbc) ולפעמים איזון תרופתי. אבל זה לא טיפול ארוך טווח (שבועות, לא שנים) וממומן ברובו על ידי קופות חולים.
אני כותבת את זה כאן כמידע נוסף, אם מישהו ימצא את זה רלוונטי למצבו או מצב קרוב אליו.

אני עדיין עייפה. קשה לחיות בשני מקומות בו זמנית. אני מרגישה שהאופציות הן גרושה או מוכה. קשה לי להאמין שהוא יכיר בבעיה שלו, בעצמת הפגיעה בי. וכבר יש לי כל כך מעט אהבה וכוחות ורצון לגשר על כך. יחד עם התובנה שזה בכלל לא עוזר.
איזושהי בעיה בודאי יש לו. בספיגה שלי אותה אני מונעת ממנו היכרות איתה. ריפוי או התמודדות.
עושה קצת ״עבודה״ עם עצמי. מזכירה לעצמי כמה אני מוותרת לאנשים מתוך אמונה כוזבת שזה לא ישנה באמת/ לא ״צריך״ לשנות אנשים/ אי אפשר.
כמה אני לא דורשת או מעגלת פינות לגבי דרישות שלי מהסביבה. מנמיכה ציפיות כשיטה להישרדות.

כך למדתי מינקות.

[פלונית*]

הטיפול המתאים במצב כזה, לפי גישה קונבנציונלית, הוא סוג של קואוצ׳ינג ספציפי (cbc) ולפעמים איזון תרופתי. אבל זה לא טיפול ארוך טווח (שבועות, לא שנים) וממומן ברובו על ידי קופות חולים.
אני כותבת את זה כאן כמידע נוסף, אם מישהו ימצא את זה רלוונטי למצבו או מצב קרוב אליו

בבקשה בבקשה תכתבי על זה

איך זה מוגדר
מה סוג הקוצינג cbc מה מסמלcbc
האם זה רק דרך קופח כי זה עשוי להשמע מאיים

נראה לי שסוף סוף מזהה משהו שיכול להתאים

החוויה שלי שהוא מפחד וכמו קופא ומתקיף ומפחד להתפרש מאד מאד מפחד

אתמול תאר לי את החשיפות והרגישות הפיסית ממש שחווה במצב הזה.
אבא מאד מאד מאד מפחיד דומניננט מעניש מיליולי עם לב טוב וכוונות טובות ניצול שואה..
נראה לי מתעלל בריבוע

אחרי אטימות ארוכה וכאב בלתי נסבל שלי בו האשמתי את עצמי וכו יש שיח ורצון..

אשמח למידע!!!!!

בהצלחה לך וחיבוק חם

[מישהי*]

רקמה,
קוראת אותך, ושולחת לך חיזוקים.
האם תוכלי להגיד בטיפול את מה שאת אומרת כאן?

[מישהי*]

ותודה, תודה, תודה שאת כותבת

[יוסף5*]

היי ריקמה כתבתי לך משהו בדף של סימני התעללות בזוגיות, בהצלחה!

[בשמת_א*]

ונראה שרק ב"באופן" יש אנשים שמזהים אלימות כפי שאני רואה אותה. וקשה לפעול ב"עולם האמיתי" כשכולם עסוקים בלפחד מלזוז סנטימטר מהסטטוס קוו. אולי אני מגזימה כל הזמן מרחף באוויר.
זה הדבר הכי קשה.
את כל הזמן מקבלת מסר מאנשים אחרים שזו את ש"מגזימה" וזה בטח לא ככה, אלף תירוצים וטיוחים וסיבות בשבילו.
וכך כל הקולות שמסביב פשוט מגבירים את התעתוע עשרת מונים.
כי אף אחד לא יכול להיות לך עד מואר.
אף אחד לא מבין מה את עוברת.
כולם נורא "מבינים אותו ". ומחפשים סיבות מתחת לאדמה למה את בעצם אשמה ואיך את בעצם לא מבינה אותו ואילו רק היית (מגהצת לו את החולצות כמו שצריך?) אז הוא לא היה (מכה אותך במגהץ?).

לדעתי, זה הדבר הכי נורא.
הוא גורם לך להטיל ספק במה שאת מרגישה ויודעת.
וככה את נשארת שם לכודה שנים!
כי את מאמינה לקולות החיצוניים ומאבדת את האמונה בקול הפנימי שלך, שכל כך יודע שאת עוברת התעללות קשה )-:
והאישיות שלך, רוחנית וטובה ומרצה ומשתפת פעולה ואוהבת ורכה וחמה ותקשורתית - היא בדיוק מה שהופך אותך לקורבן נוח כל כך, לטרף קל כל כך לכאלה )-:

בשביל זה אני פה.
בשביל זה פתחתי את הדפים האלה.
בשביל לקום ולהגיד בקול רם מה את עוברת.
ולא לטייח.
ולא להשתיק.
ולא להגיד לך שאת מגזימה.
אני אומרת לך שאת ממעיטה.
שהמצב הרבה יותר מזעזע ממה שאת מסוגלת להכיל כרגע. שאת עוברת התעללות אכזרית ממש.
אז מה אם יש לו בעיות והוא לא עושה את זה "בכוונה"! זה לא משנה בכלל. המצב העובדתי הוא, שהוא מתעלל בך באכזריות איומה ולא רואה בכלל, לא מסוגל לראות אותך ממטר, לא אותך ולא את הילדה הקטנה שלו, כשאת במצב כל כך רגיש ופגיע, בהריון עם הילד שלו ! פשוט מזעזע.

[קוראת*]

_אני אומרת לך שאת ממעיטה.
שהמצב הרבה יותר מזעזע ממה שאת מסוגלת להכיל כרגע. שאת עוברת התעללות אכזרית ממש.
אז מה אם יש לו בעיות והוא לא עושה את זה "בכוונה"! זה לא משנה בכלל. המצב העובדתי הוא, שהוא מתעלל בך באכזריות איומה ולא רואה בכלל, לא מסוגל לראות אותך ממטר, לא אותך ולא את הילדה הקטנה שלו, כשאת במצב כל כך רגיש ופגיע, בהריון עם הילד שלו ! פשוט מזעזע._

כל מילה של בשמת, שעושה בדפים הללו (ומחוצה להם) עבודת קודש.

[יוסף5*]

נכון

[רקמה_ססגונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חוץ מהיום בו קיבלתי פטידין והגחתי לכאן, זה היום הולדת הכי מסריח שהיה לי אי פעם.
לעולם אל תלכו לטיפול זוגי ביום ההולדת.

