מהו פינוק

[אנונימי]

דיון שהתחיל בדף הלוחשת לתינוקות ועקרון הרצף:

[ה_עוגיה*]

פינוק= כשעושים במקום הילד מה שהוא מסוגל לעשות בעצמו
אבל כל הזמן אנחנו עושים אחד בשביל השני דברים שיכולנו לעשות בעצמנו
("תעשי לי סודה....", "תעשה לי נעימים בגב..." )

הילדה שלי עוד ממש קטנה ועדיין אין הרבה דברים שהיא "יכולה לעשות בעצמה"
אבל ראיתי שהיא כבר יכולה להחזיק בקבוק לבדה
זה אומר שמעכשו היא אמורה לאכול לבד?
ממש לא נראה לי
היא יכולה לעשות את זה בעצמה אבל מרגיש לי שממש חשוב ש אני אאכיל אותה
אז מה, אני מפנקת אותה?

[הילה*]

עוגיה, כן את מפנקת אותה. קצת. זה לא שמעכשיו אסור לך להאכיל אותה, אבל את צריכה לתת לה לאכול לבד מדי פעם. אם את עושה בשבילה משהו שהיא יכולה לעשות לבד את משדרת לה שהיא לא מסוגלת לעשות את זה טוב. את מעודדת אותה לא להתאמץ. אמא במילה תעשה את זה בשבילך, ויותר טוב ממה שאת עושה. "את לא עושה טוב". אילו לא מסרים בריאים. המסר צריך להיות הפוך: גם אם היא עדיין לא עושה ממש לבד, היא צריכה לנסות לעשות לבד כי היא מסוגלת. היא צריכה להאמין ביכולות של עצמה, לא של אמא. זה לא אומר שאת לא יכולה להגיד לה מדי פעם: חומד עכשיו אין לנו בגדים להחלפה ואמא תאכיל אותך כדי שלא יתלכלך, בבית תואכלי לבד. או : עכשיו אמא רוצא להאכיל אותך כי אמא אוהבת להאכיל את חומד שלה, בערב תוכלי לבד. אבל היא צריכה להבין שאמא מאכילה בגלל שאמא רוצה, ולא בגלל שהיא לא מסוגלת.

[בשמת_א*]

הילה, אני חושבת שהעוגיה דיברה על האכלה באהבה.
נדמה לי שתינוקות יודעים להבדיל.

[תבשיל_קדרה*]

_אבל ראיתי שהיא כבר יכולה להחזיק בקבוק לבדה
זה אומר שמעכשיו היא אמורה לאכול לבד?_
מה פתאום!
קודם כל - בקבוק, כמו שד, זה משהו שרצוי (לדעתי) שיהיה מחובר למטפל מבוגר, עד שלב די מתקדם (כותבת גילה כשילדיה בחדר הסמוך, נחים עם בקבוק).
שנית - בדיוק כמו "תעשה לי כוס קפה" - לעושת למישהו משהו שהוא יכול לבד (כשהוא מעונין בכך) זה ממש ממש בסדר. כשהוא ירצה לבד, לא תצליחי לעשות במקומו.
לגבי אוכל, ד"א, אנחנו התחלנו מאוכל אצבעות, בין השאר כי לא הייתי במצב (כח, אקרובטיות) להאכיל מסודר מכפית שני ילדים. כעבור הרבה זמן (ועד היום), הילידם התחילו לבקש מרוסקים, ושנאכיל אותם. פינוק? כן. לדעתי - זה ממשפחת ה"נעימים בגב".

תיאורטית, אני חושבת שהילה צודקת בכך, ש אם את עושה בשבילה משהו שהיא יכולה לעשות לבד את משדרת לה שהיא לא מסוגלת לעשות את זה טוב. בפרט זה נכון אם כופים עזרה שכזאת. מצד שני, כשאני רוצה (דוגמה מלפני כמה דקות) לשמור על אלבום החתונה - אני מדפדפת ולא הם. כן - כי הם לא עדינים מספיק. מעליב? אולי. פוגע בבטחון העצמי? יכול להיות. אבל - מה לעשות - הם רוצים לראות, אני מוכנה להראות, אני רוצה לשמור. הפשרה כוללת שאני מדפדפת.

[עדי_יותם*]

לגבי הבקבוק, עוגיה - אני איתך, ולא רואה בזה פינוק, כי הרי אלמלא הנסיבות היית מניקה אותה בגיל זה, ולא מצפה ממנה לפתוח לך את החזייה בעצמה...
פינוקי מדי פעם זה מצוין, אבל נניח - ילד בן שנתיים שמשקים אותו מבקבוק דרך קבע - זה פינוק אמיתי בעיני (שלא לדבר על כך שבקבוק בגיל שנתיים נראה לי מיותר... כבר כתבתי שהרבה יותר קל לגמול מבקבוק בגיל שנה מאשר אח"כ?)
כמו שכתבו קודם, חשוב מאוד מאיזה מקום מגיע ה"לעשות דברים במקום". אם זה דרך קבע, ומתוך חוסר אמונה ביכולות הילד - זה מיותר.

