למה לא גן

[תפוח_אדמה*]

אני גם חושבת שממש עדיף לחכות עד שהילדה מדברת, גמולה והולכת. זה מאד מקל על הצוות לטפל בה כראוי.

[טלי_ב*]

תמי, כל מילה.

[אחת*]

מסכימה!
לשלוח תינוק לפעוטות זה עוול גדול, זה פוגע הבריאות הפיסית והנפשית באופן בלתי הפיך, כדאי לעשות מאמצים גדולים להמנע מכך.
אני לא מאמינה שהפגיעה בהורים, החריגה מאוחר החיים הקודם שלהם (דבר שאפשר ללמוד להנות ממנו, וממילא בחרנו להביא אותם לעולם)משתווה לפגיעה בתינוק\פעוט\ילד רך.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מיכל
איך התנהלה הפרידה?
תוכלי באמת לפרט קצת?

בקצרה (ואולי אצליח לפרט יותר מאוחר יותר)
נפרדתי מבתי השנה כידוע. הצלחתי למצוא מקום וסידור שאני שלימה איתו בשבילה. היא תהיה 4 ימים בשבוע בלעדיי עד הצהרים.
ואני לא מרגישה שהיה קרע
כן היתה פרידה (בלי בכי, ולדעתי היא כן שמחה להשאר שם ונהנתה)
אולי זה נשמע סמנטי , אבל נראה לי שבשביל ההרגשה שלך זה מאוד משמעותי איך לקרוא לזה ואיך לנהל את זה.
עשיתי את הפרידה מאוד מאוד הדרגתית, נשארתי איתה המון, והשארתי אותה לזמן קצר ולקחתי מוקדם, גם ראיתי שהיא נהנית, חשוב בעיניי לפני שנפרדים מהילד שיהיו לו כמה חוויות חיוביות מהמקום (אפילו אם כן יהיה בכי בסופו של דבר). אני חושבת שזה משמעותי מאוד איך מתנהלת הפרידה.

אני זוכרת שכתבת שאין לך הרבה ברירה ואת חייבת לעבוד. האם משהו השתנה?
כי אם לא, אז נשאר רק לדבר על איך לעשות את זה הכי נכון בשביל שתיכן.
קשה לי עם מה שכתבו מעליי, כי לא לכולם זה ריאלי,גם אם יותר אידיאלי. וזה יוצר המון ייסורי מצפון. זה אפשרי בעיניי גם להפרד בגיל הזה וגם שזה יהיה יחסית לשביעות רצון כל הצדדים.
שום דבר לא מושלם, וצריך להתפשר ולוותר - על משהו בחיים שלך,על משהו בחיים שלה. אי אפשר הכל. חבל,מזל, לא יודעת.

אורי

[אחת*]

חשוב שלפחות פה בבאופן ייכתב בצורה ברורה שהפשרה של גן\פעוטון פוגעת בתינוק

[מיכל_בז*]

הפרידה הייתה טעות פשוט. הגענו ב2.9 כי ב1.9 עלמה ישנה ולא היה לי לב להעיר אותה לשעתיים גן. הייתי האמא היחידה שם! זה באמת היה זוועה. בסך הכול יש שתי מטפלות על עשרה ילדים אבל מטפלת אחת הייתה עסוקה עם תינוק שמוכן לאכול רק מציצי ולכן צורח מרעב. מה שכמובן השפיע על כל האווירה וגם די גמר את הגננת עצמה, שאמרה שלא הייתה מקבלת אותו אם היה לה מושג. הגננת גם הייתה מעורערת כי היא הכניסה את הבן שלה לראשונה לגן בגיל 5 וגם הוא לא "זרם".

אבל עלמה שיחקה ולעסה דברים ואכלה קצת. וחשבתי לנסות ללכת ממש לקצת, לעשר דקות אולי. עכשיו עלמה לא עם חרדת נטישה, כנראה בכלל זה חשבתי שזה לא יהיה ביג דיל. אבל זה כן היה והגננת התקשרה אליי שאחזור. וכל היום היא הייתה אחר כך עליי עליי ועליי. וקמה בבכי בצהריים ובצעקות "אימא". כואב הלב.

למחרת הלכנו שוב ומשום מה הגננת כל הזמן רצתה שאלך. כנראה בפילוסופיה של יאללה, נגמור עם זה כבר. והילדים היו עצובים ועלמה בכתה כל פעם שזזתי לה מטווח הראייה. אז פשוט לקחתי אותה והלכנו.

עכשיו אני מתלבטת שוב. יש באזור משפחתון נורא חמוד שאין בעיה לשלם שם רק לחלק מהשעות. מצד שני, זה עדיין משפחתון. והיא כל כך קטנה...

אני אכתוב כאן מה הייתי רוצה כדי שאולי היקום ישמע אותי: הייתי רוצה להיות עם עלמה בבית, אבל בלי לאבד את מקום העבודה הנוכחי שלי ועם תקציב לשעות בייביסיטר שישמרו על שפיות דעתי.
שנה אחת, הייתי רוצה להיות איתה שנה אחת שלמה בבית, עד ספטמבר הבא.

(אז למה לא? 1. התחייבתי לפתוח קורס וזאת פשוט הבטחה שאני לא יכולה להפר. 2. אנחנו צריכים את הכסף. 3. יש חשש אמיתי שבכל זאת אשתגע.)

[ציל_צול*]

התחייבתי לפתוח קורס וזאת פשוט הבטחה שאני לא יכולה להפר
משאירה פה סימן שאלה לצד סימן הקריאה שלך. יש דברים אחרים שהיו עשויים לקרות בחייך שהיו גורמים לך לבטל ולהפר את ההבטחה הזו. אלו פשוט החיים.
השאלה היא האם הלב הקרוע שלך הוא דבר כזה. כי לפעמים אנחנו שופטים מה שקורה לנו דרך השתקפות בבואתנו בעין החיצונית, שבה תינוקת שהולכת לגן וקשה לה זו לא סיבה לכלום, בטח לא להפר הבטחה.
אבל המבט החיצוני הזה - שילך לעזאזל.

ואני לא כותבת לך את זה כי אני חושבת שנכון להפר את ההבטחה הזו.
אני כותבת את זה בשביל שתרגישי מחדש (אולי יצליח לי?) שיש לך בחירה מלאה במקום שבו את לא חשה את הבחירה הזו.
יש לך בחירה. זו עובדה. את יכולה לעשות מה שאת רוצה.

אנחנו צריכים את הכסף
אולי יעזור לך לראות את הכסף דרך ההפרש שלו. לבדוק כמה תרוויחי ולהחסיר מזה את התשלום לגן ולראות מה נשאר. מהו הרווח האמיתי. מזה אפשר להחסיר עוד קצת כי לפעמים תזדקקי לעזרה בתשלום אם עלמה תהיה חס וחלילה חולה ואת תצטרכי ללכת לעבודה.
ואז אפשר לשאול אם ההפרש הזה שנשאר, הרווח הזה, שווה את כל זה.
יכול להיות שבהחלט כן. אין לי מושג, רק מציעה את הדרך שבה אני מתבוננת בדברים כאלה.

יש חשש אמיתי שבכל זאת אשתגע
מסכימה איתך. בדיוק בשביל זה חשוב לוודא שיש לך תקציב לקבלת עזרה של ממש. העזרה לא חייבת להיות בדמות גן.

ושוב, באמת שאין לי מושג מה הייתי עושה בנעלייך. אבל אני מציעה שצורת החשיבה שלך על כל זה יכולה להיות עוד כמה דברים, ובעיקר מלאה בבחירה וגמישות. כי גם את מה שתחליטי ניתן לשנות לכל כיוון. ממש תמיד.

[מיכל_בז*]

חשוב שלפחות פה בבאופן ייכתב בצורה ברורה שהפשרה של גן\פעוטון פוגעת בתינוק

אז כתבת. ומה זה נתן לך? או לי? או לנו?

אני מצטערת אחת, זה פשוט מעצבן אותי. הרי את רואה שיש פה מצוקה ונסיון למצוא פתרון. כתבתי כבר אלף פעמים שאין לי אפשרות לא לעבוד וזה המצב. לפעמים בבאופן יש איזו אמת סמויה ולא נאמרת שאנשים (או נשים) לא באמת צריכים לעבוד. אבל בחייאת, רובנו צריכים לעבוד.
אז מה נתן לך המשפט הזה מלבד נסיון (שלא צלח, כי רק עצבנת אותי) לגרום לרגשות אשם? לדבר בשם איזה עקרון? איזו "אמת"? היא חשובה יותר מהאדם שכותב, מהמשפחה הנתונה, הקיימת?

[אחת*]

אני רוצה בשבילך בדיוק את מה שכתבת שאת רוצה ומנסה לחזק את הבעד להשאיר אותה באיזו קונסטלציה , ובעד שצרכיו של כל תינוק יענו.
אם פה בבאופן כולם יגידו קשה אבל מתגברים אז בשביל מה יש באופן?

ודרך אגב, אני חושבת שאפשר להשאר עם התינוק בשנותיו הראשונות אם זה הדבר הראשון בסדר העדיפויות (אני לא מתכוונת למקרים כמו ב"אלה תולדות" כמובן).

המרגיעון שקיבלתי הוא "מותר לכעוס"

[רק_מה*]

בגיל המדובר (שנה) הפרידה היתה הפוכה: מישהי שבאה ושיחקה איתה אצלנו בבית כמה פעמים ואחר כך יצאה איתה לטיול במנשא (אחר משלי!) ולבסוף נשארה לבד איתה לשעה כמה פעמים. בסוף התהליך קיבלתי עזרה משמעותית ל3 ימי עבודה. הבכי היה בפעם פעמיים ראשונות לדקות ספורות כאשר היה לה קשה להרדם (ללא הנקה). לאחר מכן תמיד (! תמיד, כולל כאבי שיניים, תקופות מבאסות וכו) הפרידה היתה נעימה ורכה. עם בכורה בגיל גמול, הגענו לגן כמה פעמים בקיץ, לשחק. והיה בכי ולטעמי לא היה מוצלח אפילו שהיה צוות יחסית פנוי. אני חושבת שמסגרת עדיפה אחרי החגים, יש פניות למטפלות אחרי שחלק מהילדים התאקלמו. אפשר ות לאחזקה נוסכת ביטחון על הידיים קריטית לטעמי.

[דניאלה*]

אין דרך לעשות את זה בלי קרע.
זה נכון.
זה היה אחד השיעורים הגדולים מבחינתי בהורות, אחרי מה שעברנו עם הבכורה.
במקרה שלנו, גם בגיל מאוחר יותר (ואפילו הרבה יותר - גם בגיל שנתיים וגם בגיל ארבע),
בעצם לא הייתה דרך לעשות את זה בלי קרע.
יש לי הרבה מה לומר וקשה לי קצת לנסח את זה.
אנסה לכתוב את מה שנראה לי שאולי הכי יעזור לך:

1. אפשר לתמרן ולסובב את החיים שלנו ואת המציאות במגוון דרכים יצירתיות.

מהעסקת בייביסיטר או מטפלת, דרך עזרה של קרובי משפחה, צמצום בתקציב, שינוי סדרי עדיפויות וכו'.
חלק מהבחירות האלה עשויות להיראות לעין חיצונית קיצוניות, אבל באמת שייקפצו לך.
אני מנסה לומר פה פחות או יותר את מה ש ציל צול אמרה. לפעמים מה שמונע מאיתנו לעשות מה שנכון לנו זה המבט החיצוני,
אבל אם נחליט שמשהו הוא הכי חשוב כרגע וזה מה שאנחנו רוצים, לרוב נמצא דרכים לממש אותו.
האם זה שווה את המחיר? לא בהכרח, את זה רק אתם, כמשפחה, יודעים. אבל גם לי היה חשוב להדגיש את הנקודה.

1. אם החלטת על מסגרת בכל זאת, בגיל צעיר,

נסי לעשות את זה עם כמה שפחות משקעים ורגשות אשמה. להחליט, לבחור את הדרך שנראית לך הכי יעילה וקצרה, ולעשות.
פה קצת קשה לי להסביר את עצמי.
רק על עצמי לספר ידעתי: אני יודעת שאני מאוד רציתי לחכות לרגע שהילדה תהיה בשלה,
במקום להשלים עם העובדה שהיא לא בשלה ולפעול לפי זה.
בגלל זה, אני מרגישה שרק החמרתי את המצב והפכתי את הפרידה לקשה וגרועה יותר.
במבט לאחור, מה שאני הייתי צריכה זה לומר לעצמי - היא לא בשלה, יהיה פה קרע.
זה לא הגיוני שהיא תהיה בשלה (אפילו שהיא כבר גדולה וילדים אחרים ממשפחות לא-הזויות הסתגלו למסגרות שלהם לפני שנים!),
ולכן לא פייר מצדי לצפות שהיא תבשיל לכך.
אני חושבת שאם הייתי אומרת לעצמי את זה, הייתי נוטה להסכים עם הצוות - לעשות את זה קצר ולעניין כי ההדרגתיות לא עזרה ממילא.
זה לא נכון לכל המקרים כמובן.
אבל אם מחליטים שגן, ורואים שאין בשלות אמיתית לפרידה (ובגיל שנה נדיר שיש), חיתוך חד ומהיר כבר בימים הראשונים נראה לי האסטרטגיה הכי פחות מכאיבה, למרבה האירוניה.
אבל זה יותר מזה: ההתייסרות שלנו, ההורים, צריך איך שהוא גם אותה להרגיע.
להבין שתהיה תקופה קשה, לזכור שלמרות שזה לא מה שאידאלי ונכון בעינינו, יש הרבה ילדים בריאים ושמחים שעברו את זה ושרדו.
רובם, למעשה.
ושזה לא הופך אותנו להורים גרועים יותר, רק מיוסרים יותר

[תמי*]

נכון, נזכרת שגם אצלנו כניסה לגן באמצע השנה היתה קלה יותר.

[שני_צו*]

רק רוצה לומר שלא זו בלבד שיהיה קרע,
אלא שזו הזדמנות אחרונה שלך לראות ולחוש את הדברים נוכחה.

