אבא סבבא אמא קרציה

עד מתי, אני שואלת, עד מתי.
זה לא פייר.
זה מעצבן, מתסכל ומאמלל.

כשאבא מאכיל את הילדים ("מאכיל" זה מין ביטוי כזה), אין סיכוי שיהיו ירקות על השולחן. וגם לא שום דבר אחר שדורש טירחה כלשהי. למעט אטריות, שהיא מנת הדגל כמו גם המאכל היחיד שאבא מכין: אטריות עם רוטב של רסק עגבניות.
אם זה לא אטריות, קרוב לוודאי שזה יהיה לחם לבן כלשהו עם שוקולד. ולקינוח גלידה.

כשאבא הולך לסופר, הוא קונה: כריות (באריזת חיסכון), שניצלים מוכנים בצורת דובונים, פסטרמה, גבינה צהובה, גלידה האגן דאז, שישיית בקבוקי שוקו.

כשהילד שמכור למחשב שואל את אבא אם הוא יכול ללכת למחשב, התשובה היא תמיד כן. לאבא אין בעיה שהילד ישרוץ ימים שלמים מול מסכים.
אדרבה; ככה לאבא יש שקט.

אבא גם מסכים לקנות כל מיני צעצועים, נחשו ממה הם עשויים, אשר מעסיקים את התכשיטים דקה וחצי לכל היותר.

ואמא?
אמא נודניקית.
לאמא יש כל מיני דרישות, ועקרונות, וכללים.

מה יוצא?
שאמא נדחקת עוד יותר לפינה הזאת. כי אם אתמול (כשאבא היה בבית) הילד בילה שעות מול המחשב, היום אמא רוצה שהוא יעשה דברים אחרים. ואם אתמול הילד אכל רק זבל, היום לאמא חשוב שהוא יאכל אוכל מחזק.

ואז נעלמים הצ'ופרים של אמא: הסנדביץ' (מלחם שיפון...) עם נוטלה לבי"הס, השעה-שעתיים מחשב בסוף היום.

בעצם, אמא נדחקת להיות יותר קיצונית ממה שהיא היתה רוצה, רק בגלל שהיא מרגישה הכרח לאזן קצת את ההשתוללות של אבא.

ואז אמא נתפסת עוד יותר כקשה, שלא לומר רעה. ואבא קוצר תשואות. במתירנות שלו, בכייפיות, במשוחררות.
אבא סבבא.

שאלות למחשבה:
מה אבא אומר על חלוקת התפקידים שנוצרה בינכם? איך זה מתבטא בתקשורת בינכם כזוג?

אני לא יודעת אם אני בכיוון (ואם לא אז תנפנפי חופשי) אבל נשמע שמדובר קודם כל, בחילוקי דעות בינכם כזוג, שמתפרצים בחזית מסויימת.

וגם

אולי זו תשובה "קרצייתית", אבל זה כלל לא מובן מאליו בכל משפחה שאבא הולך לסופר, שהוא מכין ארוחה, ושהוא בכלל מבלה עם הילדים שלו בפעילויות שגרתיות בבית, אפילו אם הפעילות היא שהילד במחשב כשהאבא קורא עיתון בסלון. לדעתי יש בכל זה שמחה גדולה וברכה גדולה לילדים. פסטרמה בהנאה מחזקת הרבה יותר מקינואה בלחץ. ברור לי שלא בא לך להיות קרציה ובאמת מתסכל שהילדים אוכלים אוכל לא בריא בניגוד לרצונך. במקומך הייתי מנסה לצאת ממצב התחרות המתסכל שגזרת על עצמך. את לא בתחרות. את אמא ואף אחד לא יקח את זה ממך. כמעט לכל אחד שתשאלי ישו זכרונות משעשעים מהארוחות שאבא היה מכין לעומת הארוחות שאמא היתה מכינה. זה טוב לילדים, ששני ההורים עוסקים בהזנה שלהם. אז מה אם זה אוכל שמוגדר לא בריא? יש לחשוב על הערך התזונתי שנוסף למזון בשל המעורבות של אבא בהגשה שלו.
מהכתוב נראה, שהבעיה האמיתית כאן היא לא החומר שהילדים מקבלים באוכל, במחשב, אלא הקינאה שלך באבא. עזבי אותך מזה. זו רעה חולה ובור שנפלת אליו. אולי בשביל הקטע, לראות איך זה משפיע עלייך ועל הבית, תתחילי לשבח אותו. על כך שהוא מגיש להם אוכל ולא משאיר אותם רעבים. שעשה קניות אפילו שהיה עייף. לדבר עם הילדים על איזה חמוד אבא שהוא עושה ככה וככה איתם. לדעתי כאן טמונה התרופה לבעיה שאת מתארת. ובינינו, את אמא. את המלכה של הבית, וגם אם אבא יצליח להעביר אתכם דירה לתוך המפעל של האגן דאז, אין עלייך. ולכן מקומך אינו בשום תחרות אז זקפי נא גוו והרימי ראש ונשמי לרווחה.

ובקשר לירקות: ביום שהוא "מאכיל", הכיני לו מראש קופסא עם מכסה מלאה בירקות חתוכים גדול ומוכנים לאכילה- לא מתובלים - ובקשי ממנו רק להניח אותם על השולחן. כנ"ל עם פירות, רחוצים ומוכנים, שיהיו על השולחן. דעי שממה שאת מספרת, נשמע שיש לילדים שלך אבא אוהב.

לא מסכימה.
מה זה ההבדל המגדרי הכפוי הזה?
יש המון אבות שמכינים ארוחת ערב.... לשבח אותו? על מה?
זה חלק מתפקידיו ההוריים.

האם גם את האמא צריך לשבח בכל פעם שהיא עושה את זה?

לדעתי יש כאן חוסר כבוד כלפי האמא, שמשקיעה בתזונה ובחינוך של ילדיה, ואבא שלא שם ????? - ותגובות כגון זו רק מחזקות אותו.

אורורה

נשמע שמדובר קודם כל, בחילוקי דעות בינכם כזוג, שמתפרצים בחזית מסויימת.

חזית מצויה. גם אצלי.
איך אנחנו משתמשים בילדים שלנו

למה שלא תקחי על עצמך את המטלות שחשוב לך שיבוצעו בדרך שלך?
קניות למשל. אם חשוב לך שמזונות מסוימים לא יכנסו הביתה- תדאגי את לקניות, וכך יהיה בבית רק אוכל שמקובל עליך.
אולי לא מתאים שאבא ישגיח על הילדים? אולי עדיף למצוא פתרון אחר לשעות את לא נמצאת?

אני נגד מאבקים ונגד לחנך את הבעל. על אחת כמה וכמה אם התוצאה היא אנטי של הילדים כלפי העקרונות שלך.
אני חושבת שבמצבים כאלה כל צד צריך לבחור את המלחמות שלו. בחרתם להוליד ילדים ביחד למרות גישות שונות מאד- זה אומר שכל אחד מכם חייב לוותר על משהו. השאלה היא האם גם את מוכנה לבוא ולקראתו ולעשות ויתורים באמונות שלך? או שרק הוא חייב להתפשר על סוג האוכל שהוא קונה ומגיש וכן הלאה?

יש סרט בדיוק על המצב הזה, בכיכובם של ברוס וויליס ומישל פייפר. לפני שנים הוא יצא, ושם האישה מתחרפנת מזה שהוא כמעט ילד, משחק ומשתובב עם הילדים, שוכח למלא דלק, ולשלם חשבונות, תמיד מתיר הכל והיא - שלא מרצונה חייבת לקחת את הצד הנגדי. אני זוכרת שם קטע שהיא צועקת עליו בוכה, ואומרת בדיוק המ שאת אומרת כאן, שהיא אל רוצה להיות כל כך קיצונית וכל כך מציקנית אבל האופי שלו מחייב אותה. היא גם מותשת מזה. אני לא רוצה לספר את ההמשך והסוף, אבל אולי סתם יהיה לך כיף לראות מתוך הזדהות ואולי אם תראו את זה יחד, מהצד זה יכול ליצור אימפקט לא מבוטל לנושא הזה. לא הצלחתי להיזכר בשם, אבל משהו ם נישואין נדמה לי.. בכל מקרה חיפוש חכם בגוגל וזה יימצא אני מאמינה.

_מה זה ההבדל המגדרי הכפוי הזה?
יש המון אבות שמכינים ארוחת ערב.... לשבח אותו? על מה?
זה חלק מתפקידיו ההוריים._
לא יודעת איפה אתן חיות, (כנראה שבמקום נעים, זו לא קנטרנות), אבל במציאות שאני מכירה סביבי, זה בהחלט, בהחלט לא מובן מאליו בכל משפחה שאבא הולך לסופר, שהוא מכין ארוחה, ושהוא בכלל מבלה עם הילדים שלו בפעילויות שגרתיות בבית, אפילו אם הפעילות היא שהילד במחשב כשהאבא קורא עיתון בסלון.

ההבדל המגדרי הכפוי הזה
הבדל מגדרי כפוי? למה, את טוענת שאבא ואמא, בהכללה, (בהכללה!) מתפקדים עם הילדים באופנים זהים, או דומים? ושזה מצב רצוי לשאוף אליו? דעתי היא הפוכה. אכן יש מצבים שבהם האב מנסה מאד לדמות לאם בתפקודו, כדי לרצות אותה או כדי להחליפה (כבר פגשתי מתנגדי הנקה כאלה, בשם שוויון או היפוך זכויות.), אבל אינני סבורה שבמצבים מאוזנים שני המינים יבחרו לתפקד באופן דומה.

האם גם את האמא צריך לשבח בכל פעם שהיא עושה את זה?
לשבח זה תמיד טוב (-: אבל כשאמא עושה את זה, אז, בעולם שאני מכירה, זה איכשהוא יותר מובן מאליו. אם הוחלט במשפחה הספציפית הזאת שהאמא בעיקר בחוץ והאבא הוא עיקר הבית, והוא מאכיל אותם בעיקר ג'אנק ורק מושיב אותם מול המחשב, אז אולי יש מקום לדיון מעמיק בנושא התזונה והחינוך. אבל אז, אין לטעון ש יש כאן חוסר כבוד כלפי האמא, שמשקיעה בתזונה ובחינוך של ילדיה, כי היא מראש, מבחירה או שלא, פחות מדי שם. אם האבא אינו המטפל העיקרי, וממלא תפקיד זה רק מדי פעם, או מס' מועט של שעות בשבוע, יש מקום לגמישות וסלחנות וקצת העלמת עין. השאלה אם יש לזה מקום בלב. אולי אין, כי היא כועסת עליו, ומוציאה את זה על אופן הטיפול בילדים. (מי שלא סוחבת, מדי פעם - או כל הזמן- כעס על הבעל ומוציאה את זה עליו כאילו בגין משהו אחר שתבוא לפה עכשיו ונעשה לה שמיכה, או מפחיד מזה, סדנא רוחנית.) כי אם האמא באמת מבינה תזונה, היא ודאי יודעת שפסטרמה בהנאה זה יותר בריא מקינואה בכעס.
שוב, נראה לי שהאמא פה נפלה לסיפור של קנאה ותיסכול, על פניו כי האבא יוצא "יותר מאגניב". וזה מבאס אותה. אולי טעיתי בהבנת הסיפור. אכן סביר ש מדובר קודם כל, בחילוקי דעות בינכם כזוג, שמתפרצים בחזית מסויימת. ואת זה אפשר להגיד על כל דבר כמעט...ניהול הכביסה המלוכלכת, זוית המושב באוטו, הערוץ בטלויזיה...והטיפול בילדים...כר רחב ובלתי נדלה להוצאת קיטור על עלבונות וכעסים אחרים.
(וכל זאת בלי לזלזל בחשיבות של תזונה ראויה, לילדים. ולהורים.)

וככל שאני חושבת על זה, מתחדדת לי התחושה שאמא שמרגישה לא מוערכת על ידי אבא עלולה לפתח תחושות כאלה, של תיסכול על היותה האמא הנוקשה, האחראית, העושה מה שנכון ומה שצריך מול הבעל המגניב שעושה מה שכיף. אם אני טועה לגמרי את מוזמנת למחוק את ההערה הזו. אחרי הכל זה אינטרנט ויתכן שכל הכיוון שתפסתי מקורו בטעות.

אני חושבת שאת צריכה לקבל החלטה על מה את מוותרת ועל מה לא.
אם נניח את מחליטה (בצדק, אם את שואלת אותי (-:) שדובונים לא נכנסים הביתה או
כל ממתק אחר, אז זה לא נכנס הביתה. נקודה.
אם בעלך לא מסכים אתך, שבי , דברי איתו, תסבירי לו למה וכו'.
אם החלטת שאת מסכימה שהוא יקנה להם קישקושים מפלסטיק - סבבה.
העיקר לדעתי הוא למצוא את המקומות שאתם יכולים להסכים עליהם - ומשם להמשיך הלאה.
חוצמזה, אפשר גם לעזור לך אנרגטית ע"י כל מיני שינויים בבית. רוצה?

רוצה?
עונה בשם כל אלה שאמרו בלב "כן" (-: (כן! )
קוסמת, מסכימה לפרט כאן עבור עוד קוראות?

אני אחכה שפותחת הדף תאשר.
@}

קוסמת, הצעות לשינוי יתקבלו בתודה!

אני שמחה שנוצר פה דיון (אם כי, ציפיתי שאקבל מטר של תגובות צפויות ומונוטוניות בגישתן...). אכן, עולות גישות מעניינות.

אין ספק כי ביני לבין האבא יש קשיי תקשורת, שלא לומר חוסר תקשורת. זה נהיה כרוני. במקום שנסכם בינינו דברים בצורה רגועה, אנחנו "מתקשרים" רק בוויכוחים וריבים שמתפרצים מול הילדים. זוועה.

אני גם לא מוערכת על-ידו, בהחלט. גם באופן כללי, וגם ביחס לאימהות שלי. ואין מה לדבר על פירגון (ויש, לדעתי, על מה לפרגן). זה חורה ומתסכל.

לעומת זאת, הוא מת על עצמו. ממש מעריץ גדול.

הוא טוען תדיר שאני הנושאת באחריות לבעיות המשפחתיות, בהיותי עמוסת אידיאולוגיות.

הוא לא רואה שום בעיה באופן ההתנהלות שלו עם הילדים (וגם עם עצמו, האמת), אשר מושפע בעיקר משיקולי נוחות מיידית. כשם שהוא לא מצחצח שיניים בלילה, כך הוא לעולם לא מצחצח להם. הוא מעביר בד"כ יום שלם בלי לאכול, ותוקע בלילה שתי שווארמות, או ארבע פיצות; באופן דומה, הוא יתן להם יום שלם ממתקים ונישנושים מכל הבא ליד, כאשר הם יבקשו ממנו לאכול, ולא יארגן להם ארוחה מסודרת. הוא יימנע מלהגיש לעצמו - או להם - ירקות או סלט, אבל כשאני מכינה הוא יאכל (אלא אם כן הוא רוצה להעניש אותי!).

