לימודים באופן טבעי

כתבת ב אישור לחינוך ביתי שטליה "מלמדת עצמה בעזרתכם חשבון, קריאה וכתיבה, אנגלית רוסית ומוזיקה". תוכלי לפרט - (ממש תאור טכני של איך זה קורה)? (באיזה דף שנראה לך מתאים, רק תכתבי פה איפה שמת). רוב תודות!

רציתי להוסיף שלאמונתי אחריותי כהורה היא "להכין את הילד לחיים"; ולדעת לקרא וללמוד, במקום ובחברה בה אנו חיים, נכלל תחת המחויבות הזו.

אביה, קשה לפרט. אתן רק דוגמא:
היא מתעניינת בחשבון מאוד. כל הזמן באה אלי עם: אמא, כמה זה שמונה ועוד תשע? אמא, נכון ששש ועוד שש הם שתים עשרה? וכדומה. קניתי לה חשבונייה יפהפייה באיקיאה (מעץ, גדולה, לא מצאתי כאלה בארץ קודם), ובמקום לענות לה אנחנו מייד לוקחות את החשבונייה וסופרות. אני גם משתמשת אז במונחי החשבון (עשר ועוד תשע עשרה שווה עשרים ותשע). מרוב משחקים כאלה היא כבר יודעת כל מיני דברים, ואומרת דברים כמו: "אמא, את יודעת איך אני יודעת שארבע ועוד שלוש הם שבע? כי ארבע ועוד ארבע הם שמונה!"

רוסית: יש לה בגן ילדה דוברת רוסית, שבגן נאלצת ללמוד עברית עכשיו. היא גם נתקלת בעוד אנשים שמדברים רוסית. אז היא באה ושואלת: אמא, איך אומרים ברוסית....? מה שאני יודעת (מעט מאוד...) אני אומרת לה, והיא מנסה לומר.

אנגלית: היא יודעת כמה שירים בעל פה, ושואלת על המלים בהם. היא שואלת איך אומרים ככה ואיך אומרים ככה באנגלית. עכשיו היא כבר שואלת שאלות על כתיב, אתמול למשל העירה שמלה מסויימת כותבים באות c. דווקא אותה מלה נכתבת ב-s ואמרתי לה.

במוסיקה היא מתעניינת בתווים וכבר יודעת לשיר דו רה מי פה סול לה סי דו וחזרה.

אלה דוגמאות קטנות.

אנונימי

ראו גם: מדור לימודים.

דיון שהתחיל בדף להקשיב לילדים:

מתי אתם יושבים על לימודים?- אם בכלל?

מתי אנחנו יושבים על לימודים? כל הזמן. אף פעם.

כשילד שואל אותי שאלה, אני משתדלת לענות לו. זה לימודים.
כשאני רואה משהו מעניין, אני מראה גם לילדים שלי, ולפעמים הם גם מסתכלים. זה לימודים.
כשהם עסוקים בבניית מבצר, אני לא מפריעה להם. אני מאפשרת להם לחקור את תכונות החבלים, השמיכות והמוטות. זה לימודים.
כשאני אני עושה דברים או מדברת עם מישהו, הם יכולים להסתכל ולשמוע וגם להצטרף. זה לימודים.
כשהם משחקים ומעמידים עצמם במקומם של דינוזאורים או קטרים או קוסמים, הם לומדים על הדברים האלה מבפנים.
כשאנחנו עושים דברים יחד, אם זה משחק או בישול או שירה או קניות, הם יכולים לחוש את הדרך שלי מקרוב ו"למדוד" את הדרכים שלהם ביחס אליה. זה לימודים.
כשאני יושבת ליד ילד שרק מתחיל לקרוא ונותנת לו את הבטחון שאם הוא לא ידע משהו אני אעזור לו, או כשאני עומדת מתחת פעוט שמתחיל לטפס ונותנת לו את הבטחון שאני שם בשבילו, זה לימודים.
כשאנחנו הולכים למקום חדש, או רואים משהו חדש, או פוגשים מישהו חדש, זה לימודים.

אני לא בטוחה אם ההסבר הזה עשה את התמונה ליותר ברורה או לא... את מוזמנת לשאול עוד.

אולי זה ישמע חתרני- אבל איך את מלמדת אותו לקרוא ולכתוב- בגישה מסויימת או לפי אינטואיציות?

יונת - זה נשמע נהדר! וזה כתוב כל כך יפה שצריך לפרסם בבאופן

אלה, לא זה ולא זה - לפי הילד. כרגע מדובר רק על הבן הגדול, כי הקטן עוד לא מראה עניין בנושא.

זה התחיל בהכרת השם שלו, ואחר כך בזיהוי כמה אותיות נוספות. אחר כך היתה פעם שסיפרתי לו שכל אות קשורה לצליל (תוך כדי שיחה ארוכה שכללה הרבה נושאים נוספים). אחרי זה הוא התחיל לזהות את הצלילים מהשם שלו בתוך כל מיני מלים אחרות, ואחר כך גם צלילים אחרים. כל זה אגב עדיין לא התקשר לאותיות הכתובות - הכל היה בעל-פה. תקופה מסויימת היינו משחקים את המשחק "אני רואה משהו שמתחיל באות ...". שכחתי לכתוב שבמקביל הוא למד להכיר יותר ויותר אותיות, כולל את הצורות שלהן - לא זכור לי שעשיתי משהו בקשר לזה, אלא הוא פשוט למד את זה בעצמו (כמו את רוב הדברים בחיים).

גם אמרתי לו פעם שהאותיות במלה הן פשוט הצלילים שלה לפי הסדר, כלומר שבשביל לקרוא צריך להגיד את הצלילים שמסמלות האותיות ולהקשיב מה יוצא, ולהפך בשביל לכתוב. אני מציינת את זה כי למרות שלא הייתה לזה השפעה בזמנו, הוא זוכר את זה וזוקף לזכות ההסבר הזה את היכולת שלו לקרוא היום.

אחר כך הייתה תקופה ארוכה שבעצם היו לו כל הנתונים הדרושים בשביל לקרוא ולכתוב, אבל הוא לא קרא ולא כתב. לפעמים, בתוך משחק, הדמות שלי הייתה מבקשת מהדמות שלו לאיית איזו מלה, והוא היה עושה את זה בהצלחה (כמובן בלי להבדיל בין ט' ל-ת' וכדומה). אבל עברו בערך שנתיים שבהם הוא ידע כל מה שצריך בשביל לקרוא ולכתוב, אבל לא עשה את זה בתכל'ס.

ואז הוא פשוט התחיל לקרוא. אולי זה היה עניין של סבלנות - להיות מסוגל לחכות במצב של אי-ידיעה עד שגומרים לפענח את כל המלה. אולי זה היה עניין של בטחון - לדעת שהוא יכול לעשות את זה. בכל מקרה הוא התחיל לקרוא מלים על תוויות, או שלטים, או פתקים, או כותרות.

מכאן והלאה זה בעיקר תרגול וצבירת בטחון. בשביל התרגול, היינו קוראים ספרים יחד - אני את הרוב, והוא את המלים שהוא בוחר (למשל מלים קצרות, או מלים שמכילות אותיות מסויימות, או סתם איך שבא לו). בשביל הבטחון, השתדלתי לא ללחוץ עליו ולא לנסות לגרום לו לקרוא כשהוא שואל אותי על מלה, אלא פשוט לענות לו ולספק לו את רשת הבטחון לפעולה הקשה שהוא עושה.

כרגע הוא קורא לאט (מפענח את רוב המלים, ומכיר בעל פה רק מעט) וכותב עם שגיאות (שוב, כי הוא עובד לפי העקרונות ולא מכיר בעל פה את רוב המלים). כשהוא כותב באתר, למשל, ואני לידו, אז הוא שואל אותי כשהוא לא בטוח באיות.

הוא גם התחיל עכשיו ללמוד ניקוד. בהתחלה שרנו את "שניים סינים עם כינור גדול" בכל מיני ניקודים, ואחר כך עשינו את זה עם שירים נוספים. זה מאוד שעשע אותו (למעשה הוא עדיין נהנה מזה). אחר כך הראתי לו איזשהו סימן ניקוד בספר, ונתתי לו לחפש עוד כמה מלים עם הסימן הזה ולקרוא אותן. עשינו את זה עם עוד שני סימנים. ה"שיעור" הזה נמשך כמה דקות תמימות. מרגע שהוא נעשה מודע לסימני הניקוד והבין את התפקיד שלהם, הוא התחיל ללמוד אותם בעצמו - מדי פעם הוא שואל אותי כל מיני שאלות בקשר לזה, כמו "במלה 'עם' יש חיריק בלי י'?". רוב תפקיד ההוראה שלי בנושא מסתכם בלענות.

לגבי כתיבה, הוא מתכנן ללמוד כתב בעוד שנתיים. מתוך הכרות עם יכולת הכתיבה של הרבה ילדים בנים, זה לא נראה לי מאוחר בכלל - אולי אפילו קצת מוקדם. נחיה ונראה.