אח"כ, בשביל לחיות עם הדואליות של לרצות בטובת התינוק מחד, ולפעול ברמה היומיומית נגד טובתו, רוב האנשים נאלצים להרוג חלק מסוים באינטואיציה ההורית.
ומוצאים את עצמם מדקלמים כמו כולם, כמה התינוקות חזקים ועצמאיים, תוך שהם שותים קפה עם בן הזוג ביום שישי בבוקר.

לי, אגב, יש תינוק שלישי, בן שנה, שהתחלתי ממש עכשיו להשאיר בבית עם בייביסיטר ואחיו הגדולים, בערך אחת לשבוע לחמש שעות, כדי ללמוד קורס.
ועל אף שאין בכי בפרידה/בפגישה/בזמן העדרי,
אני מרגישה באופן מיידי את ההשפעה של זה על הביטחון שלו בי ובנוכחות שלי.
ועושה את זה בכל זאת. כי אני בוחרת לשים את זה מעל טובתו השלמה של התינוק כרגע.

[רק_מה*]

ומוצאים את עצמם מדקלמים כמו כולם, כמה התינוקות חזקים ועצמאיים, תוך שהם שותים קפה עם בן הזוג ביום שישי בבוקר

משחררת אנחה. בעיניי תינוקות מתעצבים כעצמאיים וחזקים בזכות ... נוכחות טיפולית יציבה (מטפל).
ואני ראיתי לפני כמה בקרים משפחתון בגינה (ארבעה ומטפלת נדמה לי). וילד עם כאב שיניים, שאיבד מוצץ, שמחליפים לו כל הזמן טיטול בגלל השיניים (הכל ציטוט חופשי מהמטפלת). ולעזאזל, היא לא מרימה אותו. היא יכולה. ידיה פנויות לכך. אבל התפיסה הזו שנוצרת מקהות החושים...

מעבר לקרעי פרידה יש מערכת שלמה של פגיעות בילד. קטנ טנות. יומיומיות. הבכי לא קיים בואקום, אם זו היתה סביבה אופטימלית לא היה בכי. זו אמת שאנחנו מחזיקים בה כשנניח, התינוק בוכה כי חם לו ללכת יחף על אספלט (מרימים אותו ונועלים לו נעליים/ מעבירים לצל). וזונחים אותה כש... כולם סביבנו שותים קפה בשישי

[ענת*]

חשוב שלפחות פה בבאופן ייכתב בצורה ברורה שהפשרה של גן\פעוטון פוגעת בתינוק

רוב אימהות ואבות באופן שהכרתי ונשארו בבית עם התינוקות והילדים , נתמכו כלכלית באופן רחב ורב שנים על ידי הוריהם או מישהו אחר, בצורת כסף, או מקום מגורים. כולל אותי.
אמנם בבאופן אומרים וכותבים בצורה ברורה מה מזיק לתינוק, אבל לא לכולם יש הורים עם יכולת כלכלית ורצון לתמוך בסגנון החיים הזה, וזו עובדה שקצת נבלעה בתוך ההמלצות הרבות במהלך השנים , להימנע מפעוטונים מטפלות וגנים. בכל שנות היכרותי עם באופן לא נתקלתי בכתיבה גלויה "אמא שלי משלמת לי את כל החשבונות ואני גרה בדירה של סבתא שלי, וכך אני יכולה להישאר בבית עם ילדי"
זה אמנם עניין אישי לגמרי ואיש לא חייב הסבר לאף אחד, אבל אם אמא כותבת שהיא צריכה לעבוד, ואתן אינכן צריכות לעבוד, מומלץ לעזוב אותה במנוחה במקרה הטוב, ולתת תמיכה, במקרה היותר טוב.

[אקראית_במכוון*]

_התחייבתי לפתוח קורס וזאת פשוט הבטחה שאני לא יכולה להפר
משאירה פה סימן שאלה לצד סימן הקריאה שלך. יש דברים אחרים שהיו עשויים לקרות בחייך שהיו גורמים לך לבטל ולהפר את ההבטחה הזו. אלו פשוט החיים.
השאלה היא האם הלב הקרוע שלך הוא דבר כזה. כי לפעמים אנחנו שופטים מה שקורה לנו דרך השתקפות בבואתנו בעין החיצונית, שבה תינוקת שהולכת לגן וקשה לה זו לא סיבה לכלום, בטח לא להפר הבטחה.
אבל המבט החיצוני הזה - שילך לעזאזל.
ואני לא כותבת לך את זה כי אני חושבת שנכון להפר את ההבטחה הזו.
אני כותבת את זה בשביל שתרגישי מחדש (אולי יצליח לי?) שיש לך בחירה מלאה במקום שבו את לא חשה את הבחירה הזו.
יש לך בחירה. זו עובדה. את יכולה לעשות מה שאת רוצה.

אנחנו צריכים את הכסף
אולי יעזור לך לראות את הכסף דרך ההפרש שלו. לבדוק כמה תרוויחי ולהחסיר מזה את התשלום לגן ולראות מה נשאר. מהו הרווח האמיתי. מזה אפשר להחסיר עוד קצת כי לפעמים תזדקקי לעזרה בתשלום אם עלמה תהיה חס וחלילה חולה ואת תצטרכי ללכת לעבודה.
ואז אפשר לשאול אם ההפרש הזה שנשאר, הרווח הזה, שווה את כל זה.
יכול להיות שבהחלט כן. אין לי מושג, רק מציעה את הדרך שבה אני מתבוננת בדברים כאלה.

יש חשש אמיתי שבכל זאת אשתגע
מסכימה איתך. בדיוק בשביל זה חשוב לוודא שיש לך תקציב לקבלת עזרה של ממש. העזרה לא חייבת להיות בדמות גן.

ושוב, באמת שאין לי מושג מה הייתי עושה בנעלייך. אבל אני מציעה שצורת החשיבה שלך על כל זה יכולה להיות עוד כמה דברים, ובעיקר מלאה בבחירה וגמישות. כי גם את מה שתחליטי ניתן לשנות לכל כיוון. ממש תמיד._

כל מילה. ממש.

[מאי*]

רק לשם האיזון, אני אזכיר שפצפונת בת שנה ושבעה חודשים והולכת כבר שנה שנייה למשפחתון, ולא היה שום קרע, לא לפני שנה ולא עכשיו. לא היה שום בכי. מקום עם יותר צעצועים בבית ועוד ילדים בגיל שלה תמיד נראה לבת שלי יותר אטרקטיבי מהידיים של אימא, מה לעשות. כך היה גם עם הגדול שלי.

זה לא אומר שלא עשיתי טעויות בנוגע למשפחתונים (במיוחד עם הגדול, לא הבנתי כמה חשוב התאמת אופי בין הגננת, טובה ככל שתהיה, והילד) אבל כאם לילדים סופר-חברותיים שמנופפים לי בעליזות או שוכחים מקיומי ורצים לחברה החדשה, אני רק רוצה להעיד שמן הסתם, גם לאופי יש פה תפקיד ולא כל תינוק בהכרח אומלל במשפחתון/גן. למעשה אני מתמודדת עם בעיה הפוכה: די נעלבת מכך שהילדה רצה למשפחתון אחרי היכרות של יום וחצי עם המטפלת, דורשת מהבוקר ללכת לגן, וכשאני באה לקחת אותה אחרי שבע שעות - עדיין רוצה להישאר בגן ומנשקת את הגננת נמרצות לפני שהיא מוכנה לעזוב...

אני כן חושבת היום שהמפתח הוא כזה: אל תשימי במשפחתון שבו את כילדה לא היית רוצה להיות...

[אחת*]

נכון שרבות ממשפחות באופן נתמכות ע"י ההורים במידה זו או אחרת, אבל כך גם משפחות אחרות.
ראו כאן למשל http://www.calcalist.co.il/local/articl ... 96,00.html וסליחה על המקור המפוקפק.

[ציל_צול*]

אחת, אני לא חושבת שהכוונה בדברים של ענת היתה לגנות את התמיכה.
הכוונה, כפי שהבנתי אותה, היתה לסמן משהו חשוב - מיכל אומרת "חייבים את הכסף" ולכן להגיד לה "את לא חייבת לעבוד" זה להתעלם ממה שהיא כרגע אמרה.
אנשים עשויים לחשוב בינם לבין עצמם שאולי היא לא באמת חייבת את הכסף, או לשפוט החלטות שהתקבלו ושגורמות לצורך הזה להיות אקוטי. אבל כל זה לא משנה.
אישה אמרה משהו? אפשר לפחות לכבד את זה.

ולעצם העניין - תודה רבה, ענת. לדעתי את צודקת לגמרי.
מה שכן, לא תמיד אלו מעגלי תמיכה משניים, או לא רק. לפעמים אנשים מצליחים להחזיק אורח חיים כזה כי אחד מבני הזוג משתכר היטב או כי ההורה שנשאר בבית גם עובד באופן חלקי ובעצם משתכר.

ולמיכל - אולי תצליחו להביא למצב שמטפלת או בייביסיטר מכסה רק את השעות שבהן את עובדת ומשתכרת?
תבדקי אם אחרי הוצאות הנסיעה שלך, ואחרי המשכורת שלה (שכוללת היום גם פנסיה, ביטוח לאומי, הוצאות נסיעה שלה, מתנות שנותנים בחג וכו') נשאר לך משהו שמצדיק את זה ואז תחשבי.
ולמרות זאת - הרבה פעמים יש ערך לעבודה גם בלי שהכסף מצדיק את עצמו. אני הראשונה להכיר בכך. זה מעבר לשאלה "האם תשתגעי", שהיא חשובה בפני עצמה. יש עוד עניינים סביב זה ואני בטוחה שהם ברורים גם לך.

הפואנטה שלי שקצת חוזרת על עצמה בלי שאני אומרת אותה - באופן אישי לא הייתי שמה בגיל הזה ילדה בגן. הבחירה במטפלת חלקית בבית, או מקסימום מסגרת עם עוד ילד או שניים נראית לי עדיפה. אבל כל זה מונע משיקולים "מהצד של עלמה". הם בוודאי לא השיקולים היחידים שצריך לשקול. מעולם לא חשבתי שטובת הילד קובעת ה-כל. יש עוד אנשים במשפחה הזו והצרכים שלהם לא פחות חשובים.

[אחת*]

אני מדברת מהצד של התינוקת שלי ואני חושבת שאנחנו, האנשים הגדולים בבית, צריכים להתחשב בפגיעות של האנשים הקטנים.
"טובת הילד" אינה קיימת בחלל ריק וכמובן מושפעת מכלל השיקולים, קשה להפריד את טובת הילד מטובת משפחתו, אין אצלי הפרדה כזו.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

מיכל יקרה,
רק על עצמי לספר ידעתי - נראה לי שהעניין הזה ככ אישי וככ נובע ממכלול שיקולים שהוא כל כך אינדיבידואלי לכל משפחה ומאוד מסכימה עם ציל צול שיש פה מכלול צרכים משפחתי שצריך לתת עליו את הדעת.
אני מרגישה שזכיתי לשים את שני הילדים שלי במשפחתון מדהים שהיה פה במדרשת בן גוריון ולצערי נסגר. הבכורה שלי נכנסה בגיל 1.2 והקטן בגיל 1.5. משפחתון של 3-4 ילדים עם גננת מעולה שבמעולות. 4 ימים בשבוע עד 14:00. עבורנו זה יצא מאוד מאוד מוצלח.
אני מרגישה שזה נכון שהפרידה לא הייתה פשוטה לשני הצדדים אבל בסופו של דבר הרגשתי שאני משאירה אותם בידיים מאוד מאוד טובות , אצל מישהי שבאמת ובתמים אוהבת אותם ורואה אותם ואת הצרכים שלהם ושהצרכים שלי גם מקבלים ביטוי.
אני יודעת שזה לא אמא, וזה לא מושלם, אבל עבורי זו הייתה הבחירה הכי נכונה תחת התנאים שאני נמצאת בהם. אני לא בנויה לחינוך ביתי. אני מורידה את הכובע בפני מי שכן עושה זאת. אבל אני חושבת שגם גווני ביניים בין גן 7:30-16 כמו שרוב מי שאני מכירה עושה בגילאים האלה, לבין אמא 24\7 הם אפשריים.
אני מאמינה שתשכילי למצוא את המענה שהוא נכון עבורך ועבור עלמה.

[קור_את*]

מיכל היקרה,
מדוע לא מטפלת? מטפלת שנשארת בבית שלך זה עדיף עשרת מונים ממשפחתון. עלמה תישאר בסביבתה שלה, המטפלת הופכת לדמות מוכרת, עלמה תקבל טיפול רק בשבילה.
אני שכרתי מטפלת שבאה אלינו הביתה בגיל שבעה חודשים. זה היה קצת יקר, ונכנסתי למינוס גדול. אבל זה היה בגלל שלקחתי את המטפלת לקצת יותר מדי שעות (גם לא נחוצות). ובכל מקרה, כיסיתי את המינוס עם הזמן. הפצפון אהב אותה מאוד מאוד. גם המון פעמים היינו ביחד בבית. אז כל ההקשר בכלל לא היה של פרידה ושינוי סביבה, אלא של עוד מישהי שמצטרפת לטיפול. זה היה ממש נהדר. למדתי גם מהמטפלת הרבה, כי היה לה ביטחון עצום בטיפול בתינוקות, אז זה הוסיף שלווה ורוגע לכל העניין.
במקרה שאת יוצאת לעבוד, אפשר לדבר עם המטפלת מתי שאת רוצה ולהיות בעניינים. היא כל הזמן דיווחה לי מה קורה. היא היתה מטפלת של תינוק של חברה שלי, אז ידעתי שהיא נהדרת.

