הסיפור של גאיה, הבת השנייה שלי – כמובן מתחיל בסיפור הלידה של לוטם, הבכורה, שלוש וחצי שנים לפני.
הלידה הראשונה הייתה טבעית וטובה, בבית חולים זיו, עם דולה מדהימה ומיילדת בגישה טבעית. התכוננתי ללידה, פיזית, מנטאלית, ומבחינת ידע על התהליך הפיזיולוגי – הכי טוב שאפשר. הבעיה התחילה מפתיחה מלאה – התחלתי ללחוץ מוקדם מדי, לפני רפלקס הלחיצה (טעיתי לחשוב שהוא הגיע... מסתבר שזה לא היה באמת הוא......), מה שגרם לצירים להיעלם לשעה שלמה, ולכן לקבלת פיטוצין, ולבסה"כ שלב לחיצות של 3 שעות, כאשר השעה האחרונה היא בלחיצות בנשימה בלומה (הכי גרוע שאפשר) – רק כדי שתצא כבר, כדי שלא יעשו ואקום וכו'.
לאחר יציאת השליה – הרחם לא התכווץ, דיממתי הרבה, וקיבלתי מסאג' בטן מהגיהינום כדי לעצור את הדימום.
לקראת הלידה הנוכחית – הבנתי שאפשר אחרת. אני לא מתכוונת ללחוץ בכלל, אלא לחכות לרפלקס פליטת העובר. החלטתי שלאחר שאגיע לחדר הלידה הטבעי בזיו, פשוט אהיה עם עצמי (ועם הדולה שלי), אסרב בנימוס לבדיקות פתיחה (אם יציעו), ורק כשיגיע הרפלקס האמיתי – התינוקת תצא החוצה בעצמה ובזמנה החופשי (רק כשהראש יהיה בפתח – נקרא למיילדת...).
בגדול – זה בערך מה שקרה. אבל לא בזיו, אלא בכמה דקות במקלחת בבית...
להלן סיפור לידת הבזק של גאיה:
התל"מ שלי היה ה-20.6, אולם אני הייתי בטוחה שהיא תצא לפני כן. חיכיתי וחיכיתי, ובמשך כל השבוע שלפני כן – היו לי צירים. חלקם קטנים, דמויי כאבי מחזור כמעט לא מורגשים, חלקם יותר רציניים. היו כמה פעמים בהם צירים נחמדים הופיעו, במרווח של כ-8 דקות ביניהם, במשך שעתיים – אבל תמיד נעלמו כלא היו.
בכל פעם כזו – בישרתי לרון, ולדולה שלי עדי, שזה הולך לקרות היום, או מקסימום מחר – כי יש התחלה של צירים רציניים.
אבל בכל פעם התבדיתי מחדש, והייתי צריכה להודיע ש"זה לא היה זה".
ביום שבת, ה-22.6, קמתי בבוקר עם צירים. זהו זה. הייתי בטוחה. נסענו ליער ביריה לפיקניק. היו לי כמה צירים שאפילו הייתי צריכה לקום ולעמוד, כדי להניע את האגן. בשתיים עשרה בצהרים כבר שלחתי הודעה לעדי: יש לי צירים, די סדירים. זה קורה היום.
חזרנו הביתה, אכלנו, הלכנו לנוח. ומי נעלם? הצירים.
הרגשתי אפילו קצת מושפלת. איך יכול להיות שאני מתבלבלת ככה? ועוד בלידה שנייה? אני משוכנעת שאלו היו צירים. ואפילו משמעותיים. אז למה הם נעלמו?
בלילה אמרתי לרון שאני מרגישה כבר כמו הילד שצועק "זאב-זאב". והחלטתי שמעכשיו אני עוזבת את כל העניין, וכל הציפיות, ולא הולכת מחר לעבודה – אלא מפנקת את עצמי בבית. אני אשמע מוזיקה, ואכתוב, ואעשה מה שאני אוהבת, בלי שום קשר לצירים, הריון, וכל השאר. ודי, התינוקת תצא מתי שהיא רוצה. מצידי אפילו בשבוע 43...
