מה אעשה כשאהיה גדולה

אנונימי

אני מעבירה לכאן דיון שהתפתח בדף אקדמיה דיאלוגית לבני נוער.
דיון שהתחיל כש- סמדר נ שאלה אותי, "מה אעשה כשאהיה גדולה?"
והרי הוא לפניכם!
נגה

רק בקשר לשאלה השנייה שלי (מה תעשי כשתהיי גדולה) שאולי הרגיזה אותך -- עכשיו רק הבנתי שיכול להשתמע ממנה פקפוק ב"צדקת הדרך" (מין משהו כמו "אה, את זה? ואיך תגיעי לשם אם לא תלכי לבית הספר/ לצבא/ לאוניברסיטה ותעשי X Y Z?" ועוד שאר קשקושי דודות, תוסיפי מה שאת רוצה). זו ממש לא היתה הכוונה שלי. אם כבר, אז להיפך. פשוט עניין אותי לראות איך רואה את עתידה מישהי שיש להניח שלא נכבשה בצנצנת המעוקרת הממולאת במיצי "מעמד", "יוקרה", "תחרות", "כסף" ושות', שהרבה פעמים "מלכלכים" את הראייה. גם עניין אותי לראות אם ואיך ה- אקדמיה דיאלוגית לבני נוער פותחת לך (ולאחרים) כיווני מחשבה נוספים וחדשים, כי זה אחד הדברים שתיכון קונבנציונלי, לצערי, גרוע מאד בלעשות אותם, ולדעתי הם מאד נחוצים.
את כמובן לא חייבת לענות אם זו שאלה פרטית מדי או סתם לא בא לך

שיהיה לך שבוע טוב ובילוי נעים באקדמיה הדיאלוגית מחר ומחרתיים!

סמדר, אני נופלת שם. אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, ואני לא מרגישה כל כך נוח לגבי זה...
תודה,
אני מקוה שאני לא אהיה עייפה מדיי...

נגה,
אני קוראת אותך כאן, בהרבה ענין,
ומרשה לעצמי להרגיע -
זה בסדר, יש הרבה אנשים, מבוגרים ממך בהרבה, שלא יודעים "מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים".
ואפילו אנשים שכן יודעים, משנים קריירה פתאום באמצע החיים, כי שינו את דעתם.

אני מבליעה שאלה - למה לא נוח לך עם זה? אבל נדמה לי שאת לא רוצה לענות עליה. אל תעני (-:

גילה, דוקא בגלל ש"איפשרת" לי לא לענות, אני יותר רוצה לענות...
אבל אני לא יודעת מה. אחשוב קצת.

טוב, חשבתי.
אני לא יודעת למה אני לא מרגישה נוח. יש כל מיני סיבות. אני לא יודעת להגיד אותן במילים.

זו שאלה די מוזרה. אם אפשר לעשות מה שרוצים לעשות עכשיו, אז כמעט לא צריך לרצות בשביל אחר כך. הדבר היחידי שאני יודעת שאני בטוח אעשה, זה ילדים.

אם אפשר לעשות מה שרוצים לעשות עכשיו, אז כמעט לא צריך לרצות בשביל אחר כך.
משפט ממש ממש יפה. אני אתלה לי אותו באיזה מקום כדי שאדע לומר אותו לילדי העתידיים.
אבל אם כך, למה התשובה לשאלה "מה תעשי כשתהיי גדולה?" לא יכולה להיות "את מה שאני עושה עכשיו"?
או אולי -- ואם אני מרגיזה או חודרנית פשוט תמחקי את השאלה -- השאלה שבה את מרגישה "נופלת" היא "מה את רוצה לעשות עכשיו"?

סמדר,
אם כך, למה התשובה לשאלה "מה תעשי כשתהיי גדולה?" לא יכולה להיות "את מה שאני עושה עכשיו? היא יכולה להיות, אם מרגישים שעושים.

את לא מרגיזה, את נוגעת במקומות שבדרך כלל אני נמנעת מהם במקומות לא אישיים. אבל נראה לי שאת צודקת...

אם אפשר לעשות מה שרוצים לעשות עכשיו, אז כמעט לא צריך לרצות בשביל אחר כך.
נגה
את מקסימה
(וחכמה)

נגה, אם את רוצה לעצור כאן את הדיון כי המקום לא אישי אנא הבהירי את זה (מקסימום אני אמחק). לי זה מתחבר למה שאמרת בראיון עם יונת, שרציתי להגיב עליו בדף תגובות לגליון האחרון אבל אולי כאן מתאים יותר. רציתי לומר לך שאני מאוד מזדהה עם התהליך שתארת שעברת עם האפייה. אני עברתי תהליך דומה כאמא-בחינוך-ביתי, פשוט כי זה השלב הראשון בחיי בו הפכתי לאדון לעצמי ולזמני.

בהתחלה, כשבני היה בן תשעה חודשים, כדי שיהיה לי משהו "אמיתי" לומר לעצמי ולעולם שאני "עושה", יצאתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה. זה היה מעניין מאוד, אבל לקח לי את האנרגיות שהייתי צריכה כדי לגדל אותו כמו שאני רוצה. אחר כך הסתפקתי בכתיבה בבית. אבל כתיבה מסוג מסויים, ועם מטרה כזאת, שיש לה שם בחוץ... מהר מאוד נטשתי גם את זה, כלומר הפסקתי לכתוב למען המטרה הזו, עם השם והכבוד כלפי חוץ-פנים. בגלל אותה הרגשה, שזה גוזל ממני אנרגיה.

נשארתי עם כל יום לעצמו. עם הניסים הקטנים. עם ההנאה שיש בכל מיני דברים פשוטים, שאין להם שם, ואין להם חוג באף אוניברסיטה... כולל לשטוף כלים ולחשוב... הכתיבה פתאום מצאה מקום הרבה יותר "נכון" לי ויצירתי. כי שיחררתי את עצמי מכבלי "יוקרה" והצורך להוכיח משהו למישהו. אגב, זה מתחבר גם לראיון שעשיתי עם אמא שלי.

עכשיו אני אומרת לחברות שלי, "תשמעו, אני כבר לומדת כמה זמן באוניברסיטה-הפתוחה-לגמרי (= החיים) קורס מאוד מעניין, עם מורים נפלאים". אני לומדת בכמה "קורסים", וכולם מרתקים. קורס אימהות, קורס נשיות, קורס בהקשבה. פוגשת מורים נפלאים בספרים, באתר, במפגשים... ממליצה בחום. גם את, בדף הזה, מורה מצויינת בשבילי @}

עוגיה, תודה!

מיכל תודה!

אני לא יודעת מה עוד להגיד... אחשוב קצת.

האמת - זה די נחמד. אני לא רוצה לעצור את הדיון פה.
לא חשבתי שמישהו עובר, או עבר משהו דומה... תודה מיכל @}
אני לא יודעת מה עוד להגיד... אז אני עוברת נושא, אבל תרגישי חופשיה להחזיר אותי אחורה, אם מעניין אותך משהו שלא סיפרתי.

יש לי שאלה, למי שקורא פה:
איזה מין קשיים יש לילדים שהולכים לבית ספר, וכביכול יש להם משהו להגיד לעצמם ולעולם שהם עושים (בגרות)?
חשבתי שאולי זה לא באמת משנה, ושאולי גם אם הולכים בדרך המקובלת והרגילה, מחפשים משהו יחודי לך, שיהיה לך להגיד לעצמך ולעולם. מה אתם חושבים?

נגה - האם את רוצה שאבקש מחברים שלי, תיכוניסטים (או לשעבר-קרוב), שינסו לענות?
אם כן- אולי כדאי שתנסי לחדד את השאלה.

אני מבינה את השאלה כשאלה של:
_הגדולים שואלים, "נו ילד -
מה תרצה לעשות כשתגדל?"
שאלה שכזאת מבלבלת,
ואני לא יודע בכלל_
ואת מנסה להשוות את עצמך ל"מיין סטרים" מבחינת התשובות לשאלות כאלה (של הגדרה עצמית, יעוד מקצועי ...)?

נגה, אני לא יודעת אם אני עונה לעניין, אבל חשבתי על ההתלבטות שלך בקשר להגדרה שלך את עצמך "מה יש לי להגיד לעצמי ולעולם שאני עושה", וזה חידד
לי את ההבדלים בינך לבין ילדי בית ספר. הקושי שיש לך כרגע הוא לא קושי שלך כ"ילדת חינוך ביתי", אלא קושי שלך כנגה-כאן-ועכשיו (למשל, בת 14, אם לא טעיתי בחשבון

). החינוך הביתי לא יוצר את הקושי הזה, אלא מאפשר לו לקרות. ילדי בית ספר בני גילך פחות חווים אותו. יש מסגרת חיצונית שמגדירה עבורם מי הם (תלמידים) ומה הם עושים (לומדים, בתקווה, לבגרות). ברור שליצור את ההגדרה הזו בעצמך זה הרבה יותר קשה, אבל הרבה יותר בבחינת "החיים עצמם".