[מיה*]

אני ממש "ילדה -טובה-באופן", לידה בבית הנקה, הילדה עדיין יונקת בגיל 3 ובבית, אוכלים אורגני, עובדים גמיש ומהבית וכל הצ'ק ליסט. אבל אחד הדברים שאני ממש לא יכולה לסבול בבאופן זה ההתחזות של האידיאולוגיה לאמת. מאיפה את יכולה לדעת אחת מהי האמת המוחלטת בנוגע לפעוטות בגילאי שנה? זו האידיאולוגיה שלך, סבבה, חיי אותה, אבל זו אמונה, אידיאולוגיה, לא מעבר. לפי האידיאולוגיה שלי רק בגיל כזה וכזה זה נכון להפסיק להניק - אז מה, זו אמת מוחלטת? אז נכון שכל המטיפות יקפצו ויגידו מחקרים מוכיחים, והנזק בל ישוער, האמת המדעית מחד והחרדה מהנורא מצד שני. אבל מה זה אם לא אידיאולוגיה? אין אמת אחת בעולם, אין דרך נכונה, הנה עובדה אני חיה יופי בלי שינקתי (טפוטפו). ובאותו אופן אין דרך נכונה לגדל תינוקות וילדים. לא קשה בכלל למצוא מבוגרים שגדלו במערכת החינוך מגיל צעיר ואוהבים את ההורים שלהם ויש להם חוויות טובות מילדות וגם אם אין הם לא רואים בזה צלקת איומה שהפכה אותם לנכים. אז אפשר לומר, כמו שלעיתים נהוג בבאופן, הם בכלל לא יודעים עד כמה הם פגועים. אבל זו באמת פטרונות חסרת ערך, קשה להתווכח עם החוויה האישית של אדם.

עוד דבר, יש, כמו שכבר ציינו כאן, התעלמות מהיבטים סוציולוגיים של אוכלוסיית המחנכים הביתיים, או שמא מוטב לומר המחנכות הביתיות, (כמו שאמר ילד מהחינוך הביתי שהתארח בידיעות אחרונות לאחרונה "לפעמים אבא מספיק לארוחת הערב", כי הוא בהייטק כמובן...) - אז כן, זה משנה מהי המשכורת ומהו מעמד הסבים ואם הם קנו לכם דירה או לא, וגם זה משנה אם חברים בקיבוץ או לא, ומהי רמת החיים ואופי החיים שאת רגילה לו וכו'. והדרישה להתעלם מכל אלה, להפוך את עורך ולאכול רק פיתה ולבנה ולגור באוהל כמו בכליל בשנות השמונים היא ביזארית וחסרת כל אמפתיה...

אני מסכימה עם ציל צול שמדובר כאן בבחירה. אולי הדבר החשוב הוא פשוט להיות שלמה ולא להחזיק באידיאולוגיות מנוגדות שמייסרות את נפשך (וזו גם אידיאולוגיה, להתייסר, שחלקנו גדלנו על ברכיה...)

[פלוני_אלמונית*]

מיה, וואלה צודקת, למה אחת לא יכולה כמוך לעשות רק את הדברים הנכונים ולכתוב רק את הדברים הנכונים וכמובן לא לסבול רק את הדברים הנכונים?
מעצבן!

[דניאלה*]

רק לשם האיזון, אני אזכיר שפצפונת בת שנה ושבעה חודשים והולכת כבר שנה שנייה למשפחתון, ולא היה שום קרע, לא לפני שנה ולא עכשיו. לא היה שום בכי. מקום עם יותר צעצועים בבית ועוד ילדים בגיל שלה תמיד נראה לבת שלי יותר אטרקטיבי מהידיים של אימא, מה לעשות. כך היה גם עם הגדול שלי.
מאי אשרייך, באמת!
אבל זה מאוד נדיר. מאוד

[מיכל_בז*]

מעדכנת, אבל לפני זה אקדים ואומר שאני קוראת את כולכן ומתייחסת לכל זווית ראייה. במובן מסוים ממש כ-ל מה שאתן אומרות זה גם מה שאני חושבת. הכול. יש בתוכי את כל הקולות, גם אלה שמרגיזים אותי...

אתמול עשינו ישיבת תקציב שדיכאה אותנו עד עפר. אנחנו הרבה יותר עניים ממה שחשבנו, מצטרפים לשכבה הולכת וגדלה של אנשים שאמנם יש להם בית, אבל זהו בערך וכדי להחזיק בו הם חייבים לחיות בצמצום. גילינו שאם לא אעבוד, נהיה בעצם בגרעון תמידי ועם שום תקציב בכלל לפינוקים וכיפים: לא חוגים בשבילי, לא ריקודים לשחף, לא מסעדות מדי פעם, לא קפה בחוץ,לא בגדים (לא נכנסו לתקציב) לא כלום כלום. זאת בעיה רצינית אם כי טוב להסתכל למצב בעיניים.

מצד שני, אם אעבוד גם לא נהפוך לרוטשילדים באחת. עשינו כעצתה של צילי ובדקנו מה קורה אחרי שמורידים מטפלת + נסיעות ומה אומר... זה לא כזה הפרש אדיר. אבל זה ההבדל בין להיות חנוקים לבין להיות עם מעט נשימה.

אבל אז נכנס (בכל אופן בחישובים שלי, שחף עם סט חישובים אחר) גורם נוסף והוא רווחת המיכל. כי מה שיקרה, בעצם, זה שאסע שעה וחצי לכל כיוון והעבודה שלי היא כזאת שאין בה דקה הפוגה ואני צריכה לעבוד בבית וכמובן לטפל בעלמה כשאני לא עובדת ואז מדובר על ימים מאוד מאוד מאוד ארוכים שמגיעים לסופם מרוטים לחלוטין.

בקיצור, הסכמנו שבכל מקרה את העבודה בתל אביב אני אעזוב אבל כדי לשמור על יחסים טובים שם (זאת פשוט עבודה שנורא נורא חשובה לי) אני לא אבריז ברגע האחרון. בשלושה חודשים האלה אודיע על התפטרותי ונכין את הקרקע להמשך השנה שאנא ערף מה היא תהיה. ובינתיים עלמה תהיה עם מטפלת, זה גם קריעה, אבל באמת מסוג אחר.

[מיה*]

מעצבן!
לא להתעצבן - הסיבה שאני מסתובבת הדף הזה כי כי אני בהחלט שוקלת לרדת מפסגת האידיאולוגיה לטובת דברים אחרים ולשלוח לגן אחרי החגים.

והצהוב "כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי"

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בגיל המדובר (שנה) הפרידה היתה הפוכה: מישהי שבאה ושיחקה איתה אצלנו בבית כמה פעמים ואחר כך יצאה איתה לטיול
אצלינו זה לא היה עובד טוב
לילדה שלי (ואני חושבת שלכל הילדים שלי) יותר קשה שהם נשארים ואמא הולכת, מאשר שהם הולכים למקום אחר. ולא רק כשאמא הולכת.
בשנה שעברה הילדה הרי היתה איתי בבית, עם אמא האהובה. אידיאלי לא? אבל בכל מקום שמישהו יצא מהבית היא בכתה, כשאבא יצא, כשהאחים שלה יצאו. אם הייתי צריכה שמישהו ישמור עליה ואני אצא, אז היה עדיף לקחת אותה למקום אחר.
אז אני מבינה שהעניין פה הוא לא ממש מי הולך ממי,אלא מהי רמת הטיפול בילד, כמה מבוגרים על כמה ילדים ועד כמה יש יחס אישי. שגם במשפחתון יכול להיות סביר.

מיכל
אני חושבת שיש מקומות טובים, ואני חושבת שאפשר לעשות את הפרידה נכון, אם זה מתאפשר לך מבחינת הזמן שאת מסוגלת לתת לזה.
אני לא יודעת לגבי המשפחתון הספיציפי הזה, יכול להיות שהימים הראשונים ממש היו גרועים אבל יותר מאוחר כשכולם היו מסתגלים אז גם לעלמה היה יותר טוב. אבל אני משערת שיש עוד מקומות ועוד מטפלות.
ואני חושבת שגם בתוך כל מסגרת שהיא, שקשה הרי למצוא את האידיאלי (גם אני לא אמא אידיאלית,למרות שאני שומרת די הרבה על הילדים שלי..) את כאמא יכולה לעשות המון על מנת ליצור קשר טוב ומפרגן עם המטפלות ולבקש בדרכך שלך את מה שאת רוצה עבור בתך. וכדאי לזכור את זה. שיש לך הרבה יותר בחירה ממה שנדמה לך,אפילו כשאת כבר בתוך משהו שאת מרגישה שנכפה או שכפית על עצמך. (זאת אומרת שאת אכן הולכת לקורס שהתחייבת ושולחת למשפחתון כלשהו, גם בתוך זה יש לך מה לעשות כדי לשפר את מצבה של בתך.)
אני אומרת את זה כי חוויתי את זה על בשרי עם הילדים שלי. כי אחר כך אם שולחים לגן עיריה,הוא גם כן לא ממש אידיאלי, ואז את מרגישה לכודה (זה לא נגמר הדבר הזה, צריך להתמודד עם זה ולנסות לעשות את המקסימום ואז לשחרר) וגם בתוך זה את יכולה לעשות דברים שישפרו, אם על ידי פרגון וקשר עם הגננות,ואם על ידי עזרה ממשית בכל מיני דברים,ואם על ידי תמיכה בתור ועד גן. כל מיני דברים.




שיקולים "מהצד של עלמה". הם בוודאי לא השיקולים היחידים שצריך לשקול. מעולם לא חשבתי שטובת הילד קובעת ה-כל. יש עוד אנשים במשפחה הזו והצרכים שלהם לא פחות חשובים.
מסכימה מאוד

ולגבי האמהות שלא בנויות לחינוך ביתי
את יודעת, אני דוקא כן נראה לי בנויה לחינוך ביתי, ברמה העקרונית של העניין. אבל לא ברמה המעשית עם איך שזה בפועל. וכבר דובר בזה רבות פה. על השבט שאיננו ועל כך שהאמהות שנשארות בבית הרבה פעמים מאוד לבד בבית,אפילו אם יש מפגשים,ועובדות מאוד קשה בבית. ואני אישית טיפוס לא כל כך חברותי ולא שוחה כל היום בין אנשים, והילדים שלי עלולים להפגע מזה כי לא תהיה להם חברה, לפחות לא את החברה שהם רוצים (כבר כיום יש תלונות רבות, כי כשהם חוזרים בצהרים הם רוצים גם חברים,וזה לא מספיק זמין,ולאמא אין כוחות).
וזה עוד לפני שאני בכלל מדברת על לשכנע את בעלי או להצליח להתמודד עם החברה הסובבת.
במצב אידיאלי לו היו עוד הרבה אימהות סביבי שעושות חינוך ביתי ושממש חיות איתי וסביבי,יכול להיות שהייתי נהנית מזה בעצמי. אבל אין מצב אידיאלי, זה לא מתאפשר. אז יוצא שזה לא מתאים,אפילו למי שזה מתאים.

אז אידיאל אידיאלי אין. רק לעשות את הטוב ביותר שאת יכולה ושמתאפשר לך שיהיה טוב לה וטוב לך.
ואת יודעת לפעמים עולות לי מחשבות על כך שהריאלי הוא האידיאלי, וההתמודדות איתו היא היא חיינו, כי אחרת היינו חיים בעולם מושלם, לא? זה קצת פילוסופי ואין לי זמן לפתח את זה כרגע כי צריכה לזוז לילדים.

נשיקות וחיבוקים ובהצלחה

אורי

[אחת*]

כל המחאות על יוקר המחייה באו בעקבות התחושות האלו, שמעמד הביניים נחנק. וכמובן העשירונים שמתחת כבר במצב גרוע יותר...
אני באופן אישי כבר חושבת הרבה זמן לעשות ישיבת תקציב כזו ואין לי אומץ לגלות את האמת , אבל אולי בזכותך אעז לעשות את זה.

ומיה, למה את שוקלת לשלוח לגן ? אם מתחשק לך לפרט כמובן, כי נשמע שמצאתם נוסחאות מנצחת.

[ציל_צול*]

טוב להסתכל למצב בעיניים.
נכון!
לנשום עמוק. אלו שנים קשות, של גידול הילדים.

רווחת המיכל
כל הכבוד על זה! רווחת המיכל חשובה מאוד מאוד. ואפילו יש לה ערך כספי אם מישהו מתעקש.
לעולם אל תפסיקי להתעקש על זה שרווחת המיכל תהיה חלק מהתקציב שלכם.

את העבודה בתל אביב אני אעזוב אבל כדי לשמור על יחסים טובים שם (זאת פשוט עבודה שנורא נורא חשובה לי) אני לא אבריז ברגע האחרון. בשלושה חודשים האלה אודיע על התפטרותי ונכין את הקרקע להמשך השנה שאנא ערף מה היא תהיה.
נשמע ריאלי, על הקרקע. מאחלת לך מציאת עבודה נוחה ומספקת קרוב יותר לבית.

ובינתיים עלמה תהיה עם מטפלת, זה גם קריעה, אבל באמת מסוג אחר.
זו לא חייבת להיות קריעה. שוב, מניסיון - יש הרבה דרכים לנהל את הפרימה הזו, וחלקן יכולות לעקוף את הקריעה.
בנוסף, שווה לשקול לקחת את עלמה איתך לתל אביב ולמצוא מישהי שם שתהיה איתה רק את הכמה שעות שאת מלמדת. זה גם חוסך כסף וזה גם משאיר יותר זמן אמא וגם את קרובה. אם קורה משהו ואין מנוס מלהקפיץ אותך אז הנגישות היא בונוס גדול מאוד.

שיצליח לכם, אהובה. אתם יחידה משפחתית חזקה ויש המון אהבה בבית שלכם.
דברים כאלה פשוט מסתדרים.

[אישה_במסע*]

מיכל

ללא קשר לשאלת הגן, שעליה אין לי מה להגיד - קטונתי - אני רוצה להביא את הערכתי הכנה על ההתנהלות הכלכלית המחושבת שלכם, ועל זה שיש איזשהו תכנון כלכלי. על זה שאתם מתסכלים על המציאות כמו שהיא. זה נדיר להפליא בישראל, מה שמוביל לא מעט אנשים להיכנס לחובות ולבעיות מתוך בורות והכחשה נטו.

ישר כוח!

[מיה*]

ומיה, למה את שוקלת לשלוח לגן ? אם מתחשק לך לפרט כמובן, כי נשמע שמצאתם נוסחאות מנצחת

אחת תודה על השאלה.

