אבא סבבא אמא קרציה

לבלות עם שלושה מתוקים זה לא פעם לנסות לשרוד בתוך קקופוניה רועשת. העסק גם מאוד דינמי, רגעי אושר הופכים באחת לטרגדיות קולניות. הגדול מספר לי בהתלהבות על משחק המחשב שהוא ממציא, הרעיונות זורמים לו בשצף והוא מאוד רוצה לשתף. שני הקטנים משחקים ביחד (אין, זה סוף הדרך של הנחת האימהית שלי) - נגיד האמצעי מלמד את הקטן איך להפיל את הגוגוס. הקטן למרבה השימחה משתף פעולה. ואז... הקטן פתאום חוטף לאמצעי צעצוע, אז האמצעי מחטיף לו בתמורה, ותוך שניה שניהם צועקים ומתכתשים וממררים בבכי. הגדול מייד מתגייס להיות אביר הצדק והולך ללמד לקח את האמצעי. האמצעי מתוך בהלה והשפלה בועט לגדול במקומות הרגישים ביותר: בביצים, בעין. עכשיו שלושתם בוכים.

מקרה מובהק שבו זוויות הראייה מגלות תמונות שונות לחלוטין:
הדרך שבה אני נתפסת בעיני ההורים שלי, לעומת הדרך שבה בני המשפחה של בעלי תופסים אותי.
עבור ההורים שלי אני וונדר-וומן. מצליחה לגדל שלושה ילדים, לתקתק אותם לבד כמעט כל יום מהצהריים. כשאני אצל הורי, והם עדים (פעילים) לכמות העבודה ששלושה מתוקים קטנים מייצרים, הם מתמלאים הערצה כלפי.
לעומת זאת:
בעיני המשפחה של בעלי אני האשכנזיה העצלנית. זאת שהבית שלה סובל מהזנחה כרונית בתחום הסדר והניקיון, שבעלה רוחץ במקומה את הכלים, שהציפורניים של הילדים שלה לא תמיד גזורות.

אצל הורי מאז ומתמיד (דומני) היתה עוזרת בית. כאשר אימי או אבי עושים מטלה כלשהי הם כמעט תמיד מתנשפים, זה כבד עליהם מנטלית. כשאני מציעה לאימי שאעשה משהו היא בדרך כלל אומרת - עזבי, אני רוצה שתנוחי.
ואילו אצל חמי וחמותי יש (מצד הנשים) עמלנות מעוררת הערצה. הבית תמיד מטופח, במטבח מרימים כלאחר יד כמה סירי ענק עם מאכלים שונים. רחיצת כלים אחרי ארוחת חג היא כמו תורנות במטבח צבאי; אישה אחת יכולה לעמוד במשך שעתיים (אשכרה) ולרחוץ (בקפדנות) בלי סוף כלים. אחרי כן היא תעשה ספונג'ה במטבח ובסלון. אישה נוספת באותו זמן תפנה את הכלים, תארוז מה שצריך ותאפסן, תעשה תה לכולם עם כיבוד הולם, תנקה את הניקיונות המקומיים. אין עליהן.

אבא חזר אתמול מאוחר מהעבודה (בעודי כותבת כאן את הפוסט האחרון). (כמובן, הוא לא טרח לומר לי מתי פחות או יותר הוא מתכנן להגיע והאם אוכל ללכת לפילאטיס בתשע). פשט את החולצה המכופתרת, את הנעליים והמכנסיים, ונשכב על הספה בסלון. הוא יותר ויותר ישן על הספה בסלון; צפוף מידי במיטות הילדים ואולי הוא גם מבין שראוי לגמול אותם סוף סוף מהשינה איתו.
בלילות כשהגדולים מרגישים את חסרונו במיטה הם קוראים לו וקמים לחפש אותו. אז בחמש בבוקר הגדול קם ומצא את אבא בסלון. הוא העיר אותו וביקש רשות לשחק במחשב. כמובן שקיבל (כך הרי אבא יוכל לישון בשקט).
וכך הגדול, שנרדם אתמול בעשר בלילה למרות שהיה מאוד עיייף, ושבדרך כלל צריך לגרד אותו בבוקר בקושי רב מהמיטה, הולך לנקר היום בבית הספר כי בין חמש לשבע וחצי בבוקר היה עסוק בלהרוג את הרעים במרץ רב.

שליחה על ידי עופרי* » 31 מאי 2010, 10:11

יאללה שילך כבר. נראה לי שסוף סוף יהיה לכם כיף ביחד.
בתור אחת שגדלה בבית "מזרחי בלבוסטי" אך בעלת נטיות "נוטות זמן איכות עם הילדים אשכנזיות" אני נעה ונדה בין זה לזה, בין מוד למוד. אני שמחה שאני יכולה לשלב בין שתי הגישות אבל מבינה את אלו שלא יכולים לעשות זאת.
הם לא יכולים לפשר בין שתי הגישות. כל גישה מגנה על עצמה כי זה מה שהיא יודעת ויכולה. מה שאחר ושונה הוא גם בלתי אפשרי, מובנה.
בזה שמצאתם אחד את השני ביקשתם ,אולי, לפשר בין שתי הגישות בעצם התכנסותכם תחת קורת גג אחת. אבל לא הצלחתם ועכשיו כל גישה לוקחת לצד הכי קיצוני שלה כדי להצדיק את התנהגותה בעיני עצמה.
אני לא רואה אותך בעתיד נכנסת שוב תחת קורת גג אחת עם משהו שמגיע מגישה כל כך שונה משלך. זה מעייף וממרמר.

כמובן, הוא לא טרח לומר לי מתי פחות או יותר הוא מתכנן להגיע והאם אוכל ללכת לפילאטיס בתשע

כאן, אני מציעה לך להתנהג כאילו הוא לא נמצא. במילים אחרות - בייביסיטר. תוכלי לקבוע מראש עם בייביסיטר לקראת חוגי הערב שלך, ולקבוע אתה מסגרת של שעות, כלומר שגם אם הוא מגיע בשעה מוקדמת יותר ומשחרר אותה - שתיכן יודעות שאת אמורה לשלם לה את כל השעתיים המתוכננות, או כמה שזה לא יהיה. אפשר להגיע להסדר קבוע עם מישהי שבכל שבוע ביום או יומיים קבועים ובשעות קבועות - היא תגיע.

כאילו שהוא כבר לא נמצא.

שליחה על ידי ממ* » 31 מאי 2010, 19:33

אני חושבת שהסידור השוביניסטי שבו:
אישה אחת יכולה לעמוד במשך שעתיים (אשכרה) ולרחוץ (בקפדנות) בלי סוף כלים. אחרי כן היא תעשה ספונג'ה במטבח ובסלון. אישה נוספת באותו זמן תפנה את הכלים, תארוז מה שצריך ותאפסן, תעשה תה לכולם עם כיבוד הולם, תנקה את הניקיונות המקומיים.
בלי שהיא ממש בחרה את זה, בואו נהיה כנות, כנראה בנה לו את התודעה. זה לא מקרי שעכשיו כשהוא מרגיש את עצמו לא מחויב לדבר, הוא נוהג באדנות, יוצא כמה שבא לו בלי לשאול אותך, מזניח את הילדים. הפערים הללו יכולים לנחם אותך שבמידה מסוימת את לא מפסידה הרבה.

בתור אחת שגדלה בבית אשכנזי אבל בין שני העולמות האלה ומכירה את העולם השני מקרוב קרוב מכל הכיוונים האפשריים כמעט אני מכירה היטב גם את המחיר לטווח הארוך. כשאישה חוזרת הביתה אחרי יום עבודה אחרי שהיא לא ראתה את הילדים יום שלם והיא צריכה לבחור הבית או הילדים וברור שהיא בוחרת בבית, יש לזה מחיר, חתיכת מחיר, אני מכירה את המחירים האלה היטב וקרוב מכמה ילדים. אז נכון שלפמים אני בוחרת בבית, אבל זו לא ברירת המחדל שלי.
הקושי להחזיק ילדים בתוך איזו מסגרת של זמן קיים אצל הרבה גברים, גם אצל אלה שכן מנסים להתחשב בנשים שלהם, יהיה לך הרבה יותר קל כשתיפרדו.

אני גם בעד בייביסיטר אם את צריכה לצאת, אם את רק יכולה להרשות לעצמך.

