מחנכים בבית בלונדון

[רסיסים_של_אור*]

_שנמאס לי קצת מהביטוי חינוך ביתי. מתחשק לי להגיד סתם, שהילדים חיים איתנו
מה, אני לא מתחנכת בבית? אבל אני לא אומרת:אני מתחנכת בבית, אני סתם חיה את החיים, וזהו_

גם אני מרגישה ככה. כל פעם שיוצא לי להשתמש בביטוי הזה "חינוך ביתי" אני מרגישה כאילו לבשתי שמלה שממש לא הולמת את האישיות שלי...

אז אני מעדיפה להגיד שאנחנו בבית. כולנו (חוץ מהמפרנס, אבל גם הנוכחות שלו, מאז "השיבה הביתה" הרבה יותר משמעותית ומלאה...) ביחד, מהבוקר ועד הערב וזהו.

[חמוטל_בת_חוה*]

אוי, אורית, ורסיסים, תודה לכן. גם אצלי זו תחושה של שמלה לא הולמת
וחוץ מזה נשבר לי מהצורך של כל כך הרבה אנשים כל הזמן לראות מה הילד לומד, מה מלמדים אותו בעצם בחינוך הביתי הזה

כמו שאמר לי היום פיליפ, שהוא ילד בן שתיים עשרה שמתחנך בבית, לצורך הענין... חי את החיים עם הוריו ואחיו ואחותו.... הוא אמר לי היום: מה כולם רוצים לדעת מה מלמדים בבית? מה הילדים לומדים? אם הם היו עם הילדים שלהם כל הזמן, הם לא היו צריכים לשאול את השאלה הזאת בכלל, כי הם היו פשוט רואים מה הילדים שלהם עושים ומה הם לומדים

כמה מהר בני אדם מאבדים יכולות. בסך הכל לא עברו הרבה דורות מאז ההתחלה של ההפרדה בין החיים של הילדים לאלה של המבוגרים. אצלי במשפחה זה ענין של שלושה, מקסימום ארבעה דורות מכל כיוון, נגיד נוסיף עוד דור בשביל האפשרות... אז מקסימום חמישה דורות. סבתא שלי הלכה לבית ספר בגיל שמונה. אמא שלה היתה תלמידה של רודולף שטיינר, והיא לא האמינה בגן ילדים
אני לא יודעת אם היא עצמה התחנכה במוסד כל שהוא בתור ילדה
ובדור שלי יש כל כך הרבה חוסר אמון ביכולת של ההורה כמחנך, כנוכך

אתמול היה כאן לוסיאן חברי האהוב, עם שלושת ילדיו והיה נורא כייף. ליבי וניובי שגדולה מליבי בחצי שנה, שיחקו נורא יפה. החברות הזאת של הבנות זה משהו שמרגיע אותי בתוך כל חיי הניכר האלה. זאת משום שאני בטוחה שהן תופשות זו את זו כבנות משפחה

גם אבא של קאת'י חברתי האהובה, אישתו של לוסיאן, היה כאן ועשינו ארוחת צהריים אחלה
מאז שאשתו נפטרה באוגוסט אנחנו שמים לב להזמין אותו לפעילויות שלנו עוד יותר מפעם

לוסיאן ופיטר לקחו אותו לגן הירק שלי. הוא מלך הגן ירק, כי יש לו גן ירק מקסים. אבל אפילו אצלו פתאום איזה יבול לא מצליח, ואז הוא אומר, צריך לקבל את זה שהיה יבול גרוע של, נגיד, בצלים, וזהו. לחכות לשנה הבאה
המתנתי לשובו במתח מסוים... מלך הגנירק בגן הירק שלי!?... הרגשתי קצת כמו בזמן מבחן בבית הספר. אבל כשהוא חזר הוא אמר: יש לך יופי של דלעות שם... רואים שעשית המון עבודה... וגם: ככה זה בשנים הראשונות יש המון עבודה. הה. הוא בטח סתם מתחנף

היום לקחתי את תום וליבי עם החברים שלהם לגן הירק. פיליפ בן השתיים עשרה, פריסקה היא בת תשע, וג'ושוע הוא בן שבע
ג'ושוע כבר היה איתנו בגן הירק פעם, אז הוא השוויץ לאחיו ואחותו בידענות שלו. היה כייף לראות את הילדים משחקים ביחד, מן אנרגיה נעימה, נשפכת בעדינות, לא מתפרצת, קצת עובדים, קצת משוחחים, קצת נחים, קצת משחקים, קצת קוטפים תפוחים מהעץ ומנחשים אם הם מתוקים או לא... קצת טועמים... . בלי מגמתיות, שקוראי הדף שלי יודעים שהואשמתי בה ועוד על ידי חברתי הטובה ביותר... כאשר יש ימים טובים עם הילדים, זה פשוט תענוג, אני חווה את זה כמתיקות, ממש מתיקות, וחושבת לעצמי, אולי לזה מתכוונים כשמברכים בשנה מתוקה? שתמלא ברגעי מתק כאלה. אמן כן יהי רצון

[אורית_אוקו_ערוסי*]

חמוטל, את אמנם בניכר, אבל מוקפת באנשים אהובים, בחברים נפלאים, לך, לבעלך ולילדייך.
יש לכם קהילה של אנשים שחיים בבית.
מה יותר מזה?
אכן, חיים מתוקים @}

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ומתוך כל הנ"ל, הניכר נעשה גם קצת בית...

[חמוטל_בת_חוה*]

אורית! את קוראת את זה בדיוק עכשיו? הלוואי שגם את הייית יכולה לקפוץ אלינו

אתמול נסענו לחוה של יום רביעי. הקבוצה של הבוקר התמסמסה בזמן האחרון, במיוחד בגלל שכמה מאיתנו איבדנו סבלנות.... אחרי הבלגנים שהיו לפני הקייץ
טוב, אני סתם עושה את עצמי טובה, כשבעצם בא לי להיות מנייקית.... זה בעיקר בגלל שיש משפחה אחת שבאה לקבוצה שהילדים שלהם מלאי כינמת, מטונפים ומסריחים, ומתנהגים באופן לא מתקבל על הדעת להרגשת חלק מאיתנו. זה נושא שאשמח לקבל עליו מחשבות מאחרים
ההרגשה שלי היא שאם מחנכים בבית, זה לא אומר שצריך לתת לילדים להסתובב כמו כלבי רחוב... אולי אפילו להפך, שזה יותר חשוב אפילו שהם יהיו נקיים ומנומסים... אני לא רוצה למשל שתום יסתובב כל היום מטונף כאילו הוא בקמפינג... ואני גם חושבת שאם יש לילדים תולעים וכנמת, צריך לטפל בזה, ולא לחיות כאילו זה בסדר ככה
בקיצור נשבר לי שכל הזמן דאגתי שהילדים שלי יקבלו כנמת ותולעים, מעבר לעובדה שהילדה הקטנה במשפחה הזאת שורטת ומרביצה ומתפרעת בלי לקבל שום הוראות מאמא שלה

אפשר לראות שכשאני מתחילה קשה לי להפסיק
טוב, בכל מקרה, זה קצת שבר את הקבוצה של יום רביעי בבוקר. ואת יום רביעי הקדוש לא יצא לנו לעשות כמה זמן. אנחנו נעשה ערב בנות במוצאי שבת

אז כרגע אנחנו נפגשים לשיעור חימר בימי רביעי, ומהחוה הולכים למוזיאון הילדות שנמצא לא רחוק. אז יוצא בסדר

[רונית_סלע*]

חמוטל, אני נכנסת שוב כדי לכתוב שאני נהנית מאוד לקרוא את הבלוג שלך.

את מעוררת בי הרבה השראה, בייחוד בעניין של טיפוח הקהילה הקרובה כקבוצה תומכת.
הקריאה כאן עודדה אותי לקדם את המפגשים של משפחות החינוך הביתי בישוב שלנו, וגם לשמור פעם אחת על הילדים של חברתי שגם הם בחינוך ביתי (לפני כן חשבתי שזה גדול עלי, אבל בעקבות הקריאה כאן על איך את שומרת על כל מיני ילדים של חברות חשבתי לעצמי- למה לא בעצם? האמת היא שזה היה לא קל בכלל אבל כמשהו של פעם ב...- בהחלט אפשרי).

ובכלל- לקרוא על החיים שלכם בחינוך הביתי, ולהיות מרותקת ומרוגשת מזה, עוזר לי להסתכל גם על החיים שלנו כעל מין סיפור כזה- מעניין ועצוב ומצחיק ומרגש, ונותן כוח להמשיך.
אז תודה, תמשיכי בבקשה @}

[חמוטל_בת_חוה*]

יום שקט בבית, אחרי שאתמול באו חברים לעזור לנו לבנות את הסוכה. תום עובד עם חתיכות העץ שנשארו, מנסר, תוקע מסמרים, בונה משהו
וקישוטים לסוכה, ושקט כזה נעים

לפעמים נראה לי שבאמת אנחנו מתרוצצים יותר מדי. כל כך נעים סתם להיות בבית
תום פתח דף היום, וזו הפעם הראשונה שהוא כתב במחשב בעברית. הוא מבקש שיבקרו בדף שלו וישאלו אותו שאלות. הוא יענה, ככה הוא אומר
תום איזקס בבאופן טבעי

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אורית! את קוראת את זה בדיוק עכשיו? הלוואי שגם את הייית יכולה לקפוץ אלינו
כן, באמת הלואי...

[חמוטל_בת_חוה*]

אנחנו בבית, כי אחרי היום הארוך שהיה לנו אתמול, תום לא רצה לצאת מהבית לחוה
הרשיתי לו לשלוט על העינינים לשםשינוי, כי אתמול לחצתי עליו לבוא לשיעור ריתמיקה של ליבי, יש שם גם שיעור לילדים בגילו, אבל הוא לא הסכים להשתתף. בכל אופן הוא שיחק יפה עם החברים וככה
אז היום באה העוזרת בבוקר, וניקינו ביחד, והילדים היו רגועים כאלה, אז עכשיו יש לי גם בית נקי וגם ילדים מרוצים! פלא פלאים,ת גם זה קורה לפעמים

[חמוטל_בת_חוה*]

תום גילה היום שהוא ממש יכול לקרוא. באנגלית אמנם, אבל ממש לקח ספר אמיתי ליד וקרא שני עמודים. מילים אמיתיות, לא איזה מקראה מפגרת שהוא מסרב אפילו להחזיק ביד.... אני מרגישה פשוט מאושרת מזה
אה, והוא הודיע לי שעכשיו שהוא יכול לקרוא הוא רוצה לעבור לחדר משלו, לעזוב את המיטה המשפחתית!... ויי ויי התינוק עוזב אותי והוא רק בן שבע וחצי... חה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

, והוא הודיע לי שעכשיו שהוא יכול לקרוא הוא רוצה לעבור לחדר משלו, לעזוב את המיטה המשפחתית!...
איזה הקשר מעניין.
מעניין אם יצליח ליישם. תעדכני.
הגדולה שלי ניסתה כבר כמה פעמים לעזוב את המיטה המשפחתית, אבל תמיד כבר בלילה השני התחילו לה חלומות רעים, ובאמצע השלישי כבר חזרה למיטה המשפחתית.. היוזמה היתה שלה, והיא ממש רצתה, אבל... והיא כבר כמעט בת 9...

איזה כיף שהוא יודע לקרוא, נכון?, בשתי השפות.! והוא רק בן שבע וחצי
גדול.

[חמוטל_בת_חוה*]

לא. בעברית לא ממש, רק מתחיל. באנגלית די שוטף
גם הוא כבר יצא מהמיטה המשפחתית פעם
הוא חזר אחרי שבועיים. הוא אמר שהוא אוהב את החדר שלו ואת המיטה שלו, אבל הבעיה היא שאין לו חברים שם

הוא רק בן שבע וחצי
אני מקבלת את ההערה הזאת באופן כזה: יש לו אינשללא עוד כל כך הרבה זמן ללמוד עוד ועוד!!! ולא דווקא שהוא כל כך צעיר וכבר.... כי אני מנסה להמנע מהמחשבה הזאת

[חמוטל_בת_חוה*]

היום אני נהינית מהחיים
קאת'י הביאה את הבנות שלה אליי הבוקר, כי היה לה יום בקולג', היא מיילדת, והיא רוצה לעבור ליילוד בית, אז היא משלימה כמה דברים
בעוד שלושה ימים הם עוברים דירה במזל טוב, אז לקחתי אליי את הבנות, כדי שלוסיאן יוכל לסיים שם את האריזות
אז תום ואיילה ממציאים לעצמם פרוייקטים ומשחקים ומשוחחים, והקטנות, ליבי וניובי משחקות, יונקות, מדברות... יש אווירה רגועה כזאת, כי הילדים האלה מרגישים פה ממש בבית, ואין תחושה של ילדים של אחרים, יש לפעמים
יש אינטימיות נעימה בין הילדים של קאת'י ולוסיאן ותום וליבי

אפיתי אחלה לחם עם גרעיני חמניה בפנים

[רונית_סלע*]

נשמע כיף @}

[לילה_טוב*]

איזה בלוג מעורר השראה!

