מה היינו לפני באופן

מקריאה באתר והתלבטויות אישיות שלי עלתה בי פתאום מחשבה.
כל האנשים שאני מכירה הכרות ישירה פנים אל פנים שמשתתפים פה בפורום ובעיתון הם אנשים שהייתי מגדירה אותם חריגים. את חלקם אני מכירה שנים רבות עוד משנות העשרה שלהם וגם אז הם היו חריגים.
מהכרות עצמית אני בהחלט כוללת את עצמי בקבוצה החריגה הזו.
ואז שאלתי את עצמי האם הפיתרונות שאנו מדברים פה עליהם: חינוך ביתי, קירבה לילדים, הנקה ארוכה, רפואה אלטרנטיבית וכו' הם לא פיתרונות פרטיים שלנו?
אני אסביר את עצמי.
הרבה פעמים נכתב פה באתר שאם רק היינו מצליחים להביא את האנשים האחרים להבין ולעשות כמונו הם היו עשויים להיות מאושרים יותר וכן גם ילדיהם.
ואני תוהה האם זה באמת נכון? אולי הפיתרונות האלו מתאימים לנו מתוקף החריגות שלנו ולאו דווקא לכלל הציבור? אולי הניסיון שלנו "לחנך" את הציבור הוא שגוי מיסודו כפי שהנסיון שלהם להכיל עלינו את תפיסת עולמם שגוי בעבורנו?

בקי -
כחריגה עם חברים חריגים למכביר, אני מבטיחה לך ששם בחוץ מסתובבים עוד המון חריגים שהם חברים במיין סטרים.

-- You are all individuals!
-- We are all individuals!
-- I'm not...

וברצינות, מי שלא חריג, מי שרגיל לחלוטין -- שיקום!

זה לא ברמה הזו.
התכוונתי שיש כאלה שנעים עם הזרם ונח להם שם. הם מוצאים את עצמם בקלות ובנח בין שלל האפשרויות הקיימות ויש את אלה שצריכים להגדיר לעצמם דרך אחרת. אלו שהפיתרונות הקיימים אף פעם לא מתאימים להם ותמיד צריך להאמץ ולמצוא להם דרך אחרת.

שאם רק היינו מצליחים להביא את האנשים האחרים להבין ולעשות כמונו הם היו עשויים להיות מאושרים יותר וכן גם ילדיהם.
אני דווקא לא חושבת ככה בכלל.

"להצליח להביא" - כלומר, לגרום למישהו לעשות משהו שלא מדבר אליו? )-:
"להבין ולעשות כמונו" - שוב, שיעשו את הדברים, אבל בלי כוונה, אמונה, דרך אישית, רצון חופשי ונטיית לב שלהם? )-:
ואז הם יהיו מאושרים יותר?
)-:

אני חושבת, שאף אחד לא יכול להיות מאושר כשהוא חי חיים שנכפים עליו במובן זה שהם לא באים מתוך הלב שלו אלא מתוך מקום אחר. אלה שטוב להם "עם הזרם" כמו שכתבת, בקי, לא בהכרח יהיה להם טוב איתנו. אם יהיה להם - הם יגיעו לכאן ויהפכו להיות "חריגים" מעצמם...

אולי הילדים יהיו מאושרים יותר, אם במקום כלוב יזכו לישון עם הוריהם (הרי רובם ממילא מנסים לעשות את זה כל הזמן, וסופגים סירובים חוזרים, לפי הדיווח של ההורים), במקום בקבוק יזכו לינוק, במקום מוצץ יקבלו את אמא וכן הלאה. הרי זה מה שהילדים רוצים, באופן כללי - ואנחנו יודעים את זה כי לא רק הם אלא גם הוריהם מספרים לנו מה הילדים רוצים. בצירוף הסיבות של ההורים, למה הם מסרבים.

אבל קשה לי לחשוב על סיטואציה שבה הורים עוברים למיטה משפחתית, למשל, מתוך "שיכנוע שכלי" אף על פי שזה ממש לא מתאים להם ומרגיז אותם - כאשר הילדים לא מרגישים בזה.

פה עולה כמובן שאלה תיאורטית: מה יותר מזיק -

לישון במיטה לבד בחדר לבד ולרצות להיות עם ההורים ולקבל "לא" ו"אתה צריך לישון במיטה שלך" כל הזמן,

או

לישון עם ההורים אבל להרגיש שהם מעוצבנים על זה, שונאים את זה, לא שלמים עם ההחלטה, רואים בזה "כניעה" ו"קורבן" וכן הלאה?

בקיצור, לא הייתי רוצה לשכנע אף אחד.
אני בטוחה שזה לא בריא להורים, ואני לא יודעת להחליט מה עם הילדים.

נכון שיש אלמנט של "מתוך שלא לשמה בא לשמה", אבל אני הייתי רוצה שנשכנע רק את המשוכנעים. כלומר, מי שזה מדבר אליו - יבוא, יתעניין, ישאל, מתוך מקום של "הייתי רוצה את זה גם אצלי, איזה טיפים יש לכם? למה כדאי לשים לב? למה א יותר טוב מב?"

השאלה היא האם התשובות והפיתרונות אליהם אנחנו מגיעים הם באמת טובים או שהם באים לענות על צרכים סובייקטיביים שלנו?
אולי אנחנו מפספסים משהו חשוב רק בגלל הצורך הפרטי שלנו "להגן" על עצמנו מפני דברים שניפגענו מהם?

אני רואה אנשים אחרים מתנהגים בצורה שונה מאד ממני ותוהה אולי הם יודעים משהו שאני לא יודעת? אולי הם הבינו משהו לפני 20 שנה ואני אבין אותו רק עוד 20 שנה ואכל את הלב שלי על השגיאות שעשיתי?
מישהו כאן באמת אומר לעצמו כל בוקר "זה בסדר גמור מצידי שהילד שלי יבחר להיות רועה עיזים" ומאמין בזה או שקול קטן בראש ממשיך לאמר "רועה עיזים זה נחמד, אבל למה שלא ינסה קודם הנדסת מכונות בטכניון?" אני למשל מאחלת לילדי רק אושר וסיפוק. שיעשו מה שבא להם בחיים. אבל תמיד יש קול קטן ששואל אותי מה אני ארגיש אם הם יבחרו להיות מובטלים כרוניים וישבו כל היום בפיג'מה ונעלי בית מול הטלויזיה? (שזה מה שאמא שלי רואה כשהי מסתכלת עלי. מובטלת מרצון- בטרנינג- "ושהשד יקח אותי אם אני יודעת מה היא עושה עם עצמה כל היום")
אני מרגישה שלמרות שאני בוחרת את דרכי מתוך הכרה בצידקת הדרך ונוחות שלי עם התהליך, עדין יש בי צורך מסויים לקוות שפעם אני אהיה "כמו כולם" ולאמא שלי תהיה סיבה להיות גאה בי.

