מחשבות ליבה קטנות

פשטות מרצון.
נראה לי שכן. תודה @}
חושבת על זה עוד.

רק ההורים אחראים לילד
פלונית, אני עונה לך כאן, כי זה באמת יותר מתאים (תודה, טלי!)
איך אני יכולה להפוך את ההורים שלי לכאלה ששותפים כשאני עצמי בחרתי להביא ילד לעולם. מה אחריותם בזה?
אני לא עושה שימוש במילה אחריות אלא במילה שותפות. וזה מאוד משנה.
זה הלך רוח אחר וזה יוצר ציפיות אחרות ודרך אחרת לתקשר צרכים לסביבה שלי בנוגע לילדים שלי.

עם אבא זה באמת נורא קשור להנקה. כשהתינוק קטן אז באמת הוא רק אצלי, ואבא כמעט לא שם.
אני מבינה שזה מה שקרה לך כנראה בפועל. אני אומרת שזה לא מחוייב המציאות, ושגישה שונה להורות היתה עשויה להניע את חלוקת הזמן שלכם אחרת גם כאשר יש תינוקי ממש פצפוני.
מה שכן, זה דורש עוד דברים ממש פרקטיים ולא רק גישה. וכאן אני מתחברת גם לפשטות מרצון. למשל, לוותר על הכנסה ועל שעות עבודה ארוכות של בן הזוג...
להיערך לזה כספית מראש עד כמה שניתן גם מבחינת חיסכון בתקופות שקודמות ללידה וגם מבחינה של הורדת רמת החיים.
או ממש מתוך המקרה שלנו - לוותר על הנחת והעונג שיש בשבתות וחופשות פנויות לגמרי לטובת עבודה מהבית בשעות האלה, כך שבזמנים אחרים תהיה פחות היעדרות מהבית לצורכי עבודה והזמן בנפרד יהיה מצומצם יותר.
יש המון פתרונות לדבר הזה וכל משפחה שזה חשוב לה מוצאת את שלה. אבל הבסיס חייב לצמוח מהבנה שאת הילד הזה מגדלים שניים, אם יש שניים בתמונה, וששניהם בעלי כישורים זהים לכל דבר ועניין.

וכמו טלי, גם אני דוחה את המחשבה המפוררת הזו שרק מי שהביא את הילד לעולם אחראי עליו. אם המדינה לוקחת אחריות על כל ילד שנולד, אז על אחת כמה וכמה שהסביבה יכולה לקחת אחריות כלשהי, וזה לא חייב לקרות רק בשעת דחק כאשר דברים מתפרקים לגמרי ואין ברירה אלא לקחת אחריות.
יש כאן משהו שאפשר לעודד אותו גם כאשר הכל בסדר, פשוט מתוך הבנה שיש כאן ילד שנולד, והוא כאן, וזה שרק שאמא שלו תטפל בו זה פשוט לא נורמלי.
אם לחבר מה שכתבתי, אז יש איזה מושג שצריך ליצור בעניין הזה, והוא משהו כמו אחריות שיתופית או שותפות אחראית לחייו של ילד שנולד.

רק ההורים אחראים לילד

איך אני יכולה להפוך את ההורים שלי לכאלה ששותפים כשאני עצמי בחרתי להביא ילד לעולם. מה אחריותם בזה?
מצטרפת לשאלה. זה לא משהו תאורטי בשבילי, אני רואה את הדילמה במשפחה הרחבה.
_ללמוד לבקש עזרה
נדמה לי שאצל הרבה אנשים, החולייה החסרה היא ההבנה שאף אחד לא חייב להם כלום, אלא שהנתינה היא זכות מובנית של אנשים שהם נהנים להוציא לפועל תחת תנאים מסוימים. באופן פרדוקסלי, ההבנה שמילוי הצרכים של הפרט היא באחריותו המלאה תמיד, היא המפתח לבקשת עזרה מוצלחת שמסתיימת בהיענות ועזרה._
זה ממש קשור לאותו ענין. כי באמת, באתר כשמכוונים נשים לבקש עזרה, זה כמעט תמיד מהמשפחה ומחברים קרובים, ולא עזרה בתשלום.

רק ההורים אחרים לילד
מצ'רה, הוספתי לך כותרת.
עוד אין לי תשובה על מה ששאלת. צריך לחשוב על זה כי זה ניסיון למצוא פתרונות בעולם קצת עקום. אני מודה.
ואני גם מודה שזו פעם ראשונה שאני מניחה על הכתב מחשבות על אחריות ושותפות בצורה כזו אז לא הכל מבושל, בלשון המעטה.

רק ההורים אחראים לילד

איך אני יכולה להפוך את ההורים שלי לכאלה ששותפים כשאני עצמי בחרתי להביא ילד לעולם. מה אחריותם בזה?

מצד אחד, אצלנו אני מרגישה שהעניין הזה עובד טוב ומצד שני, אני לא יודעת להגיד מה בדיוק הגורמים לזה שהוא עובד טוב, אז זה לא שיש לי נוסחה. אחד המשמעותיים הוא כנראה שיש רצון בסיסי של כולם בשותפות הזו, אבל גם כשהרצון הבסיסי קיים יש צורך לפעמים לפנות כל מיני מהמורות מהדרך.
יש שני דברים שהשקעתי בהם אקטיבית. אחד, הוא זמן משותף עם המשפחה המורחבת בכמות משמעותית מההתחלה ולא רק "זמן איכות". זה דרש ויתורים בגזרות הפרטיות והאוטונומיה. מצד שני, לא ויתרתי על דברים שהיו מותירים אותי עם טינה. במקרים בודדים (פעמיים) השלמתי עם דברים שהפריעו לי באופן משמעותי. השני, הוא ויתור על הפנטזיה שעזרה ממשפחה באה רק יתרונות לעומת עזרה בתשלום. היכולת לתת הוראות לסבתות היא פחותה מהיכולת לתת הוראות למטפלת, ובעצם נדרש להכיר בכך ששותפות משמעותה שגם לשותפים האחרים יש קול. ומצד שני, ההורים הם השותפים המייסדים (-: והם מובילים. בקיצור, זה מורכב ודורש הרבה אנרגיה מעשית ונפשית לתחזק שותפות כזו. לדעתי היתרון הגדול שלה הוא ממש לא החיסכון בכסף לעומת עזרה בתשלום (אם כי גם זה יכול להיות משמעותי) אלא בעיקר תחושת השייכות למשפחה שזה נותן לילדים. והאמת, גם לנו, גם כאנשים וגם כהורים (אני חושבת שכל הורה חושב לפעמים על תסריט האימים שבו משהו נורא קורה לשני ההורים. טוב לדעת שהילדים יישארו מוגנים בתוך המשפחה שלהם). וגם העובדה שאלו קשרים שילוו אותם כל החיים, אלה לא אנשים שנכנסים ויוצאים מחייהם כמו שקורה בדרך כלל עם עזרה בתשלום.

בעצם יש עוד משהו (מוסיפה בעריכה כי אני מתעצלת להוסיף כותרת...) - אמון. בני המשפחה האחרים צריכים להרגיש שנותנים בהם אמון. אני לא יודעת מה עושים עם בני משפחה שאי אפשר באמת לתת בהם אמון. לא בטוח שיש לזה פתרון.

רק ההורים אחראים לילד
אני ממש מרגישה שאני לא חייבת לגדל את הילד שלי בלבד.
אני מרגישה שיש גורמים בקהילה ששותפים לי.
הם שותפים בדברים ממש דקים, זה לא חבל, זה חוט דק. אבל התחושה שיש עוד מישהו במארג סביבי מאוד מקלה.
כאמור אלה דברים דקים יחסית, כמו אירגון פעילויות איכותיות לטעמי לנוער, דמויות שמלוות את הנוער, שגם אם הנגיעה שלהן בילד שלי דקה באופן יחסי, הן יוצרות מרקם חברתי בקבוצת בני הגיל שמאוד חיובי בעיני. מבוגרים אינדבידואלים בקהילה שרואים אותו, שאומרים מילה מידי פעם.
זה מארג שמאוד נעים לי בתוכו.
אין להם שום סמכות ושום אחריות על הילד שלי. לא בעיני עצמם וודאי שלא בעיני. אני גם לא מצפה מהם לכלום אלא רק מודה ואומרת הלל בלבי ברגעים בהם זה קיים.

אני תוהה האם תיתכן מערכת עם המשפחה המורחבת שיתקיימו בה תחושות דומות.
בהן ההורה אחראי ואוטונומי באופן בלעדי אבל נעים לו שיש עוד מישהו בסביבה ונעים גם לאחר.
כאשר, אם, אלד שוב, ברור לי שלא ארצה את הורי ברדיוס הקרוב. לפחות לא את אמא שלי. וממש לא משנה מה יהיה המחיר - כולל התפרקות טוטאלית.
אני מאוד רואה את עצמי במצב כזה נעזרת בעזרה בתשלום שנבחרה בקפידה ומודה על קיומה.
וגם בכל גורם זמין אחר שאולי החיים יזמנו.

רק ההורים אחראים לילד
אני חושבת שסביבה היא כמו אדמה, שמזינה. אין לה אחריות והיא לא מכוונת להזין. ההתנהלות שלה היא לא מטרתית. היא פשוט קיימת שם למי שרוצה להכות בה שורשים, למי שמתאים לו.
היא גם מושפעת ממזג האוויר ומגורמים סביבתיים אחרים ואולי יהיו שנים בהן היא תהיה שחונה יותר. ואם זה יקרה, אז לפעמים זה יקרה בלי שום קשר אלי ולמידת היכולת שלי לתקשר סביב צורך בעזרה או מידת ההתאמה בין מי שהיא ומי שאני. זה פשוט יקרה.
אני אמא, אני גם בין השאר לוקחת אחריות בהתנהלות שלי. כלומר, מידי פעם, לא תמיד. כשיש לי כח או כשיש משהו דחוף. אני גם מתעדפת דחיפויות מול אילוצים.
האוטונומיה היא כולה שלי. נו, טוב, גם של אבא שלו. לאף אחד אחר אין אוטונומיה או סמכות או אחריות.
יכולה להיות מידה של אחריות חלקית לגורם שהשארתי אותו איתו, או שמבלה איתו זמן רב. אבל לעולם האחריות הזו תהיה חלקית והאחריות הכוללת, כשיש לי כח או כשבא לי, היא שלי.

רק ההורים אחראים לילד
ממליצה לכולן לקרוא את הדיון בדף של טלי ב שממשיך את הדיון על אחריות ההורים.
לב, המצב בו האחריות והאוטונומיה כולם שלך הוא המצב עכשיו, אולם זה מצב מודרני, חדש. עיון בהיסטוריה מגלה שלאורך רוב ההיסטוריה המצב היה שונה לחלוטין, לטובה ולרעה. לדעתי זה מעיד על כך שניתן לבחור אחרת ולשחזר את מה שהיה פעם. כלומר, אם אנחנו רוצות בכך ומוכנות לוותר על מידה מסויימת מהאוטונומיה שלנו.

רק ההורים אחראים לילד
המצב שבו האוטונומיה כולה אצלי מאוד מתאים לי ואין לי שום רצון לבחור אחרת.
אני מספרת על המארג הזה כדוגמא לסוג מסויים של איזונים כדי לתהות בקול רם יחד עם אחרות האם סוג כזה של איזון יש לו סיכוי להתקיים גם במערכות יחסים אחרות, כמו משפחה מורחבת.
במערכת החינוך למשל אני גם מוצאת שותפים, וגם שם מבחינתי האחריות היא כולה שלי. אבל שם האיזון הוא מעט שונה ואני זקוקה לתחושת המרכז שלי או להזכיר לעצמי אותה כשאני באינטראקציה.
אני מאמינה שבמערכת שבה הבן שלי נמצא עכשיו זה ילך ויגבר, כי אני מאוד מחבבת את המערכת וגם היא - אותו.

באופן כללי הגישה שלי כלפי כל גורם שנמצא באינטראקציה עם הילד שלי, היא גישה של לבחור למקם את עצמי ככל שמתאפשר לא בנישה של לנסות "ללחוץ לו על הכפתורים", לתפעל אותו בשלט רחוק, לגרום לו לעשות כרצוני, אלא להציג את הצרכים שלי או תמונת העולם שלי על היבט מסויים ולאפשר לו להגיב, להציע פתרונות, להחליט שזה לא תפקידו וכו'.
לא להשאיר רשימת הנחיות.
זה הסגנון שלי וכך אני מצפה שיתייחסו אלי בחזרה ולרוב זה קורה.
ועדיין ישנה תחושת שותפות.

מסקרן אותי האם יכולה להיות חוויה דומה אפילו בקצת במשפחות.

חינוך ביתי והפחד מעוני
רקמה, כתבת כך -
תלות היא תמונת מראה של תפיסת העצמאות/ נפרדות בחברה המערבית דהיום. מתחבר לענף הגדול מאוד מאוד של מחיקת כל הסממנים של קשרים חומלים בחברה שלנו (גידול ילדים, הנקה, טיפול בזקני השבט בחוג המשפחה, בחולים וכו'). אני לא מרחיבה כי אז אכתוב מגילה בנושא
אני אישית אוהבת מגילות. הזמנתי לפה מחשבות ראשוניות קצרות, אבל זה לא אומר שההמשך אמור להיות קצר.
כשיהיה לך פנאי, אני מאוד אשמח להבהרה של המשפט הזה.

רק ההורים אחראים לילד
לב, אהבתי מאוד מה שכתבת.

מסקרן אותי האם יכולה להיות חוויה דומה אפילו בקצת במשפחות
יכולה. אפילו ממש ממש דומה.
אנחנו התחלנו מהשארת רשימת הנחיות וציפייה שכל רצוננו ייעשה כלשונו. איזו טעות...
רק בגלל שהמשפחות שלנו כאלה מקסימות לא שילמנו על זה מחיר גבוה.
מתישהו ויתרנו על זה כי זה פשוט לא שירת היטב אף אחד ועברנו למה שאת מתארת.
השותפות שזה יצר היא משהו שאי אפשר בכלל להכניס למילים ועד היום, כשאנחנו כבר ארבע שנים מחוץ לישראל, רואים עדיין הרבה סימנים של השבט הזה שנוצר אז כשהילדים היו ממש קטנים.

אני חושבת שתקשורת טובה של צרכים היא תקשורת טובה של צרכים, בעיקר אם היא מתקיימת לאורך שנים והיא הבייס ליין. ואז זה לא כל כל משנה אם היא מתבצעת מול בן משפחה או מול אשת מקצוע בתשלום.

פשטות מרצון.

יצא מובן? עניתי?

תודה על הדוגמא המוחשית - זה מדגיש את הנקודה, לטעמי. אבל זו הרחבה (שאשמח לשמוע עוד כמותה) לרעיון. אני מחפשת גם רעיון שמאפשר לשבור את חומות הזכוכית הללו. איך אפשר דווקא כן לשמור על הפוטנציאל, ועדיין לבחור בפשטות מרצון?

נניח שמדובר היה ב"גורו" כלשהו. נניח, מורה מפורסם ליוגה, מרפא בקערות טיבטיות, יו ניים איט. האם עדיין היה מוזר לקהל מטופליו\לקוחותיו אם היה גר ביורט? לדעתי לא. האם היה צפוי מבחינתם שיגבה מחיר גבוה יותר ממחיר השוק המקובל לשירות\מוצר? לדעתי - כן.

אני חושבת שיש כאן סקאלה, שמבוססת על מידת ההגיון שמוצא בסיטואציה המאזין מהצד, ה"מיינסטרים". קולגה שעובד בהייטק, נניח, אבל גר בכליל, ביורט. האם חבריו למשרד עדיין יתקשו לעכל זאת אם הוא גם נניח, טבעוני? או שאשתו עוסקת בטיפולים אלטרנטיביים? האם הם עדיין "יתפדחו" להגיע אליו הביתה לקפה, ולהרגיש שהוא "אחד מהחבר'ה" במשרד?

בהקשר לנושא של שיווק עצמי (גם בהקשר של שיווק עצמך לקהילות שהן מעבר לרדיוס המיידי של הקהילה שלך) דעתי היא שזה עניין של ברנדינג.
לדעתי, ברנדינג מוצלח לא מצריך העמדת פנים דווקא, אלא טויית סיפור שהנרטיב בו זה המוצר או השירות שאת מעניקה, בלי לשנות אותם, מתוך הדגשת הערך המוסף שהם מביאים. את הרי מאמינה (וגם אני J) שיש אוכלוסיה שלמה אי שם בחוץ שיכולה להנות ולצאת נשכרת ממה שאת עושה, גם אם לא תארזי את זה באריזת מתנה עם נצנצים. זה אולי מרגיש כמו העמדת פנים לעסוק בכלל בשיווק בקנה מידה נרחב (כלומר, לשווק את עצמך ברשתות חברתיות, להוציא ספר, לפרסם וובינרים) כי אולי את לא מרגישה שהעיסוק בזה הוא טבעי כמו השירות עצמו שאת מעניקה? שעיסוק בשיווק עצמי מעיד או משקך משהו על המאפיינים שלך עצמך, כאדם או איש מקצוע? אני חושבת שרובנו התרגלנו לחשוב שיש משהו "סליזי" בעצם פעולת השיווק עצמה, אבל לדעתי זה כלי מאוד יעיל (ולפעמים חיוני) כדי לאפשר לקהל שמחפש מוצר מסויים- למצוא אותו.