אני מניחה שיש שם איזושהי מתודה. אבל הרגשתי מותקפת. ולא מוגנת. אני יצאתי עם תחושה שיש שם לגיטימציה לעזיבתו בפתאומיות את הבית. והוא בטח הרגיש כך. הרי המטפלת דיברה על ״הפרשנות״ שלי ולא על אלימות. והוא חזר ודיבר על כמה אני רואה רק את עצמי (כבר שנתיים וחצי. מאז האימהות?). ושתמיד לי קשה ואותי צריך להבין. והוא היה כל כך לא עקבי. אלוף הרטוריקה והמניפולציה. יושב ואומר כמה שהוא ״מתריע״ ו״מזהיר״. עם תנועות ידיים מאיימות. כי כשהוא מתפרץ זה רק אחרי כל כך הרבה פעמים שהוא ״מבקש״ ו״מסביר״. והוא הולך כי ״אחרת יהיה יותר גרוע. והוא עושה את השיקול שהכי נכון לו״.
ולדעתי הוא גם קרא פה, ומשתמש בזה שם נגדי. זרק לי ״והכי חמור זה אלימות מילולית!״
הוא מכשיר לעצמו את העזיבות. הכעסים. כי הוא ״שק חבטות שלי״ רק שהוא לא הצליח לשקר ולטעון שאני מאשימה אותו אלא עצם זה שאני מדברת על הקשיים שלי זה ״מפיל״ עליו. מה פתאום כשהוא בא הביתה אני מפריעה לו עם תלונות?! או שהבית נראה כמו דיר חזירים....
שקקי של הילדה עמד בדלי יומיים עם הבגדים (וואלה. אולי גם אתה יכול לפתור את העניין?!).
ובסוף משקר במצח נחושה כמה שטוב לו ושהוא חיובי לגבי ההריון. כאן התפרצתי והטחתי שהוא משקר, והזכרתי שאמר שאגדל ילדים לבד, שאין לו אנרגיה וכו.

והכי גרוע זה שאני יודעת שהוא מניפולטיבי ובשליטה מלאה על רמות העצבים. ראיתי איל הוא מנהל את עצמו, מווסת את הווליום... מציג ״דינמיקה של ריב״ למטפלת. אני מכירה את הטקטיקות שלו, הוא ממש גאה בזה.
וכל זה גורם לי להבין כמה הפגיעה שלו מכוונת. ואיך הרגשתי שמשתמשים בי אתמול....
אני נשארתי שעתיים באוטו אתמול בלילה להרגע. הורדתי את הטבעות, טוב לי ככה עכשיו.
נסערת
שולחת

[מאי*]

יקירה,

אם המטפלת לא מתמחה במיוחד בזיהוי סוג הטיפוסים האלה - חבל על הזמן שלך. הוא תמיד יציג חזות בטוחה בעצמה, חביבה, הוגנת. את תשתגעי ובצדק והמטפלת תראה בן זוג אחד יציב והגיוני, עם בת זוג עצבנית והורמונלית. איך לך שום סיכוי להביא אותו להציג חזות נסערת או להתפרץ - כי במציאות האלטרנטיבית בה הוא חי, הוא הטוב ואת הרעה, הוא הגיבור ואת האנטי גיבור, הוא הצודק ואת המתנכלת, הוא בן הזוג שמלא את תפקידו ואת האישה המזניחה. וזה בלי קשר לנסיבות החיים שלו עצמו: כך יחשוב, לצורך העניין, גם גבר מובטל ששוכב כל היום על הספה ולא נוקף אצבע בעוד אשתו אחרי לידה מטפלת בתינוק עם קוליק ועוד כמה זאטוטים שלקו באבעבועות רוח.

בגלל זה הוא בשליטה על רמות העצבים. בגלל זה הוא יכול לנהל את עצמו ולווסת את הווליום מצוין. בתוך המציאות שהוא מתבצר בתוכה, אין מקום לספקות. הוא לעולם לא ישאל את עצמו: האם פעלתי נכון? האם יכולתי להגיב אחרת? אולי באמת טעיתי? את בן אדם בריא, ואדם בריא לא מתנהל כך...

[בשמת_א*]

במציאות האלטרנטיבית בה הוא חי, הוא הטוב ואת הרעה, הוא הגיבור ואת האנטי גיבור, הוא הצודק ואת המתנכלת, הוא בן הזוג שמלא את תפקידו ואת האישה המזניחה. וזה בלי קשר לנסיבות החיים שלו עצמו: כך יחשוב, לצורך העניין, גם גבר מובטל ששוכב כל היום על הספה ולא נוקף אצבע בעוד אשתו אחרי לידה מטפלת בתינוק עם קוליק ועוד כמה זאטוטים שלקו באבעבועות רוח.
בדיוק.

לבי לבי על חווית יום ההולדת שלך )-:


אני מציעה לך להפסיק את הטיפול הזה. כפי שכתבתי כבר הרבה פעמים בכל הדפים הרלבנטיים, מטפלים שלא מסוגלים לזהות התעללות פשוט גורמים נזק כפול ומכופל.
נותנים כוח אדיר למתעלל להמשיך במעשיו עם חותמת כשרות.
ומחלישים בצורה קשה את הקורבן שלו.

גם רוב הטקטיקות הטיפוליות עושות פשוט טעות אדירה ביכולת הניווט של התקשורת.
וחלק מהמטפלות, מול גבר מתעלל, פשוט מגיבות באופן תת מודע לטרור.

[אישה_במסע*]

אני מציעה לך להפסיק את הטיפול הזה.

[רקמה_ססגונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם המטפלים
אבא שלי אמר לי כמה אני חזקה ויכולה להבין, ושאין לו הורים, הוא בתקופה הכי עמוסה שלו, ושחס וחלילה מטפל הוא לא שופט.... ושהוא (בעלי) מעריץ אותי ומבולבל ומפחד

אני הודעתי לו שסיימתי לאכול חרא מאחרים. ואני לא מבינה למה כשאני אומרת שאני לא יכולה הוא טוען שכן. אני אומרת שאני נשברת ואף אחד לא קולט.
בציניות ודמעות אמרתי לו שאמנם חונכתי ככה, אבל חלאס. מגיל צעיר: תביני, תשלימי עם זה...
ואני כבר רגילה שהוא לא שומע אותי כבר 30 שנה. שרק משהו דרסטי גורם לו לצאת מהחשיבה הטיפולית שהוא דורש מכולם להפעיל.
(שיחה עם אבא, כן? שלא נתבלבל)

[קוראת*]

_חוץ מהיום בו קיבלתי פטידין והגחתי לכאן, זה היום הולדת הכי מסריח שהיה לי אי פעם.
לעולם אל תלכו לטיפול זוגי ביום ההולדת._

רקמה, אוי אוי כמה שאני מכירה כל מה שאת מספרת.
זה כל כך עצוב שיום ההולדת שלך עובר כך.
זה כל כך עצוב שההריון שלך עובר כך. זה מחריד.

_אני מציעה לך להפסיק את הטיפול הזה. כפי שכתבתי כבר הרבה פעמים בכל הדפים הרלבנטיים, מטפלים שלא מסוגלים לזהות התעללות פשוט גורמים נזק כפול ומכופל.
נותנים כוח אדיר למתעלל להמשיך במעשיו עם חותמת כשרות.
ומחלישים בצורה קשה את הקורבן שלו._

זה בדיוק, אבל בדיוק מה שקרה לי עם מטפל ועם מטפלת! הנזק היה בלתי הפיך. כי לאחר שהמתעלל מקבל לגיטימציה ממטפלים לסיפורים שלו, אין שום סיכוי שיתחיל אפילו להבין מה הוא עושה. קשה לתאר את הנזק ואת הייאוש.

ובקשר לאבא שלך, אני מנסה לחשוב איך תוכלי להימנע מלהשיב כל הזמן להצדקות שהוא מצדיק את בעלך ואיך תימנעי מניסיון תמידי להוכיח שאת מתארת את המצב לאשורו. או להפסיק לחלוטין לדבר איתו על בעלך, או שאם יש סיכוי להתנות את השיחות בכך שהוא לא מצדיק אף פעם את בעלך ומסכים שהוא מתעלל. אבל הסיכוי לזה לא גדול. מאוד קשה להורים ולאנשים קרובים להאמין שמתעללים בבת משפחה שלהם. אצלי האדם הכי קרוב לא הבין, ומאז אנחנו מאוד רחוקים. אבל מישהו שתמיד לא הייתי קרובה אליו מאוד הבין, ומאז אנחנו קרובים.