[עירית_ל*]

אני עברתי משבר קשה ביותר כשבגיל שנה וחצי בני לא הסכים יותר להתכרבל בחיקי ושאחזיק לו את הבקבוק. ההאכלה בחלב (ציצי או בקבוק) נראית לי כמו משהו שהוא מחוץ לשורה בנוגע לפינוק.

[חבצלת*]

מסעדה: קראתי במסגרת איזו עבודה שעשיתי כמה אתרי גידול תינוקות ברוסית. גם שם הפם כתבו שחייבים לגמול תינוק מבקבוק עד גיל שנה. טוב, מתאים להם, אבל לך זה לא מתאים! אצל ילדיי, כשהם נגמלים מהנקה, הבקבוק ממלא את הצורך במציצה, בנחמה וכדומה, במקום ההנקה (נכון שהיה עדיף שימשיכו לינוק, אבל זה המצב). לגזול להם את זה בגיל שנה? למה?

[עדי_יותם*]

טוב, מתאים להם, אבל לך זה לא מתאים!
אני מניחה שזו טעות הקלדה, כמובן, כי לי זה דווקא מתאים מאוד (-;
כל אחת והשריטה שלה. שימי לב שכתבתי ש"בקבוק בגיל שנתיים נראה לי מיותר." שנתיים ולא שנה, לי ולא לך. אני מדברת רק בשמי.
אם בגיל שנה קל להם לוותר על זה, אז אני לא רואה בזה "גזילה". אני לא חושבת שצורך המציצה בגיל שנה, או שנתיים או שלוש ויותר, דומה לצורך המציצה בחודשים הראשונים. ואם בגיל שנה קל, לא נראה לי שפתאום צורך המציצה גובר אחרי רגיעה בגיל שנה.
אני מונעת מהם נזקים אפשריים בעתיד - שיניים שגדלות באופן לא ישר, או - אם בבקבוק יש משהו אחר מלבד מים - יותר בעיות עששת/דלקות אוזניים פוטנציאליות.
>המסעדה הניידת מנסה החל מהיום להיכנס לתענית כתיבה באתר, מטעמי לחץ בעבודה, עד סביבות אוקטובר. נראה אם אצליח<

[חבצלת*]

לגבי הפינוק והאהבה...
אני חושבת שיש ליקוי עיקרוני בכל השיטות שקוראות למנוע פינוק מתינוקות וילדים, כלומר - לא לעזור להם להירדם, כי הם יכולים לבד, וכדומה.
הליקוי העיקרוני הוא, שאינם מבינים כיצד תינוק קולט אהבה
אינם קולטים כי תינוק קולט אהבה דרך מגע ותנועה ושירה
ואם מונעים ממנו את זה הוא סובל וחש שאינו נאהב
(זה נכון שעכשיו, כשהקטן נותן לנו יותר מרחב לנשימה, יותר קל לי להיות בטוחה בזה... אבל זה מוכיח שהסבלנות משתלמת)

גם ילד יותר גדול, אגב, הרבה פעמים קולט אהבה דרך "פינוקים". לעטוף אותו בשמיכה בחורף, להכין לו לפעמים שוקו וכריך למרות שהוא ידוע היטב להכין לבד, לשבת לידו לפני שינה למרות שהוא כבר בן שבע, להעיר אותו בבוקר במילה נעימה, ולא "לתת לו שעון מעורר כדי שיהיה אחראי על עצמו". שיסלחו לי כל המחנכים הדגולים, איני מתכוונת לוותר על הפינוקים האלה כל עוד ילדיי מבקשים אותם, כי ככה הילדים חשים נאהבים.
ומי שמכיר את ילדיי, יודע עד כמה הם עצמאיים.

[עדי_יותם*]

טוב, נו, אני לא יכולה להתאפק: אני מסכימה איתך מאוד, עקרונית, וכך גם נוהגת בחיי - אם כי הטקסים הם אחרים. רק לגבי הבקבוק - אני חושבת שבקבוק בגיל "מאוחר" משמש יותר כחפץ מעבר מאשר מקור לסיפוק צורך המציצה, ולכן, לא חייבים להיצמד דווקא לבקבוק - שמיכי, דובי, חיתול בד וכו' יכולים למלא אותו צורך, ואם הוא קיים, הילד כבר ימצא לעצמו מה שמתאים לו (אצלנו זה יכול להיות כדור גומי קטן שהילד מחזיק אחוז חזק באגרופו במשך כל היום, לחרדת הגננות.