תוספת ממאי 2003: תאור מלא, ויפה, אפשר לראות בדף איך גל למד לקרוא מומלץ!
עודד

אני מתחברת שוב, רק כי נראה לי שהתיאור הזה אולי יוצר רושם מוטעה: תיארתי בעיקר קטעים של אינטראקציה בינינו, מקומות שבהם עזרתי לבן שלי או עשיתי איתו דברים. רוב הלמידה לא הייתה כזאת - היא קרתה אצלו בתוך הראש, או במשחק, או בתרגול לבד. המעורבות שלי היא לא הגורם המשמעותי בלמידה שלו.

מדהים, פשוט מדהים שבעצם הרצון לקרוא בא מהצורך שלו, והסקרנות האינטלקטואלית שלו דוקא בגיל הזה.
והשיטה מדהימה- אני מוקסמת

אני עדיין מרגישה שהתיאור שלי יוצר רושם מוטעה. הלמידה שלו לא באה ממעורבות שלי וגם לא קרתה באורח פלא - היא תוצאה של המעורבות שלו בחיים ובעולם. זה לא מדהים - זה טבעי.

וזה מה שמדהים בזה- הטבע
לעיתים אנחנו רוצים לחבל בו, בזה שאנחנו מכניסים אלמנטים של טכניקה, ומאבדים את הטבעיות, ואת הצורך, והסקרנות האנושית הבסיסית.

לא מזמן שמעתי משפט חכם של הורה לילד, שאמר שכשהילד היה בגן הוא כל כך אהב ללמוד. היום, כשהוא במסגרת בית ספר ולימודים, במקום לגרות לו את הסקרנות - הם רק סוגרים לו אותו. הוא לא אוהב ללמוד.

אני יכולה להגיד לך את זה באופן חד משמעי על עצמי.
כבר בבית ספר הרגשתי כמה שאני פחות חכמה משנה לשנה.

השיחה שלכן הזכירה לי את "נושא היצירתיות".
חברה שלי העבירה סדנאות של חשיבה יצירתית (בבתי"ס, ובעוד מקומות).

כשילד משחק עם משחק לא לפי הכללים, נניח לוקח טבעות של מגדל טבעות ועושה מהן צמיד, ואח"כ מציץ דרכן, אומרים לו "לא, לא" ומראים לו איך "צריך" לשחק.

ואח"כ עושים סדנאות לחשיבה יצירתית.

יותר ויותר אני חושבת שצריך רק לא לקלקל.

רותי, גילה, אלה . . .

"אנחנו בוטחים בילדים, את היתר הם עושים בעצמם"
ראו:

בתי ספר דמוקרטיים

האמנות-לא-לעשות-מאומה (שנמחק משום מה)

רותי, זה מזכיר לי את האמירה המדהימה של אמי: "איזה יופי, איך היא משחקת נכון בבלון!"

אני חייבת לציין את הקטע הזה מהספר של דר' סוס "הידד ליום שונשוני מיוחד"
זהו בי"ס מיוחד שלא לומדים רגיל. אתן לכם קטע ממנו:

"יום אחד כשאכלנו תבשיל שבישלו
(פשטידה עם ביצים וגבינות) ,
הופיע פתאום מר יגון, וקרא ,
הקשיבו, בנים ובנות

ואז הוא פירכס, השתעל, התרגש ,
רעד ושפתיו מלמלו
הוא טלטל את הראש, וחשבנו - עכשיו
הגבות שלו בטח יפלו .
הוא פכר את ידיו, כחכח בגרונו ,
הזיל גם דמעה, קצת הזיע ,
ואז התיפח, "נכנסתי לכאן
כי יש לי דבר מה להודיע ?
בתי-ספר בכל הסביבה חייבים
לעשות מן מבחן מיוחד ,
שיקבע מי הטוב ביותר מכולם ,
ויבדוק איזה חומר נלמד .
אם נכשל יהפכו את שונשוני
שלנו לגל של שברים ,
ואתם תלמידים, תצטרכו אז ללכת
ללמוד בקריית-מרורים" .

לא! צעקנו רק לא בקריית-מרורים !
זה בית-ספר עלוב ומכוער
כל אחד שם חייב לעשות כל דבר
ממש כמו שעושים כל השאר .
כולם לבושים באותם הבגדים ,
הולכים בשורה ארוכה ,
בכלל לא רוקדים, יש שם רק שיר אחד
ושומעים רוב הזמן רק שתיקה .

אין בבית-ספר חצר משחקים ,
אסור להרעיש ולצרוח ,
לא רצים, לא קופצים, לאוכל אין טעם ,
כלבים פוחדים שם לנבוח .

טרלה לילי חייכה ואמרה, "לא לדאוג .
במבחן הזה אין כל חידוש.
אין לי ספק שתצליחו היטב ,
כי למדתם מה שדרוש.

למשל- שאדום ולבן הם ורוד
העולם-עגול, ים הוא רטוב ,
ומה שחשוב יותר מהכל -
למדנו אתכם איך לחשוב"

מר יגון נאנח ומחה עוד דמעה .
"הלוואי שאת צודקת.
המבחן יערך כאן עוד עשר דקות .
עד אז, תלמידים שבו בשקט".

בסופו של דבר בית הספר הצליח בגלל שהיה מיוחד ולא כמו כולם ,
והתלמידים אהבו ללמוד בו מאד .

קטע יפה!

כן- וכל כך חשוב
שבעצם בית ספר לא צריך ללמד כך סתם אלא לתת לנו כלים של איך ללמוד.

אלה, כתבת בי"ס לא צריך ללמד כך סתם אלא לתת לנו כלים של איך ללמוד
אני סטודנטית לתואר ראשון במדעי הרוח, על סף סיום התואר. הלכתי ללמוד דברים שמעניינים אותי, ואכן קיבלתי המון השראה ודרכי חשיבה וניתוח מקורסים רבים, אבל אז מגיעים המבחנים והעבודות, ואני... אני פשוט מאבדת את כל חדוות הלמידה.
זה משגע אותי. לא יכול להיות שזו הדרך.
בכל אופן אם אני רוצה תואר, אז אני מגיעה למשפט הפותח שלך - פשוט גיליתי, שאחרי 12 שנות לימוד בבי"ס "נחשב" וכל זה, אין לי שום מושג איך ללמוד, איך לחקור נושא שמעניין אותי, איך לסנתז חומר לכתיבת עבודה.
זה מייאש ברמות גבוהות. אין לי שום ספק שמערכת החינוך סירסה אצלי את חדוות הלמידה ואת סקרנות האין קץ שלי. אני צריכה להשקיע הרבה עבודה ומאמץ היום על מנת להתגבר על זה, להמשיך ולהתעניין ולחקור נושאים שמסקרנים אותי.

נטע,
אני לא מבינה גדולה בביתי ספר (ביליתי שם רק 12 שנים) אבל נראה לי ש"העבודות" שצריך להגיש בבתי הספר ואפילו באוניסרסיטאות מעידות בדיוק על הבעיה בתפיסה שלהם את הלמידה.
מי אמר שכדי לדעת משהו צריך להכין עבודה כתובה? מי אמר שבכלל צריך להכין עבודה?
נראה לי שאם יש משהו שמאוד מעניין אותך, מתוך עצמך ולא מתוך התחיבות כזאת או אחרת, את יודעת בדיוק כיצד לחקור אותו. ואם עדיין לא נתקלת בנושא כזה מחוסר זמן (למי יש זמן להתעניין במשהו במרוץ של החיים?) אז כשזה יקרה את תדעי בדיוק מה לעשות, ויהיה לך את כל הכוח שבעולם להמשיך ולעסוק בנושא עד שתנוח דעתך.
ואם את טיפוס שמתעניין בהרבה דברים בצורה יותר "שטחית", ודאי יום אחד תגלי איך כל מה שאספת במשך השנים מוביל אותך לנקודה אחת ושם נוצרת תמונה אחת המורכבת מכל מה שפגשת עד לאותו היום.
דברים אלה לא יעזרו לך אולי להכין את העבודות הנחוצות על מנת לקבל את התואר, אבל יכולים להרגיע אותך בידיעה שבית ספר לא ממש הצליח להרוס לך את הסקרנות וגם לא את יכולת הלמידה.
הלא את מעידה על עצמך שאת מאבדת את חדוות הלמידה רק בתקופת המבחנים והעבודות. ואם נבחן רגע את מטרתם של המבחנים והעבודות נגלה שהם נועדו אך ורק כדי שלמורים תהיה שליטה על מה שהתלמידים יודעים, ובעצם אין בהם כל תועלת לתלמידים.

מאז שאני ילדה, ברור לי שעם הגיל היכולות של הראש שלי לא השתפרו.
יצא לי לדבר עם אבי על חינוך ביתי, והיתה לו המון התנגדות על רקע של - מכנה משותף לכולם. (זן של - כדי לא להיות חריג).
השבוע הוא סיפר לי על ילדה שהוא פגש, מבריקה במיוחד. כל מה שהיה לי להגיד הוא שאסור לשלוח אותה לבית ספר. אמרתי לו שברגע שהיא תכנס לכתה א, הכל יעלם. אבי הסכים אתי. מישהו חושב שהסכמה זו תישאר בתוקף אם ילדי לא ילכו לבית ספר?