זה גם קטע מטרף: לעיתים קרובות הוא לא ייגע בירקות, כי לעצמו הוא לעולם לא יכין, ועלי הוא כועס כשאני שואלת אותו אם הוא רוצה שאכין לו צלוחית ירקות, כשהוא חוזר מהעבודה בעשר בלילה אחרי שטרף משהו בחוץ. הוא רואה בזה ניג'וס מצידי. יכול לעבור שבוע שלם מבלי שהוא ייגע בבדל מלפפון. אפס ירקות/פירות (והתברכנו בירקות אורגניים משובחים, אגב. חראם!). לעומת זאת, הוא עשוי לטרוף את כל קערת הסלט בעת הארוחה, בלי בכלל לשים לב שיש עוד אנשים שרוצים להנות ממנה. ואם ארמוז לו משהו על כך, הוא יימנע מלאכול סלט חודשים.

(הוא גם יטרוף מתוך רעב אשכול שלם של בננות, או חצי קילו שקדים, או ארבעה יופלה ונתח גבינת קממבר כמו שהיא, ולא יארגן לעצמו משהו סביר לאכול, וגם לא חלילה יאכל מהאוכל שלי).

הוא לגמרי לא שם לב מה הילדון עושה, העיקר שאפשר לקרוא עיתון או לשבת מול המחשב בשקט. כך, קרה למשל שהילדון ניסה להדליק גפרורים, או שהוא פיזר נעצים על הריצפה.

רוצה לומר: הוא לא מתפקד כמו אבא אחראי. מבחינת האחריות הוא כמו ילד בעצמו.

מעניין מה שאת כותבת. מזכיר לי דף אחר פעם שנפתח על אבא מסוג כזה.
האמת - נשמע די קשה...
אז קצת שיעורי בית בתור התחלה.
האם יש לך תמונות של נשים בודדות בבית? ואם יש, תארי לי את ההבעה שלהן. שמחה? עצובה? קשה?...
האם אתם במיטה משפחתית? אם לא? האם המיטה צמודה לקיר כך שאין למישהו מכם "צד" ליד המיטה?
מה יש לך הפינה הצפון מזרחית בבית? בסלון?

אשכול שלם של בננות, או חצי קילו שקדים, או ארבעה יופלה ונתח גבינת קממבר
דווקא נשמע נורא טעים ומזין. תגידי, אני מוכרחה לשאול אותך, מה את רוצה ממנו?

הוא יימנע מלהגיש לעצמו - או להם - ירקות או סלט, אבל כשאני מכינה הוא יאכל
הרבה אנשים ככה. (למה גם זה מכעיס? את אמורה לשמוח שהוא אוכל, לא? ואם הוא גומר קערה שלמה, זה משמח עוד יותר! ואפשר בצ'יק לחתוך עוד ירקות , מה הבעיה? (-: )
את כועסת עליו על משהו אחר. די כבר להלביש את זה על קערות סלט כל הזמן. תטפלו בעצמכם.

כשהוא חוזר מהעבודה בעשר בלילה אחרי שטרף משהו בחוץ
אני מנסה לדמיין את סדר היום של האיש הזה, הוא גם מאכיל את הילדים ממתקים כל היום במקום ארוחות וגם חוזר מהעבודה בעשר בלילה?

הוא גם יטרוף מתוך רעב אשכול שלם של בננות , או חצי קילו שקדים, או ארבעה יופלה ונתח גבינת קממבר כמו שהיא, ולא יארגן לעצמו משהו סביר לאכול, וגם לא חלילה יאכל מהאוכל שלי.
נשמע כמו אחד שאוכל לפי חשקים, לא לפי מה שיש או לפי מה ש"צריך". מאוד שכיח במשפחה שלי: לא מסוגלים לאכול משהו שאנחנו לא יכולים להסתכל עליו כרגע (דגש על "כרגע"). קשה לו להגיב לשאלות (אתה רוצה שאכין לך סלט?) אבל כן מגיב למראה של אוכל על השולחן (רוצה אותו או לא רוצה אותו).
הוא טיפוס ויזואלי? קולט יותר דרך העיניים מאשר דרך השמיעה? קשה לו באופן כללי עם אינפוט משמיעה?
את מתארת אדם שמעדיף לאכול "את מה שיש כמו שהוא" ומתקשה "להכין אוכל". זה מתאר אותו? כלומר, כשאת כותבת "לא יארגן לעצמו משהו סביר" את מתכוונת שהוא לא לוקח מרכיבים ומכין מהם תבשיל או סלט או משהו כזה?
אם כן, אז אני סקרנית אם תוכלי להסביר מה מפריע לך בזה, מה מכעיס אותך בזה? האם את יכולה לנסח?
האם מה שמפריע לך הוא מה שנראה לך כמו "אנוכיות"? כלומר, שאת טורחת במטבח והוא לא טורח במטבח? שאת מרגישה "שפוטה" במטבח והוא פשוט אוכל סתם מה שיש? שלך קשה ולו קליל? או שמדובר בפרשנות אחרת?
(אני שואלת ברצינות ואם תרצי אני גם אענה לך למה זה מעניין אותי).

נשמע קשה, נסי אם אפשר להפריד בינו לבין הילדים. זה שהוא לא מצחצח לעצמו שיניים בלילה (חוסר הגינייה) באחריותו. זה שהוא לא אוכל ירקות כנ"ל. הוא רוצה לאכול ג'אנק או לחילופין להרעיב עצמו לדעת, שיהיה לו לבריאות, הוא לא רוצה ירקות, לא צריך, במקומך הייתי מסירה לגמרי אחריות ממה שהוא עושה ואוכל כל עוד זה לא קשור לילדים.
בנוגע לילדים זה באמת מורכב, אולי תנסי לסמן לך קווים אדומים לגמרי למשל, הוא לגמרי לא שם לב מה הילדון עושה, העיקר שאפשר לקרוא עיתון או לשבת מול המחשב בשקט. כך, קרה למשל שהילדון ניסה להדליק גפרורים, או שהוא פיזר נעצים על הריצפה.
זה נראה קו אדום, ביטחותית.
אבל גם אם הילדים אוכלים ג'אנק, כמה זה נורא בטווח הרחוק אם זה עומד מול ריבים וחוסר תקשורת של ההורים?
אין ספק כי ביני לבין האבא יש קשיי תקשורת, שלא לומר חוסר תקשורת. זה נהיה כרוני. במקום שנסכם בינינו דברים בצורה רגועה, אנחנו "מתקשרים" רק בוויכוחים וריבים שמתפרצים מול הילדים. זוועה.

אני גם לא מוערכת על-ידו, בהחלט. גם באופן כללי, וגם ביחס לאימהות שלי. ואין מה לדבר על פירגון (ויש, לדעתי, על מה לפרגן). זה חורה ומתסכל. זה משפט מפתח, כואב.
נשמע שבאמת יש על מה לפרגן, נשמע שלקחת אחריות בצורה בלעדית בבית. ולו נשאר או להצטרף או לקחת את הצד השני בצורה קיצונית, והוא אכן בחר בצד השני, ואז יש אותכם כזוג, כל אחד מבוצר היטב בעמדה שלו, והילדים נשארים באמצע ודרכם (בין היתר) יוצאים העימותים.
קודם כל לפני הכל, חשוב לי להגיד שהייתי במקום הזה, לאו דווקא סביב המזון, אלא סביב נושא אחר, אני חושבת שרוב הזוגות מגיעים בשלב מסויים למקום של "עד כאן" שאחד מבני הזוג או שניהם מבינים שמשהו חייב להשתנות אחרת .........
במקומך הייתי הולכת לטיפול, לאו דווקא פסיכולוגי נטו, משהו שקשור בגוף-נפש. במקומך הייתי משאירה את הכל על הולד, ומתמקדת בעצמך, חוזרת למשפט שכתבת: "אני גם לא מוערכת על-ידו, בהחלט."
עוד כמה שאלות למחשבה - את מעריכה את עצמך?
מה נותנת לך האחריות הבלעדית על כולם (הילדים, הוא, המזון, סדר היום, הפעילות שלו איתם)?
מה יקרה אם תשחררי את האחריות הזו קצת?
רוצה לומר: הוא לא מתפקד כמו אבא אחראי. מבחינת האחריות הוא כמו ילד בעצמו.
איך אמור בפנטזיה לתפקד אבא אחראי?

קוסמת אני סקרנית לשמוע ולהבין יותר ממה שכתבת, אפשר?

פלונית אמא התגובות שלך בוטות.
את כועסת עליו על משהו אחר. די כבר להלביש את זה על קערות סלט כל הזמן. תטפלו בעצמכם
אני מנסה לדמיין את סדר היום של האיש הזה, הוא גם מאכיל את הילדים ממתקים כל היום במקום ארוחות וגם חוזר מהעבודה בעשר בלילה?

קוסמת אני סקרנית לשמוע ולהבין יותר ממה שכתבת, אפשר?
מצטרפת.

פלונית אמא? התגובות שלך בוטות.
המממ. גם אני מסכימה. פלונית אמא, כתבת דווקא דברים חשובים וחכמים, יהיה נחמד אם תערכי את הניסוח כי הוא עלול להישמע תוקפני ואני בטוחה שלא התכוונת לפגוע. בסך הכל יש כאן אמא במצוקה שפתחה דף שהוא בעצם בקשה לשיתוף, לעצה ולעזרה. זה מצב רגיש.
נגיד (הצעת עריכה):
את כועסת עליו על משהו אחר. די כבר להלביש את זה על קערות סלט כל הזמן. תטפלו בעצמכם
אולי התכוונת לכתוב משהו כמו:
"לדעתי את כועסת עליו על משהו אחר. את מדברת על האוכל, אבל בעצם לא האוכל הוא הנושא האמיתי. אני חושבת שכדאי לכם לחשוב על ייעוץ זוגי". (סתם דוגמא לניסוח שונה).

לי נראה שהאבא הזה טעון רגשית. העצבים כבר הגיעו לו קרוב לקצה.
גם את אגב, אבל לא את עומדת למשפט

.
ואתם מזינים את העצבים האחד של השני במעגל קסמים. איך אפשר לקטוע את המעגל?
ברור שאני לא יודע, אך זה כיוון לחשיבה.
אפשר להתחיל בלברר אצלך ואולי אף לרשום את כל מה שמטריף אותך אצלו.
ומנגד, לבדוק מה מטריף אותו. סתם הימור שלי, יכול להיות שהוא יותר מוטרף מהעבודה מאשר ממך. כך שאין כאן עניין של אשמה שלך.
מה שמשבש לעיתים את ההבנה שלנו של אותם מצבים מסובכים וטעונים, ושבעיקר פוגעים בנו, זה שאנו נסחפים לשיפוטיות והצטדקות במקום לשאוף להבין את ההגיון שבעימות. כמו התגובה הזו, וסליחה, אין כאן כוונה להעליב את הכותבת:

_מה זה ההבדל המגדרי הכפוי הזה?
יש המון אבות שמכינים ארוחת ערב.... לשבח אותו? על מה?
זה חלק מתפקידיו ההוריים._

טיעון זה גורר את הדיון לוויכוח ערכי סביב חלוקת העבודה בבית במקום להבין מה חורק כאן.

ומצטרף לפניה אל פלונית אמא, למתן מעט את אופן האמירה.

אני מצטערת אם דבריי פוגעים במישהו. (האם הם פגעו בך, למה ככה? או שניחשת את הטון בו נכתבו?) כמובן שאין לי כלל כוונה לפגוע, להפך. אני כותבת באכפתיות עמוקה, כאשה לאחותה. מתוך האכפתיות עולים בדברי התרגשות תרעומת ורוגז. אז מה? אינני המטפלת של למה ככה אלא "אחות זרה", אם תרצו, או אחות לצרה (-: בקונסטלציות אחרות, העולות בחיי הנישואין כל העת, שבחרה להיענות לקריאתה לתוך האפילה. אין כאן התחייבות להגיב רק בכפפות של משי. אינני מעוניינת לשנות את הניסוח (תודה על ההצעה בשמת ואילנית, שברור כי הערתן לי מתוך אכפתיות לדיון ולפותחת הדף).

תודה על ההצעה בשמת ואילנית, ואחד אבא כמובן, שעכשיו ראיתי את התוספת שלו.

הוא מרגיש כמו בגיבושון - אין דרך אמיתית לרַצות את המ"כ. (האשם תמיד מצחצח ברגישות את הצד השני של המטבע ב- בעלי חושב שאני אמא שלו)

זה היה הגריין עכשיו בראש הדף. קפיצה לדף בעלי חושב שאני אמא שלו מגלה שהוא תפור לכאן בול.

למה ככה, כלכךכלכך מבינה אותך.
הייתי ממש עם סיפור דומה, היום את יכולה להציץ בבלוג שלי ולראות מה קרה \-:
בכל מקרה, ברור שזו בעיה זוגית ביניכם, וגם בעיה אישית שלך עם עצמך (לבעיות האישיות שלו עם עצמו אני לא ממש רוצה \יכולה להיכנס)
הקטע הזה של הילדים והתזונה שלהם, הוא קשה ומעצבן אבל הוא רק סימפטום ולכן לא יעיל לטפל בו ישירות.
מצטרפת מאד להמלצה שקיבלת על טיפול זוגי, אבל משהו טוב שיהי עמוק ויסודי לשניכם יחד וכל אחד לחוד.
עד אז, מאחלת לך להרפות, לשחרר לגמרי את תפקיד הבוגרת, לפחות ליום בשבוע, או לחלק מהזמן. נניח, אם הוא עובד וחוזר מאוחר, אולי תנסי להחליט שאת האמא האחראית רק כשהוא לא בבית, וברגע שהוא מגיע, תחזרי לגיל 4. או לחלופין, תפני את השטח...צאי לחברה או משהו כזה, תשקיעי בלעשות לעצמך טוב. אבל זה דורש עצימת עיניים למה שהוא עושה או לא בינתיים עם הילדים. אבל זה ממש רק עד שדברים יתחילו להתבהר ולהגיע להבנות מסויימות דרך טיפול.
אין לי הרבה מה להציע כי אני קצת כמו the blind leading the blind , אני מתוך הטיפול שלי\שלנו הגעתי למסקנות לא ככ שמחות. אז אולי זה לא דוגמה אבל זה ממש סיבה לכך שאני אומרת בביטחון מלא שלא הבעיה של תזונת הילדיםהיא האישיו כאן. אין ספק שההתנהגות שלו בעניין הזה מעצבנת ולא בוגרת, אבל פחות מזיקה מאשר החוסר תקשורת ביניכם שתיארת. ואת זה הילדים מקבלים גם אם הם אוכלים קינואה...
אם את אוהבת אותו עדיין ורואה בו אפילו במקצת עדיין את הגבר שבו התאהבת, אפילו כשהוא מגיש לילדים פסטה מקמח לבן עם קטשופ, אז יש סיכוי.
בקיצור, בהצלחה

אני יודעת שזה ממש לא קל.