אני רואה אנשים אחרים מתנהגים בצורה שונה מאד ממני ותוהה אולי הם יודעים משהו שאני לא יודעת?
בחינת - "אם מאה אנשים חושבים שזה חרא"?

מישהו כאן באמת אומר לעצמו כל בוקר "זה בסדר גמור מצידי שהילד שלי יבחר להיות רועה עיזים" ומאמין בזה או שקול קטן בראש ממשיך לאמר "רועה עיזים זה נחמד, אבל למה שלא ינסה קודם הנדסת מכונות בטכניון?"
החשש הגדול שלי הוא שבנותי ילמדו הנדסת מכונות/הוראה/תכנות מחשבים/ריפוי באמצעות חוצנים/רפואה/סיעוד/הנהלת חשבונות/הנדסת מלקי או כל מקצוע אחר, מהסיבות הלא נכונות. כלומר, מצידי שיהיו רועות עיזים, מכונאיות רכב, מאלפות קרפדות או שוטרות תנועה. העיקר שהן יבחרו את המקצוע שלהן בגלל שהן רוצות אותו. אני מקווה שהשיקול הפולני "מה יגידו השכנים?" לא יתפוס מקום חשוב בבחירת המקצוע שלהן בחיים.
סבתי למשל מנסה להסתיר ממשפחתה שהנכד שלה (יש עז שחורה בכל משפחה) גר רחוק ומגדל קוזאלך והוא לא דוקטור למרות שהנכד של זלמנק'ה כבר דוקטור (בערך החל משבוע לפני סוף כתה י'ב).

אני רואה אנשים אחרים מתנהגים בצורה שונה מאד ממני ותוהה אולי הם יודעים משהו שאני לא יודעת? אולי הם הבינו משהו לפני 20 שנה ואני אבין אותו רק עוד 20 שנה ואכל את הלב שלי על השגיאות שעשיתי?
תרגעי, את תאכלי את הלב על טעויות שעשית. כמו כולם.

האם התשובות והפיתרונות אליהם אנחנו מגיעים הם באמת טובים או שהם באים לענות על צרכים סובייקטיביים שלנו?
לי זה קל:
לא הגעתי לדברים האלה בגלל "צרכים סובייקטיביים שלי".
הכל מגובה במחקר שבסיסו ביולוגי .

קחי חתולים לדוגמא:
חתולים רבים נהנים להיות כמו כולם ולאכול מזון מבושל שבני אדם נותנים להם. או מוצרי חלב פרה.
הם לא יודעים איזה נזק בריאותי זה גורם להם לטווח ארוך.
אבל מבחינה ביולוגית, חתולים אמורים לאכול בשר נא, עשב (לעיכול) ומים.
אין פה עניין של "צרכים סובייקטיביים". עובדה שחתולים רבים נהנים מהמזון שמזיק להם.

כן יש צרכים אובייקטיביים, ביולוגיים של המין האנושי, ויש על זה מחקר. זה לא אנחנו המצאנו את זה.
המחקר מראה גם את הנזקים שנגרמים ל"אלה שמתנהגים בצורה שונה ממך" (מתועד כבר עשרות שנים) וגם את דרך החיים שיותר מתאימה לבני אדם "באופן טבעי"

אחיק, בקי מתכוונת לטעויות בסדר גודל אחר. (-:

בקי,
אמונות ההמון רוויות. העולם האנושי שבע כבר מתפישות המהנדס בטכניון, העולם הטכנולוגי, התעשייתי, המואץ ומתקדם לכוונים לא נודעים לא מאפשר לך לחזות מה יהיה הטוב ביותר בעבור ילדייך בעוד עשרים שנה. מכאן ניתן להתכונן לבאות רק מתוך חיים בהווה.
כעת, הילד שלך מעדיף להלחם בכוחות הרשע דרך הטלוויזיה (ימח שמה) או בעזרת חברים דמיוניים, שאגות קרב וכן הלאה, ואת מסוגלת לקבל את המולת המשחק הזה - הניחי לו את הביטוי הזה בהווה חייו. בעתיד, לכשיבשיל להיות עצמאי - וזה קורה הרבה יותר מהר ממה שנראה לנו - ילמד איך לרכוש את הכלים הרלוונטיים לחייו בתקופתו.
אינך יכולה לכסות את כל האפשרויות הגלומות בעתיד מבלי להתמקד כולך ברגע. ההווה המתקיים. המונצח.
באשר לשאר. ראשית אינם מתנהגים באופן כל כך שונה ממך, רובם אוכלים, ישנים, משחקים, מתעצבנים, חלשים כיתוש וחזקים מכל החי, רובם כמהים למגע ואהבה, רובם מקיימים יחסי מין. כלומר, בבסיס כולם אנשים.
כאן, יש שמעדיפים לישון עירומים ויש שמעדיפים לשלוח את ילדיהם לבית הספר. היות והעדפתי לישון ללא בגדים אינה מאיימת על אף אחד, איני חש שמא אני טועה בדרכי זו - הרי אין אף אחד שמצביע עלי כחריג.
בדרך חייך הנך מאיימת על אחרים לא כל כך מתוך דעותייך אלא מתוך עצמאות מחשבתך והחירות שאת לוקחת לעצמך לערער על סמכות הממסד לקחת מידייך את המפתחות לחייך בהיבטים רבים. זה מקור האיום.
כאן, כאשר מאה איש אומרים לך שאת טועה, היות ודרכך מאיימת על תפישתם את הממסד ואת החברה, עשויים להתגבש ספקות סביב הדרך הפרטית. מאידך, כששלושה אומרים לך - יישר כוח! והשלושה האלה פשוט מבינים על מה שאת מדברת, ומייצגים את דעותייך, הרי משקלם עולה על שלוש מאות אלף המתנגדים לדרכך.
וכאן, בקהילה הזו, המשפוחה, נמנים הרבה יותר משלושה שרואים בדרכך אחריות אישית הכוללת בהכרח טעויות - בהתגלמותה.