וזה העניין אורנה.
לעיתים אנחנו כן צריכים את התעודה- אבל מערכות הלימוד צריכות להשתנות .
צריכות להבין את מהות הסקרנות הבסיסית שלנו ולפי זה ללמד.
ולא בשיטות ה'קונבנציונליות' שקיימות היום
נטע- גם אני מצאתי את עצמי במצבך- לא פעם ולא פעמיים.

אלה,
מתי אנחנו צריכים את התעודה?

נו, באמת, צפריר, מתי צריך? עו"ס לא יכולה להתקבל לעבודה בלי תעודה שסיימה בית ספר לעבודה סוציאלית.
גם מורה, גם עו"ד, רופא וכולי.
אז נכון שיש הרבה דברים שאפשר לעשות בעולם שלנו ללא תעודה, אבל אי אפשר להתעלם מזה שצריך תעודה לכמה מקצועות.

כמו ששגית ענתה:
כמעט לכל מקום עבודה שאנו רוצים ללכת.
לצערינו- זה אחד הקלפים שאנו סוחבים איתנו ומציינים אותו בקורות חיינו.

אלה,
נכון צריך לפעמים תעודה. ולמרות שאין לי אחת כזאת אני חושבת שלפעמים נכון יהיה להרכין את הראש ולבצע את המטלות הנחוצות לשם כך, למרות שהן נראות לנו חסרות ערך.
העניין הוא לא לאבד את האמון בעצמינו למרות הקושי בביצוע המטלות הללו.
אני לא חושבת שבתי הספר והאוניברסיטאות יכולים לשנות את עורם, כי דרך הלימוד בהם משקפת את המהות שלהם.
אבל אני באמת מאמינה כי הכל בר תיקון. גם אם נפגע כושר הלמידה שלנו בעקבות אי אילו שנים במוסדות כאלו ואחרים, כמה שנים של שיקום יחזירו לנו את הסקרנות ואת יכולת הלמידה.
לשם כך נחוצים רק זמן ושקט, שהם מצרכים לא יקרים במיוחד (למרות שהיום גורסים כי זמן=כסף).

שגית,
אני לא אמרתי שאין צורך בתעודה בעולמנו. אני רק בקשתי דוגמאות לתעודות נדרשות.
כאן, במידה וחשוב לי להיות רופא, או עו"ס או כל מקצוע אחר המחייב תעודה, וזה רצון שנובע מתוכי יקרה אחד מהשניים:
או שאלמד במוסד המאפשר לי לקבל תעודה ולעבוד באופן המקובל, דבר זה יהיה קל מאוד היות והמניע שלי נובע מתוכי והוא טהור.
או שאמצא את הדרך לעסוק במקצוע הזה בלי כל תעודה, תחת כותרת אחרת. קוסמטקאית או סָפָּר משמשים לעתים קרובות כ"פסיכולוגים" או יועצים ובכך ממלאים את יעודם ללא תעודה רלוונטית (תעודה ללימודי קוסמטיקה או ספרות אינה נדרשת - אלו מקצועות חופשיים מתעודה).

רוצה לומר שבעולם שלנו, מטבע הדברים עדיין יש אמונה גדולה בתעודות, מה שבא לידי ביטוי בדרך החיים המערבית, עם זאת במיוחד בתקופה זו יותר ויותר עיסוקים בלתי פורמליים מתאפשרים.

שוב, איני גורס שאין צורך בתעודות, נראה שהצורך באלו הולך ופוחת, אפשרויות העיסוק מתרחבות וניתן בקלות ללמוד את מה שמעניין אותך, ולמצוא את הדרך ליישם את הרצון האישי עם או בלי תעודות.

אמונה גדולה בתעודות היא דרך לוודא שאתה הולך לעבור טיפול אצל איש שלמד כדי לעזור לך בבעיה. עו"ד אמור ללמוד כדי להכיר את מערכת החוקים והמשפט בארץ ולעזור לך להתמודד איתם. יש אנשים אחרים בעלי ידע ללא לימודים רלוונטיים, למשל מרצה שלי לדיני עבודה שאינו עורך דין אבל הוא משמש כנציג ציבור בבית דין לעבודה ולכן הוא בעל סמכא בתחום.
כשאני הולכת לספר שלי, אני לא רוצה לראות תעודות, אני רוצה לראות שהוא יודע לספר יפה.
יש תחומים בהם תעודה עוזרת לי לקבל החלטה (שף במסעדה שלמד בבית ספר יוקרתי בצרפת) אבל לא בהכרח רלוונטית.
הצורך בתעודה פוחת בתחומים מסויימים מאוד, אבל לגמרי לא בתחומים אחרים, כמו רפואה או משפטים ועוד כמובן.
עו"ד רבים לא מוכנים לקחת לסטאז' סטודנטים שלמדו במכללה פרטית בארץ, ומעדיפים סטודנטים מבתי ספר למשפטים באוניברסיטאות, ובעצם אין הרבה מאחורי זה (מבירור שנעשה עם חברה עו"ד).
כיצד אנו מתייחסים לרופאים שלמדו ברומניה? כיצד לרופאים שלמדו בישראל או אפילו ארה"ב? זו היוקרה שמלווה את המקצוע.

וסיפור קצר לסיום: כשהייתי בכיתה ז' היה לנו מורה לכימיה, שאני באופן אישי, ומסתבר שעוד הרבה בעצם, לא הבין ממנו כלום בכימיה. נאמר שיש לו תואר שני בכימיה. בנוסף הוא היה מורה לנהיגה בזמנו החופשי, או הלא כל כך חופשי.
לאחר שנים התפרסם שהתגלה שאין לו אפילו תואר ראשון בכימיה או בכל מקצוע אחר, וזה התגלה לאחר שכמה תלמידי תיכון שלמדו אצלו לבגרות בכימיה, לא הבינו כלום ממה שלימד. זה הכריח את בית הספר לחקור ולגלות שהתעודה שיש לו מזוייפת. דרך אגב, גם תעודת מורה לנהיגה שלו היתה מזוייפת.... מדובר במקרה קיצוני, אבל משעשע.

א. אין דימיון בין בית הספר לאוניברסיטה. הסטודנטים שלי המסכנים (כן נטע) למדו שם רק את מה שאסור לעשות: להעתיק מהספר במקום להבין, לכתוב סיכום על הנושא במקום לענות על שאלה, לכתוב מה שנדמה להם שהמרצה רוצה לקרוא (דגש על "נדמה להם") במקום לענות על מה שנדרש מהם, ולעשות השוואה הם לא יודעים בכלל.

ב. לא חסרים גם באוניברסיטה מרצים מפגרים ששואלים כדי להכשיל או שאוהבים לקרוא את דברי עצמם בשיעורים. וגם כאלה שלא יודעים לחבר מבחנים, וגם כאלה שלא בודקים עבודות וסתם נותנים ציונים. ואני לא רוצה להתחיל לדבר על אלה שלא נותנים 100 כי הם מתבלבלים בין "מצויין" ל"מושלם".

אני אישית לא נותנת בחינות, רק עבודות, כי אני נגד סיטואציית הבחינה ומה שהיא גורמת. האוניברסיטה דורשת ציונים, כי כל השיטה מבוססת על זה, לצערי, אז אני נדרשת למדוד את הסטודנטים. אני אישית מאפשרת להגיש טיוטות, כי אני מאמינה שהלימוד האמיתי מתרחש ע"י תירגול: התלמיד עובד, אני מתקנת לו, הוא משפץ, ואז מגיש נוסח מתוקן לצורך הציון. בסמסטר הנוכחי שיכללתי את העניין: נתתי להגיש תרגילים במהלך הסמסטר, שבהם התלמידים יכלו לעבוד כבר על החומר וגם לקבל ממני משוב על הכתיבה שלהם, כשהכשלונות לא נחשבו, והציונים הטובים ישמשו כציון מגן לעבודה. ככה הרבה תלמידים שנכשלו בעבודות הראשונות (בגלל הבעיות שציינתי), השתפרו ולמדו והצליחו, ואני מקווה שבעבודת הסיום הם כבר יפגינו יכולת לענות על השאלה (במקום להעתיק או לסכם באופן מקרי וחסר רלבנטיות מהספר) ולנתח את החומר בהתאם.

למעשה, הייתי רוצה ללמד בלי עבודות וציונים.

נכון, שכשבודקים את העבודות אפשר לראות איפה אי ההבנות של סטודנטים, מה הם לא קלטו (יש הרבה בעיות של הבנת הנקרא, וגם יש סטודנטים שלא רושמים לעצמם הערות בשיעורים, ואחר כך כמובן שוכחים מה נאמר והכל מתבלבל להם בראש...) וכולי, אבל ממילא בסוף הלימודים, הטובים ייצאו עם ההבנה שלהם, והבינוניים ומטה ייצאו (ויישארו) עם הבלגן שיש להם בראש, ושום בחינות ועבודות לא ימנעו את זה. לעומת זאת, שיטת הציונים מלמדת אותם כבר מימי בית הספר ללמוד לשם הציון במקום לשם הלמידה, ומכאן ההשקעה המינימלית שלהם בשיעורים.