תודה לכולם. זמני על המחשב קצר, עכשיו ובד"כ. אשתדל להגיב בהמשך היום.
רק דבר אחד: פלונית אמא, הניסוח שלך בסדר מבחינתי, הוא יוצא מהבטן, ואני מרגישה כאילו את בשיחה פנים אל פנים איתי. אין לי בעיה עם הבוטות.

מה אכפת לי שהוא טורף אשכול בננות וכו': בכמה דקות נגמר מלאי הבננות של הילדים לשבוע הקרוב, או צנצנת השקדים שתמולא שוב רק עוד כמה שבועות. אכילה אימפולסיבית, שלא מתחשבת באחרים וגם לא בעצמו: הוא לא יאכל את הגבינה המסריחה (ריחנית, ריחנית...) עם לחם, כי הוא מתעצל לעשות ברכת המזון (בשנים האחרונות הוא התחייב לעצמו לברך בכל פעם שהוא אוכל לחם), אז הוא יאכל אותה בביסים, ישר מהעטיפה. והוא יישאר כמובן רעב, כי הוא לא אכל כלום מאתמול, אז הוא שוב יפתח את המקרר ויחפש דברים שניתן לטרוף אותם מייד.
ואם אני אציע להכין עבורו משהו, הוא בד"כ יסרב, לא ברור למה. ואני לא מדברת על עדשים מונבטים ברוטב טחינה.

כאמור, כזו היא גם צורת ההאכלה שלו את הגוזלים.

הגוזלים שאינם בבי"ס נמצאים איתי בבית. אבא חוזר הביתה אחרי שבע בערב, לעיתים קרובות מאוחר ממש. פעם בשבוע הוא מגיע מוקדם - בשש. הוא יכול להגיע בדיוק כשאנחנו מתכוונים לאכול ארוחת ערב, ולהוציא מהמקרר את מה שמתחשק לו לטרוף - והלכה ארוחת הערב שהכנתי (כי הילדים רוצים את מה שהוא אוכל). כך, גם בשבת, הוא שמח לדחוף להם חלה ועד חלה ועוד חלה. הם כמעט לא אוכלים כלום בשבת, חוץ מחלה. גם הוא עצמו, כמעט לא נוגע באוכל שאני מכינה, למרות השתדלותי.

יש פה, ללא ספק, סבך של כמה בעיות: קשיי תקשורת קשים ביני לבינו; ההתרכזות שלו בעצמו; הזלזול שלו בצרכים גופניים, שלו ושל ילדיו; המודעות שלי לתזונה טובה מול העולם שמשתולל שם בחוץ; ובטח עוד.

פעם נורא אהבנו. היינו ממוגנטים אחד לשני. אהבה ענקית ונפלאה. וגם די ממושכת (יותר משבע שנים).
מאז פרוץ הילדים, הכל השתנה. היום, עבורי, האהבה שלנו היא בגדר זיכרון בלבד.

אני לא חושבת שהעניין כאן הוא חוסר התאמה בדיעות של שני אנשים מודעים, אלא הפוך:
אמא שאכפת לה ומשקיעה, ומנהלת הורות מודעת בכל מיני תחומים, ואבא שלא אכפת לו בכלל איך מתנהלים חיי ילדיו.
זה לא שני ערכים שמתנגשים.

אני הייתי הולכת לייעוץ זוגי. זה יכול לעזור לכם מאוד לראות אחד את השני ולא רק את הכעס שישנו.

רק אני לתומי חושבת שאבא זה לא אמא, אבל אבא זה כן הורה ולא ייתכן שלא יכין ארוחות, ישמור ויטפל בילדים וכדומה?<

קוסמת, אכן, יש לנו שתי תמונות של נשים בודדות בסלון. אחת (שהיתה בבית סבתי ז"ל) של אישה, שנושאת תינוק בזרועותיה, והולכת במדבר - לא ברור לאן. ברור שמשהו עבר עליה, שהיא בורחת ממקום כלשהו או ממישהו. רואים את פניה בפרופיל, אבל ראשה רכון למטה כלפי תינוקה, ורואים רק את עינה. את שאר הפנים הזרוע שלה מסתירה. פניה, ליתר דיוק התמונה כולה, משדרות עצב ומסתורין.
בעיני זו תמונה יפהפיה. מלאה רגשות. רק עכשיו, כשאת שואלת, אני מתחילה להרהר...

התמונה השניה היא צילום של אישה הודית הולכת כשעל ראשה ערימה נאה של זרדים שאספה. היא מתרחקת, גבה למצלמה. לא רואים את פניה.
<גם זו תמונה יפה בעיני...>

המיטה שלנו היתה מיטה משפחתית עד שהילד השני היה בן שנה. ישנו כולנו ביחד.
היום, המצב נזיל, אבל בד"כ, אני ישנה עם שני ילדים במיטה המשפחתית, ואבא ישן עם שאר הילדים בחדר הילדים.
המיטה המשפחתית חסומה משני צידיה, בגלל הילדים. בצד אחד יש קיר, ובצד השני יש מיטת תינוק צמודה, אשר הורדנו לה דופן אחת. יוצא, שבשביל להיכנס למיטה המשפחתית, צריך לזחול מהצד היחיד הפנוי - הצד של הרגליים...

הפינה הצפון מזרחית של הבית היא בחדר הילדים. אין בה כלום, זהו רווח בין שידת מגרות לבין הסלון. לפעמים היא מאוכלסת בצעצועים תועים.
בפינה הצ"מ של הסלון יש רמקול, ועליו מונחת האישה ההודית שלי, אשר מנגנת בסיטאר. זהו פסל (יפהפה... כבר אמרתי?) מגבס, שקניתי בהודו לפני מיליון שנים. כפות ידיה נשברו במהלך השנים...

נו, נראה שהשאלות שלך קולעות על ההתחלה, קוסמת...

נשמע כמו ציור של הגר.

_פעם נורא אהבנו. היינו ממוגנטים אחד לשני. אהבה ענקית ונפלאה. וגם די ממושכת (יותר משבע שנים).
מאז פרוץ הילדים, הכל השתנה. היום, עבורי, האהבה שלנו היא בגדר זיכרון בלבד._
קראת את לבסוף מוצאים אהבה ?

אני מכירה את הכעס הזה של "אני הולכת וטורחת ומכינה ארוחה והוא נכנס למקרר ומסדר לעצמו אוכל תוך שניות". אני בעצם מקנאה נורא בבנזוג שלי שיכול לארגן לו ארוחת בוקר תוך שניות (גרנולה עם חלב), בעוד אני צריכה לחתוך את הירקות ולרסק את האגוזים ולשטוף את החסה בשביל הסלט שלי.
מקנאה וכועסת נורא.
אבל מה? זה לא הבעיה שלו. באמת. אני בוחרת לאכול סלט - אז זה מה שיש לי, לחתתוך אותו. והוא בוחר לאכול גרנולה ואין ולר צריכה להיות לי טענה אליו בגלל זה.
זה קשה, לוותר על ה"זה לא צודק! תפצה אותי!"
אבל אין לי ברירה

וחוץ מזה אני תוהה אם את לא לוקחת על עצמך יותר מדי את תפקיד ה"לחנך אותו", לדאוג לבריאותו וכו'. ואז זה מתערבב עם מה שרצוי שהילדים יקבלו (סלט, נניח) ועם מה שהם חייבים לקבל (צחצוח שיניים, נניח), ואת כבר לא יכולה לנהל אתו משא ומתן על ה"חובה" כי זה מתערבב לדייסה ונדבק עם דברים שעליהם היית אמורה, בעצם, לוותר.
<קראתי בקיצור וכותבת בקיצור. בכלל לא הייתי אמורה להיות פה הרגע>א

תראי, אין ספק שהמפתח כאן הוא עבודה על הזוגיות שלכם. אבל אני מנסה לחשוב על פתרונות ביניים.
מה אם, למשל, תנהיגי חוק, שכל עוד את נמצאת (כלומר, לא כשהוא לבד איתם), מותר לאכול בשבת חלה רק בבוקר/רק בערב/רק שלוש פרוסות לנפש? זה החוק של הבית. אם הם כבר אכלו את מנת החלה שלהם בבוקר, בצהריים הם לא יכולים עוד. על אבא החוק לא תקף, מה לעשות, אבל עליהם כן. יעבוד?
ככה אולי תוכלי לשלוט יורת בענייני התזונה באמצעות חוקים כאלה (בצהריים אוכלים רק מבושל, דגנים אוכלים רק לארוחת בוקר וכד').

נשמע כמו ציור של הגר. בדיוק מה שעלה לי לראש, הגר במדבר לפני נטישת ישמעאל (הולכת כדי לא לראות את בנה מת ברעב ובצמא)

אבא חוזר הביתה אחרי שבע בערב, לעיתים קרובות מאוחר ממש. פעם בשבוע הוא מגיע מוקדם - בשש. הוא יכול להגיע בדיוק כשאנחנו מתכוונים לאכול ארוחת ערב, ולהוציא מהמקרר את מה שמתחשק לו לטרוף.
רציתי רק לתת זוית הסתכלות קצת אחרת על הנקודה הספציפית הזו. כשאני עבדתי שעות מטורפות בהיי-טק (לשמחתי נחלת העבר), שמתי לב שכשאני חוזרת הביתה הדבר הראשון שאני עושה הוא לפתוח את המקרר ולטרוף, וזה באמת לא היה כל כך משנה מה היה שם. זה לא שהייתי רעבה, אכלתי מצוין בעבודה. זו היתה הדרך שלי לעשות את המעבר מסביבת העבודה לסביבת הבית, כאילו הייתי צריכה לאכול משהו ששייך לבית כדי להרגיש שאני שם ולהחליף אווירה ולהוריד מתחים. בשיחה עם תזונאית אחת חכמה היא הכירה בצורך הזה ואמרה שאין לי מה להלחם בו, אבל אני יכולה להכין מראש חטיפים יותר בריאים שיהיו במקרר ואותם אני אוכל כשאני מגיעה הביתה. ההצעה הזו לא תמיד עבדה, אבל עצם המודעות לצורך הרגשי הזה גרמה לי לנסות לחפש מקורות רגיעה אחרים (שעה של בהיה בטלויזיה למשל) שעבדו גם. בכל מקרה, אני כותבת את זה כדי להאיר את תשומת הלב לכך שלפעמים אוכל משמש לצרכים נוספים רגשיים מעבר לצרכי התזונה. יתכן גם שכל מאבק איתו בנושא הזה הוא רגיש כל כך כי זה לא מאבק על צורת אכילה, זה מאבק על מילוי של צורך רגשי מסוים.

וגם אני מצטרפת ל קוסמת אני סקרנית לשמוע ולהבין יותר ממה שכתבת, אפשר? ישר בדקתי מה יש לי בצד הצפוני מזרחי. מה זה אומר?

נשמע כמו ציור של הגר. בדיוק מה שעלה לי לראש, הגר במדבר לפני נטישת ישמעאל (הולכת כדי לא לראות את בנה מת ברעב ובצמא)
וואו, עוד לפני שהקוסמת תבוא, וואו. כמה הרבה אפשר לתקן אצלכם...

מאוד מעניין מה שאמרת על בעלך. מוזר הקטע הזה שהוא חוזר הביתה, ומתעלם מאוכל שאת מכינה. המממ. אין לי על זה שום תובנה כרגע.

מוזר הקטע הזה שהוא חוזר הביתה, ומתעלם מאוכל שאת מכינה. המממ. אין לי על זה שום תובנה כרגע.
דווקא לי יש תובנה. בעלי התנהג בדיוק ככה. ממש התנקם בי דרך האוכל אבל באופן ממש לא-מודע ולא מכוון, מעצבן עוד יותר.
וזה כל כך פגע בי במקום הזה של חוסר ביטחון שאני לא מבשלת טוב, לא מצליחה. כאילו הוא מוכיח לי שאמנם הוא לא ממלא את תפקידיו באופן מוצלח, אבל גם אני בתור אישה לא משהו.
לא יודעת אם זה מתלבש לך על בעלך, אבל אם את ככ יודעת מה הכי טוב לילדים ולך ולכולם, אולי הוא מנסה לצעוק לך שהוא יחליט מה הכי טוב לו, וזה לא התבשילים שלך...
אינפנטילים הגברים האלה...

<סליחה על הטון העצבני, אבל אני כל כך שמחה שאני כבר לא במלכודת הזאת, אפילו להיזכר בזה שוב מרתיח אותי...>

יקרה...
האם את מוכנה לשינוי?
ראש השנה זהו זמן מעולה לשינויים. נתחיל עם התמונות כמובן.
תמונות אלו השאיפות שלנו. גם השאיפות של התת מודע שלנו, כך שאם על פניו נשאל אותך
את בטח תגידי שאת רוצה זוגיות טובה וכו' אבל התמונות של הנשים לבד
מראות שמאיזשהי סיבה פנימית ועלומה ה"לבדות" שלך מתאימה לך.
עכשו נשאלת השאלה לאן את רוצה להגיע...אם את רוצה להגיע למצב בו הזוגיות שלך תהיה
חזקה מהלבד שלך, אזי ממליצה לך קודם כל לשחרר את התמונות ואת הפסל.
יתכן וזה יהיה לך קשה אבל זהו אקט תרפוייטי ממדרגה ראשונה - לשחרר דברים מהבית.
לא לשים בבוידעם, לא מתחת למיטה, פשוט לשחרר, לזרוק.
קפיש?
דרך אגב, האישה עם הזרדים על הראש כל כך אופיינית לנשים שמרגישות שהן עומלות קשה
ולא משנה באיזה תחום...כאילו יש לך משהו על הראש כל הזמן...מציק...
רוצה להמשיך? האם תשחררי את התמונות?

פלונית אמא?? התגובות שלך בוטות
לדעתי אגב, הן ממש בסדר, הרגשתי בצורה דומה למה שלמה ככה תארה...
אני גם חושבת שקשה לייעץ באינטרנט בלי להיות קצת בוטה, או להתפס ככזה, כי תמיד זה כרוך באמירת דברים קשים ולא נעימים.
כי מי אוהב לשמוע שהוא טועה? או שחס וחלילה הזוגיות שלו בעצם בצרות.
מה שהכי בלט לי פה מהסיפור שלך , למה ככה, זה באמת ההתייחסות שלך אליו כמו אל ילד קטן. תניחי לו, תשחררי, קחי אחריות על מה שאת יכולה, הוא אדם מבוגר שיקח אחריות על עצמו (ואת זה הוא כנראה יצליח רק אם את תוותרי על האחריות הזאת)

הציעו לך פה טיפול זוגי וכו', אם זה כבד וקשה מדי כרגע (ואכן נשמע שיהיה קצת מסובך) אני יכולה להמליץ על העבודה של ביירון קייטי שאת יכולה לעשות לבד (לקנות את הספר ולהתחיל לעבוד, פשוט ככה, בלי ניחושים ולא דרך האינטרנט או מישהו אחר)
או את לבסוף מוצאים אהבה, או את שניהם, כמובן...