הסיבה היא שהמצב פשוט לא מספק אותנו, יש לשנינו (לי ולבעלי) רצון גדול לצמוח ולשגשג בעבודה שלנו. פירוש הדבר יותר שעות עבודה, וגם יותר פניות בראש, ליצירתיות הדרושה, ועבור בן הזוג גם נסיעות לחו"ל. בנוסף אנחנו רוצים לבסס את המשפחה שלנו כלכלית.

מבחינתי, שקוראת פסיבית בבאופן מאחרי הצבא כבר כמה שנים, המקום הזה היה האורים והתומים שלי, (למרות שמובעות בו דעות שונות יש כאן כמה הנחות יסוד ברורות ומשותפות לכולם כמעט), והתובנה שלי לאחרונה שרבות מהנחות אלה מתבססות על אמונה (או אידיאולוגיה אפשר לקרוא לזה) ולא על אמת מוחלטת כמו שחשבתי עד אז, גרמה לי לתהות האם באמת זה יהיה נורא שאנחנו נפעל לטובת התשוקה שלנו, והאם באמת זה יהיה "על חשבון" הילדה.

דבר נוסף אחרון, הבנתי שהרבה מהמוטיבציות השונות שלי לעשות כל מיני דברים של "באופן" הן חרדה - מה יקרה אם אלד בבי"ח חס וחלילה, מה יקרה לה אם היא לא תינק, מה יקרה אם אחסן אותה, מה יקרה אם מישהו לא יתייחס אליה בדיוק כמו שאני חושבת שצריך להתייחס לתינוקות/פעוטות וכו' וכו'. ובחרדה הזו היתה (ויש אצלי עדיין) המון התנגדות למציאות הממשית שקיימת כאן ועכשיו.

או בקצרה, המחשבה שלא מדובר באמיתות מוחלטות, הוציאה אותי מדפוס של עשי ולא-תעשי והקלה עלי להבין שהמצב מורכב יותר ממילוי אחר רשימת מטלות שיבטיחו לי ילדה מאושרת צוחקת ומלאת ביטחון, המניעים חשובים, מה שמרגיש כל אחד במשפחה חשוב וכו'. בשורה התחתונה, אני עדיין מאמינה ברעיונות רבים, אבל מרשה לעצמי לבחון היטב את "רמת האמונה" ואת המניעים לה.

[אחת*]

מיה, אחד הרעיונות שעולים פה תדיר הוא לבחון כל האמיתות, גם את המקומיות
אני מצאתי בשלב מוקדם בהוראות,שהאמונה שלי שאם אעשה הכל "נכון" , הכל יהיה טוב,אידילי הורמוני, הייתה תמימה ומוטעית מן היסוד, אין סיכוי שאעשה הכל נכון, נולדנו והולדנו בני אדם שצומחים ומתפתחים גם מתוך קושי.

גם המצב הזה שהגעתם אליו עכשיו, הוא הזדמנות להתפתח ולצמוח

כאשר אני מרגישה שאני פועלת מתוך פחד, אני מנסה לבחון האם הפחד נובע מסכנה אמיתית ואם לא, האם יש לי סיבה טובה יותר לנהוג כך , האם הפחד משרת אותי או אני אותו, וכו...בקיצור מנסה לשחרר פחדים שמעכבים אותי.

לגבי הרצון שלכם ליותר פניות, נראה לי שזה תואם גם את גילה של בתכם.
נראה לי שהשאלה היא, מה אתם רוצים בשביל כל אחד מבני המשפחה, ומה תהיה הדרך לאפשר לכל אחד למלא את צרכיו ומבוקשו.

גן הינו רק אופציה אחת , את שאר הדרכים, אתם על פי רוב צריכים לברוא בעצמכם.

[תפוח_אדמה*]

אי אפשר להתמיד בחינוך ביתי מתוך פחד. כמעט כל אלו שהכרתי לאורך השנים שהיו בחנב כדי שיתיחסו לילדים שלהם כמו שצריך ושיאכלו מה שמרשים וכיוצא באלה עניינים של שליטה על החינוך של הילדים מצאו מסגרות שתואמות את השקפת עולמם (ויש כאלה). אי אפשר להיות עם הילדים לאורך שנים אם לא נהנים מזה. וזה על אף שמגיע גיל שבו הם צריכים הרבה פחות תשומת לב. הרבה פחות.

[תפוח_אדמה*]

בעצם עולות בי שתי תגובות סותרות. הן לא מאד אמפתיות, הן פשוט מסכמות את מה שאני חושבת בנושא.
הראשונה: רק התחלתן במסע עם הילדים, כבר אתן נשברות? זה כולה כמה שנים מהחיים.
והשנייה: רק התחלתן. ההתחלה היא הכי קשה.

[מיכל_בז*]

למה מי נשבר?

[מיה*]

אחת, תודה @}

[לגו_לגו*]

הבת שלי בת שנתיים וחצי, בבית מאז שנולדה, איתנו גם אחות קטנה, אבא שנמצא יחסית הרבה ועוד בני משפחה אהובים אוהבים ונוכחים (סבתא, סבא, דודים).
מבחינה "לימודית" אני לא רואה שום יתרון לגן ונפעמת כל הזמן מכמה היא לומדת מיוזמתה ומשאלות שלה בלי שום דחיפה שלנו, לדוגמא, (סתם כי בא לי להשוויץ), היום נסענו ליד בנין גדול שיצר צל על חצי רחוב והיא אמרה, אמא, הבית עוצר את השמש
מה שכן, אני מתחילה להיות מוטרדת כי עוד לא מצאנו חברים למפגש קבוע. אנחנו נפגשים כמשפחה לעתים רחוקות עם חברים שלנו ואז היא משחקת בהנאה גדולה עם ילדים גדולים בהרבה (בני שבע, תשע) וגם עם כאלה יותר קרובים לגילה, אבל זה לא קורה מספיק. באזור שלנו אף פעם לא מצאנו המון חברים, ואלה שמצאנו התחילו השנה גן. אנחנו לא ניידות, ואפילו לרדת לגינה קשה לנו לבד (קומה שלישית בלי מעלית, היא יודעת לרדת ולעלות ברגל אבל לא תמיד מסכימה ואני לא מסוגלת להרים את שתיהן יחד שלוש קומות). אני מרגישה שהשהות בבית במצב הזה מצמצמת מדי את העולם שלה. והאמת שגם את שלי כי אנחנו בבית רוב היום. אנחנו חושבים לעבור קרוב יותר להורים שלי, בין היתר בשביל לשפר את המצב הזה וכנראה שנעשה את זה בקרוב. מקווה שכשנעבור נמצא קבוצת חינוך ביתי, חושבת לחפש ולהתחיל להשתתף במפגשים אפילו לפני המעבר, אפילו פעם בשבוע בתור התחלה. ובכל זאת חוששת ממה יקרה אם לא נמצא.
אז ביום שישי האחרון ביקרנו בגן. מעבר לזה שברור לי שהגן הזה הוא לא לא לא, אני לא יודעת אם ברור לי שאין איזה גן אי שם שהוא כן. ואני מתה מפחד. ונראה לי שגם היא. ואני ממש לא רוצה ומרגישה שזה מוקדם לה ושהיא צריכה להיות איתנו, אבל לא רק. אני יודעת שהיא צריכה גם לראות ולדבר ולשחק עם ילדים.
התבלבלתי קצת מהכתיבה המפוזרת ואני מנסה להבין מה אני שואלת בעצם. נראה לי שבתור התחלה הייתי רוצה לשמוע מה דעתכן על מפגשי חנ"ב או מפגשים עם חברים מבחינת תדירות רצויה, גילאים, וכו'.

[טלי_ב*]

הייתי רוצה לשמוע מה דעתכן על מפגשי חנ"ב או מפגשים עם חברים מבחינת תדירות רצויה, גילאים, וכו'.
לדעתי אם את מרגישה שאתן צריכות יותר חברה, את כנראה צודקת (-:
זה דורש מאמץ, אבל חלק מהמאמץ הזה יהיה גם עם גן. למשל
קומה שלישית בלי מעלית, היא יודעת לרדת ולעלות ברגל אבל לא תמיד מסכימה ואני לא מסוגלת להרים את שתיהן יחד שלוש קומות
כדי לקחת ולהחזיר אותה מהגן תצטרכי איכשהו להתגבר על המכשול הזה יום יום. אז אולי כדאי קודם לנסות להתגבר עליו בלי גן ולבדוק אם זה משפר את המצב מספיק?

חושבת לחפש ולהתחיל להשתתף במפגשים אפילו לפני המעבר, אפילו פעם בשבוע בתור התחלה.
נראה לי רעיון טוב. גם יקל על המעבר וגם יפחית אי ודאות של כן או לא תמצאו. את יכולה לחפש בפייסבוק קבוצות וגם מסגרות של "גן עם אמא" (שהן הרבה פעמים לא ממש גן, אם זה מטריד אותך, וגם אפשר לבחור לא להשתתף במה שלא מתאים) אפילו אם זה רק להתחלה כדי להכיר עוד ילדים.

[בשמת_א*]

משחקת בהנאה גדולה עם ילדים גדולים בהרבה (בני שבע, תשע)
זה הפרש גילים אידיאלי.
בגיל שנתיים וחצי, עדיף פער גילאים בין הילדים המשחקים. נגיד - לשחק עם ילדה בת 5 או 6...
משחק בין בני אותו גיל בגילאים האלה - הכי פחות רצוי.

[קור_את*]

אנחנו חושבים לעבור קרוב יותר להורים שלי, בין היתר בשביל לשפר את המצב הזה וכנראה שנעשה את זה בקרוב.

רעיון מצוין.

אני יודעת שהיא צריכה גם לראות ולדבר ולשחק עם ילדים.
היא לא צריכה ילדים בני גילה דווקא. הרי הם יכולים לשחק ביחד מקסימום דקות ספורות. היא צריכה אנשים בגילים שונים.

יש מישהו שיכול לעזור לך להעלות אותה לאחר שאתן יוצאות? אולי אפילו ילדה שכנה שתשלמי לה כמה שקלים?

גן בגיל הזה זה לא פתרון. זאת המצאה איומה.

[תפוח_אדמה*]

אולי אם תכתבי מאיפה את נוכל לקשר אותך למפגשים...

[קור_את*]

כתבתי לפני שקראתי מה שבשמת כתבה . אז מסכימה עם מה שבשמת כתבה.

[לגו_לגו*]

תודה לכולן על המענה ועל העצות הטובות.

חושבת לחפש ולהתחיל להשתתף במפגשים אפילו לפני המעבר, אפילו פעם בשבוע בתור התחלה.
נראה לי רעיון טוב. גם יקל על המעבר וגם יפחית אי ודאות של כן או לא תמצאו. את יכולה לחפש בפייסבוק קבוצות וגם מסגרות של "גן עם אמא" (שהן הרבה פעמים לא ממש גן, אם זה מטריד אותך, וגם אפשר לבחור לא להשתתף במה שלא מתאים) אפילו אם זה רק להתחלה כדי להכיר עוד ילדים.

הולכת לחפש מפגשים בקרבת ההורים שלי (אזור מודיעין).

אולי אם תכתבי מאיפה את נוכל לקשר אותך למפגשים...
אם מישהי מכירה מפגשים במודיעין, או באזור חולון (עד שנעבור) אשמח מאוד מאוד

בגיל שנתיים וחצי, עדיף פער גילאים בין הילדים המשחקים. נגיד - לשחק עם ילדה בת 5 או 6...
איך מוצאים ילדים בגיל כזה שישמחו להפגש על בסיס קבוע עם קטנטנות כמו שלי? כמו שכתבתי יש לנו כמה זוגות חברים עם ילדים יותר גדולים אבל הם כולם הולכים לבית ספר במהלך השבוע.
ובכלל, מה הגודל של מפגשי חינוך ביתי? משום מה זה נשמע לי תמיד גדול (וקצת מפחיד).
אני מניחה שזה מאוד אינדיבידואלי אבל האם רוב המשפחות מקיימות מפגשים בהרכב קבוע? או שכדאי להפגש יום אחד בשבוע עם משפחה אחת ויום אחר עם אחרת?

יש מישהו שיכול לעזור לך להעלות אותה לאחר שאתן יוצאות? אולי אפילו ילדה שכנה שתשלמי לה כמה שקלים?
כרגע יש רק את בני המשפחה, שמגיעים כמעט כל יום. רעיון טוב לחפש ילדה, למרות שזה מגביל אותנו לשעות של אחרי בית ספר.

גן בגיל הזה זה לא פתרון. זאת המצאה איומה.
אני גם חושבת עבדתי בגן לשבועיים שלמים ואז התחיל אצלי פחד גדול מהדבר הזה.

מאז שכתבתי פה ביקרנו שוב אצל ההורים שלי, וכשאני עבדתי קצת על המחשב הבת שלי לקחה את אבא שלה לטיול בחוץ והובילה אותו בהליכה עד הגן (שביקרה בו רק פעם אחת, והוא אף פעם לא) וסיפרה לו בדרך שהיא רוצה להראות לילדים את הבובה שלה. הם הגיעו ונעמדו מחוץ לגדר ואחרי כמה דקות התקבצו מעבר לגדר כמה ילדים והושיטו ידיים החוצה אליה. היא ביקשה שאקח אותה שוב לגן. ברור לי שהיא לא מבינה איך זה להיות בגן. כל יום. בלי אמא ואבא. עם עוד המון ילדים. עם רעש בלתי פוסק. אבל ברור לי גם שהיא רוצה לפגוש ילדים, יותר ממה שיוצא לה היום.