יום ראשון בבוקר, ה-23.6 (שבוע 40 + 3):
7:45 - אני מתעוררת ומבינה שישנתי ממש טוב. לא היו שום צירים בלילה. רון מציע לקחת את לוטם לגן, ואני מתנדבת בעצמי, כי כבר מאוחר. מרוב שישנו טוב, לא התעוררנו בזמן.
רון שואל מה עם הצירים, ואני אומרת שאין שום דבר, ולא היה שום דבר בלילה. כנראה זה לא יקרה היום.
אני לוקחת את לוטם לגן. שם אני פוגשת כל מיני אימהות, אבות, מטפלות. כולם שואלים אותי מתי כבר התינוקת תצא. ואני מרגישה חופשי להתלונן לכל מי שרוצה לשמוע, שאין לי מושג, ושאני כבר לא יודעת כלום, ויש לי כבר שבוע צירים שלא מובילים לשום מקום, שנעלמים כאילו בלע אותם השטן.
אחרי הפרידה מלוטם, אני עוברת דרך הבית של כריסטינה, שהשאירה לי שקית ענקית של בגדים לתינוקת מחוץ בית שלה. די כבד. אני מרימה את השק הזה עד האוטו שלי, וחושבת בצחוק שאולי זה יקדם אותי לקראת לידה. ואם לא זה – אז אולי המיון והסידור של בגדי תינוקות יפים יעוררו קצת אוקסיטוצין להחזרת הצירים לאלתר.
אחר כך אני עוברת בכלבו של הקיבוץ, כדי לקנות כמה דברים, ואיזה שוקולד שווה כדי לפנק את עצמי. המנהל של הכלבו רואה אותי מתגלגלת לי בין המדפים וכרגיל מחניק צחקוק של "נו מה יהיה". אני מחייכת אליו בחזרה ומושכת בכתפיים. נו מילא.
מגיעה הביתה בערך בשמונה וחצי. מדליקה את המחשב. מתקשרת לסניף הכללית בעיר הקרובה לברר מתי אפשר להגיע למוניטור להריון עודף. מחר בבוקר. יופי. לא התחשק לי היום. מדברת עם מיכלי בטלפון. מסתמסת עם המחליפה שלי בעבודה. מתכתבת קצת עם רון בסקייפ. מכינה לעצמי טוסט, ותוך כדי מתחילה למיין את הבגדים. בגדים יפים. אני מתלהבת מהם.
אני מתחילה להרגיש כמה צירים קטנים. לא משהו רציני. אני מתעלמת.
אמא מתקשרת ברבע לעשר. נו, מתי את יולדת. מתי את הולכת לבדוק במוניטור שהכל בסדר...
נגמרת השיחה אני אוכלת את הטוסט.
פתאום – ציר ענק. לא ברור מהיכן בא. אני חייבת לקום, להישען קדימה. יואו! מה זה הדבר הזה??
נגמר. אני ממשיכה לאכול את הטוסט. הוא היה ממש טעים.
עוד אחד! חזק ממש! וממש קרוב.
9:50 - אני כותבת לרון מיד הודעה בסקייפ: "לא נעים לי לומר... אני מרגישה כמו הילד שצעק זאב זאב... אבל היו לי כמה צירים ממש חזקים."
הוא כותב לי בחזרה שיופי, ושאנוח, ושאקרא לו מתי שארצה שיבוא.
אחלה.
עוד ציר מטורף, שמכריח אותי לרדת על הברכיים ולהישען על הכדור. אני מנסה לנשום. ציר ארוך, שלא נגמר, אני מרגישה את הכל נפתח שם למטה, אני ממש נסחפת לתוך הציר, לתוך הכאב, מנסה להבין מה קורה. ואיך זה יכול להיות שזה כל כך כואב, כבר בהתחלה. כאבים כאלה היו לי רק בפתיחה של שמונה בלידה הקודמת... אם זה הולך להיות ככה במשך שעות – ברור שאני לא יכולה לעמוד בכאב כזה. חייבת להגיע לבית חולים, כדי להיכנס לחדר הטבעי כמה שיותר מהר, ולג'קוזי. זה יכול להקל על הכאבים... אני נזכרת שצריך להרפות, לשחרר. אני נושמת עמוק ומשחררת את הפירינאום. זה עובד. אני מרגישה את זה, מתחילה להתחבר לעניין. ואז הציר נגמר.
