לידות ועוד של רקמה

[רקמה_אנושית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דף סיפור לידה

*** זהו דף סיפורי הלידות שלי, מראשיתן: גם ההפלות שהיו לפני כן.


אני משערת שזה יהיה דף בלוג או תמיכה, ולבסוף גם למחיקה.
אני מספרת לעצמי ותוך כדי כך מנסה לברר מה הפעיל אותי בלידת בתי, מה הפעילה היא אצלי. מה אקח איתי לפעם הבאה. איך אוכל לבחור בחירה אמיתית טובה לי שאעמוד מאחוריה ללידה הבאה. מתי שלא תתרחש, היכן שתתרחש. עם מי. אני משערת שזו הכנה ללידה בשלב מאוד מוקדם. אני מעלה קטעים כמעט ללא קריאה נוספת בהם, בכדי להתחייב לתהליך. לשתף. כדי שאוכל לקרוא אותם ולהיות איתם.

(אני כותבת ללא פרטים מזהים אבקש לשמור על הדף ולא לנקוב בשמי, גם אם מישהו משייך זאת אלי)




זו העבודה שלי לקראת הלידה הבאה שלי. רציתי לכתוב השנייה אבל השתהיתי- אסביר בהמשך.
אני לא בהריון, למעשה כרגע בתחילתו של דימום המחזור. לאחר שהתעכב ברחם, והעמיד אותי בבחינה של האפשרות להריון חדש בתוכי. (בתי עוד לא בת שנתיים, והייתי רוצה לחכות עוד כמה חודשים מבחינת השכל, אפילו שהרגש, ההורמונים, היצר החייתי של האשה שגדלתי להיות כבר רוצים). אני מרגישה שאני צריכה להקדיש את הזמן הזה להתחזקות ולפתיחת והתבוננות בדפוסים שהובילו/ התגלו בלידה הראשונה. ובעצם לא הראשונה. הלידה של בתי סיימה הריון שלישי (את סיפור הלידה שלה כתבתי, אצרף לכאן ואעבד את המהלכים מחדש). לפניה היו לי שתי הפלות, בדרך שונה ומסיבות שונות. אם אני רוצה לנקות את הרחם היפה שלי, שנתן חיים ועוד ייתן, אני צריכה להתחיל לדבר על המת.

לידה ראשונה
(מצרפת דברים שכתבתי פעם, יותר קרוב אליה מעכשיו. אחר כך אוסיף פרספקטיבה מהיום)

"הוא עושה סיבובים של בייגלה מעל לראשי כבר חודשיים. כאילו מעולם לא הופרדנו בפתח האסלה. שם טמנתי את הביצה היקרה שלי, שק ורדרד ורירי, מצייתת לצו העליון ומשיטה אותו במורד הזרם. אולי אני משיתיהו מן הביבים כעת. אולי אני זאת שמעלה אותו באוב או עושה לו רֵזארקציה, כי אין לו מצבה. כי הבכור שלנו שט במערכת הביוב, ולא חג לי מעל הראש, ולבטח איני נושאת אותו בקירבי, כפי שהיו צריכים להיות פני הדברים.
אני חותמת על טופס ירוק שמורה על "ריקון תוכן הרחם". אני עושה לו מצבה בראש או תמונות. האם הן תמונות מחייו והרי אמרה הטכנאית: "דופק חלש". ואח"כ כבר לא היה. אני חוזרת על הנתונים של הביצה היקרה שלי: שש פלוס שש, רקמה עוברית דופק לא הודגם, רחם בשבוע 9. הרקמה העוברית הייתה עטופה כל כך יפה גופי נפרד ממנה בסבך התכווצויות ולפתע לא הייתה נפלטה במגע חלקלק בתנועה שאינה טבעית שם. תנועה חלקלקה בשרנית ומהירה מן הפנים לחוץ, לא מבחוץ פנימה . הסתכלתי עליה וקראתי "א." שיראה. היה הדבר באמת. א. הוריד את המים באסלה וכעת לא היה תוכן ברחם.

