לשחרר את ה''אהבה'' הזו

[כמהה*]

בוקר טוב!
ערפל בחוץ, שמתאים לערפל שבלב...
הסיפור ארוך- אין לי פנאי כרגע לכתוב ואיני רוצה לרשום פרטים מזהים וגם הוא לא ממש חשוב כי הוא כל כך ביני לבין עצמי.
השורה התחתונה- אני מאוהבת או לפחות מרגישה כך בבחור שהיה לנו משהו קצר לפני די הרבה זמן, משהו חזק סוחף ודי רע, והיום הוא כבר לא שם ואני כל כך בו, באופן אובססיבי לחלוטין, על אף שקשה לי להודות בזה עם עצמי, איתכן.
ברור שזה משקף עוד המון קשיים שיש לי במקומות אחרים.
יש לי עוד המון מה לכתוב ואעשה זאת בהמשך אולם עלי להתפנות לדברים אחרים.
אשמח לקבל עצות- מילים, כוונות, התכוננויות, מעשים וכל דבר אחר- איך לשחרר, איך להשתחרר.
וגם אשמח לקרוא אם יש דפים דומים בנושא.
תודה.

[שלום_כמהה*]

את פותחת דף וכותבת שאין לך זמן אליו . אז גם לי אין.
אם את כמהה אז תענייני יותר, תתענייני יותר. תעיזי .
זה גם אולי תחילת המתכון לשחרור.
תעיזי. מהמוכר אל הלא ידוע.

[אלטר_אגו*]

יש לי עצה, אבל אני לא יודעת אם היא מתאימה לך: טפחי את עצמך, מצאי תחום עניין חדש, תרשמי לחוג חדש, תמצאי משהו חדש שירגש אותך.

[כמהה*]

כתבתי את המעט שכתבתי מתוך צורך עז שממש הרגשתי בגוף לשתף ובעיקר לשמוע ולהיעזר. מצטערת אם הובנתי לא כראוי.
לשמחתי לא תמיד יש לי את הזמן להינמק מול המחשב ולשוטט הרבה באתר ולהיות עסוקה תמידית במחשבות עליו...
והעבודה קראה לי- טיול נחמד למדי שהתמשך על פני יום שלם כמעט- יום שמשי ויפה.
טבע תמיד עושה לי טוב- הכל פשוט יותר, נעים יותר, זורם יותר, אבל איני יכולה לומר שלחלוטין התנתקתי.
איני רוצה לשתף ביותר מידי פרטים טכניים, לא אתפלא אם הוא מבין באי האתר.
יש לכולנו נטיה טבעית לחפש פרטים עסיסיים, מצטערת שלא ממש אוכל לספקם בדף זה.
אומר רק שאנו גרים באותו מקום. אחרי נתק מאוד ארוך חזרנו לפתע להיות בקשר ויש לי יכולת ליצור מפגש כמעט יום יומי שאני מחפשת ולא מחפשת אותו. המפגש המחודש הזה הציף הרבה תחושות שתמיד היו שם אך במצב קצת יותר רדום. כשאני איתו זה כבר לא כמו פעם אין יותר מידי פרפרים ויש סימני שאלה מה אני באמת מרגישה. אך כשאינני איתו ייתכן שאני יותר מצויה בתחושות העבר ואיני חדלה כמעט מלראות אותו לנגד עיני ולרקום מחשבות אודותיו.
אני עוברת ליד ביתו, מחפשת את האוטו, תוהה אם יש אור או שמא נשמעים קולות. וכעת באינסטינקטים של חיה פצועה כמעט אני מאמינה שיש לו מישהי מכאן, והגוף שלי הגיב בצורה כל כך בוטה- רעד ותחושה של קשיחות כזו בכל הגוף שהטיול קצת הצליח להרגיע אותה אך כעת היא שוב כאן.
והתחושה החזקה הזו, שכבר עוברת את גבול הראש והלב גורמת לי להבין כמה אני צריכה לשחרר את המקום הזה..
וכאן אתן נכנסות לתמונה- אני כל כך מעריכה את אנשי או שמא עלי לומר נשות האתר ואשמח להיעזר ולשמוע.
ברור לי שאני לא מחפשת תשובות קלות, ושוב כפי שכתבתי המצב הזה הוא ראי נהדר להרבה קשיים אחרים, אך אשמח אם תעדנו את תגובותיכם ותקחו אותן למקום בונה.
תודה.

[פלוני_אלמונית*]

התשובות נמצאות כבר אצלך, יקירה.
בואי תשתפי ותכתבי עד שהן יצופו אל התודעה שלך.
ואנחנו נקרא..

>ים של אהבה<

[אני*]

מציעה לפתוח כרטיס באתר הכרויות, לצאת קצת. עם חברים, עם חברות. למקומות מהסוג שאת אוהבת. ליזום מפגשים חברתיים .
מניסיוני זה עוזר פשוט בהרחבת המעגל ו... מציאת אובייקט חדש

אגב, נשמע שהרבה מההתכוונות שלך כלפיו היא מהאגו הפגוע, שלא רצו אותו
אולי אני טועה, אבל הרגיש לי ככה
נשמעת לי יותר מאובססת מאשר מאוהבת
ואז, באמת זה לא שווה להשקיע שם אפילו עוד שנייה

[פלונית_אלמונית_2*]

תודה לך שפתחת דף זה @} גם אני לא הייתי נסחפת לחשיפת פרטים עסיסים, כי הרי לכולן, לכל אישה מוכרת התחושה הזו, תחושת ההחמצה, הכמיהה.
אני חושבת שלי יש אותה אפילו ליותר מגבר אחד שהייתי איתו, מין אובססיה כזו קטנה, קוראת אותך, תמשיכי

[כמהה*]

תודה על התגובות, הן מחממות את הלב...
עצם השיתוף והכתיבה יש בה משהו מאוד משחרר מחד וגם מאוד דורש מאידך- לראות את המציאות שחור על גבי לבן, לא להתכחש לה או להעלים עין כלפיה- זה לא כ"כ קל...
לא מחפשת אובייקט חדש- הלא זה כמו לטפל בסימפטום ולא בשורש הבעיה.
רוצה למצוא בעצמי את הכוחות להמשיך הלאה, למצוא את המקום השלו, השמח , הרגוע עם עצמי, מקום שלא יושפע מטלטלות וסערות חיצוניות- לחיוב ולשלילה.
מחפשת דרכים של מודעות, של כוונה- לשכוח, לשחרר...
או כמו שכתבתי ביומן שלי כבר די מזמן-

"לחשוב, להבין <במקומות האלה אני כבר נמצאת, זה לא כ"כ חוכמה>, להרגיש, לכאוב, לנשום, לכעוס, לישון-
שהקסם הזה היה בעבורי מקסם שווא
לזכור את כל הקשיים, הכעסים, המילים החותכות
לנצור את הרגעים היפים, ליחל, לאחל
לתת מקום למשהו אחר
לשדר ולהרגיש פניות
כמיהה לזוגיות"

הקשר הקצר לא היה פשוט בכלל...
המשך יבוא, תודה תודה לכל מי שקוראת...

[מזדהה*]

הייתי שם, אוהו.
בנסיון להרוג אהבה.
האמת: לא הצלחתי.
חמש עשרה שנה אחרי שראיתי אותו בפעם האחרונה, ועדיין אוהבת. לא ברור כבר את מי, אבל בכל זאת: לא חולף יום בלי שעולה במחשבתי בגעגועים.
ובמקביל: נשואה, אוהבת, אם. חושבת בוודאות שהאיש שאני חיה אתו "שווה" יותר. שווה לי יותר - זה בטוח.
ובכל זאת, את האהבה ההיא לא הצלחתי להרוג. גם היה חבל לי עליה. אבל איכשהו העברתי אותה לאש קטנה. קטנטנה. אוושה בלב. לא יותר.

[כמהה*]

שלום מזדהה ותודה
נשמע מוזר, נשמע קשה...
האם את מצליחה למצוא נקודות אור בתחושות האלו?
איפה הגעגועים פוגשים אותך?

[מזדהה*]

אולי מוזר. לאו דווקא קשה.
נקודות אור זה לא קשה למצוא.
לאהוב זה כייף. לחוות אהבה שלא עוברת זה כייף. (היו לי גם אהבות אחרות שמתו וזהו). אני מבינה את הנשים המחכות, אני יודעת שיכולתי לחכות לו חיים שלמים, אם, נניח, הוא היה בשבי או משהו כזה. מה שמנע ממני לחכות זו הידיעה שהוא לא אוהב אותי וההבנה שזה לא הולך להשתנות, וחוסר הנכונות לוותר על חיי אהבה שלמים לטובת המתנה חסרת תוחלת.
אבל היו תקופות קשות מאד. תקופות שבהן האהבה היתה עדיין חזקה ובוערת והתעקשה על קיומה, ורציתי לנסות ולהאבק ולהתעקש וידעתי שזה לא נכון וצריך לוותר והיה קשה מאד לעשות זאת. והיה קשה לפנות מקום לאהוב אחר.
אבל זה הצליח. כנראה אפשר לאהוב שני אנשים בו זמנית, זה לא עד כדי כך מופרך. (אנחנו אוהבים הרבה אנשים בו זמנית, אז למה אי אפשר שני גברים?)
אז אני אוהבת מאד את בעלי. הוא בנאדם מדהים בעיני. לא הייתי עוזבת אותו היום בעד שום הון שבעולם. ועדיין אני אוהבת גם את ההוא. את מה שאני מדמיינת שהוא.
הגעגועים פוגשים אותי בכל מיני מקומות. אני מתגעגעת למשהו הטמיר שראיתי בו. שזו גם אותה איכות שאני אוהבת אצל בעלי. קשה לי להסביר, אבל אני מבינה את זה ביני לביני.

[אלטר_אגו*]

לא מחפשת אובייקט חדש- הלא זה כמו לטפל בסימפטום ולא בשורש הבעיה.
אני מסכימה אתך.

[מזדהה*]

לא מחפשת אובייקט חדש- הלא זה כמו לטפל בסימפטום ולא בשורש הבעיה.
אצלי דווקא הוקל כשמצאתי. וחיפשתי. ידעתי שאני חייבת למצוא מישהו חדש לאהוב
שאחרת אני אמשיך להתבשל בתוך האהבה ההיא, והגעגועים.
וכשמצאתי, צמחה אהבה חדשה, הרבה יותר בריאה במקרה שלי, הרבה יותר מספקת. אבל היא לא היתה במקום האהבה ההיא. ליד.
אולי להפסיק להתייחס לאהבה בתור בעיה. לומר: יש אהבה כזאת, שדינה להיות בלתי ממומשת, ועכשיו אני מחפשת לי אהבה נוספת, שכן תוכל להתממש?

[כמהה*]

מזדהה- שוב תודה! אין לי מושג איך שמים פרח...
מדהים איזו שיתוף וקרבה יכולים להיווצר במימד הוירטואלי הזה ודברייך בהחלט נוגעים בי ומעוררים.
אני כל כך מבינה את הטמירות הזו שאת מדברת עליה. גם אני מצאתי בו משהו שכ"כ התאים לי- רגליו נטועות באדמה ונפשו מעופפת במחוזות הרוח והתהיה, הוא היה במקומות מאוד קיצוניים והיום בוחר בדרך קצת יותר קרובה לאמצע. עם זאת גם היו דברים מאוד קשים בקשר שלנו, שאשתף בהמשך.
והכי גרוע- מהתחלה פיעמה בי תחושת חוסר ביטחון וזמניות- של מה הוא עושה איתי ושאיני ראויה לאדם בדמותו ועוד ועוד..
ועדיין- עוד לא מצאתי באף אחד את העוצמות שהוא עורר בי.
מה עזר לך בסופו של תהליך לגמד את האהבה הזו ולהכניסה לתוך קופסא קטנה בלב (כך זה מצטייר לי בדמיוני, כמו איזה שד...)

[פריחה_והתחדשות*]

אני דווקא חושבת שכדאי לחשוף את הפרטים העסיסיים. לא, לא בדף הזה . בדף אחר, באתר אחר,בכל מקום שתרצי ועדיף כמה שיותר ציבורי.
אפשר ורצוי כמובן לשנות פרטים מזהים לא חשובים(לך)
את יכולה גם בסדנה כלשהי או לדבר עם זרים על חוף הים

מנסיון שלי, כל כאב מועצם ככל שהוא מוחבא. ברגע שהכאב יוצא לאור היום בשיא העוצמה הוא נמס.