אישית, בצורך הזה בהגדרת "מי אני ומה אני עושה" נתקלתי לראשונה רק כשהשתחררתי מהצבא. עד אז זו היתה מין "שאלה מפחידה מאד" ש"מותר" לי (מבחינת עצמי, לא מבחינת הסביבה) לא לחשוב עליה, כי אני עדיין תלמידה. אני "עושה משהו". אני אשתדל לעשות בגרות שתפתח לי מקסימום אפשרויות, ואני כבר אחליט אחר כך. כש"אחר כך" הגיע הייתי די בהלם ובפניקה מכך שהאפשרויות שפתחתי לעצמי היו רבות כל כך

.
לי נדמה שאת מרוויחה מזה שאת עושה את ההתבוננות הזו עכשיו. זה כמובן לא אומר שלא תעשי אותה גם אחר כך, אבל את כבר יודעת איך זה להיות בחיפוש הזה ואני מאמינה שעם הזמן הוא יפחיד אותך פחות, ויאתגר יותר.

לשאלתך, כאן אני רואה קושי מרכזי של תלמידי בית ספר: זה די הלם ("נפילה") כש"פתאום" צריך להחליט משהו לבד. אמנם יש אנשים, כמו האיש שלי למשל, שמילדות ברור להם מה הם רוצים לעשות, ובבגרותם הם פשוט קמים ועושים את זה, אבל אני חושבת שהם לא הרוב. עוד קשיים, דווקא פרקטיים וארציים: להיות חייבים לקום בחמש וחצי/שש וחצי/שבע וחצי בכל בוקר, לעבור בחינות בכתב על בסיס יומיומי כמעט, להיות מקשיבים פאסיביים למשך שעות רבות, צורך להיות מאד מאד מאורגנים ויעילים.

רק עוד הערה -- בגרות היא אמצעי, לא מטרה. נראה לי לא נכון לעשות בגרות רק כדי "לעשות משהו". במצב כיום בחברה בגרות מקילה את הכניסה להמון מקומות, אבל מי שבטוח שלא ירצה להגיע למקומות האלה, או מעוניין ויכול להגיע דווקא בדרך אחרת -- נראה לי חסר טעם לטרוח. לזה לא הייתי קוראת "עשייה".

אה. וכמובן -- רוב האנשים שפגשתי חיפשו משהו יחודי להם, שיהיה להם לומר לעצמם ולעולם. זה כנראה טבענו כבני אדם.
אני מקווה שאני ברורה. בכל מקרה, ממש כיף לקרוא אתכם, נגה וכולם.

נגה, התגובה שלך מרגשת ומשמחת עבורי, שוב תודה לך.

בקשר לתיכוניסטים, אני יכולה לנסות להעיד על עצמי כתיכוניסטית, במבט מעכשיו: השאלה "מה אני עושה עכשיו" כן עלתה, מדי פעם, בצורה מטושטשת. והתשובה הייתה תחושת חוסר מקום, חוסר טעם, ריקנות... תמיד השוויתי את עצמי לאחרים, תמיד הרגשתי פחות ראויה מהאחרים, פחות עסוקה, פחות טובה... תראי, איבדתי קשר עם עצמי, עם תוכי. נכבשתי במכבש ה"כולם" והתחרות והלחץ. במכבש חוסר הזמן וחוסר ההכרה בסביבה היומיומית שלי בכך שאני עולם בפני עצמו, שכך כולנו.

היום קראתי משהו שקשור לזה אצל אסטס ב"רצות עם זאבים". היא כותבת שיש נשים שגלו מהבית הנפשי שלהן הרבה שנים, ותמיד מצאו סיבה שנראתה טובה לאותו זמן. חזרתי אל הבית הנפשי שלי אחרי הרבה שנים של גלות. רק ימים ארוכים שלי לבד, עם הילדים בבית, בלי מפגשים עם אמהות אחרות אפילו, החזירו אותי "הביתה". ואני לא צריכה להסביר לאף אחד שום דבר.

איך אפשר להתחיל להסביר למישהו את כל התחושות שלי במשך היום, את העושר של המחשבות, הרעיונות, הלמידה? איך אפשר להתחיל להסביר למישהו שההישגים הכי גדולים שלי בשנים האחרונות, המטרות הכי גדולות שלי, הן ללמוד ליצור את היום שלי, ללמוד להיות אמא, ללמוד להיות בת? אני לא צריכה להסביר את זה לאף אחד. וזה גם בלתי אפשרי. אם הייתי עונה לשואלים, "אני לומדת עריכת דין" זה פשוט היה מספק אותם. אבל גם זה לא היה אומר עליי כלום חוץ מזה שאני לומדת עריכת דין...

מה באמת מעסיק את מי שלומד עריכת דין? אולי הוא בדיוק התאהב? אולי הוא בדיוק קיבל עבודה חדשה למימון הלימודים והוא עסוק בהתאקלמות בה? אולי ההורים שלו מאוכזבים מכך שהוא לא לומד פיזיקה והוא עסוק בריפוי הקשר שלו איתם? כל אלו דברים שהוא עסוק בהם, ושלא נכללים בתשובה הסטנדרטית. הוא עולם שלם. והוא "עושה" הרבה דברים...

כאן אני רואה קושי מרכזי של תלמידי בית ספר: זה די הלם ("נפילה") כש"פתאום" צריך להחליט משהו לבד
אכן - לקראת השחרור מהצבא חוששים רבים מה"ואקום" הזה. כולל - "איפה אני אמצא חברים?".

מה באמת מעסיק את מי שלומד עריכת דין? אולי הוא בדיוק התאהב? אולי הוא בדיוק קיבל עבודה חדשה למימון הלימודים והוא עסוק בהתאקלמות בה? אולי ההורים שלו מאוכזבים מכך שהוא לא לומד פיזיקה והוא עסוק בריפוי הקשר שלו איתם? כל אלו דברים שהוא עסוק בהם, ושלא נכללים בתשובה הסטנדרטית. הוא עולם שלם.
שוב, כמו השיר "קורות חיים" (אולי) שציטטה עדי יותם.

ניסיתי לחזור לשנותי בתיכון, לראות איך אני יכולה לענות לך, נגה.
והאמת - הייתי עסוקה אז עד מעל הראש בכל מיני דברים מחוץ לבית הספר, וגם בדיוק מצאתי לי סופסוף חברים לרוחי (גם הם מחוץ לבית הספר). לקום בבוקר היה קשה, אבל לא העסיק אותי הרבה. הלימודים לבגרות לא כ"כ הפריעו לי, ועל כל פנים, איפה שלא היה לי מענין (בגלל החומר או המורים או סגנון הבחינות) הסתפקתי בציון בינוני. ואולי אני סתם מיפּה.

יש המון בני נוער שכותבים היום ברשת, למשל ב-במה חדשה או ישראבלוג אפשר לקרוא כמה מהם ולהתרשם מה מעסיק אותם.

שלום נגה.
קודם כל, אני חושבת שאי אפשר לעשות הפרדה טוטאלית בין בעיות של ילדי חינוך ביתי ושל ילדי בית ספר.

שאלת אם עצם העובדה שעושים בגרות מונעת קשיים מסוג מסוים. אני מניחה שהבגרות, ובית הספר בכלל, מספקים תעסוקה ומותירים פחות זמן להתלבטויות, ומספקים גם איזה סוג של בטחון בעתיד, כי מדובר בסופו של דבר בהשקעה שיותר מאוחר אפשר יהיה לפדות אותה. שוב, זה נכון לתלמידים שרואים בתעודת הבגרות השקעה שתשרת אותם בעתיד, ולא לאלה שהמסגרת הממסדית מאמללת אותם ולא מענין אותם להשקיע בתעודה שהיא כרטיס כניסה למסגרות ממסדיות אחרות. בכל מקרה הבגרות היא לא מטרה, כפי שכבר נאמר כאן, אלא אמצעי.

אני מאד נהניתי בתיכון. מה זה נהניתי? הייתי מוכנה להשאר שם כל החיים. כמו גילה, למדתי מהר מאד להסתפק בציונים בינוניים במקצועות שלא ענינו אותי (והיו מעט כאלה) ולהשקיע את רוב זמני בדברים שכן ענינו אותי (והיו הרבה). אחרי 8 שנים בבית ספר יסודי משמים ואפור, שנות התיכון היו בשבילי מהפיכה אינטלקטואלית וחברתית. היה לי ברור שאני עושה בדיוק את מה שאני רוצה לעשות. ברור שהיו שם דברים פחות כיפיים, כמו מבחנים, כמו מורים לא נחמדים, ואולי עוד דברים, אבל זה התגמד ולא הפריע לי להנות ולהתפתח.

גם אם הולכים בדרך המקובלת והרגילה, מחפשים משהו יחודי לך, שיהיה לך להגיד לעצמך ולעולם. מה אתם חושבים?
בודאי. הרבה אנשים מדחיקים את הרצון לעשות את הדבר היחודי שלהם כי הם מפחדים שלא יהיה להם מספיק כסף, או יותר גרוע- מעמד ויוקרה. אבל לדעתי, הפחד הזה נובע יותר מהמסר שמשדרים המשפחה והסביבה הקרובה, ולא מעצם ההמצאות במסגרת זו או אחרת. אני הלכתי עד הצבא בדרך "המקובלת והרגילה" (למרות שהתיכון שבו למדתי כבר היה איזו חריגה מהדרך הזאת- זה היה תיכון אמנותי, עם מעט מקצועות עיוניים, ומי שרצה לעשות בגרות "שווה" עזב לטובת תיכונים יותר "רציניים") והיה לי ברור, כבר לקראת סוף התיכון, מה אני רוצה לעשות בעתיד (וזה מה שאני עושה היום, 13 שנה לאחר מכן) למרות שלא הכרתי אז אף אחד שעסק בתחום הזה, לא ידעתי איפה ואיך כדאי ללמוד אותו, לא היה לי מושג אם בכלל יש בזה עבודה בארץ, ואם יש לי את הכישורים הדרושים. ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות ושום דבר אחר לא היה רלוונטי.

