האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
_האם זמן ההתפתחות שלי, והכיף שלי, והמנוחה שלי- האם הוא "מוצדק"?
זאת שאלה אחת, ויש לה תשובה קלה: כן. הוא מוצדק. מוצדק להתפתח בלי קשר להיותך אמא._
כן, מניחה שהשאלה היא פחות "האם?" (קרי-בכלל) ויותר "כמה?" (כי בראש שלי זה די משחק סכום אפס, שבו כאשר צד אחד מרוויח, הצד השני מפסיד).
כי יש אלף-אלפיים פתרונות אחרים
כאילו כן, בראש שלי כאילו כן, אבל למעשה- לא ממש. זה כמו שיש כמה וכמה מוזיאונים שאפשר לגמרי להגיע אליהם אבל לא עשינו את זה כבר מלא זמן, כמו לבקר בספארי (דבר שהילדים שלי ממש אוהבים) וכל פעם אני אומרת לעצמי- נעשה מנוי! וזה ממש לא קורה, כמו טיול פעם בשבועיים לתל אפק (עוד מקום שהילדים שלי ממש אוהבים). כאילו, בסוף, נשארים קרוב ועושים את מה שזמין. לכאורה יש היצע של הרבה חוגים, אבל בעצם בקושי הצלחנו לארגן שניים, כשחצי מהקבוצה לא מרוצה לסרוגין מאחד מהשניים
חוץ מזה, זה נראה כל כך נוח כשביקרנו בגן המוצלח ההוא- פעילויות טובות ויפות וזמינות, כשמישהי ממש עובדת בזה, בלייצר פעילויות שמסקרנות ומזמינות ילדים ללמוד ולהתנסות, והמישהי הזו, איזו הקלה- איננה אני.
הילדים שלך עוד כל כך קטנים. הם יתפתחו גם בלי שתעבדי בלפתח אותם. לימדת אותם ללכת? אני משערת שלא. אני מניחה שהם למדו לבד.
בני כמה הם ששני חוגם בשבוע זה לא מספיק?
הילדים הרכים לא מפספסים שום דבר אם לא נמצאים בגן. וגם לא אם נשארים קרוב ועושים את מה שפשוט
אין לי שום ספק בזה
לימדת אותם ללכת? אני משערת שלא. אני מניחה שהם למדו לבד.
טוב, נו, תגובה כזו בהחלט מתבקשת כאן, הרי אני כותבת בבאופן. ובכל זאת- אני קצת יותר מונטסורי מאשר אנסקולינג, ולכן, מעריכה את החשיבות של חשיפה לגירויים. בהתאמה, ילד שנמצא כל היום בלול/קשור בעגלה יתפתח פיזית לאט יותר מילד שיהיה על הרצפה/במנשא- עד כאן הגיוני, כן? באופן דומה אני אוהבת לחשוף את הילדים שלי לגירויים גם בתחומים קוגניטיביים יותר. (כן, אני בהחלט מכירה וחשופה לז'אנר של- ילמדו חשבון עם עודף מהמכולת, אבל אני בכלל קונה תמיד רק באשראי ואין לי שום בעיה עם סקולינג שנעשה כמו שאני אוהבת).
ששני חוגים בשבוע זה לא מספיק?
זה דווקא לא מהכיוון של החוגים, זה מהכיוון של להיות בבית שבעה ימים בשבוע זה לא מספיק. לא להם, לא לי, פשוט לא.
אולי חשוב להבהיר לטובת הקוראות שלא מכירות אותי באופן אישי שכרגע יש לי בייביסיטר שנמצאת עם הילדים 4 שעות ביום, 3 או 4 פעמים בשבוע. כך שבכל מקרה אני לא איתם 100% מהזמן, והשאלה היא רק ימלא את הזמן הזה עכשיו. ולכן, בהשוואה הזו, יכול להיות שהגן הפיצפון מאוד שראיתי (אבל לא ממש רלוונטי מבחינת מיקום, כך שהוא בעיקר השראה) מתעלה על הסיטואציה הנוכחית. (כי בגן יש פעילויות, והבייביסיטר בעיקר "מעבירה את הזמן", כי בגן יש אוכל טרי מוכן מדי יום, והבייביסיטר בעיקר מאלתרת או שאני צריכה להשקיע זמן בהכנה, כי בגן יש ילדים מן המוכן, ועכשיו אנחנו בקושי מצליחים לקושש קבוצת שווים רלוונטית).
מה שאת שואלת זה מה היתרון של הבית על גן אם מישהו אחרת מטפלת בילדים?
כי בעיני התשובה לזה מאד ברורה. זה המקום שלהם, לא מקום ציבורי. זה האחים שלהם, לא ילדים זרים. בעיני זה ברור שהייחסים בין האחים חשובים יותר מיחסים בין חברים, בוודאי בגילאים צעירים מאד.
בעיני אישית, הנושא של יחסים בין אישיים ורגשות הרבה יותר חשוב בגילאים הצעירים מאשר הפיתוח הקוגניטיבי, וזה משהו שקל יותר ללמוד בסביבה אוהדת. אבל זו שאלה של סדרי עדיפויות וערכים אישיים.
אגב, לגבי אנסקולינג, זה ממש לא אומר שלומדים מהעודף במכולת, אם כי אפשר גם ככה. זה אומר שהמוטיבציה ללמידה מגיעה מהילד, אנחנו כהורים עונים על שאלות, עוזרים ללמוד ואולי גם חושפים לדברים. גם בית ספר יכול להיות אנסקולינג, אם הילד בוחר בו ויכול לקום ולעזוב אם ירצה.
ומה את רוצה בשביל עצמך ? האם את רוצה להיות איתם בבית ? האם טוב לך להיות בבית ? האם הלב שלך מבקש עוד ועוד לשעות משל עצמך מחוץ לבית ? אני חושבת שכדאי לחשוב על מה טוב עבורך ואולי לא ממש לחשוב אלא יותר להרגיש, מהבטן ...
הילד שלי התחיל ללכת לגן בגיל שנתיים ואחותו בגיל שלוש וחצי עם שניהם ההחלטה היתה לי קשה מאד ואני יכולה לומר היום שהגן נותן להם דברים שלא יכולתי לתת, את המשחקים הדמיוניים שהם משחקים עם החברים שלהם לא היתה לי סבלנות לשחק איתם וגם לא את הטיולים הארוכים שהם עושים יום יום בגן. יש דברים שאני מאד אוהבת לעשות איתם ואנחנו עושים אותם מהצהריים עד הערב, אבל נניח למשחקי קופסא שהבן שלי ממש אוהב אין לי הרבה סבלנות. אני חושבת שמה שהיה חשוב לי שהגן התאים לילדים שלי והיה להם טוב שם והלכו בשמחה, גם אם זה לא התיישב פיקס עם הרעיונות שהיו לי קודם.
אבל זה ברור שהגן נותן לילדים דברים שאמא לא נותנת, כמו שאמא נותנת לילדים דברים שהגן לא יכול לתת.
למשחקים יש חברים. גם אני לא משחקת עם הילדים כל היום, אני מארגנת להם חברה (ואחים).
אולי לא ממש לחשוב אלא יותר להרגיש, מהבטן
כולי ראש. אני באמת צריכה להרפות קצת מזה. תודה על המשפט הזה.
זה פשוט לא קל. הניסיון לסדר את הפאזל הזה.
זה יכול היה להיות קל בכל מיני אופנים- אם היה גן ממש טוב קרוב מאוד לבית שלנו, לדוגמא. אם הייתה בייביסיטר שהייתה מצליחה להיות בשמחה ובקלות עם שלושת הבנים שלי, לדוגמא. או- אם היה מגוון רחב של פעילויות טובות ומעניינות שהייתי יכולה ללכת אליהן עם הבנים בלי להתאמץ יותר מדי כדי לארגן אותן.
אבל- אין גן ממש טוב ליד הבית שלנו (מה שאומר- לעבור דירה כדי להתקרב לגן טוב? כמה פסיכי זה?), הבייביסיטר לא מצליחה להיות עם שלושתם בלי לצאת מדעתה, וארגון של פעילויות בשעות הבוקר צולח ממש בקושי.
אז עדי א, זה כאילו שיש מיליון אפשרויות, הרי אפשר לעבור לכל מקום בארץ, להיות צמודים לכל גן. אבל זה פסיכי! אפשר לחכות קצת, שילד מס3 יהיה קצת יותר בתפעול עצמי ובייביסיטר תשרוד את השהות עם שלושתם (אבל אני זקוקה לפתרון מיידי), ואפשר לעבוד בארגון פעילויות מגניבות לשעות הבוקר (אבל הייתי מעדיפה שמישהו אחר יעשה את זה במקומי, ולכן זה פשוט לא קורה). וככה, מרוב פתרונות פשוט לא קורה שום דבר.
אבל- אין גן ממש טוב ליד הבית שלנו (מה שאומר- לעבור דירה כדי להתקרב לגן טוב? כמה פסיכי זה?)
אנחנו חיפשנו מקום מגורים לטווח ארוך לפי מערכת חינוך.
אני מדברת על לעבור לאזור אחר לחלוטין בארץ.
נכון, לא עשינו את זה לטובת גן בלבד, אלא לטובת מערכת חינוך שראינו את עצמנו מתמקמים בה לטווח ארוך (אולי אפילו עד י"ב),
ונכון - היו עוד שיקולים למעבר חוץ מזה - אבל זה היה השיקול העיקרי והמוביל.
לא נראה לי פסיכי בכלל, נראה לי אחד השיקולים הכי חשובים בחיים.
(כי בראש שלי זה די משחק סכום אפס, שבו כאשר צד אחד מרוויח, הצד השני מפסיד)
סליחה על היומרה, אבל נראה לי שזה אחד המקורות העיקריים לדילמה שלך.
זו תפיסה מאוד לא מורכבת - החיים הם כמעט אף פעם לא משחק סכום אפס.
גם בדוגמה הזו, אם את נחה ובטווח הקצר הילדים "מפסידים" מזה משהו, הרי שבטווח הבינוני (או הארוך אם מדובר בהרגל) הם הרוויחו אמא עם כוחות. זה לא שווה זהב?
ואם את מתפתחת או נהנית בזמן הזה - גם כאן כל המשפחה מרוויחה מאמא מרוצה יותר, מסופקת יותר וכו'.
בשבילם, לא בשבילך (גם בשבילך, אבל לא זה העניין פה).
כלומר הזמן בהחלט "מוצדק" גם במונחים של היותך אמא.
וזה עוד לפני שהתחלתי לחפור על הנטייה המערבית שלנו "להצדיק" את הקיום והמעשים שלנו על כל צעד ושעל (-:
אבל זה ברור שהגן נותן לילדים דברים שאמא לא נותנת, כמו שאמא נותנת לילדים דברים שהגן לא יכול לתת.
לכן זה לא כל כך נורא בעיני אם יש משניהם ותמיד הזמן והמשקל של הבית גדול לאין ערוך מזה של הגן.
אתמול ביקרנו לראשונה בגן.
יצאתי מבולבלת יותר משנכנסתי. אולי באיזשהו מקום קיוויתי שזה יהיה ממש נורא ואז יהיה לי ברור שעדיף בבית וזהו.
לצערי (-; הגן דווקא היה מעולה. וזה לכאורה יפתור המון המון בעיות שונות, בפיתרון אחד פשוט - חברה, מגוון של פעילויות, שיגרה ופינוי כמה שעות עבודה ביום בשבילי.
לעומת האלטרנטיבה - שאת הכמה שעות האלה ארכז ליומיים ארוכים יחסית שבהם יהיה עם סבתא, שהיא אחלה, אבל כמו כל דבר, גם לפתרון הזה יש כל מיני חסרונות.
ובזמן האחרון יש לי כל מיני חששות - שלא מספיק מעניין לו בבית, שהוא לא נמצא מספיק עם ילדים, שאין לי מספיק סבלנות.
אז למה באמת לא גן?
מנסה להבין אם אני סתם מקובעת או שבאמת עדיף בלי גן. מה לא מצא חן בעיני? יש די הרבה אנשי צוות במתחם, כי יש כמה קבוצות. כדי להיות רגועה (יחסית) אצטרך ממש להכיר את כולם וגם לתחזק את הקשר לפחות עם חלקם כל זמן שהבן שלי שם. המווון עבודה, ולא בטוח אפילו שזה אפשרי.