בתחילת הערב הרושם היה שהכל הולך להיות מדוגם. בשמונה בערב שלושתם כבר היו רחוצים (בסידור שהחל אתמול וכנראה ישתכן קבע - שני הגדולים נכנסים לאמבטיה ביחד, אח"כ הגדול יוצא והקטן נכנס במקומו. הם מבסוטים אש. הגדול עוזר לי - גם זה חדש - עם ההלבשה של הקטנים). נכנסנו למיטות בחדר דים (הלא הוא חדר הילדים) (שתי מיטות שאחת נפתחת מתחת לשניה, כלומר בגבהים שונים). הבאתי לקטנים ספרים לעיון עצמאי (זה תפס אותם למשך דקה גג) והגדול ואני מייד התמסרנו לקריאת ג'ימי ונהג הקטר (טוב, מה זה מייד, הולכים לנגב נזלת, מביאים מים, מסדרים את הסדינים שבינתיים התפרעו, ממקמים כריות לכולם, מפרידים בין הקטנים, וכו' וכו'). אני והגדול שקועים בסיפור במיטה התחתונה, הקטנים מקפצצים במיטה העליונה. שני פרקים קראנו, בהמשך לשני פרקים שקראנו אחר הצהריים.
אחר כך הודעתי שחלאס, הולכים לישון. הגדול ביקש שאשאר איתם. הבאתי לי קאקורו (שיגעון חדש שלי, החליף את הסודוקו; הרבה יותר מסעיר). קצת ויכוחים, מי ישן איפה, לבסוף הקטן בא לחיקי, האמצעי לצידי, והגדול במיטה העליונה, מרגיש זנוח. לאט לאט הוא הלך ונצמד אל אחיו האמצעי, למרות מחאותיו של זה, אשר אוהב מרחב.
גמרתי את הקאקורו הגדול. הקטן נרדם, הגדול גם כן, רק האמצעי בערנות (ישן היום בצהריים).
קמתי בזהירות, העברתי את הקטן למיטה הגדולה.
ואז... האמצעי מתחיל פתאום לצעוק על הגדול שיעזוב אותו. הגדול מתעורר. אני מבקשת ממנו שיתחשב באחיו. הם מתכתשים.
הקטן מתעורר בבכי. אני צועקת עליהם. האמצעי מתחיל לבכות שהוא רעב. אני אומרת לו שארוחת הערב הסתיימה ושיאכל בבוקר (לא מתאים לי, בדרך כלל אוכלים אצלי לא מסודר וכל הזמן. עכשיו אני מנסה להבנות ארוחות מוגדרות). הוא ממשיך לבכות. בינתיים הקטן מגיע לסלון, בעודי כותבת את תחילת הפוסט הזה. אני נובחת עליו שיחזור למיטה. בכי. בסוף אני מרשה לו לשכב לצידי בסלון. עכשיו הוא נעמד פה על הספה ומתעניין בפרפרים. הגדול קורא לי אמא, אמא בקול חלוש. האמצעי כנראה נרדם.

נשמע סה"כ כיף
לילה טוב

האוירה בבית גועלית למדי.
בעסה.
ביום ראשון יש לנו פגישת גישור, מקווה שמשהו יזוז.

<מלכה, כבוד עצמי. אהבה, מתוקים שלי.>

<דמעות>

למה ככה יקרה, אני בקושי גולשת פה והיום נכנסתי רק לרגע לראות מה קורה איתך. קצת קראתי ברפרוף את הפוסטים האחרונים כאן.
רציתי לומר לך משהו לגבי זה שבעלך הולך וחוזר בלי לומר לך כלום.
נשים פה אומרות לך, ובצדק רב, שלא להסתמך עליו ולהתנהג כאילו הוא לא שם, ושאם את צריכה ללכת, שתקחי בייביסיטר.
אז קודם כל, זה מאוד נכון ותעשי את זה! תתרגלי שהוא לא שם!
דבר שני, מציעה לך (ואולי את כבר עושה את זה) גם כן ללכת מבלי לומר מתי את באה!
כלומר, אם הוא בבית ומתחשק לך לצאת, אז פשוט תצאי! (בהנחה שהוא לא יעזוב את הבית וישאיר את הילדים לבד, נכון?).
אפשרות נוספת היא לצאת עם הילדים מבלי לתת לו דין וחשבון מתי את חוזרת, לאן את הולכת וכו'.
את יכולה גם ללכת לכמה ימים לנופש או להורים שלך ולא להגיד לו כלום!
הגיע הזמן שתשתחררי ממנו בראש.

אצלי זה די מדהים. כאשר היה ברור שאנחנו נפרדים, התחלתי לאט לאט לפעול בצורה הזאת. זה מאוד עזר לי בבטחון העצמי שלי וגם הבהיר לו שאני לא שם בשבילו ושהוא לא יכול לבנות עלי כלום.

אם הוא לא נותן לך דין וחשבון, גם את לא חייבת.
ובכלל, לעניות דעתי כל יום שהוא עדיין מתגורר בביתך הוא יום רע. עלייך להפסיק את זה.
ארזי לו כמה חפצים, שימי לו אותם בחוץ ותבהירי לו שהוא לא נכנס הביתה אלייך יותר.
שבת שלום.

חותמת בשתי ידיים על כל מה שמתחילה להיבנות כותבת.

מתחילה יקרה, כתבי גם את מה שלומך!!! מתגעגעות לדפים שלך

ארזי לו כמה חפצים, שימי לו אותם בחוץ ותבהירי לו שהוא לא נכנס הביתה אלייך יותר.

לא מדובר בשני רווקים אלא בהורים לשלושה ילדים, התנהגות שכזו לא בריאה לילדים וכרגע הם הכי חשובים, למבוגרים יש כלי התמודדות שלהם אין לכן מציעה לנהל את הפרוק באופן שיצמצם עד כמה שניתן את הנזק לילדים.

מלכה, כבוד עצמי. אהבה, מתוקים שלי

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט! (שיר עידוד טיפשי, לחן: עממי.)

ולא, אל תזרקי אותו מהבית ואל תשאירי את הילדים שלך בלי שהם ידעו איפה את ומתי את חוזרת. אבל ברור שלא, לא? רק עוד קצת, עוד מעט, הוא ילך ויהיה לך את המרחב לבנות את עצמכם מחדש. תהיה לך העוצמה, יהיה בך את הכוח. ממש עוד מעט.

היום יצאתי לטיול עם משפחה מורחבת, דודים שלי על ילדיהם וילדי ילדיהם, משפחה חד פעמית, מופלאה, משפחת על.
לקחתי איתי את האמצעי. העדפתי לא לקחת את הקטן כי זה היה כבד עלי, להיות עם המנשא כל הזמן. הגדול התלבט אם לבוא, מצד אחד טיול זה כייף גדול, מצד שני כשאמא לא בבית זו הזדמנות פז להידבק למחשב. ואכן זה מה שהוא עשה.
היה טיול מגניב. מסיבת יומולדת לילדה מתוקה בת 6. ארוחת בוקר. ארוחת צהריים. יער ידידותי, מערות ואפילו מעיינות. למעיין אחד נכנסנו. נכנסתי עם הילד, הוא נצמד אלי בחיבוק חזק מההתחלה ועד הסוף. בובון. היה אחלא כייף.

הייתי רוצה לחזור לשם. לקחת גם את הגדול, הוא מת על מים. אבל לבד זה גדול עלי (אפילו אם אני בלי הקטן). יש קטעים שצריך לעזור לילד גם מקדימה וגם מאחורה, להעביר אותו במדרונות מסולעים, קצת מיטיבי לכת כזה.
אני יכולה להציע לאחת מהמשפחות החברות שלנו ללכת ביחד. אבל מבעס אותי המקום הזה שבו אני תמיד אזדקק לעזרה, ליד גברית שתקלוט את הילד שלי בקטעים הקשים, ואז תחזור (היד הגברית) לילדים הפרטיים שלה (שלו, נו).
מין מצב דפוק כזה, זה משהו. יש לילדים אבא, למה קיבינימט לא הוא זה שעוזר להם בטיול?

אבל יאללה, עדיף לשמוח על מה שיש (טיול כייפי שהיה היום, זמן צמוד שלי ושל האמצעי) מאשר לשקוע למרירות ושאלות למה. לעזאזל למה. זה המצב וצריך להתרגל לזה.

אגב, גם ככה הטיולים אצלנו בדרך כלל נעשו ללא אבא. הוא הרי לא נוסע בשבת, ומתעצל לטייל בימים אחרים. אפילו לטיולי הליכה בשבת - לוואדי היפה שלידנו או לחילופין לגן משחקים - הוא הסכים לצאת רק פעמים ספורות במהלך השנים.

מחר בבוקר הגישור. פגישה ראשונה של שנינו ביחד (לפני כן היתה פגישה איתו בלבד ואיתי בלבד).
אני רוצה להקדים ולומר בפגישה 3 נקודות:

בתקופה שעוד נותרה לו בבית, שיואיל להיות פחות מנוכר.
יש לדבר עם הילדים בהקדם. הרצון שלו לדחות זאת עד לאחר השגת ההסכם פוגע בילדים עוד יותר.
אני מבקשת לסגור את תאריך העזיבה. דובר על יולי - אז שיהיה הראשון ליולי.

את מלכה. לא פחות, מלכה.