אני בעד פנג שוואי! מקום מצויין להתחיל ממנו.

שנה טובה!

_אני גם לא מוערכת על-ידו, בהחלט. גם באופן כללי, וגם ביחס לאימהות שלי. ואין מה לדבר על פירגון (ויש, לדעתי, על מה לפרגן). זה חורה ומתסכל.
לעומת זאת, הוא מת על עצמו. ממש מעריץ גדול.
הוא טוען תדיר שאני הנושאת באחריות לבעיות המשפחתיות, בהיותי עמוסת אידיאולוגיות.
הוא לא רואה שום בעיה באופן ההתנהלות שלו עם הילדים (וגם עם עצמו, האמת), אשר מושפע בעיקר משיקולי נוחות מיידית._

חשבתי הרבה על הציטוט הזה...
אני מבינה ממנו שיש ביניכם הרבה חילוקי דעות בקשר למהי הורות נכונה ומהו חינוך נכון.
אני מבינה שהאידיאולוגיה שלו היא נגד "אידיאולוגיות" ובעד מה שקל ונוח.
ייתכן שהדבקות שלך בתזונה בריאה (ובעוד כמה דברים אני מניחה) נראית לו כבאה על חשבון הדברים שחשובים לו.
מה שאת מתארת הוא שהגעתם למצב של מאבק כוח בזוגיות, ובתוך המאבק הזה הוא מן הסתם מרגיש (בדיוק כמוך) שאת לא מכירה בצרכים שלו ולא מכבדת אותם.
אני מאוד מבינה מה מתסכל אותך בהתנהגות שלו, אבל מתארת לעצמי שהוא מרגיש מתוסכל וכבול לא פחות ממך.

לדעתי תוכלי ליצור שינוי אם קודם כל תצליחי לראות כל התנהגות שלו דרך עיניים אחרות.
במקום לחשוב "הוא שוב שם עלי פס", תנסי לחשוב "הוא שוב משתמש בהתנהגות הזו כדי להקל על הקושי שלו באבהות".
הקושי שלו יכול להיות למשל חוסר בזמן לעצמו, חוסר בפרטיות, קושי במעבר בין העבודה לבית, לחצים מכל מיני סוגים, תחושה שהוא לא באמת חלק מההתנהלות של המשפחה, חששות משיטות החינוך שבהן את נוקטת, יש המון אפשרויות...
ברגע שהפוקוס שלך הוא על הקושי האישי שלו בהורות, ולא על המלחמה שלו איתך, את מתקרבת אליו ומפחיתה את המתח.
אם תצליחי לדבר איתו על מה קשה לו בהתנהלות המשפחתית מתוך התעניינות אמיתית ורצון לתמוך, סיכוי גדול מאוד שהוא יתחיל לפרגן לך ולתמוך בך בחזרה... וגם לך מגיע פרגון ללא ספק!

_פעם נורא אהבנו. היינו ממוגנטים אחד לשני. אהבה ענקית ונפלאה. וגם די ממושכת (יותר משבע שנים).
מאז פרוץ הילדים, הכל השתנה. היום, עבורי, האהבה שלנו היא בגדר זיכרון בלבד._
היה לי עצוב לקרוא את המשפט הזה, אבל בעצם זה דווקא נותן תקווה שיש למה לחזור, שיש בסיס חזק לקשר שאולי נשכח אבל אפשר להחיות אותו מחדש. והעובדה שהקשר התערער דווקא אחרי פרוץ הילדים מחזירה אותי למסקנה שהקושי שלו להסתגל ללחצים של ההורות הוא הדבר שצריך להתבונן בו בכדי להתקדם.

הולכת,
יופי של תגובה!!! אני כל הזמן מגלה מחדש איך כל הסיבות לבעיות שלנו עושות סיבוב ענקי בכל העולם, נחות פה, מתעכבות שם ובסוף חוזרות לחיקינו כדי שנפתור אותן באמת. בלי תירוצים.
למה ככה: האם לפני פרוץ הילדים, היו הרגלי אכילה אחרים? איך אכלתם אז? ולמה הוא מתכוון כשהוא אומר "בעיות משפחתיות" ?

ואם אני אציע להכין עבורו משהו, הוא בד"כ יסרב, לא ברור למה. ואני לא מדברת על עדשים מונבטים ברוטב טחינה
בתור המומחית להפרעות אכילה כאן
ברור שהוא יסרב אבל לעומת זאת אם יהיה שם משהו מוכן הוא יאכל אותו
האכילה שלו ואכילה בכלל אינם ראויים לתשומה משמעותית של הלב או הדעת
בעיניך הם כן
ולכן ראי בכך את תפקידך להאכיל גם אותו באוכל מזין ובריא
(כן עולה השאלה מה הוא הילד שלי מה אני אחראית עליו ) ובמידה מסויימת התשובה על כך היא כן .
לעולם אל תציעי להכין לו משהו פשוט תדאגי שהמשהו יהיה מוכן
וכל זה נכון לגבי ילדים
אם מניחים לפניהם או לידם פיסת של מנגו ותפוח יאכלו אותו
ואם מניחים לפניהם פיסות של במבה וביסלי יאכלו אותו
ואת בתור המבוגר האחראי היחיד בבית צריכה לדאוג שמה שיונח לפניהם יהיה מקובל עליך
ובכל מקרה כדאי לך לספור אותו בין אלה שתזונתם תחת אחריותך (לפחות בתוך הבית)
ואם את יודעת שהוא יגיע בשעה שש כולו רעב ואולי גם עצבני דאגי שצלחת עם אורז ועדשים תעמוד שם כדי שיאכל אותה
ומתוך האכלה הזאת תוכל להכיל אותו
וסביר להניח שלא יאמר לך תודה ובכל זאת יודה לך

חזרתי הביתה ואל המחשב.
אילה, אם אגיש לו (או "במקרה" אדאג שתהיה מונחת על השולחן) צלחת עם אורז ועדשים, הוא ממש יתעצבן. והא לא ייגע בה, זה ברור.
זה ממש לא מתאים שאני אראה את עצמי אחראית על האוכל שלו בבית, זה פשוט לא יעבוד.
דוגמה: בארוחת ליל שבת האחרונה, הכנתי:
חומוסים ברוטב עגבניות
סלט תפ"א
אורז מלא עם מנגולד
טרטור/צזיקי
וגם:
תפ"א ללא רוטב
חומוסים ללא רוטב
אורז לבן.

מה הוא אכל מכל זה?

כלום.

מה הוא בכל זאת אכל?
שניצלים מוכנים (מאמא עוף קפוא) וחלה.

ומה הילדים אכלו?

כמוהו, וקצת אורז לבן.

קוסמת - יהיה לי קשה להוציא את הדברים האלה מהבית.
אני מקווה שתוך כמה ימים אצליח...

הולכת יקרה, דברייך מעניינים.
זה נשמע לי מתאים , נכון ואפקטיבי לשנות את נקודת המבט על הדברים.
אנסה ליישם זאת.
זה קצת קשה כרגע, בהיותנו בכסאח מתמשך וגם בכסאח נקודתי, וזה קשה גם לאור זה שהוא מחשיב מעצמו אבא לתפארת, אבל אני בכל זאת אנסה לצאת מתוך הענן-בלגן וללהחליף משקפיים.

אני מקווה שתוך כמה ימים אצליח...
אני גם מקווה בשבילך. תאמיני לי שאני יודעת כמה קשה לשחרר דברים
אבל דעי שככל שתמהרי לשחרר אותם כך ימהר השינוי להפציע בחייך.
אחרי שתשחררי אותם - אם תרצי נמשיך הלאה.

קוראת את הדף הזה ויש לי כמה דברים להגיד ואף לשאול.
קודם כל מסכימה עם כל מילה של פלונית אמא. אני גם לא חושבת שזו מילת גנאי שיש חלוקת תפקידים בבית. אם הבעל עובד עד מאוחר מגיע לו על כך שבח, ואם האמא דואגת לילדים ולהזנתם ולכל צרכיהם האחרים, גם לה מגיע שבח. שום דבר לא מובן מאליו. למה לא לשבח את הבעל ולמה לא את האשה? למה לא לשבח את הילדים? מחמאות זה תמיד טוב ותמיד מועיל.
שנית, רציתי לשאול את הקוסמת - מה בדיוק את עושה ועל מה את מתבססת?
שלישית, למה ככה אני רוצה לומר לך כמה דברים. ראשית, הציעו לך פה ייעוץ זוגי. זה נשמע רעיון טוב. הבעיה היא בינך לבין בן זוגך. את גם אומרת בעצמך שכך הם הדברים.
לפעמים הגברים מעצבנים אותנו כי הם לא מתפקדים. לפעמים הם באמת לא מתפקדים ולפעמים זה רק נדמה לנו. תראי, יש לי מכרה שבעלה באמת לא תיפקד. בהתחלה כולם התנפלו עליה שהיא לא מספיק עבדה על עצמה ושהיא סתם מציקה לו. אבל אחר כך התברר שהבנאדם הוא פשוט מוגבל נפשית! מסתבר שהיא נישאה לאדם מבלי לדעת על בעיות נפשיות שהיו לו בעבר! היו לה מקרים שהוא לא שמר על הילדים והילדים פשוט שיחקו עם מספרים (והילדה גזרה לעצמה את כל השיער), ופעם אחרת הוא פשוט "שכח" לקחת אותם מהגן!
כך, שברגע שזה מגיע לחוסר אחריות באופן אובייקטיבי, אז באמת צריך להיות עם יד על הדופק ולבדוק היטב מה קורה כאן.
אבל אם מדובר סתם בעצלות מצידו מכל מיני סיבות, כמו עייפות מהעבודה, או שהוא סתם טיפוס שלא אוהב לאכול מסודר וכו', אז כאן יש מקום לייעוץ זוגי בין שאר העיצות שניתנו לך פה (שעם כולם אני מוצאת את עצמי מסכימה).
תראי, אצלינו למשל, הבעיה היא קצת הפוכה. אני היא זו שבקלות מסוגלת לא לאכול כלום כל היום ואם כן אז רק שטויות. אני היא זו שלא אוהבת את המטבח ולא אוהבת להכין אוכל בכלל. אבל בגלל שבכל זאת יש לי חוש אחריות בסיסי, עבדתי על עצמי חזק מאוד כדי שכל יום תהיה ארוחה בריאה ומאוזנת ומגוונת (יש לי תפריט יומי על המקרר

), כדי שיהיו ירקות בבית תמיד ופירות תמיד וכל מיני סוגי ממרחים בשביל לשים על הלחם לילדים. החלטתי לעבור לאוכל מלא - אורז מלא, קינואה, עדשים, לחם מלא ועוד, באופן בלתי מתפשר (אולי באמת כי אני האמא ועלי מוטלת האחריות לארוחות).
כך שאני די מבינה את כל מי שמתעצל לעשות את כל זה.
לכן, אולי באמת אם רק בזה מדובר ולא בדברים חמורים יותר, אולי כדאי שתקחי על עצמך את עניין התזונה בבית ולבעלך תניחי לעשות דברים אחרים. למשל, תרגילי את המשפחה שתמיד יש במקרר אוכל מבושל ומגוון (לדוגמא, יום אחד אורז, יום אחר פירה, יום אחר תפוחי אדמה בתנור, מקרוני וכו') וכן ירקות מבושלים כמו אפונה, שעועית. עדשים, חומוס ועוד קטניות. וכן בשרים. שתמיד יהיה עוף או שניצל, בשר, קציצות, וגם דגים. כך שכל מי שרוצה לאכול ואת לא בבית, רק צריך להוציא ולחמם.
גם ההצעה על לחתוך ירקות ולשים בקופסה הוא רעיון מצויין.

אבל את גם אומרת שכאשר את מציעה כל זה לבעלך הוא לא רוצה ושגם בשבת הילדים רק אכלו ג'אנק....
אולי פשוט להוציא את הג'אנק החוצה?
אולי לנסות לתבל את האוכל הבריא בצורה אחרת כדי שיערב לחיכם? (אני לא אהבתי אורז מלא, אבל למדתי לתבל אותו כל כך טוב לדעתי, שאני אוכלת רק אורז מלא).

כשהבעל מגיע מהעבודה, אולי כדאי שהשולחן יהיה ערוך ומוכן והצלחת שלו גם כן מוכנה? אולי זה מה שיגרום לו לשבת ולאכול? אם את דואגת להוציא מהבית שטויות מוכנות, אז לא תהיה לו ברירה והוא יתרגל?
תראי, מנסה לתת עיצות בלי להכיר את המצב בבית, אז אולי אני בכלל לא בכיוון...
בקשר לילדים שנמצאים מול המחשב. אני חושבת שאת יכולה בהחלט להתייעץ עם אנשי חינוך בנושא (והכוונה גם עם אנשים פה באתר) כדי לדעת לתת להם אלטרנטיבות מספיק אטרקטיביות. נכון אמנם שאם אבא מרשה, אז סבבה להם ואז הם רוצים תמיד, אבל אם את לא אוסרת עליהם אלא מציעה להם משהו יותר טוב, אז זה יכול להיות פתרון. בני כמה הם? אולי תקני להם ספרים מעניינים? אולי תצאי איתם לטיולים בסביבה? אולי תפגישי אותם עם חברים?

מה קורה כשאתם אוכלים אצל אחרים או במסעדה? גם אז הוא לא אוכל תבשילים או שזה רק מה שאת מכינה?

ומה קורה אם וכאשר את מדברת איתו על זה?
נראה שהוא עושה לך דווקא. ומילא שהוא עושה לך, אבל זה מערב את הילדים (שלא אכלו בסופו של דבר מארוחת ליל שבת שטרחת ובישלת לכולכם, חוץ מאורז לבן). מה יש לו להגיד על זה?
יכול להיות שזה לא טעים לו?
אולי אפשר להתפשר ולקבוע מראש מה אוכלים ומקובל על שניכם בארוחות כאלה.