וגם - יש המון אפשרויות מגניבות לגמרי לפעילויות שם, אבל בסוף נראה לי שהילדים נמצאים לבד לא מעט, כי הם עוד לא ממש משחקים ביחד ואנשי הצוות מתחלקים על פני כל הקבוצה (יחס של 1:6, לגיל 2-3). זה לא מוצא חן בעיני ברמה הרגשית והבטיחותית כאחד. הייתי ממש שמחה לבוא לשם ביחד איתו איזה פעמיים בשבוע.
והאם בכלל אצליח להיות רגועה שהוא שם? אפילו ברמה הבסיסית שאף אחד לא פוגע בו. איך אפשר אי פעם להיות בטוחה בזה?
אוף.
שלום עליכם אחים ואחיות מתוקים(:
כל כך הרבה מכם מחנכים בבית. למה שלא תפתחו קואופרטיב חינוכי לילדיכם.
חיי קהילה בריאים בנויים על אמונה ובטחון.
ממה שאני רואה כאן בתגובות המתפרסות ע"ג יותר מ10 שנים, הם חיי קהילה וירטואלית שנפגשת על בסיס קבוע או לא מחוץ למחשב, הגדושה בפחדים חרדות מהקיים וביקורת על הקיים.
צאו החוצה וראו כי טוב ולעולם חסדו.
חנכו ע"פ הנרטיב שאבותינו אמותינו וחכמינו חנכו על-פיו.
השורש של חינוך טוב לילדיכם הוא בראשית כל חינוך שלנו עצמנו.
אם אנחנו לא יודעים באמת דבר וחצי דבר על גידול ילדים, איך אנחנו בכלל מצפים לשינוי מהותי,לצמיחה נכונה בקהילה,בסביבה,במשפחה,בעם, בארץ, בעולם?!?
ישנם מחנכים אלימים,זה נכון.גם אצלנו בתלמודי תורה מסויימים ובאולפנות מסויימות התגלו מחנכים אלימים שעשו עוול הן לתלמידיהם להוריהם ולכל יהודי שהיו הרהורי תשובה בליבו. אך זהו אינו חינוך יהודי! הילד שלי ניתן לי כפיקדון ועלי לחנכו באופן שיאהיב עליו את עבודת השם ית'.
כפי שרבי נחמן דרש: ,מצוה גדולה להיות בשמחה'. וגם ההיפך הוא הנכון. כי אם אין בליבי שמחה אמיתית (וגם על כך יש ללמוד!)בעת שאני עושה מצווה, שורשי המצווה לא יעמיקו וישגשגו וירחיבו, ובעתיד לכשהילד יגדל, הוא אינו יהי' מעוניין ללמד את ילדיו את שלמד מהוריו/מחנכיו וכפי שלמד זאת. ולכל החינוך שנעשה לא תהיה המשכיות.
וזה מחזיר אותי לסיפור שסיפרה לי נערה מתוקה.
לפני כ10 שנים בערך, כשעוד הייתי נעה ונדה.התנדבתי באחד הקיבוצים בארץ, וכפי שאתם בוודאי יודעים נערים ונערות יהודים מארה"ב מוצאים את דרכם גם כן, להתנדב בקיבוצים בארץ הקודש, לחוות את העבודה והמלאכה ברוח הציונות החלוצית.
שם פגשתי נערה בת 17,מניו-יורק, שהוריה משתייכים לקהילה היהודית באופן פסיבי למדיי, כרוב היהודים החילוניים בארה"ב.
כפי שאתם יודעים,חינוך ביתי ארוך טווח, זה פשוט עוד אחת מהרבה שיטות חינוך המיושמות שם בגולה.והיא מין הסתם מיושמת בהיקף יותר נרחב מאשר פה, משום; הניכור, חרדתיות מאנשים זרים, הליברליות,הרב-תרבותיות, החיפוש אחר האמת בעולם קפיטליסטי,מחקרים וספרים שנכתבו בנושא ולגבי כל נושא שקיים בעולם,גישה קלה יותר למידע דרך האינטרנט, מיאוס במערכת החינוך האמריקאית/המערבית ויצירת אלטרנטיבות חינוכיות שונות ובטח אפשר למצוא עוד כמה סיבות כאלו ואחרות.
העניין הוא, שהילדה המקסימה הזאת, שהיה לה באמת ידע מרשים בהמון נושאים, היתה מאוד בודדה ולא הצליחה להתחבר עם אף-אחד מהילדים בני גילה בקבוצת המתנדבים האמריקאים או עם הישראלים, שלמרות ההבדלים ביניהם הצליחו לגשר על הפערים ונוצרו שם קשרים נפלאים.
אני חשבתי שהיא פשוט טיפוס כזה מתבודד ושנוח לה ונעים לה בלבד שלה. אבל משיחות שהיו לי איתה גיליתי סיפור אחר לגמרי.
היא סיפרה שהיא חונכה בבית ע"י הוריה ומורים פרטיים שהיו מגיעים מדי פעם להשלים את מה שהוריה לא יכלו לספק ופגישות משחק ולימוד עם עוד 2-4 ילדים. היא סיימה תיכון און-ליין ואפילו התחילה כבר לימודים בקולג' לפני שנה, און-ליין. היא היתה בצומת דרכים, כשפגשתי אותה, שהיתה הסיבה שבאה לארץ..
היא אינה מצליחה למצוא דרך לתקשר עם בני גילה. קבוצתיות הפחידה אותה והדבר היחיד, לטענתה שאינה הצליחה ללמוד בבית הוא-כישורים חברתיים עם בני גילה או עם ילדים צעירים ממנה (לכן היא הרגישה הרבה יותר נוח לדבר איתי,לבד,אחד על אחד.).בבכי הסבירה כי היא לא מצליחה להבין הומור ושפה בסיסית של בני גילה ולהשתלב באינטראקציה חיובית עימם. ברמה הרגשית היא עדיין נשארה הרבה מאחור, למרות שרמת האינטיליגנציה שלה היתה גבוהה בהרבה. הניגודים הללו יצרו קונפליקט חריף בתוכה שהוריה לא ידעו כיצד להתמודד איתו. ולכן מסתבר, גם הסכימו לשלוח אותה לארץ, שב"ה היו לה גם קרובי משפחה שיכלה להרגיש בטוחה יותר במידת מה. החלק שלי בסיפור הסתכם בלהוות אוזן קשבת למכאובה. לגשר על הפער בינה לבין הילדים האחרים לא הצלחתי.ויכול להיות שזה דורש קצת יותר זמן,אנרגיה וכלים ממה שהיו לי אז.
מאז לא נפגשו דרכנו שוב,ואני מאחלת לה חיים יפים טובים בריאים וארוכים. אך לאחר מכן, שמעתי שוב ושוב ושוב סיפורים דומים מילדים שלמדו בבית, בשלבים שונים של חייהם ומהורים. הסיפור תמיד היה פחות או יותר אותו סיפור כשל הנערה בקיבוץ. ואף אחד מהילדים, כולל היא, לא רצה לגדל את ילדיו באותה דרך ולכולם היתה כמיהה לשבטיות וקהילתיות מתקנת.
אין לי עניין בלשגב ולרומם את מצב מע' החינוך פה בארץ. בעיקר החינוך החילוני, שגדלתי על מיטבו כביכול אגב. כי באמת שאין את מה.
אבל אנשים טובים שרוצים את הטוב ביותר לילדיהם, כדאי ורצוי ומומלץ שיחפשו ויפשפשו טוב טוב לפני שיתפשרו על טרנדים שונים שמגיעים אלינו מארצות זרות.
כל עם מחנך ילדיו ע"פ מסורתו הוא. אם הייתי הודית הייתי הולכת לוודות, אם הייתי ילידת שבטי אמריקה היה לי עמוד טוטם בחצר ומקטרת שלום, אם הייתי מוסלמית הייתי מלמדת את ילדיי את הקוראן. אבל אני לא כל אלו. הנשמה שלי בחרה להיות כאן בישראל. בחרה להתגשם בתור יהודיה בת להורים יהודיים ושושלת יהודית שעברה בדרך המון תלאות בגלל ולשם היותה מחוברת לדת משה וישראל. אז אם אני רוצה להתחבר לשורשים שלי ולעולם האמת ,האם זה לא הכי הגיוני לחנך ולחבר עצמי ומשפחתי וסביבתי לנרטיב היהודי המתבקש??
בברכת יש עוד הרבה מה ללמוד מאמותינו הצדקניות,
בשורות טובות לכל עם ישראל
ושנזכה לאחד ולא להפריד.
אז אם אני רוצה להתחבר לשורשים שלי ולעולם האמת ,האם זה לא הכי הגיוני לחנך ולחבר עצמי ומשפחתי וסביבתי לנרטיב היהודי המתבקש??
לא כל אחד רוצה להתחבר לנרטיב היהודי, יש מי שנרטיבים אחרים חשובים לו יותר
היא אינה מצליחה למצוא דרך לתקשר עם בני גילה. קבוצתיות הפחידה אותה והדבר היחיד, לטענתה שאינה הצליחה ללמוד בבית הוא-כישורים חברתיים עם בני גילה או עם ילדים צעירים ממנה (לכן היא הרגישה הרבה יותר נוח לדבר איתי,לבד,אחד על אחד.).בבכי הסבירה כי היא לא מצליחה להבין הומור ושפה בסיסית של בני גילה ולהשתלב באינטראקציה חיובית עימם. ברמה הרגשית היא עדיין נשארה הרבה מאחור, למרות שרמת האינטיליגנציה שלה היתה גבוהה בהרבה.
נראה שהיא לא מייצגת את הרוב הגדול של ילדי החינוך הביתי, שאין להם בעיות מיוחדות בהתקשרות, ביצירת קשרים חברתיים וכו'.
לכן אני מסיקה שהבעיה שלה לא נבעה בהכרח מן החינוך הביתי אלא מדברים אחרים, שקשורים או שלא קשורים לחינוך/בית/סביבה/גנטיקה ועוד ועוד.
לא חסרות אפשרויות.
לקחת מקרה בודד ולהסיק דרכו על תפיסת עולם שלמה זה מאוד לא הוגן וגם לא הגיוני
אז כבר חודשים שאני מתכננת את הפוסט הזה. לעיתים חושבת אם לכתוב אותו בכלל בבאופן זה עם טקט, לעיתים בוחרת כבר מלים. כי כתבתי בדף הזה לא מעט בשנתיים האחרונות, והנה, נגמר הרומן שלי איתו, לפחות לעכשיו.
גפן התחילה השבוע לבקר בגן, והאמת, למרות שחששתי (ואולי גם קצת רציתי) שזה יהיה נורא ואיום, ותוך שבוע אני אשלוף אותה משם, זה הולך ממש אחלה. ביום הראשון היה לה קשה להיפרד, ואז הגננת נתנה לה לקרוא לכולם בתוף לארוחת בוקר, וזה הניח את דעתה. בימים שלאחר מכן נפרדה בשתי נשיקות במצח, וזהו.
חוזרת במצב רוח מרומם, על גבול ההיי. מספרת בהתרגשות על יצירה ומשחקים, וגם על הגננת.
מבחינתי, היה לי, עם כל העומס הנפשי שכרוך בכניסה ראשונה לגן, שבוע הכי קל שהיה לי מאז שעמוסי נולד. היה לי זמן להסתכל עליו רגע בנחת, וגם זמן לעצמי, ולבית, לבשל. וגם, אין מה לעשות, הייתי פשוט יותר פנויה אליה ברגע שידעתי ש"שעות השידור" מוגבלות.
אז ממש לא הייתי עושה את זה לפני, ולא דין הכנסה של ילד למסגרת כדין הכנסת תינוק, אבל וואלה, אחרי שהייתי בלופ עם עצמי חודשים על העניין, נחה דעתי.
אז נכון, את ההשפעות רואים לטווח ארוך, ועל זה עוד אין לי מה להגיד, אבל לפחות לעכשיו, נראה טוב.
_גפן התחילה השובע לבקר בגן, והאמת, למרות שחששתי (ואולי גם קצת רציתי) שזה יהיה נורא ואיום, ותוך שבוע אני אשלוף אותה משם, זה הולך ממש אחלה. ביום הראשון היה לה קשה להיפרד, ואז הגננת נתנה לה לקרוא לכולם בתוף לארוחת בוקר, והזה הניח את דעתה. בימים שלאחר מכן נפרדה בשתי נשיקות במצח,וזהו.
חוזרת במצד רוח מרומם, על גבול ההיי. מספרת בהתרגשות על יצירה ומשחקים, וגם על הגננת._
איזה יופי. הקלה גדולה!
מנסה בעדינות, מבלי להרוס את האופטימיות, לחלוק את ניסיוני.