ועוד דבר: כל שיטת הלימודים מטומטמת. כשרצים משיעור לשיעור במערכת עמוסה וצפופה, גם בבית הספר וגם באוניברסיטה, לא לומדים בעצם כלום, ואין זמן להשקיע בלימוד אמיתי. בלימוד אמיתי הכי פחות חשוב לשבת בשיעורים שבהם מישהו מדבר ואתה שותק שם.
יותר חשוב לקבל הדרכה אישית ממנחה, ששולח אותך לקרוא 20 ספרים ראשונים בנושא שמעניין אותך, אחרי שקראת אותם - עוזר לך לגבש את ה שאלה שמעניינת אותך (למשל, "עד כמה בטוח ללדת בבית?", "האם הנדסה גנטית עלולה להביא לשואה עולמית?", "האם העובדה שאנשי העליה הראשונה הם שהקימו את בתי הספר העבריים הראשונים בארץ ישראל היא שקבעה את החינוך העברי, או שצדקו אנשי העלייה השנייה שייחסו לעצמם את ההצלחה והשכיחו את קודמיהם?", "האם יש דרך בטוחה למנוע עקיצות יתושים בלי לרסס בכימיקלים מזיקים?" וכן הלאה), ואז עוזר לך ללמוד איך מחפשים את התשובה לשאלתך, הן עזרה טכנית - היכרות עם הספריות, מכוני המחקר, הארכיונים וכו', והן עזרה מדעית - מה צריך ללמוד כדי לענות על השאלה? למשל, יש שאלות שצריך ללמוד בשבילם קודם ביולוגיה כללית, זואולוגיה, גנטיקה, כימיה מולקולרית ועוד, ואחרי 5 שנים של לימוד לימוד לימוד אפשר להתחיל לבדוק את השאלה שלנו ...

שגית,
ברור לי נושא התעודות. לדעתי התעודות חשובות יותר מכיוון שהם מקנות מעמד וכבוד מאשר בפועל.
אבל היות וזה תחום "סגור" כאשר אנשים פונים אלי כאילו הייתי דוקטור לפחות או הרופא האישי שלהם, עקב תחום עיסוקי, אני מתקן תמיד ומדגיש שאין לי אף תעודה.
כאן, חלק מהאנשים אכן אינם מוכנים להשתמש במוצרים שנתגלו לעולם דרכי מתוך כך שאין לי תעודה. אפילו כאשר המוצר טוב וזול ומאפשר "חיים חדשים" היות ובעיה כרונית רבת שנים נפתרת.
ניתן היה לחשוב שהדבר בעוכריי. אך לא, אין לי כל בעיה עם זה. חלק מהמקרים שמעוניינים באמת לפתור את הבעיה, לבסוף חוזרים, משתמשים ומוצאים מזור.

טענתי היא שאמונות ההמון הם שקובעות, בארה"ב כיום יותר מחמישים אחוז מהאנשים שוקלים לפנות לרופא כאופציה שניה, הם מעדיפים לחפש לעצמם את הדרך המתאימה להם.
עם הזמן הצורך בתעודה והאמונה במערכת המושתתת על לימודי תעודה מאבדים מכוחם, בכל מקום.
לכן, כאחד שרוקח ללא כל לימודי רוקחות או הסמכה חיצונית, כאחד שמרפא למרות שלא למד אף פעם משהו שקשור בריפוי (לימד אמנם אך לא למד), כאחד שמפתח ומיישם מוצרים שונים בתחום הבריאות, שוב ללא כל לימודים או הסמכה, אני גורס שניתן לעשות הכל ללא כל תעודה - אפילו להיות מנכ"ל משרד המדע.

התרבות המערבית מחייבת תעודות, אמת, מכאן ועד בחירה ללמוד לימודי תעודה - "כי צריך תעודות", המרחק גדול מהמרחק בין השמש לכדור הארץ.

מה שאתה כותב, מראה דווקא על אמינות וכנות של מטפל.
יש אנשים שמרגישים כאילו הם מתפארים כאשר מגיע מטופל חדש הם מסבירים לו היכן למדו, ומה הכשרתם, אבל זה לא נכון בכלל. זה דווקא מראה על אמינות.
כשבאים אל רופא ורואים את כל התעודות שלו, או אל אופטומטריסט, זו לא התפארות (טוב, אולי קצת...) אבל זה מאוד רלוונטי לי, כשאני הולכת לאופטומטריסט להתאמת עדשות מגע לדעת שהוא למד לעשות את זה. איך הוא עושה, לא יודעת.
גם אמא שלי רצתה שתהיה לי תעודה. אז אני בדרך לקבלת התעודה, אבל אני לא מתעסקת בתחום הזה בכלל. מה שלמדתי עוזר לי לדברים שאני עושה, אבל אני לא עוסקת בזה במדוייק.

לגבי לרקוח משהו ללא תעודה: אתה לא יכול לרקוח דברים שרוקח בבית מרקחת עושה. (את חלקם לפחות). יש דברים שצריך ללמוד, וגם אתה למדת כיצד לרקוח פרחי באך ולהפיק מהם תמציות, ומה שאתה יודע לגבי תמציות פרחי באך לא ידוע לרוקח שלמד רוקחות 4 שנים.

יגאל שילון לדוגמא, בעל תואר באוירונאוטיקה, לא נראה לי שהוא עוסק בזה.

בשמת
את לימודי התואר שלי סיימתי מזמן.
אם היום תשאלי אותי מה אני זוכרת- אין לי מושג (אני יודעת שיחסית מעט מאד).
משום שהלימודים היו למטרת תעודה בלבד.
ומה שאני אומרת שאפשר גם אחרת.
בעצם ללמוד לדעת להכיר- זהו חלק בלתי נפרד מהצורך שלנו.
ועד היום אני חושבת שמערכות החינוך נכשלו ולא רק בחומר הנילמד אלא בדרך ובשיטה שלהם.
למרות שבאוניברסיטה זה הרבה יותר קל משום שלומדים פחות או יותר את מה שבחרנו ועוד אנחנו משלמים את מיטב כספנו.

צפריר- למרות מקצועות החופשיים עדיין התעודה חשובה לנו.
אם אני רוצה לעסוק בפסיכולוגיה אני מחויבת לתאר שני במקצוע-
וכשאתה הולך לניתוח- אפילו לא מסוכן אני מאמינה שתלך לזה שהוא בעל תעודה ולא לאחר.

שגית- אני בדעתך שכן צריכים תעודה - ולמקצועות רבים.

"החינוך בביצת הפתעה"
"שאלת העצמה"
אלו שני ספרים של דני לסרי המציגים בצורה בהירה גישה אחרת לחיים.
מומלצים בחום, בעיקר למי שמתלבט בשאלות חינוך בכלל ובחינוך ביתי בפרט.

על נושא התעודות כתוב ב"שאלת העוצמה" (עמ' 68):
"ההגדרה המדויקת ביותר שמצאתי ללימודי תעודה היא ההגדרה הבאה: התשלום שאדם כלשהו משלם לאדם אחר כדי שיאמר לו שהוא רשאי לעשות דבר מה".

ועוד בפרק הזה:
"הבעיה היא שמסלול לימודי התעודה רק מחזק את אותה מגמה של " ביקוש רשות כרוני". זהו תהליך שככל שהוא נמשך יותר כך הוא עושה את האדם לפחות מסוגל ליזום, לצרכן פסיבי הממתין שיגידו לו מה לעשות וכיצד עליו לעשות זאת."

יש לתעודה עוד משמעות, ודני לסרי נוגע בה בספרו "הארות על פילוסופיה של נוודים, והיא קשורה למה שהוא קורא שם "חיכוך" - מגע אישי, הכרות, חוויה (הפעולה). התעודה אמורה לאפשר לנו לבטוח במישהו שלא התחככנו בו, שאנחנו לא מכירים אותו ולא יודעים אם באמת אפשר לסמוך עליו (שירפא אותנו, שייצג אותנו, שיתקן לנו את האוטו וכו'). זו היא מין המלצה של מי שנתן את התעודה: "תאמינו לי, על האיש הזה אפשר לסמוך."