אם את מוצאת את עצמך מול הבית שלו, חפשי סמל אחר. תמונה נניח או חפץ שבקרוב מאד תוכלי להחליט שאת שורפת או משמידה.

לגבי העוצמות-
העוצמות שהוא עורר בך שייכים אך ורק לך. הוא לא עורר בך שום דבר חדש, העוצמות וכל ההרגשה היא שלך בלבד . הוא היה שם במקרה. ממש כמו שאם יש צייר שמצייר דוגמנית אנחנו מתלהבים מהציור ולא מהדוגמנית שכבר הלכה לה.ויכול להיות שהיא לא ממש דומה לציור.
אני חושבת שברגע שתביני שהעוצמות שייכות לך, וכל הדברים הטובים שחשת הם שלך, יהיה לך הרבה יותר קל.

[עוד_מזדהה*]

פריחה_ והתחדשות הדברים שלך ממש נגעו בי
_העוצמות שהוא עורר בך שייכים אך ורק לך. הוא לא עורר בך שום דבר חדש, העוצמות וכל ההרגשה היא שלך בלבד . הוא היה שם במקרה. ממש כמו שאם יש צייר שמצייר דוגמנית אנחנו מתלהבים מהציור ולא מהדוגמנית שכבר הלכה לה.ויכול להיות שהיא לא ממש דומה לציור.
אני חושבת שברגע שתביני שהעוצמות שייכות לך, וכל הדברים הטובים שחשת הם שלך, יהיה לך הרבה יותר קל._
מעביר באופן ברור איזו תחושה שלי. גם אני הסתבכתי בפרשיה עגומה ומאוד מאוד כואבת. גם אני חשתי מאוהבת בעוצמות שמעולם לא חוויתי עם עיסוק יתר בעולמי הפנימי באותו גבר (ואני נשואה) מצאתי עצמי מואשמת במשהו שאני מרגישה שלא עשיתי, הושפלתי, נפגעתי, הוכפשתי. בפומבי למול המון אנשים חלקם חשובים ויקרים לי. אין שום אפשרות לדיאלוג עם אותו גבר היות והוא מחזיק בעמדה שיש רק מציאות אחת והיא זו שלו. ואני רוצה לשחרר רוצה לשחרר את הכאב הזה של הפגיעה ורוצה להצליח לקבל את זה שלא יהיה דיאלוג ולא יהיה תיקון כנראה אף פעם. ולפעמים אני שואלת את עצמי איך אצליח לסגור לשחרר מבלי תיקון.. אולי בהקשר של כמהה איך אפשר להצליח לשחרר בלי מימוש..
בדברים שלך יש מעין אפשרות אני לא בטוחה בדיוק איך אך משהו שם מדבר אלי.

[עוד_מזדהה*]

תודה

[קרבה_אמיתית*]

מה עם להיות גלויה איתו ואז לאמת את זה ולהחליט ולא לשאת את זה לעולם הפנטזיה
זה אולי יכאב
ואולי יתנפץ לרסיסי אור שאפשר לבנות מהם משהו טוב וחדש?

[יעליקו*]

אולי תבחרי לך ניק חדש, שיבטא את הכיוון שבו את רוצה למצוא את עצמך?
בהצלחה

<המרגיעון: האושר אינו תלוי בדבר, רק בנכונות לאושר>

[עולם*]

_לגבי העוצמות-
העוצמות שהוא עורר בך שייכים אך ורק לך. הוא לא עורר בך שום דבר חדש, העוצמות וכל ההרגשה היא שלך בלבד . הוא היה שם במקרה..אני חושבת שברגע שתביני שהעוצמות שייכות לך, וכל הדברים הטובים שחשת הם שלך, יהיה לך הרבה יותר_


גם אלי זה מדבר. דיבור חדש. תודה

[לחלום_אותך*]

http://www.youtube.com/watch?v=yTk4V4EX ... re=related

[כמהה*]

ושוב אני כאן....
לא נתתי לדף הזה את הדרור לעוף ולשתף ולשחרר ולהשתחרר
ואני עדיין כאן... עם אותן תחושות
שמרגישות לי כ"כ פאטתיות
כבר שנה וחצי כמעט שאני אוהבת (??) משהו שברור לי שהיום לא אוהב אותי ולא בטוחה אם אי פעם אהב..
ואני ליבי מתרגש לפגוש בו (אנחנו חיים באותו חור), מחשבותי נודדות למחוזות הפנטזיה
שהראש מבין שאין קשר בינן לבין המציאות.
איך ומתי אוכל להשתחרר מהמקום הזה? שתופס חלק כ"כ נכבד ומיותר בחיי.

[כמהה*]

עכשיו שמה לב שעברה כמעט חצי שנה
וכמאמר השיר
עברה (חצי) שנה
דבר לא השתנה...

[עיניים*]

עברה כמעט עוד חצי שנה

אני מחזקת עצה שנתנה קודם מישהי שאני לא מוצאת עכשיו
לדבר איתו
וה"בדיקת מציאות" הזאת תעזור לך להשתחרר מהפנטזיה.
עשיתי את זה פעם וזה עזר.

אני חיה עם שני אהובים (אחרים) לא ממושים כאלה כבר שנים
אני מאוד לא מרוצה מזה, למען האמת
אני בזוגיות, לא כל כך מוצלחת
וכל פעם כשקשה אני מתרפקת על הבלתי מושגים האלה
כאילו שאם אפרד ממנו אהיה איתם
ולמרות שזה קשקוש בלבוש, כי הרי עובדה שאני לא איתם, כי הם לא רצו אותי
אז למה שפתאום הם כן ירצו אותי
טוב, נו, פדיחות.
מקום מאוד דבילי להיות בו ואני לא מצליחה להתנתק ממנו על אמת, לתמיד
רק פה ושם ככה כשהתובנות ברורות
אבל כשאני חלשה, חוזרת לפנטז ולהתרפק על המציאות הדמיונית הזאת

[אורי_יורמן*]

מפרגן, ככה, באופן כללי, וגם על איך שאת נפתחת פה

[נינה*]

יש לי אהבה שרוצה לשרר אותה ולא מצליחה....
וגם לא מצליחה "לתפוס" אותה...
היינו חברים בעבר, ולאחרונה חזרנו לחשוב על לחזור להיות ביחד אך יש לו התנהגות מעצבנת שחוזרת על עצמה..
כשאנחנו רבים למשל, סתם ריב טיפשי וסתמי, אז אחר כך אנחנו מדברים ומתנצלים (הוא מעולה בלהתנצל) והכל חוזר להיות בסדר.. אבל דווקא אז ,אחרי ההתפיסות הוא מבקש ממני דברים שלא בא לי לעשות... והייתי מצפה ממנו להיות יותר מתחשב דווקא במצב הזה. (למשל הוא ביקש ממני שאלווה אותו לתחנה למרות שהיה קפוא בחוץ והייתי צריכה להתלבש בשביל זה, ואחרי שסירבתי הוא התעקש!! או להלוות לו 20 שח (למרות שיודעת שיש לו כסף בארנק!!) יש לי עוד כל מיני דוגמאות כאלה מוזרות ומעצבנות ביותר. וזה ממש גורם לי להתנהג כמו אמא שלו באותו הרגע (כי זה מעצבן אותי אבל לא בא לי לריב אחרי שהתפייסנו... אז שותקת ונענת לבקשתו ואחרי זה כעוסה על ההתנהגות שלו.
וזה חוזר על עצמו. כל כך מעצבן! למישהו יש רעיון מה הקטע הזה? ומה עלי לעשות?

[צפריר_שפרון*]

למישהו יש רעיון מה הקטע הזה? ומה עלי לעשות?
תמרון פשוט.

כל הריב כולו, כל ההתפייסות לכאורה, באים על מנת להעמידך "במקומך".
לא שבהכרח הוא מתכנן את זה שכך זה יהיה, אלא שיש פה ריקוד מתואם היטב, בו את מתמרנת את עצמך למקום של חוסר שביעות רצון, באמצעותו, בעוד הוא מתמרן אץת עצמו למקום של שביעות רצון - באמצעותך.

ריקוד זוגי זה, אם ברצונך שיפסק - יפסק.
כל שנדרש הוא זהוי התנאים לקיום הדפוס הזה הספציפי שהיטבת להגדיר ולאבחן.

מרכיבי הדפוס אם כך הם ריב; התפייסות; הסכמה בלא הסכמה.

על מנת להפסיק את הדפוס הזה טוב לשלוף אחד המרכיבים.

ומכיוון שאינך מתכוונת באמת להפסיק לריב, או להפסיק להתפייס, מתבוננת אם כך על נטייתך להסכים, ונטייתך להסכים גם כאשר אינך מסכימה.

כך ששינוי הדפוס יבוא מכך שתסכימי עם עצמך - שאינך מסכימה.

אין בכוונתך לייצר על כך ריב, אלא שאם מתחנחן לפנייך ומצליח לגעת לך בלב הרצון לשאת חן, מתבוננת על הארוע ומבהירה לו שאינך מתכוונת יותר להסכים כשאינך מסכימה, וזה לא לויכוח כלל.

אמירה זאת אליו היא אמירה לעצמך.

אם אינך מסוגלת לאלה, תמרוניו ימשיכו לשרתך ולענגך על הסבל הזה, שמוזמן בכל פעם מחדש - על ידך, והעולם נענה.

תודות.

[בשמלה_אדומה_ושתי_צמות*]

נינה. אולי זו לא אהבה אלא רק נוחות.
אולי את מעדיפה את המוכר שהוא גם אולי לא מספיק טוב בשבילך.
תחשבי למה נפרדתם...
אם בגלל סיבות לא מהותיות, נסי לבנות את הקשר מחדש
אם בגלל סיבות מהותיות באמת חבל על הזמן שלך.

בקשר לקטע שאת מתארת. את נותנת בעצמך את הסיבה. את מסכימה ומשתפת פעולה.
אם תגידי לו שאת לא מוכנה לעשות מה שלא נראה לך (בלי קשר לשאלה אם רבתם קודם או לא) הוא ישלים עם זה או לא..

[נינה*]

תודה, אשמח אם תמשיכו ללוות אותי ואולי בעזרת השם (ובעזרתכם) אצליח כבר להפתר (להפטר) מהבעיה הזו שרובצת על החיים שלי,
כך ששינוי הדפוס יבוא מכך שתסכימי עם עצמך - שאינך מסכימה. זה כבר פחות
רלוונטי אם אני מסכימה או לא... עצם ההתנהגות שלו מעצבנת אותי, (אה אולי התכוונת שאני לא מסכימה -לכן נפרדנו כבר כמה פעמים)
תחשבי למה נפרדתם... זו בדיוק הסיבה שנפרדנו, יש לו קטעים דווקא כשהוא מרגיש אהוב הוא נהיה חסר איכפתי ,חסר התנהגות הגיונית מינימלית (היה לי קשה למצוא מילים,אני מקווה שהשתמשתי במילים הנכונות)

נינה. אולי זו לא אהבה אלא רק נוחות זהו, שזו כן אהבה ,לא קטנה כבר כמה שנים, בגלל זה הנפילות כל כך כואבות זה מאבק בין הרגש שרוצה מאוד לבין ההיגיון שאומר לי לברוח. ואני עדיין לא יודעת מה מהותי ומה לא.