רציתי להוסיף עוד דבר. בנוגע לשאלה "מה את עושה". במשך השנים הורמו מולי הרבה גבות כשהסברתי מה אני עושה. במשך שנתיים, למשל, לא עשיתי דבר חוץ מלהתכונן לבחינות הכניסה לבית הספר שבו רציתי ללמוד, בזמן שמסביבי חברים כבר סימו תואר באוניברסיטה, התחילו לעבוד ולהיות עצמאיים כלכלית. בארץ אנשים לא מכירים את המקצוע שלי, ובטח לא מעלים על דעתם כמה צריך ללמוד כדי לעסוק בו. אז אני יודעת מה זה להשאל "מה את עושה" ולפצוח בסדרת הסברים מתישה מול מבטים משתוממים. אבל למי אכפת? בעיה שלהם...

נגה,
רציתי רק לספר לך שהיו שנים ארוכות בחיי שהרגשתי שהשאלה : "מה את עושה בחיים?" היא ממש שאלה חצופה ולא מנומסת.
מובן שזה נבע מחוסר היכולת שלי לענות תשובה שאני מסוגלת לעמוד מאחוריה.
חבל לי שרק עכשיו, בגילי המתקדם, אני מתחילה לבדוק מה אני רוצה לעשות, במקום לחפש תשובות שימצאו חן בעיני אנשים אחרים. חבל שלא התחלתי כשהייתי בגילך, אבל הייתי עסוקה בלסבול מחוסר ההתאמה שלי למיינסטרים (אף אחד לא רמז לי אפילו שיש בזה גם יתרונות).
אז בהצלחה (לי ולך)

וואוו! כמה תגובות! איזה כייף!
בפעם הראשונה, אני מרגישה נוח לכתוב, סתם מחשבות, ותהיות שעוברות לי בראש... בדרך כלל, האנשים פה כותבים דברים כאלה חכמים, שלפני כל פעם שאני כותבת, או מתחילה נושא חדש, לוקח לי "שעות" לכתוב. אתמול, מקריאת הדף עלתה בי המחשבה, שאולי, אם למיכל היה את אותו "דבר" אז אולי גם לילדים אחרים? והעזתי לכתוב. איזה כיף שיש כל כך הרבה תגובות!

גילה, חידוד השאלה... אולי זה משהו כמו: האם גם לכם, שאתם הולכים בדרך הכי מקובלת ורגילה, מרגישים צורך להסביר את עצמכם ואת זמנכם, לעצמכם, ולעולם?
את מוזמנת להזמין הנה חברים שלך לענות לי. נראה לי שעניתן לי כבר.

סמדר, את קולעת וברורה. גם לי כיף לקרוא את כולם! אני בת 14 (איזה חומר מפליל יש פה שגרם לך להסיק את המסקנה הזאת?)

מיכל, זה לא יגמר, מאוד משמח אותי לקרוא, שהתשובה שלי משמחת ומרגשת עבורך!
גם את קולעת, מאוד מעניין אותי לקרוא מה שאת כותבת.

גילה, אם את לא תייפּי אף אחד לא ייפּה (-: (איך מנקדים פה?)

יונת תודה על הקישורים, נכנסתי לבמה חדשה וראיתי קטגוריה צילום. כבר לא עניין אותי שום דבר אחר...

אני כבר שעתיים וחצי, (לא ברציפות) מנסה לנסח את ההודעה הזאת. קוראת עוד פעם, חושבת. כותבת, מוחקת. הולכת לאכול משהו, חוזרת, קוראת עוד פעם..... ובינתיים כבר כתבו עוד אנשים! אני מלאת התפעלות, מהפעילות שבדף הזה.

איזה חומר מפליל יש פה שגרם לך להסיק את המסקנה הזאת?
דף הבית שלך, כמובן. כתוב שם שאת בת 12, ויש תאריך...

. הסבירו שככה זה כאן. מציצים.
איך מנקדים פה?
CAPS LOCK + SHIFT על שורת המספרים שמעל לאותיות במקלדת (גם אני למדתי את זה כאן, באתר!), לא רק פה אלא גם בסתם קובץ וורד. ראי גם איך מוסיפים ניקוד.

אגב, גם אני נהניתי בתיכון, וגם התיכון שלי לא היה מיין סטרימי במובהק, אף על פי שרשמית כן. לא רק מפני שהיה תיכון אמנותי, אלא בגלל הגישה החינוכית הכוללת שלו. אני חושבת שרק בתיכון הבנתי שאדם איננו שווה לממוצע ציוניו -- אני מתכוונת, כמובן, להבנה ברמת החוויה ולא רק ברמה הרציונלית, זה היה לי גם קודם. אבל כאן התיכון היה צריך לתקן לי באג שאצלך, נגה, יש להניח שלא נוצר מלכתחילה.
ותיכונים יותר קונבנציונליים ממש לא מתקנים את הבאג הזה. הרבה פעמים להיפך: מעצימים אותו ומרחיבים אותו עד קצה גבול היכולת. וגם זה קשה, למדוד את עצמך כל הזמן ביחס לסרגל ציונים חיצוני. ואם זה לא מצליח זה גם מתסכל.
מצד שני, ליצור "סרגל פנימי" זה לא פחות קשה, ובטוח שלוקח הרבה יותר זמן... אפילו החינוך הכי מיין סטרימי לא מונע את הצורך ביצירת סרגל כזה, אבל הוא בהחלט מצליח לדחות את ההתהוות שלו בכמה שנים.

גם אני מלאת התפעלות מהפעילות בדף הזה, ומהניצוח הקליל ומלא החן שלך על כל העניין

וואוו! כמה תגובות! איזה כייף!
בטח, הזמנת אותנו לספר על עצמינו, אז התחלנו לדבר... (-:

טוב, באתי כ"חברים של גילה". נגה, למה הכוונה בלהסביר את עצמנו, את זמננו?

הדימוי שלי בנושא הזה, הוא שאני עסוקה בלחיות את חיי היומיום שלי כמו שצייר עסוק בלצייר את ציוריו. אני מדמיינת לי איזו שכנה נכנסת אל הצייר הביתה ושואלת "מה אתה עושה?". אם הוא אמן גדול וגם יש לו סבלנות, הוא אולי יחייך אליה בסלחנות, יענה נניח "מצייר חמניות", וימשיך בענייניו. אם הוא ממש רב-סבלנות הוא יזמין אותה להשאר ולראות איך הוא מצייר. אם הוא קצת פחות סבלן, או סתם אוהב לעבוד בלי הפרעות, הוא ישלח אותה לכל הרוחות...

כך אני משתדלת להתייחס גם אל אחרים, כאל ציירים-עמיתים. אני יכולה לקבל מהם השראה, אני יכולה להיות עסוקה בנסיונות לשלב מוטיבים שלהם או סגנונות שלהם בציורים שלי, או להגיב ליצירות שלהם ביצירות שלי. אני יכולה לקבל מהם טיפים אולי. אבל אני משתדלת לא להפריע להם לעבוד, לא להפריע להם להתרכז בהקשבה העצמית שנחוצה כדי ליצור, לא להפריע להם לחוות את החווייה שלהם. לכבד אותם, את עשייתם ואת ניהול הזמן שלהם, את הבחירות שלהם.

ואיך נראה סדר יום של צייר? אני מניחה שיש כאלו שקמים כל יום בחמש בבוקר, עובדים חמש שעות או עשר שעות, ומנהלים אורח חיים מסודר סביב השעון והעבודה הקבועה. אני מניחה שיש אחרים שלפעמים קמים מוקדם ולפעמים מאוחר, ומציירים כש"בא" להם, לפעמים בזריחה, לפעמים בחצות, לפעמים חודשים לא מציירים ואז פתאום מצטיירת להם תמונה חדשה ומיוחדת... שיש כאלו שבאמצע טיול עוצרים, שולפים ניירות ועטים/ עפרונות, ומציירים את מה שהם רואים, או את מה שנבט בראשם... כאלו שמציירים על מפיות במסעדה ועל כל פיסת נייר שנמצאת בסביבה. ואז, אם השכנה ההיא שואלת את זה שעוצר באמצע הרחוב כדי לתפוס איזו תנועה או מחשבה מה הוא עושה, טוב, נו, היא קצת מפספסת משהו, לא?

עד כאן הדימוי שלי, ועכשיו שני הסברים: השכנה הזו היא לא באמת מישהי שאני נוטרת לה, היא חלק פנימי בי שאני לומדת לווסת.
ואם למישהו הצייר נשמע אינדיבידואליסט מדי, אפשר להלביש על הדימוי עשיית שמיכות טלאים במקום ציור: זו נראית לי תורה שלמה, יצירה, שאפשר ללמוד וללמד. ובעשייתה אפשר לעזור ולהעזר, אפשר אפילו (בחזיון לפחות

) לשבת כולם יחד ולעבוד על שמיכה גדולה.