אני כמי שבאה מראש של מסגרות,עד היום לא מסוגלת לגמרי להשתחרר מהן.
ניסיתי שנה באוניברסיטה ושיעמממם אותי עד מוות,הלכתי לשם מתוך הנורמה היה ברור לי שאחרי הצבא הולכים לאוניברסיטה,והלכתי ללמוד.לאורך חיי אח"כ, למדתי דברים שעניינו אותי שלא במסגרת רשמית,כמו תופים,צורפות,עיצוב גרפי,גישור,ניהול,איפור מקצועי,ואולי עוד דברים שכרגע אני לא זוכרת בדיוק.
תמיד אלו היו דברים שעניינו אותי אבל התחושה שצריך משהו שהוא יותר מזה תקעה אותי ולא היה לי את האומץ לעשות עם מה שלמדתי משהו נוסף לידע האישי שרכשתי תוך כדי.
בחודשים האחרונים למדתי דברים שלא מלמדים אותך באף בית ספר,להסתכל על עצמי,לתוך עצמי,לשנות את החיים גם עם כל הסביבה חושבת הפוך ממני,בלי לפחד,להסתכל על ילדי
ולראות את הטוב והיפה ,ולאהוב גם כשקשה.
בעצם הלימודים האמיתיים של החיים זה החיים עצמם,והנורמה של מה שצריך היא רק נורמה,גם לי לא קל להשתחרר ממנה.
כך אני רגילה לראות את הדברים ,ועכשו אני מנסה ללמוד לחיות אחרת,להבין ולעשות ובעיקר לחיות.

אורנה, תודה

אני חושבת שאת צודקת בראיה הזו שהצגת. כשמשהו באמת מעניין אותי אני מוצאת את הדרכים שלי לספק את סקרנותי.
עצוב בעיני שאחרי אותן 12 שנים בבי"ס, אני מגיעה לאוניברסיטה, וכל כך מתקשה וכמעט אפשר לומר סובלת, ובשביל מה?
הרי באתי ללמוד, שזה כייף אדיר, אז למה לסבול?
היום אני יודעת שללמוד לא חייבים באוניברסיטה, מן הסתם.

ואם כבר באתי מתוך מערכת החינוך, אז לפחות הייתי באה עם היכולות האקדמאיות, אבל כמו שבשמת כתבה, פשוט מלמדים "שיטות למידה" (אני כותבת במרכאות כי זה יותר "שיטות השגת ציון גבוה") כאלה מעוותות, ואפילו עבודה פשוטה ומינימלית אחת, נכתבת לאיטה תןך ייסורים קשים

...

שליחה על ידי גילה* » 19 מרץ 2002, 08:24

העברתי הנה גם כמה דוגמאות שבשמת נתנה.

הבן שלי, בן שנתיים אוטוטו, מתעניין מאוד בספרות, יודע לספור עד עשר ולמנות עד חמש. הכל נלמד ביוזמתו.
היום, אני יושבת על הספה וקוראת את "איך נכשלים ילדים" (!!!) והוא מצייר עם סבא שלו. הסבא מצייר לו שישה פרצופים ושואל, "כמה פרצופים יש פה?". הילד סופר, אחרי 5 מאבד כיוון ומגיע עד שמונה. הסבא, "לא, תספור שוב". שוב הוא סופר, קצת פחות בקול רם ושוב תועה וטועה. "לא, תספור שוב", עכשיו הילד כבר לוחש "אחת, שתיים, שלוש", פורש והולך לשחק בקוביות.
אהההההההההההההההההההההההההההההה

כן...מצטרפת לאה הארוך .
(אבל מה הרגע הבא? גערת בסבא?
לכן שמחה לפעמים על המרחק שלנו מהעולם . לא מתקנים לי אותה כל הזמן . "אמא תשפכי מים גם מאחוריי וגם מקדמיי" - כמעט התמלט לי התיקון מהפה . וצייר עם מכחול ביד הייתי מתקנת? ואם סבא שלו עומד מאחוריו...? מממ... אכן אהההה.)

לא, לא גערתי. היחסים הטובים גם ככה תלויים בכבדות על כתפי. האמת שאלמלא השעה המאוחרת שבה הופיע הסבא לביקור הייתי משתדלת להעלם מהשטח ולהשאיר אותם לבד. אני מנסה להתנחם בכך שהשפעת השעה-שעתיים בשבוע של אינטראקציה עם חמי וחמותי בטלים בשישים, אבל האמת שזה לא ממש נכון. ההשפעה, הקלקול, ניכרים לרב גם יום אחרי הביקור. דרך אגב - אני לא רואה השפעות שליליות שכאלה מהגן.

רקע: הילדים התחילו לפני מספר שבועות לשחק עם הדובי בבובות: להאכיל, לחתל, לתת לאמא להיניק (מישהי מכן היניקה דובון וכלבלב בו"ז?) ועוד כמה הצבות ראי מולי ...
בוקר אחד ביקשתי מדולב שיביא חיתולים לו ולהדס. הוא הביא שלושה, והסביר שאני צריכה לחתל גם את הדובון.

סיפרתי לאבח על המקרה, כשמבחינתי זה מסיפורי ה"פנינים": הילד הביא חיתול בשביל הדובי. והתגובה? הו! הוא מבין את המספר 3!

באחד מספרי ההדרכה להורים כתוב שהם אמורים עד מתישהו הם להבין את הקונספט של המספר 2, די שעשע אותי, כי כתאומים הם מבינים אותו די מזמן. אבל עכשיו הם יודעים גם 3. אנחנו "בעקומות" P-:

אבל עם השלוש זה סוג של פנינה בפני עצמה ! את רואה , לפעמים זה כיף שאבאים לא מבינים כלום. תפסתם שתי גאונויות בחיתול אחד. (נדחף לי תסריט לפרסומת חיתולים : מי גאון של אבא??)

עירית , ראיתי את הגריין הזה עכשיו
לתקן טעויות של אנשים ככה סתם באמצע שיחה בלי שביקשו זה בעיני מאוד לא מנומס
נורית מ? מתוך טעויות נפוצות בעברית ב
זה בדיוק כל הענין . גם לתקן ילדים באמצע שיחה זה לא מנומס. אבל מבוגרים עושים המון דברים מוזרים עם ילדים מתוך כוונה טובה . בעיקר סבים וסבתות שזו תופעה בפני עצמה .
ובקשר לגן , דווקא את הדברים האלה אי אפשר לראות בשום רגע חוץ מהרגע שזה קורה . את ההיסוס בספירה אחר כך לא נוכל לקשר לתיקון של הגננת . אולי אפילו לא נבחין בו .

טוב, פה פשוט תצטרכי להאמין לי שהגננת שלו מכבדת אנשים וילדים הרבה יותר מחמי. את ה"איך נכשלים ילדים" שקראתי השאלתי ממנה ולא נראה לי שהיא נופלת לבורות כאלו.

מאמינה ! (-: ( ההערה היתה באופן כללי על גנים . שכנעת אותי כבר בדיון ההוא שאתם מרוצים ואינכם נפגעי גן. )

שאלה ללומדים ולמלמדים באופן טבעי :

הגענו לגיל שאפשר להתחיל בכל מה שקשור לקריאה, כתיבה, זיהוי אותיות, צלילים וכו'.
הגירויים, הספרים, המשחקים, אותיות מגנט על המקרר...הכל בהישג יד,
וה"הושט ידך וגע בם" תלוי כמובן בטיימינג של הילדה...

למרות שאני מושא (או נושא) לחיצים וריקושטים מצד החברים והקרובים,
שמה שאני עושה נראה להם יותר כמו הליכה על פי תהום עם סיכוי סביר ביותר להתרסקות, עדיין יש בי ידיעה שאני עושה את הנכון.

והנה השאלה:
איך משלבים כתיבה/ קריאה/ זיהוי של אותיות דפוס,
עם אותיות כתב? האם גם אצלכם ה"הכרות" הייתה קודם עם אותיות הדפוס ורק אח"כ הכתב? או במקביל? או...?

אשמח "לפתוח" ולפתח את הנושא.

הגירויים, הספרים, המשחקים

פרטי. מה טוב? מה מומלץ?

נראה לי הגיוני להכיר להם קודם את אותיות הדפוס, אח"כ ניקוד ורק בשלב יותר מתקדם - את אותיות הכתב באופן ספציפי.
אלא אם כן - הילד/ה מוביל לכיוון אחר (-:

נראה לי שזה נורא תלוי בילד:

גל, כפי שכתבנו פעם התחיל לא מאותיות דפוס ולא מאותיות כתב -- הוא התחיל מהמושג התיאורטי של אות, והקשר בינו לבין הצלילים שמרכיבים את מלה. ההיכרות עם הסימון הגרפי של האות באה רק בהמשך.
רוב הילדים נחשפים בעיקר לאותיות דפוס ולומדים לזהות אותן קודם.
לפי שיטת מונטסורי מתחילים לכתוב לפני שמתחילים לקרוא, עם דגש על התחושה הפיסית של ציור האות. לכן בשיטה זו נוח להתחיל מאותיות כתב.

בקיצור, כל התשובות נכונות.

מעניין אותי לדעת, כמי שבטח חולקת איתך הרבה מהלבטים, איך ידעת שזה הגיל?

אהלן ענת.
...כמו זרע שטמון באדמה, ומושקה ומדושן, ופתאום בזמן שנדמה אקראי, מוציא עלעל...
הבת שלי פשוט הוציאה את ה"עלעל" שלה.
התחילה קודם כל בזיהוי צלילים ('נכון שבית מתחיל ב-ב'?)
ובבקשות מפורשות ('אולי תלמדי אותי לקרוא'?)
ובחקירת הנושא ('מה יוצא מ- פ' י' פ' י'?)