<הרימי כוסית של יין לכבוד הטעויות שיבואו, כוסית שניה לאלה שכבר טעית, והשלישית עשויה להיות התהוות של טעות עכשוית (אם למשל בחרת יין לא משובח במיוחד)>

בקי,

אולי הפיתרונות האלו מתאימים לנו מתוקף החריגות שלנו

אולי.
אבל יש גם הסבר אחר, ולי יותר נח איתו (אין צורך להפנות אותי לדף צודקים לא אנונימיים):
יש זרם מרכזי, והוא זרם של בחירה גרועה.
יש אנשים שהזרם מבחינתם הוא סיבה מספיקה לבחור באותה בחירה גרועה. הסיבות הן מסוג "צריך להיות כמו כולם".
אבל יש אנשים שלא מפחדים להיות חריגים, כי יש להם נסיון בזה. הם יודעים שהשד אינו נורא כל כך. הם לא מוכנים להקריב את האותנטיות שלהם על מזבח ה"כולם" וה"מה יגידו השכנים". הם הולכים אחרי האמת הפנימית שלהם, לא האמת החיצונית של הציבור.
אנשים אלה בוחרים במקרים רבים דרכים יותר טובות.

נקודת המפתח היא שמי שהיה ילד חריג פחות מפחד לשבור מסגרות גרועות כשהוא מבוגר.

כמו שאיש חכם אחד אמר פעם: "רק דגים מתים שוחים עם הזרם"

חייבת לציין שבכלל לא מרגישה חריגה. גם לפני באופן לא הייתי חריגה. הייתי שונה. אבל כמו שכתבה יונת כולם שונים.
למשל מי שגר במושב, שייך ל- 2% בלבד מהאוכלוסיה בישראל. האם בגלל זה הוא חריג ?

אני רואה אנשים אחרים מתנהגים בצורה שונה מאד ממני ותוהה אולי הם יודעים משהו שאני לא יודעת

בקי, גם אם אנשים יודעים משהו שאת לא יודעת, בזמן הנכון לך את תדעי אותו. לדעתי כל מה שאנחנו עושים ורואים ושומעים הוא סובייקטיבי ומתאים למקום שבו אנו נמצאים כרגע.
זה כמו ספר טוב שאת קוראת שוב ושוב - וכל פעם את מבינה אותו אחרת לגמרי - ואולי יוצאת בהרגשה איך לא הגעתי לתובנה הזו בפעם הקודמת שקראתי את הספר.

ככל שנשכיל ונקבל שאנחנו שונים ואין מודל אחד או אמת אחת - כך ההתפתחות האישית תהיה יותר קלה. יותר זורמת.
כמובן שכל זאת בהנחה שיש לך את הסקרנות הטבעית - ואני מניחה שיש.

<רקפת במאבק מתמיד כל הזמן שאולי יש משהו שאחרים יודעים ואני לא יודעת>

מגע בריאות - לא מרגישה חריגה? סאחה! למי שמרגיש חריג, זה לא משנה מה תגידי על "לא אמורים להרגיש חריגים"

אופס, זו אני - הפלונית. לא התכוונתי להסתתר, זה המחשב שהשתגע.

בקי,
אני לא "אחד מכם" - במובן שילדותי אינן ב"חינוך הביתי"
וכ"משקיף מבחוץ" - את לא נראית לי חריגה...
(ואולי זה הופך אותי לחריג?)

בכל אופן - אני גם לא מרגיש מאוים מהבחירות שלכם.
אם אנסה לגבש את תחושותי:
שימחה, התרגשות והנאה - לקרא את מה שכתוב באתר.
ותחושה חזקה של רצון לחזק את כולכם - בדרככם.
דרוש המון כוח ואומץ לבחור ולעמוד מאחורי הבחירה שלכם.

תמיר,

בכל אופן - אני גם לא מרגיש מאוים מהבחירות שלכם.

זה אחד הדברים שאני אוהב בך: אתה לא מרגיש מאויים לא מרעיונות ולא ממעשים לא סטנדרטיים של אנשים אחרים.
ואתה בהחלט חריג בזה

תמיר, רק למען הדיוק, גם אנחנו לא בחינוך ביתי. ילדנו מתחנכים ב"תפארת" מוסדות החינוך המקומיים.

גם אני מרגישה שאני צומחת מתוך הקריאה באתר הזה. אני לומדת על עצמי דברים חדשים מדי יום ביומו.
אבל למרות שאני נראית לעצמי רגילה לגמרי מתגובות הסביבה אני משערת שאני לא. אין לי ספק שאורח חיי נראה למרבית האנשים שסביבי לקוי, עקום, מוזר ומאיים. מצבי החברתי בישוב כבר גרם לי לא פעם לשקול להסתובב בחוץ עם שלט שאומר "יש לי כלבת, אבל היא לא מדבקת".
מה אני אגיד לך, גם כשאני מתאמצת בכל עוזי ומפעילה לצורך המשימה גם את אחרון תאי האפורים אני לא מבינה למה אנשים רואים בי מוזרה או איום.
אני מסתכלת על חייהם ועל הרגליהם ולא מבינה. אני ל-א---מ-ב-י-נ-ה. אני לא מבינה למה הם קמים בבוקר? אני לא מבינה למה הם עושים ילדים? אני לא מבינה מה מניע אותם להמשיך ולחיות?
אני מסתכלת עליהם ורואה אנשים שנמצאים במירוץ מטורף ואומלל שבקושי רואים את הבית ואת המשפחה, שלא יודעים בכלל מי הם הילדים שלהם, שעסוקים כל הזמן בהתחשבנויות עם בני הזוג שלהם על מי ישן יותר או פחות, שעסוקים בהשוואות מה הם קנו כבר ומה הם יקנו עוד מעט.
ובסוף מה שיוצא זה שהם מסתכלים עלי ואומרים לי שאני לא בסדר. שאני "מתבזבזת" שאני "לא עושה כלום" אבל אין להם בעצם מושג מה אני עושה או לא כי הם לא היו מעולם במקום שבו אני נמצאת, אני הייתי במקום שלהם אבל הם אפילו לא מסוגלים לתאר להם איך זה להיות במקום שלי. אני לא בטוחה שרובם חוו אי פעם תחושת רוגע ושלמות אמיתיים, הם כל הזמן במירוץ אחר האושר אבל האושר הוא כמו תמונה 3D, בשביל לראות אותו צריך לעמוד בשקט במקום אחד ולתת לזה לבוא אליך.

