לעולם אל תשכחו את ימי ילדותכם

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

"בהזדמנות זו מבקש אני מכם בכל לשון של בקשה: לעולם אל תשכחו את ימי ילדותכם! התבטיחו לי זאת? בהן צדק?" -אריך קסטנר, הכתה המעופפת

כשהייתי קטנה הרביתי להשתמש במשפט "כשאני אהיה אמא אני אזכור איך זה להיות ילדה, ואני אתן לילדה שלי לעשות מה שהיא רוצה!" בכל מני הזדמנויות בהן חשתי שאמא שלי עושה לי עוול (למשל- לא להרשות לי ממתק שרציתי). אמא שלי הייתה צוחקת ואומרת שהיא זוכרת את ההרגשה שלי בדיוק, וכמה מצחיק איך שזה משתנה כשאת הופכת לאמא...
אני עומדת להפוך לאמא, וכמובן מבינה את אמא שלי הרבה יותר עכשיו (-: , אבל מצד שני האמהות המתקרבת מעודדת אותי לשמר כמה שיותר את זכרונות הילדה שבי (כתבתי "זכרונות ילדות" אבל תיקנתי כי אפשר לזכור "ילדות" בעיניים של מבוגר ואפשר לזכור אותה כמו שכותב קסטנר- בעיניים של אז. וככה אני רוצה לזכור אותה). אז את הזמן שנותר לי עד הלידה (כמה זמן זו התעלומה הקיומית הגדולה של ימי ולילותיי בימים אלו) החלטתי להעביר בשימור זכרונות.

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

זהו דף בלוג

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

מישהי אמרה לי לא מזמן שזכרונות רבים מהילדות המוקדמת משמעם ילדות שמחה. עד גיל שמונה אכן הייתה לי ילדות בעיקר שמחה. בעצם, אולי שוב המושג "ילדות שמחה" לא מדויק- נכון יותר לומר שהייתי ילדה שמחה. הייתי מוקפת אהבה וביטחון שאיפשרו לי להתמודד גם עם קשיים לכאורה (גירושי הורים, נכות של חצי שנה כולל אישפוזים) באופטימיות, בחיוביות, בחיוך.

אז אני מנצלת את האתר הזה ואת קוראיו החביבות וקוראותיו החביבים בשביל לזכור ולשמר, עד כמה שיכול מוח המסננת שלי לדלות עכשיו. אני קצת אמביוולנטית לגבי הכתיבה הפומבית- מצד אחד ברור לי שיש בי מקום שרוצה להשמע, להקרא, בעיקר כדי לחלוק את הילדה שהייתי ולדובב אותה, להקשיב לה בעצמי דרך עיניים של אחרים/ות, להנכיח אותה באמהות שלי, כפי שביקשתי לעשות בגיל 5 (-:
מצד שני זו תחושה מוזרה של היחשפות, של פגיעות. אז אני מזמינה אחרות ואחרים לדובב פה את הילדים שהם היו, ולראות מה הם יכולים ללמוד מהזכרונות שלהם.

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

זכרון: אני עומדת ליד דלת המרפסת. קיץ ואור נשפך פנימה דרך החלונות הקבועים בדלת העץ התכלכלה ומאיר גיגית ירוקה שניצבת על אריחי חברון היפים והקצת-סדוקים. אני בת שנתיים בערך ואמא בחדר השני. הגיגית מלאה בכפתורים. המון-המוני כפתורים בכל הצבעים, הגדלים והצורות. אני לוקחת אחד ביד ומכניסה לפה. אני אפילו לא יודעת למה. הוא חלקלק ועגול. אני בולעת והחרוז מחליק בקושי בגרוני. זאת לא הרגשה נעימה כל כך, אבל בלי לשאול את עצמי מדוע אני מרימה אחד נוסף, יפה ומבריק, ובולעת גם אותו. כך אני ממשיכה זמן מה, עד שאמא נכנסת לחדר ומפסיקה אותי...

[אלטר_אגו*]

תתחדשי! זכרונות ילדות זה דבר מרגש בעיני.