[חמוטל_בת_חוה*]

תודה. כיף לעורר השראה אצל מישהו.... בעיקר שברוב הפעמים חסרה לי השראה בשביל עצמי

קראתי היום משהו מצחיק בעיתון, איזה אבא כותב על זה שהילד שלו ראה סרט על נינג'ות, ומאז הוא בטוח שהמוסלמיות שלובשות בגדים שחורים עם חיג'אב שחור הן נינג'ות, ואיך הוא מנסה לחנך את הילד שלו ובכל מקום כל מה שהוא עושה מביא לו אותה בהפוכה... חשבתי לעצמי שלא צריך לחנך בבית כדי לחנך בבית... אולי אחד הדברים שאנחנו מתברכים בהם בחינוך הביתי הוא בעיקר זמן עם
הילדים שלנו. וזה בסך הכל אבסורדי שזה משהו שצריך לברך עליו

בשבועיים שלושה האחרונים ליבי נכנסה לאטרף מסוים של גיל שנתיים וחצי, התחילה עם צרחות נהדרות, מכות, ואפיךו ניסתה לשרוט ולנשוך אותי מרוב זעם כמה פעמיםֿ

מעניין לחוות איתה את השלב הזה. אני מרגישה לגמרי אחרת מאיך שהרגשתי כשתום עבר את זה. הרבה יותר רגועה. לפני כמה ימים היא שכחה את הבארני שלה, אהובה, בבית. כשהיינו בשיעור ריתמיקה היא נזכרה והתחילה לצרוח, ולזרוק את עצמה על הרצפה ולבכות מרה
מזל שזה חדר רך
שיקפתי לה, וככה, אבל גם ככה זה היה די קשה להתמודד עם זה. נראה לי שבעיקר עם הנסיונות של הסובבים להרגיע אותה, יותר מעם כל דבר אחר
ידעתי שהגבול שלה הוא בדרך כלל ארבעים, מקסימום ארבעים וחמש, דקות של בכי, אז הסתכלתי על השעון כדי להשאר רגועה
ו בחיי שאחרי ארבעים וחמש דקות היא פתאום נרגעה ואמרה: אני לא רוצה ללכת הביתה. אני יכולה בלי ברני! אני בסדר! היי! אני בסדר! פשוט ככה היא אמרה, קפצה בשמחה והלכה לסוף השיעור

למחרת חשבתי לי שאני אשנה את הגישה האנרגטית שלי לקריזות שלה. שאני אצפה להם כמו שמצפים לבכיות של תינוק לפני גיל שלושה חודשים
מאז היא ממש רגועה ואפילו מקשיבה להסברים ואומרת אוקיי... מוזר
אין חכם כבעל הניסיון

[חמוטל_בת_חוה*]

עוברים עליי ימים מאד מאד עמוסים. הבית כרגע כמו תחנת רכבת, פשוט מלא כל יום במון ילדים ואנשים
היום היה שקט, אף אחד לא בא, חוץ מהעוזרת, תודה לאל, אז לקחתי את הילדים לבקר אצל ג'יזלה
ליבי ישנה בדרך בעגלה. היא ממש חולה היום, חום עולה ויורד, שיעול די מטורף, נזלת, כאב ראש... אז רציתי להוציא אותה לאוויר הקר, עטופה טוב טוב, לקבל קצת אור ואוויר ושמש
היה כייף אצל ג'זלה
הילדים שיחקו נורא יפה ביחד, ואני ישבתי לי על הספה והנקתי איזה ארבע שעות ברציפות, וקיבלתי שתייה אחרי שתיה.... צריך להביא חלב מאיפהשהו... היה נעים לראות את הילדים שלה, הם כבר מרגישית יותר בטוחים בעצמם בחינוך הביתי. הרבה יותר רגועים, יותר רעיונות, פחות לחץ
פתאום מתחילים לראות את האישיות שלהם מבצבצת בעדינות... במקום שהם כל הזמן ייראו כאילו הם נלחמים על הבמה... אני כבר עייפה,, אז אולי לא מתנסחת כראוי... התכוונתי שכאשר הם התחנכו בבית הספר, נראה היה כאילו כל הזמן הם מנסים להוכיח את שוויים... ועכשיו שהם בבית הם מתחילים לדעת את שוויים האמיתי

[חמוטל_בת_חוה*]

כבר איזה שבוע ומשהו לא כתבתי
היתי עסוקה בטירוף, חברים

אחרי תקופה מסויימת בה המפגשים אצלינו בימי חמישי ככה קצת התדלדלו ולא עבדו במיוחד, פתאום הם שוב תפסו תאוצה, ויוצא שהבית מלא בילדים וזה באמת נרשם כתענוג אצלי. נעים לי שהילדים מתרוצצים בחברותא כזאת, והקצבם שלהם מקבלים איזה קצב משותף לאורך היום, שחלק קטן מאד מהפעילות שלהם תלוי במבוגרים, נגיד, אנחנו עושים עוגיות או משהו, ואז מי שמתחשק לו מצטרף למבוגרים העובדים, ומי שלא דווקא מתעניין בעשייה, יכול לשחק במשהו אחר בשעה שהפעילות מתרחשת בחברתו
והם באמת מוצאים לעצמם המון דברים שאילו הייתי מנסה, בחיים לא היה עולה בדעתי לתכנן אותם
אפשר להגיד שאני נהינית מהחינוך הביתי
זה שיש לנו קהילה פעילה עם הרבה מפגשים ואנשים שאכפת להם אחד מהשני, זה משהו שמאוד עוזר

אני זוכרת את ההערה של חן נושי, ביחס למגמתיות שיש בדף הזה... אז אני חושבת, רגע, אולי אני לא מספרת מספיק על הקשיים
אבל האמת היא שכרגע אני מרגישה שיש לי אמון חזק כל כך בתהליך הטבעי, ואני מודעת לזה שבזה שהילדים לא נמצאים במוסדות, התהליכים הטבעיים שלהם מתנהלים באופן יחסית שוטף, וזה בעצמו נס בעיניי

החינוך הביתי לעומת החינוך במוסדות הוא קצת כמו ההבדל בין הנקה או בקבוק... ואז כמובן שאי אפשר להתעלם מהקשיים, בחינוך הביתי כמו גם בהנקה, אבל עם כל הקשיים קצרי הטווח, מובנת לי הידיעה שבטווח הארוך החינוך הביתי תורם לבריאות הנפשית לא פחות מההנקה. ואז גם הקשיים הם במושלם של הענין

[רונית_סלע*]

כרגיל, התיאורים שלך של החיים שלכם - לבד או עם חברים, ממלאים השראה.
תודה שאת כותבת @}

[חמוטל_בת_חוה*]

תודה רונית

היום, אולי קצת באיחור, תפשתי שהגיע פה החורף, ובגדול
עוד פעם חליפות שלג, כפפות, מעילים, גרביונים, מגפיים..... עוד פעם הסתדרות והתלבשות אינסופית לקראת כל יציאה, המון מטען ברכבות. אני לא נוהגת, ולכן, הנסיעה בחורף קשה יותר
האם התבאסתי? לא ולא. רק התפללתי שלפחות עם כל הקור הזה אולי יהיה סוף סוף גם קצת שלג?! אבל האמת היא שאני אוהבת את שינויי העונות
ובמיוחד בחינוך הביתי, יש לילדים זמן לחוות, לחוות כל דבר, כולל את העונות
יש לי מן רצון שהחורף יעבור בלי ריצות מטורפות, לא להרגיש שאני כל הזמן אומרת לילדים שאין זמן ואן זמן
אחרי הלידה העכשיווית שלי, שצפויה בימים הקרובים, אני לא לוקחת יותר לידות עד יוני, כי אני רוצה גם לבקר בארץ, וגם בעלי צריך לסיים את לימודי ההומיאופתיה, והוא זקוק להמצאותי היותר אקטיבית
זה משפט מצחיק!!! הרי איך המצאותי יכולה להיות יותר אקטיבית!!!? אני פה כל הזמן!!! אבל כשאני מחכה ללידות אני זקוקה לתמיכה שלו בטיפול בילדים, והוא לא יכול לתמוך בזה כרגע. אז כדי להוריד לחצים, החלטתי לקחת חופש. אני עדיין אלך ללידות של האסירות, כי זה עבודת הקודש
חוץ מזה אחרי כמה חודשים של שקט בכתיבת הספר שלי, חזרתי לעבודה במרץ. כלומר אם אפסיק לבזבז את כל הזמן שלי באינטרנט, אולי בסוף ייצא לי ספר

[אורית_אוקו_ערוסי*]

היום, אולי קצת באיחור, תפשתי שהגיע פה החורף, ובגדול
ואוו.
אחד הדברים שחסרים לבעלי מאוד זה...חורף, קור, בגדים חמים, לשבת מול תנור או אח.
והכי מצחיק\מוזר הוא שכאן, בעצם, מתחילה העונה היותר חמה.
על מה את כותבת בספר שלך?

[חמוטל_בת_חוה*]

אני כותבת בנושא ההורות האלטרנטיבית
ספר שיהווה אלטרנטיבה לספרים ה"רגילים" בנושא טיפול בתינוק
והוא מתרכז בפיתוח מודעות אישית, בחגיגת שינויים, ובבחירה אישית
בהיותו ה"אלטרנטיבה" הוא מנסה לתת תמיכה להורים שרוצים לעשות "אחרת" לראות שבעצם כל דבר אפשר גם אחרת, ושאין דרך אחת אולטימטיבית
אני שמחה גם לשאלות וגם להארות והערות בנושא, כמו גם בסיפורים אישיים רלוונטיים. הדיון בנושא לא שייך לדף הזה, אז מי שרוצה לשאול או להאיר להעיר, אפשר בדף שלי בבאופן

[חמוטל_בת_חוה*]

הלכנו לטייל בשמורת הטבע ליד הבית שלנו היום. היה נורא קר. הלכתי עם חברי האהוב לוסיאן. הבנות )שלו ושלי( האכילו את הברווזים והאווזים והעיפו קריזות בתורות
תום נסע באופניים וקיטר
אז בסך הכל יופי של טיול!!! אני שמחה שיצאנו, כי בחורף הזה, כשיש יום לא גשום, מוכרחים לנצל אותו, אחרת מקבלים מחלות מרוב חוסר שמש

[אורית_אוקו_ערוסי*]

נהנית לקרוא איך את מקבלת את הקריזות ומצבי הרוח של ילדייך.
מעורר השראה.
תודה.
כמובן שעוזר שיש סביבה תומכת- שהחברים גם לא מתרגשים, למשל.
טוב ,אבל אלה כבר מחשבות שלי...