[הילה*]

יש הבדל בין להיות עם ובין לעשות במקום. אני לא מרדימה את הילדים. אני פשוט שוכבת לידם, לפעמים מחבקת לפעמים מלטפת ולרוב סתם קוראת את הספר שלי (מדובר אחרי שמישהו הקריא להם סיפור. להקריא זה אקטיבי). אה שכחתי את הציצי כמובן כשמדובר בקטנה. הוא בת"ל בפעילויות האחרות שתוארו, וגם הוא אינו משהו שאני צריכה לעשות. רק להיות שם. להרדם זה החלק שלהם. אני לא יכולה לגרום להם לישון (הלוואי ויכולתי..). ולעינין ההנקה: מהרגע שהתינוק שולט על שרירי הצוואר שלו הוא האחראי על ההנקה. אני צרכה לפנות לו את הדרך לציצי, פשוט בגלל שאנחנו שמים ביניהם בגדים (ורוב התינוקות לא יודעים לפתוח חזיות), אבל השאר באחריותו ובשליטתו. זה, אגב מה שאני ככ אוהבת בהנקה. אני עושה מה שאני רוצה, ולא לגמרי שמה לב מה היא בדיוק עושה שם במינשא (מדובר כמובן כשהיא היתה יותר קטנה), למעט כאשר אני מוטרדת משיקולי צניעות (כלומר בחוץ). כלומר, אני מודעת לה כל הזמן (היום אמרו לי שנישקתי אותה חמש פעמים בשתי שניות. אפילו לא שמתי לב, היא פשוט היתה במנשא) אבל עסוקה בעיניני שלי (לדבר עם הספרנית במקרה דלהלן, להקליד על המחשב ברגע הנוכחי).
בקיצור: המגע חשוב, נוכחות ההורה חשובה, אבל כשהתינוק יכול לעשות משהו בעצמו, אז זה באחריותו ובשליטתו.

[מיכל_דנקנר*]

תינוק ראשון וילד ראשון במשפחה מכניס המון לחץ.
הלחץ נובע בעיקר מזה שכ ו ל ם מחכים עד שירדם סוף סוף.
לתינוק אין אחים להביט בהם, להורים אין אחים לטפל בהם וכל הלחץ כולו מתנקז אל התינוק.
או אל מה שנקרא מירכוז הילד.
ואז מתחילות כל מיני שיטות נלוזות להשכבתו שאין לי חשק לפרט
במקום זאת המשיכו את חייכם, קיראו ספר, תכתבו עבודה, תגלשו באינטרנט, צאו להליכה איתו במנשא או בעגלה, תתחבקו, תדברו ביניכם, תדברו בטלפון, תתפרו, ופשוט תניחו לו במנשא או על הידיים.
הוא כבר יירדם בין אם ב-9:00 או ב-12:00 אבל כמו שאתם תניחו לו הוא יניח לכם.
ומאיפה כל הדרמטיות הזו שיצאה לי?

[אממ''פ*]

אני חושבת שבלי הבקבוק הוא לא היה שותה כמויות נכבדות של שוקו ושל מים ושל תה,ושל פורמולה( +שקדייה).
נוזלים שהם חיוניים לו כי הוא ממעט לאכול מוצקים.
אז בשבילינו הבקבוק הוא לא פינוק אלא צורך.
לפעמים אנחנו נותנים לו נוזלים בבקבוק של מים מינרליים,או בכוס עם פיה או סתם בכוס "בשביל הכיף",והוא נהנה אבל הכמות שנכנסת לו לגוף מזה היא שמינית מהכמות שנכנסת לו לגוף משתייה בבקבוק.
אז מה אנחנו הורים רעים?הורים נורמטיביים ?הורים שלא "באופן טבעי"?

[מיכל_דנקנר*]

לפי רמת האכפתיות שאת מפגינה כאן באתר, הורים נפלאים

[אממ''פ*]

למה הכוונה ב ד י ו ק ?

[אממ''פ*]

רמת אכפתיות - מה אני בייביסיטר?
מפגינה כאן באתר - בבית אנחנו למעשה מתעללים בו?
הורים נפלאים - טוב,אין מילים.

[מיכל_דנקנר*]

לא בציניות, באמת
אבל את יכולה לחשוב שאולי אני מתקיפה אותך (הכוונה: גם אני בנוסף לכל השאר)
כל טוב

[עירית_ל*]

השימוש בבקבוק לא מודד הורות טובה. לעומת זאת הדאגה לכך שהוא ישתה...

[אממ''פ*]

ועכשיו את לא מתקיפה?