[רותם*]

כשהייתי ילדה החלטתי 2 החלטות - מה אני אף פעם לא אעשה לילדים כשאהיה מבוגרת.
הראשונה: לא אדבר לידם באנגלית כדי שלא יבינו. ובאמת אני עומדת בזה בכבוד כבר המון שנים, גם כשהייתי גננת, וגם כאמא.
ואת ההחלטה השניה אני לא זוכרת )-:

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

לא אדבר לידם באנגלית כדי שלא יבינו.
ככה אמא שלי למדה יידיש! גם אני הבטחתי את אותה הבטחה ומתכוונת לעמוד בה. כל הכבוד

ואת ההחלטה השניה אני לא זוכרת
חבל...

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

זכרון: הדודים של אמא מרחובות ושלושת ילדיהם הגדולים באים לבקר. בשבילי הם בכלל לא ילדים- הצעיר הוא בן תשע בערך, והם כולם נראים לי נורא גבוהים. בחוץ חשוך וערפל ירושלמי נצבע בירוק על ידי פנס הרחוב. הם פוסעים בכניסה לבית, צלליהם הגבוהים שחורים, קולותיהם נבלעים בערפל. הזמן כאילו עובר ועובר והם לא מתקרבים כמעט, הכול במין הילוך איטי ודי מפחיד. אני לא רוצה שיבואו אליי הביתה. אני רוצה אור ואמא וזהו.

[אמא_אינקובטור*]

מדהים איך משהו תמים כמו ביקור הדודים מרחובות, שבמקרה אירע בלילה חשוך וערפילי, מצטייר כל כך מאיים לילדה קטנה.
זכרון מוקדם מאוד מבת-ים, שנות השבעים: אני חוזרת עם סבתא שלי מהגן (ששנאתי). בדרך הביתה יש עץ שהעיריה גזמה לו את כל העלים ואת רוב הענפים, נשאר רק גזע חשוף - עוד הברקת גינון של עיריית בת ים, ככל הנראה. סבתא שלי אומרת שהעץ חולה ולכן אין לו עלים. אני משתדלת לא להסתכל, העץ-ללא-עלים נראה לי מרתיע ודוחה ומפחיד מאוד.

טיילתי עם הבת שלי בשכונה ועברנו ליד בית בנוי על צלע גבעה, ומובילות אליו מדרגות די תלולות מהמדרכה אל דלת הכניסה. הבת שלי ביקשה למהר ולעבור את הבית כי בתים שבנויים על גבעה מפחידים אותה "כי אם פתאום הבית יתגלגל ויפול למטה?". כל פעם מחדש מפתיע אותי מה לא מפחיד אותה (לטפס על קיר של עשרה מטרים, לגלוש במגלשת מים מ-פ-ח-י-ד-ה, להצטרף במשחק לילדים שהיא לא מכירה...) ומה כן (בתים על צלע גבעה, לרדת אחרי במדרגות, ועוד כל מיני פינות אפלות שאני לא משערת).

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

פחדים באמת תופסים מקום נכבד בזכרונות שלי מגיל שנתיים-ארבע.

זכרון: כשהייתי בת שלוש בערך אמא לקחה אותי להצגה שאמורה לעזור להתגבר על פחד.
על הבמה היו שתי שחקניות חביבות שהסבירו שהן עומדות להתחפש לדרקון. הן הראו אחד אחד את כל חלקי תחפושת הדרקון- הראש, הקשקשים, הזנב. הן התחילו להתחפש ומידיי פעם הסירו חלקי תחפושת והזכירו שהן מתחבאות בפנים.
אני זוכרת בבהירות את הרגע שההתחפשות הושלמה. הבטתי למעלה לעבר תקרת האולם (לא הייתי מסוגלת להסתכל במפלצת שעל הבמה) ואמרתי "אמא, אני עייפה. בואי נלך הביתה".

הראש הבין שזו תחפושת. אבל מה לראש ולפחד?