שוב, רקמה יקרה, יש מישהו או מישהי שיודעים את המצב ומזהים את ההתעללות? חברה? שכנה? אח של בעלך?

[רקמה_ססגונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אתן מזהות. זה המון.
עוד חברה אחת בודאות.
אחת בספק (זהו)

במשפחה מזהים אך בכפללשון גם ״מכשירים״: אחותי בטענה ש״כך עושים כולם״, הריון תקופה רגישה, והנשים יותר נפגעות, גברים פוגעניים ורוב מי שהיא מכירה סובלת ממשהו כזה או אחר
אבא שלי- מצד אחד הוא טוען שאני לא צריכה לסבול או לקבל, אבל הרטוריקה שלו היא של הכלה, שולח לי אבחנות על ADHD (אוקי. יש לו די בודאות. אז?!) וכל מיני.
ואגב, בשיחה אמרתי לאבי שאולי הדבר שרצה לספר לי השבוע (״לדבר על היחסים שלנו״) הוא גט- אבא שלי שאל למה אני מפחדת שיעשה כזה דבר? וכך חשף עד כמה הפרדיגמה שלו של להישאר יחד למרות הכל היא המנחה אותו (לא מפתיע. אחד מהוריו היה פגוע נפש ברמות קשות, מבחינתו מחלת נפש של אחד זו המחויבות של האחר).

אני ממשיכה לכתוב כאן ולא בדף אישי כי אני חושבת שלא ברור איזה תהליך עמוק של קילוף יש לעבור כדי בכלל לקבל את הדפוסים האלו כהתעללות. כמה פעמים אני נעה כמטוטלת בין התובנות הפשוטות הטבעיות של זכויותיי לאהבה בהירות וחופש לערימות של ההנחות החברתיות (המשפחה. הנישואין. איך אמורים להיות בקשר. לותר. על מה. וכו)
קוראת, את עוזרת לי המון. אפילו שאני לא תמיד במקום שנעים לו לשמוע עזרה כזו.

[תמי*]

רקמה
אני חייבת להוסיף משהו:
לא כך עושים כולם. ממש לא. לא בהריון ולא בכלל.
לא כולם צועקים. ממש לא.
לא כולם עוזבים.
לא כולם מאשימים.
ממש ממש לא.
גם בזוגיות ארוכה מאוד.
לא.

[בשמת_א*]

אני ממשיכה לכתוב כאן ולא בדף אישי כי אני חושבת שלא ברור איזה תהליך עמוק של קילוף יש לעבור כדי בכלל לקבל את הדפוסים האלו כהתעללות. כמה פעמים אני נעה כמטוטלת בין התובנות הפשוטות הטבעיות של זכויותיי לאהבה בהירות וחופש לערימות של ההנחות החברתיות
בדיוק.
זה בדיוק זה.
זאת המציאות של "אשה מוכה". ואני יודעת שזה נשמע קשה, אבל זה חלק מתהליך הקילוף. לעמוד מול זה ולהגיד, "אני מתנהגת בדפוסים של אשה מוכה".
שהם:

• אמונה נסתרת שמגיע לך היחס הזה
• אמונה נסתרת שלא מגיע לך יחס טוב יותר
• אמונה נסתרת ש"ככה זה" ואף אחד לא באמת חומק מזה (תראי איך המשפחה הקרובה מנסה לחזק את האמונה המופרכת הזאת)
• אמונה נסתרת שאהבה טובה היא אשליה
• אמונה נסתרת שזה בגללך, באשמתך, בגלל משהו שאת עושה
• אמונה נסתרת שיש משהו שאת יכולה לעשות אחרת, שישנה סוף סוף את כל התמונה. אם רק תמצאי את הדרך הנכונה, הכל יהיה בסדר
• אמונה נסתרת שאת לא ראויה לאהבה, לא באמת, וזה הכי טוב שאי פעם "תשיגי". אף אחד אחר לא באמת ירצה אותך...

ועוד ועוד. )-:

[קוראת*]

אני ממשיכה לכתוב כאן ולא בדף אישי כי אני חושבת שלא ברור איזה תהליך עמוק של קילוף יש לעבור כדי בכלל לקבל את הדפוסים האלו כהתעללות

נכון מאוד. כתבי וכתבי. זה מאוד עוזר.

קוראת, את עוזרת לי המון. אפילו שאני לא תמיד במקום שנעים לו לשמוע עזרה כזו.
אני נורא שמחה. מצטערת גם שלפעמים לא נעים לשמוע. יש לי חברה אחת שתמיד מדברת באופן מאוד מפוכח. היו לה חיים לא פשוטים והיא takes no shit from nobody. היא תמיד אמרה לי חד וחלק שהיא לא סובלת את המתעלל, ושהוא מקטין אותי ומחליש אותי. אני לא יכולתי לסבול את זה. היא כל הזמן אמרה "את יודעת מה אני חושבת על ד'". זה היה נראה לי אז כחוסר נאמנות חברית.

היא גם פסיכולוגית קלינית, אז בכלל זה היה נראה לי איזו מין אנליזה מוגזמת. היא היתה נותנת לי דוגמאות: למשל שמארחים את החברים שלי (!) והוא לא נותן לי להוציא מילה, וגם לא להכין אף מנה, על אף ששנינו אוהבים לבשל וגאים ביכולותינו, ומשתלט על הכול, וגם כל הזמן עוקץ אותי ושאני כל הזמן דרוכה לידו. היא לא נתנה לי להתחמק. היא אמרה שתמיד אני פורחת וחכמה ומקובלת, ולידו אני פשוט נובלת.
ממש לא סבלתי אותה באותה תקופה. אחר כך הודיתי לה בכל לבי!
המילים הלא פשוטות שאמרה לי התחילו להדהד לי במוח כל הזמן כשהתחלתי להבין באיזו סיטואציה אני נמצאת.
אני חושבת שבמידה רבה התחלתי להבין מה עובר עלי בזכות המילים שלה. היא הרגיזה אותי נורא, אבל אני בסך הכול מאוד מסוגלת לקבל ביקורת. אז כשהייתי לבד הייתי חושבת על מה שהיא אומרת ומבינה שהיא צודקת. היא מאוד חידדה לי את המחשבה.

הבאסה היא שמעבר לקושי במערכת היחסים המתעללת צריך כל הזמן להתמודד עם אנשים מבחוץ ותגובותיהם. זה כל כך מבלבל. בדיעבד היום ברור לי לגמרי מי עזר לי ומי החליש אותי.

אז רקמה יקרה, מקווה שאנחנו מחזקות אותך. את נשמעת כל כך חכמה ורהוטה, כל כך אינטיליגנטית ומיוחדת. על הכול את כותבת בכזאת עדינות שזה שובר את הלב.

[בשמת_א*]

היא הרגיזה אותי נורא, אבל אני בסך הכול מאוד מסוגלת לקבל ביקורת
קוראת, הייתי מוכרחה להגיב לזה: האם היום את רואה שזו לא היתה ביקורת?
זו בכלל לא היתה ביקורת.
היא ביקרה את ד' אבל תמכה בך. היא באה לעזור לך. נכון שבאותה תקופה, כל כך לא האמנת את עצמך, לא כיבדת את עצמך ולא אהבת את עצמך, שלא יכולת לסבול את זה שמישהו אומר לך את האמת על הגיהינום שאת חיה בו, שאת מסכימה לחיות בו.
אבל מה שהיא אמרה, היכה שורש ונתן לך כוחות ביום שהתחלת להבין איפה את חיה.