גילה,
הדברים שלי לא באו ממקום שיפוטי. נדיר שמשתמשת בביטויים כמו "לא אמורים" לגבי אנשים אחרים (גם לגבי). אמור זה הציפיות של החברה או הפרטים בתוכה ממישהו. וכל עוד הוא או היא לא פוגעים באחרים, הם לא אמורים שום דבר.
מכאן הדחייה האינטואיטיבית להרגשת הכאילו חריגות שלי. כי על פי כמה קני מידה יתכן שאני נחשבת לחריגה בנוף שלי. אבל גם השושנה קצת חריגה בין החוחים, וזה לא מפריע לה לפרוח בשיא פריחתה. והברווזון מרגיש מכוער בין הברווזונים האחרים, מגדיר את עצמו באמצעותם, ולא ישקוט עד שיכיר בייחודו כברבור.

השאלה היא האם התשובות והפיתרונות אליהם אנחנו מגיעים הם באמת טובים או שהם באים לענות על צרכים סובייקטיביים שלנו?
ואולי אלה צרכים אובייקטיביים?
פיתרונות אמורים להיות טובים לאדם מסוים במצב מסוים ולא לכולם. יכול להיות שהם ממש גרועים למישהו אחר, ולא צריך להניח יש אמת אחת מוחלטת, וסיפור סיני:
אל סיני זקן באו שני אנשים שישפוט בנושא מסוים. הראשון תיאר את עמדתו והזקן אמר לו "אתה צודק". אבל עוד לא שמעת אותי, אמר השני, ותיאר את עמדתו. "אתה צודק" ענה הסיני החכם". אדם שלישי שהיה שם אמר לו: איך זה יכול להיות ששניהם צודקים?" ענה לו הזקן החכם: "גם אתה צודק".

כשהייתי ילדה אז תמיד לא אהבתי להיות בתוך כל ההמולה, והעדפתי להיות קצת בצד. אבל אף פעם לא נחשבתי לילדה חריגה. וגם היום אני כביכול שיא המיינסטרים - סיימתי תואר שני בפסיכולוגיה (ומסיימת את התיזה בימים אלו). טסה למזרח (כביכול כי לא טסתי אחרי הצבא) ואז יש אופציה לחזור לדוקטורט. אבל יחד עם זה אני לא לוקחת חיסונים למזרח, לא מתכוונת לתת לילדים שלי חיסונים, ומישהו מהקהילה של באופן אמר לי אתמול שהדעות של בענייני רפואה ובריאות הן קיצוניות (כך שלכאורה מישהו שהוא חריג טען שאני עוד יותר חריגה).

נראה לי ש מגע באירות ניסחה את זה יפה בדף חברים במיין סטרים :
_כולנו הרי מיינסטרים כזה או אחר, אם לא בהורות אז במקצוע, ואם לא במקצוע אז בבגדים, ואם לא בבגדים אז בשפה...
וכולנו גם מחוץ למיינסטרים בצורה אחרת או כזו, אם לא בחיתולים אז באקמול, ואם לא באקמול אז בהנקה, או בחינוך, או באמונה..._

אולי להרגיש חריג זו תחושה פנימית שנובעת בחלקה ממקום של חוסר בטחון שהבחירה שלך נכונה. נראה לי שאם אתה בטוח, אז אתה יכול לא להיות במיינסטרים, מבלי שזה יפריע לך או שתסומן (על ידך ועל ידי אחרים) כ"חריג".

אפרת מ: כל שנותר לי לאמר, "את צודקת" (האם את, במקרה, סינית?)

אם היה מרשם בדוק לאושר אני חושבת שהתוצאות היו מביאות את כלל האנושות לפעול בצורה דומה. אבל אין. יש רק את מה שנכון לך. אני לא בתחרות עם אף אחד. יש לי חברה "מיין סטרימית" לאללה, הילדות שלה מדהימות! אני מדברת על שמחת חיים, עצמאות, יצירתיות, ביטחון עצמי וחברות בין אחיות. אין נכון או לא נכון. אי אפשר לא לעשות טעויות ושגיאות בהורות. זה המדהימות שבקשר שבין הורים וילדים. תמיד נעביר להם את המוגבלויות שלנו, בכדי שהם יפרצו אותם, ובכך האנושות תתפתח. כמו שאנחנו יותר מפותחים מההורים שלנו כך הם יהיו יותר מפותחים מאיתנו. אבל ההתקדמות היא בסך הכל מאוד איטית. גם אם נדמה שהמרחקים גדולים. כשאני בוחרת ללדת בבית, לא קניתי כרטיס אושר לילדה שלי, בסך הכל חסכתי לה סבל מסויים שרוב הילדים עוברים וממנה הוא נחסך. אסור לשכוח שכל דבר שבוחרים יש בו תמיד את שני הצדדים. אין טוב אבסולוטי ובטח אין ערבונות לשום דבר. אני מחוייבת לדבר אחד. להמשיך להתפתח וללמוד כל הזמן. מה שהיה עבורי אמת מוחלטת יכול להשתנות. המחוייבות שלי היא לעבור את מה שעלי לעבור ולנסות להנות מהדרך כמה שאני יכולה.

בקי מאד דיבר אלי הדיון שהעלת

אני חושבת שמאד חשוב לדעת להתאים את הרעיונות למשפחה וגם לדעת לעשות שינויים כשצריך.