[אמל_ית*]

דף מקסים.
פעם התחלתי לעצמי רשימה כזאת, של כל פעם שאני אזכר בזכרון ילדות, לרשום אותו... אצלי כי הם כל כך נדירים )-:
לא זוכרת כמעט כלום עד כיתה ה'. הולכת לחפש אותה בנבכי המחשב.

[HARMONY*]

אני בן 6-7.
קיבלתי מתנה אופניים.עד אז היו לי אבל לא כאלה-אלו אופני BMX
אני נוסע בפעם הראשונה וכלב של השכנים מתחיל לנבוח עלי.
תמיד זה הפחיד אותי אבל הרגשתי כל כך חזק על האופניים האלו שפשוט הגברתי מהירות והוא נשאר מאחור...
אופניים זה משהו שליווה את ילדותי ביפו עד גיל 9 באופן יומיומי
אז עברתי דירה ומאז כמעט לא רכבתי...
נראה לי שהגיע הזמן לחזור לזה
משהו בפנים מתגעגע לתחושה ולתקופה
תודה על הדף

[כמעט_זוכרת*]

אהבתי את שם הדף, קראתי ונדלקתי, זיכרון הילדות הכי מוקדם שלי הוא כיפור 73, אני כבת 3 צפירה ארוכה, אמא לוקחת לי את היד ורצה איתי 3 קומות למטה,חריקת דלת הברזל, ריח האבק המעופק, ריח הדשא הישן בגלגלי מכסחת הדשא, הריח של משהו ישן השייך לרב והרבנית המבוגרים מקומה ב' ומלמולי התפילה השקטים, ריח הסיגריה היקרה של השכן הבולגרי, (אני יודעת כי לאבא יש ריח סיגריה אחר הפשוטה,)ואבא לא איתנו, הוא שם במלחמה איפשהו,
הזיכרוןהשני הוא של יום שישי הגביניות הטעימות של השכנה האשכנזיה מקומה א' שתמיד שולחת לאמא, מתערבב בריח המרק התימני של אמא, והלחוח החם,
גיל יסודי, הבית של חנה של ש' חברתי הטובה,בית רומני: השטיח הפרוש על הרצפה, קופסת התפוח שבתוכה יש תמיד קוביות של שוקולד, והקולה שהיתה מחכה לי כשהייתי באה, (אצלנו מיץ היה רק בשבת, והיה רק של מיץ פז אשכוליות בבקבוק הזכוכית הטעם הנפלא עוד בפה שלי ,כבר אין היום את אותו טעם- לא יעזור , והממתק היחידי היה רק בשבת קוביות של שוקולד לפי הגיל).
גממני תודה על הדף.אצוף על זכרונות של אחרות בתקווה להתקל במשהו מוכר.....

[רוקדת_לאור_ירח*]

זיכרון הילדות הכי מוקדם שלי הוא כיפור 73,
הזכרת לי. בעצם איך אפשר לשכוח. כיפור 73:
אזעקה. אנחנו גרים בבנין חדש לגמרי, עוד לא לגמרי מאוכלס. אנחנו גרים בעיר הזו חודש ולא מכירים בה אף אחד עדיין, אין לנו שום משפחה באיזור בכלל, המשפחה שלנו 3 שעות נסיעה. אנחנו (אמא שלי ו3 ילדים, הקטנה בת 3 חודשים) והשכנים מעלינו יורדים למקלט, אבל לאף אחד אין מפתח להיכנס, המקלט עם מנעול על הדלת, המפתח אצל הקבלן. אנחנו לא יודעים מה קורה, לא בטוחים אם האזעקה היא באמת אזעקה. השכן מנסה לפרוץ את המנעול.
אבא שלי, שהיה קצין בקבע, עובר עם ג'יפ ואומר לאמא שלי שנוסע, אולי לוקח כמה דברים ונעלם כלעומת שבא. לא ראינו אותו אחר כך חודשים רבים.

[ש_י_ר_י*]

יש לי הרבה זכרונות של פחד, בעיקר כאלה שכשסיפרתי עליהם המבוגרים לא הבינו "על מה המהומה".