[רקמה_אנושית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חזרה להיום:
רק עכשיו בפעם הראשונה אני מתחילה לכנות זאת לידה ראשונה. מהבחינה הטכנית- נכנסתי להריון, לא חשבתי שאוכל לשאת אותו (זה היה ברצף מהפסקת הגלולות לאחר כמה שנים, תקופה של מספר שבועות עם אירועים קשים עד חשש סכנת חיים לאהוב שלי, וכל מיני.) הרגשתי שהקרקע שלי לא יציבה והייתה לי ידיעה ברורה שלא תצלח לגדל. יום לפני בדיקת האולטרה סאונד אפילו בכיתי לאמא שלי בטלפון שההריון הזה לא יאפשר לי להביא ילד לעולם). לעובר היה דופק חלש ואחכ לא היה. הפנו אותי לציטוטק (אני לא זוכרת שמישהו מהממסד הרפואי דיבר על האופציה לחכות – אולי כן?- אבל במעומעם זוכרת שהיה לי קשה להכיל את המת-חי, לסחוב מוות בקירבך. מי בכלל קרא אז בבאופן? הממסד הרפואי היה בעיני "היודע". לא הייתי מודעת לאפשרות שהגוף יפיל. לא נורא, סתם מציינת.
מאז כמובן כבר הבנתי - היודעת אמורה להיות אני . אני מדגישה זאת לעצמי כי אני חושבת שזה (המחשבה שבמצבי חיים-מוות הממסד ההליך הרפואי יושיע) קביעה שהייתי רוצה "להעיף" מהמערכת- קביעה שניהלה עבורי ממקום של פחד החלטות בלידה של בתי.
בחזרה לציטוטק- אני זוכרת שזו הייתה גיניקולוגית שבדקה אותי. והיא הסבירה לפני כל פעולה מה היא עושה. וכשעשתה משהו עם הספקולום (משטח? הכניסה נרות ציטוטק?) היא ביקשה ממני סליחה. אמרה סליחה- אני עניתי לה שזה בסדר, זו העבודה שלה.
אני מתבוננת עכשיו כמה אני כנועה מראש במפגש עם הרפואי. זאת אומרת, אם אני כאן, בטריטוריה רפואית- אז הגוף שלי, אני, שלהם. היא נראתה לי בעמדה תמוהה. מה פתאום לבקש סליחה על פלישה? כל כך חזק הויתור על עצמי , שאני אפילו לא זוכרת את החדרת הנרות. אני מניחה שזה היה נר, אפילו שניים אבל אין לי זיכרון ברור של זה. מי הכניס? אני או היא? אולי זה בכלל היה כדורים בבליעה?
זו כמובן נקודת עיוורון. אני מזהה אותה כי יש עוד כמה כאלה בעברי. משהו שקשור בהטרדה מינית שעברתי כילדה, הטרדה שאני רק זוכרת שהייתה ולא זוכרת את פרטיה. אבא של חברת ילדות. אני זוכרת שאחר כך הגעתי הביתה וסיפרתי משהו מזה להורי. אני זוכרת שלא נעשה כלום.
המקומות האלה בהם אני מעמעמת את זיכרון הנוכחות של עצמי. למה. פחד וחרדה, פלישה וחציית גבולות. הרגשה של הפסד מראש. מטלה שלי לקראת הלידה הבאה: לא לותר עלי. למצוא איך להיות נוכחת בבלתי אפשרי הזה. איך