אולי את מעדיפה את המוכר שהוא גם אולי לא מספיק טוב בשבילך.
אולי את צודקת...
כל כך קשה )-:

[נינה*]

רגע, רוצה לפרט יותר ברשותכם כי מרגישה שזה עוזר לי ,
כל הריב כולו, כל ההתפייסות לכאורה, באים על מנת להעמידך "במקומך".
לא בדיוק- זה בדרך כלל -אני כועסת עליו על ההתנהגות שלו,ומעמידה אותו במקומו, הוא מבין את טעותו ומשבח אותי על החוכמה שלי ומתנצל על הטיפשות שלו, ואומר כמה שאני עדינה ומדהימה והוא גס ומגושם ויש לו מזל שאני מאירה לו את הדרך- ומילים כאלה שממיסות אותי ושאני ממש מאמינה להם- אך בהתנהגות שלו תכלס הוא לא משתנה . וכנראה זו הטעות שלי- השאיפה הזאת שישתנה.
צריכה להשלים שככה הוא וזהו,
איך יכולה להשלים עם זה שאם נהיה ביחד זה ימשך, אכעס ,הוא יתנצל ויהיה מקסים, וחוזר חלילה...
כנראה שלא צריכה להיות איתו? אוף אבל אוהבת אותו.
בבקשה עזרו לי אני משתגעת. ממש צריכה עזרה, כל מילה תעזור, אם כל מי שקורא יוכל לכתוב אפילו רק מילה- כן להיות איתו או לא- זה יעזור
כי נמאס לי מאוד- די- או שאני איתו או שלא וחייבת כבר להחליט כמה שיותר מהר ,לחתוך או לא, ב"ה עד יום ראשון מגיעה להחלטה סופית!!

[אום_שלום*]

אני כועסת עליו על ההתנהגות שלו,ומעמידה אותו במקומו, הוא מבין את טעותו ומשבח אותי על החוכמה שלי ומתנצל על הטיפשות שלו,
טוב, כל אחד מכם יודע מצויין את התפקיד שהוקצה לו (למען האמת התפקיד שכל אחד הקצה לעצמו) ואתם מבצעים את תפקידכם על הצד הטוב ביותר, אין לך שום סיבה להתפלא על כך, אתם פשוט חוזרים על דפוס מוכר וידוע אז למה שמשהו ישתנה?
אם כל מי שקורא יוכל לכתוב אפילו רק מילה- כן להיות איתו או לא להיות איתך. את יכולה להיות איתך? להתבונן באמת במסלול ששניכם טווים לעצמכם?
בהצלחה לך, לא קל לשבור דפוסי התנהגות אבל משפר משמעותית את החיים @}
מתנצלת עם מילותי קצת תקיפות אבל ביקשת שיכתבו לך כל מילה אז אלה המלים המתאימות לדעתי.

[נינה*]

להיות איתך. את יכולה להיות איתך? ...כן... עובדת על זה... P-: את צודקת תודה.
עובדת גם על
לשבור דפוסי התנהגות ... כמה עבודה יש לי השבת...P-:

[בשמלה_אדומה_ושתי_צמות*]

נינה - שימי לב.
מצד אחד את כותבת:
אצליח כבר להפתר (להפטר) מהבעיה הזו שרובצת על החיים שלי,
מצד שני את כותבת
זהו, שזו כן אהבה

וזה לא מסתדר לי אלא אם את אוהבת בעיות ואוהבת לסבול.
במקרה הזה אני לא יכולה לייעץ לך שכן אני לא אוהבת בעיות ולא אוהבת לסבול וחושבת שמגיע לי חיים טובים ומהנים.
אני גם עושה את מה שצריך כדי שזה יקרה...

נקודות למחשבה ובירור:
האם הוא באמת מבין את הטעות שלו?
אם כן למה הוא חוזר עליה?
אם הוא מתנצל על הטפשות שלו זה נורא כי אם הוא חושב שהוא טיפש, גס ומגושם ואת מסכימה שהוא כזה
אולי בבגלל שהוא מנמיך את עצמו את מרגישה "טובה" יותר ממנו וזה טופח לך על האגו ואת ממשיכה וממשיכה.

נסי לפרוט את העניין שאת אוהבת אותו לפרטים. מה את אוהבת בו?
את האופי? (לא מסתדר עם מה שכתבת)
את הצד המיני? (כנראה גם לא...)

אז אולי זה הרגל של הרבה שנים
אולי זה הפחד לנתק ולצאת לחיים חדשים
בכל מקרה אם את אוהבת את עצמך את חייבת לענות על השאלות הללו
הוא לא ישתנה וגם את לא ונראה לי שאתם מכלים זה את זמנו של זה.

[אינטו_איציה*]

כמהה,
עברו עוד מספר חודשים.
רק כעת קראתי את סיפורך.
אז מה קורה היום? איך התפתחו הרגשות?
מכירה ומזדהה גם אני בסיפור משלי שנמשך גם כשנתיים.
התרחקתי מאותו חור שאני והוא גרנו אחד ליד השני, כמו שאת מספרת.
וכך לאחר כמה חודשים ,כל הסיפור קיבל בחזרה את מידותיו המתאימות ,
ראיתי שזו אהבה חד צדדית, מלאה בדמיונות שלי עליו ובכלל מגיע לי מישהו אחר לגמרי.
היום אני מבינה שיש ביננו קשר נשמתי חזק,
אך הוא לא זוגי.
אולי היינו אח ואחות בגילגול הקודם

[נינה*]

_ראיתי שזו אהבה חד צדדית, מלאה בדמיונות שלי עליו ובכלל מגיע לי מישהו אחר לגמרי.
היום אני מבינה שיש ביננו קשר נשמתי חזק,
אך הוא לא זוגי.
אולי היינו אח ואחות בגילגול הקודם_(-:
בדיוק ככה מרגישה.
תודה _אינטו איציה הייתי צריכה את הדיוק הזה.

[נינה*]

מה את אוהבת בו? זו שאלה שתמיד שאלו אותי (חברות וכו) כי לא ברור מה ולמה ואפילו לא לי, אך תמיד הייתי בתפיסה כזו שאהבה היא רגש ללא הסבר והזנחתי מאוד את עולם ההיגיון.... ולכן סבלתי, וסוף סוף הבנתי שיש מקום מאוד חשוב לשכל, וזוגיות מוצלחת חייבת להיות בנויה גם מרגש וגם משכל. לקח לי זמן להתבגר.... ופתאום ברור לי הרבה יותר כמה שהוא לא מתאים לי כבן זוג, ומשחררת... ואפילו הבנתי שצריכה להוריד את הקעקוע שעשינו ביחד... ולהתקדם הלאה...

[בשמלה_אדומה_ושתי_צמות*]

זה בסדר.
אהבה היא לא שייכת לעולם ההגיון אלא לעולם הרגש.
כשאוהבים יודעים שאוהבים וזו לא תוצאה של חישוב או נוסחה
יש הרבה פעמים אהבות שנראות מוזרות לצופים מבחוץ אבל לזוג האוהבים זה נראה אחרת.
זוגיות מוצלחת היא תנאי חשוב מאד לשלב הבא, הקשה יותר של הקמת משפחה
תארי לעצמך דנה עם הבחור הזה על הסוגיות שמעניינות אותך כמו חינוך הילדים, קביעת סדרי עדיפויות ועוד...

את צריכה ללמוד ממה שקרה לך. להבין מי את, מה את רוצה, מה מתאים לך ולחפש את זה.

[כמהה*]

אינטו איציה תודה על דברייך. מדהים שהם קלעו גם לתחושותיה של נינה...
אני עדיין כאן עם אותו שם ועם תחושות דומות.. במין תחושת תקיעות כללית שלא עוברת
לא מזמן בנסיבות כלשהן נפגשנו והוא שאל אותי "מה חדש" וההבנה הזו שכמעט דבר אינו חדש
מבחינת תחשות, התפתחות, התקדמות וכו' די היממה אותי.
חווה תקיעות מאוד גדולה, מפחדת מאוד להסתייע בעזרה, בעיקר מפחדת מהצורך בהיחשפות ובפתיחות
שוקלת לעזוב את ה"חור" אבל לא בטוחה שזה יעזור... זה לא טיפול שורש..

[אום_אל_קיצקיצ*]

הי כמהה,
עברה כמעט שנה מאז שפתחת את הדף ואת עוד באותו מקום לגבי הבחור. נראה לי שזה מסביר לי איפה את נמצאת. יש לי חברה כזאת, שתקועה על איזה בחור כבר עשר שנים. מסתבר שהבחור הזה "תוקע" לא מעט בחורות. כנראה קרמה כזאת. "זקנת השבט" תקועה עליו כבר עשרים (!) שנה. עדיין רווקה. פה ושם היה לה מישהו אבל היא עדיין תקועה בהוא הראשון. יש לי הרגשה שהבחור הספציפי הזה ממלא תפקיד בחייהן של כל התקועות עליו. הוא כאילו התירוץ לכך שהן לא מוצאות את עצמן מבחינה זוגית (כאילו "בגללו") בעוד שהסיבה האמיתית היא שיש להן איזו בעיה רגשית שהן או מתכחשות אליה או מסרבות לטפל בה. הוא מין בחור לא מושג כזה שהמון בנות משתגעות עליו (כולל על זה שהוא לא מושג כזה) ולכן, על אף הקסם האישי שאני בטוחה שיש לו, הוא לא יותר מאשר ממלא תפקיד וברגע שהן יכירו בזה הן יוכלו להמשיך הלאה. לגבי חברה שלי, אני חושבת שהבעיה שלה היא שברגע שמיהו מעוניין בה היא לא מעוניינת. אוהבת את הגבר שלה בלתי מושג. לדעתי חוששת מאינטימיות.
לא יודעת אם יש בדברי משהו שיכול להועיל לך.

[כמהה*]

אהבה לא מתאדה
המשפט הזה נכתב בבלוג המקסים של עדינה ניפו בהקשר של מוות
לשמחתי (שלא חוויתי אובדן משמעותי) ולצערי הוא מתקשר בשבילי לכאן
כמעט שנתיים חלפו ואני עדיין כאן.
עצוב, פאתטי, תקוע, אמיתי?

[כמהה*]

לא טוב לי.
עדיין עסוקה בלנסות לגשש מה קורה איתו.
הוא גר לידי כך שאני יכולה לראות האם הרכב נמצא, האם האור דולק, האם אני שומעת קול..
לא מצליחה להרפות, לשחרר
עברו כמעט שנתיים, בעבור קשר של פחות מחודשיים
זה הכל. כמה מגוחך, כמה עצוב.

[מזדהה*]

בסיפור שלי הבנתי שצריך לעקור את זה כמו שעוקרים שן חולה.
כמו שמוציאים פלסטר.
לא לאט לאט, לא ברחמנות.
לעקור מן השורש. להשתיק את הקולות המרחמים ומתייפייפים.
זה קשר שלא היה טוב אף פעם ולא יהיה טוב אף פעם.
הוא רק תוקע אותך.
הוא רק מונע ממך קשר שכן יעשה לך טוב.
אלה כוחות שליליים שמתעקשים לתקוע אותך בבוץ
אל תסכימי.
אל תוותרי להם.
תגידי לעצמך: אני מתעקשת לעשות למען אושרי.
תגידי לעצמך: אני עכשיו אמצא לי מישהו נכון לאהוב.
תעברי דירה.
(אני, למשל, עברתי לעיר אחרת. זה עזר.)

[מזדהה*]

נקודה מעניינת, שבחרת לשים את המילה "אהבה" בתוך מרכאות.
כמו לומר שאת עצמך יודעת שזו לא אהבה. זו "אהבה".
מאחלת לך שתצליחי לרצוח את ה"אהבה" כדי לצמוח עם אהבה.

[כמהה*]

אכן זה מה שאני מתכננת לעשות (לעבור דירה), אבל אני לא יכולה באופן מיידי.
אני די בטוחה שהנוכחות הקרובה שלו בהחלט מקשה את השחרור שלי
אבל לא רק, יש לזה רבדים הרבה יותר עמוקים
שהוא לא קשור אליהם בכלל

[כמהה*]

לא מרגישה שהתקדמתי במילימטר בשנתיים האחרונות
תקיעות, תקיעות, תקיעות!!!