בסביבות גיל 4 - היו לי סיוטים שאני לא זוכרת, ואבא שלי אמר לי שכשאני נמצאת בחלום שמפחיד אותי - להגיד בקול רם "אני סופרת עד שלוש ומתעוררת במיטה שלי", לעצום עיניים (עדיין בתוך החלום, כן?) ולספור.
למרבה הפלא זה עבד ועובד נהדר. כשלילדה ששמרתי עליה התחילו סיוטים בגיל 3.5 הסברתי לה בדיוק מה שאבא שלי הסביר לי, ולאחר כמה ימים היא אמרה לי פתאום שהיה לה חלום רע והיא עצמה את העיניים ואמרה לעצמה להתעורר...
אני חושבת שבגילאים הקטנים האלה יש הרבה יותר שליטה ומודעות בחלומות. זוכרת חלומות רבים מהגיל הזה שבהם הייתי מודעת לכך שזה חלום.

בגיל 5 - אבא שלי ואני הלכנו לראות בסינמטק סרט שעכשיו אני יודעת שהוא ויילו והנסיכה. באיזשהוא שלב אני זוכרת שאיזשהוא נסיך נהפך לחזיר - והמראה כל כך הפחיד אותי שנעמדתי מיד ורציתי לצאת. אבא שלי כמובן ניסה לשכנע אותי לדבר בלחש ולהישאר, אמר שהסרט עוד מעט נגמר, ואני לא הבנתי איך הוא לא רואה כמה זה מפחיד...

זוכרת גם את הפעם הראשונה והאחרונה שעליתי על רכבת השדים בלונה פארק. שנאתי כל רגע, ועד היום לא עליתי עליה שוב, למרות שהיום זה בוודאי ייראה לי מצחיק. אני לא מסוגלת.

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

וואו, איזה כיף שכותבים פה...
מדהים כמה הפחד הוא מרכזי בזכרונות מוקדמים... אני כנראה פחדתי מהרעש של מכונת הכביסה, כי היה לי סיוט שבו מפלצת רודפת אחרי סביב מכונת הכביסה הפועלת...
בכלל, פחד ודרכים להתגבר עליו היו המניע לרבים מהמעשים שלי בגילאי 3-5. למשל, אוסף בובות הפרווה המפואר שלי התחיל אז, כשלכל בובה היו כמובן שם ואופי, אבל גם תפקיד בשמירה עליי בלילה. הייתי משכיבה את כולן לישון איתי במיטה, עורכת טקס שינה מדוקדק שבו אסור לקפח אף אחד, ובקושי היה נשאר לי מקום לעצמי (-:
עד גיל שש הייתי מוכרחה שיהיה אור קטן. בחושך היו נמצאים יצורי החושך האיומים, ואילו באור היו כוחות הטוב המגוננים. אני ממש זוכרת את הרווח מאחורי הארון, למשל, כמאיים כל כך שבקושי העזתי להסתכל עליו. הייתי רואה עיניים רעות מציצות בי בחזרה... וכמובן מתחת למיטה- הייתי קופצת רחוק שלא יתפסו בי בקרסוליים...
והיו ספרים שלא העזתי אפילו לגעת בהם- אלו עם ציורים מפחידים כמו פטר והזאב, או איזה ספר זניח על מכשפות ששנים היה מוקצה על המדף...

[אלטר_אגו*]

זוכרת חלומות רבים מהגיל הזה שבהם הייתי מודעת לכך שזה חלום.
גם אני.

[רוקדת_לאור_ירח*]

מעניין שאני לא כל כך זוכרת פחדים מהגילאים המוקדמים. יותר מגיל 7-8, לא מהגיל הצעיר ממש.
כן זוכרת בהקשר של המלחמה את תחושת הבדידות והניתוק, התחושה שלמבוגרים אין מקום עבורי כי החיים שלהם קשים מדי, או התחושה שהקרקע נשמטת מתחת לרגלי, אני חושבת היום שחוסר הודאות של המבוגרים סביבי עברה אלי יותר חזק מאשר פחד וכאלה. לא זוכרת פחדים מחושך או מסרטים (מאוחר יותר כן, שוב).