[חמוטל_בת_חוה*]

בענין הקריזות
אני עושה על זה דוקטורט, או לפחות כך זה מרגיש לי לפעמים
רוצה לחיות במקום בו פעילות רגשית, כל פעילות רגשית, היא מותרת
אבל באותו זמן ללמד את ילדיי לפתח יכולת גם להצניע רגשות כשצריך, להיות רגישים לרגשותיהם של אחרים, ולא רק רגישים לעצמם
ולכן אני לא תמיד תמיד מרשה קריזה
ואם אני אומרת לאחד מהם שזה לא מתאים כרגע, בדרך כלל הם נשמעים לי, ושומרים לעוד שעה שעתיים
אני חושבת שזה הגיוני
אני לא מסכימה שרק בגלל שהקריזות הן שחרור אנרגטי, צריך להיות ברז רגשי פתוח בכל עת ובכל שעה
אבל בזמן המתאים, ובפורום המתאים, מי שנמצא במצב רגשי, גם אם זה מתבטא במשהו לא נעים כמו בכי וצעקות, מקבל תמיכה עד שזה עובר

ובנוסף, אני לא מרגישה, כמו שנראה לי שאליתה סולטר מציעה, שנזהה את המקום הכואב ונוביל את הילד לשם, כדי לנקות כאילו מאחורי הארון ... אני חושבת שאפשר בסביבה תומכת לסמוך על הילד שהוא יודע עד כמה רחוק רגשית הוא רוצה ללכת באותו רגע
ולא להגזים
זהו

תום עבר למיטה משלו, בחדר שלו אתמול
איילה חברתו נתנה לו את המיטה שלה
כך שהמעבר שלו היה מאמץ קהילתי
לוסיאן פירק את המיטה של איילה והביא אותה לכאן
ואז פיטר ולוסיאן נסעו לאיקאה להביא מיטה קומתיים לאיילה ואחותה
ואז למחרת קאת'י ואבא שלה באו לכאן וחיברו את המיטה, כי לא היו יותר הוראות, והם ידעו איך לעשות את זה.... ואז פיטר הביא לו מזרון... והיי פרסטו!!! הוא מאד שמח ומאושר

[חמוטל_בת_חוה*]

שמונה בינואר אלפיים ושש
אהלן חברים
הסיבה שמזמן לא כתבתי זה משום שכבר התבאסתי לחלוטין מזה שאני לא מצליחה להוסיף לדף כמו כל בנאדם נורמלי. מאיזושהי סיבה כשאני לוחצת על הוסף לדף, הכל נעלם לי, ולקח לי הרבה זמן לתפוש שזה מה שקורה. אז כתבתי פה כמה פעמים וחשבתי שהכל בסדר, עד שראיתי ששום דבר לא נוסף. באסה.
אז כדי שהבלוג הזה ימשיך כרגע, ההוספות שלי צריכות להיות ככה, דרך עריכת הדף. סליחה.
אצלינו חורף קר מאד. היו חגים נוצריים, כריסמס וככה, והרבה פעילות בקבוצה שלנו, הרבה מסיבות וארועים. וגם כמובן חנוכה ואמא שלי היתה כאן והיה אחלה.
חברתי בקי ילדה בן בשבוע שעבר. שמחה וששון, אחרי שכמו שכתבתי, לפני שנה וחצי נולד לה תינוק מת. עכשיו נולד תינוק בריא וחמוד בבית, ישר אל זרועות אימו. תענוג. שמו זפיר ריין.
אני מאושרת בשבילה, ומלאה בתחושות הודיה והקלה.
עכשיו יש מן תחושה של התחלה מחדש אחרי ההפסקה של החגים. אנחנו מתחילים בדברים הרגילים שלנו מחדש. אני הולכת להשכיב את תום עכשיו, ובמשך השבוע אכתוב שוב. ביי.

[חמוטל_בת_חוה*]

שלום חברים
סוף סוף פתרתי את הבעייה שלי עם המחשב. אז מעכשיו הבלוג שלי חוזר לפעילות!!!
קשה לי לתאר לכם את שמחתי
בקרוב תקבלו עוד מידע אודותינו.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שמחה שחזרת.
מחכה לעידכונים. @}

[רונית_סלע*]

שמחה שחזרת

בדיוק אתמול תהיתי מה איתך ומתי כבר תכתבי @}

[חמוטל_בת_חוה*]

אוי, חמודות, עכשיו אני עוד יותר שמחה.
היום אני מרגישה הרבה יותר טוב.
בשבוע שעבר עברתי הפלה, כל השבוע דיממתי עם ההריון, המון המון דם, וביום רביעי הוא נכנע ויצא. אני בסדר, האמת. מההתחלה הרגשתי שמשהו לא בסדר.
תום וליבי טיפה התחרפנו מזה שהיינו תקועים בבית, מעבר לעובדה ששלושה או ארבעה ימים שכבתי על הספה בלי לזוז, שזה משהו שאף פעם הם לא ראו אותי עושה. תום גם התבאס מהעובדה שההריון לא החזיק. הוא איבד קצת ביטחון, וזה באמת השפיע עליו.
שוחחנו הרבה. אז בחינוך הביתי אצלינו השבוע: אמבריולוגיה וגניקולוגיה למתחילים בתוספת העשרה: המערכת האנדוקרינית הנשית.
אה, וכמובן ברמה הפילוסופית.
מעבר לזה במעשי, תום למד להדליק את האש במטבח ולהכין לעצמו ולאחותו ארוחת צהריים.

[חמוטל_בת_חוה*]

שלום.
היום לקחתי את תום לבריכה לבד, בפעם הראשונה מאז שליבי נולדה. משונה, שעיד עכשיו זה לא קרה?
לכל מקום אנחנו הולכים כולנו, או אני והילדים, או שפיטר לוקח את שניהם. זו הפעם הראשונה שהפרדנו ביניהם ופיטר הוא זה שלקח את ליבי.
היה כייף. הרגשתי קצת כמו הפעם הראשונה שיוצאים עם הבעל אחרי שתינוק נולד. ההרגשה המשונה נעימה לא נוחה כן נוחה הזאת.
הוא מאד מאד שמח, וראיתי שהוא באמת זקוק לזה.
איכשהו היחסים בינינו טיפה השתנו בזמן האחרון. הוא גדל, וצריך אותי הרבה פחות. הוא גם כבר לא ישן איתנו, ופתאום יש פחות נגיעה בינינו.
הוא עסוק עם החברים שלו כל היום... ואני כנראה עסוקה בשלי... ובליבי כמובן.... היא מאד פעילה, וזקוקה כרגע להמון תשומת לב. ותום כנראה מרגיש הרבה פעמים כאילו הוא בכלל בצד.
אין לי מי יודע מה רגשות אשם, כי זה לא הסטייל שלי. אבל באמת שרק בגלל שזה לא הסטייל שלי....

[לילה_טוב*]

הרגשתי קצת כמו הפעם הראשונה שיוצאים עם הבעל אחרי שתינוק נולד. ההרגשה המשונה נעימה לא נוחה כן נוחה הזאת.
איזה יופי של תיאור. מזדהה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הי.
רק עכשיו נכנסתי וקראתי על ההפלה שעברת.
קבלי חיבוק גדול, אפילו אם קצת באיחור.

וחוץ מזה, כיף לקרוא אותך שוב. @}

[חמוטל_בת_חוה*]

אהלן.
תודה אורית. אני ממש בסדר. קיבלתי המון תמיכה מהחברות שלי, שהביאו עשבי מרפא ואוכל ואפילו תינוק בן יומו, כדי שאוכל לחבק ולהרגיש יותר טוב! וזה באמת עזר לי. קורה, מה אפשר לעשות.
היום נסענו לחוה. היה ממש כייף, תום שיחק ועבד נורא בכייף עם החברים שלו. בשבועיים שלושה האחרונים, אני חושבת שגם כתוצאה מההפלה שלי, ושהיינו בגלל זה המון ימים בבית ברציפות, תום נעשה קצת חסר סבלנות, נהיה טיפה קשה לי איתו פתאום.
שלשום בלילה שאלתי אותו למה הוא מתנהג ככה, קצת משונה בזמן האחרון, והוא אמר שהוא משועמם. אז דיברנו על זה, ארתי לו שנראה לי שהוא צריך לעשות קצת עבודה, כתיבה וקריאה וחשבון, כדי להכניס קצת תנועה בגלגלי המוח.
הוא הסכים, ואמר שגם הוא מרגיש שהוא צריך את זה. ומאז, כלומר ביומיים האחרונים, הוא משקיע תשומת לב בעבודה בכתיבה ובחשבון. והוא באמת יותר מרוכז, קצת פחות חסר מטרה.
אנחנו באמת די אוטונומיים בגישה שלנו לחינוך הביתי. האמת היא שאנחנו לא בדיוק חושבים על מה ואיך לעשות, אלא עושים מה שבא ורק לעיתים רחוקות בעצם נותנים הוראות או כיוון מוגדר.
אבל לפעמים יש הרגשה שזה נחוץ, שכאילו תום הגיע למיצוי מסוים ברמות אחדות, ופתאום הוא זקוק לעוד יכולות ואינפורמציות כדי להמשיך הלאה בעצמו.
אז אני שמחה שהוא היה מסוגל לתקשר את זה... כלומר שהצלחנו לתקשר ביחס לזה ולמצוא פיתרון. מאז הוא פתאום קורא לנו בקול רם, ורואים שהוא נהנה מהשטף.
ליבי גם ממש אחלה. היא משחקת כל כך יפה עם החברות שלה. היום היו בחוה שתי חברות שלה: נובי, שהיא חברתה האהובה של ליבי, ופנלה, ושלושתן שיחקו ביחד פשוט כל היום בלי שום חיכוך או בעיה. זה פשוט תענוג.

[חמוטל_בת_חוה*]

אצלינו עוברים ימים משונים כאלה, כי גם אני וגם פיטר חטפנו איזה וירוס ממש אלים בדרכי הנשימה, וככה אנחנו עוברים מיום ליום מנסים לטפל בעצמינו, בילדים, לא לרחם על עצמינו יותר מדי, וכולי.
באותו זמן הבית בעצם עדיין מתפקד כמו איזה מרכז חנוך ביתי מורחב, עם ילדים מתרוצצים וכל הפעילויות הרגילות.
נראה לי שיש לי הרגשה שאני רוצה לשפצר את לוח הימים שלנו, לעשות איזה שינוי.
עוד לא החלטתי עם עצמי מה בדיוק.
אבל בינתיים אני מגיעה לארץ בעוד חודש!!!
לא הייתי בישראל כמעט שנה וחצי, וזה בשבילי המון זמן. בשנים שלפני כן הייתי בארץ כל חצי שנה, ונראה לי שהייתי זקוקה להפסקה הזאת. מעבר לזה, שכמה דברים כבר אפשר בבת אחת?
מאז הביקור האחרון שלי בארץ הייתי חודש ביער, וחוץ מזה נסעתי עוד פעם אחת לחופשה משפחתית בצפון אנגליה, עוד מחנה באי ווייט, וגם לבקר את אחותי בבוסטון... לא היה לי כוח להוסיף לזה גם נסיעה לארץ. אבל עכשיו קיבלתי חשק.
אז דבר ראשון הייתי רוצה לדעת איפה יש פגישות של חינוך ביתי באיזור תל אביב?
וגם האם מישהו מכיר איזהשהם חוגים בתל אביב שאפשר להרשם רק לחודש אחד?
וחוץ מזה, אם מישהו רוצה להפגש, שיגיד.

אה, וגם אם יש ביניכן נשים שרוצות שיעור במודעות לפוריות, אולי נוכל לעשות איזו קבוצה בזמן שאני נמצאת.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ואוו, כמה תכניות...
שיהיה לכם ביקור כייפי.@}

[רונית_סלע*]

שיהיה לכם ביקור כייפי.

לא יודעת לגבי הפגישות בתל אביב (בטוח יש, אולי אפילו יותר מאחת- תסתכלי ב מדור מפגשים ), אבל אם את מגיעה במקרה לגליל נשמח לארח אתכם בצבעון
(ויש כמובן את המפגשים בראש פינה).

[שרון_רב*]

חמוטל הי,
רציתי לשאול אותך לגבי אירועי פורים בלונדון, אבל אני רואה שבכלל תהיו בארץ באותו זמן...
בכל אופן, אם יש לך אינפורמציה בנושא, אשמח אם תכתבי (יש לחץ כבד מצד הדור הצעיר ).

לגבי מפגשים בת"א, יש מפגש קבוע בימי חמישי בשעה 11במרכז איילון בגבעתיים, בימי שלישי בפארק הלאומי בר"ג.
בטח יש עוד שאני לא זוכרת כרגע, אפשר להתעדכן מפגשים-באזור-ת''א מרכז אילון בגבעתיים .
שיהיה לכם ביקור מוצלח.

[חמוטל*]

כלומר אני. מה זה, שרון, את בלונדון ורק עכשיו את מופיעה אצלי? תתביישי!! מה זה שלא רואים אותך בקבוצה. סתאאאם, יש לי מצברוח קצת פרוע מארוב עייפות. מאוחר, אפילו כאן.
אין לי טיפת מושג מי עושה מה לפורים. אם הייתי פה הייתי עושה מסיבת פורים, אבל לא אהיה, כאמור.

[שרון_רב*]

מה זה, שרון, את בלונדון ורק עכשיו את מופיעה אצלי? תתביישי!!
לא לא (הלוואי), מדובר רק בהופעת אורח, ביקור של שבועיים. פשוט הילדה השנה מאוד בעניין של פורים ואני מנסה לספק את הסחורה.
כשגרתי בלונדון, לפני כמעט 10שנים, זכור לי שהשתתפנו באיזשהי מסיבת פורים לילדים שנערכה באיצטדיון בצפון לונדון, נדמה לי שאורגן ע"י הקהילה היהודית או משהו בסיגנון. אין לי מושג איך לבדוק אם יש עוד דבר כזה...