ובמקביל ממשיך הלחץ החיצוני, בעיקר מכיוון ההורים שלי, והעובדה שאין לי תמיד תשובות טובות לענות להם משקפת לי שמשהו אצלי לא מספיק מגובש. אבא שלי, שלא שולל מראש את רעיון החינוך הביתי, אומר שאני לא צריכה להשליך את החוויות השליליות שהיו לי במערכת החינוך על הבנות שלי ושאולי במקום חנ"ב עדיף שאלך לטיפול (והוא אומר את זה לגמרי באהבה ובצורה הכי פחות נבזית שאפשר אז אני אפילו לא מתעצבנת ורק מרגישה שאולי יש בזה משהו אבל שזה לא שולל או מבטל את החשש שלי מהמערכת, או את הרצון שלי לבלות את ימיי עם הבנות ש-ל-י, שהן באמת מהאנשים הנהדרים ביותר שאני מכירה, במקום להעניק את המתנה הזאת לגננת אקראית). אמא שלי לא מעלה טיעונים ברורים ורק אומרת שאפילו אם אמצא מפגשי חנ"ב זה לא במקום גן, ובגלל הנחרצות וחוסר הנימוקים שלה קל לי יותר לענות לה בצורה דומה. זה שאני תלויה בהם כל-כך במצב הנוכחי הופך את הדעות שלהם לכאלה שצריך לדון עליהן, אפילו אם רק ביני לבין עצמי או ביני לבין בעלי.

[סמדר_נ*]

בת כמה התינוקת? אפשר כבר לחשוב על ילד נוסף?
עם כל ילד הנדנודים של ההורים פוחתים. בסוף תשכחי שהם היו בכלל. הזמן עובר, ההורים מתייאשים מהאפשרות לשכנע אותך, ןמצד שני הם רואים שהפלא ופלא, ההתפתחות החברתית, הרגשית, האינטלקטואלית מתרחשת מאליה וללא שום צורך בגן. הם אפילו לומדים להעריך את זה.
עוד משהו -- לשלוח למערכת זה כמו חיסונים. תמיד אפשר לדחות את זה. זה לא שאם לא שלחת לפעוטון לא תוכלי לשלוח לטרום חובה, ושאם לא שלחת לגן חובה לא תוכלי לשלוח לכיתה א'. אם תרצי, תמיד תוכלי לשלוח למערכת, אז למה זה חייב להיות דווקא עכשיו?

[אקראית_במכוון*]

לגו לגו,
לשאלתך יש קבוצת מפגשים במודיעין
חפשי בפייסבוק : "חינוך ביתי מודיעין והסביבה"
בהצלחה

[מגדלת_בבית*]

יש גם גדלים בבית - פעילויות ומפגשים שם אפשר למצוא מפגשים בכל הארץ

[לגו_לגו*]

בת כמה התינוקת? אפשר כבר לחשוב על ילד נוסף? blink
כבר חושבת אבל בינתיים עונה לעצמי שעוד לא

עוד משהו – לשלוח למערכת זה כמו חיסונים. תמיד אפשר לדחות את זה.
תודה גם על זה

ותודה אקראית במכוון ומגדלת בבית? על ההפניות, אנסה שם.

[אמא_לתאומים*]

יש כאן אמהות לתאומים שהמשיכו לגדל בבית אחרי גיל שנה?

נהיה מאתגר מאוד, נרשמתי לויצו אבל רק כדי לשריין מקום ואני לגמרי בפלונטר עם הדבר הזה.
מצד אחד העלויות ש ל ויצו עבורי כחד הורית מאוד אטרקטיביות ואם לא ניכנס בספטמבר הסיכוי שיהי ה לי מקום בהמשך השנה לשניים קלוש עד אפסי.

מצד שני, הקטנים לא מחוסנים ועכשיו אני מתחילה לחסן לחלק, אני חוששת ממחלות החורף בגנים, והם עכשיו בתקופת חרדת הנטישה (בני 11 חודשים) ולא בטוח שעד ספטמבר זה יעבור. וגם לי קשה מאוד לחשוב לשחרר אותם כרגע.

הם מאווד ידידותיים, זוחלים לאנשים אחרים וילדים אחרים בשמחה. הם מאוד נהנים ממקומות שונים וחדשים. ויש להם יכולת טוב להתסדר איפה שלא יהיו.
מצד שני הם גם מאוד רגילים אליי ולשלושתנו. ישנים בלינה משותפת גם את שנות היום, הכל איתי. למעשה אני לא זזה מהם. הבית שלנו שקט ונעים, והסדר יום לא נוקשה.
חלק מהקושי שלי הוא לשחרר אפילו לבייסביסיטר אז איך אשחרר למעון. מצד שני בויצו יש שקיפות, הכל מפוקח. לא אומרת שזה תעודת ביטוח, אבל יחסית למטפלת לבד בבית זה הרבה יותר טוב. כל החלונות שם חשופים וכל הזמן נכנסים אנשים. לא שיש לי כסף למטפלת אבל צריך להבין שלקחת עזרה כמה שעות כדי שאשתחרר לסידורים במקום מעון לא ריאלי, זה לא קרה עד היום ולא יקרה (לוקחתע עזרה איתי בבית אבל אל משאירה לבד מלבד עם בת משפחה).


מצד שני בבית נהיה מאתגר מאוד מאוד! ברמות שאין לתאר. אני מתעייפת עוד לפני שהתחיל היום. יש כב ר טלויזיה הרבה מעבר למה שהייתי רוצה, יש בכי שאני לא מצליח הלהגיע אליו, תמיד מהר, יש סידורים ש בכל פעם שאני מנסה להתפנות אליהם משהו בבית מתפספס (ארוחה, או מישהו נופל או כאלה) שניהם זוחלים/נעמדים, וצריכים השגחה וכמובן תשומת לב ועניין. הפארק לבדו נחמד אבל הם ממש צריכים אקשן. אני חד הורית כאמור, והסידורים מצטברים.

אני חוששת שאם לא אכניס בספטמבר אגיע עם הלשון בחוץ כמה חודשים אחר כך למעון פרטי יקר העיקר למצוא פתרון ולא אוכל לעמוד בזה כלכלית.
מצד שני חוששת להזיק להם בהרשמה וקדמת מדי למעון, ספטמבר. ממש מרגיש לי מוקדם.

מה עושים? עצות מבעלות ניסיון? היו כאן כמה אמהות לתאומים שיעצו לי בעבר, וגם אמהות אחרות... איך מחליטים? והמחלות.. גם חושבת לעקוף אותן בהרשמה אחרי החורף אבל זה נראה לי רחוק מדי.

[אמאלה*]

לאמא לתאומים היקרה,
אני כותבת מלבי בלבד וסליחה אם זה פוגע במישהו.
אני גידלתי ועדיין מגדלת תאומים בבית. שלי כבר גדולים (בני 6) ואני גם עם בן זוג, אז זה לא דומה, אבל בכל זאת יש לי כמה דברים שאולי יהיו בעלי ערך עבורך.
קודם כל לגבי גן:
קחי בחשבון שחופש לא יהיה לך. הילדים יהיו חולים מהר מאוד, ובגלל שהם אחים זה יכול להיות מצב של "לסירוגין"- את עם אחד חולה בבית ואחרי שהוא מבריא השני מתחיל וזה לא נגמר. ואם זה לא מחלות זה כינים ונגעים אחרים, אולי אחרי שנה של "התחסנות טבעית" כמו שאומרים מצדדי הגנים, אבל אני לא בעד, ולא מסכימה עם הטענה הזו. המצב בגנים בארץ הוא די בלתי נסבל, מבחינת נקיון, והגיינה, והיכולת של הצוות להתמודד עם העומס הרב. לפני שילדיי נולדו עבדתי בגנים כולל באלו שנחשבים הטובים ביותר, ומה שראיתי מהצד של הגננות ומה שעובר על הילדים הרכים האלו במהלך היום, זה מה שהביא אותי בראש ובראשונה לכך שלא הייתי מסוגלת לוותר עליהם לא בגיל שנה ולא אחר כך. וגם כשהם לא יהיו חולים- ההתעסקות המיותרת של לקום מוקדם בבוקר (ולהעיר אותם גם כשעבר עליהם לילה קשה או גם כשסתם לא נעים לצאת מהבית לקור/לחום שבחוץ וכו'), להתארגן על תיקים, אוכל, חיתולים, בקבוקים וכו', תחת משטר מיותר של מסגרת בגיל שבו ילד צריך את הנינוחות של הבית, ואחר כך למהר לגן, להיפרד, והדאגה של מה יקרה כשהם בגן, ואם הגננת תתקשר ולא תהיי זמינה במקרה, וכו'... זה שיעבוד מסוג אחר לדעתי, הרבה פחות בריא וטוב לך ולהם.
הם שמחים וידידותיים וזוחלים לאחרים וכו', וזה נהדר, אבל הם יודעים שאת איתם שם בסביבה ומכאן הבטחון שלהם. זה ידוע שילדים שגדלים בבית הם בעלי בטחון ונינוחות הרבה יותר מילדי גן שנמצאים במצב די תמידי של תחרותיות, משאבים מוגבלים (תשומת לב, משחקים, אפילו אוכל, חיבוק, מקום משלהם וכו'), ויש להם הרבה יותר רוגע, פנאי ורצון להתמקד במה שהכי חשוב לילדים- ללמוד, לגלות, לחקור את העולם, לבנות לעצמם את המקום שלהם. לא לנסות לשרוד בג'ונגל של הגן ולהיות "מותאמים" לנוקשות של המסגרת. כל ילד הוא שונה וההתפתחות הטבעית תיפגע ברגע שיצפו מהם וידרשו מהם להיות משהו שאולי הם עוד לא מוכנים לו. למשל, יש שעת סיפור בגן ואחד הילדים עדיין לא בשלב של להקשיב כמו כולם ולשבת במעגל יפה בלי לזוז, או שאולי זה פשוט לא מעניין אותו באותו רגע. בראייה של הגננת- היא פשוט תכריח אותו לשבת יפה, תאיים אם זה לא יקרה, תצמיד לו מטפלת אחרת שתשמור עליו, או תשלח אותו לחדר אחר לבד במקרה אחר. אף פתרון כאן הוא לא נעים ולא סימפטי מהצד של הילד, שבסך הכל רצה משהו אחר באותו רגע ולא רוצה לשבת כמו כולם במסדר, וזו דוגמה חיובית יחסית. יש מיליון דוגמאות אחרות מהנסיון שלי כגננת שלא הייתי יכולה לראות את ילדיי הפרטיים נחשפים אליהן. היה לי קשה מאוד כגננת לראות את זה אז בוודאי שכאמא.

ולגבי המצב בבית:
יהיה יותר קל עם הזמן. מנסיון. הם יהיו החברים הכי טובים, עם תאומים זה הולך ונהיה קל כי ברגע שמתחיל גיל החברויות לכם כמשפחה קטנה יש יתרון עצום, תמיד יש חבר ותמיד יש עם מי לשחק. למעשה ברגע שייכנסו לגן באיזשהו מובן "תישבר" התאומות שלהם והם יהיו כמו אחים רגילים. לילדים שלי יש את התאומות הזו כי הם גדלים בבית ורוב הזמן הם בינהם ביחד וזה כוח גדול מאוד. זה גם גורם לכך שהמון ילדים רוצים להיות בחברתם כשאנחנו בחוץ, במפגשים, או בכל מסגרת חיצונית אחרת. הם מושכים אליהם ילדים אחרים בגלל שהביחד שלהם כל כך בריא ומסקרן, הם מפגינים בטחון ושובבות טבעית. הם תמיד שמחים ומוצאים מה לגלות ובמה לשחק וילדים אחרים נמשכים לזה. ככה נוצרות לנו חבורות קטנות בכל מקום כך שאנחנו נהנים משני העולמות, מהתאומות ומחברת הילדים.
לגבי סידורים- גם אצלי זה נערם בשנים הראשונות והיה מאוד קשה. בן הזוג שלי לא יכול היה לקחת את זה על עצמו ואני בעצן ניהלתי בית שלם עם שלושה ילדים. זה לא היה פשוט והיו המון טעויות שעשיתי בגלל עייפות מצטברת, חוסר זמן ולחץ. אבל למדתי והסתדרתי איכשהו, גם אם באיחור וגם אם פספסתי דברים, ובאיזשהו שלב גיליתי שפתאום יש לי קצת יותר זמן. הם כבר ישנים לילה שלם (סביבות גיל שנתיים), יש לי זמן לעבוד בערב, הם משחקים בינהם שעות במהלך היום ויש לי רגע לעצמי, אפילו בלי טלויזיה, וכן הלאה. זה מגיע, וכשזה הגיע אצלי סגרתי מעגל, והודיתי על כך שהקשבתי לאינטואיציות שלי ולא לקושי היומיומי, כי גם אני התלבטתי אם לשלוח לגן או לא והתייסרתי על כך המון זמן, והייתי מצטערת על זה כל חיי אם הייתי שולחת אותם כשהיה קשה.

ויש אולי גם פתרונות ביניים- למשל קרובי משפחה שאת סומכת עליהם ויכולים לעזור נגיד יום בשבוע ולפנות לך את היום לסידורים. למשל תיכוניסטית או סטודנטית שתהיה איתך בזמן שהילדים משחקים, תענה לצרכיהם ותשחק ותכיל אותם כשאת מתמודדת עם ניהול הבית. את אומרת שלפעמים מתפספסות ארוחות או דברים כאלה בגלל עומס במשך היום ועייפות. תאמיני לי שזה עדיף פי כמה על פני מה שקורה בגן. ובגן את חושבת שהילד אוכל כמו שצריך או בכלל מקבל את מה שהוא זקוק לו? כל כך הרבה פעמים ילדים הולכים לאיבוד וההורים לא רואים ולא תמיד יכולים לראות את זה בסוף היום כשהם באים. אין להם מושג עם מה הילד התמודד וראיתי הכל כגננת, באמת.

ומילה אחרונה לסיום- כשיש שגרה טובה אפשר להגיע להכל. זה מה שלמדתי עם ילדיי בבית. גידול בבית אומר קודם כל לבנות לכם כמשפחה את השגרה הנכונה והטובה לכולם, ואז הכל יסתדר. את תראי שתצליחי למצוא גם את המעט זמן הזה לעצמך, ועבורם זה יהיה הכי טבעי.