זוכרת סיוטים וחרדות מגיל 4 בערך אבל כולם נבעו מדברים שקרו במציאות ושהמבוגרים לא טרחו לחשוב שאולי אני שומעת, מבינה ונחרדת מזה שמישהי בשכונה התאבדה בסכין גילוח ונחלי דם זרמו בבית שלה כשמצאו אותה. היה אירוע נוסף שקרה בשכונה ולא טרחו להסתיר ממני, שהיה קשור לדמות שהסתובבה בשכונה והפחידה ילדים עוד לפני המקרה, המקרה היה קשור לתקיפה של ילדות מהשכונה.
חוץ מזה שני ילדים שכנים שהכרתי מקרוב ועוד אחד שהכרתי טיפה פחות טוב, נהרגו כשהייתי בת 4 או פחות ואחי הגדול ממני היה האחרון שראה אותם חיים והיה איתם עד ממש לפני התאונה הנוראית.
איכשהו, לא היו לי פחדים של דמיונות שלא קשורים לדברים שבאמת קרו, כן היו לי סיוטים אבל הם לא היו קשורים לדמיון של ילדים, הם היו לגמרי אמיתיים בהתחשב במציאות או במה שטרחו להעביר לי ממנה. אגב, קיבלתי את המיטה של הילד המת וישנתי בה שנים. לא זוכרת חלומות שקשורים לזה.


אני זוכרת גם דברים שמחים.
כשהייתי בת 5 קיבלתי אופניים מתנה ליום הולדת. אני זוכרת את אבא שלי איתי למטה ברחוב, מלמד אותי לנסוע עליהם בלי גלגלי עזר. הם היו אופניים בצבע לבן. מהר מאד למדתי לנסוע עליהם, כלומר ביום שהוא יצא איתי, גלגלי העזר המסכנים היו בשימוש בקושי כמה ימים, אולי שבוע. שנים נסעתי על אופניים. עד גיל 14. בגיל 14 עברנו לישוב שכולו הר וגבעה, תלול לגמרי ואחר כך למקום כזה נוסף, שבו אני גרה היום. זה חיסל לי את היכולת לנסוע על אופניים. ניסיתי שוב בתקופות תל אביביות אבל זה לא היה זה.

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

זכרון: אני בת שלוש בערך. מדברת משפטים מגיל שנה אבל לא הוגה את האות ר'. במקום אני הוגה א'. הספר האהוב עליי הוא "ויהי ערב" ואני מדקלמת אותו בעל פה (עד היום) וכולם צוחקים כי יש שם כל כך הרבה רישים (למשל: כל הלול מתעואא, כל הלול מקאקא, וגם: ועפות ובאוויא כאבולות וכנפיים והא-אש? עד לב השמים!). אבא שלי עזב את הבית לאחרונה ובכל יום שישי אני ישנה עם אמא במיטה. עכשיו שבת בבוקר. אמא אומרת לי- תעשי גררררררררר כמו תינוק. אני עושה גררררררררר. אמא אומרת, אז עכשיו תנסי לעשות גרררררררר-כבת (רכבת). ואני חוזרת: גררררררררר- כבת. אמא מנסה גרררררררררר-ב (גרב) ואני אחריה. אנחנו משתעשעות ככה בעוד כמה מילים. ואז אמא אומרת לי- את אומרת ריש. ואני מבינה שנכון, הריש נולדת במקום הזה שבו נגמר הגרררררררר. ובאותה שנייה אני מתחילה להגות ר'. (אמא, ד"א, די הצטערה אח"כ על ההתערבות- כי בבת אחת נשר ממני אחד הסממנים התינוקיים האחרונים).