[אמא_לשלושה*]

היי כמהה
ממליצה לך להתייעץ עם עירית לוי
אפשר לקרוא עליה ועל העבודה שלה בדף בית שלה וגם בדפים האלו:

עוברת אורח מהגגת

מבקשת עצה בהתמודדות עם רגשות

בהצלחה @}

[כמהה*]

תודה עירית, כבר נגעת בי פה:
מתוך מה אני רוצה:
_אני מתבוננת בדברם האחרים, הפחות מוצלחים בחיים שלי. האם אפשר לומר שהם בחירות של הראש?
נדמה שאני יכולה להתייחס אליהן גם כאל כמיהות לא מוצלחות של הלב... (נגיד, הבחירה שלי להסתובב סביב מישהו שלא אהב אותי במשך שנים רבות. זה לא היה רצון שכלי. זה היה בפירוש השתוקקות של הלב, אבל אחת לא מוצלחת ודי הרסנית...)
אני רוצה להציע לך נקודת מבט אחרת על הסיטואציה הזאת:
אולי מה שהשתוקקת אליו אז היה לאו דווקא האיש הזה, אלא יצירה של חוויה מתקנת סביב אי-האהבה שלו כלפייך?
כלומר, אולי היתה בך כמיהה רגשית מאוד חזקה בנוסח: "תאהב אותי! כן, דווקא אתה שלא אוהב אותי, תאהב אותי כבר".
לא כל פעילות רגשית מקורה מהלב.
יכול להיות שכמיהה רגשית כמו זו שתיארת לא נבעה מהלב, כלומר, לא נבעה מהמקום העמוק, השלם, היודע. למקום הזה התכוונתי כשכתבתי "לב".
יכול להיות שהיא נבעה דווקא מהאגו, כלומר ממקום שפעם בעבר הרחוק נפגע, נפצע ומאז הוא רוצה לפצות ולתקן. החלק הארצי שמתעקש להאבק, להוכיח, ולמלא בכל מחיר את התשוקה שלו ("אתה כן תאהב אותי, אתה תראה שאוטוטו כן תאהב אותי").
אני מאמינה שכאשר מדובר בפגיעות, בפצעים הרגשיים שלנו - הרבה פעמים האגו לוקח את המושכות לידיים, בלי לשאול אותנו יותר מדי.
ואז אנחנו מוצאים את עצמנו פועלים בדרכים אוטומטיות, לא הגיוניות, לא רציונליות, ומאוד חזקות ביכולת שלהן לנתב אותנו.
כשהאגו מנהל כל כך חזק את העניינים קשה מאוד להקשיב ללב.
במצב מאוזן, בו לא היו קיימים רעשי הרקע של האגו, אולי הלב היה מצליח לספר לך שאת ראויה לאיש שכן מחזיר לך אהבה?
.
.
וממילא,
כל רצון הוא בעצם התחברות לכאב.
אז בקיצור, פוחדת שיכאב
זו תובנה ענקית וחשובה בעיני.
היא גם מאפשרת לך להבין לעומק מדוע כרגע הרצון כל כך מעורפל ורחוק ממך: כדי להמנע מהכאב (כאב עתיק, אגב).
מדובר בסוג של הגנה רגשית. הגנה טבעית, הגיונית ולגיטימית.
"אם אני לא ארצה לא יכאב. וככה אני בטוחה ומוגנת".
מה שמוביל אותך לנקודה הבאה,
שהיא,
שעל מנת להתחבר לרצון, מה שנדרש זה ליצור בתוכך לאט לאט חוסן פנימי (שזה כמובן לא אומר שהיום אין בך בכלל חוסן, אוקיי? מדובר על לעלות מדרגה בחוסן הפנימי).
חוסן שיאפשר לך להרגיש מספיק בטוחה כדי לפגוש את השדים שלך. אלו שמפחידים אותך ומכאיבים לך.
כאשר תסכימי לצלוח את ים הפחדים והכאבים, תתחיל להיווצר לך בהירות לגבי מה את רוצה.
הבהירות הזאת לא תגיע מהשכל, מעוד ועוד הבנות - אלא דווקא מהרובד הרגשי, מהחוסן והאומץ לפגוש את מה שמפחיד ומכאיב.
כמובן שזה לא אומר שאת אמורה להכאיב לעצמך באופן מכוון, או לסבול, או לגרור את עצמך בכוח כדי לחוות כאב. את לא אמורה וזה גם לא ממש אפשרי.
מה שכן, שווה לך לבדוק מה את צריכה, או מה נראה לך שנדרש ממך לעבור, על מנת שתהיי במקום בו תסכימי, ממש תסכימי בתוכך, לפגוש את הכאב. מתוך ההבנה ששם המפתח לפיזור מסך העשן שמסתיר לך את הרצונות שלך.
אבל לאט. ממש לאט. לא בכוח.
תבדקי אם את מתחברת. אם משהו מזה נוגע בך ורלוונטי אלייך_

[חמור_שיר*]

_הי כמהה,
עברה כמעט שנה מאז שפתחת את הדף ואת עוד באותו מקום לגבי הבחור. נראה לי שזה מסביר לי איפה את נמצאת. יש לי חברה כזאת, שתקועה על איזה בחור כבר עשר שנים. מסתבר שהבחור הזה "תוקע" לא מעט בחורות. כנראה קרמה כזאת. "זקנת השבט" תקועה עליו כבר עשרים (!) שנה. עדיין רווקה. פה ושם היה לה מישהו אבל היא עדיין תקועה בהוא הראשון. יש לי הרגשה שהבחור הספציפי הזה ממלא תפקיד בחייהן של כל התקועות עליו. הוא כאילו התירוץ לכך שהן לא מוצאות את עצמן מבחינה זוגית (כאילו "בגללו") בעוד שהסיבה האמיתית היא שיש להן איזו בעיה רגשית שהן או מתכחשות אליה או מסרבות לטפל בה. הוא מין בחור לא מושג כזה שהמון בנות משתגעות עליו (כולל על זה שהוא לא מושג כזה) ולכן, על אף הקסם האישי שאני בטוחה שיש לו, הוא לא יותר מאשר ממלא תפקיד וברגע שהן יכירו בזה הן יוכלו להמשיך הלאה. לגבי חברה שלי, אני חושבת שהבעיה שלה היא שברגע שמיהו מעוניין בה היא לא מעוניינת. אוהבת את הגבר שלה בלתי מושג. לדעתי חוששת מאינטימיות._

כך כתבה יפה מישהי כאן...
להיות תקוע על מישו ולהשאר שם נראה לי גם מן תרוץ טוב כדי לא להתמודד עם מה שבאמת מפחיד אותנו...אפחד הוא לא כזה אינסופי שאי אפשר להתנתק ממנו ולהמשיך הלאה...השאלה אם מעזים...

[עירית_לוי]

שלום כמהה

_אבל לא רק, יש לזה רבדים הרבה יותר עמוקים
שהוא לא קשור אליהם בכלל_
גם לי יש תחושה כזאת.
אם זו לא היתה הפנטזיה הזאת, יש סיכוי טוב שהיית מוצאת את עצמך באחת אחרת. אולי.

נדמה לי שהוא משרת כאן איזה צורך שלך.
הוא מישהו שיצא לך במקרה להשליך עליו, "להקרין" עליו, כמו שמקרינים על גבי מסך, משהו שהוא לגמרי שלך.
אם לא הוא, יתכן והצורך היה מוצא נתיב אחר להתממש בו. לקבל מענה.

עכשיו,
ככל שעובר הזמן את נלחצת, ומרגישה רצון עז יותר להתיר את הפלונטר. זה טבעי.
"איך אני עדיין פה אחרי שנתיים, איך?!?!?" את שואלת. ומתוסכלת. וכועסת על עצמך. ומאוכזבת מעצמך. וחסרת אונים.
ואז את מנסה למשוך יותר חזק,
ועם יותר כוח, ועם יותר תסכול. ושוב נתקעת.

איפה המלכוד?
כשיש פלונטר, וניגשים אלי בכל הכוח על מנת להתיר אותו, מושכים בו חזק, ובלי לשים לב בעצם מהדקים עוד יותר את הקשרים שבו.
זה נכון בעיני לכל ניסיון לשחרר. כשמנסים לשחרר משהו בכוח, בדרך כלל רק מחזקים אותו. הרי איך אפשר להרפות ממשהו בכוח?

ולכן, מהסיבה הזאת בדיוק,
אני מציעה לך לנסות ולפרום את הקשר, את הפלונטר הזה, בעדינות:
להתבונן בו היטב, בחמלה גדולה, ויחד עם זאת בכנות חסרת פשרות,
להכיר את הפיתולים שבו, את המנגנונים שמקיימים אותו.
שזה למעשה מה שאת כתבת בתחילת הדף - הרצון שלך לגעת במקור ולא בסימפטום.

ברובד הפרקטי -
כדי להתחיל לעשות את זה,
אני מציעה לבדוק עם עצמך כמה דברים:

• איך ההחזקה שלך בו כפנטזיה משרתת אותך? הרי את לא לחינם משלמת את המחיר המתסכל הזה. אני מניחה שברובד הרגשי הלא מודע את מקבלת שם משהו גדול, משהו שאת כנראה מאוד זקוקה לו אחרת לא היית ממשיכה לאחוז בו.
• מה האחיזה בו מאפשרת לך?
• מה לא תוכלי יותר לעשות אם תשחררי את ה"אהבה" הזאת, את ה"מסך" עליו את מקרינה את אהבתך?
• מה "תצטרכי" לעשות או להיות אם תשחררי? בואי נניח ששחררת אותו. מה עכשיו?
• מה הכי מפחיד אותך אם לא תשחררי אותו? מה הכי מפחיד שיקרה?
• האם יש משהו מפחיד או מאיים ב-כן לשחרר אותו? אם כן, מה זה הדבר הזה?
• האם יש משהו נעים וטוב עבורך בלהיות בעמדה של "כמהה"? אם כן - מהו הדבר הזה?
• אם אכן מדובר פה בצורך, כפי שהצעתי בהתחלה, מהו הצורך הפנימי העמוק? מה מנסה לקבל כאן מענה?

השאלות האלה ממחישות לך איך אפשר לגשת לפלונטר ולרופף בעדינות-אך-בנחישות את הקשרים שבו.
תבדקי אם הן נוגעות בך ומה עולה בך מולן.
ייתכן שבהתחלה חלקן יעוררו בך התנגדות. אם זה יקרה אני מציעה לחזור אליהן מאוחר יותר ולתת להן צ'אנס נוסף (כי יש סיכוי שדווקא הן נגעו בנקודה משמעותית).

נקודה נוספת - תהיי רכה עם עצמך. גם וביחוד כאשר את שואלת את עצמך את השאלות האלה.
שאלי אותן את עצמך בנימה אוהבת ולא בנימה מאשימה. זה חשוב. התייחסות כזאת לעצמך גם היא חלק מהרעיון של שחרור והתרת הפלונטר בעדינות ולא בכוח. השאלות האלה אינן אפקטיביות אם הן נשאלות בתוך הקשר ואווירה של האשמה עצמית.
חשוב לתת לעצמך לגיטימציה להיות במקום שבו את נמצאת.
חשוב להבין שאחיזה רגשית היא דבר אנושי מאין כמותו .

[כמהה*]

עירית, תודה רבה!
השאלות שלך מהדהדות בי ואני צריכה לעשות עבודה איתן.
מה שעולה לי בינתיים

• אני מתגעגעת למי שהייתי אני בקשר הזה, לא זו לא אמירה מדוייקת בככל, יותר נכון בכלל לא מדוייקת. אני מתגעגעת לרגשות העוצמתיים שחוויתי, להתרגשות ולרוממות הרוח. תקופה ארוכה אני מרגישה מאוד רדומה ושהכל רדום מסביבי.
• קשה לי לענות על השאלות האלה לעומק, כי אני מרגישה שאני מאוד לא מכירה את עצמי. איך ניגשים אלי? ואיך אחרים יגשו אלי, אם אני לא יודעת להגיע אלי?

[עירית_לוי]

אני מתגעגעת לרגשות העוצמתיים שחוויתי, להתרגשות ולרוממות הרוח. תקופה ארוכה אני מרגישה מאוד רדומה ושהכל רדום מסביבי.
מה שאני רואה כאן זה שני דברים,
שני כוחות שפועלים עלייך זה לצד זה:

אחד הדברים שמייצרים את האחיזה הוא הגעגוע לרגשות חזקים, להתרגשות, לתחושת ה"היי", לתחושת החיות והחיוניות שהיתה באותם ימים. את בעצם אוחזת בזיכרון שלהם. את ניזונה בדרך כלשהי מהזיכרון של התחושות. ובעצם, בחוויה שלך, וויתור על האחיזה הרגשית באיש הזה יהיה גם וויתור על החיבור לזיכרון ולתחושות.