התחלתי את דרכי כאם די פאנטית בחלק מהאידיאלים שהועלו פה . אבל עם הזמן הבנתי שאני חייבת ללמוד להקשיב לילדי ולצרכיהם.
שניים מילדיי החליטו סביב גיל 3 ללכת לגן הם ממש התעקשו ואני ויתרתי על הרעיון של לחנך בבית ובדיעבד גן הרבה יותר מתאים להם מהרבה בחינות.
את השניים הגדולים הנקתי מלא לשלישי החלטתי גם לתת תוסף כשאני יוצאת לעבוד הוא החליט לחכות לי וינק ממש קצת מהתחליפים והיום הוא כבר די גדול ועוד יונק זה היה לו חשוב ואני זרמתי איתו.
נוכחתי לדעת שהשלישי שלי לא מת על המנשא והוא רוצה להיות גם לבד.
הקטן ישן איתי במיטה עדיין ואני קצת מצטערת שלא העברתי אותו קודם לישון לבד . אני מתעוררת בבוקר עם מיטה מלאה בילדים עקומה כמו האות S לא בדיוק איכות חיים.
אני מסתכלת אחורה על האידיאלים ועל החיים
ואני מרגישה שבחרנו כולם בטוב ושהחיים שלנו דוקא משתפרים כשאנו מתקרבים קצת לקוונבנציה
לא היה לילדי טלויזיה ולפני שבועיים הכנסתי סרטי דיוידי- מדהים סוף סוף הבנתי למה הבית של החברות נקי יותר - יה יה סוף סוף אין הררי כלים בכיור והררי אורסט של כביסה
איפה הייתי עד עכשיו
וגם החסך של הילדה הצטמצם- היא כבר לא נדבקת למסך אצל אחרים...
יש לנו כבר יותר סדר יום והחיים יותר מסודרים...

אז המסר שלי הוא להקשיב הקשבה אמיתית
לעצמנו ולילדים שלנו
לבדוק מתי אנו הולכים בעיוורון אחרי אידיאלים יפיים ובעצם עלולים לפגוע בעצמנו ובסביבה
ומתי אותם האידיאלים משרתים אותנו.
לילה טוב

יונת אני לא מתכוון להתקטנן אבל

You are all individauls
Yes! we are all individuals
You are all different
Yes! we are all different!
I'm not

מי שרגיל לחלוטין – שיקום!
לדעתי אני רגילה לחלוטין.
אבל אף אחד לא מאמין לי.

לפני באופן, הייתי לא רגועה. פחות אוהבת. לא שלווה פחות מכילה, יותר בקורתית. והנה לפני מס' חודשים, שהחלטתי לעשות לעצמי חינוך ביתי (עזבתי את העבודה) והתחברתי לאתר הזה באופן קבוע. אני מוצאת הרבה אהבה, כלפי עצמי, כלפי הילדים שלי ( שנמצאים בבית ספר), כלפי הבן זוג שלי שמפרנס אותנו ואוהב אותי כלפי העולם. קשה לי לתאר את השינוי. הוא התהווה שם במשך שנים ( כי תמיד היו בי את התכונות האלה) ועכשיו הוא פרץ. והילדים נהדרים. כשהם חוזרים מבית הספר, הם מבלים שעות רבות של שמחה ויצירה, משחקי כדורסל, ריקוד, מוסיקה , משחקים בינהם, פשוט חגיגה אמיתית ואני שם איתם ונהנית מכל רגע. וגם ברגעים קשים - בוכים, מדברים, מנחמים, כזה אושר ועושר. - ואני לא מרגישה שאני מגזימה זה אמיתי.
נורא בא לי לפתוח דף בית אישי כדי לספר על החוויות וגם כדי לשאול שאלות שמתעוררות, אז מישהו יכול להדריך אותי צעד אחרי צעד ( מה לעשות, לא קלטתי)
שלכם באהבה
אירית

שליחה על ידי nuli* » 06 ינואר 2004, 20:29

קישורhttp://www.notes.co.il/eitan/archive.asp?cat=134 בעניין לסלוח לעצמנו.

אירית, רואה שבתחתית הדף בצהוב כתוב "דף: מה היינו לפני באופן" ?
אז תמחקי את "מה היינו לפני באופן" ותכתבי את שם הדף החדש שלך נגיד " הדף של אירית שקוראי האתר מחכים לו"
השאירי את שמך או כתבי שם חדש וכתבי כרגיל בשטח הלבן. לחצי הוסף לדף וכך יוולד הדף החדש שלך.
אם אחר כך תרצי לשנות משהו או למחוק, לחצי על "עריכת כל הדף" המופיע בירוק משמאל , בצעי את השינוי ולחצי על "שמור שינויים".

בקי,

כל האנשים שאני מכירה הכרות ישירה פנים אל פנים שמשתתפים פה בפורום ובעיתון הם אנשים שהייתי מגדירה אותם חריגים

מזמן אמרתי ש: האנשים הנורמאליים נמאסו עלי.

אינני נוטה לשתף זרים במה שאני חווה , עוברת, משתנה ,גדלה....רק את חברי הקרובים שהם עצמם אינם " נורמלים ".
והנה השבוע יצא לי להשתתף בקב' הורים וכשכבר אזרתי עוז וסיפרתי על השינויים שעשיתי בשלושת החושים האחרונים השתררה דממה מוחלטת בחדר. חברי הקבוצה אמרו משהו כמו : את נורא אמיצה, היינו גם רוצים אבל..זה "לא נורמלי", לא בשבילנו , את חריגה ברעיונות שלך.ומעניין שאח"כ נוצר מעין ריחוק ביננו.
היה לי מוזר כי בד"כ אני מקבלת תמיכה מהסובבים אותי.ולכן בעיני אני די רגילה.פתאום קלטתי בצורה כה מוחשית את הפערים ביני לבין שאר האנשים שהיו שם.ואיזו כברת דרך ענקית עברתי מאז שהיגיע לידי העותק הראשון של "באופן". איי שם לפני 4 שנים.
ואיך בכל יום אני גדלה ומשתנה בעוד צעד, בעוד אחד...הדרך ארוכה מאוד אבל אני כל כך נהנת ממנה, שכיף לצעוד..
בעיקר עם חברים כמוכם!!

איזו חוויה מחזקת.
כיף לך.

שליחה על ידי Talila* » 13 יולי 2005, 23:20

אני חושבת שבכל זאת יש משהו אחד שמאפיין אנשים פה - וזה זה הם שומעים את האמת הפנימית שלהם (אפילו אם זה רק בנושא אחד, הנקה למשל) יותר חזק מהרעש הלבן של הסביבה, ואינם מסוגלים להתעלם ממנה.

_מי שרגיל לחלוטין – שיקום!
לדעתי אני רגילה לחלוטין.
אבל אף אחד לא מאמין לי._
בשמת, זה המשפט הכי טוב שקראתי בחודשים האחרים. כה לחי.