[אינדי_אנית*]

כמעט בת 4. אני עומדת לעלות לגן (כמו לעלות כיתה הכוונה) ומחליטה שאני כבר גדולה ולא יכולה לעלות לגן עם המוצץ. אני זורקת אותו לפח.
בלילה קשה לי נורא ואני בוכה ורוצה את המוצץ. אני מבקשת ללכת לפח להוציא אותו אבל המוצץ כבר לא בפח..

[אלטר_אגו*]

"ויהי ערב" הוא בעיני אחד הסיפורים הכי עצובים בעולם ואני חושבת שגם היום אם אקרא אותו, אבכה.

[אמא_נמרה*]

זיכרון והחלטה משלי:

נאי זוכרת את עצמי הולכת לצדה של אמי, כאשר היא דוחפת עגלה שבה יושבת אחותי הצעירה. אמי לא יכולה לתת לי יד, ואני רוצה להחזיק חזק חזק בידית של העגלה, כך תהיה תחושה מפצה של "ביחד".
אמא שלי תמיד מבקשת שאני לא אחזיק בעגלה, כי זה ומקשה עליה, כי אני הולכת יותר לאט ויוצא לשי סוחבת גם אותי. אני מבינה אותה, אבל קשה לי וחבל לי בכל פעם מחדש שנמנעת ממני הקירבה הזו.

החלטתי שלבן שלי אני כן אתן להחזיק בעגלה, אפילו שזה לא תמיד נוח. אני באמת עומדת בהחלטה שלי. גם כשלא נוח לי, אני אף פעם לא מבקשת ממנו לא להחזיק. אני זוכרת מהיכן בא הצורך הזה. לפעמים אנחנו מחליפים צדדים או מוצאים פתרונות יצירתיים. יש פעמים, במיוחד כשאני מאד עייפה, שאני צריכה לקחת נשימה עמוקה, אבל זה אפשרי (להחליט ולבצע). כנראה שזיכרון ילדות הוא כוח מניע

< תמחקי אם לא מתאים>

[ש_י_ר_י*]

עוד דבר שאפילו בילדות לא הבנתי איך הורים מסוגלים לעשות - להגיד לילדים שלהם דברים רעים בפניהם.
כתבתי את זה בעבר בדף אחר ואין לי חשק לכתוב את כל הסיפור , אבל אבא שלי אמר למישהו אחר בפניי שאני לא יפה בגיל 10 . אין צורך להגיד שעד היום אני מרגישה כך, למרות שהאיש המדהים שלי אומר לי כל יום שאני יפה .
נראה לי שפה באתר קראתי איפהשהוא, שכדי למחות את הזכר של מילה רעה אחת צריך 1000 מילים יפות. בייחוד אצל ילדים.

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

תמחקי אם לא מתאים
הכי מתאים!

אין צורך להגיד שעד היום אני מרגישה כך, למרות שהאיש המדהים שלי אומר לי כל יום שאני יפה .
כל כך מזדהה... לי אמרו שאני זייפנית נוראית (מה שהיה כנראה די נכון אבל חסם כל אפשרות של פיתוח היכולת שלי לשיר, וגרם לי להמנע משירה בחברה שנים רבות)
סבתא שלי היפהפיה עד היום מסתירה את הפנים כשהיא צוחקת. כשהיא הייתה ילדה באוקראינה דודה אחת שבאה לבקר העירה בפניה ש"חבל שיש לה אף כזה, שמכער אותה" (סתם קנאית, הייתה מתה להיראות כמו סבתא שלי. אבל כמובן שהסבתא לא ראתה את זה ככה)

[עשב_השדה*]

זוכרת את עצמי לצידי דרך של פעם מן דרך כורכר,
אנשים זרים עוברים מדי פעם
אני ילדה בת ארבע
אומרת שלום מתחנף לכל מי שעובר
שואלת איש אחד נכון שאני יפה?
מפתה את העולם כולו לאהוב אותי
ובטוחה לחלוטין בהצלחתי

[עשב_השדה*]

בת תשע
אנחנו בעיר גרים על הגג
חדר המדרגות מהדהד
אני שרה ושרה ונהנית מקולי המתוק
בטוחה שאהיה זמרת
אוהבת את הקול שלי