[מי*]

לפי דעתי אין מה לדבר על פינוק במונחים של "לעשות בשבילו מה שהוא יכול לעשות לבד". אם נגביל את הנתינה שלנו למה "שלא יכולים" נגיע לחינוך ספרטני מאד, בלי שום תמיכה רגשית (ילדים יכולים לחיות בלי תמיכה רגשית. השאלה איזה מין חיים). לדעתי ילדים שמחים מאד לעשות בעצמם מה שהם יכולים ואם הם רוצים שיעשו להם זה מבחינתי אומר שיש צורך לא מסופק שאולי אי אפשר לבטא אותו ושמתבטא כלפי חוץ ב"תכיני לי". דומה באמת לנו עם הכוס קפה - כשאני אומרת לבעלי "תכין לי" הרבה פעמים זאת בעצם בקשה לתשומת לב ולקרבה ולאו דווקא למאתיים וחמישים סי.סי נוזל חמים.
לכן אם ילד בא בדרישות מוזרות (תלבישי לי כשיודע להתלבש לבד וכו') זה מדליק אצלי נורה אדומה בנוגע לזרימת האהבה בינינו. הכי גרוע זה אינטרקציה בה ילד בה ואומר "תאכילי אותי" (=תאהבי אותי, תקבלי אותי, תדאגי לי) ואני נובחת עליו "אתה יכול לאכול לבד" (ובעצם מאשרת את החששות שאני לא). לכן נדמה לי שצריך להציע עזרה עד שהילד אומר בעצמו שיעשה לבד (אני לא אגיד לילד "תחזיק את הבקבוק" אני מאכילה עד שהם רוצים לאכול לבד, וזה פשוט קורה).

[חגית_ל*]

זה דבר שונה לחלוטין מאשר ילד שלא מוכן לעשות דבר למען זולתו, או למען הבית, או שדורש לקבל כל מה שהוא רוצה, ולא מוכן לקבל תשובה של לא. אני לא יודעת באיזה מילה להשתמש, כי בעצם גם זה ילד מפונק.
זה לא ילד מפונק, זה ילד שלא מרגיש שאוהבים אותו.

[תוספות_יוםטוב*]

אתמול אביחי בכה כי לקחתי ממנו משהו.
חשבתי: מהצד איש זר היה אולי רואה בכי של ילד "מפונק".
אבל אני, אבא שלו, ראיתי את העלבון שלו - אמיתי ואותנטי לחלוטין.

<יאיר רך-לבב אל מול בנו, רך-לבב עד מאוד>

[אמא_ל_5*]

זה לא ילד מפונק, זה ילד שלא מרגיש שאוהבים אותו
יש לי קצת בעיה עם האבחנה הזאת. מתוך רצון לשמח את הילד, לא להקשות עליו, לא העליב אותו אבל אני, אבא שלו, ראיתי את העלבון שלו - אמיתי ואותנטי לחלוטין לעיתים קרובות ההורים משתדלים לעשות הכל כדי לרצות את הילד. הם בודאי אוהבים אותו. הם לא רוצים להקשות עליו. ואז עלול להווצר מצב שהילד מאד נעלב אם פעם אחת פתאום הוא צריך לעשות דברים שבדרך כלל עשו בישבילו, או לשמוע "לא" כאשר תמיד התשובה היתה כן. גם ילד אהוב מאד, שגם מרגיש אהוב, לא מתלהב להוציא את הפח (בגיל שעושים זאת, כבר לא מתוך התלהבות...), או להטעין את הכלים במדיח (שוב, בגיל שכבר פסה ההתלהבות). אז ילד שאינו מפונק (במובן השלילי של המילה) יעשה זאת, תוך קיטורים קלים, אבל ילד "מפונק" יתמרד, יתעצבן ואף יעלב - מה פתאום מבקשים ממנו משהו שכלל אינו נעים לו. ילד "מפונק" יקים סקנדל בסופר כאשר אמא שלו תסרב לקנות לו גם שוקולד וגם ארטיק, גם אם אמא שלו תסביר לו את ההגיון מאחורי הדבר. כי בעבר תמיד הסכימה לקנות כל ממתק שהוא ביקש, כי היא הרי אוהבת אותו, ורוצה לשמח אותו.
אני מאד לא אוהבת את השימוש במילה "פינוק" בשימוש השלילי שלה, כמו שתארתי כאן.
פינוק זה דבר נפלא לדעתי - מילה חיובית. להתפנק - חישבו כמה פעמים משתמשים במילה זו בפרסומות כדי למכור לנו כל מיני דברים (דבר מעצבן כשלעצמו). אבל אני לא יודעת באיזה מילה להשתמש כדי לתאר ילד "מפונק" במובן השלילי. אני מעדיפה להשתמש במילה פינוק בצורה חיובית, אוהבת, מחבקת, ומפנקת...
אתם יודעים כמה עצוב זה שמגיע גיל שהם כבר לא נותנים לפנק אותם? רק בישביל זה צריך תינוק חדש כל כמה שנים.