רק ההורים אחראים לילד
_הם שותפים בדברים ממש דקים, זה לא חבל, זה חוט דק. אבל התחושה שיש עוד מישהו במארג סביבי מאוד מקלה.
כאמור אלה דברים דקים יחסית, כמו אירגון פעילויות איכותיות לטעמי לנוער, דמויות שמלוות את הנוער, שגם אם הנגיעה שלהן בילד שלי דקה באופן יחסי, הן יוצרות מרקם חברתי בקבוצת בני הגיל שמאוד חיובי בעיני. מבוגרים אינדבידואלים בקהילה שרואים אותו, שאומרים מילה מידי פעם.
אני תוהה האם תיתכן מערכת עם המשפחה המורחבת שיתקיימו בה תחושות דומות._
לב, העתקתי חלקים מדבריך כדי להתייחס:
גם אני מרגישה כך בקהילה שלנו. אני חושבת שגם ילדי מרגישים בה כך. ושהם מרגישים כך גם במשפחה המורחבת: מעגל רחב של כוח, אהבה, תמיכה ואנשים שהם בעדם באופן עמוק.
אבל שתינו לא מגדלות כעת תינוקות. במצב הזה הרבה פעמים צריך עוד ידיים. ולא תמיד יש אותן, ולא תמיד יש אותן כמה שצריך כדי לגדול ולגדל ב well being, מעל לרמת ההישרדות.
אולי בחויה שלך זה תמיד יסתדר כשזה צריך להסתדר. אני, בשלבים התובעניים יותר של הורות לקטנטנים, הגעתי לסיפי קריסה לפעמים או סתם לתשישות אינסופית, כי לא היה לי קל לבקש עזרה והעולם לא שפך אותה עלי בלי שביקשתי. (וזה כשאנחנו 2 הורים מלאים ונוכחים)

עקרון הרצף.
כתפיסה שלמה אי אפשר לייבא אותו בלי לייבא את השבט(ים) שמדגימים אותו בספר. גידול התינוקות והילדים הם חלק ממארג כולל של חיים, וייבוא של מרכיבים בודדים - ולו חשובים באמת - לא נותן תוצאות דומות כשהמעטפת התרבותית, הסביבתית והחומרית לא מותאמות. (לדוגמה, היצר לשימור עצמי לדעתי לא עובד בהגנה ממכשירים חשמליים וכלי רכב שנוסעים במהירויות רגילות)

רק ההורים אחראים לילד

אולי בחויה שלך זה תמיד יסתדר כשזה צריך להסתדר.
ממש לא. ליתר דיוק: לפעמים אני באמת בוחרת לחשוב ככה, בעיקר כשאין לי פניות לטפל בזה בעצמי, אבל פה בדיון הזה אני לא מהמקום הזה. (-:
כשהילד שלי היה קטנטן, קיבלתי ים של עזרה מהורי ואני לגמרי לא שוכחת את זה.
ועם כל העזרה, הגעתי לסיפי קריסה לפעמים מסיבותי שלי.
אני תוהה האם גם עם קטנטנים אפשר לקבל עזרה ועדיין להישאר במצב שרק ההורים אחראיים לילד.
כי כאשר ילדתי את הבן שלי, הייתי במצב הרבה יותר מידי הישרדותי כדי לבדוק את זה, וגם - היה לי איזה ביטחון אינסטנקטיבי במה שאני עושה אבל ממש לא חשבתי ללמד את הסביבה מה אני רוצה ואיך, כי התפיסות שלי עצמי היו בתהליכי גיבוש תוך כדי תנועה ולמידה.
אני יכולה לחשוב על סיבות שעשויות להפריע לזה לקרות במשפחה:
למשל, בכל אינטראקציה שלי עם מערכת החינוך, אני שומרת על מידה מסויימת של קונקרטיות. גם אם אני מאוד מחבבת את האדם שעומד מולי, אני אהיה מאוד בתשומת לב אם נוצרת מעורבות רגשית שמסיטה את השיחה אלי, נניח לאגביות כייפית חברית כזו של אדם לאדם והתקשקשות על תחומי עניין משותפים. מניסיון העבר למדתי שזה לא משרת אותי טוב, ממגוון סיבות.
במשפחות זה שונה, תמיד ישנה מעורבות רגשית, ואולי זו עוד פריזמה להסתכל דרכה על רגעי בלבלה במערכות יחסים עם הורים: המעברים האלה בין מה שלומך, ביקורת על איך שאת מטפלת או לא מטפלת בעצמך אחרי הלידה, רמת הניקיון או ההזנחה של הבית, לדרכי ההורות ולעוד עניינים..
האזור שבין שותפות שמאפשרת שמירה על מרכז אוטונומי (ואולי במחיר של פחות זמינות ומיידיות והיענות בכל רגע של הסביבה, כי הסביבה תשמור על מרכז אוטונומי של עצמה) ובין המקום שבו בשביל לקבל סיוע נדרש ויתור על האוטונומיה - זה אזור שמסקרן אותי.
אם תהיה לי חמות שאחבב אותה, האם יוכל להתאים לי לאפשר לה להיות נוכחת? לבקש? רק אדאג לעצמי למעטפת של עזרה בתשלום?
האם ישנן מערכות יחסים עם משפחה שבהן תמיכה לא מחייבת פולשנות?
האג'נדה הבסיסית שלי היא כזו שאם נניח אמא שלי תאמר לי שהיא חוששת להישאר עם ילד עם חום, אפילו נמוך, בלי אפשרות לתת לו אקמול, שזה מפחיד אותה והיא רוצה להימנע מזה - זה ייראה לי סביר ביותר, ואם ממש אזדקק לעזרתה אז אשאיר לה אקמול כשהיא יודעת מהן ההעדפות שלי או לחלופין אוותר על זה (וממילא חלק מהריפוי של מחלות בלי אקמול הוא בעיני היצמדות פיזית ממש לאמא. אבל יש מצבי גבול של חום נמוך ממש שאותי לא ידאיגו ואותה כן..). אבל האם המחיר צריך להיות גם הערות על רמת הניקיון של השירותים שלי, או על דרכי ההתנהלות של בן הזוג שלי בבוקר? <ואולי בעצם כן, אחרי הכל היא נכנסת להשתמש גם כן בשירותים האלה..?>
אין ספק שככל שזה יותר הישרדותי זה יותר מורכב. ותינוק חדש גם לאמא שכבר חוותה תינוקות הוא תמיד לימוד של מערכת חדשה, גם אם יש לה אג'נדות הוריות מאוד מבוססות עדיין היא מגבשת לעצמה את האג'נדה הספציפית שלה לגביו. ומצב של אחרי לידה הוא ממילא מצב של גבולות חדירים יותר מהרגיל בגלל נתונים גופניים..
ובמידה מסויימת תקשורת עם מטפלת (לא מהמשפחה, מטפלת קבועה בתשלום) לתינוק בהחלט עשוייה להיות יותר מורכבת מתקשורת עם מורה או גננת...
אז כן, הנושא מסקרן אותי. ובכל הגילאים.

שליחה על ידי מאי* » 04 ינואר 2016, 20:08

רק ההורים אחראים לילד

רק ההורים אחראים על הילד כילד, אבל יש גם סוגי אחריות אחרים בחיים. אני לא מרגישה מחויבות לנסוע לקצה השני של הארץ לשמור על אחיינים, אבל אם האחיינים רוצים לבוא לשחק אצלנו, אני מרגישה אחראית למצוא דרך לאפשר את זה. ואם גיסתי תתארח אצלי לשבת, זה יהיה מובן מאליו שאעזור לה להעסיק את הילדים. לחמותי יש שבעים נכדים - מאליו יובן שהיא לא יכולה לשמרטף את כולם. אבל היא בהחלט מרגישה אחראית לאפשר לכל נכד שרוצה לבוא אליה, לאכול או לישון - לעשות את זה. בהחלט מרגישה אחראית לבקר, להיות מעודכנת, להפתיע במתנה שבדיוק צריך, ולהגיש עזרה מיוחדת וספציפית לכל משפחה בה האם במשכב לידה. האחיין שלי בן ה-14 לא חייב לבלות עם בן הארבע שלי שמעריץ אותו, אבל הוא חונך שקשרי משפחה הם דבר חשוב ולכן משחק עם הילד בסבלנות לעיתים קרובות.

משפחה מורחבת אמורה להיות מארג ענקי שבו לכל אחד יש את מקומו. סבתא היא לא אמא, אבל על אמא יהיה עומס (רגשי אם לא פיזי) גדול יותר אם סבתא לא תתפקד כמו סבתא. דודים הם לא הורים - אבל, מניסיון קרוב, קל הרבה יותר לגדל ילדים שיש להם דודים אוהבים ומעורבים שעומדים איתם בקשר רציף. דודנים הם לא אחים, אבל הם יכולים להעניק יחס וחברות שדווקא לאחים בגילים קרובים לא פעם קשה להעניק זה לזה.

רק ההורים אחראים לילד

המעברים האלה בין מה שלומך, ביקורת על איך שאת מטפלת או לא מטפלת בעצמך אחרי הלידה, רמת הניקיון או ההזנחה של הבית, לדרכי ההורות ולעוד עניינים..

אבל האם המחיר צריך להיות גם הערות על רמת הניקיון של השירותים שלי, או על דרכי ההתנהלות של בן הזוג שלי בבוקר? <ואולי בעצם כן, אחרי הכל היא נכנסת להשתמש גם כן בשירותים האלה..?>

אני חושבת שלא. קודם כל, הכל נתון למשא ומתן ולבחירה. דבר שני, אני חושבת שצריך להבחין בין מעורבות בתחומים שאנחנו רגילים שהם שייכים רק למשפחה הגרעינית לבין מעורבת מזלזלת או ביקורתית. אז לי למשל היה קשה להתרגל לזה שכשחמותי מגיעה אלינו היא עושה לנו כלים וכביסה, זה היה משהו כאילו אינטימי מדיי. זו דוגמה לעצם המעורבות (ואני לא מספרת כאן את כל הסיפור אז אנא אל תתפסו לדוגמה). אבל מעולם מעולם היא לא אמרה חצי מילה של ביקורת. היה לי חשוב להבהיר את זה כי אני לא רוצה שישתמע כאילו חלק אינהרנטי ממה שאני כותבת עליו זה לספוג יחס לא מכבד.

מאי, תודה על הדוגמאות המעולות @} ובמיוחד על הניסוח המדויק הזה
משפחה מורחבת אמורה להיות מארג ענקי שבו לכל אחד יש את מקומו. סבתא היא לא אמא, אבל על אמא יהיה עומס (רגשי אם לא פיזי) גדול יותר אם סבתא לא תתפקד כמו סבתא.

חינוך ביתי והפחד מעוני
בעיני זו בעיה, שבהסתכלות שלי ממש חוסמת את החנ"ב כאופציה. כתבתם על תלות שעשויה להיות בעייתית לאורך השנים מבחינת יחסי ההדדיות. לב הבעיה בעיני היא מה קורה אם נפרדים (או כמה התלות הזו לא מאפשרת לבחור להיפרד), או אם חו"ח קורה משהו למפרנס במשפחה. והכי קשה, מה קורה לעת זקנה? האם יתכן שמבלי משים מטילים על דור העתיד את עול הפרנסה של ההורים הזקנים?

רק ההורים אחראים לילד
מאי, אהבתי ממש.
אבל על אמא יהיה עומס (רגשי אם לא פיזי) גדול יותר אם סבתא לא תתפקד כמו סבתא.
מתרגמת לעצמי <כדי לא להתבלבל מהמלים>: תראה את עצמה כמו סבתא.
כי בדיוק כמו בתמונה שתיארת, העולם שבו אני רוצה לגור הוא כזה שסבתאות היא לא אוסף של תפקידים קבועים שמצופים או מקובלים, אלא רצון בסיסי להעניק או לקחת חלק בחיי הילדים וההורים. והרצון הזה מקבל צורה בהתאם לאפשרויות והיכולות והמצב הבריאותי והתעסוקתי וגודל המשפחה וההעדפות והרצונות, אבל הרצון הבסיסי להיות חלק מהסיפור הוא קיים.

אבל מעולם מעולם היא לא אמרה חצי מילה של ביקורת.
תודה על זה

וכמובן שבא לי לשאול (ואת לא חייבת בכלל לענות): ואת לא מחשיבה אותה ל"צדיקה", כלומר חיובית באופן חורג באופן מיוחד מגדר הרגיל, על זה, מן הסתם, אלא בפשטות מכבדת ומעריכה?

חינוך ביתי והפחד מעוני

או אם חו"ח קורה משהו למפרנס במשפחה.
ממליצה ביטוח.
נכון לגבי איזה חינוך שבוחרים ממשלטי דמוקרטי או ביתי.
מדוע הקישור בין הרעות האלו (גירושין, מוות) ולחינוך ביתי. לא צריך חינוך ביתי בשביל זה.
זה לא באמת משנה סגנון החינוך או רמת ההכנסה. ואם צד אחד או שניים עובדים.
חלק מהבעיות שעלו פה לגבי חינוך ביתי אני רואה כבעיות או יותר נכון מלכודת שצריך להזהר מהם בכל זוגיות (ובכלל בחיים) בלי קשר לשיטת חינוך.
אנחנו מחליטת איך אנחנו נבלה את יומנו. בלי סוף לימודים או הקמת עסקים, פיתוח ויצור מוצרים או מסחר קימונאי או סיטונאי או שכיר עם שעות קבועות של הגעהעזיבה והפסקות או משרה של משמרות. אנחנו גם חופשיות לבחור איך לבזבז את הרווח בשאר הזמן שנותר לנו ועמ מי. ואיפה אנחנו הולכות לישון ועם מי. להגיע למצב של תלות, יכול לקרות בכל סוגי המציאות, נראה לי שמצב דומה בתודעה הוא הגורם לכזה מצב.

כל צעד שנעשה מתוך "מה אם", בעייתי בעיני. אם בחרנו בביתי או בספרי נראה לי עדיף שזה יבוא בגלל למה כן בא לנו על זה ולא בגלל מה יקרה אם לא נעשה ככה וככה.
גם אם הבחירה החינוכית שלנו דומה לא אומר שתוצאה תהיה בהתאם. לכל אחד יש את הדרך שהוא צריך לעבור, (שוב פעם) בלי קשר לאיזה בחירות חינוכיות לילדנו אנו בוחרים. תלות אפשר ליצור גם בלי ילדים וגם בלי זוגיות.
נכון צריך לדאוג לפרנסה אבל גם לדעת שמה שלא נעשה החיים יש להם נטיה לעשות מה שבא להם. פציעה, מחלה, נפילת שער הדולר. אפשר לעבוד כל החיים ורגע לפני הפרישה תבוא טכנולוגיה חדשה ותמצא את עצמך בלי הכנסה, או מה שנלמד יצא מהאופנה עוד לפני שהספקנו לכסות את דמי הלימודים, או מצב שהמעסיקים החליטו לפרוש ולסגור את העסק, או מכרו אותו לאנשים שממררים לכם את החיים.
אפשר למצוא בלי סוף אפשרות ועדיין לא נכסה את הכל. מה שטוב הוא שאותו שפע יש עם אפשרויות חיוביות
אפשר וכדאי להמקד בחיובי. אני בוחרת להתמקד בכך.
והחיובי הוא קודם כל שאנחנו בוחרות. יש לנו את החופש לכך.
מתוך מחשבה למה טוב לכל אחת מאיתנו ולמשפחתנו. אנחנו לוקחות החלטה. זה שלנו.

חינוך ביתי והפחד מעוני

ורציתי להוסיף עוד מחשבה פרקטית לכל העניין: מה שאני לא אחסוך לעצמי עכשיו, בשנים היצרניות שלי, לא יהיה לי אחר כך.

אם אישה בת ארבעים תגיד שנמאס לה מראיית חשבון, והיא רוצה ללמוד ללמד יוגה, או ללמוד עריכת דין או דווקא בא לה להתעסק בטיפולי רייקי, האם תאמרו לה שזה מאוחר מדי בשבילה לעשות הסבה מקצועית?
אני לא. ולכן לי זה משנה אם רוב יומה היא עו"ד ובשאר אמא, או שהיא רוב הזמן מתפקדת כאמא. השינוי תלוי במי שאנחנו.

רק ההורים אחראים לילד

וכמובן שבא לי לשאול (ואת לא חייבת בכלל לענות): ואת לא מחשיבה אותה ל"צדיקה", כלומר חיובית באופן חורג באופן מיוחד מגדר הרגיל, על זה, מן הסתם, אלא בפשטות מכבדת ומעריכה?

אני עונה בשמחה אבל לא בטוחה שהבנתי את השאלה, אז תקני אותי אם התכוונת למשהו אחר.
אני מכבדת ומעריכה אותה, וגם אוהבת אותה וחושבת שהיא בן אדם מיוחד ומקסים. כמה היא חריגה ויוצאת דופן לטובה ביחס לאנשים אחרים? אני לא יודעת ולא חושבת שיש לי דרך לדעת. לא בטוחה גם כמה זה מדיד.
אני תוהה אם לא ציירתי תמונה ורודה מדי בלי להתכוון. יש לה את החסרונות ואת השריטות שלה והיא גם באה עם הצרכים שלה, שלא תמיד יושבים בול על מה שמתאים לנו. פשוט מה שאת תיארת, כל הביקורת הזו, זה נשמע דווקא לא רגיל. איך להסביר את זה? זו פשוט מערכת יחסים קרובה עם עוד בן אדם שהוא בתוך איזשהו מעגל פנימי. פחות פנימי מבן הזוג והילדים, אבל עדיין פנימי. זה כמו שבתוך זוגיות יש כמעט באופן אינהרנטי פחות אוטונומיה ופחות פרטיות, אבל היא לא פוגענית באופן אינהרנטי. וזה משהו שעושים כי בוחרים ורוצים.