אני קמה, מיד אל הסקייפ. אני כותבת לרון פקודה לאקונית שלדעתי מסכמת הכל:
9:59: צא עכשיו.
הוא כותב לי שהוא יוצא, ואני רואה שהוא מתנתק מיידית. יופי. זה אומר שעוד עשרים דקות הוא כאן.
אני מכניסה את המטען של הסלולארי שלי לתיק לידה. זה הדבר האחרון שנשאר לי להכניס.
בינתיים, עד שהוא יגיע, אני אהיה במקלחת. זה יקל על הצירים.
לפני כן אני חייבת לשירותים. התרוקנות. אחרי כמה שבועות של צואה קשה, בגלל הברזל. אין ספק שזה זה. יחד עם זה, יוצא עוד חלק מהפקק הרירי, צהבהב עם קצת אדום. יופי.
אני נכנסת למקלחת, מכוונת את המים לבטן, לגב, נשענת על הכיור ונאנקת. זה כבר לא רצוני. אני מבינה בחצי בהלה שאין בכלל הפוגה בין הצירים. והצירים קשים (הבהלה היא רק בגלל שאיך אשב באוטו במצב כזה???). אני מחכה להפוגה. ואין. פשוט אין. זה ציר אחד ארוך. מתי רון מגיע? אני מחכה לשמוע את הרכב שלו בשביל. כמה זמן כבר עבר? אין לי מושג. יוצאים ממני אנקות וקולות לא רצוניים בכלל.
הדלת נפתחה. הוא הגיע.
אני קוראת לו להתקשר לעדי, ולומר לה לצאת לכיוון בית החולים. לומר לה שהצירים התחילו לפני חצי שעה, ואין ביניהם הפסקה בכלל. והם חזקים מאוד.
(מעניין שבעצמי לא הבנתי שאלו צירים של הסוף).
רון מדבר איתה כמה שניות. אחר כך הוא שואל אותי: "לא כדאי שתצאי מהמקלחת?"
"אני יוצאת. אני מנסה. אני לא יכולה." אני עונה. "תיכף."
אני מגיעה לאסלה. צריכה להתרוקן שוב. שומעת את ה"פאק" המפורסם – המים פוקעים. איזו תחושה מוזרה!
"ירדו לי המים." אני מבשרת לו.
"אז חייבים ללכת עכשיו, לא?"
"אני באה. תביא לי תחתונים נקיים מהארון."
אני יוצאת החוצה בקושי. כואב כואב! אני כולי גל אחד גדול של כאב. אני גונחת כל רגע. מגיעה למטבח. מנסה ללבוש את התחתונים שהביא לי. עוד ירידה של מים. אני זורקת את התחתונים על הרצפה, ואומרת לו שאני חייבת לעשות קקי, ואז נלך.
מכאן – הכל קורה תוך כמה שניות.
אני נכנסת לשירותים, לא טורחת לסגור אחרי את הדלת ומתיישבת על האסלה. תחושה של לחץ מטורף בכל האזור. סוף סוף אני מבינה שכנראה לא מדובר בקקי (יופי - גאונה! זה רק מסביר באיזה עולם אחר הייתי...). אני שולחת יד למטה, ומגלה את הראש בהכתרה.
אני צועקת לו: "רון – היא יוצאת עכשיו!"
אני נעמדת, הולכת שני צעדים קדימה, עדיין בחדר הרחצה, מול הדלת הפתוחה, מפסקת רגליים, שולחת ידיים למטה, כדי להיות מוכנה לתפוס. אני זוכרת שראיתי אותו לרגע עומד, המום, עם הטלפון ביד. אפילו לא היה לו זמן להגיע עד אלי. תחושה של לחץ אטומי באיזור הפרינאום, והתינוקת בידיים שלי, בחוץ. איזו הקלה! הכאב נגמר.
אני מוודאת שתפסתי אותה טוב, ושהיא לא תחליק לי. אני זוכרת שצריך לשפשף להם את הגב, כדי שיבכו. אני עושה את זה. תוך כדי היא כבר בוכה. אוי – איזה קול יפה! ואיזו הקלה! אני הופכת אותה ומרימה אותה אלי. רק אז אני מסתכלת על רון. הוא שואל מה לעשות, חוץ מלהתקשר לאמבולנס. הוא מנסה להזמין אמבולנס, אבל לא עונים לו.