[חבצלת*]

יש ילדים שסף התסכול שלהם נמוך כמו שאת מתארת, ולא "מפנקים" אותם יותר מהרגיל. כלומר זה לא שאין להם גבולות. פשוט סף התסכול שלהם נמוך. זה יכול לנבוע ממספר סיבות שונות. למשל, ילד שסובל מבעיות למידה וחש מתוסכל נורא כל הזמן, יתפרץ בגלל דברים שילד אחר יקבל ברוגע. נכון שאחת הסיבות יכול להיות מחסור חמור בגבולות הגיוניים, אבל זו לא הסיבה היחידה להתנהגות שאת מתארת.

[ארני*]

מאוד מסכימה עם הילה שלעשות בשבילם זה לפגוע בדימוי העצמי , ודי מתקשה בעצמי איך לחנך לעצמאות אמיתית ולא לאלף את סיון . לסיון , אולי בגלל שהיא פגה ואולי סתם סף תסכול נמוך נורא והיא מאוד צריכה אותי בשביל להרגע. לפעמים קשה לי נורא ואני נכנסת למאבק כוח אבל לרוב זורמת איתה . כשהיא עצבנית היא הייתה דופקת את הראש ברצפה וזה נורא לראות , אפילו הלכנו ליעוץ היא באמת צריכה אותי כדי להרגע אבל הרבה פעמים זו מניפולציה כדי לקבל משהו . בכל מיקרה נורא לאט יש שיפור .אני מחיזקה אותה עלי לפעמים שעות . היום היא רק רצה לחדר השני ונשכבת על הרצפהוקוראת לי להרים אותה .

[חגית_ל*]

אוי, זה קשה.
שלי רגילה לצוות - תביאו לי. (היא רואה איך אמא מצווה על אבא )

[ארני*]

חגית - ומה היא עושה כשאומרים לה לא ?

[חגית_ל*]

תלוי איך אומרים - הטון עושה את המוסיקה.
בכל מקרה היא מייללת, אבל אם מסבירים לה יפה אז אחרי שהיא מייללת היא גם עושה לבד.
ברוב המיקרים אנחנו עושים בשבילה כי אנחנו בינכה בכיוון או ליד או סתם לא איכפת לנו.

[תבשיל_קדרה*]

מנסיוני - לעשות כשמבקשים, מלמד שכשמבקשים - עושים. כלומר - זה רק יגרום לה לעשות כשאתם תבקשו.

[חגית_ל*]

נכון, היא תמיד עושה מה שאני מבקשת ממנה, להחליש, להביא הטלפון וכאלה.

[עתליה_בתותים*]

מה עם לפנק מבוגרים? סליחה על ההסטה מהנושא, אבל אני רוצה לפנק את עצמי ולא באוכל. איך עושים את זה ?שכחתי?

[ברונית_ב*]

אוי זה קל.. (-:
מסאג' או טיפול גופנפש אחר, אמבטיה ארוכה, פגישה עם חברה טובה שמזמן לא ראית, הצטרפות לסדנה שמזמן רצית (החל מ קליעת סלי נצרים וסנסנים ועד עיצוב שוקולדים 9-: ) יום טיול ביער או בים, הצגה יומית, ספר חדש... עוד?

[חבצלת_השרון*]

פינוק: פשוט לשבת אי שם בטבע עם ספר טוב, וכשנמאס לקרוא להרים את העיניים ולהסתכל על הירוק/הכחול...
אוי זה עושה לי חשק...

[עודד_המחפש*]

בני הגדול (בן 4) מתפנק הרבה פעמים בצורה שאני לא יודע איך להתייחס אליה. למשל, הוא צמא. הדרך שלו לבקש את זה היא: "מיייייייייייייים!!". או שהוא רוצה את המוצץ שלו: "מוצ-------------------ץ!!". או שהוא מבקש שאכין לו פרוסה ואז מבקש שאני אאכיל אותו, ביס ביס. או שאפשיט אותו ואלביש אותו. כמובן שהוא יודע לעשות את כל הדברים האלה בעצמו.

מצד אחד, אני רואה בזה (כמו שכתבו פה למעלה) בקשה לקרבה וחיבור. זה טוב ויפה, ולפעמים אני שמח לתת לו את זה (כנראה בעיקר כשגם לי מתחשק לפנק אותו כמו תינוק) אבל לפעמים זה גם מעורר אצלי רגשות אשם שבטח הוא צריך את הפינוק התינוקי הזה כי הוא לא מקבל מספיק בשאר הזמן. או במילים אחרות, שזה רק תחליף למה שהוא באמת צריך. או קנאה באח הקטן.