חינוך ביתי והפחד מעוני
פלונית, את כמובן צודקת לגמרי.
בשבילי, דברי הכפירה בפוסט המקורי שכתבתי לא היו בנוגע לחינוך ביתי אלא בנוגע לאפשרות שאני עושה משהו מתמשך בגלל פחד ומקבלת את זה.
ברוב המקרים בחיי אני לא פועלת מתוך פחד, או שאני מודעת למניע כזה ולא מסכימה לקבל אותו אלא ממשיכה לחפש דרכים להחליף אותו במניע מוצלח יותר.
במקרה של פרנסה, אני מקבלת את מניע הפחד ומסכימה לחיות איתו. זה מפתיע אותי מאוד שאני ככה.

אין ספק שנשים הן קבוצה ענייה, גם כאשר הן במסגרת של שפע כלכלי. ברוב המקרים אם תציבי את האישה בפני עצמה היא בקושי תוכל לפרנס את עצמה, שלא לדבר על ילדיה. העניין הוא שבמצב שבו הילדים במסגרות, לאישה עם יוזמה ויכולת ומניע חזק יש לפחות אפשרות לצאת מתוך המצב של העוני היחסי שלה. בחינוך ביתי - לא. לא יהיה לה לעולם זמן להיות אמא נוכחת בחינוך ביתי וגם לפרנס את עצמה היטב.
וברוב המקרים אמהות בחינוך ביתי לא עובדות בכלל עד גיל מסוים של הילדים, ואז גם אם יש להן אפשרות לחזור לעבוד הן תתתקשנה מאוד להשתלב בשוק העבודה שמספק פרנסה של ממש ולא רק דמי כיס.
לי זה קשה. ועוד יותר קשה לי מזה להעביר את המסר הזה למי מילדיי, ובעיקר לבתי.
אני שמחה שיש כאלה שזה לא קשה להן. לא הייתי רוצה שכולן תהיינה כמוני ואני חושבת שנורא חשוב להשאיר על כנו מגוון אנושי אמיתי של צורות חינוך ואימהות וזוגיות.
אני כן חושבת שהורים ששוקלים ברצינות חינוך ביתי צריכים לחשוב גם על זה, במקום למצוא את עצמם בעוני מפתיע כשהם ביחד או כשהם חלילה נפרדים או מוגבלים מבחינת פרנסה. כי יש דרכים להתכונן לזה ויש דרכים לנהל את החינוך הביתי באופן שישאיר אפשרויות פתוחות במקום לסגור אותן.

אם אישה בת ארבעים תגיד שנמאס לה מראיית חשבון, והיא רוצה ללמוד ללמד יוגה, או ללמוד עריכת דין או דווקא בא לה להתעסק בטיפולי רייקי, האם תאמרו לה שזה מאוחר מדי בשבילה לעשות הסבה מקצועית?
זה מאוד תלוי ואני לא בהכרח הייתי מעודדת את זה. אני חושבת שלעשות כל מה שבא ורק מה שבא זה לפעמים חסר אחריות ונגמר לא טוב. יש הרבה דברים שצריך לשקול. זה שמישהו רוצה לעשות הסבה מקצועית עוד לא הופך את זה בהכרח לדבר הנכון לעשות.
בעיקרון אני בעד שאנשים יעשו מה שהלב שלהם אומר להם לעשות, אבל כמו שמפעילים את הלב כדאי להפעיל היטב גם את הראש...
ולפעמים משהו שמאוד רוצים לעשות יכול להיות קודם תחביב, או משהו שעושים בשעות הפנאי אחרי העבודה גם אם הוא מאומץ, ובוחנים את השטח בזהירות רבה לפני שפשוט מוותרים על משכורת מובטחת והולכים לעשות מדיטציה רק כי מתחשק.

להקשיב לגוף
בעקבות הדברים שמצ'רה כתבה על זה שהגוף הוא לא תמיד הקול הכי נחשב או הכי צלול (עושה פראפרזה) עלה בי משהו מכיוון אחר.
שינוי שלא עובר גם דרך הגוף לא יחזיק מעמד.
אני חושבת ששינוי תמיד עובר דרך הגוף (גם) והשאלה היא רק האם קיימת מודעות למהלך הזה או לא.
ומכאן שמה שאני באמת רוצה להגיד זה שאם מניעים שינוי גם דרך הגוף ביודעין, אז יש לשינוי הזה סיכוי הרבה יותר גבוה להיקלט ולהישאר.
ובמילים אחרות - אני לא מאמינה בתהליכים שמבוססים רק על מילים. או שהם לא עובדים או שהם לוקחים שנים ארוכות שאפשר היה לקצר.

[h=3]

ביד קשה[/h]
נפוצה באתר הפרדיגמה ששינויים שנעשים בכוח לא מחזיקים מעמד. הזכירה לי את זה צילי ברושמה: שינוי שלא עובר גם דרך הגוף לא יחזיק מעמד.
וזה לא נכון. זה פשוט לא נכון. שינויים ביד קשה, שנעשים תוך כפייה עצמית ושיפוטיות עצומים, וללא הקשבה לרגש, לגוף, ולשום דבר בעצם חוץ ממה ש"צריך", עובדים, ויכולים לעבוד לאורך כל חייו של אדם.
יותר מכך: ככל שאדם מחזיק בהשקפת עולם "קשה" יותר, כך גדל הסיכוי שזה יעבוד לו, וככל שמישו מחזיק בהשקפת עולם של יד רכה, כך קטן הסיכוי ששינויים ביד קשה יעבדו אצלו.

ביד קשה.
אישה במסע, תודה רבה על זה. מעורר מחשבה.
גם על מה שכתבת, אבל גם על המתודה של כתיבת דברים "ביד קשה" (משהו לעולם לא... או משהו תמיד...) שיכולה לעורר תגובות שלעתים רב הן יותר מעניינות ומעוררות מחשבה מאשר מה שיוצא על דברים שנכתבים "ביד רכה".

יש לי ידיד פייסבוקי שעובד לא מעט ברוסיה. והוא כותב על זה שהוא מעריך מאוד את הרוסים ואת העמידות והחוזק שלהם, הפיזי והמנטאלי.
כשאני קוראת אותו, כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה המחיר שהם בטח משלמים על הסוג הזה של החוזק והעמידות.
למרות שזו המחשבה האוטומטית שלי, אני לגמרי מכירה בה. רואה את האוטומטיות שלה והשיפוט ומבינה שזה סיפור שאני מספרת לעצמי ושזה לא בהכרח נכון.
תודה על התזכורת.

חינוך ביתי והפחד מעוני

בשבילי, דברי הכפירה בפוסט המקורי שכתבתי לא היו בנוגע לחינוך ביתי אלא בנוגע לאפשרות שאני עושה משהו מתמשך בגלל פחד ומקבלת את זה.
מבינה.
אז למה כל הזמן להתעקש על הכותרת הלא כל כך סימפטית הזאת חינוך ביתי ועוני.

אין ספק שנשים הן קבוצה ענייה, גם כאשר הן במסגרת של שפע כלכלי. ברוב המקרים אם תציבי את האישה בפני עצמה היא בקושי תוכל לפרנס את עצמה, שלא לדבר על ילדיה. העניין הוא שבמצב שבו הילדים במסגרות, לאישה עם יוזמה ויכולת ומניע חזק יש לפחות אפשרות לצאת מתוך המצב של העוני היחסי שלה. בחינוך ביתי - לא. לא יהיה לה לעולם זמן להיות אמא נוכחת בחינוך ביתי וגם לפרנס את עצמה היטב.
אני חושבת שיש קצת סטירה פה.
אם יש רצון מוצאים פתרונות לכאן ולכאן
לכן אישה או איש עם יוזמה ויכולת ומניע חזק והייתי מוסיפה גם יצירתיות, לחינוך ביתי יהיה להם יותר סיכוי להצליח.
מצד שני אישה או איש בלי יוזמה ויכולת ומניע חזק יש להם סיכוי להתקע כלכלית גם אם הילדים שלהם יהיו במסגרת במשך כל היום.

וברוב המקרים אמהות בחינוך ביתי לא עובדות בכלל עד גיל מסוים של הילדים,
מה שקורה ברוב לא אומר שאין דרך אחרת. אני המשכתי לנהל את הניירות של העסק שלנו עם תינוק בן יומו מחובר לי לשד.

אני שמחה שיש כאלה שזה לא קשה להן
מי אמר שלא קשה?

אני כן חושבת שהורים ששוקלים ברצינות חינוך ביתי צריכים לחשוב גם על זה, במקום למצוא את עצמם בעוני מפתיע כשהם ביחד או כשהם חלילה נפרדים או מוגבלים מבחינת פרנסה. כי יש דרכים להתכונן לזה ויש דרכים לנהל את החינוך הביתי באופן שישאיר אפשרויות פתוחות במקום לסגור אותן.
שוב פעם תקף לכל סוגי ההורות וגם כאלה שלא הורים.
הפחד מעוני הוא מובן. הפחד משעבוד מובן. הפחד מתלות מובן. אבל צריך לכתוב את כל זה תחת הכותרת של חינוך ביתי?
ולפעמים משהו שמאוד רוצים לעשות יכול להיות קודם תחביב, או משהו שעושים בשעות הפנאי אחרי העבודה גם אם הוא מאומץ, ובוחנים את השטח בזהירות רבה לפני שפשוט מוותרים על משכורת מובטחת והולכים לעשות מדיטציה רק כי מתחשק.
אז קודם כל מה שכתבתי תקף לגברים ונשים. לעשות הסבה בגיל ארבעים דורש לא מעט אומץ והמון מאמץ.
ולפעמים אנחנו צריכים כסף תכלס. וזה גם דורש שינוי מסיבי בעבודה.
אני אתן לך דוגמא על משפחתי. הגענו לשפל כלכלי מחריד. לקחנו הלוואה והתחלנו עסק בתחום שעסקנו בו בעבר אבל הפעם דובר בייצור של מוצר חדש מבחינתנו. האחראי על היצור בן הזוג. באותו זמן דגדג את הארבעים. שלוש שנים אחרי זה ועם המון קשיים ודמעות, הוא מייצר את המוצר זה ברמה בין הטובות בעולם. תאמיני לי שגם לגבר זה לא קל. זה שעשינו את זה ביחד תרם לעסק ולמשפחה. אם היינו מקשיבים לפחדים שלנו היינו שנינו שכירים.
עוד דוגמא. בעסק שלנו יש כמה עובדים. המנהל היום על היצור הוא בחור צעיר בן 21. מדוע הוא הצליח לעבור בחור מבוגר ממנו כמעט בעשר שנים שהגיע לעסק שלנו שנה לפניו. לי ולבן זוג יש תאוריה. זה בגלל שהבחור הצעיר, אבא שלו עצמאי. אבא של הבן זוג שלי עצמאי
יש את הספר הנהדר אבא עשיר אבא עני.
לי זה קשה. ועוד יותר קשה לי מזה להעביר את המסר הזה למי מילדיי, ובעיקר לבתי.
בתור הורים בחינוך ביתי, אנחנו מעבירים מסר לילדנו להיות עצמאיים. אם אין משרה, תיצור את המשרה.

בעיקרון אני בעד שאנשים יעשו מה שהלב שלהם אומר להם לעשות, אבל כמו שמפעילים את הלב כדאי להפעיל היטב גם את הראש...
זה בדיוק העניין. יש הרבה אנשים שהפעילו את הלב ואת הראש ופעלו. חלקם נכשלו ומצאו את עצמם במצב יותר גרוע. חלקם שיפרו את חייהם בלי הכר.
אם העברנו את החייים בלי טעויות זה לא סימן שאנחנו חכמים אלא יותר כפחדנים.
אז אם כמה יצאו עניים מחינוך ביתי, לא אומר שזה מה שחייב לקרות.

אז כן לתת הצעה כמו זו של תמי אני חושבת שזה נהדר
בדיעבד, הקריאה לגדל את הילדים בבית כדאי שתבוא עם תזכורת לא להפסיק לגמרי להתעסק באפיק הפרנסה. לשמור על משהו ולו על אש קטנה מאוד. קל יותר להפיח אש בניצוץ מאשר לנסות להדליק אותו מחדש.
אבל כל שאר ההערות על הנושא פה נראה לי לא מקדמות אף אחת. אם כבר מחלישות ומבלבלות

חינוך ביתי והפחד מעוני

כל שאר ההערות על הנושא פה נראה לי לא מקדמות אף אחת. אם כבר מחלישות ומבלבלות
אני לא רואה את זה ככה. הדיון קידם אותי, ובהחלט לא החליש או בלבל אותי, אפילו שלא הסכימו איתי ושחלק מהזמן אני לא הסכמתי וחלק כן.
דיון על הנחות יסוד הוא לא דבר מעכב והוא לא דבר מחליש. רק להפך.
תודה על מה שסיפרת.

אז אם כמה יצאו עניים מחינוך ביתי, לא אומר שזה מה שחייב לקרות.
את שבה וחוזרת ליחידות משפחתיות שלמות ובנקודה זו אני לא באה לטעון שמשפחות בחינוך ביתי הן עניות באופן מיוחד ביחס לאוכלוסייה. אולי אפילו להפך. אני רואה איזה אנשים בוחרים בזה. ברוב המקרים שראיתי יש שם פוטנציאל השתכרות סביר פלוס ואלו לא משפחות שחיות בעוני.
אני מתמקדת בנשים או בהורה המחנך בבית לצורך העניין. ואני חושבת שברוב המקרים מי שנשאר בבית נשאר בפועל עני. במנותק מהמשפחה יש שם עוני סמוי של אדם בוגר אחד לפחות.
וזה משנה שזה חינוך ביתי כי זה מה שהופך את זה לסמוי. כי יש משהו שמכסה על היעדר הכנסה והוא נורא חשוב ומופלא ונותן המון ערך למי שלא עובד.
זה לא קורה במשפחה שבה פשוט יש אישה שלא עובדת. כל ההתנדבות עם קשישים שבעולם לא תכסה שם על זה שהיא לא מכניסה כסף הביתה. חינוך ביתי הוא כיסוי מסוג אחר ואני בעד לתת על זה את הדעת.
אל תיבהלי מהדיון. הוא לא ביקורת על אף אחד ובטח שלא על הדרך. זה דיון שמטרתו לחשוב ולהציף דברים, לא להבהיל.
באתר הזה לא חסרה ניראות ליופי העצום שיש בחינוך ביתי ואני עצמי תומכת בכל לב בבחירה הזו וגם הייתי בתוכה בעצמי. לא עזבתי אותה רק בגלל הכסף, כמובן.
אני חושבת שדווקא במקום שבו לא שוללים את הבחירה הזו ומברכים עליה אפשר להציף גם דיון כזה בלי להתרגש יותר מדי מהאפשרות שיעלה כאן נימוק שלא תומך בחינוך ביתי.

רק ההורים אחראים לילד

אבל לא בטוחה שהבנתי את השאלה,
הבנת בדיוק ולגמרי וענית לי בדיוק ולגמרי. תודה!

זו פשוט מערכת יחסים קרובה עם עוד בן אדם שהוא בתוך איזשהו מעגל פנימי. פחות פנימי מבן הזוג והילדים, אבל עדיין פנימי. זה כמו שבתוך זוגיות יש כמעט באופן אינהרנטי פחות אוטונומיה ופחות פרטיות, אבל היא לא פוגענית באופן אינהרנטי. וזה משהו שעושים כי בוחרים ורוצים.
כן, סוג של כזה בדיוק דמיינתי, ותהיתי האם עשוי להתקיים במציאות.

כל הביקורת הזו, זה נשמע דווקא לא רגיל.
קודם כל תודה, אבל ממש, במובן האישי.
ובמובן המהגג - זה שמעבר לגבולות השיתוף שביקשתי שתשתפי ותודה עליו - מבהיר לי הגיג שמתהגג לו זמן רב אצלי, עד כמה בסוגיות בסיס כל אחד בא עם הבייס-ליין שלו, וכל כך קל להגיד מלים דומות ולהתכוון לדברים כל כך שונים.
<אני זוכרת בגילאי העשרים וקצת רגעי התהגגות משותפים בהם התחשק לי לצרוח: גם אני רוצה להיות חלק מהשיחה הזאת, ואתן לא קולטות בכלל שנקודת הפתיחה שלי היא אחרת לגמרי ושממש לא בחרתי בה!!! אתן לא יכולות להגיד לי את המשפטים שאתן אומרות אחת לשנייה, ואני ממש רוצה להיות חלק מהשיחה הזאת כי היא ממש מעניינת!! וגם אני אוהבת אותה! אז משאירה פה תודה לך ולדף על האופציה להיות חלק וגם מי שהיא אני וגם להגג יחד>

חינוך ביתי והפחד מעוני

המנהל היום על היצור הוא בחור צעיר בן 21. מדוע הוא הצליח לעבור בחור מבוגר ממנו כמעט בעשר שנים שהגיע לעסק שלנו שנה לפניו. לי ולבן זוג יש תאוריה. זה בגלל שהבחור הצעיר, אבא שלו עצמאי
לא הבנתי את התיאוריה. אם האבא עצמאי אז סביר שגם הבחור יהיה עצמאי, לא? אבל הוא שכיר אצלכם, אז קצת קשה לי להבין את הקשר לאבא. זה שהאבא עצמאי לא בהכרח אומר שהילד יהיה מוצלח במשהו כשכיר...