אני אומרת לו שהכל בסדר. מבקשת ממנו להביא הרבה מגבות נקיות מהארון ולשים אותן על הרצפה בסלון כדי שאוכל לשבת עם התינוקת בנוח, ובינתיים סוחבת את המגבת הכי קרובה אלי (זו שהייתי אמורה להתנגב בה אחרי המקלחת) כדי לעטוף את התינוקת. אני עוטפת אותה אלי, מנגבת אותה, מחזיקה אותה קרוב אלי. מחכה למגבות האחרות. כשהכל מסודר בסלון, אני צועדת בזהירות עם התינוקת, עירומה, מהמקלחת אל הסלון. דלת הכניסה פתוחה לרווחה. בזוית העין אני רואה את השכנה שלנו, שלומית, עומדת על השביל. היא שואלת אם היא יכולה לעזור במשהו.
אני מתיישבת על המגבות, מתפנה להסתכל על התינוקת שלי. איזה כיף. איזו התרגשות. היא דומה ללוטם. אני מנגבת לה את הפנים, מכסה אותה טוב, מחבקת אותה. אני מחברת אותה לציצי. היא יונקת. איזה כיף.
בינתיים רון מתקשר לאחות במרפאה של הקיבוץ. היא אומרת לו שהיא תזמין את האמבולנס, ותגיע מיד. היא מגיעה תוך כמה דקות, כולה נרגשת. גם היא רואה שהכל בסדר, וגם הדימום יחסית בסדר. מדברת עם נהג האמבולנס ונותנת לו הוראות כיצד להגיע אל הבית. שלומית מחכה לו בחוץ כדי לכוון אותו.
הם מביאים לי כוס מים ואני שותה את כולה בלגימה אחת. איזה רוגע. רון לא יודע כל כך מה לעשות עם עצמו אז הוא מתחיל לנקות את שובל הדם שהותרתי אחרי מהמקלחת לסלון (לא שכחנו גם להודיע לעדי שאין צורך להגיע... התינוקת כבר נולדה).
גאיה נולדה בערך ב-10:30. 40 דקות בערך מהציר הראשון, חצי שעה מהרגע שקראתי לרון להגיע הביתה, וחמש דקות מרגע שהוא הגיע.
תובנות:
- כנראה מרוב שהכנתי את עצמי לא ללחוץ בלידה – בכלל לא חשבתי על המושג "צירי לחץ". מבחינתי זה בכלל לא היה קיים. לא לחצתי בשום רגע. גם כאשר גיליתי את הראש בהכתרה – לא באמת לחצתי. התינוקת פשוט נפלטה החוצה. אז אם מדברים על רפלקס פליטת העובר... זה באמת כמו פתיחת בקבוק שמפניה... תענוג אמיתי. ואיזה הבדל מהלידה הראשונה... ככה זה בעצם אמור להיות! בלי ללחוץ בכלל...
- בכל השבוע עם הצירים הלא סדירים שנעלמו – ידעתי שאני בשלב הלטנטי, וגם תיארתי לעצמי שיש לי פתיחה כלשהי. אבל בגלל שהצירים כל הזמן נעלמו, לא היה מה לעשות בנדון. כמובן שלא הייתי הולכת לבית חולים סתם...
האמבולנס הגיע אחרי כרבע שעה. הם חתכו את חבל הטבור, ופינו אותי לזיו. רון נסע אחרינו עם הרכב. כל הדרך הנקתי את גאיה, תוך כדי שאני מחזיקה ביד אחת אותה, וביד שנייה את המיטה, כדי לא לעוף בסיבובים.
בכניסה לצפת התחלתי להרגיש סחרחורת. הבנתי שמשהו לא בסדר. אמרתי לפרמדיקים שישבו לידי שבלידה הקודמת איבדתי הרבה דם כי הרחם לא התכווץ, ושאני מתחילה להרגיש לא טוב. ביקשתי מים, הם אמרו לי שיתנו לי תיכף בחדר לידה (כמובן שלא קרה...)