נראה שהוא עושה לך דווקא. ומילא שהוא עושה לך, אבל זה מערב את הילדים (שלא אכלו בסופו של דבר מארוחת ליל שבת שטרחת ובישלת לכולכם, חוץ מאורז לבן). מה יש לו להגיד על זה?
נראה לי גם כן. מה באמת יש לו להגיד על זה? נראה לי שהמפתח להכל הכל הכל זה דיבור פתוח ביניכם..
אני חושבת שבמקרה הזה לא מדובר רק על איך להתגבר על בעל עייף עם השקפת עולם מנוגדת. נראה לי שהדברים כאן עמוקים יותר. ולכן הפתרונות הקונקרטיים של קופסת ירקות, עריכת שולחן מסוגננת וכו' נראים לי פחות רלוונטיים במקרה הזה.
יש הרגשה שהענין פה הוא מאבק הכוחות ביניכם, האם אתם מצליחים לדבר על זה? האם את יכולה להגיד לו את רצונותייך וכוונותייך? האם הוא מתיחס לכך ברצינות? בכבוד?
האם את יכולה לנהל שיחה שבה תגיעו לאיזשהן פשרות קונקרטיות והוא יסכים לעמוד בהן (לדוגמא: ימים מסוימים שבהם הוא מכין אוכל לילדים וימים מסוימים שאת, ובימים האלה הוא מוכן לאכול את מה שאת מכינה ובימים 'שלו' את לא רודפת אחרי כולם עם האוכל שאת הכנת, או משהו דומה).
לדעתי זה יותר בענין של כבוד הדדי, נראה שהוא קצת 'שכח' את זה.. ושלך זה כבר כל כך חסר שכל דבר קטן נוגע בעצב רגיש כל כך..
אני מכירה מקרוב בן זוג שמרוכז מדי בעצמו ושבקלות 'דורך' על היקרים לו מכל..
מחזקת אותך ומעריכה את האומץ שלך להתמודד עם הקושי, מקווה שיש לך פרטנר לכך
ומקווה בשבילך שתמצאו את דרככם חזרה ל'יחד' הרמוני ורגוע יותר.

לדעתי זה יותר בענין של כבוד הדדי
האם יכול להיות שאת לא מכבדת אותו מספיק? אולי הוא חש זלזול בו מצידך ולכן מנסה להשיג את זה בכוח?
נקודה למחשבה

לי נשמע שבתור התחלה את זו שצריכה לנסוע לאיזה שבוע, שיאכיל, שיתמודד. לא מעריך? שיתחיל להעריך. אפשר גם סוג של שחרור מתפקידייך בבית. לכבס רק לך ולילדים, להאכיל רק אותך ואת הילדים. ארוחת הערב עוברת לשעה שש בערב לכבוד שעון החורף וכשהוא מגיע בשבע אתם כבר אחרי. אכל את כל הבננות בבית? מצטערת ילדים, אין בננות, בשיא הענייניות ובלי האשמה, אם שואלים למה: אין כי אבא אכל את כולן.
לא מתוך כוחנות או מאבק כוחות אבל גם כי את לא מוכנה שידרכו עליך, את לא שטיח. בד בבד אפשר לעשות דברים שהציעו כאן: טיפול זוגי, לשחרר שליטה במקומות בהם אין לך כזו ובעיקר לדעתי להחמיא לו, אם את מסוגלת.
וכמובן להוציא את התמונות האלה מהבית, תמונה של הגר בורחת עם ישמעאל במדבר לא נשמע לי משהו.

שני גרוש קטנים מהצד...

קודם כל אני מזדהה עם הכותרת ועם מצב האוכל, אצלנו מצב דומה. הבעל שלי אוהב מאוד לקחת אותם לאכול פיצה או גלידה. זה בעיניו בילוי והוא אוהב להרגיש שהוא מבלה ושהם מבלים. הוא אפילו לא מרגיש כמה הרבה זה קורה, פעמיים ושלוש בשבוע (הוא חושב שזה פעם בשבוע). ואני בהדרגה, ממש כמוך, ביטלתי את הצ'ופרים שאני עצמי נתתי, כי אחרת זה יצא יותר מדי. אז קודם כל קבלי הזדהות. גם אצלנו זה מאוד תלוי בהערכות שלי. למשל הוא לוקח אותם בערבים לבריכה. אם אשים סנדויצ'ים ופירות בתיק שלהם, הם יאכלו אותם. אם לא, הם יאכלו פיצה. זה פשוט מאוד. מבעס, כי לא תמיד בא לי להכין, אבל הבחירה בידי.

אני גם חושבת שהכל טמון בקשר ביניכם, ואם היתה לכם כזו אהבה גדולה, אז על פניו נראה שיש סיכוי טוב.

אבל רציתי לכתוב לך משהו אחר. בתור ילדה ההורים שלי היו כמו בכותרת שלך - אבא סבבה ואמא קרציה. אבא לא מקפיד על כלום, אמא מקפידה על הרבה דברים (מן הסתם... מי שמגדל את הילד, מקפיד על דברים). וכבר מגיל די צעיר (8), לא היה לי קשר טוב יותר עם אבי. היה לי קשר טוב עם שניהם. מהר מאוד ידעתי להעריך גם את ההקפדות של אמא שלי וראיתי היטב שאבא שלי עוסק רק בפינוקים. נהניתי מהפינוקים אבל הערכתי את מה שאמא שלי עושה, והיתה לי תקשורת מצוינת איתה, וסמכתי עליה, והתיעצתי איתה.

אז ככה שאני לא חושבת שהקשר שלך עם הילדים יושפע יותר מדי מזה שאת לא מרשה להם לקחת לבי"ס לחם שיפון עם שוקולד, או לשבת מול המחשב שעתיים בערב. הם רואים שאבא מרשה הכל ואמא לא מרשה את הדברים הללו בכלל, מבינים שיש כמה גישות, ובתור בוגרים, יאמצו את הגישה שלהם, שתושפע ללא ספק גם מהגישה שלך.

הי לך,
מה שאת כותבת מאד מכעיס ומעציב. נשמע כאילו הגבר שבבית לא ממש הפנים את ההבדל בינו ובין ילדיו, לא לוקח אחריות, לא מבין שהוא אמור לשמש כ'ראש' למשפחה הזו (ביחד אתך), שיש לו תפקיד. אני לא חושבת שחשוב לו שהילדים יאכלו זבל או שישחקו במחשב הרבה, לא נראה שהוא רואה בכך ערך מיוחד על פני שהם לא יאכלו אוכל זבל או לא ישחקו במחשב. נשמע כאילו הוא מעולם לא הגיע לנקודה של לחשוב על זה אפילו. לכן הוא גם לא מסוגל להעריך את מה שאת עושה, להבין במה זה כרוך, לעמוד לצדך או בעדך.
כל כך ילדותי.
אני מבינה אותך מאד מאד, רק רציתי לכתוב לך.
אני חושבת שמי שזקוק כאן לניעור זה הוא, לא את.
את, יקירתי, זקוקה לתמיכה, איך לחיות עם אדם שמסרב להתבגר.
רק דבר אחד לא ברור לי, שאת כותבת שהוא מאד מעריך את עצמו. אדם שמעריך את עצמו דואג לעצמו, בין השאר בתזונה נאותה ובהקפדה על טיפוח עצמי (צחצוח שיניים למשל). קשה לי מאד לראות בין שורותייך אדם שמעריך את עצמו, ממש.
לא יודעת אם מה שאני כותבת יקדם אותך לאנשהו, רק רוצה להגיד שאני בעדך.

בדף הזה עלו כמה נושאים מעניינים. בינתיים אתייחס לנושא זה:

הוא מעביר בד"כ יום שלם בלי לאכול, ותוקע בלילה שתי שווארמות, או ארבע פיצות;

לעיתים קרובות הוא לא ייגע בירקות, כי לעצמו הוא לעולם לא יכין, ועלי הוא כועס כשאני שואלת אותו אם הוא רוצה שאכין לו צלוחית ירקות, כשהוא חוזר מהעבודה בעשר בלילה אחרי שטרף משהו בחוץ. הוא רואה בזה ניג'וס מצידי. יכול לעבור שבוע שלם מבלי שהוא ייגע בבדל מלפפון. אפס ירקות/פירות.

מסכימה מאוד למה שכתבה לך אילנית:
נסי אם אפשר להפריד בינו לבין הילדים. זה שהוא לא מצחצח לעצמו שיניים בלילה (חוסר הגינייה) באחריותו. זה שהוא לא אוכל ירקות כנ"ל. הוא רוצה לאכול ג'אנק או לחילופין להרעיב עצמו לדעת, שיהיה לו לבריאות, הוא לא רוצה ירקות, לא צריך, במקומך הייתי מסירה לגמרי אחריות ממה שהוא עושה ואוכל כל עוד זה לא קשור לילדים.

מדובר באדם בוגר. זכותו לאכול מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. מציעה לך - ומאוד! - להפסיק "לנג'ס" לו (זה לא אני אומרת. זה הוא אומר לך). לדעתו זה ניג'וס. גם אותי זה היה מאוד מעצבן אם מישהו היה כל הזמן מעיר לי על איך ומה שאני אוכלת. מציעה לך להוריד אותו ואת האוכל שלו מהראש שלך. נזכרתי פתאום בתמונה של האישה עם הזרדים. תורידי את הזרדים שלו מהראש שלך. זה הגוף שלו, זה העסק שלו. ועכשיו הוא עושה לך "דווקא" - דווקא הוא לא יאכל מה שאת טורחת כל כך לבשל. ובעצם, מי ביקש ממך באמת? (בבקשה בבקשה נסי לשמוע את טון הדברים המאוד ידידותי שלי וחלילה לא תוקפני או מאשים או שופט!!! בבקשה!) זה כאילו את עושה חוזה בינך לבין עצמך: אני אבשל ואתה תאכל אוכל בריא. אבל את הרי צריכה לעשות את החוזה איתו! והוא לא מסכים לחתום עליו. אז לשם מה לך לטרוח כל כך הרבה??? ולזכות בכל כך הרבה עוגמת נפש בתמורה?

_בארוחת ליל שבת האחרונה, הכנתי:
חומוסים ברוטב עגבניות
סלט תפ"א
אורז מלא עם מנגולד
טרטור/צזיקי
וגם:
תפ"א ללא רוטב
חומוסים ללא רוטב
אורז לבן.
מה הוא אכל מכל זה?

כלום.

מה הוא בכל זאת אכל?
שניצלים מוכנים (מאמא עוף קפוא) וחלה._

לשם מה הכנת כל כך הרבה אוכל? הרי את מכירה אותו לא מהיום. זה כאילו את בישלת לך את האכזבה הנוראה. הוא רוצה שניצלים מוכנים וחלה? בתיאבון! פחות עבודה בשבילך! את יכולה לראות זאת כך: אני מורידה את הזרדים שלו מהראש, לא מקבלת ממנו "מחמאות", לא מבזבזת שעות במטבח, לא מבזבזת מזון, לא צוברת כעסים וטינה. את לא יכולה לשנות אותו, אבל את יכולה לשנות את התנהגותך: נסי לראות מה יקרה אם לא תבשלי לו, לא תכיני לו, לא תעירי לו מילה אחת על מנהגי האכילה שלו.

ועוד משהו: הוא לא הבן שלך!!! הוא לא באחריותך. כתבו לך כאן (אין לי חשק לחפש בדיוק מי) שתתייחסי אליו כאל הבן שלך ושהאכילה שלו היא באחריותך. ניסית זאת הרבה זמן: הצליח לך? אם עושים שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב אותו הדבר וזה לא מצליח, אולי כדאי לנסות משהו חדש?

נושא אחר לגמרי, שקשור לאכילה: זה שהוא אוכל את כל הארוחה של כל המשפחה, זה שהוא גומר את כל הבננות שמיועדות לילדים. זה מה שלא בסדר! מציעה לך להתמקד אך ורק במה שבאמת לא בסדר. כלומר, מה שהוא אוכל - בעיה שלו. לא העסק שלך. אבל זה שהוא אוכל את האוכל של הילדים - זה ממש לא בסדר ועליך לומר זאת בצורה ברורה: זה האוכל של כל המשפחה. זה האוכל של הילדים.

(מאווווד מקווה שדבריי הובנו בטון ובכוונה שהתכוונתי. ושוב, לא חלילה כביקורת, אלא כעצה. תרצי - תקבלי. לא תרצי - זכותך).

_חומוסים ברוטב עגבניות
סלט תפ"א
אורז מלא עם מנגולד
טרטור/צזיקי
וגם:
תפ"א ללא רוטב
חומוסים ללא רוטב
אורז לבן._

בעלי היה אומר על זה: כל כך הרבה תוספות, אבל אין מנה עיקרית? אני חושבת שרוב הגברים הלא צמחוניים רוצים לאכול בשר.

בעלי היה אומר על זה: כל כך הרבה תוספות, אבל אין מנה עיקרית? אני חושבת שרוב הגברים הלא צמחוניים רוצים לאכול בשר.
זו לא אני כתבתי????
גם בעלי כזה.....

טוב. אני לא יכולה להתאפק ואספר את הסיפור שסבתא שלי סיפרה לי המוני פעמים על השכנים שלה כשהיתה ילדה. לשכנים שלה היה ריטואל קבוע שחזר על עצמו יום יום: גברת X היתה טורחת כל היום במטבח ומבשלת ואופה ומכינה מיני מזון שונים ויקרים ביותר. מר X היה חוזר מהעבודה, מתיישב ליד השולחן, משלב ידיים ומסרב לאכול בטענה שהיא עיצבנה אותו (כל פעם היה לו תירוץ חדש). מרת X היתה פורצת בבכי מר, ומתחננת ממש שיסכים לאכול, מנסה לגרום לו רגשי אשמה (כל היום עמדתי על הרגליים במטבח וכו' הלכתי מוקדם בבוקר לחנות לקנות חומרי מזון טריים וכו'), צועקת, צורחת, נעלבת, ועושה סקנדל רבתי. ואחרי צרחות אימים וברוגזים נוראיים, לפעמים מר X היה עושה לה טובה ואוכל. ולפעמים לא. ואז היו עוד ריבים וויכוחים, ואז לבסוף הוא היה אוכל. או שלא.

זה אחד מהסיפורים שסבתא שלי סיפרה לי שוב ושוב ותמיד היינו צוחקות. משום שמהצד, זה היה ברור שיש כאן איזה טנגו נורא ששניהם משום מה רוצים לרקוד אותו. הרי מספיק שרק אחד מהרקדנים - עדיף אחת... - ירדו מרחבת הריקודים, והריקוד ייפסק מייד! אלא אם כן יש רווחים משניים לא מודעים מהריקוד הזה. כדאי לחשוב על זה.

רציתי לכתוב לך שזה שהוא בכוונה ובבצורה ברורה ומפורשת לא אוכל מה שאת מבשלת וגם אומר זאת במפורש שהוא לא אוכל מה שאת מבשלת - בקיצור, רציתי לומר לך שזה חוסר כבוד מצידו וחוסר הערכה וכו'. ופתאום נפל לי האסימון: את זו שלא מעריכה את עצמך! את זו שלא מכבדת את עצמך! (ושוב, לא אומרת זאת כהאשמה או כביקורת!) אם היית באמת באמת אוהבת את עצמך, מכבדת את עצמך, מעריכה את עצמך - לא היית עושה את זה לעצמך!!! לא היית מכניסה את עצמך לסיטואציות שכאלה! לא היית עובדת כל כך קשה, בשביל מה בעצם? בשביל מי שלא רוצה את עבודתך, לא מעוניין בתוצרי עבודתך. לא רוצה? לא צריך. שיאכל מה שהוא רוצה. פחות עבודה וצער ועוגמת נפש עבורך ופחות "מחמאות" מצידו. הרי אם לא "תנג'סי" לו (כך הוא תופס זאת), הוא לא יצטרך להדוף אותך שוב ושוב. מציעה לך להפסיק לשחק את תפקיד ה"קרציה", ובמקום זה להסכים לשחק את תפקיד המלכה.