זו דילמה נורא קשה.
כשאתה אוהב מישהו ואתה רואה שהוא פוגע בעצמו, האם אתה מדבר אל מי שהוא עדיין לא? או אל מי שהוא עכשיו?
אם תגידי לאותו אדם אך ורק את מה שאת יודעת שהוא מסוגל לשמוע כרגע - אז אסור לך לשקף לו שהוא חי בתוך התעללות!

[קוראת*]

_קוראת, הייתי מוכרחה להגיב לזה: האם היום את רואה שזו לא היתה ביקורת?
זו בכלל לא היתה ביקורת.
היא ביקרה את ד' אבל תמכה בך. היא באה לעזור לך. נכון שבאותה תקופה, כל כך לא האמנת את עצמך, לא כיבדת את עצמך ולא אהבת את עצמך, שלא יכולת לסבול את זה שמישהו אומר לך את האמת על הגיהינום שאת חיה בו, שאת מסכימה לחיות בו.
אבל מה שהיא אמרה, היכה שורש ונתן לך כוחות ביום שהתחלת להבין איפה את חיה._

בשמת, זה נכון מאוד מה שאת אומרת. חשבתי על זה הרבה היום--על למה זה כל כך הרגיז אותי. הרי מצד אחד היה לי קשה לשמוע, מצד שני, אחר כך היה לי קשה עם אנשים קרובים שלא אמרו דבר (אפילו היתה לי כל הזמן מין ציפיה שיגידו לו. אבל זו ציפיה לא מציאותית: שמישהו יגיד לו והוא פתאום ישתנה ויפסיק את ההתפרצויות. מין חלום כזה, תקווה כזאת).

אני חושבת שהיא אמרה את דבריה באופן חד מדי לפעמים. היא לא מכחדת דבר. אולי היתה צריכה להתחיל יותר בעדינות. אבל אני מודה לה עד סוף ימי.
זאת שהיתה חברה הכי טובה שלי לא אמרה דבר מפורש, באיזשהו שלב היא אמרה שהיא לא רוצה לדבר עליו איזו תקופה (:-( ). זה כאב לי בצורה בלתי רגילה. אחר כך, כשכבר הייתי ממש שניה לפני היציאה, היא כתבה לי מכתב על הסיטואציה שבו ראתה אותו משתולל מכעס. זה היה מכתב חשוב שנתן לי עוד דחיפה.
היא גם זאת שאמרה בהתחלה להקשיב למה שעומד מאחורי הכעס שלו. זה בגלל שהיא בעצמה נוטה קצת להתפרצויות (היא לא טיפוס מתעלל בכלל, וגם השתנתה לגמרי מאז שהצבתי לה גבול). זה שהיא אמרה את זה גרם לי נזק עצום. זה נתן לו במשך חודשים ארוכים לגיטימציה להתפרץ, כי כל הזמן ניסיתי להבין אותו ונשאבתי לתוך השחור. אחרי שראתה אותו מתפרץ כבר לא אמרה את זה, וגם לא רצתה לשמוע עליו. היא הבינה מה קורה, אבל שתקה כמעט עד הסוף. אחר כך אמרה לי שלמדה שאני אף פעם לא מגזימה ושלהיפך, התיאורים היו מאוד מינוריים.
אותה לא איבדתי, כי היינו יכולות לדבר על הדברים אחר כך ולהגיע להבנות. אבל יש כאלה שהתרחקתי מהם בלבי, כי לא זיהו כלום ולא מזהים ורק רצו לדחוף אותי להכחשות.

לכן, אני מודה כל חיי לזאת שאמרה לי את האמת.

אם תגידי לאותו אדם אך ורק את מה שאת יודעת שהוא מסוגל לשמוע כרגע - אז אסור לך לשקף לו שהוא חי בתוך התעללות!

אני חושבת שאם מישהו נמצא במצב מבולבל או של הכחשה, אפשר כן להראות לו, אבל בהתחלה בעדינות. משהו כמו "אהובה, הוא קצת יותר מדי כועס עלייך. לא מגיע לך." משהו כזה.

[בשמת_א*]

אני חושבת שאם מישהו נמצא במצב מבולבל או של הכחשה, אפשר כן להראות לו, אבל בהתחלה בעדינות. משהו כמו "אהובה, הוא קצת יותר מדי כועס עלייך. לא מגיע לך." משהו כזה
נכון.
יפה מאוד מה שכתבת.

[ציל_צול*]

אם תגידי לאותו אדם אך ורק את מה שאת יודעת שהוא מסוגל לשמוע כרגע - אז אסור לך לשקף לו שהוא חי בתוך התעללות!
אני חושבת שאנחנו לעולם לא יכולים לדעת מה האדם מסוגל לשמוע ומה לא. אפשר לבדוק את זה בשאלה במקום בלהגיד את מה שממש רוצים להגיד ואז לראות מה התגובה.
אפשר לבקש רשות להעלות נושא לדיון, ואם מסכימים, להיות מאוד עם היד על הדופק מתי נגמרת ההסכמה. וגם אז, אם לא בטוחים, אפשר לשאול.

אני אישית נגד הטחת ה"אמת" בפרצוף. גם כי אני חושבת שכמעט אף פעם אין "אמת", אבל בעיקר משום שהיכולת להכיל את המסר יותר חשובה בשיחות כאלה מאשר מידת הדיוק והעומק שלו.
לדעתי האישית בלבד, חשוב יותר ללכת בצעדי צב עם מסרים כאלה ולהגיד אותם כתלות בהסכמה לשמוע אותם, מאשר לתת אותם עם לום בראש בגלל שלדעתי הם חשובים מאוד.
כאשר חברה מתחילה להתרחק ממני בגלל שהמסר שלי חזק מדי, ובכך היא מאבדת חלק ממעגל התמיכה שלה או חלק מהאיכויות שלו, זה מחיר גדול מדי לשלם.
אני מקבלת בהשלמה את זה שיש דברים שלוקח זמן להעביר. הרבה זמן. וגם אם מהצד אני רואה דברים קשים מאוד שיש לי דחף עז לשים להם סוף בהבעת דעות נחרצות, סביר שלא אעשה זאת.
האם זו טעות? כנראה שלא אדע. וגם מי שנוהג הפוך לא ידע. זה הרבה עניין של אישיות וסגנון.

והמרגיעון, כהרגלו בקודש - קחו זמן להפנמה...

[nomad*]

הייתי שם, במקום ההוא. מכיון שלא הסכמתי להקשיב לעצמי אומרת לעצמי את מה שכבר ידעתי בבירור - לא הסכמתי להקשיב לאף אחד. סגרתי החוצה מהחיים שלי את מי שניסה לומר משהו, ואפילו את מי שראיתי בעיניים שלו או בשפת הגוף שלו את הדברים האלה, שלא רציתי לקרוא בשמם או לקבל שהם שם.
אני מאד מסכימה ששאלה יכולה להיות דרך טובה להגיע. לפתוח איזה סדק קטן של הקשבה. בקשת הסכמה לדבר, להעלות נושא. שאלה על האפשרות לשאול. שאלות נשארות פתוחות ומהדהדות, ומתחילות תנועה. לפעמים איטית כמו זרימה של סלע. אבל משהו יכול להתחיל לקרות. וזה המון. הן גם מזכירות שאני לא לבד, למישהו אכפת ממני.