אצלנו הרבה פעמים השנה מתחילה בהיי (גם אחרי כמה שנים במסגרות וגם כשמתחילים מסגרת חדשה),
ולפעמים המשבר מגיע אחר כך, כשנכנסים לשגרה.
אני מאוד מקווה שיעבור לכם חלק, אבל תהיי מוכנה ותדעי שדווקא הגיוני שהקשיים יעלו אחרי תקופת הסתגלות קצרה.
שתהיה לכולכם שנה מצוינת
אז נכון, את ההשפעות רואים לטווח ארוך
בהחלט. וזה הולך לשני הכיוונים - גם השפעות לטובה של המסגרת (דברי כפירה בבאופן, אני יודעת) ניכרים לטווח הארוך.
גם את ההשפעות לרעה, כמובן, אבל על כך אין מה להכביר מילים כרגע
אני רואה (אצל הילדים הפרטיים שלי כמובן) חשיפה להרבה דברים שלא מקבלים בבית ויש להם ערך רב בעיניי:
מגוון תרבותי, חברתי ואנושי; מגע עם תכנים שונים (חגים ומסורת למשל זה לא הצד החזק שלנו ושם מקבלים מידע ומנה מבוקרת של הדברים האלה);
גישה לדברים שאין להם גישה אליהם בבית (בבית הספר שלהן יש מרכז קרמיקה, מרכז מוזיקה, מרכז אמנות ועוד); ובעיקר - הרבה הרבה התנסות בדינמיקה חברתית.
הרבה פעמים הדינמיקה הזו היא לא משהו שהצלחתי להנגיש להם או לאפשר להם כשעוד היו בבית, ולו בגלל מגבלת הכמות - מבחר מצומצם יחסית של אינטראקציות ואנשים.
ההשפעה הכי טובה שאני רואה עליהם זו אפשרות להרחיב אופקים - שם מקבלים הרבה דברים שלא מתאפשרים אצלנו בבית, לפעמים מבחירה ולפעמים בגלל מגבלות כאלה ואחרות.
חוץ מזה המסגרת, כמו החיים, היא בד קנבס נהדר להתנסות עליו - זה אומר שהיא מצע לפיתוח של חשיבה ביקורתית (גם על דרך השלילה) ועצמאות.
זה מקום שמעורר המון המון מחשבות ונותן הרבה חומר להתפתחות.
אני חושבת שזה נכון בעיקר לגיל בית ספר. בגיל הרך הרבה פעמים כל זה נדחק לטובת הלך רוח הישרדותי מדי שהילד נתון בו לצורך התמודדות עם מצוקה
ובעיקר - הרבה הרבה התנסות בדינמיקה חברתית. - נשמעת לי באמת כמו הנקודה החשובה ביותר
בגיל הרך הרבה פעמים כל זה נדחק לטובת הלך רוח הישרדותי מדי שהילד נתון בו לצורך התמודדות עם מצוקה בתחושה שלך, מאיזה גיל בערך יוצאים מהלך רוח הישרדותי לטובת התנסות חיובית?
מגוון תרבותי, חברתי ואנושי; מגע עם תכנים שונים (חגים ומסורת למשל זה לא הצד החזק שלנו ושם מקבלים מידע ומנה מבוקרת של הדברים האלה);
נשאלנו ביום שישי למה אנחנו לא מדליקים נרות. לסתותנו נשמטו שאין לתאר.
_גם את ההשפעות לרעה, כמובן, אבל על כך אין מה להכביר מילים כרגע
למה לא? אם את מוכנה לספר, נשמח לשמוע_
פשוט כל הדף מוקדש בדיוק לזה, נראה לי פחות מעניין ורלוונטי כרגע
בתחושה שלך, מאיזה גיל בערך יוצאים מהלך רוח הישרדותי לטובת התנסות חיובית?
לתחושתי אין לילד מה לחפש בגן לפני גיל 3 וחצי ארבע ולפעמים גם אחרי.
מעבר לכך - זה כבר אישי ומשתנה מילד לילד.
ילד אחד בשל להתמודד עם זה כבר בגיל ארבע-חמש, אחר יכול לסחוב מצוקה גם בגיל 7 ואולי אפילו יותר (לא יודעת).
אצלנו ילדה אחת התקשתה מאוד עם הפרידות אבל שתיהן אוהבות את המסגרת הספציפית שהן נמצאות בה והפיקו ממנה הרבה כבר מגיל ארבע וחצי חמש, ככה בגדול.
בכל אופן, אני שלחתי לגן בגיל מוקדם ממה שרצוי בעיניי, כי לקחתי בחשבון גם את האינטרסים שלי ולא רק של הילדים.
בזמנו הרגשתי נורא עם זה, אבל בדיעבד זה נראה לי לגיטימי ואפילו חשוב
_אני הייתי מתרגזת על החוצפה, האמת.
כאילו סליחה??
לא הבנתי, למה חוצפה?
כי זו ביקורת על כך שהם בוחרים לא להדליק, וזו אמורה להיות בחירה אישית ולגיטימית. גם אני הייתי מאוד מתרגזת על שאלה כזו._
טוב, קשה להעביר טונים בכתב. היא ילדה בת 3, בגן הדליקו נרות, שזה בעיני ממש סבבה, והיא רצתה שידור חוזר בבית. אגב, סיפרתי על זה ביום ראשון לגננת, והיא ישר אמרה שממש אין בגן צביון דתי וכו'. בקיצור, מבינה למה זה יכול לעצבן, אבל זה לא היה, זה היה ממש חמוד וסקרני.
לא הבנתי - הילדה שאלה אתכם??
כי אני הבנתי שהגננות שאלו, ולכן חשבתי שזו חוצפה.
מן הסתם אם ילדה בת שלוש שואלת זה יותר חמוד ומצחיק מאשר חצוף (-:
אצלנו עד היום, בגיל 6 המופלג, יש לקבלת השבת מקום חם בלב וזה הזמן האהוב עליה בכל השבוע.
מן הסתם זה קשור לחסכים שלה בתור ילדה חילונית למהדרין
אני צריכה עזרה... אולי סיעור מוחות קטן. עלמה תהיה בת שנה באוגוסט ורשומה בספטמבר למשפחתון.
כרגע היא מטופלת על ידי כשאני לא עובדת (או מגובסת) בשילוב עם חמותי בוקר אחד בשבוע ומטפלת מאוד מוצלחת 3 פעמים בשבוע. יום אחד בשבוע אני בחופש ואז אנחנו מבלות את כל היום ביחד.
אין ספק שאם היינו נשארים בתל אביב, היינו ממשיכים עם אותו סידור. אבל אנחנו עוברים כרכורה וזה יצר שתי בעיות:
לקחנו משכנתא ותקציבנו צומצם.
אני אמשיך לעת עתה לעבוד בתל אביב כך שאצטרך מטפלת ליותר שעות = יותר כסף.
אבל לא רק בגלל סיבות פרקטיות כאלה רצינו משפחתון. האמת האמתית היא שאנחנו גמורים. אני תוהה לפעמים אם אנחנו עושים את זה נכון או שבגלל ששנינו טיפוסים די טוטאליים, אנחנו שאובים לחלוטין לתוך ההורות עד כדי שאין לנו דקה לעצמנו או זה לזו. עלמה אמנם ישנה בשעות היום עם המטפלת או חמותי, אבל לא איתנו, כך שאפילו זמן לסקס אנחנו לא ממש מוצאים. (וממילא רוב הזמן פשוט עייפים מדי.) אני מפנטזת על ימי שישי לשנינו, כמו פעם ומפנטזת על זמן קצת בשבילי. (לא במסגרת רגל שבורה, אם אפשר.)
אבל זה לא רק זה. המשברים של התקופה האחרונה (סבתי נפטרה ועכשיו הגבס הזה) הוכיחו לי כמה חשיבות יש לשגרה שלא תלויה כולה באמא. יכול להיות שאני טועה ואולי סתם עושה רציונליזציה, אבל זאת ההרגשה שלי. בגלל שאני מוגבלת עכשיו, עלמה טופלה על ידי 6 אנשים שונים השבוע, כשברקע כל הזמן אמא, אבל במצב מוזר ולא ברור, נייח להחריד. ומה כשיהיה אח או אחות קטנה? לא עדיף שיהיה משהו יציב אז כשהמשפחה תשתנה ככה?
אז למה לא גן? כי היא נורא קטנה וזה נראה לי פשוט אבסורד שהיא תהיה נתח כל כך גדול של היום בלעדיי. כי היא כל כך מקסימה, חברותית ומלאת בטחון, לדעתי, בגלל שהיא הייתה צמודה אליי במשך הרבה זמן. כי אני רואה את ההתמודדות הלחוצה והבלתי אפשרית של ההורים שסביבי עם פעוט מוטרף שיש לו רק 3 שעות עם אבא ואמא ביום והוא לא יודע את נפשו. כי זה ישבור לי את הלב.
השהייה עם האם, או מינימום תחליף קרוב בגיל הזה היא כה חשובה, שאת כל שאר הדברים לדעתי צריך להתאים לפי זה.
עניין של סדר עדיפויות, שלוש שנים להקדיש לשהייה עם הילד זה המינימום לדעתי. מחויבות הורית.
אני באופן אישי לא מצליחה להתפרנס תוך כדי השנים הראשונות, אבל כן להתפתח, לתחזק זוגיות אוהבת, ולטפל בבית, מעט בחצר, ולטפל בילדים הבוגרים יותר.
יכולת לכתוב את הטקסט הזה בהרבה מקומות (נניח, בלי צחוק, מאמזון) ובחרת להניח אותו פה.
אז מה אני יכולה להגיד לך? היא פצפונת, היא זקוקה לאמא שלה. וגם- היא תשרוד ואפילו תשגשג גם בסביבה פחות אוהדת ממך.
קשה להיות אמא עובדת. קשה להיות אמא בחינוך ביתי. וגם להפך- נהדר להיות אמא עובדת. מופלא להיות אמא בחינוך ביתי.
תקשיבי ללב שלך.
אה,וגם, באמת, התלות הזו של גיל שנה משתנה מאוד מאוד תוך שנה-שנתיים (יונת פעם כתבה על נקודת המפנה של גיל שלוש). הכל כל כך דינמי. שווה לזכור ולקחת את זה בחשבון.
לדעתי, בגיל שנה, אם ממש חייבים שמישהו אחר יופל בחלק מהזמן - עדיף טיפול אישי (כמו שאתם עושים עכשיו) על פני מסגרת עם הרבה ילדים ומעט מבוגרים. זה אכן יקר יותר... וכאן נשאלת השאלה, האם זה בכלל משתלם להחזיק מטפלת אם כל מה שנכנס יוצא בסוף על משכורתה? כדאי לחשוב על העלות מול התועלת.
לגבי הקושי והרצון לקצת חופש - זה לא פשוט, אבל בשביל כמה שעות ביום שישי לא צריך גן כל השבוע. אם זה העניין, לוקחים בייביסיטר או מבקשים מאחת הסבתות.
במקום לומר אני חייבת, אפשר לומר אני רוצה.
הרי גם לתינוקות גם יש צרכים ורצונות, לחלק מהם את בוחרת להינות ולחלק לא.
לדעתי הצורך של התינוק בטיפול מיטבי, הוא צורך שבאחריותנו למלא ובזה עוסקים דפים רבים באתר. אפשר למצוא את הדרך למלא בצורה מספקת את הצרכים של האם והתינוק גם יחד.
הזמן הזה עובר מהר ולא חוזר , אי אפשר להעניק לילד בוגר את הביטחון שהיינו אמורים להעניק לו בינקותו.
נראה לי שדבר ראשון צריך לדבוק היתכנות כלכלית של פיתרון שאינו משפחתון.
בהנחה שאתם לא מתכוונים לדחות את רכישת הבית ולשנות תכניות לעבור לכרכור (שתכף נחזור אליה) - האם תוכלו בכלל, ולו בקושי ותוך ויתורים וכו', לשלם למטפלת? (לא מתכוונת שתעני לי כאן בהכרח (-: ) הייתי מנסה לבנות לו"ז שבועי שלוקח בחשבון את כל המטפלים שזמינים לכם ולראות בדיוק כמה שעות מטפלת זה יוצא. וגם מבררת אם למשל יש אפשרות שאחת הסבתות או שתיהן יבואו אליכם פעם בשבוע. אולי אם את ממילא נוסעת לת"א, את יכולה לקחת את עלמה אליהן? אנחנו עשינו משהו כזה תקופה. יש לזה חסרונות וזה לא תמיד קל להורים או לתינוק לעשות את הנסיעות האלה, אבל בזמנו זה היה הפיתרון הכי טוב שהיה לנו.