מצד שני, הרגשות החזקים לא היו תמיד נעימים. הם כללו גם כאב. ויכול להיות שברובד לא-מודע ולא-מוצהר החלטת שיותר בטוח ופחות מסוכן להרדים את עולם הרגש. לתת לו ליזון משאריות. זה מקום שמגן עלייך.

ואז את מוצאת את עצמך באופן לא מודע ולא מתוכנן כמובן תקועה באמצע בין שני פחדים -

מצד אחד "מסוכן" לחוות רגשות עוצמתיים של אהבה והתמסרות.
ומצד שני "מסוכן" לחיות ללא עולם רגשי בכלל. אם אכן תסכימי ותשחררי את הזיכרון של מערכת היחסים, של הרגשות, את נשארת גם בלי השאריות וכך סוגרת את הגולל לגמרי על עולם הרגש שלך. וזה, עבור רובנו, במובן מסוים משול למוות.

תבדקי אם את מתחברת לתיאור הזה.
.
.

קשה לי לענות על השאלות האלה לעומק, כי אני מרגישה שאני מאוד לא מכירה את עצמי. איך ניגשים אלי? ואיך אחרים יגשו אלי, אם אני לא יודעת להגיע אלי?
יש לי תחושה שהקושי הוא לא מנטלי אלא רגשי.
אלה שאלות שנדרש אומץ לשאול אותן כי הן מעמתות אותן עם האמת, והן יציבו בפנייך את האפשרות להתעורר ולפעול.
וזה מפחיד. וזה מובן ולגיטימי שזה מפחיד כי זה מפגיש אותך עם השדים שלך, ואף אחד לא אוהב להיפגש מרצונו החופשי לאור יום עם השדים של עצמו .

לכן אני מציעה לך להתחיל בהדרגה.
תתחילי עם שאלה אחת, פשוטה:
מה מפחיד אותי בלשחרר את האיש? מה יקרה? נסי לדמיין אותך משלחת אותו מתוכך לדרכו. מה קורה אז? מה עולה?

[אינטו_איציה*]

אהלן כמהה.

באתי...

טוב, עירית כותבת נפלא ומסדרת את הדברים במקומם.
אני אישית נעזרת בה וחושבת שהושטת היד לקבל עזרה והכרה במקום שאני נמצאת בו, אפילו שזו קלישאה- זו אכן תחילתה של הגאולה.

אני קוראת אותך ונזכרת בחיוך (כן בחיוך..) בתקופה ההיא שסבבה אותו. את האוטו שלו, האור בבית שלו, המספר שלו ועוד שלו שלו..
אז כמו שעירית כתבה ,יש בזה חלק של התרגשות גדולה, של היי...של התמכרות לאני שהייתי פעם לידו, לאני שהוא נתן לי להרגיש.
(אפילו שבפועל קבלתי ממנו כ"כ הרבה כאפות...חלקן אפילו דומות לאלה שאת כתבת..)

מנסיוני.
עזבתי את המקום.
אני זוכרת כמה בכיתי שאני תקועה ובמיוחד בגללו.
התפללתי על זה הרבה, וקבלתי כוחות ועזבתי רחוק משם.
הפרידה ממנו היתה גרועה, חסרת תקשורת.
כמו שני ילדים שאוהבים ,אבל במקום להפרד בחיוך וחיבוק, נפרדים במכה ו"אני לא סובלת אותך"... במילים של מבוגרים.
בהתחלה עוד היינו בקשר והייתי חושבת עליו, והמרחק כמובן קרב ביננו וגרם לו להכביר במילות געגועים.
אבל הזמן הוא באמת באמת מרפא. והמרחק עוזר לו.
התרחקתי, התעסקתי בחיים החדשים שניסיתי לבנות במקום החדש, ולאט לאט כבר לא היה לו שם מקום.
ויותר מזה, ראיתי כ"כ הרבה אנשים חדשים שפתאום הפרופורציה שלו חזרה למימדיה הנכונים. שהם יותר קטנים משלי.
הוא לא ראוי לי.

אז עדיין יש לי אליו חיבה וקירבה מיוחדים מאין כמוהם.
ועדיין אם אנחנו נפגשים הערוצים ביננו זורמים ואנחנו מבינים אחד את השני ממש כמו תאומים.
אבל היום אם הוא מתקשר כדי לשפוך את שיחו בפניי, אני לא מאפשרת לו הכול.
זהו.
זה נגמר.
אני מבינה ומרגישה שמגיע לי מישהו במידתי ,שרואה אותי ואני רואה אותו ויש ביננו קשר בוגר ולא תלותי.

אז.
אל יאוש.באמת.
אני בטוחה שפתיחה של פרק חדש במקום אחר יעסיק אותך וירחיק אותו מהמחשבות או לפחות יקטין את העוצמות.
אם תרצי לדבר. תגידי לי ואשמח.

[כמהה*]

תבדקי אם את מתחברת לתיאור הזה.
תודה עירית. אני מרגישה שמילותייך די עושות סדר. לחלק הראשון של דברייך אני מאוד מתחברת. אני מניחה שחלק גדול מהאחיזה בו נובע גם מגעגועים לתחושות שחוויתי לידו.
לחלק השני-
ויכול להיות שברובד לא-מודע ולא-מוצהר החלטת שיותר בטוח ופחות מסוכן להרדים את עולם הרגש. לתת לו ליזון משאריות. זה מקום שמגן עלייך.
כבר קשה לי לענות... על פניו אוכל לומר לך שעוד לא פגשתי בזמן הזה מישהו שעורר בי כזו עוצמת רגשות כמו ההוא. א6ך תחושת הישנוניות הזו מקיפה הרבה תחומים מעבר לפן הזה.
אני מרגישה תקועה, גם בכיוון הזה וגם בהרבה נוספים.

רצה הגורל וזימן לי מפגשים קבועים איתו על בסיס של פעם בשבוע. אני לא רוצה להיכנס לפרטים אבל זה לא משהו שהוא בר שינוי ואנו צפויים להיפגש אחת לשבוע לחודשים הקרובים (לא באופן פרטי, בנוכחות אנשים נוספים). אני מאוד אמביוולנטית כלפי העניין הזה. כמובן שיש את הצד שמפנטז ורוקם חלומות, אך יש גם קול חרישי שאומר שזו ההזדמנות לפוצץ את הבלון הזה שיצרתי בדמותו שאין לה כל קשר למציאות לא שלו ובטח שלא שלי. אשמח לשמוע את דעתך בעניין.

ולגבי


תתחילי עם שאלה אחת, פשוטה:
שוב קשה לי, אני יכולה לענות לך תשובה מהראש אך האחיזה הזו היא חלק כמעט יומיומי מהשנתיים הללו, שפשוט קשה לי לראותי בלעדיה..

אינטו איציה, תודה על דברייך הלוואי ואגיע בקרוב ל
ונזכרת בחיוך (כן בחיוך..)

[עירית_לוי]

רצה הגורל וזימן לי מפגשים קבועים איתו על בסיס של פעם בשבוע. אני לא רוצה להיכנס לפרטים אבל זה לא משהו שהוא בר שינוי ואנו צפויים להיפגש אחת לשבוע לחודשים הקרובים (לא באופן פרטי, בנוכחות אנשים נוספים). אני מאוד אמביוולנטית כלפי העניין הזה. כמובן שיש את הצד שמפנטז ורוקם חלומות, אך יש גם קול חרישי שאומר שזו ההזדמנות לפוצץ את הבלון הזה שיצרתי בדמותו שאין לה כל קשר למציאות לא שלו ובטח שלא שלי. אשמח לשמוע את דעתך בעניין.
התחושה שלי היא שאולי את צריכה להגיע לכדי מיצוי של ההתמכרות הזאת.
לצאת לעוד סיבוב, לעוד צלילה, לעוד גל.
עוד גל - מהנה במידה כזו או אחרת. מכאיב במידה כזו או אחרת.

לא הייתי קוראת לזה פיצוץ של הבלון, אלא מיצוי של הדבר.
וזה לגיטימי לגמרי! יש דברים שאין מה לעשות - הם צריכים להגיע לכדי מיצוי. אי אפשר בכוח.

מה שיכול לקדם את המיצוי זה שתראי שיש לך כאן בחירה. אחריות (לא אשמה, אחריות).
יש כאן משהו שהוא לגמרי בידייך.
את בוחרת להכנס לעוד סיבוב. זה לא הגורל, זו את.
אני מציעה לך להכנס לסיבוב הזה מתוך בחירה ומתוך הכרה בבחירה הזאת.

לא ללכת בכוח נגד עצמך.
להכיר בהתמכרות.
ולאחר מכן להכיר בבחירה.

מה דעתך?

[גשם*]

הי, מה קורה?
יש חדש?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נו יש חדש?

[פלוני_אלמונית*]

אוי זה בדיוק מה שאני חווה. התמכרות של שנה לאיש בלתי מושג. מחלה של נשים... עצוב.

[פלונטר*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צרת רבים חצי נחמה. קוראת את שרשרת התגובות ונרגשת מי כך שלא רק אני תקועה במערכות רגשיות מתות. האובססיה להיות עם מישהו שאינו בגלל צרכים רגשים שמילא והחיים אינם יכולים למלא עבורנו בלתי נסבלת מבחינה הגיונית. כואבת. הרסנית. דורסת. לצוות על המחשבה ועל הרגש להפסיק את מחול השדים המטורף הזה דומה על ציווי לאדם לא להיות רעב/ צמא/ כיף. במילים אחרות אי אפשר להפסיק להרגיש אובססיה. אפשר להבין אותה וקצת להקל. זה מה שאפשר. שאלת המיליון דולר שאם ימצא האדם שיצליח לענות עליה מבלי לדקלם דיקלומים שמתנגדים יפה רציונלית ובלתי מעשיים אמוציונלית היא - כיצד אפשר להרגיש את אותה תחושה בדיוק מבלי להיות נזקק לחצי השני??? ההרגשה הבלתי נסבלת שרק החצי השני מצליח לעורר בנו מלאות ובלעדיו אנו ריקים ואבודים יכולה להרתיח כל הגיון בריא ועדיין להתקבל בקלילות בלתי נסבלת אל מחוזות הרגש.
בענק לכולנו יש חסכים רגשים אדירים. חלק מהכמיהה היא למלא אותם. כשאנחנו חיים מערכת יחסים שמתה, מתבוננים בה מהצד, נושמים אותם כמו אדי מים שהתאדו ושינו את מצב צבירתם, אנו מתפרקים על הסתימה האיכותית של החור הרגשי שהמערכת סיפקה לנו וכרגע נפער ונחשף לממדים שהולכים ומתרחבים בדיוק כמו החור השחור.
אני באופן אישי זקוקה לריגוש אדיר ומצד שני נופלת בייאוש אדיר. מה שמחשמל לא פעם הורג את נפשי. מאיר את חיי וממית באותה עת. אני נמשכת למי שרוצח אותי כדי להאיר אותי. רמת המודעות שלי גבוהה אבל כניראה נמוכה מאוד. אני בכוונה אומרת דברים סותרים. מנסה לפצח את הקווים המנוגדים והמובילים שמתנהלים ומנהלים אותי ללא ההצלחה. כשאצליח למשוך לחיי את הריגוש האדיר והבטוח אהיה מליארדרית. בהרגשה. בסיפוק. בהגשמה. בכוח. בלתת לאנושות מסר. מהלב.
גם לי יש אובססיה לבחור שמת מבחינת ההגיון. הוא עבר הלאה ( כניראה. בדמיון כמהה אליי. במציאות אם יחזור כניראה בגלגול הבא ) גם אני לא מצליחה להשתחרר מההתרגשות האדירה שלוויתי איתו. גם אני לא מוצאת לא תחליף. גם אני מתפללת לתחליפי סם איכותיים. גם אני עובדת על עצמי עם מסרים חיובים שהם כמו אקמול של הכוח נמצא בי ולא בו, השברים הטובים שחשתי הם ממני ולא ממנו ( לא עוזר שורשית בכלל ) הצימאון שיש לי במערכת מרגשת מחד ובטוחה מאידך כניראה יוצר את הכינוי שלי - פלונטר. מה שבטוח זה מקום שיצרתי ובמודע הוא בלתי נסבל. בתת מודע הוא מקום רצוי אחרת לא הייתי מכניסה אותו אליי.