[חמוטל_בת_חוה*]

הבנתי. יש לי איפה לבדוק על משהו כזה

[שרון_רב*]

תודה רבה לך @}

[חמוטל_בת_חוה*]

שלום
אצלינו, לאט לאט אנחנו חוזרים לאיזושהי שגרה. הבראנו מכל התחלואים שהכו במשפחתינו ועכשיו אני פתאום תופשת שבעוד שבועיים אנחנו כבר כמעט בדרך לישראל. כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, זה היה אחרי שהייתי בארץ כל חצי שנה במשך שלוש שנים, ומאז לא הייתי בארץ... כבר שנה וחצי, שמתחילה להרגיש כמו המון זמן.
תום התחיל להיות מסוגל לקרוא בעברית!!! הוא פתןום, כאילו בן לילה, מבין את שיטת העיצורים והניקוד, משהו שבעבר התבלבל לו בראש עם האנגלית. אז פתאום הוא קיבל מוטיבציה להתאמן בזה, ואני פשוט מאושרת מזה.
מחר אנחנו נוסעים לחוה, לשיעור חימר ולפגוש חברים ולראות את החיות... החורף הזה כל כך נמאס עליי כבר, שאני פשוט מאושרת מאושרת שאני באה לישראל.
גן הירק שלנו קיבל תשומת לב שוב בשבועיים האחרונים, הכנו ערוגות חדשות, גידרנו את ערוגת התות, וגם שתלתי שום.
לפני שאסע אשתול תפוחי אדמה ראשונים וכשאחזור אשתול את היבול המאוחר יותר.
השנה אנחנו מתכננים: גזר, תפוחי אדמה, תירס, שעועית ירוקה, אפונה, קישואים עגולים, שני סוגי דלעת, מלפפונים, בצל, שום, כרשה,תות, פטל אדום, אוכמניות שחורות... ועוד כל מה שיבוא... נראה מה יצא מכל זה!

[חמוטל_בת_חוה*]

אתמול היה משהו נחמד: בזמן שאנחנו התארגנו לצאת מהבית, המנקה שלנו שאבה את הספה, ותום התחיל לשיר מן הרמוניה לצליל של השואב אבק. עד שהיינו באוטובוס כבר היתה לו מנגינה שלמה.
נזכרתי שכשהוא היה תינוק במנשא הוא היה מהמהם הרמוניה לשואב אבק, וראיתי איך בחינוך הביתי ההתפתחות היא לאורך שנים. כאילו פתאום הוא מסוגל ליצור משהו מהצליל הכאילו סתמי הזה... וזה לא שאני לימדתי אותו את זה... ההתפתחות התרחשה מאליה.
בעברית, לעומת זאת, תום עובד כרגע באופן מסודר כמעט כל יום. יש לנו חוברות של בלי סודות, והוא עובד בהן בהתלהבות. אין לי מושג אם הן טובות או לא, או אם יש משהו יותר מוצלח מזה, אבל זה מה שיש לי, אז עם זה אנחנו עובדים. פתאום הוא מגלה שהוא יכול לקרוא מילים לבד, וזה תענוג עבורו.
גם הכתיבה בעברית כבר יותר זורמת אצלו. קשה לי לתאר במילים את התענוג והנחת שזה מיסב לי. טפו טפו!!!
דבר אחד הוא "להצליח" שהילד ידבר בשתי שפות, אבל שהוא גם ילמד לקרוא ולכתוב בשתי שפות, ובלי ללכת לביתספר... זה בכלל מצחיק אותי.
אני מרגישה שאני שומעת הדהודים מהילדות, שמורים אומרים לי שבית ספר זה חובה, שאי אפשר בלי זה... ואני מרגישה שחוויית הצפייה בתהליך למידה אורגאני (ולא רק צפייה, גם השתתפות פעילה) מגלה לי איזה סוד, שידעתו מעלה חיוך על פניי. ואני יודעת שלפות עד הדור הבא, כלומר הנכדים שלי ב"ה, תהיה ידיעה ברורה, שחינוך בבית ספר הוא רק אופציה, ולא בהכרח האופציה הטובה ביותר. כלומר גם אם אחד מהילדים של תום ילך מתישהו לבית הספר, הם ידעו שזה לא הדבר היחיד בעולם... ונראה לי שאחד הדברים שהפריעו לי בתור ילדה היתה ההרגשה שאין אפשרות אחרת. זה כל כך חוסם.

[חמוטל_בת_חוה*]

חברים
אולי אתם שואלים את עצמכם מה קרה, לאן נעלמתי.
אז ככה, אנחנו מתארגנים לנסיעה לארץ, אז אין לי זמן וגם לא שלוות נפש לכתוב. אבל הכל בסדר אצלינו. הילדים מאד מאד מתרגשים לקראת הביקור, וגם אני.
זה ממש קרוב. נוסעים ביום שישי בבוקר.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קשה לי לתאר במילים את התענוג והנחת שזה מיסב לי

דבר אחד הוא "להצליח" שהילד ידבר בשתי שפות, אבל שהוא גם ילמד לקרוא ולכתוב בשתי שפות, ובלי ללכת לביתספר

אני מרגישה שאני שומעת הדהודים מהילדות, שמורים אומרים לי שבית ספר זה חובה, שאי אפשר בלי זה... ואני מרגישה שחוויית הצפייה בתהליך למידה אורגאני (ולא רק צפייה, גם השתתפות פעילה) מגלה לי איזה סוד, שידעתו מעלה חיוך על פניי

כל כך הזדהיתי עם דברייך.
תודה.

נוסעים ביום שישי בבוקר.
שתהיה טיסה נעימה וביקור כייפי.
אנחנו מגיעים שבוע וחצי אחריכים...

[חמוטל_בת_חוה*]

יו. איזה כייף לחזור הביתה אחרי הנסיעה לארץ.
היום (שבוע ויום אחרי החזרה) אני מרגישה שאני חוזרת לעצמי, והילדים כבר יותר רגילים.
היינו היום בגן הירק. תום אמר לי: את יודעת, אמא, תמיד לפני שהולכים לגן הירק אני חושב שיהיה לי משעמם פה, ואז תמיד כל כך כייף לי פה.
איזה תענוג לשמוע אותו אומר את זה. כמעט כמו לשמוע את ליבי אומרת אתמול:זה גרעין של דלעת! אני רוצה לטמון אותו באדמת הגן ירק!

לטמון!!!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

לטמון!!!
גדול.

. איזה כייף לחזור הביתה @}

[חמוטל_בת_חוה*]

אוריתי, ואיפה את? בארץ? הנסיעה שלך היתה כבר בסוף הנסיעה שלי, ונראה לי שאצטרך לבוא לאפריקה כדי שנפגש, אה?

המון עבודה בגן הירק כרגע. לא היינו כאן בחודש הכי חשוב, שבו הייתי בעצם צריכה להכין את כל הערוגות, ועכשיו אני במירוץ כדי לא לפספס את העונה. אז כל הגוף כואב לי מרוב קילשונות.
ןעדרנות
זרענו כבר שום (שכבר התחיל לצמוח) ואתמול זרענו גזר וסלק. ביום שישי נזרע בצל ירוק.
עגבניות ושעועית צהובה זרענו במגשים בתוך הבית, כי עדיין קר מדיי בשבילם בחוץ. אני מאד מאחרת עם התפוחי אדמה, אז יצטרכו להיות לי תפוחי אדמה מאוחרים השנה.
השבוע אחרי שחזרנו מהארץ היה נורא קשה ומעייף, ושוב נזכרתי שקשה לפעמים בחינוך הביתי. אבל השבוע חזרתי לעצמי.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אוריתי, ואיפה את
אני בארץ היגענו בסוף מרץ, אבל עד עכשיו היינו עסוקים בלהיות חולים.
אז פיספסנו אותכם.
עכשיו אנחנו מתאוששים ומתחילים להנות...

כייף לקרוא אותך, עכשיו במיוחד, כשזה פחות לוחץ לי על יבלות...

[חמוטל_בת_חוה*]

היום היה מאורע יחסית הסטורי אצלינו: התחלתי בהחלפת שעות טיפול בילדים בצורה מסודרת עם חברתי ג'יזלה.
היום טיפלתי בילדים שלה וביום שני היא תיקח את שלי. אני מלאת ציפייה לקבל את הזמן הזה. שמחת עניים כמו שאמא שלי אומרת...

הלכתי לגן הירק עם ליבי והבת של ג'יזלה, והיה תענוג. פיטר היה בבית היום אז הוא נשאר עם הבנים בבית. אחרי שהם הלכו, פיטר ותום עשו מדורה ענקית בחצר, ושרפו את כל הענפים שנפלו מהעצים בחורף.
גן הירק מקבל סוף סוף צורה, ואני שוב רואה בעיניים שבאמת אין חכם כבעל הניסיון. כי השנה נראה שהכל הולך יותר בקלות. יש לי באמצע הגן ירק פיסת דשא עם חור באמצע, ששם אנחנו עושים מדורה. אז אפשר לשבת מסביב, עם הפינג'אן והמרשמלו (כור היתוך, לא?)

[חמוטל_בת_חוה*]

סוף סוף מתחילים להיות הבהובים של קייץ באנגליה. השמש עולה מוקדם בבוקר והימים ארוכים ופחות קרים. הילדים מבלים שוב ימים בחוץ, וזה תענוג.
אני עוברת מן תקופה מוזרה מבחינת החינוך הביתי, האמת. אני יודעת שעם כל פעילויות הקייץ הבאות עלינו לטובה, זה יישתנה, אבל כרגע יש לי תחושה שאני במן תקופת תפר. לא שם ולא כאן. זה בסדר. מבחינה אקדמית, עלק, שמתי לב שפתאום תום קורא לעצמו. ממש לוקח ספר ליד וקורא!!!
זה דבר ממש חדש. כנראה שהקריאה שלו הגיעה פתאום לרמה מספקת. קצת קשה לי להתמקד בתקופה האחרונה, כנראה גם כתוצאה מהביקור בארץ, שבאמת לוקח הרבה זמן להתאושש ממנו. בשבוע שעבר אחותי בקרה אצלי (היא גרה בבוסטון) אז גם זה הוציא אותנו מהשגרה. בעוד שבועיים יש לתום יום הולדת, ועשרה ימים אחר כך אחי דוד יבקר אותנו (הוא מגיע עם אשתו והילד מסן פרנציסקו).... אחר כך מחנה החינוך הביתי, ואחריו באוגוסט, אנחנו עושים השנה מחנה של ארבעה שבועות.
אז חבר'ה, עכשיו הזמן לקנות כרטיסי טיסה!!! אם אתם רוצים לברוח מישראל החמה באוגוסט, בואו למחנה שלנו. זה מחנה זולא בשדה ממש בתוך יער אפינג. זה במרחק נסיעה של חצי שעה ברכבת ממרכז לונדון. מי שרוצה לשאול בנושא, שישאל. אני צריכה לסיים, כי ליבי מטפסת עליי.ביי.

[חמוטל_בת_חוה*]

אתמול תום היה נורא חולה. הקאות איומות, אחרי שהוא כנראה הזיז איזה כמה חוליות בצוואר וחטף איזה וירוס. פיטר לקח אותו לאוסתיאופת, והוא הבריא בתוך כמה שעות.
היום הוא הרגיש כל כך טוב, זה היה תענוג. הוא כל הזמן אמר כמה שנעים לו להרגיש טוב, כמה שיש לו היום המון כח, ואיזה יום כייפי יש לו היום...
היינו בקבוצת הנקה אחר הצהריים והיתה ערימה גדולה של בגדים, ותום הלך ומדד ובחר לעצמו מה שהתאים לו, והוא היה כל כך מאושר!!

זה מדהים איך האושר מגיע ברגעים הכי לא צפויים. בשבועות האחרונים הכל היה כמו לשחות נגד הזרם עם תום. ופתאום, כנראה המחלה הזאת פתחה איזה שסתום אצלו... ופתאום הוא נהיה יותר קליל ורגוע. מזל, כי כבר נגמרו לי הכוחות.