לי אורה, כל מה שכתבת יפה מאד ומעניין ונשמע גם ממש נכון, אבל איפה הילדים נכנסים לתמונה?
שואלת באמת לא בהתרסה. כל ההצעות האלה נראות טובות מאד אם אלה היו חילוקי דעות רק בין שניהם.
רק שכאן יש גם ילדים. הכנת האוכל, לדעתי, היא בעיקר בשביל הילדים. מה, להפסיק להכין גם להם אוכל? להפסיק לקיים ארוחות מסודרות?
בסוף ייצא שהילדים ייענשו ממאבקי הכוח של אמא ואבא.

מוסיפה ושואלת, ברשותך ורק אם:

האם הפערים בטיפול בילדים מתבטאים בעיקר בתחומים היקרים במיוחד ללבך, או שגם בהתנהלות הבסיסית יותר את מרגישה שהוא לא שותף? למשל - האם הוא מעורב או מפעיל שיקול דעת בנושא של טיפול רפואי בילדים, שיניים, חיסונים וכד'? האם מקפיד על נוהלי בטיחות ברכב, בבית? האם מתעניין במסגרות החינוך של הילדים, ברמה של מעורבות או הכוונה פעילה? האם יש דברים בבית או עם הילדים שאת סומכת עליו בהם לגמרי, ללא הרגשה שעליך לבדוק אחריו?

מקוה ששאלותי לא מכבידות עליך

הכנת האוכל, לדעתי, היא בעיקר בשביל הילדים. מה, להפסיק להכין גם להם אוכל? להפסיק לקיים ארוחות מסודרות?
לא, מה פתאום? הרי הסכמתי עם אילנית שצריך להבחין בין בן הזוג (שהוא אדם בוגר, לא הילד שלה, ולכן היא לא צריכה לקחת אחריות עליו ועל התזונה שלו) לבין הילדים שלה (שהם ילדים, ובהחלט באחריותה מה ואיך הם יאכלו). כבר הועלתה כאן ההצעה שהיא תבשל בשבילה ובשביל הילדים, ושהוא יאכל מה שבא לו ואיך שבא לו. כל עוד הוא לא לוקח מהמזון שהוכן לילדים.

עוד שאלה - מה עם סקס?
חוסר בסקס יוצר המון מתח, כעס וענישה שמתבטאת בדרכים שונות.

סליחה, אבל לא יכולה להתאפק... מה שתואר על דרך התנהלותו, הדרך שבה הוא אוכל וכו' - לא משיבה על השאלה?

הכנת האוכל, לדעתי, היא בעיקר בשביל הילדים.

לא רק הכנת האוכל, אלא גם אופן אכילתו. קיום ארוחות מסודרות, הקניית הרגלי שולחן וכד'. הכותבת הרי מספרת שהיא מכינה אוכל, אבל הילדים לא אוכלים ממנו כי הם רואים מה שאבא אוכל ואיך שהוא אוכל וזה הורס את מה שהיא בונה.

זה אבא שלהם. כל עוד ההורים ממשיכים לחיות ביחד באותו בית עם הילדים, הילדים יושפעו משני ההורים. היא לא יכולה להכריח אותו לאכול מזון שהוא לא רוצה או בדרך שהוא לא רוצה. שאלה אחרת היא, איך היא רוצה לחנך את הילדים. אבל כאמור, יש להם אבא וגם הוא משפיע על חינוכם.

ואגב, השאלה כמה חשיבות יש ל קיום ארוחות מסודרות, הקניית הרגלי שולחן
והשאלה עד כמה היא מוכנה ויכולה להילחם איתו על כך, והאם זה שווה.

שואלת שוב, כי לדעתי זה מאוד חשוב כדי להבין איפה ולמה זה התחיל ללכת כל כך עקום:

האם לפני פרוץ הילדים, היו הרגלי אכילה אחרים? איך אכלתם אז? ולמה הוא מתכוון כשהוא אומר "בעיות משפחתיות" ?

מדהים איך כל הנושא הזה של האוכל, ובכלל ההתנהלות בין בני הזוג, דומה למה שהיה לי עם בן זוגי הכמעט לשעבר.
לומדת המון מהדף הזה. ממש השגחה פרטית.
תודה.
המשפטים האלה היו השורה התחתונה שלי:
רציתי לומר לך שזה חוסר כבוד מצידו וחוסר הערכה וכו'. ופתאום נפל לי האסימון: את זו שלא מעריכה את עצמך! את זו שלא מכבדת את עצמך!

מציעה לך להפסיק לשחק את תפקיד ה"קרציה", ובמקום זה להסכים לשחק את תפקיד המלכה.
מצידי, בשלב מסויים באמת הפסקתי לבשל לו, אבל זה לא עזר.
כמובן שהבעיה של האי-אכילה היתה רק משנית וסמלית לגבי הבעיה הזוגית האמיתית והקשה שהסתתרה מתחת.
למה-ככה,
יש פה בדף היענות עצומה ולא מעט תובנות חזקות בשבילך. הנושא הזה כנראה מהדהד וקרוב ללא מעט נשים.

והשאלה עד כמה היא מוכנה ויכולה להילחם איתו על כך, והאם זה שווה.

אם זה היה רק באוכל, אז אכן ספק אם זה היה שווה. אני חושבת שהאוכל הוא סימפטום לאדישות כללית שהכותבת מתארת, ובמצב כזה מאד קשה להגיע לעמק השווה. לאחד יש עקרונות ולשני אין. איפה זה נפגש? הרי כשלאדם אין שום העדפה (למשל באוכל של ילדיו), אז כל מאמץ נראה לו כמכשול מיותר ולא מוצדק, וכל שיחה נראית לו כיצירת בעיה יש מאין. במצב כזה קל לראות את מי שמחזיק בעקרונות ומתאמץ כטרדן ותככן, ואת מי שלא - כרגוע ושוחר שלום. ומכאן קצרה הדרך לצאת מהכלים, וזה כנראה מה שקורה שם לא מעט.

לכן שאלתי למעלה אם האדישות היא כוללת, או נקודתית לעקרונות מסויימים.

(מהדברים אני לא מבינה אם זה נקודתי לאוכל. אם כן, אולי באמת נדרשת גמישות כלשהי מצדך. אני, למשל, כבר מזמן שמתי לב שכשאני מגישה עודף דברים 'בריאים', אמנם אין דברים 'לא בריאים' על השולחן, אבל אחד מילדי אוכל רק לחם, ואחר כך בלילה קם להשלמות... )

ונאמר שמדובר באדישות כללית, אז אפשר להילחם בזה ולנצח?
וגם לא חושבת שזה מצב שבו לאחד יש עקרונות ולשני אין - אלא מדובר בשני אנשים שונים, בעלי עקרונות שונים, בעלי גישה שונה לחיים.

אז איפה ניפגש? - זהו, שאי אפשר להיפגש בכוח. אם צד אחד לא רוצה להיפגש - אין מפגש, או שיש מפגש מאוד זועם.

מהדברים אני לא מבינה אם זה נקודתי לאוכל
האוכל הוא רק סימפטום.
אבל רעיון מעניין עלה במוחי תוך כדי קריאת התגובות האחרונות, במיוחד חשבתי על הסיפור עם השכנה:
בואו נצא מנקודת הנחה שיש בעיה בזוגיות. למעשה, בעיה מורכבת. נהמר על זה שכל אחד מהצדדים מרגיש לא מוערך, לא אהוב, מותקף ומוטרד.
הוא מרגיש שכל מה שהוא עושה לא טוב, היא לא מעריכה אותו, לא אוהבת אותו, רק תלונות יש לה, קרציה אחת (הוא האשם תמיד... וכמובן כל מה שהוא עושה, בעיניו, הוא רק "מחזיר לה" על העוולות הנוראות שהיא מעוללת לו, או "בורח" מההצקות שלה, ככה זה נראה בעיניו, אני מנחשת).
היא מרגישה שכל מה שהיא עושה לא שווה, הוא לא מעריך אותה, לא אוהב אותה, כל הזמן חותר תחתיה, מנוול אחד (וכמובן, כל מה שהיא עושה, בעיניה, רק נועד לפתור את השריפות שהוא מבעיר, או למנוע את הנזקים שהוא עושה, ככה זה נראה בעיניה).

עכשיו, האם האוכל הוא רק סימפטום?
כן, האמת, די ברור. זה לא האוכל. האוכל הוא רק המקום שבו היחסים באים לידי ביטוי על כל המאבקים והמלחמות.

למי זה נמאס?
ההימור שלי: למה ככה, היא האשה, היא כותבת פה, לה זה נמאס.
אז מי יכול לעשות את השינוי?
למה ככה. למה? כי היא פה, לא הוא פה... (ממליצה לקרוא את האשם תמיד כדי לקבל נקודת ראות של גבר).
בהקשר הזה קריאה מומלצת:
בעלי חושב שאני אמא שלו
הבעל שבתמונה המשפחתית
תחזוקת בעל
כעס על בן הזוג
לוותר על הכעס
מה נעשה עם הכעס הזה
וזה רק קורס המבוא P-:

אז הנה הרעיון שלי:
אפשר להתחיל לעשות שינוי דרך האוכל.
אפשר להתחיל לעשות שינוי רק מהצד של האשה, כי היא הצד שאיכפת לו ושרוצה שינוי.

ההצעה שלי מהפכנית במידה כזאת, שהיא עלולה לגרום לך להיחנק על המקום. בתור אחת שחושבת בדיוק כמוך וגם היתה במקום שקצת מזכיר את שלך (אבא נותן זבל, אמא עושה מאמצים לתת מזון בריא, אז אבא סבבה ואמא קרציה P-: ), העצה שאני עומדת לתת באמת זוועתית. אבל זה בהסתכלות לטווח הקצר.
כי מה המצב כרגע?

הוא נאבק.
הוא מסרב לאכול מה שאת מכינה.
הוא משפיע על הילדים, והתוצאה: 1. הילדים לא אוכלים מה שהכנת. 2. הילדים אוכלים מה שהוא אוכל. 3. את נדפקת במובן זה שטרחת והכנת ולא אוכלים ולא מעריכים )-: 4. אין ארוחות משפחתיות בכלל, לא מתקיים מה שאת רוצה. 5. את עוד יוצאת הרעה והקרציה, שכאילו "רודפת אחריהם". כאילו את רודפת אחריהם, גם אחרי הבעל וגם אחרי הילדים, לקבל יחס, הערכה, תשומת לב, אהבה, שיתבטאו בזה שהם יבחרו את האוכל שלך על פני שלו. והם כאילו בוגדים בך ומעדיפים את האוכל "שלו", או בעצם - לא שלך. אוכל שכולם יודעים מה את חושבת עליו.

אז העצה שלי מכוונת לשמוט את השטיח מתחת לרגליים של מה שקורה עכשיו, ולא בכיוון שאת מנסה. כי אם תנסי עוד ועוד לפתות או לשכנע או לשווק את האוכל "שלך" - את רק מתחפרת יותר עמוק במקום העלוב והמסכן של מי שרודף אחרי הערכתם ואהבתם.

במקום זה, אני מציעה את מה שהשכנה היתה צריכה לעשות: להפסיק לבשל לו. בכלל. לגמרי. לעזוב. שיבוא הביתה ולא יהיה אוכל. מה אז? נגד מי הוא יריב? נגד מי הוא יתנקם באכילת זבל? מה יקרה?
או, בגירסה תפורה עבורך: מה יקרה אם את, באופן חד צדדי, תוותרי לחלוטין על ארוחות מסודרות כשהוא בסביבה?
כלומר: אם את לבד עם הילדים - את מכינה אוכל לך ולהם, ואתם אוכלים (אני מבינה שכאן אין בעיה, נכון? תקני אותי אם אני טועה).
אם הוא צפוי לבוא (ארוחת ערב) או נמצא בבית (שבת), מה יקרה אם פשוט תזניחי לחלוטין את הארוחות? לא תכיני אוכל? תחטפי לעצמך משהו בלי להכין לאף אחד אחר?
זה אומר:

את תהיי כמוהו. לא תחשבי על אף אחד, ויהיה ברור שאת לא מנסה לגרום לאף אחד לאכול משהו. אם ירצו משהו שאת הכנת רק לעצמך, יבקשו ממך (או לא, שיהיה ברור שאין לך שום אג'נדה ואת בסדר אם יבקשו ובסדר אם לא יבקשו).
אם יהיה לך יותר נוח, אולי בכלל פשוט לא תאכלי ולא תכיני אוכל. נגיד, תאכלי אחרי שהם יהיו במיטות. לבד. תכיני מנות קטנות, רק לעצמך.

אם יש פה משחק שבו את "רודפת" והם "בורחים ממך", אז מה שאני מציעה הוא ניסוי: מה קורה כשאת פשוט מפסיקה לרדוף? אני קוראת לזה "לרדוף" כי זו התחושה הרגשית שמתקבלת ממה שקורה, לא שאני חושבת שאת עושה משהו לא בסדר. אני חושבת שאת בסדר גמור, אבל המצב גרוע, וצריך פיתרון יצירתי כדי לצאת ממנו, לא על ידי מלחמה או כפייה.
כיוון שאת מנועה כרגע מלעשות משהו אקטיבי, אני מציעה לעשות משהו פאסיבי: להפסיק לעשות. להמנע. להזניח. לנטוש. להפקיר.
להשאיר את הזירה לחלוטין לבעלך.
הוא לא רגיל לזה.
כל מה שהוא עושה, הוא עושה על הרקע של העשייה שלך. על הרקע של אמא שמבשלת ומכינה, מול ונגד ואנטי ודווקא האוכל הבריא והמזין.
אם אין פתאום אמא מבשלת, אין אוכל של אמא, אין אוכל בריא - יש ואקום.
מה יקרה בואקום הזה?
מה יקרה לטווח הקצר?
ניחוש, אבל יכול להתבדות: חגיגה פרועה. הילדים יאכלו המון זבל.
מצד שני, האם הם לא בוחרים באופן עקבי לאכול זבל כשהוא בסביבה? אז לא נראה לי שתגרמי הרעה בתנאים - רק תגרמי שהם יאכלו אותם דברים בלי מאבק בך, בלי שזה על חשבונך, אלא כאילו "ברשותך". זה שומט את השטיח מתחת ל"אנטי". הם יאכלו אותו דבר, הבעל והילדים, אבל לא "על חשבונך".
מה יקרה לטווח הארוך?
המממ. מסקרן, לא? ממש אין לי מושג. כל האפשרויות פתוחות.
מה היה קורה אילו השכנה היתה פשוט מפסיקה לגמרי לבשל אוכל לשכן? מה היה קורה אילו היה מגיע הביתה ומוצא אותה נחה, שבעה, וקוראת עיתון? בלי שום אוכל מוכן? שום כלום בכלל?
נגיד שהוא היה מוצא סיבה חדשה לריב: "למה לא הכנת לי אוכל!!!"
נגיד שהשכנה היתה אומרת בנחת: "שמעתי בקולך".
מה היה קורה?
חוץ מאשר שהשמיים היו נופלים על ראשם, כמובן...