אם אין היתכנות כלכלית - הייתי מבררת עם עצמי, האם אני עדיין מרוצה מהבחירה לעבור לכרכור ולקנות שם בית, בהתחשב בעובדה שזה מחייב משפחתון? אם כן, נגמרה ההתלבטות. זו בחירה עם יתרונות וחסרונות והיא בהחלט לגיטימית. ואם לא... מתחילים לחשוב איך משנים.
אם יש היתכנות כלכלית - עכשיו מתחילים לחשוב על יתרונות וחסרונות. לאופציה של המטפלת, אם הבנתי נכון, יש שני חסרונות עיקריים מבחינתך: פחות זמן חופשי לך/לכם כזוג, והיציבות (לכאורה (-: ) שמשפחתון נותן.
האם אלה חסרונות אמיתיים? למשל, אם תהיי במצב שבו את רואה את עלמה למספר שעות מצומצם יחסית ביום, אולי יתחיל לדגדג לך לא לשלוח אותה גם בשישי? אולי יש אפשרות לבייביסיטר פעם בשבועיים בימי שישי? ועוד רעיונות כאלה.
לגבי השני, השגרה תמיד תלויה באמא (-: אם תשברי את הרגל כשהיא במשפחתון, מישהו אחר יאסוף אותה או יביא אותה בבוקר, מישהו אחר יהיה איתה אחה"צ... וגם במשפחתון יש שינויים ושבירות שגרה שונות ומשונות. נראה לי שתמיד העוגן היציב ביותר של עלמה יהיה אתם. אני באמת חושבת שזה בסדר לילדים להתמודד עם שינויים בשגרה, בהנחה שהעוגן הזה נוכח מספיק.
אגב, לנו הייתה יחסית מעט שגרה בשלוש השנים האחרונות. לא אגיד שזה היה אידיאלי, אבל אני מאוד שלמה עם הבחירה הזו לעומת שליחה למסגרת וזה היה אחד המחירים שלה. אם תרצי לשמוע על זה קצת יותר את מוזמנת ביותר לשאול במייל.
וזה באמת לא לנצח. אצלנו הוא הולך לגן בשנה הבאה, ו אני מאוד מצפה לשגרה שתבוא עם זה. דעתי עדיין אל ממש נוחה מהרעיון של גן, אבל ילד ותינוק זה באמת לא אותו סיפור. אני מדגישה את זה כי אני למשל פעם חשבתי שאם ממילא אשלח לגן יום אחד, אז כבר לא נורא משנה מתי זה יקרה, בגיל שנה או שנתיים או שלוש. זה אחד הספקות שפעם היו לי. אבל בדיעבד, זה כן מאוד משנה בעיניי.
אז למה לא גן? כי היא נורא קטנה וזה נראה לי פשוט אבסורד שהיא תהיה נתח כל כך גדול של היום בלעדיי.
האם מטפלת זה יוצא פחות זמן בלעדייך? כי זה ישבור לי את הלב. זה שיקול ממש ממש חשוב בעיניי. אני ניסיתי את עצמי בעניין הזה יותר מדי זמן, וזה באמת שבר לי את הלב, ולקח לי הרבה זמן להתאושש. זה גם משפיע על היכולת שלך להנות מהיתרונות של משפחתון. אני למשל, בתקופה שעבדתי יותר ממה שהיה לי נכון, ביליתי עם הבן שלי כל שניה שלא הייתי בעבודה, כי באמת היה לי מאוד קשה הפרידה הארוכה הזו וגם מבחינתו חשבתי זה לא נכון לגזול ממנו את מעט (בעיניי) הזמן אמא שיש לו. ויצא שהיה לי פחות חופש. היום, כשאני איתו הרבה, אני מפרגנת לעצמי מדי פעם זמן חופשי בלעדיו, לצרכי פנאי ולא לצרכי עבודה. אז לא יכולתי לעשות את זה ויצא שבין העבודה לבין הטיפול בו, לא היה לי שום חופש.
לדעתי הצורך של התינוק בטיפול מיטבי, הוא צורך שבאחריותנו למלא ובזה עוסקים דפים רבים באתר. אפשר למצוא את הדרך למלא בצורה מספקת את הצרכים של האם והתינוק גם יחד.
רוצה גם לומר משהו קטן על שני המשפטים האלה. זה לא לגמרי הדף המתאים ולא לגמרי קשור לשאלה של מיכל, אז אנסה בקצרה.
אני חושבת שלהחליט החלטות חינוכיות כי "זה באחריותנו לעשות כך וכך" הוא מניע לא מאוד מוצלח, בין אם זה באמת באחריותנו ובין אם לא. בכל מקרה, נראה לי שהמילה "באחריותנו" פה בעצם באה לומר "מחובתנו".
כלומר, אם באמת מוצאים דרך לתת טיפול מיטבי וגם למלא את צרכינו באופן מספק, אז בטח, ברור. אבל זה לא אומר הרבה, זה סוג של "עדיף להיות בריא ועשיר מאשר עני וחולה".
השאלה היא מה עושים כשזה לא אפשרי, ואני לא חושבת שזה תמיד אפשרי, לכל אמא. וכשזה לא אפשרי קל מאוד להישאב לתוך הלך רוח קורבני או מקריבני. ומשם הדרך לטיפול לא מיטבי בכלל קצרה - גם אם כלפי חוץ הכל נראה מעולה כי הילד גדל עם אמא שלו בבית. אם מוצאים לוותר על סיפוק הצרכים שלנו לתקופה מסוימת בלי תחושות כאלה, ומצליחים כך לעשות משהו נהדר עבור התינוק, זה לא נראה לי שלילי בכלל. אבל גם את זה אני לא חושבת שתמיד אפשר.
בכל מקרה, אני חושבת שכדאי לעשות את זה (ובכלל, להחליט החלטות הוריות) כי אנחנו אוהבים את התינוק שלנו ורוצים להעניק לו את המשהו הנהדר הזה, ולא כי זו החובה ההורית שלנו. זה קצת מעליב אפילו בעיניי, לעשות משהו כהורה כי, נו, מה לעשות, זו אחריותי ואני חייב. לא יודעת אם הצלחתי לבטא את עצמי בבירור כאן, כי באמת ניסיתי לקצר, אבל מקווה שקצת לפחות.
נהדר לעשות הכל ״בכיף שלנו״ ,אבל כן,יש לנו מחויבות כלפי הילדים שהבאנו לעולם, והם עדיין חסרי אונים ותלויים .
בחברה שלנו, אנחנו אפילו בוחרים במודע על פי רוב להרות אותם.
אני לא חושבת שאפשר למלא בצורה מספקת את הצרכים של שתינו גם יחד. בגלל זה אני עובדת על פי עקרון של איזון צרכים: איך אפשר לענות על צורך שלה בלי שצורך בסיסי שלי יפגע ולהיפך.
אני לא מתכוונת להתווכח על הצורך / רצון / חובה של לעבוד. ראשית, כי המשכורת שלי אכן הכרחית לנו. שנית, כי אני מכירה את עצמי כבר מספיק טוב כדי לדעת שאני פשוט אנבול לי למוות אם אשאר בבית כל היום. למרבה המזל, אני לא חייבת. יש עוד מזל, אני אוהבת וטובה בעבודה שלי, אין הרבה מזליסטים כמוני.
אבל כן, ככל שאני חושבת על זה כך הרעיון של המשפחתון פחות מוצא חן בעיניי. אבל איך לעזאזל מבריזים ביולי למשפחתון שנפתח בספטמבר?
ראשית לדעתי אין בכלל בכלל קשר לשאלת האח הקטן שיבוא.
שנית, על עצמי מספרת שבכורה בילתה בגן מגיל שנתיים וזו הייתה לדעתי בדיעבד טעות איומה. כן הייתי בהריון, כן היה צוות מקסים והיא נהדרת בכל מקרה ברכה על ראשה...
זה פשוט גיל קטן מדי. וגדול עליהם כל המאבק הזה לתשומת לב אחד על אחד, שאמורה להיות פשוט זמינה להם בשנים אלו.
בשנה זו (כבר כמעט בת 4), היא נהנית מהפעילות והחיברות (ו... חשוב ביותר, חוזרת לאכול צהריים בבית ולא נשארת שעות אינספור במאבק...). השנה היא גם מבטאת במילים רצון לזמן בלעדיי (לישון אצל סבתא, בייביסיטר אחהצ) וזה סימן לבשלות שלה לטעמי. אני בטוחה שקטנה תהיה איתי עד כמה שיתאפשר.
וכאן אני חוזרת אלייך:
מה זה אומר איתי? כמה פעמים בשבוע קטנה ותינוק נוסף מבלים אצל מטפלת מס שעות במקביל לגן של בכורה. אני מציידת אותה באוכל, וזה יוצא זול ממשפחתון/ מסגרת כלשהי.
אולי יש איזו אמא לתינוק / משפחה מחנ"בת שתוכל להיות משפחה בהיעדרך?
גם אני בדיעה שצריך להתבונן היטב בכל הרכיבים הכלכליים, מה משרת אותנו ומה לא
לא רוצה להתייפייף, ברור לי שלא כל עבודה אפשר להביא הביתה. אבל מסגרת שעולה על 2 תינוקות פירושה שצרכים בסיסיים ימולאו רק בבכי. זו אמת פשוטה שצריך לא לייפות, ותהא זו המטפלת הטובה בעולם (אם יש 2 עייפים, אפשר להרדים בנשיאה. בחיי אפילו יצא לי להניק בקדמי ולנענע באחורי).
בקשר לסקס ושאר ירקות:
לא רלוונטי. באמת אומרת את זה מהלב ומהזדהות עם תקופות חשוכות יותר. זה פשוט לא עומד (בעיניי. בעיניי) על אותה משבצת.
אנחנו גדולים ויודעים לדחות סיפוקים ולהיות יצירתיים ומה לא וגם מעבר לאופק יגיע גיל קל יותר מהבחינה הזו.
כאן הפשרה שלי תהיה: לשים טלויזיה לשבת בבוקר ולקבל 20 דקות ברוטו, או לשים שעון להתעורר ב23, או ב04.
וגם לגלות את הפחות שהוא יותר: מגע רב משמעות באופן כללי, כל זמן אפשרי. ועוד.
אבל זה פשוט לא קשור לגן.
משערת שתרגישי פחות מותשת. בימים האחרונים ממש מקנאה בנשים שעובדות רק בלעבוד, ולא מג׳נגלות בתיאומים כמוני. אבל אני פשוט יודעת שארגיש הרבה פחות את הבנות שלי אם אייצא את רוב שעות העירות שלהן למטפלים חיצוניים. ולא בא לי. זה מדכא אותי ברמות.
גם פרספקטיבת הילדה השנייה אולי וזהו - אני מרגישה שהזמן הזה אין לו אחר כך. לכל השאר יש
מה הכוונה איך להבריז? פשוט מודיעים: אנחנו ממש מצטערים, אך שיני ו את דעתנו/לא מסתדר לנו/החלטנו לחכות עוד קצת עם מסגרת... אם זה משפחתון טוב ומבוקש, אני בטוחה שיש להם רשימת המתנה ולא ישארו מקופחים.
מה שבטוח, חשבי על עצמך ועל עלמה וטובתכן בלבד! לא על טובת בעלת המשפחתון או כיסה.
לגבי הסקס, אהמ... חייבת לחלוק על דעת רק מה ולומר שלדעתי, אצל זוגות מסויימים (אצלנו למשל), הסקס הוא חלק חשוב וחיוני, וכשכך הדבר מוצאים את הדרך ולגמרי לגמרי לא מוותרים. שלא ישתמע חלילה שמשפחות שלנות עם התינוקות או מגדלות בבית לא נהנות מחיי מין ... פשוט דורש יצירתיות לעתים, וגם החלטה שזה חשוב לכם גם אם זה אומר שעה אחת פחות של שינה בלילה. זה חשוב, וגם זה חשוב.
חוץ מזה - איך לעזאזל מבריזים ביולי למשפחתון שנפתח בספטמבר?
בלי בעיה. הייתי שם. מפסידים את דמי הפיקדון שבטח נתת ומבקשים סליחה מעומק הלב ואולי אפילו מביאים מתנה קטנה אם את מרגישה צורך. זהו זה.