היום הגיעו התפוחי אדמה שלנו, ומחר אנחנו הולכים לזרוע אותם בגן הירק. וגם את האפונה. הכנתי ערוגה ארוכה, איזה חמישה שישה מטר אורך, לזרוע בה את האפונה.
האמת היא שגן הירק מתחיל להראות כמו גן ירק אמיתי סוף סוף. שיחי התות צמחו מעולה משנה שעברה, ויש עכשיו איזה עשרים וחמישה שיחים לדעתי. זה אחרי שהעברתי כמה לחצר שלנו. הם מלאים פרחים, אז אני כבר מחכה שיהיו תותים.

[אם_הפנינה*]

איזה יופי לשמוע שתום מרגיש טוב יותר.

יש תוכניות לל"ג בעומר? אם צריך, אני מתנדבת לעזור.

שימשיך להיות טוב.

[חמוטל_בת_חוה*]

ל"ג בעומר ביום שלישי הבא אני חושבת. חשבתי אולי אפשר לעשות מדורה בן ירק. אבל אני מוכרחה לציין שזה עוד לא בשלב הביצוע...
דרך אגב, היה אחלה להפגש אם הפנינה. תודה שבאת.

היה יופי של סופשבוע. הרבה עבודה בגן הירק (מכינה מקום לתפוחי האדמה, יש לי איזה מאה). והילדים היו המון בחוץ. יצא טוב, כי למרות שאמרו שיהיה המון גשם, בסוף היה גשם רק בלילה, אז הספקנו המון.
בשבת פיטר לקח את הילדים לפארק, והם היו כל כך מאושרים. זה באמת נעים, כשרואים את המקומות בהם הם מתמלאים בתחושת שמחה.
הרי זה לא תמיד ככה. לפעמים אני מרגישה שיש המון לחץ, והמון הערות מצידי לתום ביחס לאיך להתנהג. הייתי רוצה להיות אחרת איתו, ולפעמים לא מצליח לי.
אני רוצה שהוא יתנהג יפה אליי, אל אבא שלו, אל אחותו, לחברים, לאורחים, לאנשים ברחוב... מצד אחד אני צריכה כנראה לתת לו הכוונה... מצד שני לפעמים יש לי תחושה שהוא מקבל הערות שלי בתור הערות ביחס לאופיו הקלוקל כאילו. שהוא אולי מסתובב עם תחושה שכל מה שהוא עושה זה לא בסדר.
אני בטח מגזימה. פשוט יש בינינו קטע בזמן האחרון, משום שהוא התחיל לפני כמה שבועות לדבר כמו תינוק, והוא פשוט לא מפסיק כל היום, וליבי גם למדה את זה ממנו והתחילה לדבר לא ברור, בעיוות תינוקי. ומה לעשות, זה פשוט מעלה לי את הסעיף. אז אם הייתי קוראת את זה, הייתי אומרת, אל תדאגי, זה יעבור עם הזמן. אבל בחיים הפרטיים שלי קשה לי עם זה.
אז הוא בא אליי לחיבוק ועושה קולות נורא מעצבנים של תינוק, ובא לי שיעוף... וזו לא הרגשה נעימה. אז אני אומרת לו: תום, תדבר בקול נורמלית די כבר עם הקול הזה. והוא לא מפסיק, אלא להיפך, ביתר עוז, צועק לי: ביבוק ביבוק!!! עלק חיבוק בשפת התינוקות, שבא לי לכבד אותו באיזה כאפה.
צחוקים, שאלה יהיו הצרות שלי....

[חמוטל_בת_חוה*]

היום גשם שוטף.
זה אחרי שביום חמישי, שהיה יום ההולדת של תום, התפללתי שלא ירד גשם ובאמת לא ירד. עשינו לו פיקניק יומולדתת בפארק. היתה רוח פרצים אבל הילדים היו ממש מאושרים.
לא הצלחנו לחגוג את לג בעומר, כי הארגון של היומולדת היה פשוט ממלא כל...
עשינו להם חפש את המטמון והם היו ממש מרוצים.
תום המתוקי פשוט לא ישן כל הלילה מרוב התרגשות לפני יום ההולדת. הוא הלך לישון סוף סוף באחת עשרה, התעורר באחת וחצי, נרדם שוב בשתיים לאיזה שעתיים והתעורר סופית בסביבות ארבע... הייתי בטוחה שהיום יסתיים בבכי, אבל הוא עמד בכל ההתרגשויות בגבורה.
עכשיו הוא מצונן, כמובן, וקצת צרוד.

פיטר לקח יום חופש ביום חמישי והיה ממש נהדר להתארגן ביחד והכל תקתק.
הימים שעוברים עלינו הם בעלי קצב איטי יחסית כרגע, וזה בגלל שהגעתי למצב תשישות מסוים. רציתי להפשיט כביכול את החינוך הביתי, להחזיר ותו לתוך הבית, כי הרגשתי שמרוב כל כך הרבה פעילויות, אין לנו זמן לחינוך ביתי....
כלומר נמאס לי לשמוע את עצמי רודה בתום להתארגן לצאת מהבית, בגלל שיש איזו פעילות שצריך להגיע אליה בזמן... רציתי חופש רב יותר ויותר זמן לדברים להתהוות בצורה אורגנית.
וזה באמת משנה הרבה את המצב. הילדים פחות עייפים ויש להם יותר רעיונות. לליבי, אגב, יש רעיון מעולה לדעתה: היא רוצה ללכת לבית הספר!!!
או לפחות לגן, היא אומרת לי," אבל את לא יכולה לבוא, כי זה רק לילדות גדולות כמוני".
נראה למישהו כאן שאשלח אותה????
אמרתי לג'יזלה שמבחינתי זה בשום פנים ואופן לא אופציה. כמו שלהרבה הורים חינוך ביתי הוא לא אופציה, וכמה שהילד שלהם ייתחנן להפסיק ללכת לביתספר, הם בחיים לא ירשו לו.
מה שכן, אני מאד מעודדת אותה לבלות זמן בנפרד ממני, כי נראה לי שזה חשוב לה כרגע. היא מאד נהינית ללכת עם ג'יזלה לבית שלה או לפארק בלעדיי. והיא גם התחילה ממש לבקש שאבא שלה ייקח אותה למקומות בנפרד ממני. זה ממש מעולה בעיניי. נעים לראות שהיא מרגישה שהיא יכולה לעשות צעדי עצמאות ממש בעצמה, בלי שזה כורח, בלי עדוד רציני מצידינו, אלא מתי שהצורך מבשיל בתוכה.

[חמוטל_בת_חוה*]

אתמול בערב אחי נסע מכאן. היה לנו ביקור פשוט מעולה. אני נזכרת בשנה שעברה, ואיזה יום מבאס היה היום שהוא נסע, ואני מודה לאלוהים שיכול להיות גם אחרת.
החיים האלה שבהם אנחנו מפוזרים בעולם, דורשים הרבה תשומת לב וכוחות רגשיים כי להתמודד איתם.
תום היה פשוט מאושר מהביקור של דוד ונעמי. ליבי שיחקה עם ליאון, הבן דוד שלה, אתמול הם שיחקו שעה שלמה במשחקי כאילו, לפני שהם יצאו לשדה התעופה. הרגשתי את ההרגשה המשונה הזאת, שבדיוק כשהם מתחממים, הם צריכים להפרד, ושאלתי את עצמי מה בדיוק יהיה לילדים שלנו לספר על הילדות שלהם...
תום ואחי הספיקו לעבוד ביחד באלקטרוניקה, ואני מקווה שנוצרו אצל תום מספיק "זכרונות ילדות" שאחר כך בבגרות אפשר יהיה לצרף לאיזו חוויה מהמשפחה המפוזרת שלנו...
אחי ואני עבדנו ביחד בגן הירק, שלא קיבל תשומת לב איזה שבועיים בגלל הגשמים השוטפים שהיו כאן. ברגעים כאלה אני מרגישה שיש לי כל מה שאני צריכה.
עשינו לכבוד גיסתי נעמי ערב בנות. היה מעולה!!! עשינו אחת לשנייה שעווה, הכנו ארוחה מעולה (אני הכנתי כדורי בשר ברוטב עגבניות, קאת'י הכינה סלט עגבניות ובצל עם פטרוזיליה וגם חצילים ממולאים בגבינה בולגרית עם פלפל חריף,וסטפאני הכינה סלט חסה אבוקדו ואפונה מעולה, וכמובן את הפאבלובה המפורסמת שלה... אה, וכמובן הכנו גם אורז)
בסוף הארוחה אנחנו מפנות הכל מהשולחן, שמות את הפאבלובה באמצע השולחן ואוכלות ממנה (למקומות, היכון, צא!) עם כפות מהצלחת הכללית.
תענוג.

[חמוטל_בת_חוה*]

הנה אני.
בימים האחרונים אני כל הזמן בדרך לכאן. חושבת על איך שהתגלגל השינוי בחיינו המתחנכים בבית בחודשים האחרונים. בחורף החלטתי להפסיק הרבה מהפעילויות שלנו, בעיקר בגלל שהרגשתי שאין לנו זמן לשום חינוך, לא ביתי ולא בכלל, מרוב פעילויות. אז צמצמתי. ועככשיו אנחנו באופן הרבה יותר אינטנסיבי נמצאים בבית. עובדים בגן הירק, משחקים, עובדים בבית. גן הירק פשוט נהדר!!! אתתמול קטפתי את הביכורים: קערה מלאה תותי שדה!!! וגם חופן צנוניות, שהיו הצנוניות הכי טעימות שאכלתי בחיים.
איזה כייף. השקענו המון עבודה השנה, וכרגע צומח בגן הירק
סלק
תפוחי אדמה
עגבניות
שום
בצל (שלושה סוגים, אדום, צהבהב ולבן)
צנוניות,
שעועית ירוקה
תירס
שעועית צהובה
תותי שדה
פטל אדום
והגזר והאפונה שנראים קצת מסכנים.
עכשיו אני מתחילה לחשוב על איזה ירקות להכניס לקראת החורף, כמו ברוקולי וכרוב, או אולי אפילו כרוב ניצנים.

אז זה באמת עובד, אחרי כל המאמץ.
תום עשה לעצמו חלקה קטנה בגינה של הבית (כי גן הירק שלנו נמצא מעבר לרחוב) והוא מגדל שם תותים, צנוניות, בצל אדום, עגבניות ואפונה.

אני מרוצה. אתמול חברה אמרה לי איך היא משתגעת לפעמים מהחינוך הביתי והיא חושבת שהיא תצטרך לשלוח את הילדים בחזרה לבית הספר, והרגשתי כל כך מרוצה שאני פשוט לא נמצאת במקום הזה. פשוט בכלל לא.
הקריאה של תום באנגלית נהייתה כל כך שוטפת, שהוא ממש מסוגל לקחת ספר ליד ולקרוא, והוא נורא נהנה מזה. זה קרה ממש באופן טבעי ואני מרוצה.
בעברית הוא גם משתפר. אני שואלת אותו איזה אות זו? ואיזה ניקוד זה? והוא אומר, ומסוגל לקרוא את ההברה, ואחר כך לחבר את המילה, אבל לאט.
דרוש לו אימון.
אוי, פיטר קורא לי לאכול. ביי.