היה מתסכל בגישור היום.
שתי העובדות הסוציאליות שמולנו לא רצו עדיין להתחיל לעסוק בהסכם הפרידה, אלא בסיבות לפרידה, ובאופציה של שיקום הזוגיות.
זה ראוי להערכה מצידן.
ברם, הוא אמר במפורש, גם להן, שהחלטתו לעזוב היא סופית. הן מצידן, לא ניסו להמחיש לו את המחיר.
אני בחודשים האחרונים פיתחתי כמה וכמה פעמים תקוות כי אפשר לשקם את העסק, ובכל פעם התרסקתי על הפרצוף מחדש.
ככה שהתבאסתי שאנחנו ממסמסים את הפגישה.
והרי המצב בבית מחורבן, וחשוב להידבר במישור הפרקטי.
לא היה מקום בהתחלה שאציג את שלוש הנקודות שתיכננתי, בגלל האופי הזה של הפגישה.
אז בסוף ביקשתי לומר אותן. התחלתי, ואז חטפתי על הראש: למה אני סוגרת אופציות (דווקא עידנתי: "לסכם דפוסי התנהגות ותקשורת בבית בתקופה עד שאתה עוזב, במידה וואתה באמת עוזב").
חוצמזה הוא כמובן עיצבן אותי עם הפאסון שלו, הכריזמה, הדיבור הגבוה, החלקלקות, שביעות הרצון העצמית.
ואילו אני: דומעת ללא הרף, כבדת דיבור, משדרת לחץ ונוחה לכעוס.

יצאתי לאסוף את הילדים במצב צבירה קווץ'.
פיללתי לנס, למשהו שיוציא אותי מהדיכאון, שייתן לי אנרגיה, כוח וסבלנות עבורם.
לא היה לי חשק ללכת לגן משחקים או לפגוש חברים.
בהתחלה הקווצ'יות שלי באמת הקרינה עליהם.
אבל בהמשך פתאום המצב השתנה פלאים, כאשר מכלום נולד משחק בהשתתפות ארבעתנו: הם התחילו להוציא מיני סירים, מסננות, קומקומים וכאלה מארונות המטבח, ומול עיני המשתאות נרקם משחק שבו מכינים מיני מאכלים ומאכילים אחד את השני. אז זכיתי לשתי חביתות עם בצל (בתפקיד הבצל: גוגוס שחור). (עכשיו כשאני חושבת על זה - אני מבינה שהגדול, הנשמה הטהורה, חיפש איך לרומם את רוחי). שש ביצים!!! יש לציין שהטבח המופלא ובעל השם מגדל את התרנגולות השמחות בעצמו. וגם היה שם ממרח שוקולד (בשני גדלים: בפינג'אן קטן המחיר 5 ש"ח, ובסיר ענקי - 10 ש"ח). הזמנתי סיר ענקי לאירוע שבו היו לי אורחים, והם ליקקו את הסיר עד שלא היה צריך לשטוף אותו. ועקב היותי לקוחה מצטיינת קיבלתי עוד מאכל במחצית מהמחיר. וכהנה וכהנה.
נשמות מתוקות.
אחרי המקלחות קראתי מהספר המצחיק "אלבי" של יאיר לפיד, ספר לבנים שאוהבים אבירים וחרבות (אזהרה: יש שם אלימות), וגם "ג'ימי ונהג הקטר", בנדיבות.
עזבתי את גדולי הער (יחידי) בשמונה וחצי, עם גרון ניחר.
כמובן, הוא לא רצה שאלך.
בתשע הלך לעשות קקי, בתשע וחצי נתן לעייפות להכריע ונרדם.
אחר כך הקטן התעורר. עכשיו הוא לידי בסלון. שוכב, לא פעיל ולא מציק.
לילה טוב מתוקים.

מקסים. כיף לקרוא. טוב לדעת. אתם הולכים לעשות חיים סוף סוף.

אני רוצה להכניס הביתה כלב. לחמם את ליבם של המתוקים.
אבא לא רוצה. בעיקרון אני מחכה שהוא יעזוב קודם.
אבל אם הוא יתמהמה, אכניס כלב ושיקפוץ לי.

היום שאלתי אותו מה קורה עם דירה.
מסתבר שהוא מגשש בלבד, לא מחפש באופן רציני. (חשב על רחוב סמוך).
אמרתי לו שאני רוצה שנקבע את הראשון ביולי כתאריך העזיבה. הוא ענה - אז תדאגי שנסגור עד אז את ההסכם.
מישהו אמר לו שלא כדאי לו לעזוב לפני שההסכם מקבל אישור של בית המשפט.
לא ברור למה.
הצעתי שהוא יעזוב, ועד שיהיה הסכם סגור נערוך הסכם זמני.
זה לא מתאים לו.
אמרתי לו שלטובת כולם כדאי לקצר את התקופה הנוכחית. הוא אמר שזו לא טובתו, כי זה מכניס אותו לעמדת נחיתות (שוב - לא ממש ברור למה).
הודעתי לו שאני רוצה להכניס הביתה כלב, ושנראה לי שאעשה זאת בראשון ליולי. תגובתו היתה מדהימה: אז אני יכול להרוג אותו.

הציע לקיים בינינו ישיבה נוספת של קידום ההסכם, לפני פגישת הגישור הבאה שנקבעה ליום ראשון. הזכרתי לו שבפעם האחרונה שהתדיינו שנינו, שתי הערות מינוריות שלי הקפיצו לו את הפיוז. הוא אמר שעכשיו הוא רגוע.
דיברנו קצר, הנסיבות לא התאימו. הוא אמר שבמחשבה מחודשת, עדיף בעיניו שבימים "שלו", הילדים יגיעו קודם הביתה (קרי - אלי, שאני אאסוף אותם), יאכלו, יתארגנו, יכינו שיעורים (מי שצריך) והוא יאסוף אותם רק בחמש. הם יישארו לישון אצלו.
אמרתי לו שמבחינתי יש אילוצים של עבודה לפעמים, למשל שאני אחזור מהעבודה אחרי שהם מסיימים המסגרות, או שאצטרך לצאת לעבודה מוקדם אחרי הצהריים.

דיבר גם על הכתובה. שאל מה עמדתי; בטיוטת ההסכם הוא ציין כי עלי לוותר על הכתובה, ואני כתבתי כי אין לי עדיין עמדה בנושא. אז היום ניסיתי להבין את עמדתו. אם אדרוש את סכום הכסף שנכתב שם (ואני לא זוכרת מהו), אז הוא יכריז עלי כעל "אישה מורדת", ואז לא יגיע לי כלום. למה הוא רוצה להימנע מכך? כי לא מתאים לו לנהל מלחמה מלוכלכת, הוא אומר. לחילופין, הוא אומר, הוא יוכל במצב זה לבקש "שלום בית" (יעני לא רוצה להתגרש).

אל תוותרי על כלום בהקשר הכספי.
פתחתם כבר תיק? למה לא הלכת לאזרחי?

הודעתי לו שאני רוצה להכניס הביתה כלב, ושנראה לי שאעשה זאת בראשון ליולי.
חכי עם הכלב. אין צורך לחמם את הגיזרה. תישארי רגועה ועניינית.
טוב שעמדת על כך שיהיו לך ימים פנויים אחה"צ, לצורך עבודה או מנוחה. את תזדקקי לזה.

תגובתו היתה מדהימה: אז אני יכול להרוג אותו.
יווו, איזו תגובה, איזה מצב נפיץ
קשה !
תחזיקי מעמד

תגובתו היתה מדהימה: אז אני יכול להרוג אותו.
איזו תגובה מטורפת.
הנחמה היחידה בכל המצב הזה היא שזה עוזר לך להבין שהפרידה בלתי נמנעת ושטוב שלא תחיי איתו.

הוא חייב לצאת מהבית כמה שיותר מהר.
אל תוותרי על אף אגורה. אני מתחרטת על כל אגורה שוויתרתי, כי החיים שלי לפעמים ממש קשים מדי כלכלית.

חשוב שתהיי מודעת לחלוטין לכך שהאיש מפעיל כלפיך אלימות. לפי מה שאת מספרת העו"סיות שאתם נפגשים איתן לא ממש מודעות לכך, כי הוא מהאלימים המתוחכמים. חשוב שילווה אותך איש מקצוע שמבין את זה. אין לי מושג מי, אבל בטח מישהו יכול להפנות אותך (אולי להתייעץ עם בשמת א באתר).
הרבה כוחות ואופטימיות.

שליחה על ידי ממ* » 11 יוני 2010, 10:32

חשוב שתהיי מודעת לחלוטין לכך שהאיש מפעיל כלפיך אלימות. לפי מה שאת מספרת העו"סיות שאתם נפגשים איתן לא ממש מודעות לכך, כי הוא מהאלימים המתוחכמים.

נשמע שהוא מרגיש מותקף. כמו חיה שדוחקים אל פינה בקיר, והיא נוהמת בלי הכרה.

למען שלומך ושלומו ושלום כולם - נסי שלא להתגרות בו כרגע (כלב וכו'). נסי ברוגע. חשוב להחזיר אותו לקו השפיות, לשיקול דעת נבון ובוגר. בעיקר עכשיו, כשאתם מחליטים החלטות גורליות כל כך. חשוב שהוא ירגיש רגשות חיוביים כלפי עצמו, כלפייך וכלפי הילדים.
היו לכם רגעים יפים. חלקתם רגעי אושר גדולים. אהבה, אינטימיות, שותפות גורל.
פני לזכרונות מקום להקל עכשיו.

_היו לכם רגעים יפים. חלקתם רגעי אושר גדולים. אהבה, אינטימיות, שותפות גורל.
פני לזכרונות מקום להקל עכשיו._
וואו! איזו יופי של עצה. דווקא בגלל שעכשיו הכי קשה לזכור את זה. דווקא בגלל הכעס שמשתלט על הכל. צריך משהו שמאזן.
לא בשביל לא להיפרד. אלא כדי למתן את ההרסנות שיש במצבי פרידה כאלה.