נכנסנו לחדר לידה. שמעתי צעקות "לידת בית – לכאן... לא - לכאן..."
הסברתי לכל מי שרוצה לשמוע שזו הייתה לידת בזק, ולא משהו מתוכנן, אבל אני לא בטוחה שמישהו הקשיב לי. ביקשתי שהתינוקת תישאר לידי כל הזמן, ולא יורידו אותה לתינוקיה. כולם היו נורא נחמדים, ואמרו שבוודאי.
שני רופאים ושתי מיילדות הקיפו את המיטה שלי. השליה לא יצאה. כבר עברה יותר משעה מהלידה. הם התלבטו. ניסיתי לדחוף אותה החוצה – אבל ללא הצלחה. הרופא ניסה בעדינות לעזור לה לצאת. זה כאב. ביקשתי לקבל פיטוצין. לא הבנתי אם כבר נתנו לי או לא. הוא אמר לי שנצטרך להוציא אותה בניתוח.
שאלתי אותו אם נתנו לי פיטוצין. הוא אמר שלא. ביקשתי שאולי ננסה את זה לפני ניתוח, והוא הסכים. אחר כך אני זוכרת קטע הזוי בו הוא התייעץ איתי אם אני רוצה פיטוצין לווריד או ישר ללמטה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שזה קצת הזוי, אבל כנראה נראיתי ממש בשליטה, ובעניינים. אבל לא היה לי מושג מה לענות. הוא הרופא הרי... אמרתי לו לעשות מה שנראה לו לנכון. תוך כמה שניות קיבלתי פיטוצין הישר לתוך הרחם. זה לא עזר.
הוא הסביר לי שהוא יכול להוציא את השליה כאן, בלי ניתוח, אבל זה יכאב נורא. או – בהרדמה מלאה בחדר ניתוח. אבל זו הרדמה ממש רגעית, לקצת זמן, וההתאוששות מהירה. שאלתי תוך כמה זמן אתאושש, ואם אוכל אחר כך לרדת מהמיטה ולהיות עם התינוקת – והוא אמר שברור שכן. כל העניין ייקח שעה גג. הסכמתי. חתמתי על כל מה שצריך. אחת האחיות הורידה ממני את השרשרת, הטבעת והנזם, ורק אז הופיע רון (לקח לו מלא זמן למצוא חנייה).
אמרתי לו להישאר כל הזמן צמוד לתינוקת, וגלגלו אותי לדרכי לחדר הניתוח. הרופא אמר לי שנתראה שם מיד.
הכניסו אותי לחדר ההכנה לניתוח. שם, הכל היה נראה איטי מאוד. אני הרגשתי שאני מדממת למוות, וכולם לוקחים את זה באיזי. הרגשתי ממש לא טוב, לפני התעלפות. היה נדמה לי שלוקח להם שעות להכין אותי לניתוח, ואפילו כשהכל היה מוכן – הם התחילו לשאול איפה הגיניקולוג ולמה הוא לא הגיע כבר. מודה שזו הפעם הראשונה בכל הלידה הזו שממש נלחצתי. כי בפעם הראשונה, באמת לא הרגשתי טוב, והבנתי שאני מדממת נורא, והכל נראה על מי מנוחות.
לבסוף הוא הגיע. הורדמתי, ומיד כמובן התעוררתי. ואני חייבת לומר – ההתעוררות מהרדמה מלאה הוא אחד הדברים הכי מוזרים ומגניבים שהיו לי אי פעם. אולי חוץ מחלומות צלולים שהתנסיתי בהם בעבר. איזו חוויה מטורפת! ובתוך כל ההזיות, התחלתי להבין שאני כנראה אחרי הרביזיו, ונזכרתי באנאסיסטד המדהימה שלי, והתחלתי לחייך לעצמי, ולהיות סופר-מרוצה מעצמי. זה, בשילוב עם טריפ ההתעוררות מההרדמה, וכנראה כל האוקסיטוצין מהלידה – הייתי בהיי מטורף...