אני לא בטוחה שזה כזה גליק להעביר לילדים מסר להיות עצמאיים ובאופן אישי זה לא המסר שאני מעבירה למרות שאני עצמאית.
אני מעבירה לילדים מסר שעצמאות כלכלית היא דבר חשוב. זה לא משנה אם זה בא מלהיות שכיר או עצמאי.
אם אני עצמי לא עצמאית כלכלית לאורך שנים - איך אוכל להעביר את המסר הזה?
אז האופציה היא להעביר את המסר היותר מורכב - שחשוב להיות חלק מיחידה עצמאית, למשל המשפחה.
זה מסר סבבה, אבל כל כך הרבה פעמים בחיים הוא בעצם לא עובד. ולכן אני מקדמת מסר אחר שמדגיש את האחריות של כל אחד על עצמו בתור התחלה. וכמובן על ילדיו.
אז אם אני לא יכולה להחזיק את עצמי, בטח שלא יכולה להחזיק את ילדיי, אז נוצר שם מסר שבעייתי לי להעביר.
אני חיה עם זה בשלום לגמרי בגילאים הצעירים אבל לא כל כך כאשר הגיל של הילדים עולה והם כבר לא כאלה רכים.
בית הספר הוא לא מסגרת טובה בעיניי, בטח לא כמו הבית. אבל העולם וההתנהלות הכלכלית שלו לא טובים בעיניי ואני לא מרגישה שאני יכולה כרגע לשנות את הכלכלה.

חינוך ביתי והפחד מעוני

אז למה כל הזמן להתעקש על הכותרת הלא כל כך סימפטית הזאת חינוך ביתי ועוני.
אני לא מתעקשת עליה. ומצד שני, אין לי רצון לייצר באופן מכוון כותרות סימפטיות.
בחרתי בה כי היא זו שהציפה את המחשבה הזו והיא העיקר בעיניי.
וכתבתי לך את זה כדי שתוכלי להבין שאני לא כופרת בעיקר של החינוך הביתי בדיון הזה.
זה שדברי הכפירה נוגעים לפעולה מתוך פחד עוד לא אומר שזה מה שמעניין אותי לעסוק בו.

לאהוב זה לעשות?
לגמרי. סוף סוף. (כלומר: לא, זה לא. לא רק ולא בהכרח).
מוסיפה כאן את הטוויסט שלי:
אני מאמינה שבבסיס של כולנו יש יכולת נתונה לדעת בשבריר שנייה האם אנחנו פועלים מתוך אהבה או פחד, האם הפעולה שנעשתה כלפינו היא תוצר של אהבה או פחד, האם הקשר שבתוכו אנחנו נמצאים מבוסס על אהבה או פחד.
וגם אם לא, זה לא הופך את לאהוב לזהה ללעשות.
זה שיש צורך בסימנים, זה לא אומר שהאהבה הפכה להיות משהו אחר.
האהבה שאני מכירה היא משהו שאפשר לתאר במושגים של רגש, אנרגיה, מצב תודעה. נולדים ממנה גם מעשים. היא כח מניע מאוד חזק.
אין מצבים שבהם ניתן להרגיש שהאדם האחר פעל מתוך אהבה, אבל המשפט שהוא אמר או המעשה שעשה לא גרם לי להרגיש בנוח, בנעימות, אהובה, בעלת ערך, בטוב?
בתוך הכולנו שאני מכירה, יש אנשים שבדנ"א שלהם דפוסי האהבה שהם מכירים מעורבבים כל כך עמוק עם פחד, שאני בכלל לא בטוחה שאפשר תמיד לזהות בשבריר שנייה.
פגיעה נטו ופגיעה מעורבבת היטב באהבה הן שתי חוויות כל כך שונות, שהן דורשות את מלוא הגמישות של השפה וששל המבנים החשיבתיים כדי להגיד בו זמנית: התנהגות לא-אוהבת היא לא אהבה וכדי לומר: ומה חווית? ולשמוע שיכול להיות זרם של אהבה מעורב במשהו אחר לגמרי ובלי לשיים אותו מכל צדדיו (נפגעתי/נפגעתי ונאהבתי בו זמנית) תחושת הריפוי לעולם לא תהיה מדוייקת.
כי יש מן תכונה כזו לאהבה: היא לא נעלמת. גם כשהיא מעורבבת היטב בדברים אחרים. איפה שהיא ישנה, היא ישנה. וכשבדפוסים העמוקים חוויית הזנה של אהבה מעורבת עם דברים אחרים לגמרי ומטפטפת פנימה בו זמנית - זה זקוק לשיום.
אמצעי זיהוי, סימנים, יכולים להיות כלי יעיל מאוד להתחיל למיין עירבובים שהפכו לנזיד לוהט שמתערבב לו.
אבל כשאחד הרכיבים של הנזיד הוא אהבה - המיון והסימנים לא יכולים לבטל אותה.
יש ערך בללמד אדם לזהות: זאת לא התנהגות אוהבת!
אבל אם זה סוג האהבה היחיד שהוא מכיר? כשאהבה ופגיעה מעורבבים יחד - בלי לזהות את זה בשם ובלי לקרוא לו בשמו - לעולם יישאר חור בדמות: אבל כן אהבו אותי שם... !!

אדם מעוות או חסר או נכה הוא גם אדם, נכון?
אז גם אהבה מעוותת או חסרה או נכה היא אהבה. המון יצירות ספרות נכתבו דווקא עליה. להוציא אותה מחוץ למרחב של מה שמוכנים להכיר בקיומו זה בעיני קצת לרדד את מה שהוא בבסיסו מורכב. המציאו את המילה הזו לפני שהאנושות התבגרה לתבניות יותר "נכונות" ומאושרות של אהבה.
שאני מאוד בעד שהן יתקיימו. ושאחרות יפחתו.
וישנן רמות של פגיעה שבהם הלשון והשפה יתארו אדם כ"חיית אדם" וגם האהבה תאבד שם את המילה שמגדירה אותה.

להבהרה: כותבת מנקודת מבט של יחסי הורים-ילדים. שם קשה או לא ניתן לעשות החלפות. לא של העבר, לא של הזהות ולא של ההורים או של הילדים.
ייתכן שאילו הייתי מהגגת בעניין מנקודת מבט של זוגיות, הייתי חושבת לגמרי אחרת. אין לי הגיגים מוגדרים במרחב ההוא.

ואחרי הכל, אני רואה הרבה ערך בדרכי חשיבה שמזהות אהבה עם מעשים, גם להבנת התנהגויות של אם עם תינוק.
זה מסייע גם שם לזהות דברים, כמו התנהגות אוהבת כמו לאובייקט אהוב. בהחלט שימושי, עבורי לפחות. גם היום.
וגם שם, אחרי הכל, ישנה אהבה שהיא משהו שקיים גם אם הוא לא מיתרגם לשום מעשה.

חינוך ביתי והפחד מעוני
מה שבעיקר תפס את עיני זה שבמובן הכלכלי, כל כך הרבה בוחרות מתוך פחד וחשש לעתיד (אני רואה עכשיו ש ציל צול גם מדברת על זה באחד הפוסטים האחרונים). זה בא בניגוד מסויים להרבה נושאים אחרים שבהם, במיוחד באתר הזה, הפתרון הוא לזרום עם החיים ומה שהם מזמנים לנו, להבין שכל דבר הוא זמני, לפעול לפי מה שנכון כאן ועכשיו , ולסגור את האזניים מול המיינסטרים שצועק עלינו שאנחנו חסרי אחריות.

אני בטוחה שכל משפחה ששוקלת חינוך ביתי מתעסקת לא מעט בהיבט הכלכלי של הבחירה הזו. כשאני מקבלת תהיות בנוגע לאורח חיינו, זו אחת השאלות הראשונות שאנשים שואלים. זה יהיה יומרני ומתנשא לחשוב שאנשים עושים בחירה בלי לחשוב. העניין הוא, שאנשים שכבר מגיעים לעשות כזו בחירה, הם מלכתחילה לא השכן המיינסטרימי המרובע שעובד שכיר 9-5 ולא זז משם מטר בגלל הקביעות (וזה לא רע, זה פשוט סוג אחר של אופי). הבוחרים לגדל ילדיהם בבית הם מראש אנשים שלא מפחדים משינוי, שבדרך כלל עושים בחירות לא קונבנציונליות בעוד תחומים, וכן - לרוב אלה אנשים שבאים מרקע יחסית שופע.

עוד דבר שמנחה הרבה משפחות זה להט ואמונה גדולה בנכונות הדרך, שמאפילים על הפחד מהעתיד הכלכלי הלוטה בערפל של המשפחה. לפחות במקרה שלנו, אני לא יכולה בכלל לתאר לעצמי מצב בו אני ״שולחת״ ילדים צעירים למסגרת שלא על פי בחירתם ובגילאים שהם צעירים מידי בעיני לעשות כזו בחירה. לפי אמות המידה שלי, ילדים עד תום ביהס היסודי לא ממש מסוגלים לעשות בחירה כזו. חטיבת הביניים היא גבולית, ואולי רק סביב גיל 13-14 ילדים מסויימים יכולים להבין את המשמעות של איבוד החופש שלהם לטובת מסגרת (מחכה לעגבניות ולביצים הסרוחות). יש מי שיגידו שאמא כמוני ״מקריבה״ את עצמי על המזבח הזה, ואחרים יגידו שהיא ״דמות נערצת״. היא אף אחד משני אלה. היא בעיקר פועלת מתוך אמונה גדולה בצדקת דרכה, והרבה פעמים גם מתוך רגש עמוק שלא מאפשר לה לבחור אחרת. אני יודעת ששינוי לטובת מסגור הילדים יהיה משהו שאני אישית לא אוכל לחיות איתו בשלום. זה חזק יותר מכל חשש מהעתיד. המשפחה שלנו עברה שנים קשות מאוד (מאוד!) מבחינה כלכלית, היו פעמים שלא ידענו ביום א׳ אם יהיה במה להאכיל את הילדים ביום ה׳. אבל תמיד ידענו שאנחנו עוברים את זה ביחד, ושהילדים איתנו. אני מברכת על התקופה הקשה. היא בנתה אותנו חזקים יותר. היא איחדה בינינו, והערך לילדים מכך שהיו שם איתנו וראו איך מתנהלים בתוך הקושי ואיך יוצאים מזה, איך לוקחים בחירות קשות מנשוא והופכים אותן לסוכריה - זהו ערך שלא יסולא בפז.

לב שומע, שמנדובה,
בשביל לקרוא פוסטים כמו שלכן היה שווה לפתוח את הדף הזה.
אני פשוט במין התפעמות מהמילים של שתיכן, כל אחת בנושא שהיא בחרה להתייחס אליו.
תודה רבה רבה על ההשקעה בכתיבה כאן.

[h=3]

מחאת המפונקים[/h]
זו באמת מחאת מפונקים. בתור מי שחיה בלי מזגן (אין בבית, ומעולם לא היה), לא יוצאת לבתי קפה או לסרט, ולא עושה עוד המון דברים שאני אפילו לא יודעת מה הם (אה, נזכרתי באחד. הלכתי למסעדה פעם אחת בחיי), אני יכולה להגיד בלב שקט - זו באמת מחאת המפונקים.
ומה שעצוב, זה שהם באמת לא רואים שמותרויות ופינוקים הפכו בעיניהם לזכויות בסיסיות. והם תובעים את הזכויות הבסיסיות שלהם, ובאמת נפגעים מפגיעה בהן (או נכנסים למינוס, שזה מה שקורה בדרך כלל). הם באמת מרגישים שלקחו להם משהו, שהם מוותרים על המסעדות, הקפה, והמזגן.
אבל אלו מותרויות. זה פינוק. וכשמישהי כותבת פוסט בבלוג שלה על איך היא עובדת כל יום 11 שעות, למרות שזה פוגע לה בבריאות, ואיך היא עדיין נאלצת להעזר בהורים, עצוב לי.
כי היא לא רואה את האפשרות של לקצץ בשעות העבודה, ובמקום זה לעשות יוגה או פילאטיס לבד בבית. זה היה פותר את הבעיות הבריאותיות שלה. כשהיא חיה בדירה קטנה יותר היא סבלה מזה, כשהיא לא יכולה ללכת לבית קפה היא סובלת מזה, ועל לוותר על מזגן אין מה לדבר (כמו גם על תחבושות רב פעמיות).
היא באמת מרגישה שאין לה בחירה. ואני מרגישה שאין טעם אפילו לכתוב לה תגובה, כי אין עם מי לדבר. הפער גדול מידי.

תקראו לי בבקשה להצטרף למחאה כשהיא תכלול בתוכה את האריתראים, ולא את המעמד הבינוני-גבוה. כשעקרו את האוהלים שלהם במחאה לאף אחד לא היה אכפת חוץ מלשניים וחצי בלוגרים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}
חינוך ביתי והפחד מעוני

אל תיבהלי מהדיון. הוא לא ביקורת על אף אחד ובטח שלא על הדרך. זה דיון שמטרתו לחשוב ולהציף דברים, לא להבהיל.
אני משתדלת לא להיבהל משום דבר. לא זו הסיבה שעניתי.
לי זה לא מזיז. אני שלמה עם עצמי. אבל אחרי הכותרת הזו כבר נוספה המילה שעבוד בשלב מסוים, והסיכון בגירושין ומוות. לכן הרגשתי שהאמירה הזו כן מחלישה, מעצם זה שהיא מעלה כאלו מחשבות אצל הקוראות והמגיבות.
אני חושבת שהיה יותר נעים ונכון לכתוב כותרת חינוך בית והפחד מעוני. אני חושבת שזה יותר מדויק.

ויש את מה שכינת עוני סמוי, אבל זה שיכול לקרות גם ששני הבני זוג עובדים עם הבדלים משמעותיים במשכורת (במקרה מכירה גם זוגות שאצלם זה הפוך).

לא הבנתי את התיאוריה.
כי זאת לא בדיוק תאוריה (:
הוא אמנם שכיר, אבל תוך שנה מצא את עצמו מנהל את מחלקת היצור. עבר בהרבה מבוגרים וותיקים ממנו.
ההרגשה שלנו היא שמכיוון שהוא עבד עם אביו מגיל צעיר, הוא יודע לנהל אנשים. זה בא לו טבעי. (הוא גם פחות מלומד, לא גמר בית ספר).
נתתי את זה כדוגמא אופטימית .

אני מתמקדת בנשים או בהורה המחנך בבית לצורך העניין. ואני חושבת שברוב המקרים מי שנשאר בבית נשאר בפועל עני.
לפי דעתי זה תלוי כמובן ברמת האמון שיש בזוגיות. תלוי באיך שני בני הזוג רואים את הזוגיות.
אני והבו זוג שותפים. שותפים בבית. שותפים בילדים, שותפים בעסקים.
אם ילד חולה שנינו עצובים. אם העסק יפול שנינו נהיה עניים. אנחנו צוות.
זוגות שיש צד עשיר וצד עני, זה לא באמת זוג מבחינתי. הם בקושי שותפים.

אני לא בטוחה שזה כזה גליק להעביר לילדים מסר להיות עצמאיים ובאופן אישי זה לא המסר שאני מעבירה למרות שאני עצמאית.
אני לא מעבירה שום מסר. אני בכלל דוגלת בחינוך חופשי (:
המסר עובר מתחת לפני השטח באופן טבעי, כי ההורים שלהם עצמאים. זה לא אומר שהם יהיו שכירים. אבל יש סיכוי שיהיה להם יותר ידע על כלכלה מנער שיגמור שתים עשר שנות לימוד ממסדיים.

_וברוב המקרים אמהות בחינוך ביתי לא עובדות בכלל עד גיל מסוים של הילדים, ואז גם אם יש להן אפשרות לחזור לעבוד הן תתתקשנה מאוד להשתלב בשוק העבודה שמספק פרנסה של ממש ולא רק דמי כיס.
לי זה קשה. ועוד יותר קשה לי מזה להעביר את המסר הזה למי מילדיי, ובעיקר לבתי._
על הסגנון הזה עניתי.
ברוב המקרים . אצלי אין ברוב המקרים. יש את המקרה שלי. נשים לא עובדות. נשים עניות. זה לא המסר שאני רוצה שיגיע לילדים שלי.

אם אני עצמי לא עצמאית כלכלית לאורך שנים - איך אוכל להעביר את המסר הזה?
אבל גם הבן זוג שלי לא עצמאי כלכלי באמת. אפשר להגיד שהוא גם בעצם תלוי בי, כי אנחנו צוות. אנחנו זוג של עצמאים שמשתף פעולה יחד בניהול ביתנו ומשפחתינו. הוא לא מחליט לבד איך לבזבז את הכסף כי הוא זה שהרוויח אותו. זה תכלס לא כסף שלו. זה כסף של כולנו.
האמת משהו פה מתבלבל לי וקשה לי קצת לנסח את זה לעצמי.
אולי זה מתקשר למשהו אחר שנכתב פה לגבי השיוויון בגידול הילדים. האבא לא עוזר לאמא לטפל בילד. הוא מטפל בילד. ההורים יחד מטפלים בילדים. ההורים יחד דואגים כמה שאפשר לרווחה כלכלית.