לא בשביל לא להיפרד. אלא כדי למתן את ההרסנות שיש במצבי פרידה כאלה.
זה נכון אבל נורא קשה. מאד מאד קשה לעשות את ההפרדה שאתן מציעות כאן.

זה נכון אבל נורא קשה. מאד מאד קשה לעשות את ההפרדה שאתן מציעות כאן.
נכון. מאוד קשה. אני לא עשיתי את זה בזמנו.
עם זאת, לא ממש הייתי מודעת למחיר היקר של ההרסנות, והסביבה שלי רק ליבתה את האש כל הזמן וחיממה אותי להיכנס בו.

_היו לכם רגעים יפים. חלקתם רגעי אושר גדולים. אהבה, אינטימיות, שותפות גורל.
פני לזכרונות מקום להקל עכשיו.
וואו! איזו יופי של עצה. דווקא בגלל שעכשיו הכי קשה לזכור את זה. דווקא בגלל הכעס שמשתלט על הכל. צריך משהו שמאזן.
לא בשביל לא להיפרד. אלא כדי למתן את ההרסנות שיש במצבי פרידה כאלה._

באמת עצה חשובה.
ובאמת זה מאוד מאוד קשה.

רוצה לעדכן כל מיני דברים, מקווה שאזכור ואספיק כמה שיותר.
אתמול היתה לנו פגישת גישור נוספת. צמד העו"סיות קיבל סופית את תמונת המצב, כלומר שהולכים להיפרד, והתחלנו סוף סוף לעבוד על ההסכם.
לא נעשתה עבודה משמעותית, לא נגענו עדיין בסעיפים שנתונים במחלוקת עמוקה.
אני שוב ביקשתי להקדים ולומר משהו. סיפרתי איך המצב בבית קשה, הרבה מתח וניכור. אבא לפרקים חוטף ג'ננה עלי בגלל איזו סיבה - לרוב עלומה - ומציף אותי בגלי שנאה. הילדים שואלים מידי יום מתי אבא חוזר הביתה, וזה בדרך כלל לא ידוע. לפעמים כשהוא נמצא הוא פתאום יוצא בלי לומר מילה. אחרי דקה הם מגלים שהוא הלך ומתחילים לחקור אותי, ולי הרי אין תשובות. בקיצור הם במצב מעורער, יש להם חרדת אין-אבא, הם נתונים בבילבול ובחוסר ביטחון.
אז ביקשתי לקבע כמה הסכמות ביחס לתקופה הזאת, כשהוא עוד בבית. שהוא יאמר כשהוא יוצא, שיהיה ידוע מתי (בערך) הוא מגיע הביתה, שיהיה יחס של כבוד.
הן שאלו מה תגובתו. הוא אמר שהוא לא מסכים. ושזה תרגיל הסחה.
דפוק כזה.
הן לא העמידו אותו במקום. רק נתנו לי טיפ - להגדיר באופן ברור לילדים שיש שני ימים בהם אבא בה מוקדם. (אלה ימים בהם אני עובדת. באחד הוא מגיע בחמש, ובשני הוא מגיע בצהריים, ואחרי הצהריים כשאני חוזרת הביתה הוא חוזר לעבודה). בימים האחרים לתת לילדים להבין שאבא חוזר מאוחר. שיהיה סדר.
ביקשתי גם להציב תאריך מפורש לעזיבה, והצעתי את הראשון ביולי. גם לזאת הוא סירב. הוא לא מוכן לעזוב לפני שההסכם גמור.

התבאסתי מאוד בעוד עניין. ביקשתי מהן לקבוע את הפגישות הקרובות בתדירות יותר גדולה על מנת לזרז את העסק. אחת הסכימה אבל השניה סירבה, בתואנה כי צריך לחשוב על הדברים וכאלה. לא הצלחתי לשכנע אותה שצריך לעשות את כל מה שאפשר בשביל לקצר את תקופת הסבל הזאת.
אני מרגישה שאני והילדים בני ערובה בידיו. מה שמעניין אותו זה להשיג במהרה הסכם אשר יטיב עימו ככל האפשר. המחיר שהילדים משלמים, עושה רושם, לא מעסיק אותו בכלל.

הגננת של האמצעי אמרה לי אתמול שהוא התחיל להרביץ לילדים בגן. ליבי נפל. איך הוא, מופת של מתיקות, מידרדר כך.
גם בבית יש, כבר הרבה זמן, גילויי אלימות של הילדים. של שלושתם. אבל עכשיו זה גולש לזירה החיצונית... יא אלוהים.

בשבוע שעבר הוא שוב קרא לי מטומטמת ליד הילדים.
זה היה ביום שישי בלילה. הוא כהרגלו הדליק לפני כניסת השבת את כל האורות בבית (חוץ מבשני החדרים). הוא גם פתח את כל החלונות כי היה חם.
יתושים נכנסו למכביר.
כיביתי חלק מהאורות. הוא השתולל, איך הוא יקרא עכשיו עיתון. אמרתי לו שהאור המרכזי בסלון אמנם כבוי אבל נשאר אור צדדי בסלון, וגם האור במטבח. זה לא הספיק לו. "איזה מטומטמת. מטומטמת!!"

בפעם האחרונה שהוא קרא לי ככה (לפני כמה חודשים) גמלה בי ההחלטה לא להסכים שזה יקרה עוד פעם. להחזיר לו בצורה כואבת אם הוא יעיז שוב. הזהרתי אותו.
והנה הוא עשה את זה.
ואני עצרתי את עצמי מלהגיב כפי שהחלטתי אז. למרות שהמעשה הזה לא אמור כמובן להיות בנוכחות הילדים, ידעתי שהזעם האדיר שלו ישטוף את כולנו.
שפנה או אמיצה?

וואו, למה ככה, זה לא ייאמן מה שאת עוברת!!
נשבר הלב.
אל תחכי לו עם להגיד לילדים. הקשיבי לעצמך וספרי להם.

אתמול בשבע בערב אני והילדים במיטה. שלושתם היו עייפים מאוד. קראתי מג'ימי ונהג הקטר. האמצעי נלחם בהירדמות כי עיניין אותו המסע שג'ימי והאחרים עוברים על גבי קטר-אניה בנהר של עיר הדרקונים. עיניו נעצמו ונפקחו לסירוגין.
ואז....... קרקוש מפתחות נשמע.
שלושה מתוקים קפצו מיד מהמיטה. אמרתי להם, מנסה לרסן את הכעס: תישארו במיטה, אבא יבוא לכאן.
הקטן כמובן רץ ישר אל זרועות אבא.
האמצעי חכך בדעתו כמה שניות ואז רץ.
הגדול, הנשמה הטהורה, נשאר במיטה.
אבא בא עם שני הקטנים לחדר הילדים וחיבק גם את הגדול. דיווחתי לאבא בקצרה על המצב של כמעט שינה שהיינו בו.
אבא ביקש מהמתוקים שיאפשרו לו ללכת לאכול.
שתי שניות אחרי כן הוא והקטנים כבר היו במטבח, מפשפשים בארון של הממתקים. הבעיה שכל הממתקים שאבא קנה ביום שישי כבר חוסלו (חוץ מסוכריות גומי הזרחניות, שהחבאתי). מצאו ביסקוויטים.
אני והגדול בינתיים סיימנו את הפרק השני. הצעתי לו להביא ספר שלי ולקרוא על ידו כשהוא נרדם. הסכים. הלכתי להביא את הספר, והוא חמק בינתיים מהמיטה והצטרף אל הילולת הביסקוויטים במטבח.
אבא בינתיים הכין לעצמו אוכל. (בערך קילו כבד עוף, עם חומוס אחלא). התיישב איתם, אכלו ביחד.
אחר כך האמצעי ביקש שאבא ישים סרט. השעה היתה כבר שמונה. אבא שם סרט. ישבו וראו ביחד, למעט הפסקות הסיגריה של אבא.
נכנסו למיטה בעשר.

שליחה על ידי אחת* » 14 יוני 2010, 11:28

את אמיצה, את אדירה.
את מתאפקת וזה מה שנכון.
בסוף הוא יעזוב ואת תהיי חופשייה לעצב את החיים בבית כראות עינייך.
ואז גם יתחיל הריפוי. בקרוב. החזיקי מעמד.
@}

מצטרפת לעצת קודמותי. אין מה לחנך אותו יותר. מה שהוא אומר לך יקבר מהר יותר באדמה אם לא תשחקו איתו כדורגל מעל האדמה.
איזה אדם חצוף ומכוער נהיה ממנו. שיתבייש.