אז ידעתי.
ואיך זה אצלכם?

ואאי...אז רק אצלינו זה לא קורה? (ואיזה תיאור יפה. מקסים.)
אצלינו היא פתאם התחילה לכתוב מספרים. הפוכים, עקומים, משונים ויפהפיים. הסתערנו על זה בכזאת שמחה שהעלעל התקפל בבהלה והודיע לנו שהוא לא רוצה.
היא לא מגלה שום ענין באותיות, ממש בכלל. פתאם התיישבה על המחשב וצ'יק, הקלידה את שמה , ושוב ושוב. אז במקום רק לשמוח גם דאגתי. רגע, היא לא אמורה קודם לכתוב? קודם לקרוא? זה לא יתקע לה את הכתיבה זה שהיא גילתה את המקלדת?
מזל שיש לי חברה חכמה, שכל ילדיה, היא מספרת, כותבים וקוראים ואף אחד לא יודע איך הם למדו שאמרה לי בפרצוף מיואש ממני "תעזבי אותה!!" . עזבתי.

ענת, באמת הדבר הכי חשוב זה הרגש שאת משדרת.
לידלוף מדברת על הנזק שבשבחים, ולדעתי זה קשור לנושא. היא אומרת שברגע שעושים עניין ממה שהילד עושה, אז כבר הוא מפסיק לעשות למען עצמו והנאתו ומתחיל לרצות לרצות אותך. וכן היא אומרת, שציפיות מהילד מה הוא אמור לעשות מקלקלות את התהליך של הלמידה.
אז אני מאוד מאוד נזהרת. הילדה מגלה עניין - אני עונה בקצרה רק על מה שנשאלתי. אם אני מוסיפה טיפונת "העשרה" (עוד הערה אחת) אני שומרת אותה קטנטנה (הערה אחת ודי) ומפסיקה ומחכה לתגובה. אם היא משנה את הנושא - אני הולכת אחרי שינוי הנושא (זה הנפוץ). אם היא ממשיכה ושואלת - עוד תשובה אחת קצרה ודי. מחכה לתגובה הבאה. אם היא שותקת - אני שותקת.
בקיצור, אני נזהרת כמו מפני אש מהעניין של הציפיות (איפה היה לנו דף על זה?) ומהעניין של "הנה אני מלמדת אותך". לא. התפקיד שלי הוא לא "להעביר חומר" אלא רק להיות כתובת לפניות הציבור, כשהציבור רוצה לפנות.
פירטתי כי אני נורא מזדהה עם הרגשות וזה משהו שאני חושבת עליו ומתמודדת איתו ומלמדת את עצמי להיות כזאת שלא "מסתערת".

לגבי תהליך הלימוד אני מרגישה בדיוק כמו בשמת. כל פעם מחדש זה מכה בי - כמה חשוב לתת לו להוביל וכמה רחוק מוביל אותו הרצון שנובע מתוכו.
אני גם יכולה להתחבר לעניין הנזק שבשבחים, אבל חושבת שיש הבדל בין שבח עם אג'נדה (קידום הלמידה), שהוא פסול בעיני לבין התפעלות טבעית שאין לי שום רצון להמנע ממנה.
לגבי לימוד קריאה כתיבה - הילד עוד רחוק מכך מאוד, אבל יש ניצנים של התחלה. אולי בגלל שהוא צעיר למדי רואים שהוא מתחיל מעניינים טכניים. זיהוי אותיות (דפוס - הוא כמעט לא נחשף לכתב), זיהוי מילים. הוא עוד לא מבין את הקשר בין אות לצליל, ובטח שאין מה לדבר על ניקוד. בכל אופן, זה לא מפריע לו להיות מוקסם עד עמקי נשמתו מכל נושא הכתיבה. גם עוד אין לו מיומנות מספקת לכתוב, אז הוא יותר משחק באותיות גזורות מסול.

אפרופו ניקוד: שמעתי שהיום בבתי הספר כבר לא קוראים לזה ניקוד_ אלא _כוחות . בעיני זה נורא ואיום.

בשמת - אני עושה בדיוק כמוך ( זה כבר נהיה נדוש).
אני ובתי המצאנו משחק - היא בוחרת אות ואני מציירת לה שורה רק של תנועות - אני קוראת לזה אותיות בתנועה - פתח-פתח-חיריק (עם יוד אחריו)-שורוק וסגול וחולם והיא קוראת את האות לפי שורת התנועות ואז אני חוזרת על זה במקצב וזה יוצא מגניב ואח"כ מתחלפים והיא מציירת את התנועות לאות שבחרתי. כמובן הכל בצבעים.
אפשר לחזור על תנועה כמה שרוצים - עם ח' זה ממש נחמד - הי, וכל הזכויות שמורות!!!!!!

ענת,
אחרי שתיארת כל כך יפה את מה שקורה אצלכם:
אצלינו היא פתאם התחילה לכתוב מספרים. הפוכים, עקומים, משונים ויפהפיים
וגם:
פתאם התיישבה על המחשב וצ'יק, הקלידה את שמה , ושוב ושוב

אז איך את עדיין שואלת: אז רק אצלינו זה לא קורה?
נראה שאצלכם קורה הרבה...! (או שהתכוונת למשהו אחר?)

ובקשר ללימוד - אצלינו כרגע הלימוד הוא מאוד ספונטני אסוציאטיבי.
קצת כמו לתפוס גלים.
יצא לך לשוט פעם בסירת מפרש קטנה? (קטמארן, למשל)
כשמוציאים את הסירה מהמעגן לים הפתוח והכי רוצים לשוט בעולם,
ונאבקים למצוא את כיוון הרוח ולהתאים את הסירה כך שתהייה בזוית הנכונה,
והרוח מכה והסירה מתנדנדת, ופתאום - הופ! משהו נפתח בים ו"תופסים גל"
והסירה שטה חלק ולאורך זמן ובקלי קלות...עד שנגמר...

ככה אני ערה "לתפוס גלים" אצלינו בבית, זו מן הזדמנות כזו שנפתחת, ובאה בקלות, ומדברים, ושואלים, וקוראים, ומחפשים. וזה זורם ונעים וכיף.
לפעמים זה 5 דקות ולפעמים אחה"צ שלם - זה לא משנה.

לגבי קריאה גם אורנה וגם בספר homeschooling for success טוענים שזה קורה בגיל 7-8 או יותר מאוחר.
ועדיף מ אוחר ממוקדם.

ועדיף מאוחר ממוקדם
מה זאת אומרת?
עדיף לפספס ולאחר מאשר להקדים "בכח"?

למה לפספס? כל אחד לפי הקצב שלו בלי לחץ.
אז יהיו כאלה שכבר בגיל 5 יתעניינו ואף יקראו, ויהיו כאלה שזה יגיע רק בגיל 9.
אני לא יודעת למה אני כותבת את זה. אני לא בדיוק נמנית על "הרגועות"...

ציפור, נתת לי את התשובה (-:
אצלי קטמרן מעלה זכרון תנועות חתירה קצובות במשוט עבה לקולו המחוספס של המדריך "חת, תיים, אלווווו---שש, רבעע!" ,בכנרת בחורף...איחס. ואילו אצלך זה שיוט נעים...תראי מה זה.
גילה, אבא של בתי גם מוטרד מאד מענין הפספוס,הוא טוען שילד שלומד לקרוא בגיל שמונה לא מתפתח כמו ילד שלומד בגיל חמש. אני מרגישה שזה מבוסס על פחד, ומגובה בספרים מחקרים ותאוריות שכתבו אנשים חשובים שפחדו גם הם. בכל אופן השבוע הוא ביקש את הסכמתי לקחת אותה פעמיים בשבוע לבית קפה נעים לשעורי קריאה. בהתחלה חשבתי לסרב כשהוא הציע, אחר כך חשבתי, נו, היא תהיה מאושרת להפגש איתו יותר, ואולי זה לא כל כך נורא, שילמד אותה קריאה. היא לא מספרת על זה כלום וזה קצת מטריד אותי כי על דברים כפיים היא אוהבת לספר. אבל היו רק פעמיים והתרשמתי שזה בעיקר משחקים עם זיהוי מילים וכאלה...היא בלי ספק לא גילתה ענין בקריאה עדיין, והוא מתעקש, ואם פה צריכה להיות ההתפשרות שלנו, ואם בזה הוא בעצם מודיע שהוא מבין ומקבל סוף סוף את זה שהיא בחינוך ביתי, אז בסדר.
<ענת כרגיל אופטימית מוקדם מדי אבל מה כפת לה>
אה, ומיכל, אולי את כותבת את זה בדיוק בגלל שאנחנו הלא רגועות צריכות להשמיע לעצמינו את זה הרבה ...(-: (את כתבת על זה משהו יפה ואני לא זוכרת עכשיו איפה.)

ענת - חיבוק! אני מעריצה אותך על קור הרוח שאת מפגינה (לפחות ככה זה נראה).
נראה לי שהילדה שלך לא תקרא אם זה לא מתאים לך. סמכי עליה.