אי אפשר לעשות הפרדה טוטאלית בין בעיות של ילדי חינוך ביתי ושל ילדי בית ספר.
אורית,
אני לא עושה הפרדה טוטאלית. אני מספרת על קושי שלי, שאולי נובע מ"חוסר הגדרה עצמית" ואני אומרת, שנראה לי שאצל ילדים שמישהו מגדיר אותם עבורם אולי אין דבר כזה. יש הבדל בין ילדים שגדלים בבית, וילדים שגדלים בבית ספר. עניין אותי לדעת אם זה רק בראש שלי, שלהם אין בעיות כאלו.
באותה מידה, תמיד נראה שהנתיב לידך מתקדם מהר יותר. נוכחתי לדעת שגם עבור ילדים בעלי הגדרה עצמית, יכול לעלות קושי, של הגדרה עצמית פנימית. (את יכולה לשנות את המונחים, אני לא בטוחה שניסחתי אותם בצורה טובה)

עוברת אורח, מוטב מאוחר מלעולם לא אכן שיהיה בהצלחה, לי ולך!

עידן, ניסיתי להתעלם באלגנטיות מהשאלה שלך אבל לא הלך לי. אני לא כל כך יודעת איך לענות.... אנסה.
אולי הכוונה היא:
כששואלים אותך מה אתה עושה כל היום, מין הסתם יש לך תשובה יותר ברורה, מאשר לי.
אני לומד, יוצא עם חברים, .... ועוד שאר העיסוקים שלך. אבל בעצם, ברגע שאתה אומר "אני לומד" כבר לא באמת איכפת למי ששואל איזה עוד דברים אתה עושה. כי לימוד זה חשוב, שווה להשקיע בזה, זה כמו מעין "כיסוי". אתה יכול להגיד אני לומד לבחינה בהיסטוריה, ויעזבו אותך, או שיתמאלו בהערכה אליך.
תמיד היתה לי הרגשה שאני צריכה לתת תשובה טובה שמעוררת כבוד, או הערכה (כמו למידה לבחינה), או לחילופין תשובה שתגרום לבן אדם העומד מולי לעזוב אותי.
תמיד היתה לי הרגשה, שאני צריכה כבר להיות רצינית במשהו שיהיה לי מעניין להרבה זמן, שאני לא עקבית, שאין לי תשובות לאנשים אפילו בהכרויות הכי שיטחיות. שיש לי הרבה זמן אבל אני לא עושה איתו שום דבר "שווה" שכאמצא סוף סוף את "זה"אולי לא יהיה לי זמן? כל דבר שמצאתי ואהבתי, ישר הפלתי עליו את התיק הזה של אולי זה "זה"? ובסופו של דבר זה גרם לי ליאוש כי גם כשאהבתי משהו חשבתי על האפשרות שאולי, אני יהיה בזה רצינית, אולי אני אעסוק בזה עכשיו עשרים שנה?, והיתה לי גם הרגשה, שאם אני חושבת על זה, אני מונעת מזה לקרות. (כלומר, כשאני הולכת בתל אביב, הרבה פעמים אני חושבת, על מי שאני יכולה לפגוש במקרה, ואף פעם לא פגשתי מישהו במקרה כשחשבתי על זה. לעומת זאת, פגשתי הרבה אנשים במקרה מבלי לחשוב עליהם או על עצם האפשרות, שאני אפגוש מישהו במקרה. ההסבר שתמיד נתתי לעצמי לגבי זה, שאם זה קורה בראש שלי, אז זה לא יכול לקרות באמת.)

או אולי הכוונה היא:
כשמישהו שואל אותך, מה אתה עושה כל היום, האם כשאתה עונה לו תשובה שמספקת אותו ומעוררת בו הערכה, האם זה מספק אותך, ומעורר בעצמך הערכה?

חשבתי שבטח קראת את כל הדף, אבל למקרה שלא, אני לא למדתי אף פעם בבית ספר. (חשבתי שחשוב לספק מידע זה עקב המשפט: כששואלים אותך, מה אתה עושה כל היום, מין הסתם יש לך תשובה יותר ברורה, מאשר לי. )

מקווה שכל זה ברור יותר...

מיכל התאור שלך מאוד יפה, אני צריכה לחשוב קצת בשביל להעביר לכתב את מחשבותי עליו.

כל דבר שמצאתי ואהבתי, ישר הפלתי עליו את התיק הזה של אולי זה "זה"?
נגה, סתם עצה שמישהו פעם נתן לי:
תתיחסי לכל הדברים שאת אוהבת כמו לצמחים שזה עתה נבטו - תטפלי בהם יפה ותשמחי עליהם, אבל אל תצפי שכולם (או אולי אפילו אף אחד מהם) יגדלו להיות עצים. תני להם כבוד סתם בתור נבטים, ואולי הם יגדלו ואולי לא.

הי נגה.

אני חייבת לציין קודם כל שפשוט מדהים איך את מתנסחת. קשה לי להאמין שאת בת 14. בהתחלת הדף הייתי בטוחה שאת קצת יותר גדולה, גם בגלל הניסוח וגם בגלל התוכן (הייתי חייבת לפרגן לך קצת, וזה דבר שאני לא עושה הרבה...)

לי אישית קשה מאד עם הגדרות נחרצות של "הם" ו "אנחנו". המונח "ילדי בית ספר" מכסה קשת כל כך רחבה של ילדים, שגדלים בתנאים שונים, עם הורים שונים, לומדים בבתי ספר שונים, ויש להם אופי שונה- קשה לי להאמין שאפשר להחיל על קבוצה כל כך עצומה הנחות שיהיו נכונות לגבי כולם.

מה שכן, דבר אחד משותף לכל ילדי בית הספר, בהנחה שהם לא נושרים מתישהו מהמסגרת- מגיל 6 ועד גיל 18, או עד אחרי השירות הצבאי, יש להם, בניגוד אליך, תשובה מוכנה לשאלה "מה את/ה עושה בחיים." עצם ההמצאות במסגרת חוסך מהם את ההתלבטות היומיומית של "מה אני עושה היום". האם זה חוסך לכולם גם את ההתלבטות הקיומית של "מה אני עושה/אעשה בחיים"? אני לא חושבת. יכול להיות שבית הספר מאפשר להדחיק את השאלה הזאת ולא לחשוב עליה, לא לדאוג בגינה, עד שמגיע הרגע שעוזבים את המסגרת וחייבים להחליט מה הלאה. אבל אני לא חושבת שבית הספר דווקא מקל על ההחלטה של מה לעשות בחיים. בטח לא רוב בתי הספר במתכונתם הנוכחית.

אמרת שהנתיב של האחר תמיד נראה מהיר יותר. נכון. לי נראה שדוקא לך יש יתרון על פני ילדי בית ספר כי את כבר עכשיו חושבת קדימה ומנסה למצוא דברים שמענינים אותך, או במלים שלך (אם הבנתי אותך נכון) את ההגדרה הקיומית שלך. סביר שבעוד כמה שנים, בגיל שבו רוב האנשים צריכים לקבל את ההחלטה של מה ללמוד, או במה לעבוד, פתאום תגלי שיש לך מושג הרבה יותר ברור מה את רוצה לעשות.

הזכרת כמה פעמים את התחושה שלך שהתשובה שלך לשאלות של אנשים על מה את עושה צריכה לעורר הערכה. אני בטוחה שיש אנשים שאם תגידי להם שאת לומדת בתיכון יוקרתי ובדיוק מתכוננת למבחן גדול במתמטיקה, הם יעריכו אותך מאד. אני בטוחה שיש גם אנשים שאם תגידי להם שאת מתעסקת בתרגום של שקספיר ולומדת על מבנים גיאודזיים (שאגב, אין לי שמץ של מושג מהם

), הם גם כן יעריכו אותך מאד. ואני מאד בטוחה שיש אנשים שמעריכים אותך (אני לפחות) בזכות האמירה שאם נהנים ממה שעושים עכשיו, פחות חשוב מה עושים אחר כך. אני חושבת שזה מאד מספק לקבל הערכה מהסביבה, וזה בהחלט מחליש לשמוע תגובות שליליות ומזלזלות, אבל לדעתי, בסופו של דבר, כל דבר שתעשי יזכה אותך בתגובות משני הסוגים מאנשים שונים. השאלה שאני הייתי שואלת את עצמי היא, אילו מבין האנשים סביבי הייתי רוצה שיעריכו אותי? אילו אנשים אני מעריכה בעצמי? ולמה?

עוברת אורח,
עצה טובה, תודה.

אורית
ואו, תודה רבה!

אני חושבת, שאני מחפשת הערכה אצל אחרים כי זו חסרה לי מעצמי. באמת, האנשים שאיתם אני מסתובבת, מעריכים אותי. סתם, בלי קשר למה שאני עושה. בין אם זה תרגום של שירה של שייקספיר או אפיית עוגה, או צילום תמונה, או רביצה ממושכת. לי היה ברור והתברר לי עוד יותר עקב דף זה, שהערכה שאני רוצה לעורר אצל אחרים, נובעת מהערכה שאני רוצה לעורר בעצמי. ברור לי שאני לא רוצה ללכת לבית ספר ושתיהיה לי תשובה שמעוררת הערכה אצל "סוג" האנשים המעריכים בית ספר, כי גם עכשיו אני מעוררת הערכה אצל "סוג" אחר של אנשים אבל איכשיהו אצלי היא נרדמת.