מאוד עצוב לי לקרוא את הדברים כאן

כבת להורים גרושים (היום אני כבר גדולה) אני ממליצה לך לספר לילדים שהוא עומד לעזוב
את סובלת יותר מידי כרגע וזה (תוצאת הסבל) יצא מתישהו על מישהו לאו דווקא על האדם הנכון במקום ובזמן הנכונים
מגיע להם לדעת מה קורה.
אל תכניסי אותם למאבק כוחות נוסח "את מי אתם אוהבים יותר" או "תבחרו בי, אני הקרבתי כ כך הרבה למענכם [לעומתו]".
משהו באיפוק הזה בינתיים במצב הלא ברור בבית (אבל שברור שהוא רע) עלול לגרור אותם למקום הנורא הזה של תחרות בין ההורים, בלי כוונה.
החודשים האלה שעוברים הם נצח בחיי ילדים וחבל.

וגם את לעצמך. תדאגי לעצמך. אל תשכחי אותך בתוך המשבצת הזאת של "אמא גרושה" את עוד המון דברים. יש עולם שלם בחוץ- תהני ממנו.

והמלצה אחרונה,מהבנתי המועטה בעולם המשפט בפרידה יש שתי אפשרויות. רבנות (נוטים לטובת הגבר) או בית דין אזרחי (נוטים לטובת האישה) וה"מנצח" הוא מי שפתח תיק ראשון. אז רוצי לבית דין אזרחי לפני שהוא מגיע לרבנות.

מאחלת לך לעבור את התקופה הזו במהרה ולהתחיל תקופה חדשה וטובה בקרוב

את אמיצה, עוצמתית וחכמה!
מסכימה עם עופרי - ככל שפחות תגיבי לפרובוקציות שלו, כך זה יקבל פחות מקום ויתמוסס יותר מהר.
עוד מעט תהיה ההפרדה בין "זמן אימא" ו"זמן אבא" ויהיה לך מרחב שבו תוכלי להרדים אותם בשקט ובזמן המתאים.
עוד מעט

הבוקר אמרתי לו שהגננת דיווחה שהאמצעי מרביץ לילדים בגן. תגובתו היתה: איך היא מטפלת בזה?
עניתי לקונית. הוספתי, שעל התקופה הנוכחית כולנו עוד נשלם מחיר כבד ולטווח ארוך. שכדאי לקצר אותה ככל האפשר. אם ברצונו ללכת - שילך כבר.
הוא ענה: לכי את!!!

הוא ענה: לכי את!!!
אולי באמת?
יכול להיות שזאת הברקה.
אולי במקום לחכות שהוא יילך, ולהתקע, תקחי את הילדים ותלכי את?
זה גם יהיה מהפך במובן זה שיאפשר לך פעילות אקטיבית לשם שינוי. לא להיות רק זו שמגיבה אלא גם זו שפועלת.

רעיון נחמד, אבל אין מצב. זו הפקה בלתי אפשרית.
זה גם יהיה מאוד אכזרי לתלוש את הילדים מביתם, מהסביבה הטבעית שלהם. וזה ייתפס כצעד שאני אחראית לו.

אני לא בעד שתעזבי. לא כדאי
לתלוש את הילדים מביתם, מהסביבה הטבעית שלהם
אבל בהחלט צריך לחשוב על דרך להעזיב אותו כמה שיותר מהר, כי הוא כבר מתחיל לגרום להם לפצעים שיהיה מאוד קשה להחלים מהם.

מי אלה המגשרות הללו? הן פרטיות? מהמדינה?

שליחה על ידי אחת* » 15 יוני 2010, 01:22

צריך להזהר שלא להחשב מורדת או משהו כזה, את חייבת דחוף להתייעץ עם עורך דין.

אפשר לעזור לילדים לעבד את הכעסים והפחדים שלהם וכך לצמצם נזקים.
דברי עם האמצעי על כך שהוא בטח מרגיש את הריב בין אבא ואמא ואלי זה מפחיד אותו, אולי הוא כועס, ואולי בגלל זה הוא מרביץ בגן.
בשיחה עם ילדים בגיל הזה חשוב לא לשאול אותם הרבה שאלות אלא לנסות "לנחש" או לשער מה הם מרגישים/חושבים ולהגיד להם במילים.
וכמובן לתת להם אפשרות להגיב, לאשר או לדחות את ההשערות. לפי יכולתם המילולית-רגשית.
ממליצה לך מאוד להתייעץ עם פסיכולוג/ית ילדים לגבי איך לעזור לילדים לעבור את התקופה הזו.
בעזרת הדרכה מקצועית את יכולה לעזור לילדים וכך להרגיע את עצמך.
אל תצפי ממנו ש"יתחשב", או ישתנה בשביל הילדים. הוא לא.

אל תצפי ממנו ש"יתחשב", או ישתנה בשביל הילדים. הוא לא.
נכון. מצד שני את גם לא חייבת להתחשב בו. תדאגי לעצמך. אם זה לא יצית אש איומה בבית , ספרי לילדים. את לא חייבת לבוא רגע אחר כך ולהגיד "סיפרתי להם", אולי אפילו אל תגידי להם על הפרידה אבל כן תגידי אבא ואמא בריב עכשיו, תני להם ביטחון במה שאת יכולה.

להתייעץ עם עו"ד

להתייעץ עם עו"ד
גם אני חושבת שאת ממש חייבת. או עם טוענת רבנית אם הוא פתח תיק ברבנות. ואם לא, אז אולי כדאי לך ללכת ולפתוח תיק. הוא נשמע ממש לחוץ על הכסף.

הדרישה שלך שתרכשו רכב היא לגיטימית לחלוטין, גם מבחינה חוקית. מה גם שהכסף שישמש לעשות את זה הוא לא "שלו" אלא שלכם (כל הכנסה שהיתה לו במהלך הנישואים, כולל קרנות למיניהן והפנסיה היא רכוש משותף.

הדרישה שיאסוף את הילדים ממסגרות בימים שהם יש לו משמורת גם היא לגיטימית ובעלת תקדימים (בניגוד למה שאמרה מישהי כאן לפני שבועיים). המשמעות של משמורת היא בדיוק זה, אחריות לילדים במהלך היום. למעשה, הדרישה שלו שאת תשארי אחראית להאכלה והכנה לבי"ס וכו' מעידה על חוסר רצינות מצידו. אם הוא לא רוצה את הילדים, כולל האחריות, אז שלא ייקח אותם (את תגלי שיותר נוח לך להסתייע במסגרות ארוכות יותר, שהוא ישלם על מחציתן מאשר לבלות בחוסר ידיעה האם הוא באמת אוסף אותם או משאיר אותף מול שוקת שבורה ברגע האחרון).

הוא לא יכול לאסור עליך לספר לילדים מה קורה. וודאי שלא תחת הלחץ לסיום ההסכם. את בהחלט יכולה (ולדעתי רצוי שתעשי זאת) לספר להם. זה יוציא חלק (אבל רק חלק לצערי) מהמתח בו הפ שרויים וינטרל את אחד הנשקים שהוא מפעיל נגדך.

בהתחשב במצב העניינים הנוכחי, עו"ד טוב יכול לתבוע בשמך "מדור שקט ושלו" - במילים אחרות בית המשפט יורה לו לעזוב את הבית כיוון שהוא מערער את שלוות הנפש שלך ושל הילדים. בלי קשר - תשיגי עו"ד. הוא כבר יספק לך את כל האינפורמציה שאת צריכה.

הוא צודק, מבחינתו, עדיף לו להשאר בבית (ולשמור על כל תביעותיו לרכוש וכד') כל עוד לא הגעתם להסדר. אבל ראי סעיף 4 - את ממש לא חייבת לשתף עם זה פעולה וביהמ"ש יתמוך בך.

זה לא יגמר בטוב. באמת, מכל מה שכתבת מאד חשוב שיהיה לך עו"ד לפני שאת חותמת על משהו.

תהיי אמיצה

שליחה על ידי ליבי* » 16 יוני 2010, 03:05

למה ככה

אני לא גרושה, ועוד לא נשואה (עוד שלושה חודשים, היפ היפ הוריי!)
מרגישה פה נורא קטנה בין "הגדולים"...כאילו נכנסת לתחום לא לי
אין לי שלל עצות חכמות

רק מחשבות ורגשות של ילדה שהוריה התגרשו לפני שלוש שנים

המצב שאת מתארת (קראתי את הדף לפחות שלוש פעמים מתחילתו, לפני שאזרתי את האומץ לכתוב פה) מאוד מזכיר לי את המצב של הורי
לפני שהם התגרשו...ממש עשית לי פלאשבקים מטורפים לתקופה המגעילה והנוראה ההיא
(בשינויים קלים, כמובן. הקטנה ביותר הייתה אז בת שמונה, אחריה בן אחד עשרה ותאומים שש-עשרה, אמא יזמה את הפרידה - כי הם חיו כמו רווק שרק סיים צבא ואם חד הורית ללא העזרה המתלווה לתואר)
השלב הזה, שאת מתארת כרגע, של הרגל אחת בחוץ הזה, היה הכי קשה
אני די בטוחה שהילדים שלך, במיוחד הגדול והאמצעי, יודעים יפה מאוד מה המצב, ואין טעם להתבכבש בשאלה "האם לספר ומתי" - כמה שיותר מוקדם, ככה יותר טוב.
אין יותר נורא מלדעת דברים בלי יכולת לשחרר אותם ולדסקס עליהם עם ההורים או בין האחים...ההחלטה לא לפתוח את הקלפים משאירה כל ילד ותחושותיו לבדו. מאוד בודד ועצוב..פלא שבורחים לאלימות?
בזמנו היה לי ממש קשה לראות את אחותי הקטנה עם הקשיים ואי וודאויות בלי יכולת לעזור לה, כי חששתי שאם אדבר איתה אגרום לדברים להיות ממשיים וההורים יכעסו, מאחר ואנחנו, הילדים, "לא אמורים לדעת".
ולא שאני הייתי במצב יותר טוב...אני רק הייתי יותר גדולה ומסוגלת להכיל (אחי התאום ואחי הקטן יותר, למשל, לא יכלו להכיל או להבין. עד היום הם בשלבי שיקום...בעצם, כולנו בשלבי שיקום. מי יותר ומי פחות. היחיד שלא נפגע מאוד זה אבא שלי. הוא חי עדיין כמו רווק..אבל זה סיפור אחר)