חינוך ביתי והפחד מעוני
מזדהה עם דברי פלוני אלמונית. אני מסתכלת על המשפחה כעל יחידה אחת - מבחינה כלכלית אבל לא רק. בני הזוג הם צוות, והמפתח להצלחה היא בכך שכל אחד עושה את מה שהוא טוב בו, לאו דווקא בנסיון לגרום לשוויון מלאכותי על ידי חלוקה שווה של המשימות. אני יכולה להתעקש עד מחרתיים לקדוח בקיר ולתלות את הוילון, או לבשל ארוחות גורמה, אבל אני פשוט לא טובה בדברים האלה וגם לא נהנית מהם. בן זוגי לעומת זאת, מבשל נפלא וקודח מצויין... אבל בכל מה שקשור בהתעסקות עם המחשב, הזנת נתונים של העסק שלנו למשל (גם אנחנו עצמאיים) או טיפול בירוקרטי מול גופים ממשלתיים, קבלת רשיונות וכדומה, הוא לא מאוד מוצלח ואלה דברים שאני מתעסקת איתם. הוא יודע לנהל את העובדים במשרד ובשטח ולתפעל אופרציה בקנה מידה רחב ביותר, אבל תני לו שלוש שעות לבד עם הילדים והוא קורס, שלא נדבר על האמרגנות והתיאומים הנדרשיםבתפעול חמישה ילדים שלכל אחד חוגים שונים, חברים שונים, צרכים שונים... אני יכולה לצאת לעבוד ולהשאיר אותן בבית וכך גם העסק וגם הבית יקרסו יחדיו, או שאני יכולה להכיר במצב כפשוטו ולהבין שכשכל אחד עושה את מה שהוא יודע הכי טוב, הכי נהנה ממנו, והתוצאות הכי משביעות רצון - כל המשפחה מרוויחה מזה.

זה לא אומר כמובן שכל הנשים וכל הגברים בדיוק כמונו, או שחינוך ביתי הוא הכי מוצלח לכל המשפחות. הדוגמאות שלי הן רק שלי. לכל משפחה הדוגמאות שלה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}
חינוך ביתי והפחד מעוני

זה לא אומר כמובן שכל הנשים וכל הגברים בדיוק כמונו, או שחינוך ביתי הוא הכי מוצלח לכל המשפחות. הדוגמאות שלי הן רק שלי. לכל משפחה הדוגמאות שלה
אם זה נכון, אז למה כתבת את הסיפור של המשפחה שלי D-:

(יצא לי לפגוש כמה זוגות שמנהלים עסק ביחד וחוץ מאחד בכולם הנשים היו בצד המנהלי.)

חינוך ביתי והפחד מעוני

עכשיו ממש מתחשק לי להכיר אתכם.

ביד קשה.

שינויים ביד קשה, שנעשים תוך כפייה עצמית ושיפוטיות עצומים, וללא הקשבה לרגש, לגוף, ולשום דבר בעצם חוץ ממה ש"צריך", עובדים, ויכולים לעבוד לאורך כל חייו של אדם.
מסכימה. הכל אפשר, השאלה מה המחיר.
האיש שלי קורא לזה לימוד דרך טראומה. זה בהחלט לימוד יעיל.
חלק מהמחיר הוא שצריך להביא בחשבון שלא תמיד מה שלומדים בדרך כזו (כמו בכל דרך אחרת, בעצם), הוא מה שהיה המטרה מלכתחילה. או רק את זה.

כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה המחיר שהם בטח משלמים על הסוג הזה של החוזק והעמידות.
זה חלק מהתמונה. כמו בכל דבר.
ספציפית לגבי קשיים, רק לאחרונה התוודעתי לרעיון של post traumatic growth והוא מדבר אליי מאוד.
באופן הכי קונקרטי למרות שזו גם אחלה מטאפורה: ככה גם מגדלים שרירים, דרך פגיעה והחלמה. אבל בלי תקופת ההחלמה, הם מתחזקים פחות.

חינוך ביתי והפחד מעוני

_לי זה לא מזיז. אני שלמה עם עצמי. אבל אחרי הכותרת הזו כבר נוספה המילה שעבוד בשלב מסוים, והסיכון בגירושין ומוות. לכן הרגשתי שהאמירה הזו כן מחלישה, מעצם זה שהיא מעלה כאלו מחשבות אצל הקוראות והמגיבות.
אני חושבת שהיה יותר נעים ונכון לכתוב כותרת חינוך בית והפחד מעוני. אני חושבת שזה יותר מדויק._
ונאמרו עוד דברים בהקשר זה שאני יכולה לצטט אבל לא רוצה להלאות.
הטענה שלי מכוונת לנשים שוויתרו על מקומן במשפחה כמייצרות פרנסה. אין תעודות ביטוח בחיים ואסונות עלולים לקרות. לא לכך כוונתי. אני דווקא מדברת על האירועים הלא חריגים. אישה שמסוגלת ליצור פרנסה מגבירה באופן ניכר את העמידות הכלכלית שלה בעת צרה. וגירושין לדוגמא הם לא צרה מופרכת ונדירה.
משפחה שבה שני מפרנסים - כנ"ל. עמידותה טובה יותר.
זו משוואה פשוטה. כמו המשוואה שהשכלה מסייעת להחלצות מעוני. לא כל חסר השכלה הוא עני ולא כל דוקטור מתפרנס בכבוד. אבל קיים מתאם.
להשקפתי, אם מצד אחד של הסקאלה ישנם האנשים שאינם נוקטים יוזמה בהתאם לנטיות ליבם בגלל פחד, הרי שעל הקצה השני ניצבים האנשים ש"זורמים" ו"למה לחשוב מחשבות שליליות". לא מזלזלת במי שבחר בחנ"ב ובשיקוליו. אני רק חושבת שאם כתוצאה מכך האישה מפסיקה לעבוד לשנים ארוכות אז היא חושפת את עצמה לסיכון ממשי של עוני.
ודבר אחרון, כבר פעם שניה שאני שואלת כיצד אנשים רואים את עתידם לעת זקנה ומקבלת התעלמות מהשאלה. האם זה בגלל הדחקה או שפשוט זו שאלה שלא מעניינת את הקוראים?

חינוך ביתי והפחד מעוני

טוב, יש פה איזו נקודה שלי שהיא לב העניין, אבל משום מה היא לא עוברת. אני מעלה בזהירות השערה שזה בגלל שלא נוח לדבר על זה. אבל בדיוק בגלל זה העליתי את זה.

בדיון שהצעתי לא מעניינת אותי המשפחה. אני עצמי חיה ביחידה משפחתית מוצלחת לדעתי מבחינה כלכלית. השותפות שלנו מלאה והכל סבבה. ואני יודעת שיש משפחות רבות כאלה שבהן האישה לא מרוויחה כלל או מרוויחה הרבה פחות מהגבר והכל שם בסדר.
הנושא שמעניין אותי הוא מה קורה להורה המחנך בבית ביום פקודה סביר מאוד שאף אחד מאיתנו לא מת לחשוב עליו - הזוגיות מתפרקת או שבן הזוג שעבד לא יכול לעבוד יותר או שהעבודה שבה עבד בן הזוג לא מספקת יותר פרנסה מכל סיבה שהיא.
במצב כזה, שהסבירות שלו בעולמנו גבוהה מאוד מאוד, ההורה שחינך בבית פשוט... מה בעצם קורה איתו?
אם במשך שנים ארוכות הוא לא עבד, מה הוא עושה עכשיו?
זה לא חוכמה להטות את הדיון לתוך המשפחה כשהכל בסדר. גם אצלי הכל בסדר ואני צופה שנזדקן ביחד באושר רב.
אבל מה אם אני טועה?
אז לעצום עיניים מול האפשרות הזו? ללכת לחזר על פתחי הקרובים אם זה יקרה? לחיות בעוני נורא?
אני אומרת דבר פשוט - האישה או ההורה המחנך הם גם חלק מיחידה משפחתית ומזוגיות, ושטפו טפו טפו תהיה טובה, אבל הם גם ישויות נפרדות. לדעתי, לא לראות את החלק הנפרד ולהיטמע לתוך החלקים המחוברים זה סוג של עצימת עיניים לאפשרויות ריאליות לגמרי ודי מפחידות.

המשפחה שלנו עברה שנים קשות מאוד (מאוד!) מבחינה כלכלית, היו פעמים שלא ידענו ביום א׳ אם יהיה במה להאכיל את הילדים ביום ה׳.
שמנדובה, את אישה הרבה יותר אמיצה ממני וכנראה שגם הרבה יותר נחושה.
אני נורא נורא שמחה, ממש מעומק לבי שחרד כשקראתי את הדברים שלך, שאתם לא במצב הזה יותר ושאת יכולה להביט על הקשיים האלה בעין כל כך נדיבה.
אני, עם המבנה האישיותי שלי, לא הייתי מסוגלת לחיות במצב כזה דקה וחצי. ולכן אני לא מסוגלת לחיות בשום מצב שעלול להביא אותי לכך שלא אדע אם יהיה אוכל לילדים שלי בשבוע הקרוב. בדיוק בדיוק בדיוק על זה אני מדברת.
הורה בבית זה אומר שלהורה העובד אין בק-אפ, אין גיבוי. אני לא עומדת בזה, אפילו שאני סומכת על האיש כאן בעיניים עצומות שהוא תמיד יפרנס אותנו ככל יכולתו. יכולתו עשויה לא להספיק.
בעולם של פעם זה היה עובר. בעולם של היום, לדעתי, לא. אני רוצה שיהיה לי מותר לפחד מזה בקול רם, בבקשה

כיצד אנשים רואים את עתידם לעת זקנה.
אולי מה שמרוויח בן הזוג וההפרשות שלו לפנסיה הן מספקות בשביל לחיות סביר גם בעת זיקנה?
מי שסומכת על זה שבן הזוג ויכולת הפירנוס שלו תמיד תהיה שם יכולה לבנות גם על זה אולי.
באופן אישי - אנחנו חוסכים, וחסכנו גם כשהיינו בבית עם הילדים, ממש מתוך הכסף שהיה וגם ללא הפרשות מעביד. בעתיד אהיה כמעט בוודאות יהיה לי פחות ממה שיש לי עכשיו, ואני לוקחת בחשבון שחלק מהכסף שלי יחלץ את הילדים שלי מבעיות שהם עלולים להיתקל בהן, בין אם בא לי לחשוב על זה עכשיו ובין אם לאו.
אם למישהו מהילדים שלי לא יהיה איפה לגור או מה לאכול אז הוא יהיה אצלי, על זוגו וילדיו. וזה עולה כסף ואפילו לא מעט.

ביד קשה.

כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה המחיר שהם בטח משלמים על הסוג הזה של החוזק והעמידות.
צילי, את חושבת על המחיר שאת משלמת על הסוג שלך של רכות וגמישות?
כי אני חושבת. לא תמיד, אבל חושבת. המטאפורה שלרוב מדברים עליה היא עץ כלשהו (אלון נניח. או ארז.) שעומד מול הרוח ולכן נופל מול קנה הסוף שמתכופף ברוח.
אבל כמה עצים באמת נופלים מרוחות חזקות? עצים הם חזקים, והם שורדים.
לעומת זאת, כמה קשה לשבור קנה? לא מאוד, אפשר בידיים. מניסיון. וכמה קשה לשבור עץ? אי אפשר בידיים. נחוץ גרזן, ולא מעט מאמץ. או אמצעים טכנולוגיים.

החברה המערבית מסתכן בכליה. יש ממש הרבה אנשים שמאמינים נשלם על רכות והגמישות שלנו בחיינו, או בחיי ילדינו. על זה את חושבת?
רבים כבר החליטו שאירופה אבודה. חברות קשות שורדות. הן היו קיימות בטרם הייתה האש, כאשר מי שיצא נגד חוקי השבט היה מוגלה ומת, וכאשר גמלו בנים בבת אחת מהנקה, כדי שיהיה בהם כעס אצור, כדי שיהיו לוחמים טובים יותר.
חברות רכות יותר קיימות זמן קצר מאוד, ולפחות בינתיים בעיקר הצלחנו לזהם את כל כדור הארץ, פחות יותר, בלי להפגין יותר מידי יכולות שרידות.

לכל אחד את הצד שלו, ואני מאמינה שאנשים חזקים הם באמת חזקים יותר. אם נקלעת למלחמה ויש לך נשק ביד, עדיף שתדחיקי את הרגשות שלך, ותשרדי מספיק זמן כדי שתוכלי לעבד את הטראומה בדרך כלשהי.

אני עדיין בצד של הגמישות, בהרבה מאוד מובנים. אבל עדיין קשה לי עם הרכות (בניגוד לרוך) שמוצגת פה כדבר טוב. בבית שלי רוך זה חולשה וזה רע.
ואני עדיין מחפשת איזון. וברור לי שהאיזון הזה לא יכול לבוא דרך כל השיפוטיות הסמויה שיש פה לגישה הקשה. אני מעדיפה את השיפוטיות שלי גלוייה. והדרך שאני מחפשת פשוט לא יכולה לבוא על ידי עקירת שורשיי. כי יש בהם ערך רב. אני פשוט יודעת זאת.

מחאת המפונקים
אישה במסע, זה בשבילך
משהו שכתבתי באתר העוקץ לפני ארבע שנים. לא בדיוק הנקודה שלך, אבל ליד.

ביד קשה.
תמי, תודה על מה שכתבת.
אני מהנהנת בהסכמה. מצד אחד, נעים להסכים. מצד שני, אני מרגישה שזה מחזק את האחיזה של הסיפור הזה בתוכי, שיושב שם ממילא.
אני אשמח לתהות איתך ביחד עד כמה יכול להיות שזה רק סיפור, הדבר הזה שאת ואני כרגע שותפות לו.
נגיד... שבפועל אין מחיר באמת. שזה פשוט משהו אחר ואין לו מחיר, וכן לומדים בו את מה שמתכוונים ללמוד.

ביד קשה.

ואני עדיין מחפשת איזון. וברור לי שהאיזון הזה לא יכול לבוא דרך כל השיפוטיות הסמויה שיש פה לגישה הקשה. אני מעדיפה את השיפוטיות שלי גלוייה. והדרך שאני מחפשת פשוט לא יכולה לבוא על ידי עקירת שורשיי. כי יש בהם ערך רב. אני פשוט יודעת זאת.
אישה, אני ממש איתך בעניין הזה!
גם אני מחפשת איזון ולגמרי בהסכמה לבחון את הסיפור הזה ואת המחירים של הדרך שלמדתי להאמין בה ולחיות על פיה.
אני כבר לא בתוך שיפוט כלפי הדרך הקשה כי אני רואה בקלות את היות שתי הדרכים האלה סיפורים שאנחנו מאמצים מכל מיני סיבות.
אבל אני רק בתחילת הדרך בעניין הזה. כולי אוזן למה שיש לך להגיד.

ביד קשה.

_אני אשמח לתהות איתך ביחד עד כמה יכול להיות שזה רק סיפור, הדבר הזה שאת ואני כרגע שותפות לו.
נגיד... שבפועל אין מחיר באמת. שזה פשוט משהו אחר ואין לו מחיר, וכן לומדים בו את מה שמתכוונים ללמוד._

זו אפשרות, בהחלט. זו תמיד אפשרות.
אני אפילו אגיד שיש דברים שלומדים רק ככה; או לומדים ככה בצורה הכי יעילה.

עם זאת, אני חושבת שאין כזה דבר שאין מחיר:
כמו בכל דרך אחרת, בעצם.
זה כולל גם את היד הרכה וההליכה עם עצמי וכו.

המחשבה הזו, שזה סיפור, עולה אצלי (לא רק בקשר לדף) ספציפית לגבי גידול הבן הקטן שלי, לגבי גידול ילדים באמריקה, ולגבי מה שניצן קראה לו הנכות שבנוחות.

מחאת המפונקים

ליד, ולא לכיוון הנכון. "תיקון עוולות" של חינוך רווחה ובריאות כנראה רק יקרבו את המדינה שלנו לעבר התהום, לדעתי.

ואילו רק יכולתי לדבר על זה. אבל בעצם בחירת השם - מחאת המפונקים - כבר התייחסו אלי ולמי שמחזיק בדעתי. כבר תייגו אותנו, וכבר החליטו - לנו לא יקשיבו. ובאמת לא הקשיבו.

מחאת המפונקים
אה... הבנתי אותך לא נכון. מצטערת.

חברות יקרות, תעזרו לי עם הכותרות בבקשה?
אני הולכת ומוסיפה כל פעם איפה שחסר (חוץ ממי שנראה שהכותרת הנבחרת ממש מפריעה לה). ממש אשמח אם תשתדלו לעשות בעצמכן.
הדף הזה יהיה קשה מאוד לקריאה בעתיד לדעתי בלי העניין הטכני הזה, והברדק של הדיונים הוא לדעתי חלק מהחן שלו בינתיים.

ביד קשה.
תמי, מה דעתך על הרעיון שאם הדבר הוא תוצאה טבעית וניתנת לצפייה מראש אז זה לא מחיר בעצם?
כי מחיר היא לכאורה דבר שלילי שקורה. ואם אני יודעת למשל שבגישת היד הרכה שלי אגיע להישג מסוים בחמש שנים במקום בשנה, וזה לגמרי סבבה בשבילי, אז זה לא בדיוק מחיר אלא פשוט תוצר טבעי.
ונשמור אולי את המילה מחיר למה שקורה בתהליך שבחרנו אבל הוא לא רצוי או שאפילו לא ראינו אותו בא. ושאולי אם היינו יודעים שזה מה שיקרה אז היינו בוחרים אחרת.

ביד קשה.
מעניין ומתכתב עם הרהורים וסימני שאלה שיש לי בזמן האחרון

ביד קשה.

כולי אוזן למה שיש לך להגיד.
בעיקר מה שאין. לא חייב להיות מחיר. אפשר ללמוד מה שמלמדים, ולא דברים אחרים. לא תמיד, אבל אפשר.
ולפעמים המחיר שווה את זה. ולפעמים אנחנו, אנשי היד הרכה הרכים, פשוט חלשים מידי.
בני אדם שרדו דברים נוראיים. והעולם המערבי הוא מאוד מאוד מפונק. ולדעתי זו הגבלה קשה על הפוטנציאל שלנו.