לא הייתי שונה בהרבה לפני באופן, פשוט עכשיו יש לי לגיטימציה.
הרבה מקורבים אליי אומרים שהשתניתי מאז שאני פה באתר, (הם כמובן אומרים את זה באופן שלילי). אבל טוב לי ושמח לי וגם לילדים.
למה זה צריך להפריע שהקטנצ'יק מסתובב ערום בחצר? להזכירכם הוא כמעט בן 2.5?
למה מפריע להם שאם הוא לא רוצה לאכול, אז אני מכבדת את הרצון שלו ולא רודפת אחריו ומאיימת עליו לאכול?
למה מפריע להם שהוא משתין בכל מקום בחצר, חוץ מאשר בשירותים?
למה הם מזדעזעים כשהוא מרים מהרצפה ואוכל? [גם בחצר].
למה זה מפריע להם שכשבא לו לישון עליי אז אני נותנת לו?

לי עמוק בפנים כל זה תמיד נראה נכון, אבל בגלל שאני חיה בסביבה שכולם מיינסטרים אז לפעמים לא הלכתי אחר ליבי.
עכשיו אני תמיד הולכת אחר ליבי [ושוב תודה לאתר ולאנשים הנפלאים פה שנותנים לי הרגשת שלמות]. ושכולם יתעצבנו.
[והם מתעצבנים].

אני יכולה להגיד שאצלי עוד אין תשובה לשאלה שבכותרת. אני בתהליך, ונראה לי שהתשובה שלי היום שונה מהתשובה שתהיה לי בעוד חצי שנה או בעוד שנה.
יש דברים שמוכרים לי גם מלפני ההיכרות שלי עם באופן, אבל הרבה תאוריה. כאן אני רואה המון אנשים שלקחו את התאוריה, והפכו אותה למעשה. שבאמת חיים כך. נראה לי שעצם ההיכרות הזו, והמפגש עם דברים שאני לא נתקלת בהם בחיי היום יום שלי, עם חוג המכרים הרגיל שלי, מעשיר אותי.

מכאן אפשר רק להתקדם.

עכשיו אני תמיד הולכת אחר ליבי

השנה החלטנו לתת לבן שלנו מתנה: רשמנו אותו לגן.
במקום מגורינו הגן כמעט חינם מגיל שלוש, והוא כבר בן שלוש. אוי כמה שאני רחוקה מהמקום הזה! כמה שאני מרגישה בוגדת בעצמי כל בוקר עם הסנדוויץ הזה וכל העסק... אבל הוא כל כך התלהב! כל כך כל כך!
ואני שואלת את עצמי:
האם הרגש הזה של "אולי זה שכולם הולכים לגן זה בגלל משהו שהם יודעים יותר טוב מאיתנו, או לפחות סיבה טובה כדי לחכות אותם" זה רגש טיבעי, אצל כל בנאדם, ובמיוחד חזק אצל ילדים, או שרק לי יש את זה, באיזו פינה מודחקת של מחשבתי, ואני משדרת את זה לילדי?
הלוואי והייתי יודעת את התשובה לזה!
ובינתיים אני נקרעת.
נקרעת בין הנחת כשאני רואה אותו מדבר עם החברים על הגן, וסוף סוף הוא לא מרגיש שונה מהם אלא אחד מהם,
לבין הנחת מארוחות הבוקר המשפחתיות, המאוחרות, הנהדרות... והחיים בקצב שלנו.
נקרעת בין הסיפור שאימי סיפרה לי עלי, שלא הלכתי לגן (זה היה ברוסיה, ונשארנו בבית כדי להגן עלינו מהשפעות רעות ואנטישמיות) וחשבתי שזה בגלל שלא מגיע לי, שאני פחות טובה מאלו שהולכים לגן, וחיכיתי ליום שבו גם אני אזכה...
לבין הבילבול שאני רואה בעיניו כשהוא נמצא במקום של כזה חוסר קשב, רעש וצילצולים כמו הגן.

ועכשיו אני צריכה לתת כבר תשובה סופית לגננת אם הוא הולך לגן או לא.
ואני חושבת שעיקר ההחלטה כבר נעשתה בליבי.
אבל לגבי השאלות האלו, עוד יקח לי זמן...

את באופן "הכרתי" כשחזרתי לעבודה לאחר חופשת לידה, אני זוכרת איך "שתיתי" בשקיקה את כל מה "שנתקלתי" בו,
חלק מהדברים הפנמתי ויישמתי ואף שיתפתי את הזוגי, לחלק לקח זמן להתבשל ואולי אפילו עדיין מתבשל
ומאז מכורה קשה....(מקווה שהבוסית שלי לא פה ..)

האתר, האנשים והדיעות שבו גרמו לי להיות אדם יותר קשוב לעצמי ולסובב אותי ובעיקר לתינוקת שלי ותרמו לי המון המון
ידע שהיה חסר לפני כן.

היו תקופות ויש עדיין שאני קוראת כאן ומאוד קשה לי כי מצד אחד נאמרים כאן דברים המוצגים כדרך הנכונה
ומצד שני אני תוהה האם זה באמת מתאים לי?? לקטנה ?? לנו, כמשפחה ??? האם זה נכון לנו ????
(ולאוו דווקא לפי הסדר הזה).

עדיין קשה לי לענות על השאלה אבל עכשיו עם הזמן הבנתי שהכי חשוב להיות קשובה לאמת שלי, שלנו כמשפחה
וקשובה לאוצרית הקטנה ולבחון כל דבר לגופו, אני לא שוללת שום דבר מן הנאמר כאן, יש דברים שקראתי וחשבתי וואלה איך לא חשבתי על זה קודם (והרגשתי סופר טיפשה ופחדתי שאולי כבר ניגרם נזק), למשל.....אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, אבל ניחא זה מאחורי ועשיתי את זה מתוך בורות מושלמת, לחץ מהסביבה והליכה אחרי העדר: ביומיים שהיינו בבי"ח הקטנה לא הייתה איתי בביות מלא אלא כל פעם קראו לי לבוא להניק אותה )-: ואחרי שקראתי כאן לגבי ביות אמרתי לעצמי איך נתתי לה לעבור את זה??.. איך הקשבתי לחברות שאמרו לי "כדאי שתעשי ביות חלקי שיהיה לך כוח לימים הבאים"??? מה שכן אחרי שחזרנו מביה"ח שלושה חודשיים היינו סופר צמודות והיה הכי כיף בעולם !!!! ועם התינוק הבא בס"ד זה יהיה שונה !!!!