אני חושבת שיש איזו עקומת הקשבה ויכולת לקבל שיקופים ואמירות למינהן. בתחילת מערכת היחסים יכול להיות שיש יותר יכולת להקשיב לסימני שאלה, או אפילו סימני אזהרה. בעיצומה של המערכת, יש הסתגרות גדולה, אני בתוך הבועה הסגורה שלי, אף אחד בעולם לא יכול להבין את מה שקורה לי, אני לא רוצה לשמוע כלום. בסוף מערכת היחסים, כאשר אני כבר בדרך החוצה, יש הרבה יותר רצון לשמוע, להתמך, לקבל אישוש ואישור למה שסוף סוף יכולתי לגלות ולספר לעצמי. לכן אני חושבת שמי שקרוב למי שנמצא במערכת כזו, צריך להיות קשוב למקום שבו ה"שבוי" נמצא. למקום שלו על העקומה הזו. מי שנדחה בנסיונותיו להאיר ולהראות, לא צריך לקבל את זה כמסר חד משמעי ומוחלט של "אל תתערבו לי בעניינים", אלא כמסר של "אל תתערבו לי עכשיו", כדאי לגשש בעדינות רבה מידי פעם, לנסות למצוא את החלונות האלה של היכולת לשמוע. זה קו מאד דק ועדין שבין פחות מידי ליותר מידי. יותר מידי וחזק מידי יכול להרחיק ובכך היא מאבדת חלק ממעגל התמיכה שלה או חלק מהאיכויות שלו, זה מחיר גדול מדי לשלם.. פחות מידי זו נטישה והפקרה. במיוחד בשלבים של התחלת היציאה החוצה, שלבים שבירים מאד, קל מאד ליסוג חזרה לתוך הבור השחור. קרסים קטנים על הקירות התלולים של הבור - עוזרים מאד מאד בטיפוס החוצה.

[ציל_צול*]

כל מילה...
הזדהיתי עמוקות, משני הצדדים של הבור...

ואכן, שאלות מהדהדות היטב ומראות על אכפתיות ושומרות על ביחד.
למדתי את זה על בשרי בהקשר מאוד משונה.
רציתי פעם שיתנהל על דיון במרכז הסיוע שבו התנדבתי על תלונות שווא. ארגנתי מפגש, הגיעו די הרבה, אבל שפכו על ראשי מים רותחים.
לא הצלחתי להבין את זה. למה בעצם אי אפשר לנהל דיון.
ואז אמרה לי רכזת חכמה מאוד - היית צריכה לפתוח בשאלה האם אנחנו רוצות/מוכנות/מסכימות לנהל בכלל את הדיון הזה. זה שמשיהי יושבת מולי ומכבדת אותי עוד לא אומר שהיא מוכנה לשמוע מה שיש לי לומר או להשמיע את עצמה.
כך למדתי, לפני שנים, ומאז אני שואלת. ובהחלט מקבלת את זה שכאשר אני נדחית המשמעות היא "לא עכשיו" ולא בהכרח "לעולם לא".
ואני מרגישה שההבנה הזו מורידה לחץ מהקשר והדיבור בנושא כי אני לא עסוקה בכך שזו האחריות שלי להציל מישהי ברגע זה, ושאם החמצתי אותו זה אסון. אני יודעת בוודאות גבוהה שהרגע המתאים יגיע וממשיכה לחפש אותו בעדינות.

ועוד למדתי, גם בהקשר הזה, ושוב במרכז הסיוע, לא לעוץ עצות לעולם. פעמים רבות כל כך נתקלתי במקרים בהם העצה התאימה בהחלט למי שנותן אותה, אבל לא בהכרח למי שמקבל. במקום זה - להניח שמי שמולי יודעת הכל, כל מה שהיא יכולה להכיל באותו רגע, ושמה שהיא צריכה זו תמיכה ומרחב שמאפשר לרצונות שלה להישמע, לקבל קול, ולהיתפש כלגיטימיים. ואז מסתבר שמתחת לתפישות שמחזיקות אותה במקום וכאילו לא רואות ולא מבינות, יש מתחת משהו אחר לגמרי. אבל גם בשביל זה נדרשת אמונה ונדרשת סבלנות. וכאשר זה מגיע, הפתרונות הפרקטיים כבר באים מאליהם.

[אישה_במסע*]

ציל צול, בשמת

נתקלתי כבר כמה פעמים בחשיבותם של עדים מוארים. בהתעללות בזוגיות זה לא תופס?

אולי אם חברה אחת אומרת שהוא מתעלל זה מקצר את זמן ההתפכחות, ואולי עם כמה חברות עושות את זה <זה קורה בכלל?> אז זה מגדיל משמעותית את הסיכוי להאמין?

יש מחקרים על הנושא?

[ציל_צול*]

לא הכרתי שום מצב שבו יש למי שעוברת התעללות מעגל תמיכה רחב. זה לרוב בן אדם או שניים שמוכנים בכלל להביט לזה בעיניים, ולרוב גם שם, זה תמיד קצת בעירבון מוגבל.
פגשתי הורים שהיו מוכנים לתמוך, כי זו הבת שלהם, אבל לא התמיכה שעליה מדברים כאן. יש לזה ערך רב אבל זה לא משהו שמטלטל את האשה החוצה ממה שהיא נמצאת בו.

מההיכרות שלי עם הנושא - חברה שאומרת שהוא מתעלל לא מקצרת את זמן ההתפכחות. לפעמים, כאמור, זה אפילו מאריך את הזמן כי נפרדים מהחברה כדי לא לשמוע את זה יותר.
בתפישה המקצועית שלי האשה שעוברת התעללות יודעת שהיא עוברת התעללות, גם אם זה לא מה שהיא מקרינה כלפי חוץ. היא לא צריכה להתפכח משום אשלייה. היא צריכה מרחב שבו מותר להגיד את זה בלי לקבל התנגדות והפנייה של האצבע המאשימה כלפיה.
האמירות שכאילו מעידות על אי הבנה הן פשוט דפוס נלמד, והוא הופך להיות כל כך עמוק בחלק מהמקרים עד שההבנה הקיימת (זו שבטח היתה שם בתחילת הקשר) כבר לא מצליחה לבצבץ החוצה.
זה לא אומר שהיא לא שם יותר. מפנים לה מקום רך ואוהב ומזמין והיא מגיעה מחדש.

[בשמת_א*]

אולי אם חברה אחת אומרת שהוא מתעלל זה מקצר את זמן ההתפכחות, ואולי עם כמה חברות עושות את זה <זה קורה בכלל?> אז זה מגדיל משמעותית את הסיכוי להאמין?
אם כמה חברות עושות את זה בבת אחת, אז זה מגדיל משמעותית את הסיכוי להאמין.
אבל זה צריך לקרות כאשר לקורבן יש כבר איזה בסיס להבין מה אומרים לה/לו.

וכמו שכתבה ציל צול:
לא הכרתי שום מצב שבו יש למי שעוברת התעללות מעגל תמיכה רחב.