וזה גם הדיפה של העולם. העולם לפעמים קר ונוקשה וקשה.
קשוח, מחמיר, חמור, קפדני, נוקשה, קשה - אלו התרגומים שנותן גוגל טרנסלייט לתרגום של המילה סורוביי מרוסית. אבל המילה הזו לא מתארת דברים רעים ברוסית - להפך, יש לה מטען רגשי חיובי. אומרים על מנהיג טוב שהוא חמור, אבל נוהג בצדק.

ההחמרה נחשבת שכדבר טוב. ויש בה משום הכבוד כלפי מי שנוהגים כלפיו בחומרה - האמונה המלאה שהוא יכול לעשות את שדורשים ממנו. וכוח. והאמונה שמי שנוהגים כלפיו ככה - נהיה חזק יותר. כמו מה שתמי אמרה - על חיזוק השרירים. מהצד השני - יש אחווה. את האחווה של מי ששורדים יחד את החורף הקר, בו מי שאין לו בית - מת. כי אי אפשר לשרוד במינוס עשרים מעלות. האחווה של מי שחייו תלויים באחר, ואהבת-אמת. הדחייה של האחר, של השונה, של י שמתנגד לקונצנזוס - היא גם הישרדותית. כ האחדות חיונית, ופיצול הוא מוות, לכולם.

זמן רב עבר מאז. ועדיין, קשרים כאלו חזקים יותר. הגיבור הספרותי הרוסי עוזב הכל וטס לארצות הברית, לעזור לבן של בר של אבא שלו מהצבא. גיבורים ספרותיים אחרים יכולים לא לדבר שנה, ואז לעזב את כל עסקיהם כדי לעזור לחבר שנמצא בסכנת חיים. וכן, גם היחס לזקנים ולמשפחה באופן כללי הוא חלק מזה.

הרכות מאפשרת הרבה, אבל היא גם גוזלת הרבה דברים. דברים שמי שלא מכיר מציאות אחרת - לא רואה. יש מי שחושב על להגר לארץ אחרת. יש מי שלא יכול - יש לו פה הורים מזדקנים. אי אפשר לנטוש אותם. נקודה. סוף פסוק.

ובנחרצות הזו יש כוח שאין למי שתמיד מוכנה לערער על מסקנותיה. יש כוח שלא יכול להיות למי שמקבלת שזה בסדר לנטוש את ההורים. כי זה לא בסדר. כי עושים מה שצריך, ויהיה מה שיהיה.

במידה מסויימת, יד רכה גוזלת את העוצמה של המחוייבות, ולכן את החופש. שהוא, כמו שאמר מישהו (פאולו קאולו?), היכולת לבחור משהו - ולהתחייב אליו. מחוייבויות רופפות יותר, הכבלים חלשים יותר. אפשר לקום וללכת. לכל מקום.
יד קשה קושרת בקשרים. לא תמיד בני בחירה. בקשרים לארץ, בעבותות של דם ושל אהבה ושל היסטוריה. בקשרים למשפחה. בקשרים לחברים. קשרים שנקבעו פעם אחת ולתמיד, ואת הכבר לא יכול ללכת. לעולם. גם אם אני ארצה - ואני רוצה, קשה מאוד לקשור כאן קשרים כאלו. אולי אפילו - בלתי אפשרי.

ביד קשה.

תמי, מה דעתך על הרעיון שאם הדבר הוא תוצאה טבעית וניתנת לצפייה מראש אז זה לא מחיר בעצם?

לא תמי, אבל עונה גם כן, כי אני איכשהו שכחתי להגיד את זה. מחיר זה לא רק תוצאה טבעית ונצפית - זה משהו שלילי. ודברים רבים ששליליים מנקודת מבט רכה, חיוביים בקשה, וההפך.

ואני רוצה להוסיף (או להדגיש) שהמחירים של יד רכה לא גלויים הרבה פעמים. איך אפשר לראות את החברות שלא קרתה? או את החברות שלא הייתה חזקה דיה? או אפילו את העדר היציבות כאקסיומה?
בכל ספרי הפנטזיה הנשית שאני קוראת בערך, לאלפים/שדים/גזע מומצא כלשהו, יש מונוגמיות ביולוגית. יש אהבה אחת ולכל החיים. ובן זוג אחד ולכל החיים. ואין גירושין. זה לא מסורת שהייתי רוצה להחזיר, אבל זה האידיאל. אם אני רוצה להינשא כך - אני לא יכולה. בכלל. בכלל. בכלל.

ביד קשה.
בדיוק לאחרונה אמרה לי מישהי שחמלה (כלפי העצמי) זה לא ויתור.
אני האחרונה לטעון שיש דרך נכונה ולא נכונה בדברים האלה, אבל אני חושבת שללכת ביד רכה זה משהו שרובנו מגיעים אליו ולא מתחילים ממנו. אז כנראה שלכל הפחות, עבור מי שמגיע לשם, היתרונות שלו עולים על החסרונות שלו והוא מצליח איפה שיד קשה לא הצליחה. מי שהולך לו מצויין עם יד קשה ולא מרגיש שחסר לו כלום, אולי אין לו מה לחפש משהו אחר (אלא אם הוא סתם סקרן (-: ).

מחאת המפונקים
אישה, אני מבינה מאוד את מה שאת כותבת. אבל מה שתמיד הפריע לי בטיעון הזה, של מחאת המפונקים, הוא שהיא מתייחסת למי שמביא את הטיעון ולא לטיעון.
מין דרישה כזו של ניקיון כפיים כתנאי סף לדיון. זה נותן יתרון עצום לסטטוס קוו.

מחאת המפונקים

מין דרישה כזו של ניקיון כפיים כתנאי סף לדיון
לא, זו דרישה לדיון. כלשהו!
יש קפיטליסטים, כמוני, שמאמינים במדינה שלא מתערבת ולוקחת קצת מיסים.
יש סוציאליסטים, כמו רוב נשות באופן, שמאמינים במדינה שלוקחת הרבה מיסים ועושה הרבה דברים.

ויש מפונקים, שדורשים להוריד מיסים אבל שהמדינה תעשה הרבה דברים. ואי אפשר! כסף לא גדל על העצים. המפונקים אפילו לא מבינים שלו הדרישות שלהם היו מתקבלות במלואן אז היה להם פחות כסף - כי לקחו מהם כסף (הם בעשירון השביעי בערך, מעמד בינוני גבוה) כדי לתת אותו לעניים. לפועלים האריתראים, למשל. או למי שאין לו כסף לא לקניית בית, אלא לשכירות.

תיאורטית, אני יכולה לנהל דיון עם סוציאליסטית. לא בטוח שזה יעבוד - בסך הכל, אנחנו מחזיקות בערכים שונים, וזה משהו שלא נוטה להשתנות בוויכוח. אבל אין שום סיבה שאני לא אצליח להציג לה מידע על הניסיונות הפרקטיים בסוציאליזם או לנסות לשכנע אותה ביתרונותיו של סוציאליזם נוסח דנמרק. זה לא האידיאל מבחינתי, אבל זו מדינה שהייתי מוכנה לחיות בה.
אבל איזה דיון אפשר לנהל עם מי שאין לו אידיאולוגיה ברורה, מלבד "מגיע לי"?

כשהטענה היא - אין לי כסף, וזה לא בסדר, הטענה היא אישית.

על הטענה "הממשלה לא משקיעה מספיק כסף בבתי חולים" אני יכולה לענות. זה טיעון ציבורי, לא אישי, והוא שונה מהותית ממחאת המפונקים.

ביד קשה.

אני רואה במדיניות של יד קשה או רכה בחירה שהיא בחלק עצום מאוד, תרבותית. לכן, אנחנו מתחילים מהמקום בו נולדנו. ולבני אדם טבעי שתהיה תרבות.
אני חושבת שיד קשה ויד רכה זה ספקרום, והצד הקשה יותר שלו לא לגיטימי וגם לא חוקי בישראל. למשל, להכות ילדים כשיטת חינוך. לגיטימית. טובה ומוסרית! ולהאמין שהילדים לא יפצעו מזה, כי זה בסך הכל כאב פיזי. זה לא קיים פה! גם מי שכביכול בצד השה של הספקטרום הפני במידה זו או אחרת את השיפטיות הרכה. זו שטוענת לפגיעה. עד כמה יש לו בחירה לבחור אחרת,ולהגיד - אני מרביץ לילד שלי ואני גאה בזה, כי זה המעשה הנכון בעיניי?

אני חושבת שהבחירה לנסות ללכת שמאלה, ליד הרכה, נובע במידה רבה מדה לגיטימציה של היד הקשה.

וגם היא נובעת דווקא מקבלה ברמה מסויימת את סולם הערכים של היד הרכה. מי שלא מצליחה להכריח את עצמה למשהו - זו מישהי שלא מספיק חשוב לה לעשות את זה. כי לו המצב היה קיצוני באמת - נניח, חיי ילדיה היו תלויים בזה - היא הייתה מצליחה. אני בטוחה. זה לא היה קורה למי שאוחזת בגישת היד הקשה באמת.
וכבר נאמר שהלקאה עצמית היא בריחה מלעשות את מה שאני אמורה לעשות. לא עשיתי מה שצריך, אז אני מלקה את עצמי ואני בסדר, אפשר להמשיך לא לעשות. זה פתרון ביניים למי עומדת באמצע. מי שעמדתה היא יד קשה - פשוט עושה. כי עושים מה שצריך ויהיה מה שיהיה. ו"לא מצליחה" זה רק כשהיא שוכבת חולה במיטה, נניח.

חינוך ביתי והפחד מעוני

שמנדובה, את אישה הרבה יותר אמיצה ממני וכנראה שגם הרבה יותר נחושה
לא כל כך נוח לי עם האמירה הזו, בגלל שאני לא חושבת שאני אמיצה או נחושה יותר מכל אחת אחרת בנושאים שהם בליבה. וחוץ מזה, אנחנו לא בתחרות פה על שום דבר. זה פשוט עניין נורא אישי - מה הדבר שעושה לך את זה, שגורם לך להיות הכי נחושה שאפשר, ולראות את התקופה הזו כזמנית וחולפת.

למשל - אני מניחה שכמישהי שנושא התזונה והחיוניות קריטי עבורה, את היית מצליחה להיות הרבה יותר נחושה ממני מהבחינה הזו בתקופות קשות, והיית מוצאת פתרונות מוצלחים גם עם תקציב נמוך יותר, בעוד שאני - כשקשה לי, התזונה הטובה זה אחד הדברים הראשונים שעפים דרך החלון כדי לפנות את עצמי ולהקל על עצמי (באופן יחסי כמובן - גם כשהתזונה שלנו בעיני יחסית זבלית יותר, היא עדיין לא מגיעה לקרסולי הזבלה שאני רואה בעגלות של אנשים בסופר ונדהמת).

אני מרגישה גם שהדיכוטומיה הזו - חינוך ביתי מול מסגרת - עושה עוול לכל אחת מהבחירות הללו. הבחירה באורח חיים זה או אחר היא תמיד עמוקה יותר מהנראה על פני השטח. לבחור בחינוך ביתי זה לא רק ״איפה הילדים יתחנכו״ - זה אורח חיים אחר מהרבה בחינות, ובהחלט מצריך שיהיה מישהו שאחראי על הילדים. יש המחלקים את האחריות הזו בין בני הזוג, יש שאחד מקדיש את מירב זמנו לילדים והשני לפרנסה, ויש כל מיני בין לבין. אין נוסחה אחת ויחידה.

חינוך ביתי והפחד מעוני

מי שעמדתה היא יד קשה - פשוט עושה
זה ממש מתחבר למה שכותבת שמנדובה מעליי. כשמשהו נורא חשוב ומהותי פשוט עושים אותו וזהו, ודברים אחרים נדחקים מפניו.
כשאני שואלת את עצמי מה יושב עלי בעניין החינוך הביתי אני מבינה שני דברים, ואולי הם מוטים בגלל המשפחות הספציפיות שאני מכירה. אולי זה לא ככה בדרך כלל.
ראשון - שכמעט בכל המקרים שאני מכירה יש מישהו אחד שלא עובד באופן קבוע או עובד ממש בשביל דמי כיס. אני מכירה שלוש משפחות שזה אחרת אצלן אבל נראה לי שהן מיעוט. בטח יש יותר אבל לדעתי עדיין מיעוט.
אישית, הייתי חיה הרבה יותר בשלום עם מצב שבו שני בני הזוג עובדים וחולקים גם את גידול הילדים. ככה, אם משהו קורה, מה שנדרש זה להרחיב עבודה קיימת ולא ליצור איזה יש מאין.
שני - שהפחד האישי שלי לחיות בלי כסף לא דומה לשום דבר אחר. משהו בי חווה את זה כמו מוות קטן. אז דוגמאות כמו תזונה למשל מבהירות לי את העמדה שלך, שמנדובה, אבל בחוויה שלי זה כאילו מעולם אחר.
אני יכולה לחיות עם המון דברים שלא מתנהלים לשביעות רצוני גם אם הם חשובים לי נורא נורא נורא ונראים ממש בנפשי.
אני לא יכולה לחיות בלי כסף. לא יכולה לחיות עם המחשבה שפתאום בבת אחת או אפילו לאט לאט לא יהיה לי ממה לחיות.
כמובן שלא התכוונתי להשוות בינינו ובטח שלא תחרות על אומץ או נחישות.
זו פשוט היתה דרכי להבהיר את עמדתי, והיא שאני חושבת שנדרש המון אומץ בשביל לחיות דרך דבר כזה ולהסכים להמשיך לחיות ככה. או שנדרשת איזו עצימת עיניים (לא בהכרח בלתי בריאה...) מול המציאות והאפשרויות שלה.
כשהכל בסדר נורא קל להגיד שאין סיבה אמיתית לדאוג. אבל להמשיך להגיד את זה אחרי שלפרק זמן משמעותי לא הכל היה בסדר זה כבר משהו אחר.
אני לא אומרת את זה בביקורת אלא בסוג של הערכה. אני לא הייתי מסוגלת לחיות ככה ואולי חבל שזה המצב שלי.
הנה לך דוגמה למה שאני מפסידה כנראה -
אני רואה גם איך ניהלתי את עצמי בחינוך הביתי כשהיינו בתוכו. כל הזמן למדתי ועבדתי כמה שיכולתי כדי לוודא שיש לי משהו ביד. זה לא נולד רק מהכסף, כמובן, אבל בהחלט גם. זה לא איפשר לי להתרווח בתוך החינוך הביתי באמת.
ויש בי צד שמצטער על זה קצת ויש בי צד שאומר לעצמו - עשית מעשה אחראי.

מחאת המפונקים.

_מין דרישה כזו של ניקיון כפיים כתנאי סף לדיון
לא, זו דרישה לדיון. כלשהו!_
אני דווקא ראיתי הרבה דיון. יכול להיות שהקולות שאנחנו חשופות אליהם, שונים.

ביד קשה.

מי שלא מצליחה להכריח את עצמה למשהו - זו מישהי שלא מספיק חשוב לה לעשות את זה. כי לו המצב היה קיצוני באמת - נניח, חיי ילדיה היו תלויים בזה - היא הייתה מצליחה. אני בטוחה. זה לא היה קורה למי שאוחזת בגישת היד הקשה באמת.
להתנהג כאילו החיים של מישהו תלויים בעשייה מסוימת, כשזה לא המצב, זו לא הסתכלות מפוכחת על המציאות. האם יד קשה בעינייך זה לעבוד על עצמך שהחיים של מישהו תלויים במעשה מסוים, כשהם לא?
זה פתרון ביניים למי עומדת באמצע. מי שעמדתה היא יד קשה - פשוט עושה. כי עושים מה שצריך ויהיה מה שיהיה.
אבל בפועל מעטים האנשים זה באמת מצליח להם. ממה שאני רואה, לרוב האנשים קשה מאוד לוותר על הרעיון של יד קשה. הם בדרך כלל מגיעים לשם כי מה שהם מכירים הפסיק לעבוד. האנשים שאני מכירה שפועלים על האוטומט של "מה שצריך עושים ויהי מה", אין בעיניהם שום משמעות לרצון ולאי רצון. כך שהם אפקטיביים אולי בעשייה, אבל המטרות שהם מגשימים הן לא המטרות שלהם אלא של התרבות.
והצד הקשה יותר שלו לא לגיטימי וגם לא חוקי בישראל.
אני רואה את זה יותר כשכבות. השכבה החיצונית של היד הקשה, דברים כמו הכאת ילדים, באמת כבר לא מקובלים פה לפחות על פני השטח. אבל זה שינוי ממש שטחי. הדפוסים העמוקים יותר וצורת החשיבה של רוב האנשים היא עדיין צורת חשיבה של יד קשה.
סולם הערכים של היד הרכה.
מה זה בעינייך? יש לי הרגשה שאנחנו מפרשות את המושג הזה באופן שונה.

ביד קשה.

השכבה החיצונית של היד הקשה, דברים כמו הכאת ילדים, באמת כבר לא מקובלים פה לפחות על פני השטח. אבל זה שינוי ממש שטחי.
הנה עוד מחשבת כפירה: לפעמים אני חושבת שבלי שינוי בשכבות העמוקות יותר, אפילו שינוי קטן וחלקי, עדיף כבר שהיד הקשה תהיה גלויה וברורה. אני רואה לפעמים הורים שמפעילים כאלה מניפולציות רגשיות נוראיות על ילדיהם, ובאופן שיטתי, שלפעמים נדמה לי שעדיף היה כבר מכה או עונש. לפחות ברור לילד מה קרה לו אחר כך.
תוהה ככה בקול רם, כן? כי האמת שאני בעצמי קצת נבהלת מהמחשבה הזו.
ואולי זה בעצם סתם מחשבות נוגות כי מאוחר. לילה טוב (-:

חינוך ביתי והפחד מעוני.