[אמא_לתאומים*]

אמאלה תודה רבה רבה על הדברים שכתבת.
אני לא מסכימה עם כמה מההנחות שכתבת שם, אבל אני מזדהה עם הרבה אחרים, בייחוד שכתבת די הרבה ומנסיונךל
בכל מקרה, הגנים שאת מתארת שייכים - אלה שאני ר איתי לפחות - לנחלת העבר,הקונספט של איומים על ילד וכאלה הולך ופוחת. ברוב הגנים ב אזור של יי ש מצלמות, יש קבוצות וואטסאפ של אמהותש מעדכנות בכל רגע נתון מה אמא א' ראתה עכשיו כשבא ה לגן ומה אמא ב' ראתה כשיצאה בעשר וכאלה.
הצוות הוגננות רגישות מאוד לדברים האלה ומראש מקבלים סייעות וכו' חמימות ומתקשרות.
כל העניין של האינדיביידואל - והרגישות אליו - כבר במקום טוב יותר. לא כמו בבית (אם כי תלוי איזה בית), אבל זה ממש לא מה שהיה.
הארוחות - נדהמתי - לפחות בויצו - מגוון בריא וטעים כך שכל ילד יכול למצוא מה לאכול גם אם אל בא לו מרקם/טעם כזה או אחר.
הפעילויות - יש דגש על כמה שיותר פעילות חופשית, ומי שעייף יכול לשכב לנוח, ולא צועקים על ילדים, ובויצו וכו' ספציפית אין גננת, יש סייעות ש תפקידן להשגיח ולטפל ואל לייצר כלמיני ש עות ריכוז וקישקושים, מקסימום יוצאים לחצר או לחדר מוזיקה או לחדר ג'ימבורי והילדים בפעילות חופשית כאמור שם.
אם יש 22 ילדים על 4 מטפלות יש לאורך כל השנה מתוכם יש מטפלת אחת קבועה שמחליפה מאכילה מלטפת - לכל קבוצה של כחמישה ילדים). ויש גם את זה שבגנים מתפתחים מהר דווקא בגלל המגוון והחוויותה רבות, המרחב, וזה שלא יושבים לך על הזנב. ראיתי גם שהסייעות בשעת השינה מתיישבות ליד ילדיםש מתקשים להירדם ומלטפות בגב, ראיתי כמה שיחות ביןה ורים ותיקים בגן לסייעות בעניין האוכל שירדו לרזולוציה מדהיהמ של איך הידל אכל וכמה ובאיזה אופן ומה עזר לו טוב יותר ומתכונים שהעבירו ביניהן. אבל גם ראיתי דברים שליליים ועם יד על הלב גם בבית זה קורה, הבכי שאת אל מגיעה אליו מהר, הידל שרוצה לרדת מהכסא אוכל ואת עסוקה בדיוק, הידל שחטף מכה שיכולת למנוע אבל היית במקום אחר, וכאלה.

תראי יש הרבה בעיות בקונספט עצמו אבל התבלבלתי כי זה באמת לא מה שחשבתי. בכלל מאז הלידה שום דבר לא כמו שחשבתי מכל הכיוונים ולכן כמעט בכל נושא אני עוצרת לחשוב רגע ותוך כדי צריכה גם להמשיך

לגבי החינוך הביתי, החינוך הביתי מגוון, לא כל בית זהה לבית אחר, לא כל אמא דומה לאחרת. לא כל מבנה משפחתי מקרין את אותם ערכים ויתרונות שיש בבית אחר.
הפסקתי לחלוטין להניח הנחות ולקטלג, ראיתי ילדי חינוך ביתי נעימים הרמונים, מלאי ביטחון וראיתי שדים משחת, מציקים, חסרי ביטחון, תלותיים וקשים לעצמם ולסביבה. ראיתי גם מאלה ואלה כאלה שגדלים במעונות מגיל 4 חודשים, כאלה שהם ידידותיים ונינוחים ומלאי ביטחון וכאלה תלותיים ונרגנים. אני ממש לא מתחילה לחשוב שמשהו שאני עושה היום יגרום לילדים שלי לצאת בעלי כישורים ויכולות ומזג טוב יותר. אני מתמקדת רק בתחושה שלי לגבי מה יהיה טוב להם כרגע ולי.

ההתלבטות שלי לעניין הגנים נובעת מהמחשבה שמוטב חמש שעות שיהיו בלעדיי על מנת שבשאר השעות יהיה להם בית ואמא מאורגנת ומאופקת וחמימה עם נחת רוח.
היום אני גם כזו אבל יש נקודות של תשישות וכלכלית וטכנית הבית לא מתפקד.

השאלה מה המחיר של החמש שעות האלה שאני רוצה לשלוח אותם לגן. והצגת כמה נקודות ש באמת מציקות לי, המחלות, ההתארגנויות בבוקר, הצורך להביא אישורי מחלה ולרוץ לרופאים, העמידה בזמנים של הגנים, סוג אחר של זוללי אנרגיות. וגם המחשבה שהם יחפשו ואתי ואל יבינו איפה אני, זה מטריד מאוד, הם קטנים זה לא משהו שאפשר להבין. ולא משנה גם אם אשאיר אותם בלונה פארק, הם יהיו בלעדיי וזה קשה מאוד.
והאם הגן הכרחי ולא מטפלת (התשובה כנראה כן כי עובדה שלמטפלת אניא לא מצליחה לשחרר וזה לא ישתנה בקרוב).

הכי מצחיק זה שכשכותבים לי דברים רעים על הגנים אני מגוננת על הגנים וכשכותבים לי נגד הבית אני מזדעקת לכתוב שהגנים זה ממש לא מקום לתינוקות רכים כל כך.
דרך זה אנימבינה מה אני מרגישה.

[פלונית*]

אמא לתאומים יקרה,

נראה לי שמה שחשוב הוא לברר קודם כל מה ליבך אומר לך לעשות,
אם את אוהבת את אווירת המעון ויחס המטפלות ואת מרגישה כי יועילו לילדייך, זו האמת שלך!
נוסף לכך יש לבדוק את היתכנות הכלכלית של כל מהלך.
אלו הגרושים שלי... שתהיה לך הנאה והצלחה !

[אמאלה*]

אמא לתאומים יקרה, אני מבינה מה את אומרת והלוואי ואת צודקת לגבי הגנים היום. נכון שאני עזבתי את המערכת כשילדיי נולדו, ודברים השתנו מאז, אבל באמת, עבדתי בגנים קיבוציים הכי טובים והכי מבוקשים, וזה לא פיקניק, לא לילדים ולא לגננות. ובתחושה שלי, 22 ילדים עם 4 או 5 מטפלות, בגיל שנה, זה ממש ממש מעט! אני לא מבינה איך אפשר להגיד שזה טוב. אל תדמייני מטפלת אחת שלוקחת חמישה ילדים, ואחראית רק עליהם. תדמייני מטפלת אחת במטבח, אחת מחליפה, אחת חותכת פירות ורק שתיים (במקרה הטוב) משגיחות על 22 קטנטנים, שחלקם הולכים וחלקם לא, רובם מנוזלים בצורה זו או אחרת, כל רגע מישהו צריך עזרה/קינוח אף/החלפה/מישהו נפל/מישהו בוכה וכו'. אני זוכרת ג'ונגל ושום מצלמות או וואטסאפ לא ישנו את זה שגן בגיל זה הוא פשוט דבר לא נכון לילדים. רק להורים.

אבל, נכון שחמש שעות ביום יכולות לעשות את ההבדל בבית, ועדיין אני חושבת שפשוט תשתעבדי לסוג אחר של זוללי אנרגיה, כמו שאמרת. אולי אפשר ללכת בתור התחלה על יומיים בשבוע? או שלושה? ימים קצרים ללא לינה בגן? תחשבי על זה כפתרון ביניים.

בכל מקרה, גם אני בעד שתקשיבי לאינטואיציות שלך, והדיון כאן באמת יכול לעזור לך להבין בעצמך מה את מרגישה. צודקת לגמרי. שיהיה בהצלחה.

[מיכל_בז*]

היא לא צריכה ילדים בני גילה דווקא. הרי הם יכולים לשחק ביחד מקסימום דקות ספורות. היא צריכה אנשים בגילים שונים.

קראתי פה וזה תפס את תשומת לבי כי זה מסוג האמיתות שנאמרות פה הרבה פעמים והופכות שחוקות ואוניברסליות כאילו הן נחצבו מסלע האמת.
אז דבר ראשון, מחקרים מראים ש, זאת התחלה טובה למשפט כזה. היה נחמד גם לקבל רפרנס למחקר או לתאורטיקן. אם אין כזה, אפשר לומר אולי משהו כמו: ממה שראיתי, בגילים האלה, או, על סמך נסיוני וכו'...

אני לא סתם חופרת. פשוט, לפני שהייתה לי ילדה, קראתי באמת את האמירות האלה, שנאמרות בבטחון מלא, כעובדה. היום אני יודעת שזה, למשל, פשוט לא נכון במקרה של הבת שלי. הבת שלי מחפשת ילדים בני גילה, זוכרת כל אחד שהיא אי פעם פגשה, יש לה חברים שהיא אוהבת ומחבקת, שמחה לפגוש אותם וכן, גם משחקת איתם. רוב הזמן האינטרקציה דורשת תיווך, אבל היא בהחלט מתרחשת. בשמחה ובעוצמה רבה.

[מיכל_בז*]

נכנסתי כי רציתי לספר ולסכם. בסוף אני ועלמה היינו כל השנה פשוט ביחד. היא הלכה למטפלת למספר שעות משתנה פעם או פעמיים בשבוע ושאר הזמן היינו ביחד. והיה אדיר, ונהדר, ונפלא. וקשה כל כך.

בספטמבר היא תלך לגן ואני בנפש חצויה מאוד.
חצויה כי מצד אחד היא עדיין קטנה. נכון, היא יצור נחוש ומאוד מאוד מתקשר. היא גם שובת לב מאוד וזה בטוח לטובתה. אבל היא קטנטונת. היא תהיה בסף הכול בת שנתיים והיא מאוד קשורה אליי ואני מאוד קשורה אליה.

מצד שני, אני גמורה. אני עייפה ברמות אחרות. אני זקוקה לזמן לעצמי ולזמן מבוגרים כמו מים במדבר. ואנחנו צריכים זמן לעצמנו ולעשות סידורים. ואני... אני, ובכן, עייפה. ויש את הצורך החברתי של עלמה. יש לנו לו"ז די נחמד וצפוף, אבל נו, בכנות, אותי זה משעמם ומעייף. בא לי לפגוש את החברות שלי, לא אמהות במתנ"ס. אני רוצה להתקדם בעבודה, לחזור להרוויח יותר כסף כדי להרגיש את עצמי צפה מעל המים.
בא לי להחזיר את עצמי לעצמי.

והיא.. היא קמה בבוקר וצועקת "אוטו!" אחר כך היא מתחילה לשאול אותי איפה כל האנשים בערך שהיא מכירה בעולם. כל החברים שלה. היא תאבת חברה, זה בטח לא בא ממני, אבל איכשהו זה קרה לה.
אבל, אבל... אני לא אשכח את עצמי בכיתה א'. הילדים צועקים ואני בורחת למסדרון כי אני לא יכולה לסבול את הרעש. אבל עלמה היא לא אני ואני לא עלמה וגם, כאמור, אני מאוד מאוד עייפה.

[אישה_במסע*]

אני לא אשכח את עצמי בכיתה א'
אני אישית רואה הבדל מהותי בין הגן לכיתה א'. בית הספר זכור לי כמקום שאף פעם לא רציתי ללכת אליו, ואילו בגן נהניתי. מאוד.

[אמא_לתאומים*]

אל תדמייני מטפלת אחת שלוקחת חמישה ילדים, ואחראית רק עליהם. תדמייני מטפלת אחת במטבח, אחת מחליפה, אחת חותכת פירות ורק שתיים (במקרה הטוב) משגיחות על 22 קטנטנים, שחלקם הולכים וחלקם לא, רובם מנוזלים בצורה זו או אחרת, כל רגע מישהו צריך עזרה/קינוח אף/החלפה/מישהו נפל/מישהו בוכה וכו'. אני זוכרת ג'ונגל ושום מצלמות או וואטסאפ לא ישנו את זה שגן בגיל זה הוא פשוט דבר לא נכון לילדים. רק להורים.
שוב זה שונה בויצו.
שם יש טבחית נפרדת במטבח נפרד שמביאה בעגלה את הכל מוכן, רק לסדר צלחות ולהגיש.

אנייכולה לומר לך שהגנים הפרטיים לדעתי ממש מזנבים אחרי אלו שבפיקוח בדיוק מהסיבות שמנסים לחסוךך כסף כי זה עס קלכל דבר ושם זה נופל.

בממומנים מחויבים לתקנים מחמירים של בטיחות ותזונה, וכו'.

תראי זה לא שאני לא מסכימה איתך.
ראיתי גם ראיתי ילד בוכה בדמעות ענקיות כשהוא דחוס ממש לתוך שולחן האוכל וכל מה שהיה צריך זה להזיז את הכסא שישב בו מעט אחורה כדי שירגיש בסדר. נחמץ לי הלב לראות אותו ככה (זה באחד הסניפים).

ראיתי גם שמבין המטפלות יש יותר חמימות ששמן הולך לפניהן ויש יותר אגרסיביות. אחת צרחה במסדרון לטבחית שתביא לה כף גדולה הועירה את הבן שלי שישן בעגלה באזור הקבלה.



תראי אפשר להתווכח על ניואנסים אבל בשורה התחתונה, זה לא גוב אריות, זה יורת נחמד מהמ שהיה פעם.

אבל וזה אבל גדול - כרגע שניהם בתקופה של חרדת נטישה, לא רואה איך אני עוזבת אותם אלא אם זה ישתנה מהותית בחודשיים הקרובים. שניהם בוכים כשאני מתרחקת או לוקחים יוזמה וזוחלים אחריי (ולצערי פעמים רבות אני מבקשתש יגיעו עד אליי במקום להרים אותם כי אני עסוקה עם האחר).
שנית עניין המחלות - איפה שאני לא שואלת וכמה שאני חופרת בזה - יש המון מחלות בהתחלה. גם בילד יחיד, גם בתאומים, והם לא מחוסנים.
זה יהיה חסר אחריות לרשום אותם לחורף.