במחלקה:
כשיצאתי מהתאוששות לאחר הרביזיו, שמחתי לגלות את עדי מחכה לי מחוץ לחדר. היא ליוותה אותי עד לחדר במחלקה, כשאני מספרת לה על הלידה, ושתינו מתלהבות נורא מהקלות שבכל העניין, ואיך ילדתי בלי ללחוץ, בדיוק כמו שרציתי... חחח.
במחלקה רון כבר חיכה לי עם גאיה. הוא ליווה אותה בתינוקיה, ומאותו רגע היא הייתה איתי כל הזמן. מסתבר שנולדה 4 קילו – ללא שריטה אפילו...
מאחר שדיממתי הרבה מאוד, וההמוגלובין צנח ל-7.8, וכאשר ניסיתי לרדת מהמיטה בעזרת אחות בערב – כמעט התעלפתי, החליטו לתת לי שתי מנות דם. כבר לאחר המנה הראשונה הרגשתי טוב יותר.
רופאה נוגדת הנקה:
גם זה חלק חשוב מהסיפור, אז אני מספרת גם אותו.
את לוטם הנקתי עד גיל שנתיים וחצי. לא היו בעיות מיוחדות בהנקה.
גאיה, כאמור, ינקה כשחיכינו לאמבולנס, וגם כל הדרך לבית החולים (כרבע שעה נסיעה...). משהגעתי למחלקה, אחרי הרביזיו – ינקה על פי דרישה, ולא נפרדה ממני לרגע.
ביום השני להיוולדה, נקלעתי לסיטואציה הזויה עם רופאת הילדים, שעוברת לבדוק את התינוקות במחלקה. גאיה נולדה 4 קילו, ובשקילה של היום למחרת, ירדה 6 אחוז ממשקלה (שקלה 3690). כלומר, היא הייתה רק בת 24 שעות, והרופאה משום מה החליטה שזו ירידה גדולה מדי.
היא התחילה בכך שזה יופי שאני רק מניקה, אבל שרק אדע לי, שבלידות שניות החלב מגיע מאוחר יותר (האמת – לא שמעתי על זה מעולם.)
אחר כך אמרה שזו ירידה גדולה מדי, ואולי אין לי מספיק חלב. (הלוא – גברת דוקטור – את לא סותרת את עצמך? כרגע אמרת שברור שביום הראשון אין חלב, אלא רק קולסטרום.)
כאן התעצבנתי נורא. בעיקר כי זיהיתי את הרופאה, וזו הייתה אותה רופאה, שאמרה לי את אותם דברים גם בלידה הקודמת. גם לוטם נולדה 4 קילו, גם היא ירדה כך במשקל (ברור!), וגם אז הרופאה הזו (אותה רופאה!) ניסתה לשכנע אותי לתת לה תמ"ל אחרי כל הנקה. אז, היא גם הגדילה לעשות ואיימה עלי באי שחרור מבית החולים, אם לוטם לא תעלה במשקל עד יום השחרור.
התעצבנתי כי זה הרתיח אותי שכך היא מסתובבת לה ומרעיפה תמלי"ם וחוסר ביטחון על אמהות טריות. מיד אמרתי לה בהתרסה: "זה בסדר, יש לי מספיק חלב! והיא יונקת מעולה, לפי דרישה, ואת הבכורה שלי הנקתי שנתיים וחצי."
הרופאה לא נתנה לי לדבר, ובכלל לא הקשיבה למה שיש לי לומר. היא פנתה לאחיות שליוו אותה, ומיד התחילה להתלהם מעל ראשי, כאילו לא הייתי קיימת כלל. "ראיתן את זה???" היא הייתה ממש נסערת. "אמרתי לכן – זה כל הזמן ככה! אפשר לחשוב שאני נגד הנקה – אני הכי בעד הנקה! כולם יודעים שחלב אם זה הכי טוב לתינוק! אבל אם זה לא הולך – אז לא הולך... אי אפשר לומר להן כלום, לאימהות האלה, הן תמיד מתנפלות עליך! אפשר לחשוב שאני מקבלת אחוזים מחברות התמ"ל – כי אני לא!"
וככה היא המשיכה והמשיכה. אני הייתי בשוק טוטאלי, והמשכתי להתווכח איתה, בעוד אחת האחיות שליוו אותה הציעה שאולי כדאי לי לשאוב, כדי לבדוק כמה חלב יש לי.