יש בי צד שמצטער על זה קצת ויש בי צד שאומר לעצמו - עשית מעשה אחראי.
וזה הכי אנושי שיש @} . הרי בכל דבר אפשר ורצוי לראות את שני הצדדים. טוב ורע, יין ויאנג, אפ אנד דאון... אין רווח בלי הפסד, וזה חכם מאוד לדעת לראות את כל הצדדים, גם את מה שהרווחת אבל גם את מה שהפסדת. בשאיפה שהרווח עולה על ההפסד, לא תמיד מבחינה מספרית אבל זה לא העיקר, אלא מבחינת השווי שלו בעינייך שלך.

ביד קשה.
טלי, תודה רבה על הדברים האלה:

הם אפקטיביים אולי בעשייה, אבל המטרות שהם מגשימים הן לא המטרות שלהם אלא של התרבות

אני רואה לפעמים הורים שמפעילים כאלה מניפולציות רגשיות נוראיות על ילדיהם, ובאופן שיטתי, שלפעמים נדמה לי שעדיף היה כבר מכה או עונש

ושמנדובה - בא לי לשלוח אליך חיבוק חם. קבלי -

שליחה על ידי מאי* » 06 ינואר 2016, 06:46

חינוך ביתי והפחד מעוני

פתאום נזכרתי שאני מכירה מאד מקרוב דוגמה של 'פתאום בן הזוג לא מפרנס אז מה עושים' - ההורים שלי

לא גדלנו בחינוך ביתי אבל אמא שלי, אקדמאית ומחוננת בכל מובן, היתה אימא מלאה פלוס וגם למעשה לימדה אותנו בבית על בסיס יומיומי, גם בחופשות. את הבגרויות הריאליות עברתי בזכותה, לא בזכות בית הספר. אבל אחרי יותר משני עשורים בבית, המשכורת של אבא שלי כבר לא הספיקה לכלום (היא נשחקה כל הזמן, ויוקר המחיה הלך ועלה) ואכן נוצר מצב שהיא היתה צריכה לעבוד פשוט כדי שיהיה מה לאכול. כבר כמה שנים שהיא עובדת בעבודה פשוטה מאד, ממש לא לפי יכולותיה. אבל אין בה גרם של חרטה על השנים בבית. היא משוכנעת לחלוטין שלא היינו 'יוצאים מוצלחים או אפילו נורמלים' אם היא לא הייתה מתמסרת לבית ואלינו.

המסקנות שלי הן שלמצוא עבודה בשביל פרנסה מינימלית - תמיד אפשר (פנסיה זה סיפור אחר, אבל זה מורכב גם עבור אנשים שעבדו כל החיים). מה שמוותרים עליו הוא קריירה, עיסוק עם סיפוק, עבודה שמזקיפה לנו את הגו. לנשים כמו אימא שלי זה לא משנה כי הקריירה שלה הייתה גידול ילדים ומבחינתה היא הצליחה הזה, וכל השאר שולי ולא משמעותי. היא אולי עובדת תשע שעות ביום, אבל מה שחשוב הוא השיחות עם הילדים והביקורים והנכדים שאותם היא מחנכת ומלמדת באופן דומה מאד למה שעשתה עם הילדים.

מי שסולם הערכים שלו הוא כמו של אימא שלי (אני לא בקבוצה הזו, אגב) ימצא איך להסתדר. יש ביטוח אובדן כושר עבודה (לי יש, כמובן, כמפרנסת יחידה. על סכום קצבה לא נמוך בהרבה מהמשכורת הממוצעת שלי), יש תמיד עבודות למי שפשוט רוצה להתפרנס ומוכן להתאמץ, ובגירושין מתחשבים מאד בחלוקת הרכוש בכך שבת הזוג לקחה על עצמה את גידול הילדים/ניהול הבית.

הפחדים הכלכליים לגיטימיים לגמרי בעיני (כטיפוס חרדתי אני נוטה להתייחס בחיוב לפחדים מכל סוג

) אבל שווה לזכור שאנשים לאו דווקא מדחיקים או מכחישים, למרות שברור שגם זה קורה. יש דרכים הגיוניות לגמרי להתמודד עם הפחד הזה בלי לוותר על סדר העדיפויות שלך.

ביד קשה.
יש דבר בסיסי שלא ראיתי שנאמר כאן (אם פספסתי, קבלו את התנצלותי): הרכות לא מבטלת את גרעין העוצמה הפנימית, הנחישות. היא לא גורעת ממנו כהוא זה. אני חושבת שאפילו להפך - הרכות עוזרת למוסס את הדברים שממסכים ומערפלים את הגרעין הזה, שמקשים על גישה אליו. ככה זה בחוויה שלי.

חינוך ביתי והפחד מעוני
מאי, התרגשתי מאד מהסיפור על אמא שלך.
(וגם על חמותך, במעלה הדף. יכולת התייחסות כזו ל 70 נכדים! אם היו לי כל כך הרבה נכדים אני תוהה אם הייתי זוכרת את השמות של כולם P-: )

מחאת המפונקים.
היו קולות דיון. ועל עקירת אוהלי האריתראים קראתי בבלוג סוציאליסטי לעילא. אבל הם היו ונותרו המיעוט. זו התחושה שלי.

ביד קשה.

האנשים שאני מכירה שפועלים על האוטומט של "מה שצריך עושים ויהי מה"
למה את קוראת לזה אוטומט? האנשים שאני מכירה שפועלים בדרך הזו מאמינים באמת ובתמימים שזו הדרך הנכונה לחיות, ולקרוא לזה "אוטומט" זה בסך הכל דרך לזלזל ולבקר בצורה מוסווית תפיסת עולם אחרת, בעיניי.

הם אפקטיביים אולי בעשייה, אבל המטרות שהם מגשימים הן לא המטרות שלהם אלא של התרבות.
ההבדלה הזו, היא הבדלה מאוד חדשה ומלאכותית. הקשר הטבעי של "אני זה חלק בלתי נפרד מהקבוצה שהיא השבט-המשפחה שלי. ההצלחה שלה היא ההצלחה שלי." הוא גוון אחר ביחסי אדם-חברה. וההבדלה בין אדם לצאצאיו דקה הרבה יותר. יש תחושה חזקה של המשכיות.
לדעת מי שחי ככה, אנחנו, בני העולם המערבי, מנותקים משורשינו, חיים בשביל עצמינו במקום לדאוג לעתיד והמשכיות משפחותינו-שבטינו-עמנו.
מה יותר טבעי מלרצות בטובתם של צאצאייך? מה יותר טבעי מלעשות את זה בדרך שהוכחה כעובדת במשך אלפי ועשרת אלפי שנים, בדרך המסורתית שהועברה מאם לבת במשך דורות, ולא לסכן את עתידם בגישה חדשה שקימת בקושי כמה מאות שנים?

גם המטרות שאנחנו מגשימות הן תרבותיות במידה רבה. באמת! תנסו להסתכל רגע מהצד.

כינור
מהניסיון שלי וממה שקראתי וראיתי בהרבה מאוד מקומות, משתמשים בכוח הרצון (או העוצמה הפנימית) הרבה פחות בצורת חיים של ביד רכה. והגרעין הזה, בעיניי, הוא כמו שריר.
הטענה שהרכות עוזרת למסך היא טענה מוכרת. מה שקרה כשסיפרתי על החוויה השונה שלי היא שפחות או יותר הכחישו אותה. וזה כשאני כותבת באתר ובדף מסויים. ההכחשה הזו לא יצאה לי מהראש - אם זה מה שקורה כשאני כותבת כאן, מה זה אומר על כל מיני פרשונויות אחרות? כמה אנשים יש שאצלם זה לא ככה, ופשוט מתעלמים מהחוויה שלהם?
ביד קשה יש שימוש קבוע בגרעין הזה. השאלה של גישה אליו לא עולה - כי היא קיימת בהכרח, ולא מבחירה. עצם קיום המיסוך זה בעיניי תוצאה של יד רכה.

אה, ומסכימה לגבי מניפולציות על ילדים. ולא רק על ילדים. ולא רק מניפולציות.

ביד קשה.
עוד משהו:
אני חושבת שהשיפוטים כליפ יד רכה ויד קשה הם לא שיוויוניים.
כאשר שופטים את היד הקשה מתייחסים למה שהיא, לא למה שהיא אמורה להיות.
כאשר מתייחסים ליד רכה מתייחסים לאידיאל, ולכן למשל, לא סופרים קורבניות בתור חלק מיד רכה, למרות שבעיניי היא בברור חלק ממנה.

אז שמתי לב, ואני אתייחס: יד רכה כוללת שיפוטיות ודה לגיטימציה של קבוצות גדולות של אנשים. היא כוללת הוצאתן מחוץ לחוק! זה לא קורה ההפך. באף מדינה אין חובה להרביץ לילדים בתור אמצעי חינוך, גם אם הילד גנב או רוצח. אבל גישת היד הרכה כה בטוחה בכך שהאמתה מוחלטת אצלה, שהיא מרגישה בנוח לכפות את דעתה על כולם.
גישת היד הרכה יוצרת קורבנות. קורבנות קיימת כשהיא עובדת - כשמקבלים כסף מהממשלה או רחמים ועזרה מהסביבה. זה לא ממש קורה בסביבה של יד קשה. הקורבנות הזו תוקעת אנשים במקום. וכשאומרים את זה, מקבלים הכחשות.
כך, בבלוג מבוא לכלכלה ג' הועלו נתונים שמראים שיכול להיות שבמדינות בהן יש יותר קצבאות העניים יותר נשארים עניים ופחות שואפים לפרנס את עצמם. הגרף בא יחד עם טענת ההגנה - זה לא אומר שקצבאות זה רע, אולי זה שווה את זה. למה טענת הגנה? כי הנטייה הראשונית היא להכחיש עובדות. יש כמה נושאים כאלו, שמי שמעז להראות תוצאות שליליות מסוימות, ישר מקלטלגים אותו כליברל מעוות עובדות, ומתעלמים מהעובדות. עוד לא ראיתי תופעה הפוכה.
כך, הפוליטיקלי קורקט לא מאפשר לומר שהאתיופים עניים ומסכנים יותר מהרוסים כי הם מתמסכנים ועסוקים בכמה מפלים אותם במקום ללמוד ולרצות להתקדם. יש מי שמשיב את הילדים שלו ללמוד ודורש ציונים גבוהים, ויש מי שמסרב לתוכניות העשרה ואומר שלמה שהבן ילמד? הוא יהיה מוכר בדוכן הפלאפל של אבא שלו. והמדינה לא אשמה בזה.
אולי, אם במקום להגיד לאתיופים -איזה מסכנים! מפלים אתכם! היו אומרים - צאו לעבוד ותתקדמו בחיים - הם היו מרוויחים מזה והמצב שלהם היה הרבה יותר טוב היום?

יש כמה חוטים שהתחברו לי לנושא הזה של יד קשה מול יד רכה, ואחד מהם הוא האקדמיה. האקדמיה מבוססת במידה רבה על יד קשה - אידיאולוגית. לא להקשיב למישהו כי הוא לא מדבר לפי הקוד שלך זה אנטי-אקדמי בעיניי. והמאמר בינשוף על אלימות מילולית ועל כך שמגדלים דור של סטודנטים שלא מוכן לסבול קצת אי נוחות מתקשר לי לנושא הזה.
אצל בלוגרים ופורומים ביד קשה אני מוצאת הרבה יותר ענייניות. עונים לאנשים, גם אם לא תמיד בצורה מנומסת. ויש דיונים. בפורומים ובלוגים רכים יותר יש הרבה יותר מקרים בהם אומרים למישהו שסגנון הדיון שלו מעליב/פוגע ולכן לא מוכנים להמשיך את הדיון. וזה עוד חוט מבחינתי.
והחוט האחר הוא חינוך ילדים. ויכולים לומר שוב ושוב באתר שהגישה של יד רכה היא לא לתת לילד לדרוך על ההורים - זה יוצא! ויוצא בטעות! אמהות מנסות לגדל ילדים בלי כפייה או ביד רכה, ויוצא להן ילד שלא מכבד גבולות שלהן. ש לזה דוגמאות באתר, ולהכחיש את זה ולהגיד שזה לא ביד רכה, זה התעלמות מהמציאות.
מרקס היה נחרד לראות את ברית המועצות כמו שהיא, אבל רוב האנשים לא אומרים שהיא לא קומוניזם...

חינוך ביתי והפחד מעוני

המסקנות שלי הן שלמצוא עבודה בשביל פרנסה מינימלית - תמיד אפשר.
חשבתי על זה הרבה והגעתי למסקנה שזה לא נכון

זה נכון אם אין לך הוצאות דיור, ואת עושה שימוש במשכורת רק כדי לחיות.
אם יש הוצאות דיור, אז משכורת קטנה כזו של עבודה במזכירות או במלצרות אפילו - לא תספיק.
אבל אני מבינה מה את אומרת לגבי זה שתמיד אפשר לעבוד במשהו שפשוט לא קשור ליכולות רק בשביל הכסף.
זה נכון.
מדכא, אבל נכון.
ואני חושבת שמה שמשותף לסיפורים המקסימים שלך ולאחרות שכתבו כאן זו המידה שבה החינוך שמצריך הורה בבית היא חשובה. אלו אנשים שפשוט לא מסוגלים לשקול ברצינות דרך אחרת ואני מאוד מכבדת את זה.

ביד קשה.
אישה במסע, אני חושבת שיש אצלך ערבוב של יד רכה עם דברים אחרים (בדיוק כמו שאת טוענת שמערבבים יש קשה עם דברים שלא קשורים אליה).
למשל, הוצאת הכאת ילדים מחוץ לחוק לא נובעת בכלל מהרעיון של יד רכה. וכמו שאת רואה, אנשים עדיין נוהגים ביד קשה מאוד בילדיהם גם בלי להכות אותם. זה משהו שהגיע משיח הקורבנות והזכויות של שנות השבעים ולגמרי לא קשור לגישות חינוכיות לילדים.
בדיוק כשם שהוצאת רצח מחוץ לחוק לא קשורה ליד רכה. זו פשוט תפישה חברתית של מהי אלימות ואיזה רמות של אלימות אנחנו מרשים כלפי חסרי ישע, למשל.
וגם בנוגע לכוח רצון - אל תערבבי יד רכה עם רפיסות או בינוניות, למרות שאפשר. יש אנשים שחיים ביד רכה ומפגינים המון כוח רצון אבל אולי קוראים לזה אחרת. למשל... נחישות כאשר הם מבינים מה הם רוצים או צריכים.

ואולי גם שווה לחפש בדיוק את הנקודה שאת ממילא מחפשת, איפה הרעיונות הללו נפגשים די בקלות. דווקא בגלל מה שאמרת מוקדם יותר (ואני מסכימה איתו), שאלו שני קצוות על רצף, אפשר להבין שיש איזו נקודת השקה ביניהם והיא אפילו די רחבה.

גישת היד הרכה יוצרת קורבנות. קורבנות קיימת כשהיא עובדת - כשמקבלים כסף מהממשלה או רחמים ועזרה מהסביבה. זה לא ממש קורה בסביבה של יד קשה.
זה לא יד רכה. רחמים זה הכי לא יד רכה...
ועזרה לא קשורה לרחמים.
כלומר, יש המון אמצע, שבא לידי ביטוי בגישה של לתת חכות במקום דגים, לדוגמה. זו יכולה להיות עזרה ענקית ששווה הון כספי עצום ומהווה התערבות ממשלתית שדורשת כספי ציבור. אבל היא לא תעודד קורבנות אלא יציאה לשוק העבודה עם כלים חדשים ונוספים שאולי אי אפשר לרכוש לבד.
למשל, יש ממשלות שמממנות לאנשים הכשרה מקצועית בליווי של מאמנים ולא סתם שולחת אותם לדרכם. מערך תמיכה טוב ומקצועי שמטרתו השמה לעבודה על אמת ולא רק סימון וי על זה שנתנו הזדמנות ומה שיהיה יהיה.
וזו דוגמה אחת מיני רבות לפעולה שנובעת מחמלה והבנה לקשיים שזה לגמרי יד רכה.