יש נטייה, מובנת לחלוטין, אצל הורים "לרצות לגונן על הילדים" תוך מחשבה שאם הדיבור איתם יידחה, אז על פניו הכל בבית "כרגיל" - אמאבא + ילדים
זה כל כך לא נכון....
אז נכון שהיועצת ההיא מתעקשת שחייבים להציג את זה כהחלטה משותפת, אחרת הילדים עלולים לפתח שנאה כלפי אבא, והמרחק בין ההורים יגבר, והילדים ייקרעו עוד יותר. בכלל, חשוב שנסכם בינינו את כל מה שאפשר ונציג להם חזית משותפת (מין פרדוקס של הגירושים)
אבל מניסיוני האישי בלבד, אם הילדים כבר פונים לאלימות בתור מתן פורקן...עדיף כבר לספר
חוץ מזה, מה יקרה אם תדברי איתם על הגרושים, ותעלי את זה לשיח משפחתי בינך ובין הילדים?
הוא יכחיש?
יכעס?
שיכעס!
זה שלו נוח לחיות בתוך הבועתיות הזו ש-"לפחות הילדים לא יודעים" לא אומר שככה זה וזהו.
איפה המילה שלך ותחושת הבטן שלך?

אגב- מסרים סותרים ותקוות שווא אלו הדברים שאני הכי זוכרת מהתקופה של השניה-לפני-השיחה (בררר)
שנאתי את זה.
הייתה תחושת רווחה כל כך גדולה אחרי שהוא עזב...איזה משהו וודאי - אבא שם ואנחנו עם אמא.
נכון שהוודאות הייתה בבנתיים, אבל הייתה איזושהי וודאות שזה קורה, בלי אולי, עם כל הקושי והכאב.

_ילדים לא רוצים לחיות בשדה קרב. במיוחד אם הקרב הוא בין אמא שלהם לאבא שלהם.
הפרידה לא תמיד תמנע את הקרב.
הוא יכול להמשיך ולהתנהל מרחוק.
הילדים עלולים להפוך לתחמושת_

בסופו של דבר דברים מתאזנים @}

כמו שאמרתי - אין לי עצות
רק בליל רגשות ותחושות

והמון אנרגיות חיוביות

באהבה גדולה

מי תיתן ותעברו (את, הילדים, והוא) את התקופה הזאת עם מינימום מריבות ומינימום שריטות

תודה גדולה, יקרות...

הלילה, כמה אופייני, דיברנו (הוא ואני) שיחה קשה וחשובה בעודו בנסיעה. חזרתי מהעבודה בלילה, והוא מייד יצא כמתוכנן לאיזה אירוע, ודיברנו בטלפון בזמן שהוא נסע.
אין, זה מדהים אותי בכל פעם מחדש לגלות כמה שהוא מנותק ממה שקורה ועד כמה הוא רואה את הדברים אחרת ממני.
הוא פתח בטון חיובי וציין שמבחינתו, השבוע הוא השתדל (והצליח) להיות בסדר. הגיע מוקדם כשהיה יכול, בילה עם הילדים. שיבחתי אותו, למרות שמבחינתי - גם אם יש לו כוונות טובות, ההתנהלות שלו סוליסטית, הוא מחליט עם עצמו ללא שיתוף שלי או של הילדים וללא התחשבות במצב, וגם נטולת אחריות הורית.
ביום ראשון, כפי שסיפרתי, הוא הגיע בשבע והחריב את ההרדמה שהיתה בשלב מתקדם, ופתח בהילולה עד עשר.
ביום שני הוא פתאום הבליח אחה"צ, בעודי מכינה ארוחה, והודיע לילדים שנוסעים לבקר חברים במרחק חצי שעה נסיעה.
ביום שלישי הוא התקשר לפנות ערב על מנת להודיע לגדול (האמצעי כבר ישן) שהוא חוזר מאוד מאוחר.

אני אמרתי לו שאני עדיין מזועזעת מהסירוב התמוה שלו להחליט על קווים להתנהלות שפויה בתקופת הביניים הזאת, ומההכרזה (מול המגשרות) שזהו "תרגיל הסחה מצידי". הוא השיב שאין טעם לבזבז את זמן הגישור על זה, ואנחנו יכולים להגיע להסכמות האלה לבד. אמרתי לו שזה לא עושה רושם, הוא לא שיתף פעולה בזה עד עכשיו, ובכלל יש לו התנהגות קריזיונרית וקשה עד בלתי אפשרי לתקשר איתו רוב הזמן.

שטחתי בפניו את הקושי הגדול שהילדים מתמודדים איתו עכשיו, את החרדה, הבלבול, ערעור היציבות. ביקשתי ממנו שוב שנספר להם כבר, שיהיה אפשר לדבר במפורש על המפלצת הזאת שנוכחת בבית אבל אין מדברים עליה. הוא אמר - ומה אם נדבר איתם, אבל אני אעזוב רק בעוד חצי שנה? או שנתיים?
התפלצתי. התאפקתי לא לצעוק. הודעתי לו שזה לא מקובל. שהוא לא יכול לשחק ככה בי ובילדים. שיצא כבר מהבית. שהוא לא לבד בעסק הזה, ויש לו אחריות. הוא כבר מזמן הודיע שהוא עוזב, סיכמנו שזה יקרה ביולי, אז קדימה. ואם יש לו מחשבות מחודשות - אז שינסח אותן לעצמו ברצינות, ואז יבדוק מה עמדתי.

הוא דיבר עוד על ההסכם. למה אני דורשת ממנו 25,000 ש"ח עבור אוטו, זה לא ישאיר לו כמעט כסף שהוא צריך בשביל לקנות רהיטים וכו' וככה הוא לא יוכל לשלם את המחצית שלו לגנים הפרטיים. עניתי שהוא זה שהחליט על הצעד הזה ועליו לקבל את המשמעויות הכלכליות. וחוץ מזה בדרישת המזונות אני צנועה. משום מה אמרתי בקשר לאוטו - אני לא אמא תרזה.
גם עם הכתובה הוא לחוץ, דורש שאחתום שאני מוותרת על הכתובה. אני שבתי ואמרתי כי עדיין אין לי עמדה בעניין הזה.
ניסיתי להסיט את הדיון שוב מהכסף אל הדברים היותר בוערים. חזרתי ואמרתי לו שהאמצעי מתפרק. שקבעתי שיחה (נוספת) עם פסיכולוג בנושא הזה. הוא לא גילה נכונות לדבר על זה לעומק.

למה ככה יקירתי,
אני קוראת אותך כבר הרבה זמן.
איך תסתדרי כלכלית? אני דואגת לך. את חושבת על זה? לא מדברת על האוטו, אלא על לסגור את החודש, משכנתא, אוכל, גנים....

הלילה, כמה אופייני, דיברנו (הוא ואני) שיחה קשה וחשובה בעודו בנסיעה.

את מצליחה לדבר אתו טוב יותר כשהוא נוהג?
ממליצה לך ממש, אבל ממש, לעיין בדף הזה

לחיות ולא לחיות עם בעל היפראקטיבי

הוא אמר - ומה אם נדבר איתם, אבל אני אעזוב רק בעוד חצי שנה? או שנתיים?
הקשיבי למה ככה יקרה, מה שהוא אומר זה ממש חמור. הוא לא חי במציאות. אני חושבת, כמו אחרות, שאולי כדאי לערב עורכי דין, או לעבור למגשרת פרטית.
מי אלה העובדות הסוציאליות הללו? לדעתי, הן ממש לא עושות את העבודה כמו שצריך.
כשאני הייתי אצל מגשרת, היא אמרה שאפשר לסגור את כל העניין בעשרה ימים, ולאחר מכן שבוע כתיבת הסכם.
לא יעלה על הדעת שהוא יישאר בבית כשהוא רוצה להתגרש!! הוא חי בלה לה לנד. לגמרי מנותק.
הודיעי לו שאת מדברת עם הילדים, היי חזקה וברורה.
הוא, בין אם במתכוון ובין אם לאו, יצא במלחמת התשה.