נגה, מה שתארת עם רחובות תל אביב ועם חיפוש ה"זה", מתחבר לי להבדל בין דרישה ותביעה והפצרה לבין קבלה והודיה וסבלנות. כבר אמרתי לך שאת מורה מצוינת בשבילי בדף הזה?

שהערכה שאני רוצה לעורר אצל אחרים, נובעת מהערכה שאני רוצה לעורר בעצמי
נגה, חשבתי מה לכתוב לך כבר כמה ימים. היום כבר ניסחתי בראש את כיוון הדברים והנה כתבת את זה בעצמך.
אני כילדת תיכון לשעבר עדיין התלבטתי הרבה מה אני רוצה לעשות?, מה אני רוצה להיות? איזה בן אדם אני? מה נכון לי ומה לא?
נכון שכלפי חוץ זה כאילו היה יותר קל - היה לי עיסוק שתפס את רוב היום נתן לי לגיטימציה, כביכול, מול החברה.
למעשה התלבטתי באותם דברים. אם כי היה לי פחות פנאי ולכן התעסקתי בזה פחות ואולי פחות לעומק.
זה החברה העריכה אותי על זה שאני לומדת כך וכך וציוני כך וכך (או לא העריכה אותי על חלק מהציונים

) לא שינה את זה שאני ידעתי עמוק בפנים שזה לא העיקר ולא הערכתי את עצמי מספיק.
להעריך את עצמי - זה תהליך שמבחינתי הוא ארוך וגם היום אני מתמודדת איתו

תמיד היתה לי הרגשה, שאני צריכה כבר להיות רצינית במשהו שיהיה לי מעניין להרבה זמן,
אני בגילך היתי צריכה לבחור מגמות בבית הספר. אני לא אלעה אותך בכל התהליך אבל רציתי גם ביולוגיה גם פיסיקה וגם תאטרון וספרות. (הקבצה בלתי פשרית בבית ספרי) הרגשתי שכל משקל עתידי עומד על ההחלטה הזו.
אחרי התלבטויות רבות, בכי וצעקות אל תוך הים (גרתי על הים). עלה בי כעס גדול על זה זהחברה מצפה ממני בגיל כזה להחליט על עתידי ולדעת מה אני רוצה. אני רציתי עוד לטעום מהכל.
הגעתי להחלטה מתוך פשרה ומתוך החלטה שזו סתם בחירה קטנה אחת בחיים ולא לשון המאזניים שתכוון את כל עתידי.

את יכולה לבחור להנות מהזכות והלגיטימציה לא להחליט ולטעום ולהתנסות.

מאוד מעניין לי לקרוא אותך וכייף לי שפתחת את הדף הזה (ואת ליבך).

נגה,
הדף הזה ממלא את ריאותי באויר מתוק.

נגה, נראה לי שיעניין אותך לקרוא את הדף חלום ילדות.

יונת באמת היה לי מעניין לקרוא, תודה,

הי נגה. אני חוזרת לענין הצורך בהערכה.
אני רוצה לספר לך סיפור קטן על חברה שלי. היא מוסיקאית מצליחה שמופיעה כבר יותר מעשר שנים (מאז שהיתה קצת יותר מבוגרת ממך) באולמי קונצרטים מהשורה הראשונה בארץ ובחו"ל ומנגנת עם טובי המבצעים והתזמורות. היא גם מאד מודעת לכשרון ולהצלחה שלה. יצא לי להגיע לקונצרטים שלה כמה פעמים בזמן האחרון. תמיד אחרי הקונצרט אני הולכת אליה מאחורי הקלעים, ותמיד יש שם התגודדות של אנשים שבאים ללחוץ לה את היד ולהחמיא לה בהתלהבות, והיא כולה מתרגשת ונסערת, ואחרי שכולם הולכים היא תמיד שואלת אותי- נהנית? היה מדהים? באמת? את רצינית? פעם אחת שאלתי אותה, איך זה שאחרי כל ההופעות שלך את עדיין כל כך נרגשת וזקוקה לאישור שהיית באמת מדהימה? והיא אמרה שככה זה. לא משנה כמה פעמים היא הופיעה, הצורך באישור החיצוני שהקונצרט היה מוצלח עדיין קיים. אני חושבת שאולי הצורך בהערכה של אנשים אחרים הוא צורך אנושי שאף פעם לא מתמלא. כמו הצורך באהבה.

בדף התחלנו בחינוך ביתי מתפתח דיון מקביל, לקראת הסוף, מייני מעלה את הנושא של "מה אני עושה", ותגובות החֶברה.

בכלל זה דף מעניין, "מי" היא אמא שעברה השנה לחינוך ביתי עם ילדים בני תשע שבע ושלוש, ומספרת על החוויות היומיומיות, השינויים והגילויים בעקבות ההחלטה.

נגה את פשוט מרתקת. אם היו שואלים אותי מה תהיי (את נגה) כשתהיי.... הייתי מציעה לך להמשיך בכתיבה. אבל מה אני מבינה על עתיד אני מנסה לחיות את ההווה בקושי. אותך פגשתי אצלך בבית כשהיינו ב"סיור" במהלך לימודיי במכון לחינוך דמוקרטי. יצאתי כל כך מבולבלת משם. המשכתי עם עירעורים הרבה זמן אחרי כן. עדיין לא ברור לי שנוכל ממש לתת לילדים שלנו (העתיידים לבוא עוד שנה שנתיים) HOME SCHOOLING. נגה רציתי לומר לך ולהורים שלך תודה. אני רוצה לסיים בהבטחה שאמשיך לקרוא את הדף שלך ועם משפט גאוני שנערה חכמה פעם אמרה:
"אם אפשר לעשות מה שרוצים לעשות עכשיו, אז כמעט לא צריך לרצות בשביל אחר כך."

נגה, הדף שלך נהדר ותודה לך עליו.
גם תודה לך עליך, כי נעים לי איתך פה.
הדף מעלה זכרונות, חלקם עצובים, או הרהורים ששווה להרהר אותם סופסוף.
עוד קשה לי להביא למילים את שיש לי לומר בנושאים האלה, כי הדף כל כך מלא ועשיר, שאני מוצפת.
אני מרגישה איתך בת 14, למרות שאני קצת יותר מכפול.

ולמרות ובגלל שאני קצת פחות מכפול (אה, יערת!),
נוכח הדף הזה,
וההיכרות שלי איתך דרך המילים שלך,
פתאום נורא מצטער לי בִּפנים שלא הכרתי אותך כשהייתי בגילך. (בסדר, היית אז בת שנה בערך, אבל נגיד שהיית בת 14;-) )...
אולי לו הייתה לי חברה כמוך, ששואלת באומץ, ובוחנת, ובודקת, ושוקלת,
הייתי היום שמחה ושלמה יותר עצמי...
אולי היית מלמדת אותי. גם.
אז עכשיו אני פה, לומדת ממך רטרואקטיבית. מלמדת את עצמי אחורנית.
איזה כיף לך.
שיהיה לך בהצלחה בכֹּל. גם בתהיות ובבלבולים (מנסיון - הבלבולים הם המורים הכי טובים. הרבה יותר מהידיעות הברורות. הידיעות הברורות הן האפרוחים של הבלבולים...)
שולחת לך

יפעת.

מילים יפות יפעת.

מיכל, איכשיהו כשערכתי, נעלמה מפני ההתייחסות אל התמונה שלך, אז:
כל פעם שאני רואה אותה, עולה לי חיוך על הפנים

(אגב, היא לא דומה לי...)

איזה כיף, טוב "לשמוע"

(כשאני מסתכלת עליה אני חושבת: "נוהרת").

(ראיתי את ההתייחסות המקורית אבל זו הזדמנות לנסות להגיב כראוי, ולהנות ממנה שוב).

יפעת ויערה, תודה!
מרגש... @}

a]Noga, turn on the sound:

When I was just a little kid
I asked my mother what will I be
Will I be handsome ?
Will I be rich ?
That's what she said to me:

que sera – sera
whatever will be – will be
the future is not ours to see
que sera – sera. . . musica[/po]/quesera/quesera.htm

נגה -
אני מניחה שכן, באופן עקרוני, זה מספק אותי כשמישהו רואה משהו שאני עושה כמשהו "ראוי". לא סיפוק גדול, אבל שלווה כזאת. אם כי אני חייבת לציין שכשאני אומרת שאני צריכה ללמוד - רוב האנשים לא רואים את זה כדבר חשוב ומוערך...

אני מנסה לחשוב לאיזה דף אינדקס להכניס את הדף הזה. ואני לא כל כך יודעת לאן זה מתאים. מה דעתכם?

אני מודה שלדף הזה באמת קשה למצוא אכסניית אינדוקס מתאימה. יש דפים שעוסקים בחיפוש קריירה -- אבל איכשהו נראה לי שזה לא הנושא של הדף הזה.
נגה, האם את המלים "דף אינדקס" חיברת בקו תחתי כדי לסייע ליועצים להגיע מהר לרשימת דפי האינדקס? זה עוזר, אבל הבעיה היא שזה מקטלג גם את הדף הזה כדף אינדקס (והוא לא, בינתיים). אני לא משנה בינתיים את הסימון, אבל אולי אחר כך כדאי לשנות.
>סמדר נ ייעוץ דפי אינדקס בערבון מוגבל<

עוד אופציה: מדור לבטים ורגשות. תחת צמיחה אישית, כמובן.

הפתרון הוא קווים תחתיים משני צידי התיוג, כך שהוא נהיה בפונט מוטה. כמו שאני מיד אערוך את נגה.