[אנונימי]

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קוראת @}

[חמוטל_בת_חוה*]

תודה לכן.
היום יום האב באנגליה. אז יש מן תחושה קצת יותר חגיגית באוויר. אצלינו חוגגים כמובן מאד מאד בקטנה.
השבוע אני מתארגנת לנסיעה למחנה חינוך ביתי ליד הים. אנחנו נוסעים רק בשבת, אבל בגלל שאני גם מחכה כרגע ללידה, אני צריכה להיות מאורגנת מראש, במקרה ויהיה כמו בשנה שעברה, שהלידה היתה יום לפני שנסענו. אני מקווה שזה לא יהיה יום לפני שאנחנו נוסעים, משום שזה יום ההולדת שלי, ויש לי רצון מה לצאת עם בעלי אפעס...
המחנה הזה הוא רק שבוע, אבל מגיעים אליו מחנכים ביתיים מרחבי בריטניה, אז זה ארוע מאד גדול. פיטר לא נוסע איתנו השנה, אז אני אסע באוטו עם לורנס, אבא של קאת'י.
אתמול סוף סוף הרגשתי יותר טוב אחרי שביום שישי קיבלתי וסת והיה לי כאב ראש איום יומיים ברציפות. אני מוכרחה להודות שבסוף ביום שישי בערב פשוט נשברתי ולקחתי אקמול אחד.
מסכן תום, הייתי כל כך כל כך עצבנית בסוף השבוע, ונראה לי שהוא היה בקו האש הראשון שלי. אחר כך היתה לי תחושה איומה כזו שהוא יגדל ויגיד איך הייתי אמא איומה כשהוא היה ילד, איך התנהגתי אליו יפה כשהכל היה בסדר, אבל ברגע שמשהו לא היה בסדר, פתאום לא הייתי נחמדה אליו.
יש לי לפעמים הרגשה שעם כל מה שאני עושה ועם כל המאמצים שלי אני לפעמים פתאום מאבדת כיוון לגמרי.
כאילו שאני פתאום מאבדת את המקום שבו אני רוצה להיות. אני יודעת שזה נורמלי, שזסה קורה לכולנו. שהדבר הראשון שקורה כאשר יש נקודת שבירה, היא איבוד שלמות, איבוד אינטגריטי.
קשה לי לסלוח על זה לעצמי. לא בגלל מה שאני כאילו עושה לו, כי בסך הכל, אני כועסת על משהו, שבוודאי יש סיבה לכעוס עליו (כעסתי ביום חמישי כשהוא התחנן ללכת לחבר שהאמא שלו פשוט מוציאה אותי מדעתי, ואני הסכמתי, ואז הוא פשוט לא התארגן לצאת, ורק ביקש אלף דברים, וכשלדבר האלף לא הסכמתי - משחק עם מקל כבד וגדול בחדר המגורים בזמן שאני מתקלחת וליבי מתרוצצת - הוא פשוט יילל וקיטר והתחנן) בסוף פיספסנו את הרכבת, לא בגלל השטויות שלו, אלא בגלל שלא יכולתי להתאפק מלצעוק עליו.
אני יודעת שאם לא הייתי יום לפני הווסת, הייתי בטח יודעת להתארגן עם הרגע הזה. אבל לא היו לי כוחות, ולא הבנתי שאין לי כוחות.
אחר כך אתמול אמרתי לו, שהרגשתי נורא רע שכעסתי עליו. הוא אמר שהוא יודע שזה באשמתו, כי הוא שיגע אותי. זה הכי ביאס אותי. כי אני יודעת שזה לא בדיוק באשמתו. נכון שאשמה זה בכלל לא הנושא העיקרי.
הוא מתכוון כנראה לאחריות, אבל משתמש במילה אשמה.
טוב, מילא, שהוא ייקח אחריות על השטויות שלו, ואני אקח אחריות על השטויות שלי....
יללא, אני הולכת להתרחץ ורצה לגן הירק לשתול את הברוקולי....
שלום ולהתראות.

[אנונימי]

איזה מקסים לקרוא אותך.
צריכה לדבר איתך. אנסה להתקשר כשיהיה לי יותר פנאי.
אולי אחכה כבר שתחזרו מהקמפינג.

[חמוטל_בת_חוה*]

רק משהו קטן:
אתמול תום שיחק עם השרקנית של חברתו אמילי. הוא שיחק איתה בערך שעה, ואז ניגש אליי להראות לי אותה. הוא אמר:"אמא, תראי איזה חמודה היא, תראי איזה פות חמוד יש לה. את יודעת שהיא בהריון?"

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תראי איזה פות חמוד יש לה. את יודעת שהיא בהריון?" גדול!
נהנית לקרוא, כרגיל. @}

[חמוטל_בת_חוה*]

הזורעים בדמעה ברינה יקצורו

ראיתי במו עיניי היום בגן הירק את המשמעות של המשפט הזה. תום שבדרך כלל ממש לא מתחשק לו לצאת לגן הירק, לא יכול היה לחכות ללכת לשם היום, בגלל שהוא כל כך רצה לקטוף תותי שדה... הוא עבד מאד ברצינות על הקטיף, ואמר שמחר הוא יכין ריבה והוא מתכוון למכור אותה בחנות שהוא יפתח במחנה... הוא מלא רעיונות.
היום היום הארוך בשנה. כאן הוא מאד ארוך. יש לי תחושה משונה בלב ביום הזה. חבר מאד יקר מהילדות שלי שהתאבד לפני שנתיים וחצי נולד ביום הזה. כשהיינו ילדים תמיד הרגשנו קרבה מיוחדת, כי נולדנו בהפרש של ארבעים שעות זה מזה. אז אני חושבת על עודד היום. מעדיפה לזכור אותו ביום הולדתו מאשר ביום מותו, שמרגיש אצלי כמו רצח עצמי. אני מרגישה כועסת עדיין, כאילו הוא רימה אותנו. אחרי שהוא התאבד חלמתי שהוא בא לבקר אותי בלונדון ואני באה לקחת אותו משדה התעופה. בזמן שחיבקתי אותו בחלום הרגשתי את התחושה הזו, שהוא מרמה אותי, שהוא מחייך אליי, אבל באותו זמן מתכנן את הרצח שלו עצמו. תחושה איומה.
כשהייתי ילדה, חשבתי שכשנגדל, נתחתן. הוא לא אהב נשים, אז זה ירד מהפרק. תמיד הרגשתי שהוא באיזה שהוא אופן מעריץ-מפחד- כועס- מתחשבן- כמה-אוהב אותי.
זה אף פעם לא היה פשוט בינינו. היום חשבתי לצלצל לאמא שלו ולהגיד לה שאני חושבת עליו, שאני זוכרת אותו. אבל לא מצאתי את שלוות הנפש.
אז לפחות כאן. עודד. הוא היה ילד מוכשר, יפה, עדין ואהוב על כולם. גדל להיות גבר נחרץ, כשרוני כמו שד, מצליחן, סארקסטי, רוצה תמיד את המובחר. תמיד מסתובב עם תחושת החמצה איומה בלב. שלום.

[חן_נושי*]

נכנסתי לכאן בעקבות התאריך של היום, חמוטלי, ולא האמנתי למראה עיני: את כתבת בערך כל מה שאני מרגישה לגבי היום הזה - גם אני מעדיפה לזכור אותו ביום הולדתו ולא ביום מותו, גם אני מאד אהבתי אותו וחשתי קרובה אליו, גם אני כמעט צלצלתי היום לאמא שלו.
אוי חמוטלי. זה עצוב.

נדבר ביום שישי. ( ( - ) )

[חן_נושי*]

ניסיתי להוסיף אייקון של חיבוק

[חמוטל_בת_חוה*]

תודה חן.
האמת היא שכשכתבתי את זה הרגשתי שאני כותבת גם בשמך.
בטח עוד נדבר היום (יש לי יום הולדת מאד שמח!!!)
ניסיתי לצלצל אלייך באותו יום, וקיבלתי מענה נורא תמוה : "המספר אותו חייגת אינו קיים בחו"ל" וחשבתי לעצמי, הרי אני מצלצלת מחו"ל!!!! לא בדיוק מובן לי הדבר הזה, אבל בכל מקרה לא הצלחתי לצלצל אלייך.

יום ההולדת שלי. היום. אני בת שלושים וארבע. מרוצה להיות בת שלושים וארבע. סטפאני הביאה לי עוגה מדהימה. היא עשתה לי פאבלובה קטנה וקישטנו אותה בתותים מגן הירק ואכלנו עם הילדים. תענוג.
מחר יוצאים למחנה החינוך הביתי. להתראות!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הרבה מזל טוב ,|עוגה|
ותהנו במחנה.
מחכה לשובכם, לשמוע חוויות. @}

[חן_נושי*]

כתבתי לך בדפבית.
נשיקות

[חמוטל_בת_חוה*]

חזרנו ממחנה החינוך הביתי לפני כשעה. הנה אני ליד המחשב, רוצה לתפוס את החוויות ברשת הזיכרון החמקמקה ולחלוק אותן אתכם כשהן עדיין בהירות.

אבל מאיפה להתחיל???

היו לנו חוויות מדהימות. היה מחנה אדיר. שבוע ימים באי קטן לא רחוק מהחוף הדרום מזרחי של אנגליה.

הקמנו את האוהלים קרוב לחברים הקרובים שלנו, קאת'י ולוסיאן עם הקומבי ואן שלהם, וארגנו מטבח ממולו תחת הגגון, סוניה עם בתה אמה, אבא של קאת'י לורנס גם נסע איתנו. לולה וזביאר, ועוד חברים שמצטרפים אלינו הרבה פעמים כשאנחנו עושים את המחנה ביער אפינג.

היו השנה במחנה כארבע מאות וחמישים משפחות. המוני אוהלים, בתים על גלגלים, וקראוונים... בשדה הכללי הקימו ארבעה אוהלים ענקיים. באוהל המרכזי הקימו במה גדולה ועליה היו הופעות, גם הופעות מוסיקה וגם ריקודים, וגם את קברט הילדים, שבו כל ילד שרוצה עושה מה שהוא רוצה על הבמה לכבוד הקהל. האולם הזה מחזיק כשמונה מאות איש, לפעמים פחות, לפעמים יותר. האוהל השני, עגול וגדול וכחול, הוא אוהל חשוך שבו הקרינו סרטים כשהמקרן והאורות מתופעלים על ידי אנרגיה סולארית. הקימו שם גם במה קטנה, ועליה נתנו הרצאות בנושאי מדע, אסטרונומיה (לילה אחד עשו שם הופעת פלניטריום מלאה) ועוד. מדי פעם גם הופיעו שם מוסיקאים. (כמו למשל המוסיקאים שניגנו בכלי נגינה ספרדיים ממחוז גליציה, שהופיעו עם מנדולינה ותוף מוזר שלא ראיתי כמוהו, ועל הכל מן חליל שק קטן יותר מהחליל הסקוטי.
האוהל השלישי היה מיועד לעבודות אומנות, ושם היו פעילויות אריגה, ריקוע נחושת, ועוד. כל הפעילויות האלה מוצעות כך שהמבוגרים יוכלו לעבוד והילדים יוכלו לחקות אותם אם יירצו, או לשחק בחומרים כראות עיניהם.
באוהל הרביע התקיימו עוד סדנאות אומנות ומדע.
בנוסף התקיימו פעילויות תחית כיפת השמיים (היה מזג אוויר מדהים), כמו טאי צ'י, ריקודי בטן, עבודה בעץ עם מחרטות גלגלת שמונעות עם פדל גדול... וכמובן יריה בחץ וקשת.

היו גם פעילויות של תיפוף, ריקוד ומשחק.. בקיצור המון דברים.

כל זה לא היה מלחיץ או יותר מדי, כי פשוט אפשר ללכת למה שרוצים או לא, ואז אפשר לשחק עם חברים על הדשא או ללכת לבריכה או לחוף הים.

הים היה מלא צדפים מקסימים וסרטנים, והילדים שיחקו בכייף על החול הרטוב בזמן השפל.
סמל המחנה הוא תמיד ציור של מבוך, וכל שנה בונים את המבוך על החוף מאבנים, צדפים ואצות ים. אחר כך מי שרוצה מוזמן ללכת במבוך מן החוץ אל המרכז ושוב החוצה. החוויה יוצאת דופן.

במקום שבו עשינו את המחנה אסור לעשות מדורות על האדמה, אבל מותר להבעיר אש בתוך משהו גבוה יותר. לוסיאן הביא תוף ישן של מכונת כביסה, והנחנו אותו על שלוש לבנים והבערנו אש כל לילה. תענוג לשבת ליד המדורה בערב, אחרי שהילדים הלכו לישון ולדבר ולשיר ביחד. לוסיאן מוסיקאי מקצועי, והגיע עוד חבר שקוראים לו ג'ון והם ניגנו בשתי גיטרות. היתה אווירה נעימה נורא. אתמול בלילה כשישבתי והקשבתי למוסיקה, פתאום הרגשתי שאני שומעת גם כינור. הסתובבתי וראיתי שהגיע בן, והוא אכן עומד על הברכיים מאחורי ומנגן בכינור... אחר כך מישהי הוציאה גם חלילית אלט, וככה שרנו עד שתיים וחצי בלילה. מבחינתי, זו חוויה שלא משתווה לשום דבר. אני מאושרת שיש לנו אפשרות לחיות ככה.