שליחה על ידי שרון* » 17 יוני 2010, 13:48

יקירה,
האיש פועל מתוך אינטרסים כלכליים, שהרי עכשיו די נוח לו :כן משקיע לא משקיע אבל עושה מה שנראה לו (ורק לו) נכון ומתאים לאותו הרגע. לא את ולא הילדים הם שיקולים בהחלטות הקטנות ויש להניח שגם בגדולות.
בפועל מה שקורה הוא שהוא מושך ומתיש אותך וכך בשלב מסויים את תוותרי על כל מה שהיה רוצה שתוותרי - העיקר שיילך כבר. ואז האוטו, הכתובה, המזונות יהפכו לזניחים מבחינתך - תמכרי אותם בעבור החופש שלך. עכשיו זה הזמן לעצור את המשחק הזה- קחי נשימה ותפסיקי לדבר מהרגש- פעלי מתוך הראש:
פניה לעו"ד טוב/ה, גישור כמו שצריך וזירוז העניינים.
את משחקת לידיו בכל הניסיונות (העקרים) שלך שיסיט את המבט לדברים הבאמת חשובים - טובתם של הילדים.
זה לא שהוא איש רע אבל עכשיו הילדים לא מעניינים אותו הם כלי משחק כלי שדרכו יוכל להשיג את שהוא רוצה

שליחה על ידי ממ* » 17 יוני 2010, 13:59

הוא מושך ומתיש אותך וכך בשלב מסויים את תוותרי על כל מה שהיה רוצה שתוותרי - העיקר שיילך כבר. ואז האוטו, הכתובה, המזונות יהפכו לזניחים מבחינתך - תמכרי אותם בעבור החופש שלך
לגמרי.
זהירות!!! הוא עבר לשלב די מתעלל ואת עלולה להיחלש מאוד. עצם המגורים עם מי שרוצה להתגרש ממך ומחרב לך השכבות ותוכניות זה דבר מחליש מאוד מאוד.
אם תהיי מאוד חלשה, את עלולה לא לשים לב לזה ולוותר על דברים שיהיו בכייה לדורות.
גם אני חושבת שהגיע הזמן לעורכי דין ולבירור מעמיק של זכויותייך.
חזקי ואמצי ועדכני

_זהירות!!! הוא עבר לשלב די מתעלל ואת עלולה להיחלש מאוד. עצם המגורים עם מי שרוצה להתגרש ממך ומחרב לך השכבות ותוכניות זה דבר מחליש מאוד מאוד.
אם תהיי מאוד חלשה, את עלולה לא לשים לב לזה ולוותר על דברים שיהיו בכייה לדורות.
גם אני חושבת שהגיע הזמן לעורכי דין ולבירור מעמיק של זכויותייך._
מניסיון קרוב מאוד של חברה טובה, לאחר שהבעל בגד בה ומירר לה את החיים,היא כמעט וותרה על מזונות אישה,כתובה וכו....ולמזלה ברגע האחרון היא הצליחה לפניו להגיע לרבנות וקיבלה הכל שימי לב לכך:
ת משחקת לידיו בכל הניסיונות (העקרים) שלך שיסיט את המבט לדברים הבאמת חשובים - טובתם של הילדים

פועל מה שקורה הוא שהוא מושך ומתיש אותך וכך בשלב מסויים את תוותרי על כל מה שהיה רוצה שתוותרי - העיקר שיילך כבר. ואז האוטו, הכתובה, המזונות יהפכו לזניחים מבחינתך - תמכרי אותם בעבור החופש שלך. עכשיו זה הזמן לעצור את המשחק הזה- קחי נשימה ותפסיקי לדבר מהרגש- פעלי מתוך הראש:

ניה לעו"ד טוב/ה, גישור כמו שצריך וזירוז העניינים.
וכל זאת על מנת שלא יקדים אותך ותתקלי בקשים כלכליים.
המון חיבוקים

אנא פני לייעוץ, הבנתי שכדאי לעשות כמה טלפונים לכמה עו"ד כדי להבין פחות או יותר מי "באותו ראש" כמו שלך. עושה רושם שהוא כבר מזמן משתמש בייעוץ זה או אחר. ופועל ע"פ האינטרסים שלו. אנא... חשבי שוב על מעבר שלך עם הילדים לדירה אחרת. אני יודעת שזה נראה הכי קשה בעולם, אבל מלחמת ההתשה הזו מחלישה אותך ואת הילדים.

ועוד דבר, אם עוד לא עשית זאת, ביום א' פתחי תיק באזרחי, לפני שהוא יגיע לרבני.

חיבוקים אינספור!

חשבי שוב על מעבר שלך עם הילדים לדירה אחרת.
זאת הצעה מטורפת. עליו לעזוב ועלייך לדאוג לכך שזה יקרה כמה שיותר מהר. אני בטוחה שיש תקנות בעניין, שבעל שעזב את אשתו לא יכול להכריח אותה לגור איתו.

שליחה על ידי שרון* » 17 יוני 2010, 21:48

אתם טועים ומטעים (שלא מתוך כוונות רעות חלילה) אם האישה בוחרת לעזוב היא עשויה לאבד את כ ל זכויותיה. בית הדין הרבני לא יעמוד לצידה ולא חשוב מה קרה ביניהם.
אסור לעזוב! ואני בטוחה שהאיש יודע זאת...

סליחה אם הטעתי, ומה קורה אם התיק נפתח באזרחי? לא ברבנות?

סליחה אם הטעתי, ומה קורה אם התיק נפתח באזרחי? לא ברבנות?
בכל מקרה יכול סבבא לפנות לביה"ד הרבני בבקשת שלום בית ולעכב את הכל.
מצטרפת לקריאה לפנות לעו"ד. המצב הזה שבו נדמה לו שאפשר להפרד אבל להשאר בבית כמה שבא לו כדי להתיש/לזכות ביתרון הוא בלתי נסבל -- גם מבחינתך וגם מבחינת הילדים.
את הרי מרגישה את זה בעצמך. אם הוא לא משתף פעולה פני לעו"ד שיארגן את הדברים.
אפשר לפתוח תיק בביה"ד לענייני משפחה ואחר כך לסגור הכל בגישור וזו לא בהכרח תחילתה של מלחמה.
זה אמנם לא בוודאות ישמור על סטטוס קוו, אבל כמו שזה נקרא כרגע סבבא עלול לגרום לנזקים גדולים יותר.

הפסיקי לבנות עליו בכל הנושא של התחשבות והתנהלות הוגנת. התנהגותו מוכיחה לך שהוא לא מסוגל לזה כרגע.

כל מקרה יכול סבבא לפנות לביה"ד הרבני בבקשת שלום בית ולעכב את הכל.
לא הבנתי. הרי זה יאריך את העינוי וההתשה.
או שזה נאמר בציניות? אם כן, אז כדאי להיזהר באמירות ציניות, כי זהו מצב מאוד רגיש. אבל אם לא, אז סליחה.

_זהירות!!! הוא עבר לשלב די מתעלל ואת עלולה להיחלש מאוד. עצם המגורים עם מי שרוצה להתגרש ממך ומחרב לך השכבות ותוכניות זה דבר מחליש מאוד מאוד.
אם תהיי מאוד חלשה, את עלולה לא לשים לב לזה ולוותר על דברים שיהיו בכייה לדורות._
מסכימה.

או שזה נאמר בציניות?
מה פתאום? הוא באמת עלול לעשות את זה ולכן כדאי לדעת להתמודד ובקיצור -- להתייעץ עם עו"ד!

מאחלת לך שבת טובה ורגועה, עוד חיבוקים.

הוא באמת עלול לעשות את זה ולכן כדאי לדעת להתמודד ובקיצור – להתייעץ עם עו"ד!
אה, קראת לאבא "סבבא". הבנתי. זה ממש לא היה ברור. כדאי פשוט להשתמש ב"הוא".

ואת צודקת. הוא באמת עלול לפנות לביה"ד הרבני בבקשת שלום בית ולעכב את הכל.
זה נראה אפשרי יותר מתמיד, כי נראה שממש לא בא לו לעזוב את הבית ולמצוא לעצמו דירה חלופית.
את חייבת לפנות לבין הדין לענייני משפחה ולפתוח שם תיק. הוא באמת עלול למשוך אותך עוד המון זמן הן בגישור והן בבית הדין הרבני. ובכל מקרה, גם את הולכת רק על גישור, כדאי שהתיק יהיה כבר פתוח בבין דין האזרחי ולא ברבני.

הוא אמר - ומה אם נדבר איתם, אבל אני אעזוב רק בעוד חצי שנה? או שנתיים?

הוא משחק לךברגשות בעודו רוצה להיפרד ממך כמובן לא מהילדים מהם הוא לא יפרד גם ככה.
כרגע אולי קשה לו אם העובדה שהוא יראה אותם פחות מכרגיל ויאלץ לעשות דברים להם לא היה רגיל ונוח לו שאת עושה אותם, פשוט מצב של נוחות על חשבונך מבלי לרצות בך.
כל אמירה קטנה כזו יכולה ליצור תקווה שיש בה אשליה.
זכרי, הוא לא רוצה אותך הוא רוצה ממך.