זה הרתיח אותי עוד יותר! למה שאבזבז אנרגיה על שאיבות מיותרות של קולסטרום, במקום שיניחו לי בשקט להניק את הבת שלי על פי דרישה ולאפשר לחלב להגיע? איזו חוסר הבנה טוטאלית בתהליך ההנקה! המשכתי להרעיף עליהן את הידע שלי (ירידה של 7-10 אחוז במשקל היא תקינה, אין צורך לשאוב קולסטרום אם הילדה יונקת כמו שצריך וכו'.) אבל ברור שהרופאה לא הקשיבה. היא הייתה עסוקה מדי בלהתלונן עלי – האמא הלא כנועה, הלא חוששת, הבטוחה בעצמה, שמעיזה להמרות את פי הרופאה המומחית, ולסרב להקשיב לעצות מחרבות הנקה שלה.
מתישהו הן יצאו משם, כשרופאה עדיין מתלוננת עלי, ואני עדיין קוראת אחריה שהתינוקת שלי יונקת מעולה.
רון, שהיה עד לכל המריבה הזו – לא הבין למה אני כל כך עצבנית. "הרי ממילא תעשי מה שאת רוצה, וממילא את יודעת שהיא יונקת טוב. אז למה את צריכה להתווכח איתה?"
אבל ברור שכל האפיזודה הזו הרגיזה אותי: כי זו הייתה אותה רופאה מפעם קודמת, שהזכירה לי את החוויה המפוקפקת מול ממסד מחרב הנקות, ובגלל ההבנה שהיא מסתובבת לה והורסת הנקות לכל האחרות, שפחות בטוחות בעצמן ממני, ובכלל שהיא צריכה לעצבן אותי ככה, ולהפריע לי לנוח אחרי הלידה עם הקשקושים שלה.
לאחר כשעה התייצבה לידי אחות יועצת הנקה, שאמרה לי ששלחו אותה אלי מהתינוקיה על מנת לוודא שאני מניקה בצורה נכונה. הייתי אליה נורא נחמדה, והדגמתי לה (מן הסתם היא הגיעה כשהנקתי). היא אמרה שזה מצוין. שאלתי אותה למה הרופאה אמרה מה שאמרה, אם ידוע שתינוקות יורדים בימים הראשונים ממשקל הלידה. היא השיבה לי, בלי להניד עפעף שככה זה, ואין פה אפילו רופא ילדים אחד שמבין באמת בהנקה. והם נלחצים מירידה במשקל.
יום למחרת המשקל של גאיה נשאר יציב, והרופאה (אותה אחת) שבדקה אותה, לא הנידה עפעף ואיחלה לנו בהצלחה ויציאה מוצלחת הביתה. אני הייתי נורא נחמדה אליה, בעיקר כי ידעתי שלא משנה מה היא תגיד, ואם היא מוכנה לשחרר או לא – אני הולכת הביתה, עם גאיה שלי, וממשיכה להניק אותה כמו שאני יודעת.
חשוב לי לציין שנתקלתי בזיו בשתי אחיות יועצות הנקה, שהיו מעולות (גם שמעתי אותן מדריכות נשים אחרות במחלקה), שזה באמת שיפור לעומת הפעם הקודמת (אז אחיות בתינוקיה אמרו לי "את חייבת לתת תמ"ל – כי בהתחלה יש רק קולסטרום, והתינוקת רעבה!"). דיברתי עם שתיהן בנושא הרופאה, והן שתיהן אמרו אותו דבר – הרופאים פה לא מבינים בהנקה. הם מעדיפים לתת תמ"ל, כדי להיות על הצד הבטוח. הם חושבים שהם מעודדים הנקה, הם לא עושים את זה מכוונה רעה. אבל הם לא יודעים כלום על זה, וכשיועצות ההנקה מנסות לספר להן, או לחלוק ידע – הרופאים מבטלים אותן ("אני רק אחות, והיא רופאה, הרי...").
בקיצור – מרגיז. מרגיז. מרגיז. ומרתיח.
וחבל לי שאני צריכה לסיים ככה סיפור לידה מוצלח מאוד. אבל ככה זה.