[ציל_צול*]

_אם כמה חברות עושות את זה בבת אחת, אז זה מגדיל משמעותית את הסיכוי להאמין.
אבל זה צריך לקרות כאשר לקורבן יש כבר איזה בסיס להבין מה אומרים לה/לו._
נכון. ובגלל שמתעללים רבים אלופים בלנתק מעגלי תמיכה, אז כמעט אף פעם אין "כמה חברות" אמיתיות שאפשר לדבר איתן, וכך לא ממש נוצר הבסיס הזה, הנחוץ כל כך. פשוט אין מספיק אנשים שיראו בכלל מה קורה, ומתוכם קשה לאתר את אלו שגם רואים וגם מבינים מה הם רואים.

כלומר, אישה במסע, השאלה שלך עובדת בתיאוריה, אבל בתכלס לא ריאלית ביחס למציאות של רוב הנשים שעוברות את זה.

[מאי*]

מתעללים רבים אלופים בלנתק מעגלי תמיכה.

כמה נכון, ציל צול. במקרה של אבא שלי למשל, הוא אפילו הגביל את מספר שיחות הטלפון של אימא שלי עם אימא שלה. לא מצא חן בעיניו שהן מדברות כל יום, אז אימא שלי הייתה חייבת לרדת לתדירות של פעמיים בשבוע. במשך הזמן זה נעשה כזה הרגל - גם אחרי שהיא התחילה להשתחרר מהשליטה שלו - שלקחו שנים ארוכות מאד עד שהאסימון נפל לה ש'מותר' לה לדבר עם אימא שלה כל יום. הוא גם הכריח אותה לבקש מהמשפחה הקרובה שיפסיקו להתקשר אליה. זה כמובן לא הפריע לו, שנים לאחר מכן, להטיח בה שהיא לא שומרת על קשרים משפחתיים ולא מדברת עם אף אחד...היום זה כבר השלב השלישי: מכיוון שחלק מהילדים משוחחים עם אימא שלי כמה פעמים ביום, אפילו, אז הוא מתלונן על כך שהיא 'כל היום עם אנשים אחרים בטלפון' (האחרים הם הילדים שלו, כן?) אבל היא, כמובן, כבר בשלב שממש לא אכפת לה מה הוא אומר.

עכשיו, הדוגמה של אימא שלי קיצונית כי בנסיבות שלה ההתערבות הקיצונית במעגלי התמיכה שלה הייתה אפשרית. במקרים אחרים המתעלל פועל יותר בתחכום: הוא 'נעלב' מהחברה ההיא, אז מצננים יחסים. הוא רב עם קרוב משפחה X, אז מצמצמים את הקשרים איתו. ולפעמים - וזו שיטת הפעולה המתוחכמת ביותר - הוא מצליח בתחילת הקשר לשכנע את בת הזוג שהוא 'כל עולמה' והיא לא באמת צריכה אף אחד אחר. עד שהיא צריכה ועוד איך, אבל כולם כבר הפליגו הלאה, בטוחים שהיא לא מעוניינת, נעולה בתוך בועת האושר המרחף שלה שהפכה זה מכבר לבית כלא.

גם במקרים שעוד יש סביב הקרבן משפחה וחברים בקשר רצוף, לעיתים רחוקות הם יצביעו על ההתעללות. לדעתי, בגלל שתי סיבות עיקריות: אחת, שצריך אנשים ברמת אכפתיות גבוהה מאד ואהבה כנה מאד כדי שינסו לפקוח בעדינות את עיניה של האישה. כי אחרת, למה להם? כל עוד אפשר לשכנע את עצמך שהמצב לא כזה גרוע, הוא קצת אנטיפתי אבל הוא לא מרביץ לה, היא צריכה להפסיק להיות כזו רגישה - זה הרבה יותר קל מאשר להודות בפה מלא שיש כאן בעיה חמורה ואישה שסובלת מהתעללות. הודאה כזו דורשת פעולה. את לא יכולה להיות חברה שמסבירה לחברה שהיא סובלת התעללות, ולהשאיר את זה שם. יש פולו-אפ, בירור נוקב מתמשך, החיים שלה משתנים והיא צריכה יותר תמיכה, לפעמים המון תמיכה. לא נעים לומר, אבל לרוב האנשים נוח הסטאטוס קוו. בן משפחה או חבר קרוב שהחיים שלו מתהפכים פתאום מול העיניים? זה דורש ממך הקרבה ועזרה והושטת יד. נו, לא כולנו מספיק בלתי-אנוכיים. והסיבה השנייה היא שהתעללות נפוצה הרבה יותר ממה שחושבים. וודאי שתמצאי המון נשים שמוכנות לומר 'בהריון נשים רגישות' 'גברים שעובדים שעות ארוכות מתעצבנים בקלות' 'המשכנתה חונקת אותו אז ככה הוא מדבר'. אם הן לא יגידו ככה, מה זה אומר על הבעלים שלהן שגם היו לא נחמדים אליהן בהריון והתעללו בהן בגלל לחץ בעבודה? ברור שכולנו בני אדם, אבל זה שאנשים מוכנים לאשר אוטומטית התנהגויות מזוויעות (להתנהג לאישה בהריון כמו שמתואר בדף הזה זו בהחלט התנהגות מזוויעה) לא אומר שצריך לקבל את ההתנהגות הזו. זה רק אומר שאנשים לא רוצים להפוך את מצבו של הקרבן למראה צלולה שבה הם ייאלצו לראות את עצמם ולהתמודד עם האמת פנים אל פנים. זה דורש המון אומץ, המון!

[בשמת_א*]

פשוט אין מספיק אנשים שיראו בכלל מה קורה, ומתוכם קשה לאתר את אלו שגם רואים וגם מבינים מה הם רואים.

לא ריאלית ביחס למציאות של רוב הנשים שעוברות את זה.

בדיוק.
מצד שני!
אני חייבת להזכיר את עבודת הקודש של "המרכז למניעת אלימות במשפחה" של נעמ"ת, שמקיים קבוצות תמיכה בהדרכת פסיכולוגית עבור נשים מוכות (תיכף אגיד על זה משהו).
בקבוצת התמיכה, הנשים שומעים מנשים אחרות שעוברות את מה שהן עוברות.
פתאום זה מקבל ממשות.
כשאשה מוכה שומעת את החוויות של אשה אחרת, היא סוף סוף מרגישה כעס וכאב על החוויות של האחרת. מזה שאיכפת לה מהאשה שלידה, והיא מבינה את הכאב של מי שלידה, היא מתחילה להבדיל בין התנהגויות אנושיות להתנהגויות לא אנושיות.
אם לבעל של עצמה היא עושה "הנחות" על המכות שחטפה ממנו, לגבי החברה היא רואה טוב יותר את העוול.
וזה היתרון הגדול של קבוצת התמיכה. היא מוציאה נשים מהבידוד ומקשר השתיקה.
אבל כמובן, מגיעות אליה רק אלה שכבר עשו את הצעד ויצאו מהבית )-:

ומה ששמתי בצד, לגבי "אשה מוכה"?
כבר אמרו גדולים ממני, אבל כדאי גם פה לחזור.
שימו לב למכבסת המלים הזאת. "אשה מוכה". הבעיה - אצלה. היא, "אשה מוכה". מין תסמונת כזאת שנופלת מהירח.
זה מכוון תרבותית.
שבמקום להוקיע "גברים אלימים" שפוגעים פיזית, רגשית ומילולית בבנות זוגם, אנחנו מצמידים תוויות בעיקר לנשים.
גם כל מערך הסיוע - עוזר לנשים לברוח עם הילדים מהבית שלהן. הן נותרות חסרות כל. למדינה ולאירגוני הסיוע אין שום אפשרות להוציא מהמשוואה את הגבר התוקף!