לי יש רצון לראות אנשים מנצלים את הפוטנציאל שלהם בעולם העבודה ומתרגמים את ההון האנושי שלהם לכסף. בחברה שבה כל אדם לנפשו אני מניחה שיהיו יותר מקרים שבהם אנשים פשוט עובדים במה שיש כדי לאכול. זה יכול להיות ככה אבל זה לא חייב להיות ככה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חינוך ביתי והפחד מעוני
אני לא בטוחה שקראתי הכל לגמרי
אבל ממה שקלטה עיני
צילי ושמנדובה שתיכן מדברות על פחד, וכל אחת פוחדת יותר מדבר אחר. וכל אחת עושה את הפעולה שתקטין את רמת הפחד מהמקום בו היא פוחדת.
צילי מפחדת מנפילה כלכלית ולא מוסגולת לחשוב על כך שלא יהיה מה להאכיל את הילדים
ושמנדובה לא מסוגלת לחשוב על לשים ילד שלא מסוגל לבחור ושהוא צעיר בעיניה במסגרת. גם כן זה נשמע מתוך פחד התיאור הזה

(אני מפחדת משני הדברים האלה גם יחד, בעצמה חזקה מדי שכרגע משתקת אותי לגמרי, אז אני לא זזה לשום כיוון והכל נשאר קפוא. מקווה למצוא מתישהו את האיזון ואת העשיה התאימה בעקבות כך)

אבל חייבת לומר שהדיון פה מאוד מעשיר ותורם לי. מצד אחד אני נתקלת חזק מאוד בקיר הזה שאין פתרון אולטימטיבי, מצד שני משם צריך לצמוח הפתרון הלא אולטימטיבי והקבלה של מה שיש ומה שאני יכולה ומסוגלת. ומקווה שמשם תצמח איכשהו האמונה שזה אפשרי לחיות עם זה (גם אני וגם הילדים)

הרבה מאוד בדף הזה מדבר אליי,אבל לא מתרגם לי למילים, לפחות לא במהירות שהדף הזה זז

(גם הדיון על היד הרכה מדבר אליי ולו בגלל שיד קשה זו דרכו של בעלי ואנחנו חלוקים כל כך קשה על הנושא הזה ואיך חיים את החיים. אולי אכתוב בהמשך אצלי על זה ,אם אספיק)

חינוך ביתי והפחד מעוני

משפחה ששני ההורים עובדים
ואני מדברת על מצב שבו אשאר לפרנס לבד, את עצמי או אפילו את ילדיי ואותי.
אני לא יודעת למה כל כך קשה כאן לקבל את הדבר הזה, שאני מדבר על לבדות ולא על מצב שבו יש גיבוי לשאלת הפרנסה...
בנוסף, אני לא מסכימה לחיות בעוני. אני לא מסכימה לחיות בשכונה גרועה או לשלוח את ילדיי לבתי ספר באזור גרוע או שנוכל לאכול רק לחם ופסטה.
אני לא מסכימה לקבל החלטות חשובות שעלולות להביא אותי מתישהו למצב שבו אני רק שורדת. מכאן באתי לדיון הזה, כן, עם הפחדים שלי

אני חושבת שחבל לחיות על הפחד, אבל שהפחד הזה הוא לא מופרך או קיצוני. יש כאן כבר שתי משפחות בחינוך ביתי שסיפרו על תקופות נורא נורא קשות, כמעט עד פת לחם. זה בדיוק המצב שאני לא מסכימה אפילו להתקרב אליו ושבתפישה שלי עשוי להיות תלוי ביכולת שלי לפרנס את עצמי היטב, ואולי גם את ילדיי ואת האיש בשעת הצורך.

ביד קשה.

צילי - נראה שלמרות החפירה הארוכה לא הצלחתי להסביר את עצמי. רחמים זה לא ביד רכה, אבל זו תוצאה של יד רכה, ואני חושבת שלא נכון להפריד את התיאוריה מהפרקטיקה. אני מסתכלת מנקדות מבט סוציאלוגית-אנתרופולוגית ואומרת: שיח הזכויות זה חלק מיד רכה. חלק בלתי נפרד אפילו. ורחמים הם חלק מיד רכה. חלק בלתי נפרד.
ואם אני באה ואומרת: ניסיתי יד רכה. וזה עבד, ובחרתי בזה על פני האפשרות האחרת. וזה אומר שהשגתי תוצאה תוך חמש שנים במקום אחת - כמו שאת רשמת. או שהיה פחות אכפת לי מלהידחף להסעה, אז הצלחתי פחות פעמים - כמו שאני רשמתי. אז זו המציאות.והמציאות הזו היא חלק מיד רכה.
והאמא שפתחה דף בבאופן כדי להתייעץ כי הבן שלה מרביץ לה, ורשמו לה שהיא נתנה לו לדרוך עליה, בזמן שהיא ניסתה לחנך ללא כפייה - היא חלק מיד רכה.

פעולה ביד רכה יכולה להיות נחושה ולא קורבנית וכו'. אבל היא גם כזו. היא זו אצל אנשים מסוימים, בזמנים מסויימים. ולהגיד שהמציאות יכולה להיות אחרת זה לא הפתרון - כי זו המציאות כרגע.
(מצטערת צילי, אבל הכותרות המודגשות ממש לא עוזרות לי לעקוב, כי גם כה הרוב מוטה ולא מודגש, ואילו ההימנעות מהדגשה מונעת ממני להעביר במדוייק את המסר שלי).

והמציאות כוללת את היד הקשה עם התוצאות הבלתי מכוונות שלה. ובשיח עליה ממש לא מתעלמים מהתוצאות הבלתי מכוונות, ואומרים שהן חלק בלת נפרד ממנה. אז אפשר לנהוג בשיוויון ולראות גם את התוצאות של הגישה של היד הרכה.

חינוך ביתי והפחד מעוני

משפחה ששני ההורים עובדים
כן, קלטתי שלא הבנתי אותך ומחקתי. בשביל המשפחה הזו, האפשרות של גירושים לא קיימת. בכלל. הם מהעולם של פעם, היכן שנישואים הם פעם אחת ולכל החיים.
ואת לא יכולה להימנע מהאפשרות של להגיע לפת לחם. את יכולה רק להקטין אותה, אבל היא תמיד קיימת. מה יקרה אם את ובן זוגך תקלעו לתאונת דרכים ותפגעו פיזית כך שלא תוכלו לעבוד בעבודות שלכם (טפו טפו טפו!)?
אין ביטוח להכל.

אני מקבלת את מה שאת אומרת, רק שמה שמבחינתך "לשרוד" מבחינתי זה חיים טובים ואפילו מאוד, וחבל לי שאת לא רואה את האפשרות הזו. המשפחה הזו לא רק שורדת. היא חייה טוב בהרבה מאוד מובנים, וראויה לקנאה במובנים אחרים.

אה, והשכונה בה אני חיה היא שכנה גרועה. באמת! יש פה מלא דתיים ואתיופיים ועולים. אבל אני שיחקתי בשכונה. באמת שיחקתי בשכונה, וקראו לי מלמטה לצאת לשחק, וטיפסתי על עצים, וקטפתי תותים. וזה שווה הרבה הרבה יותר מכל מה שיש בשכנות "איכותיות".

חינוך ביתי והפחד מעוני

השכונה בה אני חיה היא שכנה גרועה. באמת! יש פה מלא דתיים ואתיופיים ועולים
???
מגוון אנושי הוא הדבר האחרון שהופך שכונה לגרועה. הילדים שלנו היו חלק משכונה כזו בברייטון וזה היה... קסום לגמרי.
גרנו רחוק קצת משם בגלל כל מיני סיבות אבל אין קשר בין מגוון אנושי ואיכות השכונה. וגם לא בין עוני לבין איכות השכונה.
אבל כאשר אין כסף וצריך לגור במקומות ממש דפוקים אז הרבה פעמים יש קשר כזה.

המשפחה הזו לא רק שורדת
אחד הדברים שלמדתי בחיי זה שאין לי מושג אמיתי, גם כשנדמה לי שיש לי, מה קורה אצל אחרים.
אפילו אצל הקרובים לי ביותר, לפעמים נפתחים חריצים שמגלים לי שמה שאני רואה מבחוץ הוא לא מה שקורה בפנים.

<מצטערת שהכותרות לא עוזרות לך. יש לא רעיון טוב מזה איך מי שיקרא פה בהמשך יוכל להתמצא בדף?>

תפילה_לאם

מצטרפת לברכות על הדף המעניין.

תפילה_לאם

[h=3]

אם רק נרצה מספיק[/h]

נושא שמעסיק אותי רבות.
יש איזו תפיסה שאם נרצה מספיק/ נאמין מספיק/ נתאמץ ונשקיע מספיק - נוכל להגיע למטרה. זה יכול להיות הריון וזו יכולה להיות עבודה מספקת ומכניסה או כל דבר אחר.
התפיסה הזאת מוצאת חן בעיניי. מה, להאמין שלפעמים כמה שארצה ואטרח - לא אצליח?
אבל אולי זאת גם מלכודת, כי אולי לפעמים באמת אי אפשר להגיע להגשמה המלאה של החלום לפרטיו, או שאולי "אם רק הייתי משקיעה עוד קצת...", ואז אין לדבר סוף, וזה פתח להאשמה עצמית.

חינוך ביתי והפחד מעוני

זה העניין - שאין קשר ישר בין שכונה שיקרה לשכונה טובה. לפעמים הקשר הוא דווקא הפוך. לכן אני לא מוצאת קשר בין הדאגה לשכונה טובה לבין עוני.אם כבר, הקשר הוא בין ידע והיכולת לאסוף אותו בעיניי. יש אנשים שיש להם כסף ונתקעים בשכונות לא מוצלחות, ויש עניים שחיים בשכונות טובות בעיניי.

ובנוגע למשפחה - תאמיני לי שאני יודעת עליה הרבה, ולחלוטין מספיק כדי להגיד את מה שאמרתי. תכלס, המשמעות של המשפט הזה הוא ערעור על מה שאמרתי. באותה המידה אפשר להפנות אותו לכיוון השני.

ובנוגע לכותרות - הן היו עוזרות לו הן היו גדולות יותר, ולו הייתי רואה את הכותרות של התגובות. הגדלה של הכותרות של נושא חדש והדגשה סתם של כותרת של הודעת תגובה הייתה אולי עובדת, אבל לדעתי זה ממש לא קוסט אפקטיבי.

אם רק נרצה מספיק

רוצה להוסיף שהתפיסה הזו היא מודרנית מאוד, ובמידה רבה היא שיקוף של החלום האמריקאי.

אם רק נרצה מספיק

באופן אישי אני לא מחבבת את התפישה הזו. אני חושבת שיש דרכים יותר מציאותיות להתקדם, שבהן האמונה בעצמי (כי זו בעצם הכוונה, נכון?) מקבלת מקום מאוד מאוד חשוב ובולט אבל לא ניצבת שם לבדה.
בעצם זה ההבדל בין תנאי הכרחי לתנאי מספיק.
אני חושבת שמאוד קשה להצליח בלי לרצות מאוד, וזה כמעט תנאי הכרחי (פשוט לפעמים יש מזל או קשרים) אבל זה בטוח לא תנאי מספיק כמעט בשביל שום דבר בעל ערך.

אני חושבת שאפשר לגבש איזה כלל אצבע בחיים שאומר כך - אם מישהו מבטיח לך שכל מה שנדרש כדי שאיקס יקרה זה דבר אחד, אז סביר להניח שזה לא נכון.
זה יכול להיות נכון, כי ככה זה בחיים לפעמים, אבל זה בטח לא נכון תמיד.

אני מעדיפה לחזק את האמונה בעצמי לצד הרבה דברים אחרים שאני עושה כדי לקבל מה שאני רוצה.

וזה פתח להאשמה עצמית
אישית, אני לא מאמינה בזה.
האשמה עצמית היא דפוס אישי. מי שנוטה להאשמה עצמית תצליח לגרד אותה גם כשאומרים לה שהיא הצליחה והיא נהדרת.
לעומת זאת, מי שאין לה נטייה כזו ויודעת לראות איך דינמיקה כזו היא הרסנית, לא תרגיש אשמה עצמית כמעט בכלל, או שהאשמה העצמית תעבור בתוכה, תקבל מקום ואולי פעולה מתאימה, ואז תסע הלאה.

להגיד לעצמי שהכל תלוי בי זה סתם מכביד וגם לא נכון ברוב המקרים. אבל אין לזה שום קשר הכרחי להאשמה עצמית.

ביד קשה.

ביד קשה יש שימוש קבוע בגרעין הזה. השאלה של גישה אליו לא עולה - כי היא קיימת בהכרח, ולא מבחירה. עצם קיום המיסוך זה בעיניי תוצאה של יד רכה.
את צודקת שאני לא יכולה לשלול את החוויה שלך, ותודה על התזכורת לזה.
אבל החוויה שלי כל כך שונה. אצלי השאלה של הגישה אל הגרעין הייתה שאלה נוכחת מאוד, כאובה מאוד, שנים על שנים, שבהן לא הכרתי ולא עלה על דעתי שום רעיון שקשור ליד רכה. גדלתי על יד קשה כהשקפת עולם בסיסית, היה ברור לי שצריך לעמוד ברף מסוים, וחוסר ההצלחה לעמוד בו עורר בי רגשות קשים מאוד, שרק הכפילו את חוסר ההצלחה. שנים על שנים העברתי במעגלים מיוסרים של ניסיונות - כישלונות - הלקאה עצמית.
את מתארת את גישת היד הרכה כדבר שמשוקע בתרבות שלנו. אני חווה את זה הפוך - כדבר חדש שגיליתי כאן ולקח לי הרבה זמן לבלוע כי זה כל כך מנוגד לכל מה שאני מכירה מהתרבות. תגלית מדהימה שאחרי שהשתכנעתי בה ראיתי בעיניי איך שפתאום כל הקליפות שהצטברו להן סביב הגרעין הקשה נושרות בזו אחר זו, ברכות, והכול נהיה כל-כך פשוט...
פתאום דברים הסתדרו. פתאום הרגשתי שאני מצליחה להגיע למטרות שחשובות לי, ולא נתקעת במחסומים.

אני תוהה: אולי מה שאת קוראת לו "יד רכה" זה לא מה שאני קוראת לו "יד רכה". אולי אנחנו משתמשות באותו מונח לשתי תנועות שונות.

<כינור לשירייך>

חינוך ביתי והפחד מעוני

אין צורך לעשות מהמצב המצוי אידיאולוגיה. אבא זה אחלה אחלה אחלה, לכל הצרכים כולם חוץ מהנקה, וכל מה שצריך זה להאמין בו שהוא אלוף ויכול הכל ומצויד בכל מה שצריך
ציל צול{{}}, מעניין אותי לדעת אם את מכירה את התאוריה של בולבי על דמות היקשרות ראשית ודמות היקשרות משנית, ומה דעתך עליה. תוכלי לשפוך כמה מילים? (-:

<כינור לשירייך>

[h=3]

היקשרות[/h]
את מכירה את התאוריה של בולבי על דמות היקשרות ראשית ודמות היקשרות משנית, ומה דעתך עליה. תוכלי לשפוך כמה מילים?
בטח מכירה. בכלל, יש לי פינה חמה בלב לבולבי ואפילו בעבר הרצתי ניסוי ממש מקסים בהשראת התיאוריה שלו.
דעתי עליה שהיא בטח עובדת כאשר יש דמות ראשית. ולא מפתיע אותי שאלו היו הממצאים שלו מאחר שבתקופתו ילדים טופלו בעיקר על ידי האימהות שלהם או דמות נשית אחרת (ובגלל זה הוא מציע למשל שזו לא חייבת להיות אמא אלא סבתא, אבל למיטב זכרוני הוא לא כתב בשום מקום שזה עשוי להיות סבא

)
אז סביר שתינוקי בסביבות גיל ארבע החודשים (לא בטוחה שאני מדייקת אותו, למדתי אותו מזמן מזמן) יתחיל להיקשר לדמות הראשית שמטפלת בו ויפנה אליה בשעת הצורך וכו'.

הרי כל התיאוריה של בולבי מבוססת על ההנחה שההתפתחות של התינוק מונעת מיצר הישרדות ושהוא בוחר במה שיביא הכי בקלות וביעילות להישרדות שלו.
בולבי לא ענה על השאלה מה קורה במצב שבו אין דמות ראשית אלא שתי דמויות ראשיות או אפילו יותר. מה יותר הישרדותי אז?
הניחוש שלי, בהישענות על הנחת האבולוציה וההישרדות, הוא שבמצב כזה הילד לא יתעקש לבחור להיקשר במיוחד לדמות אחת כי זה יצמצם את סיכוייו לשרוד. עדיף לתינוק לקבל כל מה שהוא יכול משתי הדמויות הללו או יותר, אם שתיהן משרות עליו מידה דומה של ביטחון ומילוי צרכים.

כמובן שאני משערת את זה כי זה מה שקרה אצלי בבית

גידלנו את הילדים בשותפות כמעט שוויונית למעט הנקה. ואני יכולה היום לספור אולי על יד אחת את הפעמים שבהן ילד שלי רצה באופן מפורש הורה מסוים, או התמרד כאשר הורה בא למלא צורך בגלל שהוא רצה את האחר.
יש תקופות שבהן יש העדפות לפי מידת הקירבה. אבל זו העדפה שמבוססת על קשר בוגר, והיא באה והולכת, ולא היתה כאשר הם היו קטנים.
אגב זה, יש שלושה סבים וסבתות שהיו מעורבים בגידול שלהם באופן מיוחד. היה נדיר מאוד שסבא או סבתא באו למלא צורך והילדים שלי דחו אותם וביקשו את אבא או את אמא, אפילו אם היינו בסביבה!
אבל אני מודה שזה משהו שהשקענו בו מחשבה והיה לנו חשוב, אז אני לא בטוחה עד כמה הנקודה הספציפית הזו של סבים וסבתות היא רלבנטית כאן.

ומה דעתך שלך על התיאוריה הזו?

תפילה_לאם

אם רק נרצה מספיק

ציל צול, אפשר לומר שאני מסכימה עם כל מה שכתבת.
אז מה הדיון פה?

שבכל זאת אני מוצאת יתרון באימוץ תפיסה כזאת. אם אני דוגלת בה, אני יכולה לסלק מדרכי את הקולות המחלישים שאומרים שאין סיכוי, ושבעצם מכוונים לא לשאוף לפריצות דרך ייחודיות אם אין לי שילוב מנצח של __מזל או קשרים עם משאבים של זמן להשקעה, ידע, יצירתיות, מעוף ושאר ירקות.
כך שכנראה צריך למצוא איזשהו איזון (אויש, יוצא מין ניסוח פרווה קלישאי) של צריפת היתרונות מכל גישה.

תפילה, אני חושבת שזה קשור גם לדיון על ביד קשה, ולרעיון של מציאת דרכי אמצע גם כאשר משהו נשמע מאוד מפתה וכאילו מתאים להכל או מתאים תמיד.
אם רעיון מפתה אותך, את כנראה לכל הפחות זקוקה למשהו מתוכו עכשיו. זה לא אומר שצריך להטמיע אותו בשלמות לתוך חייך...