אבל לאבא שלה הייתי אומרת, שאם הוא רוצה ללמד אותה קריאה, עדיף למען פיתוח החשיבה שלה ומיומנות הקריאה לעתיד לספר לה סיפורים על האותיות ועל הניקוד (יש ספרים מקסימים של שלונסקי? אלתרמן? אוף, שוב בלאק אאוט, אולי אמא של יונת תוכל להעמיד דברים על דיוקם) - ולא זיהוי מלים.
"מלים" כיחידה שלמה - טעות גדולה בהבנת הכתיבה והקריאה. בסיס לערפל במוח.

יתרונות של קריאה בגיל מאוחר:

המנעות מקילקול הראייה.
יותר שנים של חוויית העולם באופן חושי ושמיעתי.

במשפחתי, הנוטה לורבליות ולשיגעון טקסטים (גם בעלי שייך לאותו זן אנטי סוציאלי והיפר קריאתי, שאם תשימו אותו ליד משהו עם אותיות הוא ישכח מהכל ויתחיל לקרוא), הקריאה מתחילה בגיל מוקדם מאוד, ויחד עם זה התחזקות הצד הויזואלי, הרציונאלי וה"שכלי" על חשבון (כך אני חוששת) הצד התחושתי, הרגשי והחוויתי.
עם הילדה, אני מאוד משתדלת לאזן לאזן לאזן.
לפעילויות פיזיות חשיבות קריטית בגילאים האלה.

ואגב, אני למדתי קרוא וכתוב, מיוזמתי ולפי בקשתי, בגיל 5.
אבל בעצם התחלתי לקרוא ממש רק בגיל 8. לפני כן פשוט לא היתה לי סבלנות להתאמץ כל כך (בהתחלת הקריאה צריך לקרוא לאט כל אות... אוף).

אביב, תודה. בדיוק הייתי צריכה. איזה קור רוח?? טוב לפחות זה הרושם.
בשמת אין על מה לדבר בכלל. יש לי פה עסק עם מורה בן מורים ומורי מורים. אני הלא משכילה והעוד כמה דברים, להסביר לו משהו על הוראה? חה. אפילו לא נעים לי לתקן לו את הניקוד במחברת שלה. (אבל אני אעשה את זה, לא להבהל!!). פשוט, הוא קרא בגיל חמש, ואני בגיל שבע. והוא פוחד שהיא תהיה כמוני ולא כמוהו ודי , זה כבר שייך לדף ההוא אז הנה אני מפסיקה.

בשמת אולי התכוונת גם לאות בארץ הפלאות של אוריאל אופק? אני מחפשת את הספר הזה.

הוא טוען שילד שלומד לקרוא בגיל שמונה לא מתפתח כמו ילד שלומד בגיל חמש

אני חושבת שילד שעדיין לא קורא מפיק רווחים אחרים.
הוא לומד יותר להסתכל על תמונות. (אני תמיד מופתעת כשאני מגלה שאני קוראת ליובל ספר בפעם האלף ולא הבחנתי בפרטים שבציור), להבין סמלים.
הוא רואה את העולם אחרת מילד קורא.
היתה לי פעם דוגמא מצוינת אבל שכחתי אותה...

ענת -
באסה. את גם צודקת, וגם תצאי חכמה אם תשתקי.

יש ספרים מקסימים של שלונסקי? אלתרמן?
בהוצאת הקיבוץ המאוחד יצא לפני שלוש שנים "מעשה בפ"א סוףית" ולא מזמן "מעשה בחירִיק קטן", שניהם של אלתרמן, ואת שניהם אייר דני קרמן. ממש מקסימים.

זהו, נעה, אלה שיצאו מחדש.

ענת, בספר "Homeschooling for Success" Amazon:0446678856 הזה שהזמנתי יש התייחסות לנושא תחת הכותרת:
"reading: better late than early".
כשיגיע אלי הספר אספר לך מה הם בדיוק אומרים.
(אופס, עכשיו ראיתי שגם מיכל התייחסה אליו למעלה)
למרות שהבנתי שאת לא מודאגת - לפעמים צריך כמה משפטים מנוסחים טוב שיהיו ב"שלוף" לכל האנשים המודאגים מסביבינו. (לפחות אני צריכה כאלה...)

ציפור - גם אני אשמח לשמוע. תספרי פה?

מורה בן מורים ומורי מורים
לבי איתך.
האמת, שאני מכירה איזה מורה בת מורה, שהן בכלל זן אחר, אבל אני מודה, זן נדיר (אני בטוחה שיונת תאשר).
עסק ביש.

בשמת,
א. אני לא יונת, אבל אני מאשרת.
ב. יש בעלי-מקצוע מצויינים בכל התחומים, אבל הם במיעוט (בכל התחומים). מורים אינם יוצאים מכלל זה.

"יונת" היה שם קיבוצי לכל המשפחה

כאן אני מעידה בתור "הבייביסיטר" (כן, כן. בייביסיטר "באופן טבעי"...). חוויה טרייה של "לימוד" - מהיום:

מיכלי (4) ואני בדרך הביתה. לפתע - מכשול. חלק גדול מהמדרכה נחסמה לרגל עבודות. שלושה פועלים עמלים על עקירת לבני המדרכה. לצידם: חול, מלט, מריצה, חצץ, כלי עבודה. שתינו מחליטות שאי אפשר פשוט להתעלם מכל החגיגה הזו שצצה לה פתאום באמצע הרחוב...
בזכות מיכלי אני מגלה אומץ לב ופתיחות (אין ספק שבתחרות "מי לומדת יותר" מהמפגשים שלנו, אני לוקחת אותה בידיים קשורות...).
אנחנו מתחילות לדבר איתם.

"שלום! מה אתם עושים?"
"אנחנו מחליפים את המדרכה." עונה אחד מהפועלים. אדם לבבי וחייכני. אני מופתעת. למה? מעניין למה.
"למה?"
"כי המדרכה לא שווה בגובהה. כאן יש בליטה, ופה שקע, וצריך ליישר."
"אה. ומה זה? ומה זה? ומה זה?" וכאן מיכלי מקבלת הסברים מלומדים ממני ומהם, המתפעלים, על אודות פלאי הבטון ומרכיביו. היא מוקסמת.
"זה בעצם כמו שאת משחקת בגן. גם את משחקת בחול, ובקוביות, וגם אנחנו." אומר הפועל המבוגר יותר, וממיס אותי אנושות.
"נכון!" צוהלת מיכלי.

החלטנו לא לוותר (בכל זאת, היה קר בחוץ) והתיישבנו לכמה דקות פשוט לבהות במלאכה הנעשית לנגד עינינו. תענוג. שלושת הפועלים, מחייכים ומשתאים על שתי הסקרניות המצחיקות שהתיישבו לידם, שם, באמצע רחוב סואן בתל אביב. היכן שכל עובר אורח רואה בהם מטרד, החליטו שתי אלה להפוך אותם ואת מלאכתם לסיפור (ומפגש) מעניין.
הם התעניינו בשמה של מיכלי. חייכו אליה. לבביים.
היא טרחה להפנות את תשומת ליבם לשלושה פרחים צהובים שהנצו בעלוות הגדר החיה מאחוריהם. ככה, פשוט שלא יפספסו את זה.

"תראה את הפרחים האלה, נכון שהם יפים?" שואלת מיכל, כולה עונג.
"כן. אני תיכף הולך להריח אותם!" עונה הפועל הצעיר וצוחק.

אחרי כמה דקות הודינו להם, איחלנו עבודה נעימה והלכנו הביתה. בדרך, על המדרגות, נזכרתי גם אני ברגש תודה אחד.

"מיכלי, את יודעת שאת נורא כיפית? תדעי לך שבזכותך אנחנו חוות דברים נורא יפים. אנחנו פוגשות אנשים מעניינים ונחמדים..."
"כן! ולומדות ככה המון דברים!" עונה מיכל בחיוך גדול, ואני מגלה בתוכי שמץ קטן של צער על זה שהיא כבר הפנימה שהשימוש בהטיית הפועל "למד" אמור לזכות אותה בנקודות זכות ובהערכה אצל "המבוגרים"... (טוב, היא לא ילדת חינוך-ביתי. רק בייביסיטר-באופן....)

אבל נכון. הרי היא צודקת. ככה לומדים המון דברים.
אני רק מקווה שהחווייה, והמפגש, והשיחה, והחיוך, והתום הזה - יותירו חותם עמוק יותר מהכותרת (הנבובה לעתים, אני מוכרחה להודות) של "למדנו הרבה!!!"....
@} @} @}

איזה סיפור יפה! @}

הספור המקסים ממש הזכיר את הספר המופלא מר אל כאן אנה .