אם יש שודדי בנקים אז לא רודפים אותם ותופסים אותם? סוגרים את כל הבנקים בפני לקוחות?
אם יש שודדי זקנות אז אוספים את כל הזקנות שגרות לבד מכל רחבי המדינה וסוגרים אותן במוסדות כדי שלא יתקפו אותן? אנחנו מדברים על "קשישות שדודות"? או על שודדים מסוכנים שתוקפים קשישים בבתיהם?

זה כל כך מעוות )-:

[בשמת_א*]

הסיבה השנייה היא שהתעללות נפוצה הרבה יותר ממה שחושבים. וודאי שתמצאי המון נשים שמוכנות לומר 'בהריון נשים רגישות' 'גברים שעובדים שעות ארוכות מתעצבנים בקלות' 'המשכנתה חונקת אותו אז ככה הוא מדבר'. אם הן לא יגידו ככה, מה זה אומר על הבעלים שלהן שגם היו לא נחמדים אליהן בהריון והתעללו בהן בגלל לחץ בעבודה?
אני אוסיף על דבריה של מאי, שאכן הנורמות "מכשירות" הרבה שרצים.
הרבה אנשים פשוט לא מבינים שמה שהם רואים, זו אלימות או התעללות. גם אם זה בפרצוף שלהם, הם לא מבינים.
אז כשיושב אדם כזה וצופה במצב של התעללות ועדיין לא אומר דבר, המתעלל מקבל שוב חותמת כשרות.

לדוגמא
זוג נוסע למסעדה עם חבר. האשה בהריון וסובלת מאוד מבחילות קשות. בזמן הנסיעה, של שלושתם ביחד באוטו, כלומר בנוכחות החבר, האשה מבקשת מבן זוגה לנסוע לאט יותר כי היא על סף הקאה.
בן הזוג פותח בהתקפה מסוג "אל תגידי לי מה לעשות" וכו', ומסרב להיענות לבקשה.
החבר שותק.
מגיעים למסעדה, האשה מרגישה מאוד לא טוב, מקיאה עוד בחניה. החבר בא לעזור, נותן לה ממחטה.
אומר לאשה "אני לא יודע מי מכם צודק, אי אפשר לדעת".
מה האשה חושבת? מה האשה מרגישה?
האם היא קיבלה הרגע אישור שהבקשות שלה מוגזמות? שתפיסת המציאות שלה לא תקינה? שבעלה התנהג בסדר? שאצלה הבעיה?
תגובות מסוג זה, של החברה, תורמות לקושי הגדול של אשה שחיה בתוך התעללות כזאת - להבין בתוך מה היא חיה.

[ציל_צול*]

אומר לאשה "אני לא יודע מי מכם צודק, אי אפשר לדעת".

ובגלל זה כל כך עדיף הרבה פעמים לא להגיד כלום. לעזור בשתיקה, לתת ממחטה, ולא להוסיף דבר שעלול לפגוע באמפתיה שהמעשה משדר.
פעמים רבות כל כך דווקא מתוך השתיקה המאפשרת צומח דיבור לא צפוי. וואו, כמה פעמים הייתי במצבים האלה.
לשתיקה אמפתית יש את הכוח הגדול בעולם, לדעתי.
חבל שאי אפשר לעשות את זה באינטרנט. חייבים להיות נוכחים פיזית בשביל שזה יקרה.

[ציל_צול*]

מאי, כהרגלך, כל מילה בסלע. חותמת על הכל בשתי ידיים. אני מרגישה בדיוק כך.

אני חושבת שאחת הבעיות של נשים בהתעללות, כאלה שכבר מניחות במילים מדויקות את מה שקורה להן, זה הפחד להיות לטורח על הסביבה.
וכאן אולי המקום לומר שיש לכולנו את האינטרס לשנות את התפישה שמי שיודע חייב לעשות משהו, ושהמשהו הזה הוא מאוד אקטיבי, תובעני וגובה מחיר.
אפשר לעשות (במובן של doing) מעט מאוד, ולהשקיע את מירב ה"מרץ" בלהיות (במובן של being).

[מצ'רה*]

לשתיקה אמפתית יש את הכוח הגדול בעולם, לדעתי.

מחדדת: להקשבה יש את הכוח הגדול בעולם. לדעתי.

[ציל_צול*]

מצ'רה, אני מסכימה לגמרי.
אני פשוט שאלו שני דברים שונים מאוד.
הקשבה היא מצב שבו יש לי דבר טעם לומר אבל אני בוחרת לא לומר אותו אלא להקשיב למה שיש לך להגיד.
שתיקה היא מצב שבו אין לי באמת מה לומר, או שמה שיש לי לומר הוא חסר טעם, ולכן אני בוחרת לשתוק.
הניסיון שלי מראה שאיתי, כאשר אני מקשיבה באמת, הצד השני יבחר לומר משהו.
כאשר אני שותקת, הצד השני לא בהכרח ידבר. לפעמים זה בדיוק מה שנחוץ.
מכאן שלהקשבה יש כוח הרבה יותר גדול אבל לפעמים זו בדיוק הבעיה איתה - שיש לה כוח
השתיקה חלשה יותר אבל כאשר זה מה שצריך, אז היא נותנת מענה מצוין לצורך. ומה שיבוא אחריה יהיה מדויק ונחוץ מאוד.

ולרקמה - אני לא כותבת לך פה הרבה כי נראה שאת מפיקה תועלת רבה ממשהו שהוא לא הדרך שלי. אני לא רוצה להפריע לזה.
אבל שתדעי שאני קוראת אותך בתשומת לב, מלאת אמפטיה למה שאת עוברת, מלאת התפעלות לאומץ שלך ולהתמודדות הנחושה והמדויקת שלך, ובעיקר מחבקת אותך בחום מרחוק, עד כמה שניתן בוירטואליות הזו.

יאללה, חוזרת לקרוא בשקט ולפנות פה את המקום.

[ביישניתית*]

הקשבה היא מצב שבו יש לי דבר טעם לומר אבל אני בוחרת לא לומר אותו אלא להקשיב למה שיש לך להגיד.

מעניין. אף פעם לא חשבתי על זה ככה. זה הגיוני בצורה כלשהי, אבל אני תמיד חשבתי שהקשבה זה מצב שבו אני ריקה לגמרי מדעה קודמת, ומוכנה לקבל ולקלוט אליי את מה שקורה. והייתה לי קצת בעיה עם ההגדרה הזו, כי יש בה משהו קצת פסיבי.

[נעה*]

שימו לב למכבסת המלים הזאת. "אשה מוכה". הבעיה - אצלה. היא, "אשה מוכה". מין תסמונת כזאת שנופלת מהירח.
נכון! כשקראתי את זה נזכרתי שלמדתי לפני 20 שנה אולי קורס "נשים מוכות" באוניברסיטה, במחלקה לקרימינולוגיה.