זכרי, הוא לא רוצה אותך הוא רוצה ממך.
אני לא חושבת שזה ברור כל כך.
אני חושבת שמן הדף עולה רצון שלו להשאר ביחד, רצון שהגיע למבוי סתום בגלל הנוקשות וההליכה ראש-בקיר של למה ככה.
עדיין באיזה מקום הוא מקווה שהיא תתפכח, תקלוט לאן הדברים הולכים והעניינים יחזרו להיות כמו שהיו פעם.
האמירה שלו מבטאת את התקווה הזאת.
יש פה דיסקומוניקציה מזעזע.
עצוב ומדכא.

_יש פה דיסקומוניקציה מזעזע.
עצוב ומדכא._
אין מילים! ממש אין מילים לבטא את זה יותר טוב

הנוקשות וההליכה ראש-בקיר מאוד מצערים אבל מנחם שיש מי שקולטת שיש גם
רצון שלו להשאר ביחד
את התקווה הזאת

אני חושבת שמן הדף עולה רצון שלו להשאר ביחד,
מי שרוצה להישאר ביחד לא אומר שהוא רוצה להתגרש. חד וחלק. הוא אמר את זה לה, הוא אמר את זה בגישור. אם היה רוצה להישאר ביחד לא היה לוקח את הסיכון שהיא תסכים להתגרש.
מי שרוצה להישאר ביחד לא קורא לאשתו "מטומטמת", ולא נעלם לימים וערבים מהבית בלי לומר דבר, ולא מוריד את טבעת הנישואין ולא עובר לישון בחדר אחר.
הלוואי שהיה רוצה שיישארו ביחד. אני חושבת שכל ההתנהגות שלו מראה ההיפך.
בכל מקרה, כל עוד הוא בתוך הבית, בתוך כל הגהינום, אין סיכוי לשקם היחסים. זה די ברור שהוא מפנטז על חיים ללא מחויבויות.

האמירה שלו מבטאת את התקווה הזאת.

איזו אמירה?

איזו אמירה?
זאת:
מה אם נדבר איתם, אבל אני אעזוב רק בעוד חצי שנה? או שנתיים?

באמירה שלו הוא עוזב. העיתוי הוא השאלה. וזו ממש התעללות.
כי כאילו הכל תלוי בו. ולא בה וברצונותיה.
למה ככה, כדאי שתדעי מה שאת רוצה...

בימים האחרונים הוא מתנהג יחסית בסדר, כאילו מפגין השתדלות.
יש בי אמונה שהיציאות המופרכות שלו (לעזוב רק בעוד שנתיים) נובעות מבילבול בינו לבין עצמו. לא מתוך מניפולציות שהוא מבשל.
הוא לא מבין את המצב לאשורו.
אני נמנעת מלפתוח בשיחה איתו על הנושאים האלה, כי באופיו הוא כזה מתנדנד בהלכי הרוח ואם אני נופלת על הלך רוח אחד אשר קורם מחשבות ומילים זה עלול להיות בעוכרי.
ביום שלישי יש לנו פגישת גישור, אני שואפת לדבר על הנושאים החשובים (ולא רק על ההסכם) אז.

_יש בי אמונה שהיציאות המופרכות שלו (לעזוב רק בעוד שנתיים) נובעות מבילבול בינו לבין עצמו. לא מתוך מניפולציות שהוא מבשל.
הוא לא מבין את המצב לאשורו.
אני נמנעת מלפתוח בשיחה איתו על הנושאים האלה, כי באופיו הוא כזה מתנדנד בהלכי הרוח ואם אני נופלת על הלך רוח אחד אשר קורם מחשבות ומילים זה עלול להיות בעוכרי_

בעוכרך, כי את חושבת שהוא מעוניין לפתור את המצב הנוכחי לזנוח את עניין הגירושין ולהישאר אתך?

בעוכרך, כי את חושבת שהוא מעוניין לפתור את המצב הנוכחי לזנוח את עניין הגירושין ולהישאר אתך?

לא, אני כבר בשלה למדי עם הרעיון שנפרדים. או שמא מוטב לדייק - אני כבר לא מאפשרת לעצמי לקוות.
"בעוכרי" כי הוא עלול לתפוס כיוון עצבני ומיליטנטי.

את לא חוששת לפספס, אולי בכך שהוא משתדל להתנהג בסדר ובכך שהוא מדבר על אפשרות של עוד שנתיים הוא מנסה לא לעשות את הצעד?

את לא חוששת לפספס, אולי בכך שהוא משתדל להתנהג בסדר ובכך שהוא מדבר על אפשרות של עוד שנתיים הוא מנסה לא לעשות את הצעד?

הוא אמר כמה פעמים, גם לאחרונה, שהוא נחרץ ואין מקום לשינוי החלטתו.

היום היתה פגישת גישור (זה מטעם העיריה). שוב יצאתי בתחושת תסכול.
התקדמנו עם ההסכם, עדיין לא סגרנו אותו.
אבל בנושאים הנוספים, שהתעקשתי לדון בהם, לא היתה התקדמות ממשית.
פתחתי והצגתי את המצב המחורבן בבית, את המצוקה של הילדים ואת חוסר הקומוניקציה שלנו. ביקשתי להקדים את השיחה עם הילדים. העו"סיות תמכו בכך שיש לעשות זאת מהר ככל האפשר. אבל כבודו נשאר מבוצר בעמדתו: לא מסכים.
סיפרתי להן על אמירתו כבדרך אגב כי הוא עשוי להישאר שנתיים בבית, והבהרתי שזה לא מקובל עלי. ביקשתי לקבוע תאריך עזיבה. הן לא הגיבו. גם הוא לא. בהמשך כשהוא יצא מהחדר הן אמרו לי כי אם אדחוק אותו החוצה מהבית הוא עלול לעשות לי דווקא ולהישאר.
באיזה שהוא שלב אפילו פרצתי בבכי גדול, שנשמע למרחוק, לא כמו הדמעות הרגילות ששוטפות את עיני במהלך כל הפגישה.
הוא כל הזמן דחק לדבר תכלס, כלומר על ההסכם. אני נקרעת בין הרצון לגמור כבר עם ההסכם הזה לבין החשש לעשות טעויות שהשלכותיהן ארוכות טווח, כפי שקוראת היקרה מזהירה. הוא כידוע מפעיל עלי לחץ בשביל לסגור את ההסכם, וגם העוס"יות רוצות לסמן וי ולזקוף לעצמן עוד הצלחה.
חרבנה.

מה קורה עם עו"ד?
לבין החשש לעשות טעויות שהשלכותיהן ארוכות טווח
כולן פה כותבות לך על עו"ד, למה את מחכה? לך יש יתרון שאת לא מעופפת ומבולבלת
תפני למישהו מסודר שישיג לך את כל מה שאת צריכה ורוצה
אתם פוגעים בילדים וחבל

שליחה על ידי אני* » 22 יוני 2010, 22:18

_מה קורה עם עו"ד?
לבין החשש לעשות טעויות שהשלכותיהן ארוכות טווח
כולן פה כותבות לך על עו"ד, למה את מחכה? לך יש יתרון שאת לא מעופפת ומבולבלת
תפני למישהו מסודר שישיג לך את כל מה שאת צריכה ורוצה
אתם פוגעים בילדים וחבל_
אפשר גם ללכת לבית המשפט ולבקש סיוע משפט-זה זול ולעיתים אפילו בחינם ,מהיר ומסדר את כל הבלאגן!!!!
באמת לא ברור לי למה את מחכה!!!!!אולי תתחילי לדאוג לעצמך ותנעי את הנושא!!
זה הזמן לנגב את הדמעות ולפעול...

באיזה שהוא שלב אפילו פרצתי בבכי גדול, שנשמע למרחוק, לא כמו הדמעות הרגילות ששוטפות את עיני במהלך כל הפגישה.

למה ככה? מה פירק אותך שם?

למה ככה יקרה, מה שאת עוברת.... ממש סיוט. היי חזקה כמה שאת יכולה. ההסכם מתישהו ייגמר ותקבלי את השלווה שאת צריכה.

הייתי אוספת שאלות ונקודות והולכת לפגישה אחת לפחות עם עורך דין לברר את זכויותייך. ידע זה כוח. ואם תבואי לפגישות הגישור עם ידע זה יעזור לך. למשל, אם ייוודע לך שגבר שמודיע על גירושין לא יכול להכריח את אשתו להישאר איתו באותו בית, זה יעזור בגישור.
וגם, למה את מחכה לו כדי לספר לילדים? הפסיקי לפחד ממנו וספרי להם.
באמת שצריך להפסיק לפחד ממנו, יותר גרוע ממה שהוא מתנהג עכשיו זה קשה לדמיין.
את גיבורה.
שפכי פה הכל, אנחנו לצידך.

למה ככה, נדמה לי שבנעמ"ת יש מקום עם תשובות לשאלות, עם עורכות דין שיכולות לעזור לך, שמכירות מקרים כאלו- והרבה, לצערנו.

באמת שצריך להפסיק לפחד ממנו, יותר גרוע ממה שהוא מתנהג עכשיו זה קשה לדמיין.
לא נכון, נראה שהוא בעניין של טרור והוא בהחלט יכול להסלים. היא לא מספרצ כי היא לא רוצה להסלים את המצב למרות שזה באמת מאד מפתה לספר להם. אני לא יודעת מה יקרה אם היא תספר לילדים אבל נראה שיש לה ממה לפחד.