שולחת בלי לבדוק, אם אקרא שוב לא יהיה לי אומץ להוסיף לדף.

בשמת, מסכימה לכל מילה. וזה בדיוק מה שהצעתי: להפסיק לבשל לו, להפסיק להציע לו אוכל, להפסיק להעיר לו הערות על אוכל, להפסיק "לנג'ס" לו (לפי הרגשתו). להפסיק. לעזוב אותו לנפשו. שיאכל מה שבראש שלו. או שלא יאכל. בעיה שלו.

וזה בדיוק מה שהצעתי: להפסיק לבשל לו
אני הסכמתי איתך, והלכתי צעד אחד קדימה. כי הפוקוס שלך היה עליו אבל מבחינת פותחת הדף, לא הוא הבעיה העיקרית - הילדים, הילדים הם לב העניין.
ההצעה שלי מתייחסת לילדים: לבשל לילדים אך ורק כאשר הוא איננו בבית או אינו צפוי, אם נכון הדבר שכאשר אמא והילדים לבד, הילדים אוכלים מה שאמא מבשלת.
אם זה לא נכון, ויש בעיה אפילו כשרק אמא והילדים בבית, אז גם על זה צריך לחשוב.
אבל כשהוא נמצא - להשאיר לו את הזירה. לאפשר מכל הלב שהוא יאכיל את הילדים ג'אנק, להתבונן ולחכות בסקרנות ובחמימות.

מסכימה עם החידוד שלך

_זה נשמע לי מתאים , נכון ואפקטיבי לשנות את נקודת המבט על הדברים. אנסה ליישם זאת.
זה קצת קשה כרגע, בהיותנו בכסאח מתמשך וגם בכסאח נקודתי, וזה קשה גם לאור זה שהוא מחשיב מעצמו אבא לתפארת, אבל אני בכל זאת אנסה לצאת מתוך הענן-בלגן וללהחליף משקפיים._

את יכולה לשנות את נקודת המבט שלך בקשר אליו גם כשאתם בכסאח, אפילו אם אתם בכלל לא מדברים כרגע.
ההתקרבות נעשית בכל מקרה, כשאת מוכנה להסתכל על הדברים אחרת, לנסות לעמוד לרגע בנעליו, ולהשתכנע שמנקודת מבטו יש לו סיבות מספיק טובות להתנהגותו. לא אומרת שאת צריכה להשלים עם ההתנהגות הזו, אבל קצת "לרדת מהעץ", להזכר שלכל אחד יש את הצדק שלו... ואז יש סיכוי שלבך יתרכך ויפתח, ושיווצר מצע מתאים ליצירת שינוי ביחסים. השינוי במחשבה שלך ישפיע על האווירה גם ללא מילים.
בתכלס, אם הייתי במצבך, בטח הייתי עושה את מה ש בשמת א ו לי אורה מציעות ומפסיקה לבשל לו (אני מאלה שמחפשים לחסוך בעבודה מיותרת, ולמען האמת אני מניחה שלא הייתי מתמידה בבישול למי שלא רוצה לאכול כ"כ הרבה זמן...)
אם תצליחי לעשות את זה בכיף ולא בכעס, בדגש על הצורך שלך לא לבשל סתם ולא מתוך נקמה ודווקא, תרוויחי בגדול!

כתבת יותר מפעם אחת שהוא מחשיב מעצמו אבא לתפארת
תוכלי לפרט למה את מתכוונת? במה הוא גאה? איך הוא מבטא את זה? האם זה כרוך בהשוואה לאמהות שלך?

וזה באמת מעניין לשמוע מה יש לך לספר בנוגע למה ששאלה עופרי :
האם לפני פרוץ הילדים, היו הרגלי אכילה אחרים? איך אכלתם אז? ולמה הוא מתכוון כשהוא אומר "בעיות משפחתיות" ?

וואוו. כמה מחמם את הלב לקרוא את התגובות האוהדות ואת הנסיונות הכנים לעזור.

אני רוצה לקרוא שוב את התגובות האחרונות, ולהגיב יותר לעומק. בינתיים תגובה ראשונית:

בעבר הייתי מכינה לו אוכל, דברים שהוא אהב, בעיקר פשטידות עשירות בגבינות. אבל בשנים האחרונות התחזקתי, כמו שאומרים, והפסקתי להכניס הביתה גבינה צהובה, וכך גם פסקו הפשטידות שהוא מוכן לאכול.
אני כבר מזמן לא מבשלת לו.
בד"כ אני מכינה אוכל שלצערי, מיועד בעיקר לעצמי.
מה שכן, אני מנסה להכין דברים שאולי גם הוא יסכים לאכול, אבל אני יודעת מראש שהסיכויים שהוא יסכים (שלא לומר - ירצה) קלושים.
גם עם הילדים הנושא בעייתי, כן. הם מוכנים לאכול מגוון קטן מאוד של מאכלים. וגם אותם אני לוקחת בחשבון כשאני מבשלת לי, משתדלת להכין דברים שאולי הם כן יסכימו לאכול, אבל גם איתם - הסיכויים קלושים.

מבחינת הרגלי אכילה, האמת היא שמעולם לא היו לנו ארוחות קבועות ומסודרות. גם לא לי, לפני שהפכנו לזוג.
לפעמים היינו מארגנים ארוחה (כלומר אני מארגנת, הוא לא גבר שמכין אוכל). לפעמים חוטפים משהו. בכל מקרה מעולם לא היה לנו הרגל לאכול ארוחת ערב ביחד, או לאכול פחות או יותר בשעה מסוימת.
פעמים רבות אמרתי לו, שכעת, כשאנחנו הורים, צריך לבנות מוסד כזה של "ארוחת ערב". הוא לא ממש הגיב.

עוד פרט רלוונטי: הוא גדל עם אמא ג'דה שגידלה הרבה הרבה ילדים ובישלה מצאת החמה עד צאת הנשמה. ובביתו היה נהוג לאכול המון בשר. והוא אוהב את האוכל של אמא שלו. כך שאני, הצמחונית והמפונקת (לא רואה את עצמי בתור עבד של הבית), טיפוס כמעט הפוך לטיפוס האמא שהוא מכיר.

ועוד פרט בתוך הפרט האחרון: גם באוכל של אמא שלו הוא לא אוהב הרבה דברים. היא תמיד טורחת להכין לו את הדברים שהוא כן אוהב. למשל, הוא לא ייגע באורז בשום צורה. כך גם לגבי הרבה מאכלים אחרים. אז זה קטע שלו שלא קשור אישית אלי.

אנקדוטה חמה מהיום: הוא התעצבן עלי בגלל משהו. אז כתגובה שבכלל לא היתה קשורה לריב ושנועדה אך ורק לעצבן אותי, הוא הביא לסלון את שקית הטופי שאמא שלו נתנה לילדים, ופיזר את הטופי בצהלות לכל עבר, כך שהילדים יוכלו לאסוף ולאכול (וכך הם עשו). (הגדול, מסכן, קרוע בינינו. הוא טרף כמה טופי בהחבא).
אגב, לפני כן, הוא נתן להם כריות וקרמבו.
איך הגבתי? גרוע ונמוך. אמרתי:
הכנתי להם נשיקות, תביא להם נשיקות, למה את החרא הזה.
רוצה רעל עכברים? תזריק להם ישר לוריד.
איזה אבא לתפארת. אין, אין עליך.

עוד שבת מחורבנת להפליא.

די, האורז המלא לא שווה את זה כשהוא מתובל בכל כך הרבה שנאה וכעס.
בהחלט. אבל גם הטופי לא מתוק כל כך כשהוא משמש כנשק.

שלום לך יקרה. כואב לי לקרוא את מה שקרה אצלכם בשבת. תראי אני מסכימה עם בשמת, אבל לאור מה שכתבת אני קצת מרימה גבה. את כותבת שהפסקת להכין לו פשטידות עם גבינה צהובה שהוא אוהב. למה? למה לא להכין לו מה שהוא אוהב? אני במקומך הייתי מאוד לוקחת אותו בחשבון, במיוחד בגלל שלא היו לכם ארוחות מסודרות. אז עכשיו את גם מפילה עליו ארוחות מסודרות וגם לא מבשלת לו מה שהוא אוהב? למה שלא תשאלי את אמא שלו מה היא בישלה לו שאהב? אפילו שזה בשבילך לא בריא, תאמיני לי שזה יותר בריא מהקשקושים שהוא קונה.
אם הוא אוהב פיצה, תכיני לו פיצה ביתית. את יכולה להכין מקמח מלא, לשים על הפיצה כל מיני דברים טעימים כמו אננס ותירס, בצל ועגבניות, הכל תוצרת בית. למה לא?
הייתי רוצה לשמוע ממך באמת מדוע אינך מבשלת לו אוכל שהוא אוהב, כי אולי בזה נעוצה הבעיה, זה באמת לא ברור לי. כי אם הוא עושה לך דווקא, אז השיטה של בשמת היא טובה, אבל אם מדובר פשוט בכך שהוא לא אוהב את הגישה היותר מדי בריאה שלך, אז לפי דעתי יש מקום להתפשר ולשנות. גבינה צהובה זה לא סוף העולם בהשוואה למה שאת מקבלת ממנו עכשיו, ואם את מכינה את זה בבית, את רק מרוויחה.

קוראת שוב את התגובות מהימים האחרונים, וממשיכה להגיב:

לפני הולדת התינוק האחרון, היינו בטיפול זוגי. ידעתי שאנחנו מוכרחים לעשות איזו עבודה, לטפל בעצמנו כמו שפלונית אמא אמרה. פחדתי שהשינוי המשפחתי - התווספות התינוק - יבוא כשאנחנו במצב רעוע ויחמיר את המצב.
הטיפול היה קצר, בן כעשרה מפגשים, והיה שטחי למדי. המטפל לא הצליח להיכנס לעומק הדברים, וגם אנחנו היינו פארשים; לא עשינו עבודה מעבר לשעה הזו בשבוע.

חלוק ביתי - וודאי שאני עושה עם הילדים דברים מעניינים שאינם רביצה מול מחשב (בדיוק מה שציינת: ספרים בשפע, טיול יומי, חברים מידי פעם). אבל הגדול שלי, שנחשף לעולם "בחוץ" על שלל מסכיו ושיגועיו, פשוט מכור.
<ואני חייבת לשאול אותך, איך את עושה אורז מלא?>

יול - גם בעיתות רגיעה אני לא מצליחה "להגיע אליו" כשאנחנו מדברים על ארוחות לילדים. הוא לא מתייחס ברצינות ובכבוד לטענות שלי או לנסיונות שלי למצוא אוכל שיערב לחיכם של הילדים ויחזק אותם בו בזמן. להיפך - זלזול וביטול.
גם אני, מאידך, לא מגלה כבוד רב כשאני מכנה ממתקים ומאכלי פלסטיק מוכנים שהוא קונה - "חרא".
ניסיתי להגיע איתו לאיזה סיכום שבועי של תפריטי ארוחות ערב. לא הצלחתי, הוא לא ממש רצה לשתף פעולה. הוא הציע שנאכל לחם, גבינה וביצים, או פסטה, וזה לא מתאים לי באופן יומיומי, במיוחד כיוון שהילד שלי שהולך לבי"ס ולצהרון אוכל בעיקר בצק לבן ושניצלים מפלסטיק במהלך היום.

כן, אני כנראה לא מכבדת אותו מספיק. אבל כמה ראוי לכבד אותו?
הוא כאמור חושב שהוא סופר אבא. האמת - הילדים מתים עליו. למעשה, ברוב הזמן שיוצא לו להיות איתם (בעיקר בשבתות) הוא מקדיש להם רק מעט תשומת לב. בשבת הוא בעיקר ישן וטוחן עיתונים. לפעמים הם ממש כמהים לקרבתו, לאחר שכמה ימים הם כמעט לא ראו אותו, והוא לחלוטין אדיש לכך, מתעלם מהם לגמרי.
לגבי תחזוקת הבית, העזרה שלו מאוד מוגבלת. יש לו תפקיד אחד קבוע, אותו הוא אכן ממלא במסירות: רחיצת כלים. וזהו. כשהוא כן עושה משהו נוסף, זה רק לאחר בקשות חוזרות שלי (אפילו לקחת את הזבל בבוקר, אני צריכה לבקש ממנו מידי יום, והוא הרי יודע שאני יוצאת מהבית תמיד עם כמה ילדים עלי או לידי).
זה שוב, שונה מאוד מהמודל שהוא גדל עליו: כשאבא שלו היה מגיע הביתה בערב, הוא היה מתיישב על הכורסה, ואימו - שעבדה עבודה פיזית קשה וסיזיפית כל היום - היתה חולצת לו את הנעליים ומשרתת אותו בהכרת תודה ובמסירות אינסופית.

אישה ואם - זה מאוד עודד אותי, מה שסיפרת על הגישות השונות של הורייך ועל יחסך אליהם!

פלונית, הוא אכן מ-א-ו-ד מעריך את עצמו, בתור אבא ובתור אדם בכלל, וזה כלל לא מונע ממנו לאכול ולשתות כמויות סוכר לא סבירות וכלל לא לחשוב על הנחיצות של צחצוח שיניים. מה לעשות. יש לו גישה ילדותית בנוגע לתחזוקת הגוף.
הוא מאוד מרוכז בעצמו. מתייחס בעיקר לצרכים ולרצונות שלו.
רמת המעורבות שלו ברוב הדברים שקשורים לילדים נמוכה עד אפסית. דוגמא קיצונית: הוא כלל לא התעניין מה קורה עם התינוק, שבקושי העלה במשקל ומרגע ששמתי לב לזה פקדנו כל 3 ימים את הרופאה למעקב. היו ביקורים קריטיים אצל הרופאה והוא לא שאל אפילו פעם אחת עליהם. לקח לו שבוע וחצי לשים לב שאני נותנת לתינוק תגבורים מפוקפקים של מטרנה, ותגובתו היתה רק: "וואללה? מטרנה?" ביודעו עד כמה אני סולדת מהאבקות האלה.

בנוגע לפירוט האוכל שבישלתי באותה שבת - כמו שתיארתי קודם, הנחתי שאני אהיה האוכלת העיקרית של רובו (ואכן, הוא החזיק אותי - ורק אותי - שלושה ימים...). הכנתי אותו מתוך שאיפה שאבא או הילדים יסכימו לאכול משהו, אבל הנחתי מראש שזה לא יקרה. כך, את הילדים עוד ניסיתי לשדל לטעום. אבל את אבא לא ולא. (שאלתי בענייניות: רוצה חומוסים? תפ"א?. נעניתי בשלילה, וזהו).