מצד שני, אני רואה את אחיו הקטן (שנה וחצי) או את בת-דודתו (בת גילו אבל ילדה שניה), ורואה איזו עצמאות יכולה להיות לילדים בגילאים שונים, ולפעמים זה ממש משגע אותי. ושוב הספקות האלה, מה עשינו לא בסדר? או שאולי זה אופי? או שזה בגלל שהוא ילד ראשון ?

ומצד שלישי, מטריף אותי שהוא מצווה עלינו בצורה כזו. אם הוא אומר "מים" ולא מקבל מיד, הוא ממשיך "מייייים" ... "מייייייייים!!" . אמרתי לו כבר כמה פעמים שיהיה לי הרבה יותר נעים אם הוא יפנה אלי ויבקש ממני משהו במקום לצעוק את זה (עם או בלי קשר למילה "בבקשה", שהיא פחות משמעותית בעיני מאופן הפניה), והיו גם פעמים שאמרתי לו שכשהוא צועק אני לא שומע והתעלמתי מהצעקות האלה. מיותר לציין שזה לא שינה הרבה. אני לא יודע אם להגיב, לכוון ולהעיר (מה שעלול לגרום להתעסקות מיותרת בנושא ואף ל"אנטי") או פשוט להרפות ולתת לזה לעבור.

מה דעתכם?

[פלוני_מיוהנסבורג*]

עודדי, למה שלא תתעלם מהאינטונציה. תביא או אל תביא מים. העיקר תנתק את הקשר בין הצורה שהוא מבקש לבין התגובה שלך. זה נשמע רגיל לחלוטין כשילד בן ארבע בוחר להתפנק. במיוחד כשיש לו אח קטן (עצמאי או לא) והוא מצופה להתנהג כבוגר. כל התייחסות לאינטונציה הפינוקית (אם בהתעלמות ואם בבקשה לשנותה) בעצם מעודדת את ההתנהגות. כיוון שאיו סיבה להתאמץ להוקיע את ההתנהגות הפינוקית תן לה להיעלם מעצמה. אתה מוזמן לחזור ולהתעמת בשאלה כשהוא יהיה בן 10 ועדיין יתפנק כילד בן 4.

[עודד_המחפש*]

יוהנסבורגי,
למה שכן אתעלם מהאינטונציה? אם זה מרגיז אותי, אני חושב שזה לא יהיה נכון להתעלם מזה. גם אם מישהו אחר היה פונה אלי ככה זה היה לי לא נעים.

כן, זה באמת נשמע רגיל שילד בן 4 ירצה להתפנק. אז למה לפעמים זה בא לי בקלות ולפעמים זה מעורר בי כל מיני ספקות או אף מרגיז אותי?

<לא מצפה לתשובה>

[עודד_המחפש*]

אולי יש לעוד מישהו משהו להגיד?
תודה.

[יונת_שרון*]

העצה הרגילה שלי: לפנק אותו כשנוח לכם ולא לחכות שהוא ידרוש את זה.

[אמא_בן_אור*]

עודד, מזדהה כל כך, יש לי בבית את אותן סטואציות. יש לי בן 4 בכור, ולו אח קטן בן 9 חודשים. והקנאה...או או או.. הקנאה..
באמת כלום כמעט לא עוזר (ממש מעודד...), אבל לפעמים אני משחקת איתו ב"כאילו תינוק" (ערסולים,יונק כאילו, דיבורים כמו אל תינוק וכו') ושם הוא יכול להוציא את כל ה"פינוק" וה"תינוקיות" שבא לו. אבל כמסתיים המשחק (אני יוזמת בד"כ) הוא חוזר להיות ילד בן 4, לפעמים הוא אפילו עושה מן סיבוב במקום (סטייל סופרמן) ואומר: "זהו, עכשיו אני גדול!".

נראה לי שצריך לפעמים לתת את הלגיטימציה לצורך הזה שלו אבל במסגרת מסויימת כמו המשחק. ומעבר לזה, אני מנסה כמוך -ודוקא לא מתעלמת מהאינטונציה.

לפנק אותו כשנוח לכם ולא לחכות שהוא ידרוש את זה.
חוץ מזה, מסכימה עם יונת, אף על פי שלפעמים כשלנו נוח לפנק, לא ממש בא לו עלינו...

[עודד_המחפש*]

אני משחקת איתו ב"כאילו תינוק"
רעיון יפה, תודה. ננסה לראות איך הוא מגיב על זה.

[מ_י_כ_ל*]

אני חושב שזה לא יהיה נכון להתעלם מזה.
עודד, אני מסכימה עימך.