תום הכין הופעה לקברט הילדים. הוא הכין ריקוד עם מקל של מטאטא!!!
בהופעה ביום רביעי בערב השתתפו בערך מאה ילדים!!! וזה הסתכם בכשבעים הופעות קטנות ברצף. זה עובד ככה: בצהריים תולים נייר גדול באולם ההופעות, ומי שרוצה להופיע כותב את שמו על הדף. ככה מתארגנת רשימה של ילדים שרוצים להשתתף. בערב הם נקראים זה אחרי זה לבמה ומופיעים. אף אחד לא רואה את ההופעות שלהם לפני ההופעה ואף אחד לא מסווג או מצנזר את ההופעות. כל מי שרוצה מופיע בדיוק עם מה שהוא רוצה.
ישבתי בהופעה הזו ושוב נדהמתי מהכוח המופלא והאנרגיה המסוימת של החינוך הביתי. בצורה פשוטה וחסרת מאמץ התגלגלה מולי הופעה מדהימה!!1 אילו מישהו מהמבוגרים היה צריך לארגן מופע, הוא בחיים לא היה יוצא נהדר כמו המופע שנוצר. כל ילד הופיע עם מה שהוא רצה, עם מה שהיה רלוונטי ומלא גאווה עבורו. היו ילדים שנגנו בקבוצה שיר רוק, היו ילדות קטנות שרקדו, בלט, או ריקוד חופשי למוסיקה. היה נער שניגן בפסנתר, היתה ילדה שעשתה מופע לוליינות, היה ילד שדיקלם תעלול לשון (משהו כמו שרה שרה שיר שמח), היו מערכונים שהילדים הכינו בעצמם... וכמובן הריקוד של תום... !
עוד דבר שנתן לי הרגשה טובה היתה האיכות הכל כך מפרגנת ותומכת של הקהל. היה למשל ילד שהתחיל לנגן שיר, ואחרי כמה תיבות הוא הרגיש שלא יצא לו, וכל הקהל, ממש כאיש אחר צעק לו :"נסה שוב!!!", והוא אכן ניסה שוב והצליח... ההופעה הזאת התחילה בשבע בערב והסתיימה קצת לפני חצות!!! והילדים ישבו בנחת והתעניינו בכל מופע ומופע. זה היה תענוג. במיוחד בשבילי, ניצולת בית הספר לאומנות תלמה ילין... שם איבדתי את חדוות הבמה, והיא הוחלפה ברצינות תהומית ותחרותיות חולנית.

אז ככה, אכתוב עוד בקרוב, בינתיים תום מבקש את המחשב... בכל אופן קיבלתם איזה רושם?...

[אנונימי]

וואי, ממש מרגש. משום מה זה העלה לי מחשבות על צוענים, שחיים דומה לכך כל הזמן, לא? לא באמת יודעת איך צוענים חיים...
וגיליתי שפספסתי את היומולדת שלך. אז מזל טוב באיחור ו לבינתיים.

אולי תבואו לפארק הירדן?

[חמוטל_בת_חוה*]

אולי תבואו לפארק הירדן?
בטח, בטח אולי נבוא...
אבל לא השנה לצערי

[זוטא_לבנה*]

נשמע נפלא המחנה שלכם!
נזכרת בביקור שלכם ומתגעגעת. דש חם לתום וליבי, ומזל טוב!

[חמוטל_בת_חוה*]

תודה טלי... גם אני חושבת הרבה על הביקור אצלכם. לא הספקתי להגיד לך שוב כמה נפלא היה כל הענין, מהפגישה באתר דרך הטיול ועד לרגע בו שמת אותי בתחנת הרכבת... תודה.

[חמוטל_בת_חוה*]

מתבאסת ביותר ממה שקורה בארץ.
אצלינו החיים כרגיל, ואני כמעט חשה אשמה בגלל זה. היום יום ארוך בלי פיטר, כי הוא נסע עם אבא שלו לשדה התעופה להביא את אחותו שפונתה מהקיבוץ בגלל הקטיושות, אז החליטה כבר להקדים את הביקור השנתי שלה.
היה לי בשבוע שעבר תקל ממש מבאס עם חמותי, אז אני עדיין לא כל כך מאוששת מזה.
חום אימים גם כאן. חם מדי מכדי לצאת מהבית לפני חמש בערב. בשש בערב הלכנו לגן הירק. רק שיח מלפפונים אחד שרד את המעבר לאדמה. חיות קטנות אוכלות את הברוקולי והכרוב ניצנים. החלטתי לקנות חומר שהורג אותם. אני מתביישת להגיד. אבל שום דבר אחר לא עוזר. יתושים קטנים לבים שמטילים ביצים צהבהבות על העלים שמתוכן יוצאים זחלים רעבים ביותר.
אני מוכנה להרוג כל אחד ואחד מהם במו ידי. זונות.
טוב, אבל הסלק צומח לתפארת, וגם הצנוניות, וגם העגבניות והבצל והשום. אין יותר תותים. היה איזה ארבעה קילו השנה, ואורך העונה היה בערך ארבעה שבועות. יכול להיות יותר גרוע.
פטל אדום מביל על השיחים.
תום אסף היום כל מני דברים בגן הירק, וכשחזרנו הביתה הוא הכין סלט מדהים, עם עוד כמה דברים מהמקרר.
הוא ממש התבגר בזמן האחרון. משהו בו יותר רגוע פתאום, אחרי שהיתה לו כנראה קפיצת גדילה שבמהלכה חשבתי ברצינות למסור אותו לאימוץ!!! אבל זה עבר לו, ויש איזו תחושה של מי מנוחות כרגע.
האמת היא שמשהו ממש השתנה בו. אני מרגישה משהו ביחס לדרך בה הוא מתנהל שאף פעם לא הרגשתי. קשה לי ממש לשים על זה את האצבע.
אולי הוא יצא ממצב של קשיים שהוא חווה.
אנחנו מתכוננים בשמחה לקראת המחנה באוגוסט, ועכשיו נראה שמישהו נתן לנו קראוון לגור בו בחודש הזה. אז יופי, יהיה מקום לעמוד ישר בימי הגשם השוטף.

[רינ_צ'י*]

חמוטל, משהו בעניין הברוקולי -
גם אצלנו היו זחלים קטנים שחוררו את העלים ביסודיות, אבל הצמחים התגברו על זה וגדלו לתפארת אחר כך. ואיכשהו נעלמו הזחלים מעצמם (אחרי משהו כמו חודש בו זללו בהנאה). באותה תקופה פיזרנו פרות-משה-רבנו בגינה, כדי לעזור לכובע הנזיר עם הכנימות, ואולי הן אכלו גם את הזחלים של הברוקולי? לא יודעת. את הכנימות, בכל אופן, הן לא אכלו. ועכשיו גר אצלנו מישהו שמחורר את כל העלים של הרוקט. ולא רואה שם אף אחד. מוזר.
וחוץ מזה גם [po]גננות אורגנית[/po] . אולי יש שם איזה קסם.

ובלי קשר - נעים לשמוע על תום, על השינוי מבפנים שאת מתארת. ויפה קראת לזה 'קפיצת גדילה'. השימוש במונח הזה בהקשר של ילדים גדולים האיר לי פתאום משהו. תודה.

[פלוני_אלמונית*]

היי חמוטל , אפשר לתקשר איתך במייל?

[חמוטל_בת_חוה*]

בוודאי
[email protected]

[חוה_בת_חיים*]

חמוטל אהובה שלי ,
אני כותבת לך כאן כי הענין ראוי לעיון "שבטי" . מדובר באיבה כלפי ישראלים שמורגשת כעת בגלל המלחמה .
את אמרת לרוזריו שאת חשה באיבה הזאת והיא הזדרזה 'לשקף' לך שאת כנראה חשה אשמה על ידי כך ששאלה אותך האם את חשה אשמה .
רוזריו היא בשבילי עכשיו, לצורך המכתב הזה , סמל לכל אותם אנשים שהם באופן עקרוני אנשי השלום וכאשר יש מלחמה הם מתבלבלים לרגע ונוטים לגנות את מי שנראה כלפי חוץ כאלים יותר או כחזק יותר.
אני זוכרת היטב את השבחים שישראל קבלה בעולם כאשר היתה קטנה וחלשה . גם אז זאת היתה טעות לשבח אותה !
"אנשי השלום " חייבים להעמיק את תודעת השלום בקרבם .
להיות אדם של שלום פירושו שאתה חי על פי פילוסופיה מוגדרת מאוד . הנחת היסוד בחיים של אנשי השלום חייבת להיות שכל קונפליקט ניתן לפתרון בדרכי שלום.
לכן "איש שלום" אמיתי איננו לוקח צד ברגע של סיכסוך אלא פונה אל המעורבים בסיכסוך ודורש מהם שלא לאבד עשתונות ולגשת מיד לפתרון הקונפליקט בדרכים חלופיות .
ד"ש חם לרוזריו . (אני חייבת עכשיו לטוס לאמא שלי היא צלצלה ובקשה עזרה...)
נשיקות
אמא

[חוה_בת_חיים*]

בקר טוב , (בואי נראה כמה אני אספיק לכתוב לך היום) ,
לא איכפת לי כמה הזוי או נאיבי מה שאני מבטאת כאן . אלה חומרי מחשבה , תוכלי למחוק את ההודעה אחר כך :
מדובר על שינוי תודעתי שאני עוברת עכשיו והוא קשור לבחירה חוזרת ונשנית בחיים , על הכרה עמוקה בכך שקיימת אבולוציה של רוע אשר מכניסה מימד טרגי לחיים ואין לי שום רצון לנשום את הרעלים האלה .
אז אני אומרת לרוזריו לא לקחת צד אלא לראות בעיניים פקוחות שיש בסכסוך הערבי/ישראלי טרגדיה שמבוססת על הסטוריה עתיקה של קנאת-אחים שהוריהם סובלים מאזלת יד או 'אזלת לב' = חוסר אהבה..
על הבסיס הזה מתרחשת איבולוציה של רוע .

[חוה_בת_חיים*]

הנה הבקר שמענו שנסראללה מדבר על 'כבוד' , הוא יוכל לעשות משא ומתן רק על רקע של כבוד .
כבוד !
כמה פשוט היה לתת כבוד כבר מן ההתחלה ... משחר ההסטוריה ... ואיך אפשר לתת כבוד עכשיו אחרי כל ההרג והעינויים ההדדיים !
"אנשי השלום" מתוך הבנה של הסיטואציה הטרגית שמתגלגלת בכל הציויליזציות כמו גם כאן , רק "אנשי השלום" יכולים לנטרל ולהרגיע על ידי גישה שפויה . גישה אוהבת אשר פועלת ללא'הזדהות' עם ה'צדדים' .
כמה שזה נשמע פרדוכסלי , כן , גישה אוהבת היא גישה המנוטרלת מהזדהות עם אחד הצדדים .
מי שבאמת תורם לאיבולוציה של השפיות זה מי שכל הזמן מציע הידברות ותהליך מרתק של גדילה ומודעות עצמית .
תארי לעצמך אם רמת הגולן היתה נהפכת לאיזור המוגדר כ"בית-ספר לפתרון קונפליקטים " או כמוה היה קורה בכל האיזור הנגוע באיבה ורוזריו היתה באה לכאן לעשות אימוני סובלנות...
כי אז היה מתממש חזון הנביאים...
אני ערה לכל מה שהזוי בהודעתי ובכל זאת שולחת אותה .
נשיקות(-:
אמא

[חמוטל_בת_חוה*]

אמא יקרה שלי
דווקא מתאים לי להתכתב איתך בנושא כאן בדף הזה שעיקרו חוויות החינוך שלי עצמי ושל משפחתי הקטנה.
אמן לכ מה שכתבת. כן יהי רצון.

למה הדבר דומה? לילדים שמתקוטטים ורבים ומצפים שהמבוגר שאיתם ישפוט בין הצדדים. את בוודאי זוכרת את ענין השריטות שמויה חטפה מאלי במסיבת החנוכה. וההורים שלה, הטבעונים השמאלנים הידועים (מה, מה, שומעים משהו בקול שלי?) התעניינו אך ורק במי צודק ומי משקר. ולא בכיצד לחנך את הילדים ולתמוך בהם להשלים ולפתור את הקונפליקטים האישיים והבן אישיים שעלו מהארוע הזה בדרכי שלום.
וכמובן גם לא היה ענין בשלומן של הבנות. שתיהן, לא רק מויה שחטפה שריטה לא נעימה בכתף, אל גם אלי, שהחליטה לשקר כדי להציל את עורה.

אני מתייחסת כמוך לכל מלחמה כהתפרצות של רוע ושל פחד ושל אוברדרפט באהבה.
כמה חבל וכמה עצוב.