[ונוס*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו
כל כך כמהה לדף הזה.
ומעניין לשמוע תובנות חדשות גם מ"כמהה" וגם מ"פלונטר".
ואלה התובנות שלי והאמת המכוערת:
גם אני, כמו רבים אחרים, התמזל מזלי ומצאתי אחרי מסע חיפושים מפרך, את שאהבה נפשי.
אדם עוצמתי ומיוחד. נראה כמו אליל יווני, מדבר כמו ולטינו, שנון כמו וודי אלן.
הרגשתי כאילו אני מדברת עם עצמי. והוא אמר שאני כמו מראה שלו.
מבחינת השנינות, המודעות העצמית, היציאה מהקופסא, ההומור הציני.....
בהתחלה זה התחיל מפלרטוט של חתול ועכבר טיפוסי.
ולאט לאט זה הגיע לרמות של הוריקן וטורנדו!!
הפכתי לאובססיבית.
ועבור גבר שמפחד ממחויבות - אין דבר יותר מוריד מזה.
אמרתי לו שהוא זה שמוציא ממני את השדים - והוא אמר שבגלל שאני מטיחה בו דברים כאלה - הוא לא רוצה שום קשר איתי.
אמרתי לו שאני לא יכולה להוציא אותו מהלב ושאני כן רוצה להפסיק לשלוח לו הודעות - אמר לי "למה להפסיק לשלוח הודעות".
הוא הבטיח לי שזו אהבה ללא תנאים, האשים שאני לא יודעת מה זו אהבה בכלל, ובסוף אמר שהמצאתי לי סיפור בראש.

זה כאילו פגשתי ביום בהיר אחד את האמת מול העיניים, את אלוהים:
את החצי השני שלי.
לא האמנתי והטלתי ספק בהתחלה. ידעתי שהוא שחקן ושזה כנראה ייגמר בסקס חד פעמי,
אבל הוא שבר את כל החומות שלי.
נכנס למעמקי נשמתי.
ואז אותו "אלוהים" בכבודו ובעצמו אמר לי:
את משוגעת. את המצאת הכל. איך האמנת לי?

איך בחורה שפויה יכולה להתמודד עם זה?
תמיד האמנתי באהבה אמיתית ועד שמצאתי אותה, מתברר שהיא לא אמיתית.

אז אולי הכמיהה היא לדבר האמיתי.
לאהבה המיוחדת הזו של הסרטים והספרים.
לאהבה המיוחדת הזו שכל הדפים באתר הזה שקשורים לאהבה - עוסקים בה.

הרי אם ההרגשה לא הייתה אמיתית - אז בעצם קשה למוח שלנו לסמוך על הלב.
אם אי אפשר לסמוך על מה שהרגשנו - על מה כן אפשר?
ואיך נסמוך על עצמנו בעתיד??

זו התקיעות שמתארים כאן.
זו האובססיה שלא נפתרת.

ויש לי עוד המון מה להגיד!
אמשיך בקרוב.

מקווה שמישהו קורא

[פלוני_תוהה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני כגבר אולי גבר רגיש מהממוצע רוצה למר לכן שהתובנות מקריאת כל השרשור הן לא קלות עבורי,
אני כרגע במצב דומה של געגוע לאחת שאיתה הרגשתי על גג העולם,
שבשבילה רציתי לוותר על משפחה מדהימה , רציתי לממש את האהבה הזאת בכל מחיר כי ידעתי שהפעם זו אהבה שלעולם לא תחלוף, וזה לא תלוי בהחלטה שלי , גם לא בשלמה, האהבה הזאת גדולה משנינו...
עד היום שבו גיליתי עד כמה אני לא יכול לתת לעצמי להשען עליה, גיליתי שהקרובה אלי הייתי הייתה זו שפגעה בי יותר מכל הקשיים שעברתי בחיי, והדבר המדהים הוא שזה לא מזיז לאהבה שאני חש כלפיה , אני ממשיך אחרי תקופה ארוכה עדיין לחלום כל רגע, מזדהה עם התחושות של האוהבים ויודע שהשכל הוא לא זה שיכול לתת לי מענה, משהוא בנפש שלי אוהב אותה וזה הולך להשאר כך לנצח כנראה ואולי מתישהו הגורל יחבר בינינו, עד אז אני מקבל ומבין שאני אוהב אותה לנצח ומחייך אליה בליבי ומאחל לה את כל הטוב שבעולם...

[ונוס*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פלוני תוהה
מבינה לליבך!
מערבולת לא פשוטה לעיכול.

ממליצה לכולם לקרוא את "אהבה זה כל הספר" של חיים שפירא.
מדהים!

והנה קטע מתוך סיפור מופלא "גברת עם כלבלב":

"הזכרונות נהפכו למשאלות לב, ומה שהיה התערבב בדמיונו עם מה שיהיה.
אנה לא הייתה דמות בחלומו, אלא הלכה אחריו לכל מקום, כמו צל, והשגיחה עליו"

[תוהה*]

מחייה את הדף.. בתקווה שמישהו יקרא הרהורי ליבי...
אצלי זה קרה לפני 14 שנים.. הייתי צעירה, תמימה, בארץ גדולה וחדשה (גם במובן הקונקרטי וגם במובן הרגשי). הוא היה גדול, אחר מכל מה שהכרתי. נפשותינו נפגשו בנקודה מסוימת בזמן ובחלל ונוצר מפץ גדול, לפחות אצלי, שנתקל בחומה בצורה שלא ניתן לחדור. כשסוף סוף הצלחתי, ביני לבין עצמי וביני לבינו, להודות בעוצמת הרגש שכ"כ לא היה מוכר לי, זר ומפחיד וגדול ממני, נתקלתי בתגובה חוסמת, נטולה: " ילדה, לי אין ניצוצות בלב.." נפלתי, התרסקתי, כמו גל שמתנפץ אל שובר ביום סוער במיוחד. הרגשתי משוגעת- שרידים של חווית השגעון ליוו אותי והרימו מפעם לפעם את פרצופם המכוער בל מיני שבילים. מאז עברו הרבה מים בנהר של החיים. התבגרתי, החכמתי (האמנם??), יצרתי זוגיות אחרת, בונה. כבר שמונה שנים אני נבנית בתוכה. לפני שנה התחתנתי עם בן זוגי שהיה לי לבית במשך השנים. קצת לפני החתונה אותו שובר לב מפעם העלה את עצמו מהאוב. ביקש להפגש. אחרי הרבה היסוסים הסכמתי- אחרי הכל, אני במקום בטוח, מה כבר יכול להשתנות?? זאת הייתה פגישה מכוננת. להפתעתי הרבה הוא לקח אחריות, הודה שהיה שם רגש, שלא הרגשתי רק ביני לבין עצמי, אפילו ביקש סליחה על הפגיעה. נמלאתי באושר עילאי, חוויה של סגירת מעגל שכנראה בלעדיו לא הייתה שלמה. השפיות שהופקעה ממני כ"כ הרבה שנים חזרה להיות מנת חלקי. מידי פעם, לעיתים רחוקות, אנחנו נפגשים. אני מאמינה בפתיחות ובכנות, משתפת את בן הזוג שלי, מבקשת רשות. למרות שרציתי להאמין שהמעגל נסגר, אני מוצאת את עצמי מטולטלת, נבוכה... הוא מתגנב לי לחלומות, לפנטזיות כמוסות. למרות שלא קרה שום דבר מיני בפגישות הללו, אני מרגישה אשמה, בוגדת... מרגישה שאני צריכה אותו בחיי, אבל לא לגמרי מוצאת את התשובה למה. לא מוכנה לוותר על החים שבניתי, אבל גם לא על התחושה הגולמית, הבוסרית שאני מקבלת כשאני נפגשת איתו. בא לי להשלים עם זה שאנחנו כנראה שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו, אבל במציאות הפגישות הקטנות והרחוקות שלנו ממלאות אותי באור גדול. כשאנחנו נפגשים, אני מרגישה כאילו אנחנו מכירים כבר הרבה גלגולים, שהוא מצליח לראות לתוך נפשי, מעורר דברים רדומים. זה לא גורע במאום באהבה השקטה והבטוחה שיש לי לבן זוגי. איכשהו שתי האהבות האלה מצליחות להתקיים זו לצד זו, ממלאות צרכים אחרים- זו של הפנטזיה וזו של המציאות. מודעת לפיצול, למשחק באש אבל לא יכולה להתגבר... מנווטת איכשהו במרחב המוזר הזה שיצרתי לעצמי, ותוהה- עד מתי?

[עצמי*]

קוראת, מאוד מעניין ואנושי. אולי גם מאוד נשי...

[מונו_גמי*]

אנחנו חיים בעולם של מוסכמות.
אנחנו נולדים לתוך חומה של מוסכמות שאנו מאמינים שהיא מגינה עלינו מן העולם המבולגן הזה ששם בחוץ.
עולם שלא ראינו אותו אף פעם אבל לימדו אותנו שהוא לא טוב. שפה, בתוך החומה טוב יותר.

לפעמים, מתברר לנו שהחומה הזאת לא מגינה עלינו כלל. פתאם חומת המגן הופכת לחומת כלא.
ואת השער שבאותה חומה שהפכה ממגן לכלא אנחנו מפחדים לפתוח.
כל כך נעים לנו בכלא. אחרי יציאת מצריים מעבדות לחירות מבקשים בני ישראל לחזור לסיר הבשר.

אחת מחומות המגן/כלא הללו היא חומת המונוגמיות.
חומת המונוגמיות נבנתה בתקופה שבה נישואים לא היו מבוססים על אהבה.
נישואים בעת ההיא היו עסקה כלכלית בין שתי משפחות.
לכן, לאחר העברת האישה בטאבו למשפחת בעלה נקבעו שני עקרונות:

הראשון:
אסור לחמוד את אשת רעך. דיבר זה כולל באותה נשימה גם פרטי רכוש אחרים שאסור לחמוד מאותו רע.
לגישה זו, האישה היא רכוש של הגבר וכמו שלא חומדים או גונבים רכוש לא חומדים גונבים אישה.
ואגב, לא לחמוד זו באמת עצה טובה.

השני:
איסור הממזרות. איסור חמור זה, מעניש את הילד על מעשה של האם.
האיסור הזה הגיוני מאד בראייה העסקית.
הוא נועד להבטיח לגבר שהוא מכלכל ומוריש את הונו לבנו ולא לבנו של גבר אחר.

רעיון האהבה נכנס למערכת הנישואים המונוגמיים רק לאחרונה.
לדעתי, זה רעיון שלא עובד ותידרש חשיבה איך לעדכן אותו.
שיעורי הגירושים והבגידות מורים על כך.

ואחרי ההקדמה שמנסה להסביר לך את שורשי פחדיך, רוצה שתביני שמה שאת מתארת זו אהבה.
אהבה זכה וטהורה שאפשר להרגיש אותה להרבה יותר מאשר לאדם אחד.
הרי אם יש לך שני ילדים ונולד השלישי הוא מקבל מלא מנת האהבה בלי שזו נגרעת מהגדולים.
יכולת האהבה שלנו היא אין סופית. גם היכולת שלך לאהוב היא אין סופית.

הציווי ואהבת לרעך כמוך אינו אוסר עליך לאהוב אנשים רק כי הם שייכים למין השני.
הציווי אינו מבוסס על ההנחה שיש לנו כמות מסוימת של אהבה שאותה אחנו מחלקים בין מי שאנחנו אוהבים.
אהבה היא אין סופית. ואהבה, ככל שנותנים יותר ממנה, מקבלים יותר ממנה.

לכן, לדעתי - לכי עם הדבר הנפלא שקרה לך וקרא לך.
מה דעתך?