תודה גילה!

אני במין תקופה מעצבנת. מצד אחד- קיבלתי מה שאני רוצה- אני בבית. מצד שני, אני מרגישה שכל היום מתבזבז. שאין לי כוח לכלום, שכלום לא זז, שתמיד יש לי עוד כמה משימות שאולי אחרי שאני יעשה אותן, אז אני אוכל לנוח. אבל את אף אחת מהמשימות אני לא רוצה לעשות. אני מורחת את היום מול המחשב, והטלוויזיה. וחושבת על השבוע האחרון. שבוע הבא זה השבוע האחרון שלי בעבודה. התפטרתי. . מצד אחד, התפטרתי בגלל שהרגשתי שאין לי זמן בבית, זמן חופשי. ומצד שני בא לי לנסוע מפה. אחרי שלא הייתי פה באופן רציף הרבה זמן, פתאום בא לי לא להיות פה עכשיו. זה מבהיל אותי. אני לא רוצה לעזוב את הבית. הייתי שם. הלכתי משם. לא היה לי טוב שם.

< נגה קצת התבאסה הערב>

נגה, למה לא לתייג את הדף כדף בלוג?

מתוך "לחיות מתוך שמחה", סאנאיה רומן מתקשרת את אורין:

"אתה יכול לומר, אני אוהב לקרוא ולהתבונן; ודאי שזה לא יכול להיות הנתיב שלי כי הוא לא מביא לי הכנסה. אבל, אם היית מרשה לעצמך לשבת, לקרוא ולהתבונן, היה נפתח נתיב לפניך. לעיתים כה קרובות אתה מתנגד למה שאתה הכי רוצה לעשות. בהכרתו של כל אחד עולה לחישה המכוונת אותו לצעד הבא שלו. זה יכול להיות צעד פשוט, כמו לצלצל למישהו או לקרוא ספר מסויים. זה יכול להיות דבר מוחשי ושגרתי שכביכול אין לו כל קשר לחזונך הגבוה".

וגם, לעשות כלום מאמר נפלא של רחלי.

טוב, אתמול הייתי קצת מבואסת. והפרזתי שאמרתי "תקופה" סך הכל היו יומיים כאלה. היום אני מרגישה בסדר. אני החלטתי לא לבוא השבוע לאקדמיה, בשביל להגיע לעבודה רגועה, ו"נקיה" אני לא יודעת איך להסביר את ה"נקיה" אבל... אפילו פיזית, אם אני אבוא אחרי מקלחת, ולא אחרי יומיים חסרי מקלחת, נראה לי שאני אבוא יותר "מוכנה". זה יהיה השבוע האחרון, אני רוצה להישאר אם טעם טוב מהניסיון הזה.
למרות שקצת חבל, אחרי שגיליתי ש- שרון ברקת הוא ההפתעה של יום ראשון בערב...

זהו. אין לי יותר התייחבויות. השבוע האחרון בעבודה נגמר. עכשיו אני בבית. והשאלה מהדהדת "מה את רוצה לעשות עכשיו?" אני רוצה לנוח. לשחק במחשב, לראות טלוויזיה, לכתוב, לצלם, לקרוא, לבשל, לישון, (לישון?) אבל רק אם אני רוצה באותו רגע.

ברכותיי.

אם תצליחי (לעשות את הדברים רק אם את רוצה באותו רגע), לדעתי תזכי בתואר "חכמת זן". בהצלחה!

בהמשך לציוט של מיכל, הנה תשובה של הסופרת אורסולה לה-גווין לשאלה מאיפה באים לה הרעיונות (לסיפורים, לארצות ולשפות שהיא ממציאה): "אני יושבת ומקשיבה -- עד שאני שומעת מה אומרים הדרקונים."

אתמול, חשבתי, שאני כותבת פה יותר בשביל לכתוב, מאשר בשביל להגיד משהו. וזה מצב שאני לא כל כך אוהבת.
כאילו, יותר חבל לי שהדף כבר לא פעיל כמו שהוא היה פעם, יותר מאשר שיש לי איך להפוך את הדף לפעיל. לכן חשבתי למחוק את ההודעות האחרונות שכתבתי. בינתיים זה בגדר מחשבה.

טוב, אם בכל זאת, יש לכם (יונתן, מיכל, יונת,) מה להגיד אז אולי זה לא לגמרי המצב...

נגה,
אני לא חושבת שתלמידים בבית ספר בגילך בכלל נתקלים בשאלה "אז מה אתה עושה?" זה מן תקופה שבה אתה "מכוסה" בגלל שאתה תלמיד.... וכמובן שזה חיצוני
התחבטויות כמו שאת מפליאה כ"כ לתאר, התחילו אצלי אישית בגיל הרבה יותר מאוחר... בגיל 14 היה לי כמו מסך על העתיד והדבר שהכי הפחיד אותי (מכיתה ו') היו בחינות הבגרות..... בסופו של דבר אכן לא עשיתי אותן בי"ב (כי עפתי מבי"ס....) אלא רק 3-4 שנים אח"כ...
אני נדהמת מיכולת ההתבוננות והניתוח שלך... אני מתעסקת עד היום בחומרים האלה בתוכי... אולי אצלך ההתבהרות תגיע מהר יותר כי המודעות הגיעה מוקדם יותר...אשרייך!

ובהמשך לדוגמא של מיכל על המוסיקאית המפורסמת: שמעתי סיפור על הומאופת הודי מאד מפורסם מאד מצליח, מגדולי ההומאופתים בעולם, ממציא שיטות טיפול, עורך ניסויים, מוציא ספרים ומלמד בכל העולם שמעיד על עצמו:"עדיין אני מרגיש קטן..."
מדהים, לא? כמה הdoing או ההערכה החיצונית לא מזיזים בכלל לפנימיות שלנו....
אני מאחלת לך יותר מכל-שתחיי בשלום עם פנימיותך.....
ואת זה אני מאחלת גם לעצמי.....

החיים זה כמו דאיה:
בהתחלה צוברים גובה, מטפסים למעלה, ואחר כך מכוונים לאינשהו וצוללים מטה.
זה נכון שאלו שצוללים בלי מטרה ברורה לא מגיעים רחוק,
אבל אלו שטיפסו בלי מטרה ברורה מגיעים הכי גבוה. ומשם אפשר להגיע לכל מקום.
המשך טיפוס מהנה...

אני לא חושבת שתלמידים בבית ספר בגילך בכלל נתקלים בשאלה "אז מה אתה עושה?"

למעט תלמידים בבתי-הספר הדמוקרטיים.

הי נגה
אני חושב שהמצב שבו את כותבת ללא משהו להגיד - הוא המצב הנכון.
ליתר דיוק - אין לך בעצם אפשרות לכתוב ללא משהו להגיד. בכל מילה שאת כותבת את אומרת את עצמך. לפעמים זה משועמם ולפעמים זה נלהב, אבל את תמיד נוכחת.
נורא מעניין אותי לקרוא אותך, אחד הדברים עליהם אני תוהה לפעמים זה, אם נגדל את הילד שלנו שונה ממה שאנחנו גדלנו - איזה סוג בן אדם הוא יצא.
שונה, לא שונה, מה ההבדלים?
וכמובן השאלה - אם אני הייתי גדל שונה - האם ואיך הייתי שונה היום?
בכל אופן - תחושה ברורה שיש לי מהדף הזה - שאת הרבה יותר בוגרת ועצמאית ממה שהייתי בגילך.
אולי זה המגדר , התקופה השונה או דרך הגידול - אבל זה ניכר.

בועז, אהבתי את הדימוי,אך לא בטוחה שאני מסכימה....

דוד, עוד לא יצא לי לשאול את השאלה הזאת תלמידים בדמוקרטי...

הד, זו לא התקופה... אני מכירה מקרוב בני 16 שלא מתבטאים ככה... יש בנגה עומק ומודעות מדהימים לבת 14
לדעתי זו דרך הגידול, טוב- אני בכלל מעריצה את אורנה וצפריר

.......

מור,
קודם כל תודה!

לסיפור עם המוזיקאית לא הגבתי אבל עדיין יש לי מחשבות בנושא... אני חושבת שאם אותה מוזיקאית היתה לומדת להעריך את עצמה, ולראות גם את הסולו שלה שלא היתה בו אף לא טעות אחת, וגם את הקטע ההוא שהיא זייפה, או ניגנה תו לא נכון, היא היתה יכולה להסתכל על הדברים אחרת. היא היתה יכולה לשים דגש על הטוב, ולא על הרע. אז היא לא היתה זקוקה לאישור חיצוני.... (נראה לי..)

מדהים, לא? כמה הdoing או ההערכה החיצונית לא מזיזים בכלל לפנימיות שלנו....
נראה לי שהערכה חיצונית משפיעה על האגו, ואם האגו מספיק חזק בשביל לחדור לפנימיות היא חודרת לפנימיות.