אשמח לשמוע מה דעתכם על הנטיה של אנשים בקרבת ילדים קטנים לנהל שיחה בשאלות ולתת להם להשלים מלים ומשפטים. בני בן שנתיים, והרבה שיחות שלנו הן: עכשיו נלך להחליף חי-? והוא משלים: תול! (דוגמא קצת נבובה אבל זה מה שעולה לי בראש כרגע). או שאנחנו מספרים לו שעוד מעט תבוא סבתא X ואחרי זמן מה שואלים: מי תבוא עוד מעט? וכד'. אני עושה את זה כי נראה לי שזה מהנה אותו, ומפסיקה ברגע שאני מרגישה שאני מעיקה. לפעמים נראה לי שבנזוגי או הסבתות מושכים את זה קצת יותר מדי, ואז הוא בד"כ ננעל או אומר אה... או "כן" חלש. אני מתעצבנת אבל שותקת.

מה דעתכם על הנטיה של אנשים בקרבת ילדים קטנים לנהל שיחה בשאלות ולתת להם להשלים מלים ומשפטים.
זה עושה לי חררה.
זה בדיוק כמו בחינה בבית הספר.

שליחה על ידי אני* » 07 יוני 2005, 02:26

זה עושה לי חררה. זה בדיוק כמו בחינה בבית הספר.
אוופפס ... בדיוק חשבתי על כך. זה בדיוק מה שאני עושה. ילדי מתחיל לדבר עתה וכשאני מטיילת איתו אני לעיתים שואלת אותו שאלות לגבי הסביבה. כשאני מקריאה לו סיפור (שקראנו כבר פעמים רבות) לעיתים אני עוצרת ונותנת לו להשלים את המילה (אם הוא לא זוכר אני מייד ממשיכה).
הרבה פעמים אני אומרת את תחילת המילה והוא משלים. זה לא בסדר ? חשבתי שכך הוא לומד עוד ועוד מילים. אני ממש לא רוצה להביך אותו ולתת לו הרגשה של בחינת בית ספר. אם הוא לא יודע אני משלימה מייד.

חשבתי שכך הוא לומד עוד ועוד מילים.
הוא לומד עוד ועוד מלים כי אנשים מדברים איתו ומסביבו.
רק אם יהיה מנותק לגמרי מחברת אנשים מדברים לא ילמד לדבר.
הוא ילמד אותן בין אם תְתַרגלו אותו ובין אם לא. אי אפשר לעצור אותו.
השאלה היא אם הוא נהנה ממשחק-השלמת-המלים. אם כן -- יופי, וגם אז רק כל עוד הוא מעוניין. אם לא -- כדאי להניח לו.

שליחה על ידי אני* » 08 יוני 2005, 00:39

תודה על הדברים שכתבת. הם גרמו לי להיזכר בתחושות בית הספר אותן תיארת. אני חושבת שזיהיתי פעם או פעמיים שתיקה שארכה אמנם שנייה אך ביטאה היטב את שאמרת.
אני חושבת שאעשה את זה הרבה פחות מהיום, וגם אז אהיה ערנית הרבה יותר לסיטואציה ולרגשותיו. השאלה שעדיין נותרה לי היא האם ייתכן שנראה לי שהוא נהנה אך למעשה הוא לא ?

האם ייתכן שנראה לי שהוא נהנה אך למעשה הוא לא ?
בוודאי.
עפ"ר כשאנו משתמשים בשיטת ההשלמות אנו מתנים את הילד להשלים, בכך שאנו מראים לו את שביעות רצוננו מהשלמותיו. לכן גם כאשר הילד אינו נהנה (בהווה אש"י) הוא יראה לנו שהוא נהנה, ממש יציג עבורינו, על מנת לזכות שוב בחיוכינו / מחמאותינו.
השאלה שאני שואל את עצמי במקרים דומים היא: כמה סבלנות הייתה לי למשחק או מעשה זה, אני מקצץ 30% (ואין לי סבלנות) ואז אני מפסיק.

האם ייתכן שנראה לי שהוא נהנה אך למעשה הוא לא ?
יתכן, אבל יתכן גם שהוא באמת נהנה. אולי הוא עצמו חש תחושת השג? ואולי הוא רואה שהצלחתו משמחת אותך והוא רוצה ונהנה לרַצות אותך?
אני מאמינה שתוכלי לזהות אם הוא אכן מעוניין.
הנקודה החשובה היא אחרת:
אני מניחה שאת עושה זאת מתוך הרגשת מחוייבות (ששותפים לה רוב ההורים) לספק לילד גירויים, לפתח אותו, להעשיר אותו, לקדם אותו -- הרגשת מחוייבות שיש בה לפחות שמץ של חוסר אמון ביכולתו של הילד להגיע להשגים אלה בעצמו. מתוך מחוייבות זאת ומתוך חוסר אמון זה אנחנו טורחים מסביב הילדים הרבה יותר מדי.
ילדים לומדים בעצמם לזחול, לשבת וללכת - גם אם לא נדחף אותם לכך, גם אם לא נשים אותם בנדנדת הקפיצה (אני מעדיפה לא להביע את דעתי על המתקן הזה) ולא נפתה אותם לכך בשום צורה. הם לומדים כל זה משום שזה טבעי להם במובן הכי ראשוני של המלה הזאת. כפי שטבעי להם לינוק, לחייך ולבכות.
מכיון שהם בני-אדם הם גם לומדים לדבר באופן טבעי, בלי שום הכוונה ודירבון.
בקיצור -המשחק הזה מיותר להתפתחות הדיבור.
אם את עושה אותו להנאתך ולהנאת ילדך - יופי.
אם את עושה אותו מתוך הרגשה שזה נחוץ - רדי מזה.

המשחק הזה מיותר להתפתחות הדיבור

אני סבור שהמשחק אומנם מיותר, אולם הוא יכול להאיץ תהליכים. ז"א שבהחלט ייתכן שהילד יתחיל לדבר מהר יותר, או מדוייק יותר עקב שימוש בהנעות כאלו.
זה מעביר את השאלה למגרש של "האם מהר יותר הינו טוב יותר" וגם "מהו המחיר" . אבל אי אפשר לפסול שיטה זו מכל וכול.

ממילא ה"משחק" הזה הילד משלים רק מלים שהוא כבר יודע, ככה שאין כאן לימוד של משהו חדש, אלא רק הפגנה של ידע קיים.
(ואני לא נכנסת בכלל לנושא של בחינת ידע שהילד עוד לא מרגיש בטוח לגביו ומה זה מעולל ליכולת שלו ללמוד)

הילד משלים רק מלים שהוא כבר יודע
ראשית, אינני בטוח שהיגד זה נכון, מכיוון שהרבה פעמים הילד מנסה מילים לא נכונות לפני שהוא מגיע למילה הנכונה. לא כל המילים נמצאות אצל הילד באותה רמת נגישות, ואם מתחילים את המילה עבורו הוא יכול לשלוף מילים שהן "נידחות" במוחו / זיכרונו.
שנית, המשחק דוחף (חיובי או שלילי) את הילד לתחום של המילים והבעה בע"פ. וגורם לו לחשוב ולהתעסק בנושא

באופן אישי, אני לא סובל את השיטה אולם יש בה הגיון מסויים

>פרקליט השטן מדבר<

מכיוון שהרבה פעמים הילד מנסה מילים לא נכונות לפני שהוא מגיע למילה הנכונה
ואז הוא יזכה לפידבק שלילי (תיקון הוא סוג של פידבק שלילי), וילמד שהוא לא יודע. ואז לא רק שלא עשינו משהו טוב, אלא פגענו בסיכויים שלו ללמוד הלאה (אם חזרנו על החוויה הלא נעימה הזאת מספיק פעמים).

נהנתי מאד לקרוא את הדף.
אנחנו עוד רחוקים מאד משלב למידת הקריאה והכתיבה אבל בזמן שהפיצית (בת 10 ח') משחקת על השטיח ואני יושבת וקוראת לידה ספר הרבה פעמים היא מגלה התלהבות ממנו. היא אוהבת לדפדף והכי חמוד לראות אותה מנסה לגעת באותיות באצבע הקטנה שלה. כאילו אפשר להוציא אותם מהדף.

והדף הזכיר לי גם שהיה לי משחק שהייתי קטנה (6-8). אהבתי לשחק עם אותיות. לדמיין איפה אפשר לשבת עליהן בלי ליפול, 'ב' מצויינת בתור מרפסת, ב 'ט' אפשר להיתקע בלי לצאת, ב 'פ' אפשר להניח עציץ קטן בצ'ופציק. הייתי משחקת במשחק בזמן הארוחות (כי היה אסור לקרוא ספר בזמן האוכל) מסתכלת על תויות של בקבוקים וצינצנות על השולחן

שליחה על ידי Mise* » 23 דצמבר 2005, 10:41

והדף הזכיר לי גם שהיה לי משחק שהייתי קטנה (6-8). אהבתי לשחק עם אותיות. לדמיין איפה אפשר לשבת עליהן בלי ליפול, 'ב' מצויינת בתור מרפסת, ב 'ט' אפשר להיתקע בלי לצאת, ב 'פ' אפשר להניח עציץ קטן בצ'ופציק. הייתי משחקת במשחק בזמן הארוחות (כי היה אסור לקרוא ספר בזמן האוכל) מסתכלת על תויות של בקבוקים וצינצנות על השולחן

איזה יופי!

הצצה למחשבותיה של ילדה.. נשמע כמו קטע מספר טוב.