יש דברים שאני קוראת כאן וחושבת: "נכון....הם צודקים (למשל שאין כמו טיפול של אמא/אבא והכי טוב לילד עם המשפחה
שלו) אבל.....אני לא זוכרת על עצמי שסבלתי בגן.....ואני לא רואה את הקטנה סובלת שאני לוקחת אותה למשפחתון..
בדרך היא צועקת: "היי...כיף.....גן...." מה שכן עכשיו היא צריכה לעזוב את המשפחתון בו הייתה מגיל עשרה חודשיים ולעבור
לגן עם 22 ילדים (שה' ישמור !!!) והבטחתי לעצמי שהפיפס הכי קטן שאחוש או אראה שהיא סובלת "ישבור" אותי ואחשוב
לאמץ את הרעיון להישאר איתה למרות הבעיות הכלכליות שזה יצור....

אבל בסה"כ אני די "סולחת" על עצמי על טעויות שעשיתי (בגלל חוסר ידע, חוסר הקשבה לקול הפנימי...נו חייבת בכ"ז
להתנצל...), למדתי ועדיין לומדת, חלק מהדברים פה בטוח איישם בעתיד וחלק כבר מיישמת ועל זה אני מודה !!!!

כתר יה
נראה לי שאם ההליכה לגן היא רק בגלל שהוא רוצה ואחד מכם נשאר בבית בכל מקרה
אז הבעיה פשוטה יותר.
אני הלכתי לגן כשרציתי, אם לא רציתי נשארתי בבית ואם רציתי להיות בבוקר עם אמא ואז ללכת זה גם היה בסדר.
אמנם הגננות פחות אוהבות את זה ("משבש את סדר היום") אבל מילא.
כך אפשר להינות משני העולמות

נעמה וכולם, שלום!
נראה לי שבכל זאת אאלץ להחליט.
אני מרגישה שאם הולכים על משהו - כדאי להיות שם באמת. כי אם לא, הרי ממילא הוא שוב יהיה "אאוט סיידר".
אבל- יש לי חידוש:
מקודם סיפרתי שאני שואלת את עצמי על התחושה של משהו שהם יודעים ואנחנו לא- האם זו הרגשה טבעית או שזה משהו שאני משדרת לו איכשהו, אז עכשיו הבנתי.
תמיד האמהות האחרות בגן אומרות לי שזה מאוד תלוי איך את מתייחסת לזה, ומה את משדרת, וכאילו רומזות (במיקרה הטוב:-)) שברגע שאני אשלים עם הליכתו לגן אז גם הוא ילך "יותר בקלות".
ועכשיו הבנתי שזה נכון גם ההיפך: ברגע שאני אשלים עם החינוך הביתי שלנו, ואפסיק לפחד שמא אנחנו מפסידים משהו שם, במיין סטרים, ברגע שבכל פעם שנעבור ליד הגן אני אזקוף את גבי, איישיר מבט, "שהם יקנאו!", במקום לנסות להגניב כמה מבטים, אולי בכל זאת נשלח אותו? אולי לא? או אז ירגיש כך גם בני הקטן, וידע שהוא בבית כי ככה טוב לנו.
לפחות עד להודעה חדשה...

לפני באופן הייתי פיסח.
אבל עכשיו זה הסתדר!

ברגע שאני אשלים עם החינוך הביתי שלנו, ואפסיק לפחד שמא אנחנו מפסידים משהו שם, במיין סטרים, ברגע שבכל פעם שנעבור ליד הגן אני אזקוף את גבי, איישיר מבט, "שהם יקנאו!", במקום לנסות להגניב כמה מבטים, אולי בכל זאת נשלח אותו? אולי לא? או אז ירגיש כך גם בני הקטן, וידע שהוא בבית כי ככה טוב לנו.

כתר יה ,
מנסיוני, כאמא ששלחה לראשונה לגן בגיל 3 (את הבכורה), ואז אחרי חודש הוציאה אותה לעוד שנה בבית, ובגיל ארבע שלחה שוב לשנה, ומאז (כבר שנתיים) בחינוך ביתי-
יש הבדל גדול מאוד בין איך שהייתי- ובעקבות זה גם בנותיי- כשהייתי מלאת לבטים ותהיות, לבין השנתיים האחרונות בהן אני שלמה עם הדרך הזו של חינוך ביתי.
גם כשקורה שאני שומעת על פעילות כיפית של ילדי הגן, או רואה אותם בטיול, אני לא מאבדת את עצמי, את רצוני המהותי, את מקומי, ומתוך זה גם הבנות שלי לא הולכות לאיבוד.
לא שהן לא הביעו בתקופה הזו אף פעם רצון ללכת לגן. לפעמים (לעיתים רחוקות) הן כן.
אבל זה לא ערער אותי. התייחסתי לזה כאל פנייה אלי, כאל קריאה לבדוק, עם עצמי ואיתן- למה הן זקוקות, מה חסר להן- ברגע זה, או בכלל בתקופה האחרונה.
וכשהצורך שזיהיתי נענה- הבקשות ללכת לגן התפוגגו.
בדיוק כמו שאמא שכן שולחת לגן לא עוצרת לבחון את כל דרך חייה כשהילד מבקש מדי פעם להישאר בבית.
מקסימום משאירה אותו יום אחד בבית.

אישה שמחה, את כל כך צודקת!
לגבי מה שקראתי בדף החשוך, לא כל כך נוח לי עם זה.
ההתלבטות מלאה בארס, ויש תחושה שלא נעשתה בקור רוח.
אמשיך לכתוב אחר כך!

גם אצלנו המצב דומה.
בעלי טוען ששנה הבאה הוא ילך שוב ("בטוח!") וישאר שנה שלמה.
האמת, הלוואי שיהיה לי את הכוח לעבור את השנה הזאת, אם היא תגיע.
יש לי הרגשה שאחרי זה החינוך הביתי (אם יהיה) יהיה עוד יותר מלא בטחון, וחסר ייסורי מצפון.
ולגבי מה שכתבת
_אבל זה לא ערער אותי. התייחסתי לזה כאל פנייה אלי, כאל קריאה לבדוק, עם עצמי ואיתן- למה הן זקוקות, מה חסר להן- ברגע זה, או בכלל בתקופה האחרונה.
וכשהצורך שזיהיתי נענה- הבקשות ללכת לגן התפוגגו._
זו תובנה שנכונה לגבי כל כך הרבה תחומים בחיים...