אני נוהגת לתת לבני (4.5), את שהוא מבקש ממני, אם אני יכולה או רוצה לעשות כן באותו רגע. וכן, אם אני יכולה, אני לרוב גם רוצה. כשאני לא יכולה (וזה כולל גם עייפה...), אני אומרת לו, שכרגע איני יכולה ואשמח אם יסייע לעצמו. לרוב, בעקבות תשובה שלי, הוא אכן מבצע בעצמו, אך היו פעמים שהוא השמיע טרוניה בנוסח: "למה תמיד אני צריך לעשות הכל?". ברגעים האלה, אני מתאפקת מאוד שלא להתפקע מצחוק (כי הוא נורא חמוד כשהוא אומר את זה ), ומבינה שהוא כנראה מתכוון, שאני לא מבקשת בקשות כאלה מאחיו הצעיר (1.5). ואגב, בחודשים הראשונים שלאחר לידתו של אחיו הצעיר, הבכור נהג שלא לדבר כלל, אלא להצביע על דברים ולצפות ממני לנחש מה רצונו. ואבוי אם שגיתי!

לא קשה, אם כן, למצוא קשר ישיר ומהיר בין הדרישות ה"מפונקות" הללו לבין תחושת הקיפוח שלו. אני לא נכנסת כאן, לדרכים להתמודדות עם התחושה הזו (לא מענינו של הדף), אבל בהחלט יכולה לדווח על משחקי "כאילו תינוק" ש אמא בן אור סיפרה עליהם ועל הרבה שיחות ותשומת לב בלעדית.

אבל, כמוך, אני לא מוכנה להתפשר על סגנון. זה לא נעים לי כשמצווים עלי או כשצועקים עלי, ואני בהחלט מסבירה זאת לילדון. מה שכן, אני לא נוהגת לסרב או להתעלם מבקשתו בשל סגנונה. אולי זה "באג" שלי - אבל אני מאוד רגישה לעניני התעלמות (יש שיר של פרוסט, שאולי אצטט באיזה דף מדפים, על כך שהתעלמות היא קשה והרסנית לא פחות מאלימות). לפיכך, אני כן מביאה לו את מה שביקש, ומוסיפה שהיה לי הרבה יותר נעים לו היה מבקש בנימוס. זה כמעט תמיד מסתיים ב"תודה, אמא" (בטון ממיס לב ).

ואני חייבת לציין שני אלו: אחד - למרות הענותי התדירה, הוא אינו נוהג "לנצל לרעה" את העובדה שאני נוהגת להעתר לבקשותיו (אני מוסיפה מרכאות, כי הרי אין שם באמת כל כוונה רעה), ומפגין עצמאות רבה. שני - ההתעקשות על הסגנון הועילה, והיום אין יותר צעקות "מיייייים!" בביתנו. טוב, לפחות עד שהקטן ילמד לדבר ויוולד לנו ילד שלישי. סליחה, ילדה שלישית. כן!

[אמא_בן_אור*]

אני כן מביאה לו את מה שביקש, ומוסיפה שהיה לי הרבה יותר נעים לו היה מבקש בנימוס. זה כמעט תמיד מסתיים ב"תודה, אמא"
זה הזכיר לי - אצלנו, אני מבקשת ממנו, לפני שאני נענית לרצונו, שיש דרך לבקש דברים, וגם הוא בד"כ משנה את הסגנון ה"פינוקי"לבקשה בוגרת יותר כמו: "אמא, אני רוצה מיים בבקשה". ואז אני מגיבה: או, עכשיו כיף לי להביא לך מה שביקשת", ואז אני מביאה.
וזה לא שיש אצלנו חוקים נוקשים ל'תודה', 'סליחה' ו'בבקשה', אבל אנחנו מאד משתדלים לדבר ככה בבית. זה משנה מייד את התגובה (מממ..בד"כ:-P )

[עודד_המחפש*]

אני מבקשת ממנו, לפני שאני נענית לרצונו, שיש דרך לבקש דברים,
זהו, שאצלי זה לא עוזר בכלל.

מיכל,
התעלמות היא קשה והרסנית לא פחות מאלימות
תודה על המשפט הזה. @}
באמת לא מרגיש לי נכון להתעלם. אני לא ממש מתעלם כי אני מבהיר בצורה לא ישירה שאני מצפה לדרך אחרת לבקשה. אבל עכשיו שקראתי את זה, אני נזכר שגם זה פוגע.

[כרם*]

העצה הרגילה שלי: לפנק אותו כשנוח לכם ולא לחכות שהוא ידרוש את זה.
עם הילדים אצלנו זה לא עובד.
הם צריכים את הפינוק כשהם צריכים אותו. הרבה פעמים (אף כי לא תמיד) זה כשהם קצת עייפים או חלשים, וצריכים להיטען מחדש.
אם אנחנו ננסה לפנק אותם כשהם בעניניהם - הם ימחו ויסרבו.
אני גם מכירה את זה מעצמי: אם בן זוגי מחבק אותי בזמן שאני עסוקה (במטבח נניח, או מסתרקת וכו') זה יטריד אותי, ולא משנה כמה החיבוק יהיה אוהב ונעים. לעומת זה כשאני צריכה חיבוק ממנו - זה הכי דחוף בעולם! גם אם הוא עסוק באותו רגע...