יש, כמובן, עוד הרבה מה לענות. אשתדל בקרוב.
<לקח לי למעלה משעה לכתוב עכשיו. בטח כשאשחרר את זה לדפוס הוירטואלי, אגלה שמאז ההודעה הקודמת שלי נכתבו עוד תגובות>

במצב כזה אני הייתי עוזבת לחלוטין את כל עניין האוכל הבריא, מביאה הביתה טונות ממתקים וגבינה צהובה וכל מה שהוא אוהב, מניפה דגל לבן ומכריזה על חודש שביתת נשק.
כן?
אוף...

חלוק יקרה - את הפיצה שתיארת, אין סיכוי שהוא יסכים לאכול...
הוא שונא כמעט כל דבר. אולי, באמת, אחזור להכין לו את הפשטידות של פעם.
האוכל של אמא שלו כולל בעיקר חיות. אני לא מכניסה חיות למטבח.

למה ככה יקרה, אין לי כל כך תובנות או עצות, אני רוצה בעיקר לחזק אותך ולשלוח לך

גדול.
נשמע שאת עושה מעל ומעבר כדי להבין ולפתור את המצב.
אני מסכימה עם הכותבות למעלה שכנראה יש דפוסים עמוקים שצריך לשנות או לשחרר אבל אני יודעת כמה קשה לעשות זאת.
וגם נראה שבמקרה הזה התהום כבר עמוקה והמרחק גדול.
אני רוצה לשאול אותך שאלה, אם זה בסדר (אם לא, כמובן אפשר למחוק):
במצב הזה, הנמשך והקשה, כשאת חושבת על עצמך, מה את רוצה? מה הרצון האמיתי והעמוק שלך? מה לדעתך יגרום לך אושר, סיפוק, שקט?
אני מניחה שהדבר הראשון שיעלה הוא הרצון שלך שהוא יסכים לקבל את דרך חייך ויקבל את הרגלי התזונה בבית,
אבל אני מתכוונת מעבר לזה, ברמה העמוקה, כשאת עוצמת עיניים, נושמת נשימה עמוקה ומדמיינת את עצמך ואת חייך,
מה את רוצה לראות שם?

@}

קראתי רק את ההודעה הפותחת.
דעי, שגם אבא נדחף לקיצוניות מאותה סיבה: מה אכפת לו שהילדים יהיו כל היום במחשב, אם הוא יודע שמחר הם לא יהיו שם בכלל?

אני לא מכניסה חיות למטבח.

והוא כן? מותר לו להכניס את האוכל שהוא אוהב למטבח?

שניכם מתייחסים למטבח בתור המטבח שלך, של האישה. את הקובעת מה ייכנס/לא ייכנס למקרר, את המבשלת, את המטילה וטו, והוא משאיר לך את הטריטוריה הזו כמעט בלי להתערב (חלוקת תפקידים מסורתית, כמו בביתו כנראה).

אולי יש אפשרות להקצות לו אחד ממדפי המקרר או המקפיא (כמו שותפים בדירת רווקים), תוכלי להכניס לשם נקניקיות מוכנות קפואות (שצריך רק להרתיח כמה דקות במים) או שניצל קפוא (מפלסטיק, כמו שבנך אוכל בצהרון) - כל זה בתור מתן דריסת רגל גם לו במטבח, עם האחריות/המעורבות שנגזרות מכך.
כי למקרר הוא ממש לא נכנס, עובדה שהוא קונה סוכריות וטופי וכריות - דברים שלא צריכים אחסון בקירור. זה איזשהו כבוד לטריטוריה שלך, שכוללת מן הסתם גם את רוב המטבח. סתם מחשבה, מרחוק, מאהדה.

הטיפול היה קצר, בן כעשרה מפגשים, והיה שטחי למדי. המטפל לא הצליח להיכנס לעומק הדברים, וגם אנחנו היינו פארשים; לא עשינו עבודה מעבר לשעה הזו בשבוע.
אז אולי היגיע הזמן לעשות את זה "כמו שצריך". למענך ולמענו ולמען הילדים?
טיפול מתאים ורציני יכול באמת לעזור. למצוא דפוסי התנהגות חדשים, דרכי תקשורת יעילות יותר...
ובראש ובראשונה להתחיל לעזור לך לענות על השאלה ששאלה יול
_אבל אני מתכוונת מעבר לזה, ברמה העמוקה, כשאת עוצמת עיניים, נושמת נשימה עמוקה ומדמיינת את עצמך ואת חייך,
מה את רוצה לראות שם?_
עם כל הכבוד (ויש כבוד!) לכותבות הנפלאות והחכמות בדף הזה, אני בספק אם באמת אפשר לעשות עבודה באינטרנט... (אולי אם היא מאוד נקודתית ומאוד ברורה)
כשאני נתקלת בדף כזה, עולות לי כ"כ הרבה שאלות שצריך לשאול וברורים שצריך לברר גם עם הצד השני בשביל להבין את המקום שבו אתם נמצאים ולעזור לכם לסלול לעצמכם את הדרך שנכונה לכם, שאני מרגישה שאני נאלמת דום... לשלוף תשובה מהמותן נראה לי לא מספיק ולא רציני...

האמת - הילדים מתים עליו. למעשה, ברוב הזמן שיוצא לו להיות איתם
ברור שהם אוהבים אותו, לדעתי הם מבטאים ערגה, כמיהה לקשר, געגוע...
הם משדרים והוא לא קולט.

_גם בעיתות רגיעה אני לא מצליחה "להגיע אליו" כשאנחנו מדברים על ארוחות לילדים. הוא לא מתייחס ברצינות ובכבוד לטענות שלי או לנסיונות שלי למצוא אוכל שיערב לחיכם של הילדים ויחזק אותם בו בזמן. להיפך - זלזול וביטול.
ניסיתי להגיע איתו לאיזה סיכום שבועי של תפריטי ארוחות ערב. לא הצלחתי, הוא לא ממש רצה לשתף פעולה. הוא הציע שנאכל לחם, גבינה וביצים, או פסטה, וזה לא מתאים לי באופן יומיומי, במיוחד כיוון שהילד שלי שהולך לבי"ס ולצהרון אוכל בעיקר בצק לבן ושניצלים מפלסטיק במהלך היום._
יש מחסום בקשר ביניכם לכן אין טעם להתייעץ איתו - את מנסה ומנסה משהו, ששוב ושוב לא מצליח לך - כרגע, בהווה את אחראית על התזונה, ( ונכון להיום, לא משנה מה היא, כי אתם במצב חירום), כי פשוט אין אפשרות אחרת (ההסבר בהמשך).

לגבי הקשר בינכם כזוג, כהורים וכצוות - את חייבת להיות הראשונה שתוביל לשינויים, תתחילי בדברים הכי הכי קטנים, יום - יום, תנהלי יומן אישי, על מנת לשים לב למעשים ולתגובות שלך, שלו ושל ילדייך.
למשל, בתחום המזון - כפי שהציעו לך, תכיני פשטידות שהוא אהב, מאפי בצק ממולאים (בצק פריך פשוט מאוד להכנה ועדיף על בצק עלים).
מכיוון שלדעתי הגעתם לשלב מאוד טעון עם השלכות הרסניות בקשר ביניכם, אני סבורה שנכון יהיה אם תאפשרי, מדי פעם, כניסה של בשר,דגים (וכך תוציאי את המאבק מביתך) - ואת לא חייבת להכין בעצמך. אם מתאפשר לכם מבחינה כלכלית, יש מסעדות עממיות במחירים סבירים שמכינים מאכלים בשריים. או שאת יכולה להיעזר בנשים שמבשלות ולקנות מהן. (אפשר לחלק למנות ולהקפיא).
מאחר ואת צמחונית (גם אני, אך לא משפחתי) אולי זה הזמן לשתף את ילדייך בהכנת האוכל, למשל הם יכולים להכין כדורי קציצות או להכניס בשר טחון לסיר ולערבב לתוך רוטב.
ומי יודע, אולי אם יהיה בשר, בן זוגך יהיה גם שותף להכנת האוכל בעתיד?

השינוי הוא באווירה שיש בבית, בטון דיבור, בשפת הגוף, בהערות שמסתננות,
אל תצפי לתגובות חיוביות מיידיות, תלמדי את עצמך בינך לבין עצמך (במה שמתרוצץ במוח) לומר מילים חיוביות (כל יום משהו),
התהליך הוא איטי מאוד מאוד,
אני מחזקת את מה שנאמר -הזוגיות הפגועה משתקפת במאבקים שבאים לידי ביטוי באוכל.

אני מאלה שנאנחות הרבה ואומרות - החיים קשים.
אבל, אם העבודה נעשית הם גם מתגמלים.

גדלים לצידך ילדים מקסימים, גם כשהם אוכלים ג'אנק הם עדיין יקירייך אהובייך פרי ביטנך, (הרעיון שלי הוא לשים לב לעיקר),
הביטי עליהם, נשקי, לטפי את עורם הרך והמתוק, בכל הזדמנות...תתמלאי באהבה ....שחררי, את כל האיחסה שנדבק לנשמה.... הילדים גדלים מהר...

צאי מהלופ של אגו וכעסים - זה ממש ממש לא שווה לבזבז את האנרגיות.

<שאלה - לי יש תחושה שבן זוגך עובר משבר (פרט למשבר בנישואין, שזה בפני עצמו, עניין גדול מאוד), האם יש לו חבר/ים שהוא יכול להיעזר בו/בהם? >

כן, אני כנראה לא מכבדת אותו מספיק. אבל כמה ראוי לכבד אותו?
יקירתי, אני אכתוב דבר מאוד קשה:
ראוי לכבד אותו נקודה.
כי הוא האיש שאת נשואה לו (השתדלתי לא לכתוב את המלה "בעלך" (-: ) והוא אבי ילדייך. ולנצח הוא יהיה אבי ילדייך, אפילו אם חס וחלילה תתגרשו.
אין אהבה בלי כבוד.
אין יחסים בלי כבוד.
ואת עיקר הבית, את לב הבית, ואת לא יודעת עד כמה. לכן את קובעת הכל והכל מתחיל ממך.
ממליצה לך על הדף תחזוקת בעל. אגב.
מה שאני כותבת לך הם דברים שלמדתי על בשרי. ועוד לא גמרתי ללמוד. אבל הכל אמת, אפילו אם בעטתי וצרחתי כל הדרך כשאמרו לי אותם P-:

אין דבר חשוב יותר לגבר מאשר הכבוד מאשתו, והטיפוח מאשתו.
וגבר כמו שאת מתארת - פי אלף!
את יכולה לשנות הרבה מאוד אם את תשני את האווירה בבית. את.
לא לחכות לו. הוא מגיב לך.
ההצעה שלי להשאיר לו את זירת האוכל בבית כשהוא בבית כוללת את זה שתתני לו להאכיל את הילדים בטופי ולא תגידי כלום. כלום. כל מלה שלך כמו חרב בלבו, וכמובן רק מעודדת אותו לעשות לך דווקא.
עכשיו הבנתי: את צמחונית והוא קרניבור, כך שהוא רואה בבחירות שלך גם ביטול וזלזול במה שהכי חשוב לו ובדרך שבה גידלו אותו, שזה גם, על הדרך, זילזול במשפחה ובאמא שלו שנשמעת אגדית לגמרי. הו הו. זה לא עניין פשוט.
אני אגב מכירה כמה צמחוניות שמכינות בשר לגברים שלהן. או לילדים. מתוך אהבה, מתוך כבוד לבחירות שונות של אנשים. ברור ששניצל מעשה ידיך יהיה עדיף על שניצל של מאמא עוף, לא? אלא אם כן פשוט הנגיעה בחזה העוף מגעילה אותך פיזית ואז כמובן אני לא חושבת שזה בסדר שתצטרכי לגעת בדברים האלה (בעלי התחיל לבשל את הבשר בבית כשהסברתי לו לפני כמה שנים שאני באמת לא מבשלת הרבה בשר/עוף/וכו' פשוט מפני שזה די מגעיל אותי, ואני לא צמחונית בכלל).

צעד אחד מעבר ל"להשאיר לו את זירת האוכל" הוא:
להתחיל להכין לו אוכל שהוא אוהב. לדאוג שיהיה בבית בשפע האוכל שהוא אוהב. להפסיק מצדך כל מאבק, להמנע מלהגיד משהו שלילי על הבחירות שלו.
ולמצוא כל דבר שאת יכולה לכבד אותו עליו. הוא מפרנס? זה ראוי לכבוד. הוא עובד קשה למען המשפחה? תגידי על זה משהו מעריך. הכל מתחיל ממך, באמת. את לא חיבת להתייחס למה שאת לא מכבדת. תתייחסי רק למה שכן, אבל תתחילי להתמקד בחיובי.
עוד לפני שאת מוציאה פרוטה אחת על טיפול זוגי, זאת התחלה חדשה ברגל ימין.

אני יודעת, קשה לעזוב את הכעס. ויש לך ועוד איך על מה לכעוס. ברור. אני לגמרי רואה כמה הוא לא בסדר.
אבל אני מציעה לא להתמקד בזה. כי זה לא מוביל לשום דבר טוב. הריב על מי צודק ומי עולל יותר עוולות למי - שום טוב לא יוצא ממנו.

הי, "עוד דבר" ואני כתבנו לך ממש אותו דבר...

ולמצוא כל דבר שאת יכולה לכבד אותו עליו. הוא מפרנס? זה ראוי לכבוד. הוא עובד קשה למען המשפחה? תגידי על זה משהו מעריך. הכל מתחיל ממך, באמת. את לא חיבת להתייחס למה שאת לא מכבדת. תתייחסי רק למה שכן, אבל תתחילי להתמקד בחיובי.
ולקרוא את הספר של ליהיא לפיד אשת חיל ולנסות להבין את הצד של הבעל (בסיפור הנסיכה).
אני חושבת שיכול לתת לך המון תובנות.

הריב על מי צודק ומי עולל יותר עוולות למי - שום טוב לא יוצא ממנו.

אני אגב מכירה כמה צמחוניות שמכינות בשר לגברים שלהן. או לילדים. מתוך אהבה, מתוך כבוד לבחירות שונות של אנשים
הלו הלו הי הי! מה עם גברים? (-:
בן זוגי הצמחוני מכין לילדה מרק עוף שחבל על הזמן בלי לטעום אפילו טעימונת
(ואני חייבת לציין איזה גיבור הוא כי הוא צמחוני מתוך אידאולוגיה,
בשר לא מגעיל אותו כלל וכלל והוא משתוקק לטעום ברגע שהוא מריח...).
אבל לענייננו, מה שאני רוצה לומר הוא שאת לא חייבת לבשל לו שום דבר שאת לא רוצה / מגעיל אותך מאיזה שהיא בחינה וכו'.
אבל בהחלט בהחלט צריכה לכבד אותו ואת בחירותיו.
זה אחד מעמודי התווך של כל מערכת יחסים, בפרט זוגית.
ויש לי עוד הרבה מה לומר אבל אסכם בקצרה:
מה שבשמת אמרה