[בשמת_א*]

ובגלל זה כל כך עדיף הרבה פעמים לא להגיד כלום. לעזור בשתיקה, לתת ממחטה, ולא להוסיף דבר שעלול לפגוע באמפתיה שהמעשה משדר.
לא היתה שם שום שתיקה אמפתית לסיטואציה של ההתעללות באשה.
היתה כן איכפתיות בהקשר של ההקאה (שהבעל לא גילה).
אבל אני מדברת על הסיטואציה בין הגבר לאשה - הגבר שנהג, התעלל באשתו ההרה. חד משמעית. החבר שנכח, סרב להגיב גם מול הגבר וגם מול האשה.
כלומר:
הוא לא היה עד מואר.
הוא שימש ההיפך מעד מואר - הוא היה עד, והוא הכחיש גם בזמן אמת וגם אחריו שקרה משהו בעייתי.
אילו היתה אמפתיה עם האשה במצב ההתעללות - הוא היה אומר לה לבד משהו כמו "כן, הוא באמת לא היה בסדר, אבל לא הרגשתי שאני יכול להגיד לו משהו".
במקום זה הוא נוקט עמדה כביכול-ניטראלית "לא יודע מי צודק".
אני טוענת:
זו לא עמדה ניטראלית,
וזו לא עמדה אמפתית.
זו עמדה שמכשירה את התנהגותו של הבעל האלים מילולית ונפשית.
מישהו ראה איך הוא מתנהג אליה ומצא לנכון להבהיר לה, שלא קרה פה משהו שהוא חד-משמעית לא בסדר!

האם זה לא ההיפך מעד מואר?
האם זה לא כמו מצב שבו הורה יכה את הילד שלו באמצע הסופרמרקט, ואחר כך הילד יבכה לבד מחוץ לדלת, ויעבור מבוגר אחר שנכח בסיטואציה ויגיד לילד: "תראה, אני לא רציתי להתערב, כי אי אפשר לדעת מי צודק, אתה או אבא שלך"?!
ממי תשמעי אמירה כזאת לילד שהרגע היכו אותו בפומבי?
רק מאדם שתומך באלימות נגד ילדים.
"עד מואר", הוא לא.
מבינה?

[בשמת_א*]

הוא שימש ההיפך מעד מואר - הוא היה עד, והוא הכחיש גם בזמן אמת וגם אחריו שקרה משהו בעייתי.
עיקר שכחתי:

הבאתי את הסיפור הקטן הזה כי הוא דוגמא קלאסית לדרך שבה הקורבנות חיים.
זו התגובה האופיינית של הסביבה.
או מכחישים, או אומרים לקורבן חד וחלק שהוא אשם ביחס שהוא מקבל.

[ציל_צול*]

בשמת, רק למען הסר ספק - לא התכוונתי לומר שמה שהוא עשה היה אמפתי. בוודאי שהאמירה שלו היא לא ניטראלית ומביעה עמדה מאוד חזקה.
התכוונתי שאפשר היה להיות שם אמפתי בלי לקחת צד באופן מילולי, כך שהוא לא ירגיש שהוא "בוגד" בחברות עם הבעל, באמירה שמסמנת את הבעל כלא בסדר.

[בשמת_א*]

למעשה הוא לא היה חבר של הבעל. הוא היה חבר של האשה.
מה דעתך על זה?

[ציל_צול*]

אני חושבת שמה שהצעת במקור הוא המינימום שהחבר יכול היה לעשות.
זה כל כך קשה לעיכול שחבר מתנהג ככה, עד שהנחתי בטעות שזה היה חבר של הגבר.

וגם, להגנתי ייאמר, שברוב המקרים שאני מכירה, הראשונים להיות מורחקים מהאשה היו הידידים הגברים. כך שהיה לי קשה לדמיין יציאה בשלושה שבה החבר הוא מהצד של האשה.
תודה על התיקון.

[בשמת_א*]

הראשונים להיות מורחקים מהאשה היו הידידים הגברים. כך שהיה לי קשה לדמיין יציאה בשלושה שבה החבר הוא מהצד של האשה.
אני מסכימה איתך, זה אכן פחות שיגרתי.
אבל אם לוקחים בחשבון את היותו של החבר הזה - בסופו של דבר - מאוד "לא חברי" כלפי האשה, אפשר להבין מדוע אותו בעל לא הרחיק אותו.

ויכול להיות שאלה שמורחקים בשלבים מוקדמים של הקשר, כשהאשה כלל לא קולטת שנעשתה פה פעולת בידוד שלה, הם בדיוק כל אלה שהמתעלל מרגיש בחוש, ש"יעלו עליו". כל אלה שעלולים לרצות להגן על האשה ולחשוף את פרצופו האמיתי (או את פרצופה האמיתי, במקרה שמדובר באשה מרעילה).

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שימו לב למכבסת המלים הזאת. "אשה מוכה". הבעיה - אצלה. היא, "אשה מוכה". מין תסמונת כזאת שנופלת מהירח.
תודה בשמת.
במחי משפט מדויק אחד, העפת אותי עשרים שנה אחורה, לחברה שהתעללה בי בשקט במשך שנתיים בבי"ס יסודי. ליום ההוא שבו ההורים שלי שמעו, והסיפור התפוצץ. ליועצת שנשלחתי אליה אחרי שהם הרימו טלפון בהול למנהל. לשאלה הראשונה שהיא שאלה אותי אחרי שסיפרתי לה בדמעות את כל מה שעבר עלי: "גם עם אנשים אחרים קורים לך לפעמים דברים כאלה?" לתדהמה שאחזה בי, ולניסיון הנואש שלי להסביר ליועצת שלא אני הייתי הבעייתית בסיפור, עם ההבנה שהתחילה לחלחל שזו בהחלט אני, ושנורמלי שדבר כזה יקרה לי.
תודה שפתחת לי צוהר לחבר את השאלה של אותה יועצת לתרבות מעוותת, ולא לידע מקצועי עמוק.

[מיואשת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מאי, כהרגלך, כל מילה בסלע.
מסכימה עם כל מילה שכתבת, מנסיון

במקרים אחרים המתעלל פועל יותר בתחכום: הוא 'נעלב' מהחברה ההיא, אז מצננים יחסים. הוא רב עם קרוב משפחה X, אז מצמצמים את הקשרים איתו. ולפעמים - וזו שיטת הפעולה המתוחכמת ביותר - הוא מצליח בתחילת הקשר לשכנע את בת הזוג שהוא 'כל עולמה' והיא לא באמת צריכה אף אחד אחר. עד שהיא צריכה ועוד איך, אבל כולם כבר הפליגו הלאה, בטוחים שהיא לא מעוניינת, נעולה בתוך בועת האושר המרחף שלה שהפכה זה מכבר לבית כלא.

אם המטפלת לא מתמחה במיוחד בזיהוי סוג הטיפוסים האלה - חבל על הזמן שלך. הוא תמיד יציג חזות בטוחה בעצמה, חביבה, הוגנת. את תשתגעי ובצדק והמטפלת תראה בן זוג אחד יציב והגיוני, אם בת זוג עצבנית והורמונלית. איך לך שום סיכוי להביא אותו להציג חזות נסערת או להתפרץ - כי במציאות האלטרנטיבית בה הוא חי, הוא הטוב ואת הרעה, הוא הגיבור ואת האנטי גיבור, הוא הצודק ואת המתנכלת, הוא בן הזוג שמלא את תפקידו ואת האישה המזניחה. וזה בלי קשר לנסיבות החיים שלו עצמו: כך יחשוב, לצורך העניין, גם גבר מובטל ששוכב כל היום על הספה ולא נוקף אצבע בעוד אשתו אחרי לידה מטפלת בתינוק עם קוליק ועוד כמה זאטוטים שלקו באבעבועות רוח.