[Mise_en_scene*]

אוף. והבת שלי רק בת 8.5 חוד'. מה מחכה לי..
ההתמודדויות האלה נראות לי כ"כ מפחידות ומתסכלות. אפילו יותר מאלו שאני עוברת עכשיו.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ילד בן שלוש ורבע שמתעצל לרדת/לעלות מדרגות ודורש "תרימי אותי" - זה פינוק או לא?
וכשאמא שלו בהריון, וכבר כבד לה לסחוב אפילו את עצמה במעלה המדרגות - עד כמה הפינוק שלו צריך לבוא על סמך הבריאות שלי?
זה קורה בכל מיני מצבים, בלי קשר למצב העייפות שלו - חמש דקות לפני כן השתולל עם חברים במלוא המרץ, ופתאום בדלת "תרימי אותי".
אני מבינה שהוא מתעצל לרדת, גם אני מתעצלת... נו אז מה?
מודה שאין לי פתרונות חוץ מלהתרגז עליו נורא ולהגיד דברים טיפשיים כמו "אז אני ארד לבד ואחכה לך למטה!".

[יונת_שרון*]

זו תגובה להריון... יש ילדים שמסכימים להתחבר במקום שיקחו אותם על הידיים. אם הוא חזק במשחקי דמיון, את יכולה "לתדלק" אותו באנרגיה לעוד n מדרגות.

[אמא_לפינוקי*]

אני בבית עם בני בן השנה. הוא ילד מדהים, חייכן, חברותי,
מוכן להישאר עם כל אחד, נרדם גם עם אבא ולא רק על הציצי - ילד שקל לגדל.
לאחרונה הוא חלה וכשהתבכיין (כשהוא חולה הוא מתבכיין הרבה) החזקתי אותו יותר מכרגיל וכנראה שנתתי לו באוםן כללי יותר מכרגיל
לאחר המחלה נשארה ה"התבכיינות"
או כשהוא מתוסכל מלא להצליח במשהו - מין בכי מזוייף כזה
או כשהוא רוצה משהו - צרחות עד שמקבל, ואם לא מקבל - הופף לבכי
ולפעמים סתם ככה ניג'וס שכזה והתבכיינות ללא סיבה נראת לעין

אני לא יודעת איך להתמודד עם זה
קשה לי עם הרעיון שהוא הפך למפונק
אני לא יודעת מה בהתנהגות שלי לשנות כדי שהוא יבחר להתנהג אחרת
אין כאן דפים על חינוך פעוטות? מה עושים? איך מתנהגים?
איך לשבור את הרצף הזה?

אשמח מאוד לעזרה

[יונת_שרון*]

יש שיטה שנקראת "לשיים", שזו מלה מוזרה שפירושה "לתת שם" או "לנסח במלים במקום ביללות". הרעיון הוא כזה: כל פעם שהוא מנסח את הבקשה שלו בצורת יללות (או בכי, או מכות, או כל דבר אחר שלא מתאים לך) את יכול לנסח בשבילו את הבקשה במלים בזמן שאת נענית לה. למשל, אם הוא מורח כי הוא רוצה על הידיים, את אומרת "על הידיים" (בלי סימן שאלה!) ולוקחת אותו על הידיים.

ככה הוא לומד עוד דרך לבקש את מה שהוא רוצה, דרך שתהיה לך נעימה יותר. עם הזמן, כשהוא יתרגל שגם הדרך הזו עובדת, יהיה אפשר לדבר איתו על הבקשות שלו. אם כי בשביל להגיע לשלב הזה צריך קודם כל להרגיל אותו שבקשות שמנוסחות במלים עובדות...

[אמא_לפינוקי*]

תודה יונת, זה נשמע טוב. אני אנסה.
איפה ניתן לקרוא עוד דברים כאלו?
אני נתקלת בכלמיני עניינים שאני לא בטוחה איך להתמודד איתם בחינוך.
(עד כמה שיש חינוך בגיל פצפון- אולי חינוך שלי יתר)
ומחפשת תשובות 'באופניות'. אשמח לשמוע על מידע בעברית

[יונת_שרון*]

מדור הורות ומשפחה
מדור אתגרים בהורות
מדור עקרון הרצף
חינוך בלי גבולות

אולי יעניין אותך גם להציץ באתר שלי

[אמא_לפינוקי*]

תודה
אני ארחרח