איך נחנך את ילדינו להיות אנשי שלום?
אני לא מרגישה שהעיקר הוא "לפתור קונפליקטים בדרכי שלום" זו תהיה תוצאה. תוצאה של תהליך שעשוי לדעתי ממודעות והתפתחות אישית. מלימוד אמפתיה, מאימון בהומניזם ובסבלנות. מאימון בשחרור צורך בכבוד אגואיסטי.... באיבוד הרצון לשפוט מי צודק... כי זה לא מה שרלוונטי. מה שרלוונטי זה שכמה שיותר יחידים יקבלו את צרכיהם הפיזיים, רגשים, נפשיים, רוחניים.... ואז אולי נחיה בעולם בו המאמצים שלנו יהיו נתונים לאחיזה במושכות הטבע בהרמוניה, תוך מתן כבוד הדדי ואהבה לכל אדם.
דברי הנביאה חמוטל בת חוה.

[ארץ_קסם*]

חינוך מנסיוני הוא הרבה יותר קשוב וקסום ונמצא בעולמות הבלתי נראים שאנחנו לא תמיד כל כך מודעים אליהם .
אם אתם אנשים שתפיסת עולמם היא שלום הילדים שאתם מגדלים יהיו בדרך כלל בעלי אותה תפיסה .
זה לא דורש תוכניות מיוחדות או התכוננות וזה כפי הנראה עובר בטלפאתיה מעורבת באמפאתיה מעורבת בסובלנות וביכולת המדהימה שיש לילדים לקרוא את מחשבות ההורים .
הבת הגדולה שלנו בצבא .
וכאשר היא חזרה הביתה (כן לנחלתנו הקסומה השרויה ברגעים אלו בסביבה מופגזת בעליל..!) היא סיפרה על התגובות הלוחמניות שהיו לאנשים שאיתה ביחידה ועד כמה הם הסתכלו עליה במבט של 'יצאת מדעתך?' כאשר היא טענה בפניהם שרק בדרכי שלום ניתן יהיה לפתור את העניין .
הזכרתי לה שאנחנו בדרך כלל חושבים מה שלימדו אותנו לחשוב ושהחשיבה שלנו מאוד מושפעת מגורמים חיצוניים כמו סביבה וטלוויזיה וכאלו... ושהכי חשוב זה לזכור את זה מבלי לשפוט את אלו שממהרים להתלהם ולחשוב שבמלחמה ננצח.
זה ברור שניצחון במלחמה הוא ניצחון זמני . ורק בדרכי שלום ניתן יהיה להשיג שקט ושיתוף פעולה .
לי אישית נראה שאנחנו אמורים היינו להיות חכמים יותר מהצד השני ולהיות יותר ערמומיים כאשר זה מגיע לבטחוננו .
(למשל ...הלבנונים ממש 'שוחדו' לחלוטין על ידי החיזבללה בשנים האחרונות , הרי יכולנו לשחד אותם בעצמנו ולהקים אירגון שוחר שלום שיישחד לטובתנו ....במקום לתת לאירגוני טרור לשחד בארצות חלשות ומקוטבות כמו לבנון..)
אבל..כרגע המצב הוא כזה .
ולכולם קל יותר לשתף פעולה עם מלחמות .
גם כאשר יש ויכוח בבית וכולם 'מתלהמים' זה סוג של שיתוף פעולה עם מלחמה וחוסר יכולת שלנו לשלוט בעצמנו ולנהוג באורך רוח ובסובלנות כלפי הצד השני .
יהיה הרבה יותר אפשרי לחנך לשלום כאשר נתחיל לחנך לשלום בדלת אמותינו..אצלינו בתוך הבית בין ההורים לבין עצמם ובין הורים לילדים וכל אחד יסתכל על עצמו ועל תגובותיו וינסה להשתלט על הנטייה האישית להגיב תגובות אוטומטיות אגרסביות ...כמו להתקיף ולהרגיז ולעצבן על מנת להגן על עצמנו או על מנת למשוך תשומת לב או תגובה....
ב'בגדול' ובהרבה יותר נורא...זה מה שאירגוני טרור עושים , הם מושכים תשומת לב על ידי התעללות בצד השני .

[חמוטל_בת_חוה*]

תודה לך ארץ קסם.
אכן, את משקפת את מחשבותיי והלכי נפשי מאז שכתבתי כאן בפעם האחרונה. אני מרגישה שאני רוצה שלום בקטן, בתוך הבית והמשפחה, בין החברים והשכנים... שאני רוצה לא להתלהם כשמישהו באוטובוס מבאס אותי...

אני חיה כאן בין הרבה אנשים נוצרים והרבה מהם דתיים מאד. היום שוחחתי עם חבר קרוב שלי, מרטין, שהוא כומר קתולי ואיש מקסים ושובה לב, עם חוש הומור והרבה תשוקה בריאה לחיים. כידוע ישו מבקש לקבל את האויב באהבה יותר מאת האוהב. להגיש תמיד את הלחי השניה ולאהוב את האהבה והשלום יותר מכל דבר אחר.
כמו שכתוב בבשורה על פי מתי "אשרי אוהבי השלום כי בני האלוהים יקראו". לפעמים אני מרגישה שאולי בתור יהודיה אני אמורה להיות במקום שבו אני מאמינה ב"עין תחת עין" וכולי... ואני צריכה להודות בפני עצמי שלא מתאים לי בדרך כלל להגיש את הלחי השניה לאויב שפגע בי.

טוב, אז המחשבות בנושא הזה מרחיקות עוד ועוד, אל התחושות שלי ביחס לכל הדברים בעולם, ולא רק דברים שאני יכולה לקרוא להם בשם.

ביום שיש הגעתי הביתה בערב, ומיד כשאני נכנסת בדלת, ליאם האחיין שלי, שנמצא אצלינו כרגע בתור מפונה מהצפון, ישר מודיע לי שתום כבר המון זמן במחשב ונכון שעכשיו התור שלו?
ואני מרגישה בתוך העצמות שאני לא רוצה להיות מי שכל היום שופט ומארגן שהכל יהיה הוגן...
כבר כתבתי כאן בשנה שעברה, שההבדלים בין האחיינים שלי לילדים שלי הם עצומים, בעיקר לדעתי משום שהאחיינים נמצאים בבית הספר ובגנים שעות ארוכות כל יום וגדלו במעון ובגן. עוד לפני שאני וליבי ממש יורדות במדרגות לחדר המגורים, ג'סיקה מודיעה לליבי "אני תפסתי" כלומר שהיא עכשיו מחזיקה בצעצוע מסויים. יכול להיות שזו אמירה ישראלית רגילה בילדים? שמישהו יאיר את עיניי? זה נראה לי מוזר בטירוף. אצלינו הילדים לא מתנהגים ככה.

בכל אופן בשבוע הבא נתקע אותם ביער אפינג עם ילדי החינוך הביתי, וללא כל צעצועים או מחשב או טלוויזיה להתווכח עליהם... ואני מקווה שהם קצת יירגעו.

עוד שבוע יוצאים למחנה!!!!
אנחנו מחכים בכיליון עיניים.

[חמוטל_בת_חוה*]

אהלן. אנחנו כמובן כבר בבית. שנה חדשה. שנה טובה לכולם!
היה מחנה נהדר ועכשיו מתחילים להרגיש שהסתיו באוויר. בשבת עשינו מסיבת ראש השנה וחברות עשו לי לחברתי מיקי כבוד והושיבו אותנו באמצע החדר ועשו מסבבינו ריקודי עם כדי לתת לנו ברכות לשנה החדשה.... היה אדיר!!
היום ירד גשם שוטף כל היום. תום ואני הספקנו כל כך הרבה. מדהים איך שיש ימים כאלה שבהם יש הספק, ולעומתם ימים שכאילו לא מספיקים כלום. אז גם הכנו תרכיז מגרגירי יער שתום אסף אתמול בפיקניק, וגם אפינו את הדלעת שצמה בגינה של תום, מילאנו אותה באורז וירקות לצהריים (הילד מתקדם בבישול, לממולאים)... וגם תפרנו כיסויים חדשים לכריות ותום תפר כרית מקסימה לבד במכונת התפירה...
אני בהחלט רואה את ההתקדמות שלו, וכמובן גם של ליבי. היא מציירת, ועובדת יפה בבצק, משחקת משחקי דמיון מורכבים עם הבובות בבית הבובות שלה... תענוג לשמוע אותה משחקת את השיחות בין הדמויות, נגיד הבת אומרת לאמא : אני רוצה לינוק! והאמא אומרת לה: בואי, שבי לי על הברכיים... את יודעת שאני אוהבת אותך הכי בעולם??.... ואני חושבת לעצמי, שכנראה בכל זאת אני רוב הזמן נחמדה לילדים שלי.....
ליבי נרדמה לי פה בידיים, אז אני הולכת לשים אותה במיטה, אבל פשוט רציתי לנשמיע קול, שלא תחשבו שנעלמתי לתמיד.

[רונית_סלע*]

יופי שהשמעת קול, כיף לקרוא אותך, כרגיל.

שנה טובה @}

[אנונימי]

הי יקירה,
חושבת עליך, עליכם, על הדברים שהעלית בענייני מלחמה ושלום...
חיבוקים, ברכות לשנה חדשה נפלאה ונעימה

[חמוטל_בת_חוה*]

בהחלט לא כתבתי המון זמן. תקופה עמוסה והחזרה מהמחנה באמת היתה מדכאת בעליל.
החינוך הביתי אצלינו כאילו טיפה חסר כיוון כרגע. הפסקנו לפני הקיץ הרבה דברים כי היתה תחושה שאנחנו כמעט לא בבית, ואחרי המחנה עדיין לא התארגנו עם "מה בעצם נעשה בחורף".
אני מאד עייפה (שמחה לבשר שזה כתוצאה מסוף סוף הריון בריא עם סימפטומים בריאים) וקצת קשה לי להתרוצץ. כרגע רק לעבור את היום נראה אתגר מספיק.
יש לי בשבועות הבאים גם הרבה עבודה (שלוש לידות בטווח של שלושה שבועות) אז אני כנראה טיפה מתוחה מהעומס הקרב.
הילדים מתוקים באמת. אפילו שנדמה לי בימים מסוימים שהם כל היום מעבירים זה לזה את התור במי צופה בטלוויזיה כרגע, במקום לעשות כאילו משהו חינוכי.
אבל אני יודעת שיש תקופות כאלה. באותו זמן אני רואה שיכולת הקריאה של תום מתפתחת, והוא אמר לי לפני שבועיים שלושה שהוא רוצה ללמוד יפנית! מדהים איזה אמביציות לא צפויות יש לאנשים.
אז אני כרגע בחיפוש אחר מורה ליפנית ונדמה לי שמצאתי מישהי. אז אינשאללא בקרוב נתחיל ללמוד יפנית!
בשבוע הבא חופשת חצי השליש, אז יהיה לנו שבוע מטורף, בו נראה חברים שהולכים בדרך כלל לבית הספר, ובחופשה אפשר להפגש.
החורף ממאן להגיע אלינו, והאמת היא שזה נותן לי תחושה קצת לא נוחה. מן תחושה של משהו מתקרב ולא מגיע לעולם.
דלעות שמנות בגן הירק.
ומעבר לזה, עשבים שוטים בעיקר, במיוחד משום שאין לי שום כוחות להזיז את עצמי לכיוון החוץ. (טוב, זה יצריך תזוזה מהספה)...
סתם, זה לא בדיוק נכון, צומחים גם כרוברובים (כלומר בשפת המשפחה שלנו, כרוב ניצנים) וברוקולי סגול.

[לילה_טוב*]

מרתק לקרוא אותך (קראתי עכשיו הרבה בבת אחת).
את מתארת כל כך יפה וכנה את העליות והמורדות האלה של חיי היום יום בחינוך ביתי, ואולי בחיים בכלל. מרגש אותי איכשהו.
תוכלי לספר עוד על הקמפינג של חודש ימים? איך עושים קמפינג כל כך ארוך?
המחנה של החינוך הביתי על האי נשמע ממש מופלא.
גן הירק שלך מעורר קנאה (אנחנו שתלנו גינה שלמה על פסולת בניין מסתבר, וכל הקיץ לא גדל כלום, ועכשיו מרוב אכזבה עוד לא עשינו שום דבר לקראת גינת חורף - כאן עוד יש קצת זמן נראה לי, ואולי אני טועה).

חוץ מזה, מזל טוב מאוד על ההריון.
הרבה מהקשיים שאת מתארת בהודעה האחרונה יכולים להיות קשורים לזה.
זה ממש בסדר לתת לזה מקום וזמן, להוריד הילוך וציפיות ומה שצריך כדי להרגיש בסדר עם עצמך ולפנות מקום לאדם החדש שעומד לבוא לעולם.