ההתלבטות מלאה בארס, ויש תחושה שלא נעשתה בקור רוח. הא ???.בטוח שקראנו את אותו הדף?
הייתי שם שוב לבדוק אם היה משהו שפספסתי ולא קראתי שום דבר מלא ארס,ונראה שההחלטה נעשתה עם המון הקשבה לצרכי הילדים,
היא היתה בחינוך ביתי 10 שנים!
ההחלטה שלה היא הדבר הרחוק ביותר מקור רוח.

יכול להיות שלך באמת יש חיבור לחינוך הביתי,אבל אסור בתהליך הזה לאבד את הרצון של הילד.
אם לילד טוב בגן,אולי קורה שם גם משהו טוב...
אני אישית חושבת שאי אפשר להיות קיצונים לשום כיוון,מה שבאמת חשוב זה להבין מהו הצורך האמיתי של הילד.

את ממש צודקת.
לא התכוונתי להיות כל כך קיצונית, פשוט זה בא לי בזמן רגיש, וציפיתי ליותר חיזוקים בכיוון שלי. קצת הופתעתי מהקישור.
אבל באמת המצב שמתואר שם הוא לגמרי הפוך משלי.
אצלנו הגן נידון לשאלה כל יום ויום, ואילו שם- נראה שפתאום נפקחו להם העיניים, אחרי עשר שנים של חינוך ביתי ללא עוררין.
כל התמונה שמצטיירת שם לגמרי הפוכה מהמצב אצלינו,
אבל אין לי חשק להרחיב על זה, כי שוב אני ארגיש שאני מנסה לתרץ ולהסביר את הבחירה שעשינו,
וזה בדיוק המקום שאני מסה לא להיות בו.

באחד המפגשים שהיינו בהם, סיפרתי שהבן שלנו התחיל גן, ונראה שזה לא יישאר.
ואחת הנשים ציינה באזני כמה שאולי זה טוב לו, אל תשכחי להיות קשובה לו וכיוצא בזה.
הרגשתי כאילו צוחקים עלי- הנה אני במפגש של חינוך ביתי, ומרגישה כמו באחד הוויכוחים שאני מסה להמנע מהם בפארק.
הדבר פגע בי.
היה לי קשה להסביר לעצמי מה בעצם הפריע לי.
איו זאת אלא שהחינוך הביתי עוד לא שלם אצלי, (האם יבוא יום והוא יהיה?)
ולא אתבייש ואומר: אני צריכה חיזוקים!

אני עונה לשאלה של עוף החול מתחילת הדף.
אני יכולה להעיד על עצמי שמאז הפכתי לאמא אני חריגה בעל כרחי (חלק מזה בזכות ובאשמת האתר).
אבל אני בתוך תוכי מאוד מיינסטרים ומרגישה אי נוחות רבה מכך שאני שונה ואת מה שאפשר להסתיר (לינה משותפת, בלי חיתולים עם התינוק החדש שאולי מתישהו אכתוב על לידתו) אני פשוט מסתירה ואפילו משקרת (אם כי קשה לטעות כשרואים את המחסן שהצטבר על ה"מיטה של הילדה"), אבל בהחלט הייתי מעדיפה שכולם יהיו כמוני (או שאני אהיה כמו כולם) ולא להתפס כפסיכית שיולדת בבית, מגדלת בבית וגו'.
למרות שאני לא פוגעת בזולת אנשים לא מקבלים את השונות בעין יפה (למה?) וזו אבן גדולה שיושבת בבטן.
אחת הסיבות לכך שאני לא יותר באופן ממה שאני היא כי אני מתביישת מהסביבה.
לכן בסביבה הוירטואלית של באופן אני מרגישה יותר בנוח. חבל שהמחשב הוא לא שכנה... (-:

על השאלה מה היינו לפני באופן?

אני עונה :לא השתננו, כמשפחה חיינו לפי אותן תובנות ואמונות
ונחשבנו לחריגים
וכשגילנו את באופן הבננו שאנו לא לבד!

מה הייתי לפניי באופן?

קודם כל,לראשונה בחיי,העזתי להתחבר למדיום הזה שנקרא מחשב,שזה כבר צעד גדול לקראת התקרבות לעולם המודרני.
בד בבד עם ההתקרבות ל"מציאות המודרנית",קיבלתי בבאופן חיזוקים ולגיטימציה לנטייה שלי להתרחק מכל מה שמריח כמו "מציאות מודרנית". למה אני מתכוונת?
תמיד,מאז שאני זוכרת עצמי,חשתי נבדלת מסביבתי. חשתי צורך להיות שונה , לפלס את דרכי המיוחדת לי ולהתמרד בכל מה/מי שניסה לעכב או למנוע ממני לגעת בעצמי. באתר הכרתי לפתע עוד אנשים שבוחרים לחיות את האמת שלהם וליצור את המציאות שלהם לעצמם,בעצמם,ולא להשתרך (או למרוד...)ב"מציאות" - כפי שזו מצטיירת בעיני כל שאר העולם.
אני חווה היום את באופן כמקום שמאפשר לי להיות אני. אני!כמו שרק אני יודעת איך זה להיות בו. כמקום שמקבל אותי באשר הנני.
אני חווה כיום את באופן כמקום שמזמן לי מפגש עם אנשים שיש לי איתם שפה משותפת,שיש לי מה ללמוד מהם ושיש לי גם מה לתת להם.
אני חווה כיום את באופן כמקום שפוי שמאפשר לי איזושהיא תקשורת אנושית (אחרי שבחרתי לנתק עצמי ולהתרחק מכל מה ומי שאני לא מרגישה נוח בחברתו)
אני חווה כיום את באופן כדלת פתוחה של קהילה שטוב לי להשתייך אליה (אחרי שנים,שנים שבהם לא מצאתי עצמי שייכת לשום מסגרת חברתית. מעולם לא הלכתי עם ה"חברה",מעולם לא היתה לי קבוצת שייכות שיכולתי להזדהות עם ערכיה ומהותה.

תודה