[תוהה*]

לא בטוחה שאני לגמרי מתחברת לדברים...
אני לא חסידה מושבעת של מוסד הנישואים- יש בו יתרונות וחסרונות, כמו בכל דבר.
כשבחרתי בבן זוגי הנוכחי לא דובר על נישואים פתוחים, והכיוון עליו אתה מדבר חורג ממה שהבטחנו זה לזו
מעבר לכך, אני הייתי פעם בצד הנבגד. בתור מי שחוותה פגיעה מאוד קשה, לא הייתי רוצה לגרום לאחר - בטח אדם שיקר לליבי וכל חטאו שאוהב אותי, סבל שלי נגרם.
ונקודה אחרונה- האהבה מהעבר- אני מרשה לעצמי להטיל ספק בהדדיות שבה בנקודה זו. יתכן שהרגש שלי הוא שלי, ואני תוהה האם אליו אני מרגישה או אל מי שהייתי, אל ראשוניות אותה אהבה גדולה או אל משהו גדול ובלתי מושג. ברור לי שאני משליכה עליו הרבה.
האפשרות שאתה מציע, קסומה ככל שתהיה, היא בגדר לאחוז במקל משני צדדיו. אני לא רוצה לפגוע, וגם לא להיפגע...

[אישה_במסע*]

אני לא חושבת שיש מישהו שניזוק או נפגע.
ומה עם בן הזוג? או הילדים? מה עם כל ההשלכות של ההסתרה, השקרים? או שסיפרת הכל לבעלך?

אני מאמינה בכך ששקרים מזיקים, ואילו האמת - נצחית, ובמקודם או במאוחר תתגלה.

אפשר להחליט שהבגידה עדיפה על כל האפשרויות האחרות, אבל להגיד שאף אחד לא ניזוק או נפגע זו לדעתי הכחשה של המציאות.

אם בעלך יגלה ותתגרשו, גם אז לא תתחרטי? גם אז תחשבי שאף אחד לא ניזוק?

[תוהה*]

מה שהצגת נשמע מקסים, מלא ושלם, אבל עם כל זה - איפה נמצא בעלך? האם גם הוא שלם?
אני לא אומרת את הדברים בשיפוטיות. לכל אדם הזכות לבחור במה שנכון עבורו, ונשמע שאת מאוד שלמה עם הבחירה
אבל- לכל בחירה יש מחיר, חייב להיות מחיר, אין אופציה אחרת.
אני משלמת את מחיר הכמיהה הלא ממומשת, את מחיר האשמה על הכמיהה
בטוחה שגם במקרה שלך יש מחיר. השאלה מי משלם אותו ועד כמה הוא נסבל...

[ציל_צול*]

לכל בחירה יש מחיר, חייב להיות מחיר, אין אופציה אחרת
זו בחירה חשובה, האם להביט בסיטואציה דרך המחירים שלה או דרך הרווחים שלה, או משהו בין לבין.
אבל ממש לא הכרחי להביט בדברים דרך עדשת המחיר דווקא, בעיקר אם המערכת הפנימית נוטה דווקא להדגיש את הרווחים.

באופן אישי, אני מרגישה שאני משלמת מחיר כבד מאוד על אי אמירת אמת.
אני לא מרגישה צורך לדאוג לשלמות של מישהו לבד מזו של עצמי. אבל בשבילי, אי אמירת אמת (בייחוד במקום שבו הבטחתי אותה, ולכן מצפים ממני שכך יהיה) פוגעת בשלמות שלי.
בכלל, פיצולים ופיצוליות (שהם התוצר המיידי של הסתרה) זה משהו מאוד תובעני בשבילי. להיות מישהי אחת כאן ומישהי אחרת במקום אחר, זה ממש כמו סדק כזה שזולל לי את האנרגיה. וגם כאשר מיוצרת שם אנרגיה, בחשבון סופי אני נשארת מרוקנת.

לצד זה, אני בהחלט מכבדת אנשים אחרים שמזהים שצורך שלהם הוא גדול יותר מאשר הסוג הזה של שלמות ואמירת אמת, ובין היתר אני מסרבת לקרוא למעשים כאלה בגידה ולהכתים אותם בכזה צבע שחור.
אני חושבת שזה ניסיון להשטיח משהו מורכב מאוד.
כאשר אדם מספק את הצרכים שלו מתוך מחשבה אמיתית ואוהבת על אחרים זה לא יכול להיות רק משהו שחור כזה ומאיים, שמחובר לעולמות כמו גזר דין מוות.

[אישה_במסע*]

אין אופציה אחרת
יש. נקודת המבט של רווחים והפסדים היא רק נקודת מבט. יש נקודת מבט בה יש השלכות. ולא ברור אם הן חיוביות או שליליות. למשל, אולי אם הרומן יתגלה ויהיו גירושים, זה יהיה לטובה, כי תמצא אהבת אמת?
ולפעמים, רווחים והפסדים לא רלוונטיים. בכלל. כי משהו הוא נכון ולכן זו הבחירה הנכונה, וזהו. והרווחים וההפסדים לא רלוונטיים.

בגידה, הפרת אמונים, מבחינתי, זה כשמישהו מבטיח משהו, ומפר. וככל שההבטחה עמוקה וחשובה יותר, כך הבגידה גדולה יותר. כך שאני בהחלט קוראת למעשים האלו בשמם - בגידה. בהנחה שהכותבת הבטיחה לשמור אמונים ולא לשכב עם אחרים. אבל זו הנחה סטנדרטית, הרי ברור שהכותבת לא ביחסים פתוחים.

נקודת המבט של צרכים היא מאוד נחמדה (באמת, אני שמחה שיש לי את נקודת המבט הזו בארסנל שלי), אבל אני מאמינה גם במוסר. בין היתר, בכך שהבטחות צריך לקיים. אני מעריכה מאוד אנשים שעומדים במילה שלהם.

ויש נקודה מאוד חשובה - אני מעריכה אמת באשר היא, ומאמינה שלמעשים יש השפעות. כמו מעגלים שאבן שנזרקת למים מעלה. וההשפעות האלו מתפשטות - גלים גלים. מעשה שמעורר אנשים לשקר לעצמם הוא שלילי. וההנחה שלבעל טוב יותר כי בגדו בו... אני לא חושבת שהוא יסכים. ממש לא. לדעתי, להגיד שזה נעשה מתוך אהבה לבעל ולמענו זה שקר עצמי. במקרה הטוב. במקרה הרע זה חוסר כבוד עמוק לזכותם של אנשים להחליט על חייהם, ופטרונות מהסוג הגרוע ביותר.

ולמען האמת, לעיתים רחוקות מאוד נתקלתי בבוגדים שלא שיקרו לעצמם ותירצו תרוצים. שקר גורר שקר, ומי שעוטה מסכה עלול לגלות שהיא נדבקה לפניו, ושהוא כבר לא יכול להבדיל בין שקר לאמת. והמציאות? היא פשוט קיימת. ולפעמים, לחוסר היכולת לראות אותה כמו שהיא יש השלכות. שליליות.

<בגידה לא מקושרת אצלי לגזר דין מוות>

[אישה_במסע*]

היסטוריונים אומרים שאת האמת קובעים המנצחים
לא. האמת היא פשוט המציאות. והיא קיימת. וגם אם באיזה עתיד פנאטים דתיים ינצחו ויגידו שהשמש סובבת סביב כדור הארץ, זה לא יפריע לכדור הארץ להמשיך להסתובב. למרות הטענות של כל מיני מיסטיקנים בגרוש, יש מציאות אובייקטיבית שם בחוץ, והדעות של בני האדם עליה לא משנות לה.


בכלל, מה רע בכך, לבד מכך שעברנו על גבול שחצי מהזוגות הנשואים עוברים עליו.
שבכלל לא בטוח שהוא יודע ומסכים. אולי כן, ואולי לא. אם כן, אז למה לא לדבר על זה? ואז תעברי רשמית מקבוצת האנשים שמפרים שבועה, לקבוצת האנשים שלא.

מה שרע זה השקר, זה הכל. אני לא חושבת שיש משהו רע מהותית ביחסי מין מחות לנישואים, או עם יותר מאדם אחד, או באופן כללי. אבל אני כן נגד הפרת שבועות. ואני ממש לא הייתי רוצה להיות בצד הנבגד, ואם מישהו היה עושה את זה לי אז הייתי מאוד מאוד מאוד פגועה, ואני לא בטוחה שאי פעם הייתי מוכנה לתת בו אמון שוב.

[רק_אהבה*]

לא חשפתי את עצמי כאן כדי שתטיפי לי מוסר.
אני מרגישה שאת שופטת אותי. חושבת שהאמת בצד שלך ושאני בוגדת ארורה.
לכן, אני חושבת שאין לי מה ללמוד ממך ואולי גם לך אין מה ללמוד ממני.

[פלוני_אלמונית*]

האם יש כזה דבר לבגוד כדי לשמור על הנישואים מדור אהבה חופשית פוליאמוריה

[אישה_במסע*]

אני מרגישה שאת שופטת אותי
זו הרגשה שלך. כלומר - אני אכן שופטת, אבל התוצאה של השיפוט היא נייטרלית, עם נטיה קלה לכיוון החיובי.

[רק_אהבה*]

ולכן אין לי חשק לקיים איתך דיאלוג ולשתף אותך בחיי
תודה

[פלוני_אלמונית*]

אישה במסע. שוב הצלחת.

[ציל_צול*]

רק אהבה, מאוד הצטערתי שמחקת את הדברים שלך.
חשבתי שהם היו חשובים ואמיצים וממש ראוי היה שיישארו פה.

אני חושבת שכאשר מפרסמים משהו כזה כי אפשר לצפות רק לתגובות אוהדות או נוחות.
נכון שהיה נחמד אם כולם היו משאירים בבית את השיפוט שלהם אבל העולם לא מתנהל ככה, בעיקר לא כלפי דברים שמעוררים מחשבה או אי נוחות.
להיחשף לאישה שחיה בשני עולמות, ושמחה בזה וחיה עם זה בשלום, וכרגע רואה בזה בעיקר תועלת ואושר - זה דבר מאתגר.
דווקא משום כך אני חושבת שזה מתאים ונחוץ כאן, אבל משום כך קיבלת גם תגובות לא מאוד נוחות.

אני מזמינה אותך למצוא שוב את האומץ שלך ולהניח את זה פה מחדש.
איש אינו יודע מי את, אינך חייבת לענות בכלל על מה שלא נוח לך, ונראה לי הוגן שכאשר את מאתגרת את הקהל הוא יאתגר אותך בחזרה.
לצד זה, כאמירה לקהל - יהיה נחמד אם התגובות תהיינה קצת יותר רכות באופן כללי. מעבר לכך שזה יותר נעים לקרוא ושומר על התמשכות הדיון, ממש מצער שאנשים לא ישתפו פה בצורה אינטימית וימחקו דברים מעניינים.
זה קורה יותר ויותר בשנה האחרונה וזה מבאס. גם ככה הביצה פה מתייבשת לה לאיטה, אז עד שמישהי כבר מכניסה ראש למים ועושה גלים (ולא נשמעת כמו טרול, לשם שינוי) יהיה נחמד אם היא תרגיש בנוח להישאר.

[תוהה*]

מסכימה. כשהעלתי את הפוסט עניין אותי לשמוע מכל העולמות. לאו דווקא עם זה שאני חייה את ערכיו או תפיסתו.
המטרה היא להרחיב את היריעה ולא להצר...

[לב_שומע*]

אני חושבת שכתיבה מהסוג של רק אהבה היא כתיבה שבאופן טבעי (כך לפחות אני מניחה על בסיס התנסויות שלי) היא כזו שמבקשת לעצמה מרחב הבעה שיש בו רכות.

גם אם זו לא כתיבה שבאה לשתף כדי לבקש לעצמה תמיכה, אלא כדי לחלוק מניסיונה או לבטא רעיון, כתיבה אישית מאוד על נושא אישי מאוד באופן טבעי מבקשת רכות.

כתיבה מסוג שמתכוונן מראש להיות מוכן לספוג תגובות נגד תהיה לרוב פחות עם טון אישי ויותר עניינית. "דיונית", לצורך העניין. תהיה בה יותר הבעת עמדה ופחות סיפור אישי ורגשות.

רק אהבה, גם לי צר שמחקת.
(כן, אני אישה דתית וכו'.. לא קשור. לא לפה).