אם זה לא השנה הראשונה שהמשפחתון הזה פועל אז את לא תהיי הראשונה שעושה את זה. זה חלק מהעסק הזה וכמה שזה לא נעים - שיהיה לך קודם כל לא נעים מעצמך ומבתך. תעשי מה שנכון. ומותר לך לטעות או לשנות דעה או להתחרט. זה רק אנושי.
את הבן הבכור שלי רשמתי כל שנה למסגרת כי חשבתי שהנה הנה הגיע הזמן והסביבה לחצה.
וכל שנה ביטלתי בסוף עד גיל ארבע. מה לעשות שלא ידעתי מה לעשות? קורה.
<כל שנה מסגרת אחרת אז לא ידעו שאני מתחרטת סדרתית>
ולדעתי לאזן צרכים זה מצויין. זה חשוב וחיוני ורק את יודעת איפה האיזון הזה עומד מבחינתך. כל אחת מוצאת דרכים אחרות, אם דרכך כוללת עבודה אני בטוחה שתמצא הדרך!
מיכל
אני קוראת ויש לי כל כך הרבה לומר, ומצד שני כל כך מעט
וכל כך מזדהה, ומצד שני כל כך קשה לי לקרוא , ממש מכאיב לי כי הדילמה הזו כל כך כל כך כואבת בעיניי. חוויתי אותה עם כל ילד,ואני חווה אותה היום באופן יומיומי. גם בלי קשר לעבודה אני חווה את המתח הזה בין הצרכים שלי לצרכים של הילדים, ואת הקושי למצוא איזון שייטיב עם כולם.
טלי
את כותבת כל כך יפה וכל כך מתאים
תמיד מילים מדוייקות כל כך שנופלות בדיוק למקום של הקושי והדילמה . עשה לי טוב ללב לקרוא מה שכתבת.
מיכל
לא בטוחה שאני צריכה לומר לך כי את נשמעת לי כאילו את יודעת מה את צריכה ולא יזיזו אותך גם כל מיני דעות שעלו פה. אבל אומרת בכל זאת
זה בסדר גמור שאת צריכה דברים לעצמך
אני לא יודעת מה הפתרון,אבל אל תוותרי על זה וגם אל תדחי לאחר כך, זה יותר מדי זמן לחכות,זה לא שבוע. אני לא מצליחה להבין את האמירות שיהיה זמן אחר כך, כשהצורך כל כך עכשווי וכל כך בסיסי.
אני ויתרתי על עצמי במשך יותר מדי זמן, וכולם סבלו ועדיין סובלים מזה היום כשאני מתאוששת לי מאוד מאוד לאיטי מתקופה קשה. וחבל שלא עמדתי כבר אי אז מזמן על הצרכים שלי אפילו עוד לפני שהילדה הראשונה באה לעולם (כי כבר שהיא היתה במחשבה אני הייתי בדאגות איך אני אפרנס את הילדים העתידיים שלי וחנקתי את עצמי בעבודה שלא נשמתי בה)
זה לא כל כך אותו דבר כמו אצלך,אבל הרעיון אותו דבר-שלא מצאתי לי איזון מתאים כך שכולם יצליחו איכשהו לחיות, כולל אני. ובעיניי עדיף שעלמה תפסיד קצת כדי להמשיך להרוויח אותך כאמא חזקה ואוהבת ומכילה ובשבילה (כי אני כבר לא).
ולגבי הסקס-בחיי שאני לא מבינה איך אפשר לדחוק את זה הצידה כדבר לא חשוב או להתייחס אליו כדבר שאפשר למצוא לו את הזמן בשעה 4 בבוקר. בחיי,אני לא מסוגלת. כשלי היו שני ילדים קטנים (והנקה -שאצלי משפיעה מאוד) החשק שלי היה ברצפה או מתחת אפילו. עם ילדה אחת עוד איכשהו החשק שרד באופן חלקי. לא לישון בלילה בשביל זה היה בשבילי סיוט וגרם לי ממש לא לרצות סקס, ולמתח לא קל עם בעלי שכמובן כן רצה. ואני לא אמשיך לפרט כי לא כל כך מתאים לי. אבל אצלי אישית צריכה להיות קצת אפשרות לנשום בשביל זה ולא לדחוף את זה ב20 דקות איפהשהו רק כדי לסמן וי (בטח שזה מה שעשיתי,ממש גרוע בעיניי לזוגיות).
ואני בהחלט מבינה למה עשית סלט והכנסת את הכל בסל אחד. כי הכל קשור. אבל אולי כדאי באמת לנסות להפריד כמו שטלי ניסתה לעשות ולחשוב על הכל מחדש (המעבר, הבית החדש, המשפחתון, העבודה וכמותה, האח הקטן) ולראות מה אפשרי באיזה מחירים.
האם אפשרי להשאר עוד שנה במרכז ולהשכיר את הבית בכרבור? רק לשנה אחת?
זה יאפשר גם לעבוד וגם לשמור על עלמה בבית ועם כל מערך המטפלים המוכר.
זה יחסוך המון זמן נסיעות שיבוא על חשבון הביחד שלכן.
יתכן שזה גם יעזור לשלם את המשכנתא (הבדלים בשכר הדירה).
יחסוך לך זמן של מעבר דירה.
אני מניחה שכבר חשבתם על הרעיון הזה, אבל אולי שווה לשקול אותו שוב.
זה אולי אפשרי אבל מסובך כי בעלת הבית שלנו רוצה להיכנס לדירה הנוכחית ולעבור לשנה אחת לדירה אחרת בתל אביב זה יותר מדי תיק, אני חושבת. אם הייתה אופציה להישאר פה, היינו שוקלים את זה ברצינות. גם ככה אני די בדכאון שאני עוזבת את כל מערך התמיכה המופלא שלי במרכז.
מיכל, מזדהה מאוד עם הדילמה (בפורמט טיפה אחר).
ההתלבטות שלי היא אם לשים אותה פעמיים או שלוש פעמים בשבוע כמה שעות, במשפחתון כזה.
הראש אומר כן, אבל זה ישבור לי את הלב ממש מרגישה את הלב כל פעם שחושבת על זה...
לא מצליחה להחליט.
ואפילו לא התחלתי לחפש וכבר ממש מאוחר.
וואו. מצחיקות שכמותכן
סקס זה מה זה חשוב...
פשוט לדעתי לא רלוונטי לשאלת הגן. מניסיוני אפשר להסתדר (ובלהסתדר אני מתכוונת להסתדר בכיף).
אבל אכן השנים האלה הרכות דורשות גמישות מחשבתית לגבי כל תחום
תראי מיכל, שום דבר לא ישבור אותה או יגרום לה להיות מוזנחת או כל מיני. צריך להבין שהטיפול האופטימלי הוא ביתי, אם לא אז מצומצם ככל הניתן. אני נתתי דוגמת המטפלת כי היתה ממש התעקשות שלי על 2 ילדים ולא 3. בעיניי יש הבדל עצום
מה שאני רוצה לומר בעיקר, שכדאי שמסגרת שאיננה אתם תהיה מינימלית ככל הניתן ותכסה את שעות ההיעדרות ולא את שעות ה- היינו בפייסבוק בערב ולא התבוננו לתוך העיניים ודיברנו מילות אהבה. לא שאני אומרת זאת בשיפוטיות, דוקא מהזדהות עם אותה שמיכה קצרה.
רקמה
את אומרת דבר והיפוכו לדעתי, מצד אחד כדאי שמסגרת שאיננה אתם תהיה מינימלית ככל הניתן ותכסה את שעות ההיעדרות
אבל מצד שני את לא נותנת שום רעיון לפתרון אופרטיבי לבעיה עצמה שאומרים לך שהיא בהחלט עומדת שם, והבעיה זקוקה לפתרון של זמן בלי התינוק/ילד. כי לא כולם מצליחים לג'נגל ולהשאר שלמים עם זה.
אי אפשר להציב רף גבוה כל כך ולתאר אותו כאפשר,כשלא אצל כל האנשים זה אפשרי. ואם כן לדעתך,אנא פירוט מאוד מפורט איך זה בדיוק מתבצע בלי לפגוע בעצמך,בבעלך,בסקס שלכם ובשאר החיים שלך.וגם לא בילדות.
להיות גמישים ולהיות יצירתיים אלה סיסמאות שלא ברור איך למלא אותן בתוכן
התלבטתי אם לא למחוק הכל ולצאת מהעניין הזה ודי
כי הוא כל כך כאוב ולא סדור ולא בהיר אצלי
שולחת בכל זאת ולא בטוחה שאמשיך לדון בזה
אני אספר איך זה אצלי, כבר מעל חמש עשרה שנה, עם תינוקות שגדלי לילדים ונוער ואליהם מתווספים עוד תינוקות.
נקודת המוצא שלי היא שהתינוק זקוק לנוכחות וצמידות לאמו לכן אני נושאת אותו בשעות היום וישנה לצידו בשעות הלילה.
אני משתדלת להפגש הרבה עם אמהות\ תינוקות\ ילדים מחינוך ביתי כדי לקבל השראה, עצה טוב, חברים למשחק.
עם תינוק ראשון במיוחד כדאי לצאת הרבה.
הנוכחות התמידית של התינוק כמוה ההריון בשבילי, כמו שההריון הרבה נפלא ולעיתים מעיק, כך גם התינוק. תאמינו לי, מהר מאוד הוא מבקש לרדת קצת, או לעבור לידיים אחרות.
את עניני האינטימיות אנו שומרים לשעה שכל הילדים שאתנו בחדר ישנים, סוגרים את הדלת על מנת שלא יהיו מבקרים אחרים
בשאיפה שנחייה לפחות שבעים שנה טובות, להקדיש שלוש שנים לילד נשמע לי ממש סביר.
אני כמובן מודעת לכך שהרבה דברים מתרכזים בשלב מסויים בחיים וזה לא פשוט, אבל בוחרת שלא התינוקות ישלמו את המחיר.
;גם בשבילך כי טוב לתת לכל הכאב הזה לצאת קצת ולא לחנוק אותו וגם כי אני חושבת שמה שאת מעלה הוא נקודה חשובה מאוד.
אני לא רקמה, אבל עלו לי קצת מחשבות בעקבות מה שכתבת, אז אני משתפת.
אני לא שוללת בכלל את האפשרות שלפעמים הפיתרון היחיד למצוקה מסוימת (והדוגמה של הזוגיות היא דומה, יכולות גם להיות אחרות) היא זמן בלי התינוק/ילד . כשאני עצמי הייתי במצב כזה, לפעמים החלטתי למשוך עוד זמן עם המצוקה, כי המחיר לתינוק/ילד היה נראה לי גבוה מדי ולפעמים הנחתי לו לשלם את המחיר, כיע הוא היה נראה לי נסבל ביחס חמצוקה שלי ולהשלכות שלה על כל המערך המשפחתי. אף אחת מהאפשרויות האלה היא כמובן לא אידיאלית ולא קלה, ואני חושבת שאף אחד מבחוץ לא יכול לדעת מתי עדיף את הראשונה ומתי את השנייה.
אבל יש עניין נוסף, והוא שלפעמים (רק לפעמים, לא תמיד) אם לא מניחים שאין פיתרון אחר מלבד זמן בלי התינוק/ילד, אפשר למצוא אחד כזה. וגם הוא יכול לבוא עם מחירים מסוימים (אם להיות קונקרטית, אצלנו למשל זה היה קשיחות גדולה יותר לגבי ההרדמות, לקראת גיל שלוש, מה שנתן לנו ערבים זוגיים שמתחילים בשעה נורמלית)..
פלוני אלמונית, זה מעניין, תודה רבה על הזווית שלך. עבורי ומבחינתי היא לא ישימה. כאמור, אני רוצה לעבוד וצריכה לעבוד. אם אתן לכל תינוק שלוש שנים, אני חוששת שלא יהיה לי לאן לחזור.
שוק מורות העברית לא מתפתח כמו הייטק, מקומות העבודה בו רק מצטמצמים ואני מצאתי לי נישה טובה, נוחה, גמישה וגם כזאת שאכפת לי ממנה.
האמת שאני שמחה שעולים קולות כמו שלך, כדי להבין עד כמה, כדרך חיים, הזווית הזאת לא מתאימה לי, באופן אישי. פרקטית, עלמה מבלה המון במנשא ואף פעם לא נמנעו ממנה ידיים. היא ישנה אתנו. זה לא כיף לי, אבל אני מעדיפה לישון. אם הייתי מניקה, אני מניחה שהיא עדיין הייתה יונקת. אני טיפוס די אובססיבי ומתמסר וממש צללתי ראש לתוך ההורות, בקטע שאולי לא נכון לאף אחת מאיתנו והמילה איזון, שעולה פה כל הזמן, היא מבחינתי הטריק הגדול של לאזן בין סימביוזה ונפרדות. שלי, לא שלה.