נראה לי שאניח לזה כרגע, אחסן אותם לחלק מהחיסוניםש במיאל תיכננתי לחסן ואתכנן כניס הלמסגרת במרץ.
אני כותבת את זה אבל קשה לי מאוד לחשוב איך אני עוברת 7 חודשים ככה, כי נהיה מאוד מאוד מאתגר כאמור. מאוד.
ולאבד את הזכאות להיכנס השנה לויצו זה אלבד מסגרת לחודש שתעלה לי אחכ כמו מסגרת לשבוע בפרטי ועו דלחצי יום.

אבל אני אופטימית ואולי כן יתפנו מקומות באמעצ שנה או שאמצא מסגרת פרטית שתעשה לי הנחה, או ששאשלח באמת לחלק מהימים ולא לכל יום. הם כבר יתהלכו, יהיו עצמאיים יותר, מקוה שחרדת הנטישה תהיה מאחור. ככה זה מרגיש הכינכון.
אבל בינתיים את הפולונטר של למצוא מטפלת שתעזור לי גם כרגע לכמה שעות בשבוע אני אל פותרת. אני אפילו לא מחפשת, אני לא סומכת על אף אחת. ממש לא סומכת ובצדק רב, וזו בעיה כי אני חייבת חייבת עזרה.
חשבתי אולי על מישהי שתבוא איתייחד איתם לכל מיני מקומות.
לא יודעת.

י שלי גם בני משפחה חולים שצריכים אותי,א בא שלי בדיוק במיון עכשיו, עם אחותי, לא פשוט, אני הכי קרובה אליו מכולם.
התרסק לי הלב כשראיתי שאני נקרעת הערב בין לפחות לעודד אותו ולהיות איתו מעט לבין לרוץ לבן שלי שקודח מחום של 39.6.

מה שעל הלי בראש בדרך חזרה לבית זה שאני חייבת מסגרת כי צריכים אותי ולא רק הילדים.

אני מיטלטלת כל שעה בערך בין ההחלטות האלה.

[ציל_צול*]

אמא לתאומים, מצטערת שאני לא יכולה לתמוך בך יותר מזה כרגע. יש לי רק הערה אחת לדיון בנוגע לגנים הספציפיים של ויצו, מאחר שגרתי תקופה מסוימת ליד הגנים שלהם ברמת אביב גימל ואת מציגה אותם כאן קצת כמקשה אחת.

כל מה שיש לי לומר זה - שומר נפשו ירחק, לפחות מהגנים שלידם גרתי. רק מלשמוע, בלי לראות, ממרחק של עשרות מטרים, את מה שקורה שם בחצר בין הגננות לילדים.
אני לא יודעת באיזה ויצו ביקרת ומאחלת לכל מי ששולחת את ילדיה לגן שהיא תתרשם לטובה.
אני מרגישה שבתור מי שהיתה מעין צופה נסתרת, שהצוות לא ידע על קרבתה, יש לי מידע הרבה יותר אמין ממה שקורה כאשר אמא נכנסת ונשארת וצופה וכולם מתנהגים למופת פשוט כי יש עליהם עין חיצונית וככה זה.
ואני אומרת שוב תחת שמי המוכר - שומר נפשו ירחק. תגובות והתייחסות באופן רציף, קבוע, מתמשך, שבלי שום כוונה רעה ובלי שום מודעות פשוט משאירות צלקות. המון המון שירים בצעקות שמכסים על צעקות הילדים, אגרסיביות, גרימת אשמה, נזיפות, איומים, הפחדות, הכרחות... כל יום כל יום כל יום.
קשה לי לבוא אליהן בטענות, זו עבודה קשה בצורה בלתי רגילה.

אני מציעה כאן לכל אמא שבוחרת גן לחפש מקום נסתר שבו היא יכולה לשבת בנחת לשמוע במשך כמה ימים את הצוות בחצר לאורך זמן. ורק אחרי זה לקבל החלטה. וגם אז לזכור שהצוות יודע שהחצר חשופה בעצם ולכן סביר שההתנהגות שם יותר טובה ממה שקורה בתוך הגן איפה שאין אף אחד אחר שעובר ומקשיב.

בהצלחה לכל המתלבטות במציאת מסגרות נעימות ומכבדות באמת @}

[אמאלה*]

אני מאוד מאוד מסכימה עם ציל צול, והיא כתבה במילים הרבה מדוייקות משלי, כל מה שרציתי להגיד ולא העזתי. ואני ממש מדברת מנסיון של מי שהיתה בפנים חלק מהצוות במשך הרבה שנים.
וגם בלי להכיר את הגן הספציפי הזה שאת מדברת עליו או את הילדים שלך, אני בכלל לא הייתי שוקלת בגיל שנה גן עם 22 ילדים, גם אם היו בו 10 מטפלות. זה המון ילדים בגיל כה צעיר ושונה מאוד מהתקן בעולם. לצערי התרגלנו בארץ להאמין שזה טוב, כי אין ברירה, אבל זה גן ענק בשביל גיל שנה. וגם מצדדי הגנים יסכימו שבגיל הזה האידיאל לחברת ילדים הוא הרבה הרבה פחות בקבוצה.

עכשיו בנושא המשפחה שצריכה אותך-
אני מאוד מבינה, הייתי (ואני עדיין למעשה) באותה סיטואציה. תמיד צריך לבחור בין אבא מבוגר שזקוק לך לבין הילדים שאת היחידה בשבילם בעולם ובמקרה שלי גם לבין בן הזוג שנזקק לי לא מעט ולא תיפקד תקופה ארוכה.
אין פתרון קסם, אבל יש קווים אדומים. והקו האדום שלי היה תמיד הילדים. הילדים זקוקים לי יותר מהכל וילד חולה תמיד, אבל תמיד, צריך אמא (או אבא, אבל זה לא רלוונטי כאן). וגם כשאבא שלי היה מאושפז, לא יכולתי ללכת ולהשאיר את הילדים, ובטח לא לקחת אותם איתי. אין מה לעשות, זו חלוקת משאבים וסדר עדיפויות ובדיעבד, אני מעדיפה לכעוס על עצמי שלא הלכתי לאבא שלי כשהיה זקוק לי מאשר ללכת עם הרגשה נוראית שעזבתי את הילד שלי ברגע שהוא הכי היה זקוק לי, ולא משנה מה הנסיבות. במילים אחרות, נקיפות המצפון ותחושת הכאב על ילד שזקוק לך ולא היית איתו גדולות הרבה יותר מאשר על קרוב אחר. מה גם, שלקרוב אחר יש אחרים שיכולים לעזור, גם אם הם לא קרובים כל כך כמוך, והוא גם מבוגר ויכול להסתגל אחרת. אני כאדם מבוגר וחולה לא אתן שהבת שלי תשאיר ילד חולה בבית ותבוא אליי, ממש לא! תסתכלי על זה ככה.

מאמינה שבסופו של דבר תדעי לאזן ולמצוא את הדרך. זה לא הולך להיות פשוט לגדל תאומים לבד ועוד תחת לחץ כלכלי. הייתי מציעה לך פשוט להתחיל מעזרה לצידך, כשאת נוכחת, כמו סטודנטית או תלמידה, שכנה טובה או מישהי שלפחות יש לך אמון בה כצעד ראשון. אחר כך ייבנה המשך האמון ולאט לאט תוכלי לשחרר לה יותר ולהיות עם עצמך כשהיא עם הילדים. וזה יהיה עדיף פי מאות מונים להיעזר בעזרה כזו ולא לשלוח לגן.

נסי לבקש עזרה מפקולטות/מחלקות לחינוך שבאזור שלך. למשל אם יש חוג לחינוך באוניברסיטה או מכללה לידך, או חוג טיפולי אחר, אפשר לפנות לרכזת ולבקש לפרסם או להפנות אותך לסטודנטיות שמחפשות עבודה חלקית כזו, שתאפשר להן גמישות עם עזרה בקהילה. כמו פר"ח בבתי ספר, משהו דומה. כשלמדתי במכללה לחינוך היו המון הורים שפנו בבקשות כאלו, הכל היה מפורסם על לוח המודעות של הפקולטה ובאתר החוג, ובחלק מהמקרים הרכזים היו מפנים סטודנטיות מתוך היכרות אישית, למשפחה מסויימת עם צורך מיוחד. וגם בלי צורך מיוחד, פשוט לפרסם בקרב החוגים האלו וזה יכול להתאים. גם לך כאמא בחינוך ביתי שזקוקה לעזרה מידי פעם, וגם לסטודנטית לחינוך שזקוקה לגמישות בשעות ושעבודה כזו היא חלק מהנתינה שלה וחלק מהנסיון שהיא רוכשת.

[מיכל_בז*]

אמא לתאומים, אני חושבת שפשוט לא מצאת עדיין את המטפלת המתאימה. בדיוק עכשיו עלמה יצאה עם אבא שלה למטפלת בצעקות ביי ביי מבלי להסתכל לאחור. כשאני לוקחת אותה לשם היא אומרת לי: ביי ביי אמא וסוגרת עליי את הדלת. כיף לה שם בצורה בלתי רגילה, הבת של המטפלת ממש חברה טובה שלה והמטפלת עצמה היא פשוט אשה נהדרת ואני סומכת עליה לגמרי.

אני חושבת שהדבר החכם יהיה לנסות למצוא מישהי כזאת שאת סומכת עליה ותוכל לפנות לך כמה בקרים בשבוע. וגם, אני רוצה להזכיר לך, שזה עומד להיות יותר קל, לא יותר קשה. אין דין פעוטות כדין תינוקות.

החיים משתדרגים כשהם הולכים ולא צריך להיסחב עם עגלה לכל מקום. כשהם אוכלים הכול ולא צריך להכין אוכל מיוחד או תמ"ל לקחת איתך. שישנים רק פעם אחת והיום כבר לא סביב הרדמות. יש איזו קפיצה מנטלית בגיל שנה וחצי שמאפשרת להם פתאום לשחק קצת לבד, לצייר, עם בובות. זה כן נהיה קל יותר פיזית.

[רק_מה*]

לא קל, מאחלת לך להרגיש שלמה במה שתבחרי.
האם אפשרות עלתה שכרגע תקחי מישהי שתהיה איתם כשאת בבית כך שתהיה חפיפה גדולה להסתגלות, שתוכלי להנחיל לה דרכי טיפול שמתאימות לכם, ולאט לאט לצאת לגיחות (סופר, סידורים)?
כשהיא נמצאת איתם תוכלי להשליט סדר/ לבשל/ לנוח/ לטפל טלפונית ובמייל בסידורים. וכשתסמכי עליה יוכלו לבלות איתה פרקי זמן ארוכים/ לצאת איתה לגינה...
כל זה לא בתוקף אם את צריכה שעות עבודה רציניות כמובן. אבל זה בודאות סידור זול מגן, ויותר תפור לצרכים אישיים של כולכם.

[אישה_במסע*]

לא קשור ישירות לנושא של הגן, אבל...

נקיפות המצפון ותחושת הכאב על ילד שזקוק לך ולא היית איתו גדולות הרבה יותר מאשר על קרוב אחר.
לא תמיד. אני מניחה שהילד שלך לא נמצא בסכנת חיים כשהוא חולה. קרובים מבוגרים ללא לווי בבית חולים נמצאים בסכנת חיים. והיו לא מעט מקרים בהם המלווה של הקרוב המבוגר (או הלא מבוגר. אנשים חולים לאו דווקא יכולים לדאוג לעצמם) הציל את חייו, בגלל שמנע טעות רפואית כלשהי. מערכת הבריאות מתמוטטת, ויש המון המון המון טעויות שנגרמות בגלל התנאים הבלתי אפשריים. כמות קטנה מאוד של אנשים צוות, משמרות ארוכות מידיי. טעויות הן בלתי נמנעות. ובמקרים כאלו, מלווה אסרטיבי וקשוב יכול להציל חיים.

[אמא_לתאומים*]

מסכימה עם כל מילה של אישה במסע.

לגבי הגן, כרגע שיחררתי מהתעסקות.
בעיקר נושא המחלות.

נראה לי לא אחראי להכניס ילדים לא מחוסנים ועוד שניים למערכת שהיא מרבץ חיידקים וזיהומים.
גם לוגיסטית קשה מאוד להתנהל בבקרים ובצהריים בלקחת ולהחזיר, וכשבאמצע עוד צריך רופאים וצילומים ובתי מרקחת וימי מחלה של כולנו כולל אני שאדבק מדי פעם - אז לא.


לא ידועת מה יהיה בהמשך כי אומרים ש המחלות מחכות בשנה הראשונה אל משנה באיזה גיל. אבל בגיל הזה - לא ולא.

שנית, הם בשלבים ראשונים של עמידה/הליכה, זוחלים, מתנסים במזון, מחפשים אותי אחת לכמה זמן גם כשיש מישהי אחרת בבית שמשחקת איתם ומלהיבה אותם (ואני בבבית), ספטמבר זה אוטוטו, זה לא מתאים.

מה שכן, חייבת עזרה, מישהי שאפשר לסמוך עליה ולא חושבת שאהיה שקטה בלי מצלמות.
מיכל לא הייתי סומכת על אף מטפלת, גם כשישללד אומר בביי בבי בשמחה, רוב הגנים המתעללים שפורסמו בחדשות - ילדים היו רצים לשם בבוקר. הם זוכרים את הצעצועים ואת החברה ואת הממרח שוקולד, רק אחרי זה במהלך היום הם נפגעים שוב ושוב.
לא אומרת שכל מטפלת רעה, אבל לא מכירה הרבה אנשים ש בשעת כעס שולטים בעצמם ושומרים על איפוק, לאורך זמן, בעבודה עם תינוקות ועוד עם תינוק לא שלהם. בוודאי כשמדובר בכמה ילדים, בוודאי כשיש לה ענינים לטפל בהם בטלפונים ודוקא עכשיו הידל רוצה אותה ועוד.

גם לי קרה ולא פעם אז אחת כמה וכמה מישהי זרה לילדים שלי.

אני לא סומכת על אף אחת שנשארת בין ארבע קירות עם התינוקות. אם כבר גן עדיף מבחינתי פי כמה.