יש לי סיפור לגבי המשפט הזה.
עומק ומודעות מדהימים לבת 14
לפני חמישה חודשים התחלתי ללמוד ב- אקדמיה דיאלוגית לבני נוער. אחרי שבועיים, קיבלתי הצעה לעבוד אצל משפחה מהקהילה, שאני מכירה בתור "אופר" כמה ימים בשבוע. סיכמנו על יומיים וחצי בשבוע, ושאני מגיעה אחרי האקדמיה ביום שני בצהרים. פחדתי מהמצב שאני אגיע רק בסופי שבוע הביתה (חמישי, שישי, שבת.) ועם זאת הלכתי לקראת העבודה הזו בפתיחות. לאחר כמה חודשים כאלו שעבדתי ולמדתי, הבנתי שאם כל העומק, המודעות, הבגרות, ה"מדהימוֵּת" אני רק בת ארבע עשרה, ואני לא יכולה לתת את רמת המחויבות לתפקיד שהיה מצופה ממני. במקרה הזה, אף ילדה בת ארבע עשרה לא תתאים לתפקיד. דרושה כאן מחויבות למשפחה, ודרושה כאן בגרות: לעשות דברים לא בדרך שלך, לשרת אנשים, להמשיך לתפקד כרגיל גם כשיש מצב קשה. למצוא את האיזון של היחס הראשוני שלי, להתייחס קודם כל אל הילד שאיתו אני נמצאת? קודם כל להתייחס אל עצמי? איפה האיזון בין אלו?, וגם לדאוג שכולם יהיו מרוצים רוב הזמן.

(טוב, לפני שהמחשב נופל מהרוח שיש פה אני שולחת את ההודעה. אני מתחילה לכתוב עוד תגובות גם לכם: בועז והד. ראו הוזהרתם

)

בועז, הדימוי שלך מעלה אצלי את השאלות, מתי מתחילים לצלול? מתי "צריך" להתחיל לצלול, מתי הכי נכון להתחיל לצלול?
כמובן שאפשר למצוא תשובות מקריאת הדף הזה, אבל נראה לי שעדיין לא הפנמתי...

הד מעניין מה שכתבת על כתיבה ללא "מטרה".

אתה בטח יודע כבר את כל זה אבל זה מתבקש, אז אגיד לך שוב:
אני חושבת שלא כדאי לך לחשוב על איך שהילד שלך יצא. בכל מקרה הוא יצא הילד שלך, ונראה לי שבכל מקרה תאהב אותו, בכל מקרה הוא יצא "מוצלח" מאוד. לדעתי יותר כדאי לך לך לחשוב על איזה דרך הכי מתאימה לך לגדל את הבן שלך. איך הכי היית רוצה לגדל אותו, ולא איך הכי היית רוצה שהוא יגדל...

טוב כל זה נראה לי, כאילו אני חושבת שאני יודעת הכל. אז אני לא יודעת הכל. פשוט אוסיף "אני חושבת" לפני כל מה שאני אומרת. זה מקטין את הערך ישר לא? (בהקטנת ערך אני מתכוונת ל- "ככה נראה לי.", ולא "ככה זה.")

נורא כיף לשמוע שמה שאני כותבת מעניין!

לא רק מעניין. איך לנסח? כבר כתבו לאמא שלך כאן באתר שהכתיבה שלה היא כמו מים זורמים; אבא שלך כבר כתב לך שכשהוא קורא אותך זה ממלא את ראותיו באויר מתוק. אז... שילוב של שני הדימויים, זה מה שאני מרגישה כשאני קוראת את מה שאת כותבת. אויר מתוק וזורם...

וגם אני חושבת כמוך בקשר למוסיקאית. אם כי, בקשר לחשש לקבל מחמאות אל האגו: לדעתי אפשר לקבל ולתת מחמאות אל הנשמה - לפעמים מחמאות הן ביטוי של אהבה. ושל התמקדות בטוב, כמו שכתבת.

וגם אני חושבת כמוך בקשר למוסיקאית. אם כי, בקשר לחשש לקבל מחמאות אל האגו: לדעתי אפשר לקבל ולתת מחמאות אל הנשמה - לפעמים מחמאות הן ביטוי של אהבה. ושל התמקדות בטוב, כמו שכתבת.

כן, נכון לא חשבתי על האופציה הזו. כאן, אני מקבלת מחמאות. (ונראה לי) שהן עושות את דרכן לנשמה, ולא לאגו. תמיד זה מרגש ומפתיע מחדש, ותמיד זה מחזק. גם אני עדיין מרגישה קטנה, ואני לא רוצה להרגיש יותר מדי גדולה אף פעם. אני רק בת אדם, לא?

תודה רבה מיכל!!

מתי מתחילים לצלול? מתי "צריך" להתחיל לצלול, מתי הכי נכון להתחיל לצלול?
לדעתי כל הדברים הגדולים בחיים קורים בלי שתכננו אותם מראש. אנחנו רק יכולים לתכנן איזה סוג של הזדמנויות נהיה ערוכים לתפוס.
כך גם הצלילה. היא מתחילה כשאנחנו מוצאים מטרה ראויה. משהו שמושך אותנו למטה בלי שנחשוש מזה שאנחנו מאבדים גובה.
אל תדאגי, את הרבה לפני הגיל שבו זה בדרך כלל בא. לא בגלל הבגרות אלא בגלל שניסיון חיים מביא איתו המון תובנות שאי אפשר לקבל אחרת, לגבי עצמך, לגבי העולם, ומכאן לגבי מקומך בו.
אבל אל תפסיקי להרהר בזה. זו תמצית הגדילה האישית.

סליחה על קטיעת הדיאלוג.
אני כעת בן 19 (האמת 20, אבל אפשר עדיין לכתוב 19 זה רק עוד חודשיים וחצי).
אני לומד בישיבה ונהנה מהלימוד ומהעיסוקים האחרים שאני עושה.
לא, אני לא יודע מה אני הולך לעשות בחיים!
יש לי אמנם תחומי עניין שונים אבל לא שום העדפה מה לעשות. (ויש לי העדפה לא לחשוב על זה הרבה עכשיו.
אז מה אתה הולך לעשות בחיים? שאלה אהובה במיוחד למי שכבר אמור לעשות משהו בחיים (ללמוד מקצוע באונבריסיטה ועוד כל מיני דברים מעצבנים כאלה).
אני שונא את השאלה ואת החקירה שמתלווית אליה:
לא יודע.
אין לך שום מושג?
אולי אני ילמד זה וזה...
וכו' וכו'.
יש למישהו דרכי התמודדות?
ושוב סליחה על ההפרעה

יוני,
תמיד יש תשובות מתחכמות כאלו, כמו "אני חי" (תשובה לשאלה, "מה אתה עושה כל היום") לא נראה לי שזה מה שאתה מחפש. תקן אותי אם אני טועה, אבל נראה לי שאתה מחפש דרכי התמודדות בשביל לענות לעצמך ולא לאנשים אחרים. לא?
מה שעוזר לי זה לנסות לא לחשוב על זה. אולי זה נראה כמו בריחה, אבל חושבת שהכיוון, המטרה, היעוד, ה.. לא יודעת מה, יבואו דוקא כשלא אצפה להם. בעצם לפעמים אני חושבת שזה לא עוזר מה שאני עושה, כי אני באופן מלאכותי מנסה לא לחשוב על זה, ולא תמיד מצליחה. מה שעוד עוזר לי זה פשוט להתעסק בדברים שאני אוהבת. לפעמים כשאני נלחצת אני מרגיעה את עצמי בכל מיני משפטים "יש לי עוד המון זמן!" ועוד משפטים בסגנון. לפעמים אני פשוט כותבת את הכל, כל החששות שלי, כל הרגשות שלי, כל ההרגשות שלי, כל מה שמתרוצץ בראש שלי ולא נותן לו מנוחה. מדבר אליך מה שכתבתי? יש דברים שעוזרים לך?
ותודה על ה"הפרעה"!

בועז, לא יודעת למה, תמיד נראה לי כאילו כולם מסביב התחילו לצלול מזמן, ורק אני "תקועה" באוויר...

כי רבים צוללים לפני הזמן...
רואים אותם אחרכך מנסים לטפס שוב, או מתחרטים כל החיים (בסגנון, "אוך, הייתי יכול היום להיות...").
אני אגלה לך סוד - אף אחד בעתיד לא יסתכל על ה"קריירה" של לפני גיל 20. נצלי את הזמן ללמוד על עצמך, לחשוב, ולחפש לך את הכיוון. תטפסי, תסתכלי על הנוף, יש לך עוד המון זמן.

בועז, נראה לי שאפשר לצלול, לטפס שוב, ושוב לצלול, ושוב לטפס...
לא נראה לי שזה מהלך שחייב להיות כל כך דרסטי, ועם מלוא המחויבות. נראה לי שהניסיון שלי בעבודה, שתיארתי למעלה, זה ניסיון של צלילה טרם זמנה. הלכתי, ניסיתי, חזרתי.

נראה לי שאפשר לצלול, לטפס שוב, ושוב לצלול, ושוב לטפס...
נגה, איזה יופי את כותבת, כמה תבונה יש בך.
ומור, מזדהה עם מה שכתבת.

ואני חושבת שאת כל ההערכה החיצונית והחיזוקים והאישורים החיצוניים אנחנו צריכים כ"כ בשביל האגו ואם משהו מבפנים היה יותר חזק, בוטח, שלם,נינוח היינו פחות תלויים ב"חסדי" המעריכים, המתבוננים,המאשרים למיניהם....ואולי, מי יודע, גם פחות זקוקים למחמיאים...
לי ברור שהסוד הוא עמוד שדרה חזק,סנטר,מרכז או איך שנקרא לזה... וזאת עבודה ל life time בערך....