מאוד חשוב לי לשמור על אני מופרד, שאיננו אמא. זה נשמע אולי קר, אבל מבחינתי זה חיוני כמו אוויר לנשימה וגם לכל אחד מילדיי (הקיימת, ואלו שיהיו). אם אני לא אעבוד, לא תהיה אני. אם אני אהיה כל היום עם תינוק או פעוט בבית, לא תהיה אני. לא אני הוא הטיפוס שיצליח לבנות שגרה, ללכת למפגשי חינוך ביתי, אפילו לגינה אין לי תמיד כוח לצאת.
אבל בעצם למה אני בכלל מסבירה את עצמי? המצב הוא כזה שאני עובדת, ברוך השם.
עכשיו השאלה הצטמצמה לשתי אופציות:
אמא עובדת 3 פעמים בשבוע, עלמה במשפחתון בזמן הזה.
אמא עובדת 3 פעמים בשבוע, עלמה עם מטפלת + סבתא (אולי) הזמן הזה.
זה הוויכוח ביני לבין שחף בז וזה גם הוויכוח הפנימי שלי.
אבל מצד שני את לא נותנת שום רעיון לפתרון אופרטיבי לבעיה עצמה שאומרים לך שהיא בהחלט עומדת שם, והבעיה זקוקה לפתרון של זמן בלי התינוק/ילד. כי לא כולם מצליחים לג'נגל ולהשאר שלמים עם זה.
זה מאוד נכון. רק עכשיו כשאני מגובסת אני מבינה באיזה מירוץ ללא נשימה חייתי בזמן האחרון ואולי לא לשווא נפלתי. אני מצליחה להרגיש שקטה רק כשעלמה מטופלת היטב ורחוקה ממני. זה מוזר, נכון? אבל אם היא אפילו סתם בחדר השני, ולא עם שחף, אני אהיה חייבת לראות אותה, לבדוק מה שלומה ואני לא אצליח להתרחב ולנשום. ובטח כשהיא תחת האחריות שלי, היא ממטרת שמחה, הקטנה הזאת, אבל אני צריכה זמן שבו אני קיימת. אני, לעצמי, בשקט שלי. וזמן לשנינו, לא בעייפות הגדולה של הערב, כי לפעמים אני חוששת שבקצב הזה לא יישאר "שנינו". לא מריבות, או פרידה, או גירושים, אבל בבמה מתבטאת זוגיות אם אין זמן להיות זוג?
תחילת ההודעה שלי נמחקה לי - כתבתי שם לאורי, שאני שמחה שלא מחקת והחלטת בסוף לשלוח.
מיכל - את עדיין רוצה לדון על שתי האופציות? לא רוצה להיכנס סתם למקום שלא הזמנת אליו (-: אבל לא כל כך הבנתי על מה הוויכוח. אם משפחתון יהיה לאותו פרק זמן בדיוק כמו מטפלת, האם הדילמה היא רק כספית? (זה לא באמת רק, ברור לי, פשוט זה משהו שאין לי מה להגיד עליו, זה מאוד אישי).
אני אשמח לדון, זה יעשה לי סדר בראש ואם נראה שזה מקרה מאוד מאוד מאוד פרטי, או מאוד לא מתאים לרוח האתר, נמחק.
יש עניין כלכלי, אבל עשינו חשבון וזה לא היסטרי. אבל יש גם עוד שני עניינים. אחד מנוסח אצלי והשני קצת רעוע עדיין:
עניין היציבות. מכיוון שאני מציעה, גם היום, רק שלושה ימי עבודה בשבוע, אני פונה בעיקר לסטודנטיות או לנשים שמעוניינות בגמישות יחסית רבה. אני מתה על המטפלת שלי בתל אביב, אבל חצי מהזמן אני עסוקה בלתאם לה החלפה: תערוכת גמר, היא נוסעת לחו"ל, מבחנים, סמינריוניות וכו'... אפילו אם אני יוצאת מנקודת ההנחה שרצף כזה של משברים לא יפול עלינו שוב, (סבתא, מחלה, גבס) אני חייבת זמינות גדולה יותר ויציבות גדולה יותר.
פה זה גם חמקמק וגם מביך. בפנטזיה שלי, עלמה נורא נורא תהנה במשפחתון. ואז אני אוכל להשתמש בו בגמישות אין קץ, כמו שצילי מתארת מעלה. נגיד, ימי שישי מדי פעם? נגיד, אם אני אהיה חולה, או סתם מותשת בגלל הריון (אמןןןןןןן). כרגע למצבים האלה אני מפעילה משפחה, אבל האמת שמתחיל להימאס להם וגם לי. להיות כל כך תלויה כל הזמן.
חשוב לי להביע את אחד הקולות של באופן טבעי, שמוצג לפעמים כפנטזיה, זה ממש לא אומר שאני מצפה לכך שאת או אחרת תצדיקו את עצמכן מול הגישה הזו. פשוט האתר הזה קיים בשביל לקיים שיח בין משפחות שמרגישות ומוצאות שזה אפשרי וטוב, ולתת תמיכה ברוח זו למעונינות.
ולענינך:
נפלא לשמוע שיש לך עבודה נהדרת! הלוואי והחברה הייתה מאפשרת עבודה ידידותית לאמהות ולתינוקות.
בינתיים נתקלת בחסרונות הטיפול המתחלף, ואם תשלחי למשפחתון תתקלי בחסרונות של המשפחתית ( מחלות דחופות, אנטיביוטיקה, מזון שאולי אינו לטעמך, בכי, פציעות קלות , תפרחת חיתולים ועוד ) אם ממילא זה יקרה בשנה הקרובה או הבאה אחריה, את צריכה להחליט וזה לא פשוט
אבל איך אפשר לעזור לך להחליט?
זה לגמרי בפנטזיה. אני פוחדת להתקשר לשאול.
אולי זה יפתור את הדילמה/ויכוח, לא?
בכל אופן, תעדכני, מעניין אותי לדעת אם קיימת אפשרות כזאת בעולם.
כלומר בארץ.
לגבי הגמישות של למשפחתון:
לי זה נשמע לגמרי מציאותי, אם מדובר במטפלת שאוהבת תינוקות ואת הוריהם, ומבינה את הצרכים שלהם, אז מה הבעיה להיות גמישה ?
אולי זה יתומחר אחרת מיום צהרון רגיל.
זה לגמרי בפנטזיה. אני פוחדת להתקשר לשאול.
אני לא חושבת שזה ממש אפשרי למצוא מקום כזה. יש תחרות על פעוטונים שנחשבים טובים, יש מספר אנשי צוות שצריך להחזיק, וזה מאוד מסובך למקום קטן להיות גמישים (נגיד למצוא איש צוות שיבוא רק בימים שיש עוד תינוקות, ולהחזיק ציוד כמו מיטות שלא משתמשים בו בימים שונים).
אולי אפשר למצוא איזו פנסיונרית חביבה שתרצה לטפל בעלמה שלוש פעמים בשבוע, ותוכל מדי פעם גם להתפנות בפעמים אחרות כמו שרצית. צעירות בדרך כלל עסוקות באמת בחיים שלהן קצת יותר מסביב לשעון.
_לגבי הגמישות של למשפחתון:
לי זה נשמע לגמרי מציאותי, אם מדובר במטפלת שאוהבת תינוקות ואת הוריהם, ומבינה את הצרכים שלהם, אז מה הבעיה להיות גמישה ?_
הבן שלי בזמנו היה בגן מקסים. שמנהלת הגן נורא ניסתה לאפשר את הגמישות הזו במשך כמה שנים,ואחרי זה היא אמרה שזה פשוט נורא קשה כלכלית ולא מתאפשר, למרות שהיא מאוד מאמינה בזה וחושבת שזה חשוב. והאמנתי לה באמת, כי היא ניהלה גן באמת מקסים עם המון קשב לילדים ולהורים (ולמטפלות שלה) והמון זרימה ביומיום, והחזיקה די הרבה אנשי צוות מתוך אמונה שזה מה שצריך, קבוצות קטנות ויותר יחס אישי, וגם אפשרות לצוות עצמו לעבוד בקצת יותר מרווח נשימה (ולא כל יום מ8 עד 4 ,אלא להחליף באמצע היום ולהכניס אויר חדש לצוות ולילדים).
אני חושבת שהגמישות מתאפשרת בעיקר במשפחתונים חדשים (שיכולים להיות מקסימים אבל עוד אין כל כך ביקוש), אלא שלמיכל יהיה קצת קשה למצוא מרחוק.
זה מה שאני מכירה מאיפה שגרתי-משפחתונים ומטפלות חדשים הם גמישים עד שהופכים למבוקשים ואז הגמישות כבר לא אפשרית. (כי את מקומן של 2 אמהות שרוצה רק יומיים בשבוע תתפוס אמא שרוצה 5 ימים בשבוע. עדיף למטפלת וגם לילדי המשפחתון ילד קבוע ולא ילדים מתחלפים)
בקיצור,לא קל הנושא. וזה לגמרי תלוי בביקוש. אבל לפעמים אפשר למצוא,אפשר להמשיך לחפש בעיניים מודעות.
בכל מקרה שווה לשאול (מבינה כל כך את הדחיה הזו של מה שלא קל לעשות ומפחדים מהתשובה)
מיכל
אני מבינה שהמטפלת העכשווית היא אחלה אבל צריכה החלפה הרבה פעמים, אבל לא בטוח שכל מטפלת חלקית תהיה כזו. אני הייתי אי פעם בזמנו מטפלת חלקית,ובכלל לא היה צריך להחליף אותי כל הזמן, היו ימים קבועים ונדיר שממש לא יכולתי (אבל אני זו אני, חיי לא עמוסים כשאני זו ששולטת בהם עד כמה שאני יכולה ואני חיה על מי מנוחות בלי לדחוס אליהם יותר מדי). כמובן שאני לא יכולה להבטיח כלום לגבי זו שתמצאי, רק לא כדאי לפסול מראש את האופציה בכלל.
אבל בלי קשר, בכלל לא הייתי מהססת ומעדיפה מטפלת.
בהנחה שאין הבדל כלכלי גדול - למה בעצם לא להעדיף מטפלת על משפחתון?
אם ממילא הם ממלאים עבורך את אותה פונקציה - מפנים לך זמן חשוב - לדעתי לכי על המטפלת.
אם תמצאי מטפלת שתטפל בה ובעוד ילד - בכלל טוב. יעלה אולי טיפה פחות. שווה לנסות לברר אם יש אופציה כזו.
רציתי גם להאיר זווית קטנה נוספת.
לדעתי לא טוב שרק אמא או אפילו רק אמא ואבא יטפלו בילדים.
לא רק בגלל העומס שיש על ההורים (שלא טוב לאף אחד, גם לא לילד), אלא כי לדעתי טוב שהילדים יכירו מגוון אנושי.
בפנטזיה שלי אני גרה במרחק הבדיוק נכון (-: מאמי, מחמותי, מגיסותיי ומהחברות הטובות.
ככה לי יש הרבה עזרה, ולילדים יש הרבה דמויות אהובות ומוכרות בחייהם.
אבל המציאות שונה, ובמציאות של רובנו אין מיני-קהילה כזו.
לכן לדעתי, עדיף מישהו בתשלום, כמו מטפלת שתעזור, גם מבחינת הילד.
פשוט בגיל הזה, לדעתי, עדיין מוקדם מדי להתחרות על תשומת לב בגן, והצורך החברתי עוד לא התפתח מספיק כדי להצדיק "מסגרת" עם עוד ילדים.
אבל אני רוצה לומר שבעיניי השיקול של לתת למישהו אחר לטפל בה הוא גם לטובתה שלה.
חשוב לי להביע את אחד הקולות של באופן טבעי, שמוצג לפעמים כפנטזיה, זה ממש לא אומר שאני מצפה לכך שאת או אחרת תצדיקו את עצמכן מול הגישה הזו. פשוט האתר הזה קיים בשביל לקיים שיח בין משפחות שמרגישות ומוצאות שזה אפשרי וטוב, ולתת תמיכה ברוח זו למעונינות.