[אישה_במסע*]

אני מצטערת על כך שזה מפריע לנשים שאני אוהבת ומכבדת, אבל אני אישית לא מוכנה להראות רכות כלפי אנשים שמתנהגים בצורות מסויימות. למשל גונבים או בוגדים, ומצדיקים את הבגידה או הגניבה שלהם בתור מעשה מוסרי.
מבחינתי זה לתת לגיטימציה, ואולי אפילו לתמוך, לשתף פעולה, לפגוע בצורה אקטיבית בבן הזוג של רק אהבה. וזה לא משהו שאני מוכנה לעשות - לשתף פעולה עם פגיעה שכזו, גם אם בעקיפין. מה ששנוא עליך, וכו'.

[ציל_צול*]

אישה במסע, אני חושבת שבמצבים כאלה עדיף שלא תכתבי כלום ותשמרי מרחק מהדיון. אף אחד לא ביקש ממך לשתף פעולה עם שום דבר.
אני אישית מעדיפה שמישהי כמו רק אהבה תכתוב בחופשיות ונוכל לדבר על זה, מאשר לקרוא את העמדות העקרוניות שלך שלא מחוברות למציאות שתוארה פה בכלל.
אני מבינה מה מפריע לך, אבל זה מהמקרים שבהם את עושה עניין גדול ממשהו (לתת לגיטימציה, ואולי אפילו לתמוך, לשתף פעולה, לפגוע בצורה אקטיבית בבן הזוג של רק אהבה) שלא באמת מתרחש כאן אלא הוא רק אפשרות, וכולנו סובלות מזה.

האישה שהתבטאה (וציינה מפורשות שמערכת היחסים טובה ואף השתפרה ומלאת אהבה וכו' וכו') הלכה לה, ומי שרצתה לדבר על זה איתה נשארת בלא כלום.

מאחר ובשם הדברים שחשובים לך דיונים פשוט נעלמים מכאן שוב ושוב, וזו לא האישה הראשונה שמוחקת דברים שהיא כתבה בגלל תגובות שלך, אני חושבת שהצער שלך לא שווה כלום והוא מילים ריקות.
העמדה העקרונית שלך מנצחת והדיון נפסק. ובסופו, שוב, מדברים איתך ועליך!
אותי זה מקומם ממש.

באופן אישי, אני לא חשבתי שכתבת במקור משהו פוגעני או לא בסדר. זו האמת. חשבתי שזו היתה עמדה סבירה לגמרי ושהיא הובעה בצורה הגיונית, למרות שהיא לא היתה מאוד אוהדת.
אבל אם האישה אומרת לך שהיא מרגישה נשפטת ושקשה לה לשמוע אותך, אז הצעד המתבקש הוא להגיד סליחה ולמחוק את דברייך במקום להגיע לזה שהיא מוחקת את עצמה. זה מקום שבו העמדה העקרונית שלך נהיית יותר חשובה מהאדם שבצד השני ולדעתי הצידוק שלך לא סביר בכלל, בטח לא על רקע התיאור שלה את בן הזוג ואת חייהם המשותפים.

[פלוני_אלמונית*]

אם האישה אומרת לך שהיא מרגישה נשפטת ושקשה לה לשמוע אותך, אז הצעד המתבקש הוא להגיד סליחה ולמחוק את דברייך
למה? זה לא דף תמיכה. אני לא מכירה כאן באתר נורמה כזאת, שלאור הרגשת הישפטות מוחקים טענות ענייניות. יש המון נשים שמרגישות נשפטות גם לנוכח משפטים כמו "הנקה עדיפה על תמ"ל". לאור ההרגשה הזאת צריך למחוק את האמירות האלה מהאתר?

<כינור>

[אישה_במסע*]

אף אחד לא ביקש ממך לשתף פעולה עם שום דבר.
אה, את כן. כלומר, את מבקשת ממני אחרי שאני נכנסת לדף במודע לא לרשום בו. זה מבחינתי שיתוף פעולה. אני לא תקפתי אותה, ובסך הכל ניסיתי לפתוח דיון (בדף שבכלל ל אמור היה להיות באתר התמיכה). ואם היא הייתה פשוט מבקשת ממני לא להגיב לה יותר - הייתי עושה את זה. לדעתי התגובה שלה כלפיי הייתה מגעילה, ובכל מקרה לא הייתי עונה לה שוב, כי אני לא עונה לאנשים שמדברים כלפי בגסות אם אין לי סיבה טובה לעשות את זה.
הגישה הנוכחית שלי היא להביע את ההתנגדות שלי. ואם הדף מוכרז עקרונית מנוגד לגישה שלי, אז אני לא אכנס אליו, או שלא אכנס לוויכוח אם כבר נכנסתי אליו. אביא את אי הסכמתי וזהו.
אבל אם מגיבים אלי ואני רואה התחלה של דיון, אני לא אמנע ממנו.

אבל במקום לבקש ממני, היא תקפה אותי בגסות. הצער שלי לדעתי שווה משהו, אבל הוא אכן ריק ממעש, כי דברים אחרים חשובים לי.

אני מסרבת לקחת אחריות על הבחריות של הצד השני (היא יכלה באותה המידה למחוק את מה שאני כתבתי. או פשוט להתעלם ממני. או לעשות הרבה דברים אחרים, ביניהם לבקש ממני לא להגיב לה). אני חושבת שהציפייה שאני אמחוק את עצמי כי למישהי אחרת לא נוח מה שאני אומרת ממש לא סבירה. למשל, לי לא נוח מה שאת אומרת עכשיו (ועוד יותר לא נוח ההודעה האלמונית הראשונה). אבל אני לא אומרת לך למחוק את זה כי לא נוח לי.

ועוד יותר לא נוח לי מה שרק אהבה כתבה, אבל את לא חושבת שזו סיבה שהיא תמחק את עצמה (וגם אני לא).

תכלס, מה שכתבתי הוא סביר ממש, ואני לא חושבת שהגישה שלך סבירה, כי היא גוררת השתקה על ידי הרגשת נשפטות, וזה ממש לא סביר בעיניי. אם רק אהבה רוצה דף תמיכה - שתכריז על אחד כזה. או שתואיל בטובה, תכריז חגיגית שהיא לא רוצה לדבר איתי, ותקיים את זה.

[אישה_במסע*]

<צריך לרענן לפני ששולחים. צריך לרענן לפני ששולחים. צריך לרענן לפני ששולחים. וצריך לקחת מיונת קורס אישי בכתיבה תמציתית. ברור שאין לי כישרון טבעי לזה>

[ציל_צול*]

לדעתי זה לגמרי דף תמיכה, גם אם לא תייגו אותו ככה.

יש המון נשים שמרגישות נשפטות גם לנוכח משפטים כמו "הנקה עדיפה על תמ"ל"
יש הבדל ענקי בין להגיד משפט כללי כזה ולספוג את זה שאישה כלשהי מרגישה נשפטת ממנו, לבין להגיד למישהי שמה שהיא עושה רע.
ואם אני אומר משהו כללי ומישהי תגיד לי שהיא מרגישה נשפטת אני לכל הפחות אצטער על זה ולא אמשיך להלום בה.

[ציל_צול*]

קראתי עכשיו אחורה ואני חושבת שבהחלט היה אפשר להבין את אישה במסע כאילו כל מה שהיא אומרת הוא כללי ולא אישי.
אז מצד אחד, פרשנות ובחירה, נכון.
מצד שני, אני עצמי שמעתי שם בקריאה ראשונה משהו מאוד אישי ושיפוטי כלפי מי שכתבה.
לא יודעת איך לפתור דברים כאלה.
אולי באמת עם יותר דיאלוג.
העניין הוא שמי שרגישה, ושומעת כמוני אמירות אישיות כואבות, לא תפתח דיאלוג. היא פשוט תתעצבן ותלך.

איפה הבעיה שלי, אישה במסע? שזה קורה הרבה, ושוב ושוב איתך. ולא עם אחרות (כמעט).
אז אני מסיקה מזה שמשהו בכתיבה שלך גורם לזה, למרות שכרגע אני לא בדיוק יודעת להצביע מהו או לעזור לך לשקול כתיבה בצורה אחרת.

בכל אופן, אני מבינה אותך יותר טוב עכשיו.

[אישה_במסע*]

אני מסיקה מזה, שיש נשים שלא מוכנות לקבל את זה שהן תתקלה בהתנגדות, ומכנות לכתוב רק בסביבה מאוד מאוד חממתית. אני לא מרגישה מחוייבות לייצר להן את הסביבה החממתית הזו. אם הן רוצות, שתתכבדנה ותייצרנה אותה בעצמן. למשל, תכרזנה על הדף בתור דף תמיכה. או תכתובנה בדף שמתאים יותר. ההודעה לא ממש נראתה מתאימה לדף ששמו - לשחרר את ה"אהבה" הזו. זה נשמע לי דף שתומך בשחרור מאהבים ומאהבות מתפקידם (או שחרור בני ובנות זוג).

<אגב, זה גם יכול להעיד על זה שאני מתעקשת לכתוב בשמי, בניגוד לפלוניות אלמוניות שמעירות הערות עוקצניות בפחדנות. הרבה עושות את זה פה, ואני נלחמת בזה בדרך האהובה עליי - דוגמא אישית>

[ציל_צול*]

אישה במסע, הכל יכול להיות. זה נכון.
ויכול להיות שיש משהו בכתיבה שלך שמעורר את זה.
גם זה יכול להיות.

[אישה_במסע*]

ויכול להיות שיש משהו בכתיבה שלך שמעורר את זה.
ויכול להיות שזה ככה רק בבאופן. לא בתפוז, לא בפייסבוק, לא במקומות אחרים. אז כנראה שזה לא הכתיבה שלי, או לפחות לא רק הכתיבה שלי.
<ויכול להיות שזה הדעות הקדומות שיש כאן להרבה אנשים עליי, שבגללן התגובה היא "שוב", ואילו זה היה קורה למישהי אחרת - וזה קרה המון פעמים בהמון דפים, לא הייתה ביקורת על הכותבת בגלל מישהי בחרה למחוק את עצמה, ואפילו הייתה ביקורת על המחיקה העצמית. יתרונות ההיסטוריה>

[ציל_צול*]

אז כנראה שזה לא הכתיבה שלי, או לפחות לא רק הכתיבה שלי.
בוודאי שזו לא רק הכתיבה שלך. זה גם.
אבל המקום הוא המקום. ונשים רגישות לא תשני. וכתיבה בשמך ולא באלמוניות היא דבר ראוי.
אז עם מה נשאר לעבוד? עם הכתיבה.
לא רוצה? לא צריך. אבל אל תתפלאי שאת חוטפת. כי הכתיבה בעייתית ואת מסרבת באופן עקבי לקחת עליה אחריות ותמיד מאשימה את הנסיבות. תמיד בוחרת קודם כל להצביע על המקום, והרגישות של אחרים, והכתיבה בשמך, וזה שזה לא דף תמיכה, ומה לא...

ויכול להיות שזה הדעות הקדומות שיש כאן להרבה אנשים עליי
בהחלט יכול להיות.
מאיפה נוצרו הדעות הללו? יש מאין?
זה לא כמו דעה קדומה על אנשים שחורים. זו דעה שנוצרה כי אנשים נפגעו או צפו באחרות נפגעות.
לדעתי עברת כברת דרך מאוד גדולה כאן, אבל קשה להאשים את מי שלא מתחשק לה לראות את זה. ולהאשים נשים כאלה זה כמו להאשים, שוב, את הנסיבות. זה לא מקדם אותך, רק מרחיק ממך שוב את האחריות על החלק שבו את יכולה אולי לעשות משהו.

[אישה_במסע*]

צילי

פירוש המילה "אחריות" הוא לא "לעשות מה שאנשים אחרים מוצאים לנכון". הוא גם לא "לעשות מה שמוביל לתוצאות שמתאימות לאנשים אחרים".
כך שאני ממליצה לך בחום לקחת אחריות על הבעיות שלך, במקום לנסות להאשים בהן אותי, ואם התוצאה לא מוצאת חן בעינייך לעשות משהו. למשל, לסמן את הדף כדף תמיכה. זו המשמעות של המילה אחריות. ולא לנסות לגרום לי לשנות את ההתנהגות שלי (שכרגע התוצאה שלה מתאימה לי בהחלט) כי לך יש בעיה.

אה, ולנסות לרמוז שאני בעייתית אם הרצונות שלי מתנגשים עם שלך... זה נמוך צילי. פשוט נמוך.