התהליך שעברת עםהעבודה שלקחת על עצמך רק מחדד כמה את מודעת.... יכולת פשוט להפסיק לעבוד בטענה שזה קשה לך מדיי,עמוס וכו'.... אבל את יודעת בדיוק מה היה שם, מה הקושי, מה הדילמה, מה מפריע לך וכו' ומכאן אפשר לנסות לעבוד על כל נק' בצורה זו או אחרת.....

נראה לי שהניסיון שלי בעבודה, שתיארתי למעלה, זה ניסיון של צלילה טרם זמנה. הלכתי, ניסיתי, חזרתי.
איזה אומץ!!! כל הכבוד!

לפעמים אני פשוט כותבת את הכל, כל החששות שלי, כל הרגשות שלי, כל ההרגשות שלי, כל מה שמתרוצץ בראש שלי ולא נותן לו מנוחה
הייתי עושה את זה המון פעם... ותמיד הייתי מרגישה הקלה אח"כ... כאילו שיחררתי הכל אל הדף והקלתי קצת את ה"משא" מליבי....

נראה לי שאפשר לצלול, לטפס שוב, ושוב לצלול, ושוב לטפס...
נכון. אבל זו לא צלילה כי אם ירידה לצורך עליה. זה לרדת כדי לתפוס את הטרמיקה. זה כמו בדרך לפסגת ההר - יש שלבים שבהם אתה עוצר ונח, ולפעמים אתה יורד קצת כדי לעלות ממקום אחר.
את עדיין מטפסת וזה מצוין. הצלילה היא המקום שבו אתה נותן הכל. אתה פורק כל מה שאספת. אתה מחליט לא לטפס יותר כי הגעת.
נשמע עמום? אם העבודה היתה צלילה היתה בך חרטה בדיעבד על זה שהתחלת בה. אם אין בך חרטה זה כי הלכת בשביל הזה כדי ללמוד משהו, ובכך המשכת בטיפוס.
סליחה אם אני מתפלסף, התחברת למשהו שגם אני מהרהר בו זמן מה, ואצלי זה תמיד באלגוריות.

אני לא כל כך מבינה.. אני לא יכולה לחוזר בי בלי להתחרט? כלומר, לנסות, לראות שטוב, או שלא טוב ולראות מה עושים משם הלאה?
אני לא מרגישה חרטה. אולי פעם היה לי יותר כוח, והשקעתי את כל הכוח שלי בחודשים האחרונים, אבל כשהיה לי הכוח ולא היה לי במה להשקיע אותו לא הייתי יותר מרוצה. אוף אני לא מבינה מה אני מנסה להגיד. אערוך את זה כשאבין.

מה זה אלגוריות?

מור,
כשעזבתי את העבודה, שמחתי שהגעתי להחלטה הזאת, וגם שמחתי שלא עשיתי אותה עד עכשיו. היה לי חשוב לדעת מה מפריע לי. כי די מהר הבנתי שמשהו מפריע לי.. נכון, בעצם. תיארת נכון.. מה שניסיתי להגיד זה שאני מודעת, עמוקה, ועוד כל מיני כאלה, אבל בכל זאת אני רק בת ארבע עשרה, וכשזה מגיע למחויבות, בגרות ועוד מה שכתבתי למעלה, אני שווה לכל ילדה אחרת בת ארבע עשרה.
על כל נקודה כזו, זה מלא עבודה. והאמת- אני לא רוצה. ממש אין לי כוח ל"דברים"האלה. בינתיים אני מעדיפה פשוט לחיות. אני אעבוד על זה. לא עכשיו.
זהו המחשב הלך, (זאת אומרת: אחותי חזרה)

נגה, סליחה אם אני נדחפת וזה לא המקום, אבל מאוד הייתי רוצה ש מיכל מ ואת תוכלו להרחיב על עניין הבא:
בקשר לחשש לקבל מחמאות אל האגו: לדעתי אפשר לקבל ולתת מחמאות אל הנשמה - לפעמים מחמאות הן ביטוי של אהבה.
אני מוצאת שלחלק מחמאות זה בא לי בקלות, בטבעיות, ובאמת באהבה גדולה אבל לעומת זאת לקבל מחמאה קצת קשה לי. מה זה לתת ולקבל מחמאות אל הנשמה???

מאיה, אני לא יודעת כל כך. זה פשוט נשמע לי נכון אז כתבתי שזה נכון. היום דיברתי על זה עם אח שלי. הוא אמר שאפשר להיות ממש ממש מרוצה, ולחשוב כל הזמן על המחאמה שקיבלת, ואפשר לחייך, ולהמשיך הלאה. הוא אמר גם, שמה שבעייתי בעיניו זה שיש אנשים שמחפשים את המחמאות בכל דבר ופועלים בשבילם. מדבר אליך?

מור @}
(רציתי לכתוב לך משהו, ולא ידעתי מה, שמתי את האיקון הזה במקום. אולי תביני ממנו משהו...)

רגע - נגה.... נראה לי שהלחצתי קצת ולא לכך התכוונתי.... בודאי, תהיי בת 14 בכיף, קחי את הזמן יש לך המון ותהני מהנוף, כפי שכתבו לך פה...
ניסיתי לומר רק שיש לך מתנה מופלאה, בדמות מודעות הבנה ויכולת התבוננות....
אם תעשי עם זה משהו ואיך ומתי זה לגמרי בידייך...
"פשוט לחיות" נשמע לי מצוין!!!

אני לא כל כך מבינה.. אני לא יכולה לחוזר בי בלי להתחרט
נהפוך הוא. זה חלק מהטיפוס, לאף אחד אין דרך ישירה לפסגה, ובכל פעם שאת חוזרת בך בלי להתחרט זה בדיוק הלימוד ("לא פה אי אפשר להתקדם אני אלך לשם"). אל תפחדי מהחלטות כאלה.
מתישהו בחיים את תקבלי החלטות שמהן יותר קשה להתחרט (להביא ילד למשל) זו הצלילה שדיברתי עליה, זה המקום שבו אתה חושש לטעות וצריך לקבל החלטה בלב שלם. את עוד רחוקה משם, תרגישי חופשייה לטעום את החיים, לטעות ולתקן, ללמוד ולטפס.

אה, ואלגוריה זה משל, דימוי פשוט למצב מורכב, רמיזה דרך סיפור.

מור זה בסדר. לא נלחצתי, רק אמרתי שגיליתי את כל הנקודות שלי, ובינתיים אני לא עושה איתן כלום. אני לא דואגת. אני יודעת שיהיה לי הרבה זמן בעתיד. אולי זה יהיה יותר לחוץ, וכל זה אבל אני לא חושבת על זה עכשיו. יש לי את המתנה הזאת, לפעמים אני רוצה לזרוק אותה לפח..

בועז, אתמול הסברתי לאחותי שאני לא מבינה רמזים. את הרמזים שלך אני "אנסה" להבין בכל זאת..

נגה, אני בן 30 ואין לי מושג מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול )זאת אומרת- לא החלטתי. יש המון דברים שאני רוצה לעשות )מקצועות שונים. למשל מוכר בחנות בגדים, מוכר בחנות תקליטים, בר מן, עורך עיתון יומי, בעל מסעדה, טבח ועוד ועוד( נדמה לי שהכל אפשרי וכל מה שאני זקוק לו על מנת לקדם את הרעיונות הללו הוא פשוט להחליט טיפה ואז לנסות ולראות. אגב, כיום אני עוסק בעיצוב, מקצוע שמעולם לא למדתי )אין לי בגרות, צבא וכל הדברים הללו באמתחת( ונראה לי שזה הולך לא רע אם לשפוט את השנים האחרונות בחיי( וחוצמזה, כמוך גם אני חושב שהדבר היחידי שאני רוצה זה ילדים )כלומר עוד(. אחשוב על תשובה יותר חכמה ואחזור אליך בעתיד הקרוב אם תרצי. )

רק עכשיו התוודעתי לדף הזה, נגה. קראתי אותו בנשימה אחת מהתחלה ועד הסוף. אני מוכרחה להתוודות ולספר לך שבשלב מסוים נקוו דמעות בעיני. אני מודה לך על שפתחת את הדף הזה ועל שאת משתפת אותנו כל כך יפה בעולמך הפנימי. אני מודה גם לכל האחרים, במיוחד לעוברת אורח ולמי שדיבר על צלילות. יש פה כמה משפטים שאני מתכוונת להדפיס ולתלות על המקרר.

לנגה
סליחה על האיחור.
תקן אותי אם אני טועה, אבל נראה לי שאתה מחפש דרכי התמודדות בשביל לענות לעצמך ולא לאנשים אחרים. לא?
יותר מפריע לי העניין כלפי אנשים אחרים. (אני חושב שזה נובע אכן מבעיה בהתמודדות פנימית, אבל זו ההרגשה החיצונית)

חוץ מזה זה לא כל כך מפריע לי כמו שאת מתארת.

אחשב על מה שכתבת לי. (בינתיים זה לא כל כך פותר)
תודה

נ.ב. מור תראי אם התיקון שלי בסדר

יוני, לא כל כך הבנתי.
נראה לך שאני חושבת שזה מפריע לך יותר ממה שהתכוונת, ובכל זאת זה לא פותר? נראה לי שפשוט לא הבנתי מה לא נפתר?

אורי, אשמח אם תחזור!

שירי, תודה על התודה... איזה משפטים את מתכוונת לתלות על המקרר?