תודה על ההסבר
אני המון מתלבטת מול הכתוב פה בדף הזה, וזה אחד הדפים שלא קל לי איתם
כשאני מנסה לחשוב בראש צלול על דברייך ועל דברי רקמה בלי שמציפים אותי כל הרגשות שלי שגורמים לי להצטדק מיידית ולחפש אישור, אז אני מבינה מאיפה את באה, וגם יכולה להבין שבסיטואציות אחרות נעזרתי בתמיכה הזו של אנשים פה בנושאים אחרים פה באתר ממש.
למשל, התמיכה להרדים במנשא, ולהניק כל זמן שהתינוק מבקש, ולהרדים בהנקה ולהרים הרבה בידים (ובכלל במנשא), ולשבת ולהרדים ילדים גם כשהם גדולים יותר בגיל 4,5 (וגם 6 - אצלי יש קנאה בקטנים יותר) בלי להרגיש 'פראיירית' ובלי להרגיש עד כמה אני לא אמא מספיק 'מחנכת'. ולישון עם התינוק במיטה שלי בלי להרגיש שזה לא בסדר, ולתת לגדולים יותר לבוא למיטה שלי ולהרגיש לגמרי בסדר גם עם זה (למרות שרשמית אין לנו מיטה משפחתית,לפעמים הם באים, פעם יותר,היום פחות).
כל אלה קיבלתי פה לגיטימציה מליאה,כשעם הגדולים הרגשתי שאני ממש לא בסדר ולא יודעת 'לחנך' ולא יודעת 'להרגיל'. וברגע שקיבלתי תמיכה לזה הוקל לי כל כך, והגידול וכל התחושה נעשו קלים יותר. גם אם עדיין טכנית הייתי צריכה לתת מעצמי די הרבה (את שעותיי, את מיטתי,את גופי), הייתי מסוגלת לזה עם התמיכה על כך ש'אני בסדר' ושהאינטואיציה שלי לגבי מה ילד צריך היא בסדר ומתאימה. ומשהו התיישב בפנים, בתוכי ובלבי במקומות הנכונים.
כך שאני מבינה את הניסיון שלך לומר את מה שאת חושבת, ואני כנראה צריכה לסנן במקום שזה לא מתאים לי (שזה מה שמיכל עשתה באלגנטיות קלילה. ובעצם נתנה אישור לעצמה וצרכיה בצורה מעוררת הערכה בעיניי. ועכשו הדיון הוא על הפרקטיקה של מה שניתן לעשות בנידון. אני צודקת מיכל?)
וזה לא מתאים לי. לא מתאים לי כלכלית ולא מתאים לי משפחתית, ולא מתאים לי כי אין לי תמיכה לא מוראלית ולא מעשית, גם לא מבן זוגי (אולי אומר:בעיקר לא מבן זוגי), ולא מתאים לי כי אני גם ככה במשבר כרגע ,תעסוקתי והורי ומה לא.
וכנראה אני רציתי את התמיכה מהצד השני, את התמיכה לכך שאני לא מסוגלת לזה, לא במערך שאני נמצאת בו. כנראה רציתי אישור לזה שהילדים שלי בגן, ואישור לאיך שאני חיה.
או רציתי לאפשר למיכל את האישור הזה (שלא יודעת אם היא צריכה,אולי אני אבקש אישור ממנה:-))
(אני חושבת שבסופו של דבר מצאתי פתרון טוב למסגרת לילדה שלי, פתרון שיש בו כמובן גם חסרונות,אבל בסך הכל הוא יותר טוב ממה שחששתי. ותשומת לב והקשבה תהיה לה)
מיכל, לגבי הצורך בזמינות וביציבות יותר גדולות, זה נראה לי לגמרי עניין של למצוא את המטפלת הנכונה. יכול להיות שיש כאלה שמתאים גם להן לעבוד שלושה ימים שבוע, כמו שזה מתאים לך. אבל אכן חשוב להבהיר איתן מראש שזו מחויבות, כמו כל עבודה. דברים קורים פעם ב, אבל אם כל הזמן לא מגיעים לעבודה זה לא לעניין,גם כמטפלת.
וזה נכון גם לגבי הסבתות, אפילו שהן לא עובדות בתשלום. כדאי לברר עד כמה הן לוקחות על עצמן את העניין כמחויבות, ואם לא מתאים להן, אולי להיעזר רק במטפלת לשעות שאת עובדת (בניגוד לשעות שאת זקוקה למנוחה או משהו כזה, ואז לא כזה נורא אם הן מבטלות מכל מיני סיבות בהתראה קצרה, לשעות שאת מחויבת לעבוד את צריכה מישהי שגם מחויבת כמוך).
מבינה אותך מאוד בעניין התלות במסוימת שזה יוצר. זה אכן מבאס. אולי ליצור מסגרת יותר קבועה של עזרה, ולא שתצטרכי כל פעם לבקש נקודתית?
לגבי הגמישות של ההיעזרות במשפחתון - אם את משלמת מחיר מלא, בעיקרון הרי אף אחד לא יכול להכריח אותך להביא את הילדה שלך כל יום. לכן השאלה בעיניי היא רק אם תהיה התנגדות ממש אקטיבית וקולנית לזה שלא תביאי אותה כל יום, ברמה כזו שזה ימאיס עלייך את כל העניין. אם את הולכת על אופציית המפחתון, הייתי מיידעת אותם מראש כדי לבחון את התגובה.
מצד שני, כמו שכתבת - לא בטוח שזה יהיה אידילי כל כך, ובכל מקרה לצד היתרון הזה יש גם חסרונות.
מיכל אהובה,
לא קראתי הכל (סליחה אם אני חוזרת על דברים שנאמרו) אבל קראתי אותך.
ורק באתי להזכיר - אין כמעט דבר בהקשרים האלה שהוא לא אפשרי. מגוון האפשרויות שלך הרבה יותר רחב ממה שאת מסכימה לדמיין.
ברגע שתגדירי את הצורך שלך במדויק ותבדקי את הצורך של שחף ועלמה, הפתרון יקפוץ לך לעיניים.
תוכלו לבדוק איזה צרכים הם רצונות בעצם (ולנפות אותם החוצה) ומה ממש מבקש תשומת לב. למשל, לי קפץ משפט כמו זה שייקרע לך הלב. זה משפט של צורך. ועל הצרכים של עלמה אין מה לדבר. את ושחף יודעים אותם הכי טוב. ואפשר לבדוק מה אצל שחף ממש מבקש תשומת לב.
לא הפחדים, הצרכים.
או אז יישאר רק לדאוג לזה שמה שאתם רוצים יתממש.
מניסיון של מי שעברה באמת חוויות מרובות בהקשרים האלה - זה לא מסובך כמו שזה נראה בהתחלה.
<אני לגמרי בעד דמותך העובדת. אני שומעת את הקול שלך וזה ברור לגמרי שזה צורך מהותי שלך. מציעה לא להניח אותו בצד. יכול להיות שזה בגלל שאני מעולם לא הנחתי בצד את הצרכים שלי כשהייתי אמא לילדים רכים. אבל זה מה יש. זה מה שהאוזניים שלי שומעות ואני בעד זה, בעיקר כאשר ברור שאת מדברת על דברים חלקיים שישאירו לך שפע של זמן עם עלמה.>
אולי פספסת שהצעתי את מה שעובד לי:
מטפלת עם עוד ילד כמה ימים בשבוע.
מסגרת קבועה, יציבה, פחות בלגן לילד (מחלות, צוות לא זמין, הרגלי גן מבאסים...)
ועולה פחות ממשפחתון.
אני עומדת מאחורי דבריי שרצוי לעזוב את הילדים למינימום ההכרחי. בגיל הזה הכף נוטה לטובת הצרכים שלהם והאיזון נע ועד לאחר מכן.
אני חושבת שזה גם כיוון שעולה כאן.
אני לא חושבת שאני מציעה דבר והיפוכו רק תורמת פרספקטיבה שאני מודה, היתה חסרה לי בזמנו. קידשתי איזו נפרדות שהתרחשה מעצמה, בעוד שהייתי בטוחה שאני צריכה לעמול עליה.
היתה קצת תוקפנות בדרישה לפירוט שלא בא לי עליה.
ובכל זאת זה דף למה לא גן, אז לדעתי כי יותר משניים זה טיפול שאינו מיטבי בגיל הרך הזה.
אגב זה לא סותר שעלמה יכולה להנות ממשפחתון מקסים. המינימום ההכרחי ניסחתי כשעות היעדרות, זה מה שעובד לי בסלט של הורות ועבודה וחיי אישות. כל אחד והסלט שלו.
זה נורא נורא קשה. אמא שלי אמרה לי כשילדתי:
עכשיו רק עוד 10 שנים קשות...
רק לפרוטוקול, אמהות במשרה מלאה אמנם אינה מתוגמלת כספית, אך היא אינה יורדת בערכה מכל מקצוע שמנסה להחליף אותה (מטפלת,גננת,מורה,מדריכה,מסעדנית,רופאה,פסיכולוגית,יועצת ועוד...)
הי מיכל, רוצה לתרום השראה ממה שהיה אצלי-בני הצעיר נשאר עם מטפלת (במקרה שלנו קרובת משפחה אהובה, בתשלום ותוך הסכמה ברורה על פרטי ה"טיפול") במשך 3 ימים בשבוע בזמן שאני עבדתי. בשאר השבוע הייתי אתו בבית (בני הגדול הלך לגן, ולעתים נשאר עמנו). זו הייתה תקופה נפלאה שלתחושתי ענתה באופן כמעט מושלם על הצרכים של כולנו.
נאלצתי לסיים עם הסידור הזה, בצער גדול, כאשר פניתי ללימודי מקצוע של חמישה ימים בשבוע, וקרובת המשפחה שלנו לא יכלה להתחייב לכך. לא חשבתי לקחת מטפלת אחרת. כיום הוא הולך לפעוטון בקיבוץ.
כמה נקודות שהעסיקו אותי בזמנו:
בעיני טיפול של אחד על אחד עדיף לפחות עד גיל שנתיים.
מניסיון עם שני ילדים, בגנים טובים מאד, ה"תועלת" שמפיקים ילדים מהגן עד גיל שנתיים-שלוש היא פשוט אפסית (בעיני). לגבי הנזק, לא יודעת. תלוי בילד, אני חושבת.
למרות זאת, כאמור, שלחתי את בני הצעיר לפעוטון, היות והמחשבה על להשאיר אותו במחיצת אדם זר, משך ימים, ללא עין נוספת, הייתה בלתי נסבלת בעיני (את הגננת בפעוטון וחלק מהמטפלות הכרתי מהסיבוב הראשון שם עם בני הגדול). כלומר לזהותה של המטפלת חשיבות קריטית בעיני.
חשוב נורא לקחת בחשבון שבשנה הראשונה בגן רוב התינוקות חולים הרבה עד המון. עם בני הגדול הפסדתי למעלה מחצי מימי העבודה בשנתו הראשונה בגן. עם הקטן, בערך רבע-שליש מימי הלימודים. עם מטפלת הבעיה הזו הרבה פחות קריטית: גם חולים הרבה פחות, וגם במקרה הצורך ובמצב של מחלה "קלה", ניתן להשאיר את התינוק עם המטפלת גם אם יש לו קצת חום נגיד. לגן אי אפשר לשלוח עד לפחות 24 שעות לאחר שהחום יורד. זה מצטבר להמון ימים... אם בוחרים בגן, צריך להיערך לכך.
הזכרת את זה ומאד הזדהיתי - כשהולכים לגן באופן חלקי זה מאד מפתה לשלוח לעוד יום, ליום שישי וכו'. זה עלול ליצור מעין ניתוק\ניכור מהתיכון. עם מטפלת זה פחות קיים, וזה לדעתי יתרון גדול בעיקר עבור האמא דווקא. כי שימור הטיפול היומיומי בתינוק משרת צורך נפשי עמוק בעיני, שלעתים קצת אובד כשהתינוק הולך לגן.
שיהיה לכן המון המון בהצלחה, אתן נקראות מקסימות מאד.
אני לגמרי מזדהה עם הצורך והרצון לעבוד ויותר מזה, למצוא זמן שבו התינוקת בהשגחה מעולה אבל לא שלי. אנחנו מצאנו מטפלת פנסיונרית. שהסכימה (ורצתה ממילא) לעבוד לפי שעות, לא בכל יום, ובצורה שמשתנה מעת לעת. זה עבד לנו עם שתי הבנות, עם שתי מטפלות שונות, סידור שנמשך כמה שנים והיה נפלא.
המטפלת הפכה לחלק מהמשפחה, חלק מהשבט הלא קיים בימינו.