יותר מזה, אני רואה בפארקים מטפלות, אני מדברת עם אמהות, אחת שגרה מעל הפארק בעיר, אומרת שהתפטרה מתפקיד בכיר, בתחום הפרסום, והיא כולה חתיכונת כזו קוקטית, הכי הכי בליינית - אמרה שהתתפטרה אחרי ששמעה לאורך היום את המטפלות מתחת לבית שלה בפארק. מטפלות שמקבלות שכר של 7,000 כולל תנאים סוציאליים, שיש לה עמוק בפייסבוק של העיר שלנו והן מעלות צילומי וידאו עם הילדים, שכל העיר מהללת ומשבחת את המטפלות מפארק.... הן ממש קבוצה עליזה כזו והיא אומרת לי - את מה ששומעים בין לבין הצילומים אני שומעת ולא רוצה שמישהי כמוהן תתקרב לבן שלי. גם בפארק לידינו רואים כלה זמן מטפלות שמתנהגות באופן חסר רסן עם הילדים שזה זוועה.



גם אם היו רשומים בגן הייתי צריכה מטפלת במידה וחולים לעזור או בכלל.

הגיעה השעה למצוא מישהי לסמוך עליה אבל רק עם מצלמות או רק בחוץ או רק שתלווה ואתי איתם בסידורים.
בכל מקרה, אצטרך מישהי לבלות איתם, אולי למישהי יש המלצה? אזור תא ר"ג גבעתיים. ומבררת לגבי התקנת מצלמה. אחרי שנעבור דירה...

[אמא_לתאומים*]

מסכימה עם כל מילה של אישה במסע.

לגבי הגן, כרגע שיחררתי מהתעסקות.
בעיקר נושא המחלות.

נראה לי לא אחראי להכניס ילדים לא מחוסנים ועוד שניים למערכת שהיא מרבץ חיידקים וזיהומים.
גם לוגיסטית קשה מאוד להתנהל בבקרים ובצהריים בלקחת ולהחזיר, וכשבאמצע עוד צריך רופאים וצילומים ובתי מרקחת וימי מחלה של כולנו כולל אני שאדבק מדי פעם - אז לא.


לא ידועת מה יהיה בהמשך כי אומרים ש המחלות מחכות בשנה הראשונה אל משנה באיזה גיל. אבל בגיל הזה - לא ולא.

שנית, הם בשלבים ראשונים של עמידה/הליכה, זוחלים, מתנסים במזון, מחפשים אותי אחת לכמה זמן גם כשיש מישהי אחרת בבית שמשחקת איתם ומלהיבה אותם (ואני בבבית), ספטמבר זה אוטוטו, זה לא מתאים.

מה שכן, חייבת עזרה, מישהי שאפשר לסמוך עליה ולא חושבת שאהיה שקטה בלי מצלמות.
מיכל לא הייתי סומכת על אף מטפלת, גם כשישללד אומר בביי בבי בשמחה, רוב הגנים המתעללים שפורסמו בחדשות - ילדים היו רצים לשם בבוקר. הם זוכרים את הצעצועים ואת החברה ואת הממרח שוקולד, רק אחרי זה במהלך היום הם נפגעים שוב ושוב.
לא אומרת שכל מטפלת רעה, אבל לא מכירה הרבה אנשים ש בשעת כעס שולטים בעצמם ושומרים על איפוק, לאורך זמן, בעבודה עם תינוקות ועוד עם תינוק לא שלהם. בוודאי כשמדובר בכמה ילדים, בוודאי כשיש לה ענינים לטפל בהם בטלפונים ודוקא עכשיו הידל רוצה אותה ועוד.

גם לי קרה ולא פעם אז אחת כמה וכמה מישהי זרה לילדים שלי.

אני לא סומכת על אף אחת שנשארת בין ארבע קירות עם התינוקות. אם כבר גן עדיף מבחינתי פי כמה.

יותר מזה, אני רואה בפארקים מטפלות, אני מדברת עם אמהות, אחת שגרה מעל הפארק בעיר, אומרת שהתפטרה מתפקיד בכיר, בתחום הפרסום, והיא כולה חתיכונת כזו קוקטית, הכי הכי בליינית - אמרה שהתתפטרה אחרי ששמעה לאורך היום את המטפלות מתחת לבית שלה בפארק. מטפלות שמקבלות שכר של 7,000 כולל תנאים סוציאליים, שיש לה עמוק בפייסבוק של העיר שלנו והן מעלות צילומי וידאו עם הילדים, שכל העיר מהללת ומשבחת את המטפלות מפארק.... הן ממש קבוצה עליזה כזו והיא אומרת לי - את מה ששומעים בין לבין הצילומים אני שומעת ולא רוצה שמישהי כמוהן תתקרב לבן שלי. גם בפארק לידינו רואים כלה זמן מטפלות שמתנהגות באופן חסר רסן עם הילדים שזה זוועה.



גם אם היו רשומים בגן הייתי צריכה מטפלת במידה וחולים לעזור או בכלל.

הגיעה השעה למצוא מישהי לסמוך עליה אבל רק עם מצלמות או רק בחוץ או רק שתלווה אותי איתם בסידורים.
בכל מקרה, אצטרך מישהי לבלות איתם, אולי למישהי יש המלצה? אזור תא ר"ג גבעתיים. ומבררת לגבי התקנת מצלמה. אחרי שנעבור דירה...

[ציל_צול*]

אמא לתאומים, אני מאוד מאוד בעד עזרה שתישאר צמודה אליך. זה יכול לשנות לך את החיים מהיסוד.
אני עד היום זוכרת את הסיפורים של בשמת על זה, כאשר בתה היתה קטנה והיא עצמה כתבה דוקטורט. ואת עוד עם שניים...
זה נראה כאילו לא שווה אם את לא מקבלת זמן מלא לעצמך, אבל זה שווה שווה שווה. פשוט תוכלי לנשום.

[טלי_ב*]

אמא לתאומים, אני מאוד מאוד בעד עזרה שתישאר צמודה אליך. זה יכול לשנות לך את החיים מהיסוד.
גמני.
לגבי מחלות – גם אם השנה הראשונה בגן תהיה קשה בכל מקרה, עדיף שגוף של ילד גדול יותר ועמיד יותר יתמודד מאשר של תינוק.

לגבי מטפלות, זו כמובן החלטה אישית לגמרי, אבל יש מטפלות טובות. כאמא שבילתה הרבה עם מטפלות בפארק, גם כאלו שחשבו שאני מטפלת או בייביסיטר בעצמי, ראיתי את זה. נכון שהן מיעוט ונכון שלא תמיד יודעים לזהות מי כזו ומי אחרת. רק מציינת את זה כי זה נראה לי הוגן. צריך גם לזכור שיש דברים שאנחנו אולי נראה ונזדעזע אבל האמא של אותם ילדים לא בהכרח נוהגת שונה בעצמה ויכול להיות שמבחינתה ההתנהגות של המטפלת לגיטימית (למשל להשאיר תינוקות ופעוטות קשורים בעגלה למשך זמן ארוך).

[פלונית_אלמוני*]

אני הכרתי מטפלות נפלאות ואוהבות,והייתי כזו בעצמי.
מטפלות יכולות להיות הרבה יותר סבלניות מאמהות, אבל לא הייתי לוקחת מטפלת שהיא אמא לילדים קטנים (נאמר,מתחת לגיל 12 )

[ציל_צול*]

אני הכרתי מטפלות נפלאות ואוהבות
איתנו עבדה מטפלת שבטוח היתה יכולה להיות אמא יותר טובה ממני. ואני אומרת את זה בכל הרצינות ובלי שום הצטנעות מזויפת.

אני חושבת שאחד הדברים שבונים מטפלת טובה זה שהיא בפועל היתה יכולה לעשות היטב גם דברים אחרים בחייה. מישהי שלא הגיעה לזה כי היא נדחקה לזה בלית ברירה ולא היתה יכולה למצוא עבודה בשום דבר אחר.
המטפלת שעבדה איתנו היתה ועודנה אישה מופלאה. חכמה ומצחיקה, מטפלת הוליסטית, אישה יצירתית שאוהבת לצייר ולבנות ועושה את זה בכישרון רב, אישה שראתה עולם וחיה במקומות שונים, ועם סבלנות אין קץ ואהבת אדם שאני מאחלת לכל אחד.
אני לא חושבת שרוב המטפלות הן כאלה, אבל נראה לי שבחיפוש סבלני תמצאי מישהי כזו.

וכאשר תמצאי, זכרי לטפח את היחסים איתה כמו עם בת בית ולא כמו בין עובדת ומעבידה.

בהצלחה רבה.

[דניאלה*]

אני ממש לא מתחילה לחשוב שמשהו שאני עושה היום יגרום לילדים שלי לצאת בעלי כישורים ויכולות ומזג טוב יותר. אני מתמקדת רק בתחושה שלי לגבי מה יהיה טוב להם כרגע ולי.
מדויק! מזדהה עם כל מילה

[דניאלה*]

אפשר לומר אולי משהו כמו: ממה שראיתי, בגילים האלה, או, על סמך נסיוני וכו'...
גם איתך אני מסכימה ובכלל, לא אוהבת הסתמכות על מחקרים. אז הנה אני אומרת: מהניסיון הפרטי שלי ושל בנותיי, זה בהחלט נכון.
הן נתרמות הרבה הרבה יותר מרב גילאיות מאשר ממסגרות ומצבים שבהם יש רק ילדים בגילן. אבל הן בהחלט צריכות גם את זה

[לגו_לגו*]

היא לא צריכה ילדים בני גילה דווקא. הרי הם יכולים לשחק ביחד מקסימום דקות ספורות. היא צריכה אנשים בגילים שונים.
היום אני יודעת שזה, למשל, פשוט לא נכון במקרה של הבת שלי. [...] זוכרת כל אחד שהיא אי פעם פגשה, יש לה חברים שהיא אוהבת ומחבקת, שמחה לפגוש אותם וכן, גם משחקת איתם. רוב הזמן האינטרקציה דורשת תיווך, אבל היא בהחלט מתרחשת. בשמחה ובעוצמה רבה.

אז במקרה שלנו זה כן נכון, ואין לי ציטוטי מחקרים או הפניות או אפילו עדויות מעמיקות מילדים אחרים בגיל הזה אבל הבת שלי מסתדרת נהדר עם קטנים ממנה ועם גדולים ממנה, וגם היא זוכרת כל אחד שהיא אי פעם פגשה, יש לה חברים שהיא אוהבת ומחבקת, שמחה לפגוש אותם וכן, גם משחקת איתם._ אבל הם לא רק בגילה, ואפילו בעיקר לא בגילה, חלקם תינוקות קטנטנים וחלקם בני 9, ובכל מיני גילאים בטווח הזה. אז באופן אישי אני שמחה שנכתב לי המשפט הזה כי במקרה שלנו זה היה מאוד רלוונטי. ואגב, עם הגדולים ממנה _רוב הזמן האינטרקציה_ לא _דורשת תיווך_ ו _היא בהחלט מתרחשת. בשמחה ובעוצמה רבה. ובנוסף לחברות ולחברים הילדים היא זוכה גם לפגוש ולהיות באינטראקציה עם ההורים שלהם ולראות איך משפחות אחרות חיות ומעבירות את היום, שזה קורה לא רק בחינוך ביתי.

וגם שמחה לעדכן שאנחנו עדיין בבית, שמחים מההחלטה ולא מתכוונים לשנות אותה בזמן הקרוב, אז תודה לכל הכותבות

[אמא_לתאומים*]

הבנתי משהו.

הבנתי שכל הסחסרחרה סביב ההרשמות לויצו הפכה אותי לפקעת עצבים כבר שבועיים שלושה.

ובשורה התחתונה אני יודעת שאם לא היתה אופציה כזו היה יותר קל, כמו שהיינו עד עכשיו.

לא רושמת אותם לספטמבר (כלומר רשמתי אבל לא נכנסת לועדות קבלה וכו').
אני צריכה השנה להתחזק, לא להחלש.
סחרחרת המחלות בתחילת השנה, הריצות, בבוקר אחרי הצהריים, עגלה כבדה, מוניות לפעמים, המעט זמן שיישאר לי עם הקטנים, הצורך בעבודה כדי לממן את כל זה (במקום בעבודה מהבית למשל).
ואני עלולה גם לגלות שהחופש נאה לי, ולא להוצאי אותם באחת אלא בארבע.
לא רק שיש סיכוי טוב שזה יקרה אלא שסביר שזה מה שיקרה ואפילו תוך חודש.

והאנרגיות בלחזור לחיים שלי, לא שסביר שזה טוב להישאר בסמרטוטים ובמצב הנוכחי (שהוא ממש גרוע מבחינתי), אבל בבת אחת להצטרך ג ם להסתגל למערכת, גם לטפל במחלות, גם לדאוג להראות בן אדם, לעבוד כדי לממן את כל התענוג הזה...

מעדיפה להישאר בשעממון שיש לנו מדי פעם, ולעבור לדירה אחרת, למצוא מטפלת לכמה שעות פה ושם מאשר להתמודד עם המפלצת הזו שבפתח.


ולא הזכרתי במילה אחת את טובת הילדים, כי טובת הילדים כמו שלמדתי עד עכשיו - היא קודם טובת האמא. ולא במובן של תזונה נכונה כמו שנוטים להטיף, או מראה מצודד, או חוג יוגה. במובן הבסיסי של להיות חזקה במקום שנכון לך.

כרגע אני קצת חלשה, אבל אני צריכה להתחזק.

ואני מתה עליהם, איף מי ישחרר אותם בכלל.. נשמות שלי. בא לי לעבור לדירת קרקע ולצאת איתם החוצה כל היום, לעושת סידורים ולבלות ולהנות ולחזור הביתה לישון צהריים. להתארח ולארח, לצאת למפגשי חינוך ביתי, ולקחת מדי פעם ביביסיטר ועבודה לבית. זה מה שבא לי.

ובדיוק ראיתי מודעה על דירת קרקע לא רחוק ממני.
יאללה הלוואי...