מה שנותנת מטפלת, לעומת משפחתון, חוץ מהזמינות של אחד לאחד, זה את המרחב הביתי. המטפלת באה אלינו, הופכת לחלק מהבית. התינוקת נשארת בבית. יוצאים לטייל וחוזרים הביתה.
אני הרגשתי שלבנות שלי בגיל הצעיר נוח ונעים להישאר במרחב הביתי.
מיכל,
לא קראתי הכל אבל קראתי את השאלה שלך.
אצלנו ברגע שנמצאה המישהי הנכונה - זה התאים נפלא והרבה יותר טוב ממשפחתון. מטפלת שמוכנה לבוא ליומיים שלושה, שמכירה את הילד כמו סבתא, שאוהבת אותו ומוכנה לגלות גמישות (למשל כשהייתי ממש חולה,ובנזוגי לא היה זמין, מתוך האהבה שלה היא באה גם בערב למקלחת+ארוחת ערב+ הנקה, מה ששום משפחתון לא היה עושה).
אני מבינה שכרגע זו סטודנטית שקצת "דופקת ברזים" והאמת שגם עם מטפלת מאד מושקעת ואוהבת יש מקרים כאלה (היא לוקחת חופש, חולה בעצמה) - אבל בקונסטלציה שאת מתארת ואם יש אפשרות כלכלית (אפילו להתאמץ קצת) בהחלט הייתי מעדיפה טיפול אישי, ביתי, בסביבה שעלמה מכירה.
זה גם מה שבחרתי עבור ילדיי.
שני בונוסים חשובים - אצלנו אחת המפלות הפכה ל"סבתא נוספת" וגם - לפעמים הן מסכימות לטאטא\לשטוף כלים\להעמיד סיר....
אגב המכלול... מה שעובד לי במיוחד עם מטפלת, הוא שאפשר לקבוע איתה פעם ב שתבוא בערב (למשל אצלנו: 21-24 זה חלון טוב). כך שגם אם התינוק מתעורר, יש מטפל מוכר.
ככה תופסים גם את ציפור היומיום וגם את ציפור הבייביסיטר באותו ענף.
וגם הצעתי לברר על משפחה מחנ"בת. לדעתי באיזור כרכור יש לא מעט. כבר שמעתי על אימהות עם פעוט בבית שמחפשות הכנסה נוספת (ואז אפשר לשלם וגם לברטר: חלק תשלום לפי שעות, לקבוע יום בו הפעוט מבלה אחהצ אצל מיכל בתמורה... כל סידור מתגמל אחר)
אני חושבת שאם לא מסמנים את בעיית החוסר זמן לעצמי יחד עם הצורך בשמרטפות קל יותר
אני חושבת שאם לא מסמנים את בעיית החוסר זמן לעצמי יחד עם הצורך בשמרטפות קל יותר
זה נכון. להפריד את הבעיות ולמצוא לכל אחת מהן פתרון בנפרד,גם אם בסוף הפתרון אותו פתרון, אבל זה יוצר פחות סל כבד של קושי
לפעמים הצורך הוא בזמן לעצמי כשאף אחד לא רוצה או צריך ממני שום דבר, על בסיס קבוע, בלי צורך בתיאומים ובלי צורך להרגיש לא בנוח על זה.
לפעמים הצורך הוא גם בכמות מסויימת של זמן פנוי דווקא בבית, לא מחוצה לו, ויש איזה צורך שקשה להמליל אותו (כי זה נורא לא "יפה") שהתינוק יהיה קצת במקום אחר ולי יהיה קצת מקום וזמן לעצמי בתוך הבית, בלי צורך לצאת החוצה בשביל הספייס הזה.
זה יכול לקרות כי התינוק תובעני יותר או היה פעם תובעני יותר מהממוצע ולא חשוב למה, ויכול להיות כי האמא פשוט זקוקה לזה כמו אוויר.
איך שלא יהיה, אם זה הצורך, בעיני חשוב לתת לו שם ולא להתעלם ממנו.
בשביל צרכים פונקציונאליים (כמו עבודה, מנוחה, זמן לפעילות גופנית, ועוד הרבה כאלה) יש סוג מסויים של פתרונות שיכולים להיות גמישים ויצירתיים.
בשביל צרכים שהם לא נטו פונקציונאליים (זמן שאף אחד לא רוצה ממני כלום בתוך הבית שלי בלי צורך לנמק מה אני עושה בו ובשביל מה אני צריכה אותו) אני אישית חושבת שצריך קודם כל שם, כותרת, תיוג, כי אחרת הם נורא נוטים להתחבא מאחורי צרכים פונקציונאליים שמסתירים אותם ואז נורא נורא קשה לזהות מה באמת צריך. כלומר - בסביבה חברתית מסויימת הם ייחשבו כמאוד לגיטימיים, הצורך בקצת ספייס מהילד, אבל לא בכל חברה ולא בכל מערכת אמונות, ואז לפעמים מסתתרים מעצמנו.
אחרי שישנה כותרת מדוייקת לצורך מהסוג השני ותחושת לגיטימציה פנימית אפשר לבדוק ולגשש פתרונות פראקטיים כמו מטפלת שמטפלת אצלה בבית, אם נגיד הצורך הוא בזמן לעצמי לבד בתוך הבית שלי ולא מחוצה לו. (צורך שאני כמובן מאוד מזדהה איתו..).
הייתי בודקת מה הצורך, שלי, מה מערכת האמונות הפרטית שלי אומרת ביחס לעד כמה חיוני ובאלו מינונים שילד יהיה מקסימום זמן עם הוריו (אני אישית למשל מאוד מאוד מאמינה בעיקרון הזה, אבל אם הייתי מרגישה צורך דחוף בספייס ייתכן מאוד שהעיקרון הזה היה מתגמש, כי כזו א-ני, ואני חייבת לפעמים את הספייס שלי. ולפעמים לא והצורך בספייס יכול להתגמש. זה נורא תלוי. על עצמי אני בטוחה שעם ילד שני מידת הצורך בספייס והאפשרות להגמיש אותה תהיה שונה מאוד מילד ראשון, כי כבר ישנה איזו ידיעה שפשוט אי אפשר לחוות אותה בלי להישען על ניסיון חיים של אחרים, כשמדובר בילד ראשון, עד כמה התלות הזו היא לא לנצח) ומה האינטואיציה שלי אומרת לגבי הילד המאוד מסויים הפרטי שלי הזה הנוכחי בנקודת הזמן המאוד מסויימת הזו ובאינטראקציה עם מסגרת/מטפלת ספציפית. מצליבה את הכל יחד.
העקרונות הם עקרונות אבל לא מאמינה שיש תחליף לאינטואיציה של אדם למה הוא זקוק ומה נדמה לו שהצפי שלו ביחס לאיך זה יהיה עבור הילד המאוד מסויים שלו. וההצלבה בין השניים.
אם ההודעה הזו לא מתאימה לדף הנוכחי או סתם מעצבנת למישהי בעיניים אשמח אם היא תימחק/תועבר לדף אחר וכאלה.
אני כותבת כרגע לא ביחס לשאלה הכללית מה עדיף, אלא רואה מול העיניים את ההודעה הראשונה שלך, מיכל.
ואם לך משהו פה לא מתאים - את בטח יודעת מצויין לחפף אותו.
עם ילד שני מידת הצורך בספייס והאפשרות להגמיש אותה תהיה שונה מאוד מילד ראשון, כי כבר ישנה איזו ידיעה שפשוט אי אפשר לחוות אותה בלי להישען על ניסיון חיים של אחרים, כשמדובר בילד ראשון, עד כמה התלות הזו היא לא לנצח תודה.
עם ילד שני מידת הצורך בספייס והאפשרות להגמיש אותה תהיה שונה מאוד מילד ראשון, כי כבר ישנה איזו ידיעה שפשוט אי אפשר לחוות אותה בלי להישען על ניסיון חיים של אחרים, כשמדובר בילד ראשון, עד כמה התלות הזו היא לא לנצח
נכון (-:
(עכשיו, עם ילדה שלישית, אני מרגישה את זה בבהירות רבה אפילו יותר)
זה אולי אפשרי אבל מסובך כי בעלת הבית שלנו רוצה להיכנס לדירה הנוכחית ולעבור לשנה אחת לדירה אחרת בתל אביב זה יותר מדי תיק, אני חושבת. אם הייתה אופציה להישאר פה, היינו שוקלים את זה ברצינות. גם ככה אני די בדכאון שאני עוזבת את כל מערך התמיכה המופלא שלי במרכז.
אבל אולי אפשר פשוט (בקריאה חוזרת צחקתי לעצמי מהמלה 'פשוט') לעבור לשנתיים בתוך תל אביב, ואז עלמה כבר תהיה בת שלוש? וזה לא יהיה יותר מדי מעברי דירה רצופים? וגם תשארי עם כל מערך התמיכה המופלא שלך במרכז? למשך לשנתיים?
היי, באתי לעדכן. קודם כל, אנחנו בכרכור. זהו. זה קרה. חוץ מזה, היינו יומיים בגן והלכנו ממנו. זה לא אומר שלא אשים את עלמה בגן אחר, אבל זה כן אומר שהבנתי, פחות או יותר, את גודל הזוועה.
וזה העציב את שתינו מאוד. הבנתי שזה כנראה לא "יזרום". שאולי זה ההפך מיזרום, כי עלמה לא לקחה את הפרידה ממני ב"קלות". מה שהגיוני מאוד. בקיצור, בכל מקרה יתרחש פה איזה קרע. אני לא יודעת מה יהיה טיבו ועומקו ועד כמה שתינו ניפצע ומה יהיו ההשלכות, אבל קרע יתרחש. עכשיו אני צריכה להבין מה אני עושה מכאן והלאה.
מיכל, את יכולה להרחיב? איזה גן זה היה? למה זוועה?
אז באמת אין דרך לעשות את זה בלי קרע?
אנחנו מתחילים אחרי החגים גן (סוג של משפחתון יותר) ואני מבועתת, מחשבות על הקרע הזה בדיוק מדירות שינה מעיני...
קראתי עכשיו מחדש את מה שכתבת.. לדעתי אין דרך להרגיל ילד בן שנה לגן בלי קרע. זה גיל שמאד מאד מתקשים בו בפרידה מאמא, גיל מאד טוטאלי. מצד שני, זה גם הגיל שבו הם הכי אוהבים אותך
בגיל שנתיים זה כבר אחרת. בגיל שלוש זה לגמרי אחרת.
כדאי לזכור שזה מצב זמני. תחילת ההורות היא מצב זמני.אני בחינוך ביתי עם גדולים יותר, הקטנה בת שלוש, ובהחלט יש לי זמן לעשות דברים של עצמי, וזמן לבד, וזמן שאני רוצה שיתייחסו אלי ומתעלמים ממני, וזמן לעבוד וכולי.
קראתי גם את מה שכתבת על המחוייבות המוחלטת אליה. אולי זה השיעור שלך עם עצמך כאן, ללמוד איך עושים דברים עם הילדה, לא דברים שלה אלא דברים שלך. אין דרך אחרת עם ילדים, אלא למצוא את השלווה גם בשהות המשותפת. לשבת עם הבנזוג על כוס קפה כשהיא לידכם, וכאלה (ואת זה אני אומרת יום אחרי שהחלטתי לא לנסוע לחו"ל עם הילדים כי אין לי כח לזה איתם...)
הבנתי שזה כנראה לא "יזרום". שאולי זה ההפך מיזרום
אני זוכרת את עצמי כאמא מבינה בדיוק את זה.
אני חושבת שזה אחד השקרים שמספרים לנו. פרידה לעולם אינה זורמת בגיל הזה. וזה שקר שמקשה מאוד לנהל נכון את הפרידה.
אין דרך לעשות את זה בלי קרע. אבל אפשר לעשות משהו אחר, לא בדיוק את זה.
אני לא גידלתי את בנותי בחינוך ביתי, ובכל זאת מצאתי דרכים אחרות להיפרד.
מה זה אומר?
אצלנו זה היה קודם כל מטפלת שבאה הביתה - למשך משתנה של שעות בהתאם לגיל ולצרכים - בהתחלה אנחנו היינו בבית, אחר-כך פחות.
בהמשך (מבחינתי זה היה אחרי גיל שנתיים ואחרי שהילדה הלכה, דיברה והיתה גמולה): כניסה מאוד רכה לגן, כשאחד מאיתנו נמצא שם עד שהילדה מרגישה בנוח. נמצא שם = משהו כמו 10 ימים.
בדרך הזו היה שינוי, אבל הוא היה הדרגתי, לא מזעזע ולא קורע.
תודה.