[רקמה_אנושית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בדיעבד, אחרי שילדתי, אני יודעת שעברתי גם אז לידה בזעיר אנפין. האחות הסתכלה עלי במבט מאוד מרחם ואמרה: "איך שיתחילו כאבים קחי 3 אדוויל. אין לך למה לחכות. זה ילך ויתגבר".
חזרנו הביתה. התחיל לכאוב כמו כאבי מחזור (מה שהיה לי להשוות אליו בכל אופן) ומיד לקחתי כדורים. את הצירים –התכווצויות שבאו קיבלתי על הספה בעמידת שש, נענועי אגן וגם העלאה שלו כלפי מעלה. לא קראתי שום ספרות בנושא, פשוט הגוף הוביל לשם. כיום אני מבינה את זה יותר. אני חושבת שעד הרגע האחרון משהו בי התנגד להוציא אותו החוצה. אני זוכרת שבנקודה מסויימת רצתי בבהילות לשירותים ופלטתי את "תוכן הרחם". לא חתיכות אלא מעין שזיף גדול בשרני ויפהפה (אני זוכרת שהייתה גם התפעמות שם).
התחושה הזו שאז תיארתי כ"לא טבעית" היא משהו שלדעתי נשאר עצור ברחם. אני מקדימה ומספרת שאת ילדתי ילדתי בליווי אפידורל, אפילו שבשלב שהיא יצאה מתוכי כבר לא הושפעתי ממנו כל כך.
ואני חושבת שהדברים קשורים. איפשהו נעוצה בגוף טראומה שפליטת הבשר היא אובדן, ולא הענקת חיים.
אני לא רציתי שהוא ייצא ממני. אני רציתי להרים אותו מהמים. להחזיק ולהסתכל.

והסוף הטכני היבש הוא שהיו שאריות של כלי דם. באולטרה סאונד. נבדקתי בהיסטרוסקופיה. כאב מחריד, אונס אמיתי. ושוב דוממת. ועברתי "השלמה בגרידה" עם מצלמה מנחה, שוב.

חודשיים אחרי נכנסנו שוב להריון שני. אבל אני עוצרת כאן היום

[רקמה_אנושית*]

אני מפחדת להמשיך. תוהה האם זה מקרי שדווקא עכשיו אני מעלה הכל לכתב. חשבתי שהגיע מחזור אבל הייתה רק מעט "הכתמה". ככה קוראים לזה. עשיתי בדיקה ביום ה35 למחזור וביום ה 49 ולא היה הריון. אני נסערת כי עובר עלי משהו ברחם, זה ודאי. מחכה עוד קצת, ואולי צריכה להמשיך במלאכת הכתיבה.
היינו בהשלמה בגרידה. הרבה בכי אבל האבל הופסק והוחלף באבל על החי בעולם שהלך. קרוב משפחה יקר לי נפטר ממחלה בטרם עת (בגילי). בדיעבד אני יודעת שהשנה ההיא גרמה לי להעריך אחרת את מתנת החיים, במובן היותם ניסיים כל כך, מעצם התרחשותם. מאז מלווה אותי התחושה כמה מעט זמן יש לנו עם אהובינו. אני חושבת שכאן הייתה הכנה ללידה של בתי (רוצה לכתוב הראשונה, אבל מוחקת מתוך כבוד למילים קודמות שלי). ההכנה הזו מצד אחד גרמה לי לשמוח בחלקי גם בלילות ללא שינה ועם מלחמות על הנקה. לא להיכנס למצב דכדוכי אחרי הלידה – פחדתי מדיכאון אחרי לידה, כדבר שכיח במשפחתי. מצד שני, במהלך הלידה של בתי היה אירוע חירום (האטה חמורה בדופק שלה בעקבות טסט פיטוצין) ובאופן כללי מפלס החרדה עלה בכל ציוץ של רופא. והיו הרבה שצייצו כי התעכבנו בביה"ח כמה ימים. עוד ארחיב על הלידה הזו, אבל אני רוצה לנסות להישאר נאמנה לרצף של יוצאי חלציי. השתהיתי מה המילה שתאגוד את המתים עם החיה. ואכן כולם ניזונו ממני נוצרו בקרבי ויצאו מבין רגליי. רוצה לכתוב שכולם בני תמותה. לא יכולה לחשוב על הבת שלי בהקשר הזה, למרות שהמודעות למוות היא חלק אינטגרלי בסיפורי זה. חלק שעליי לפתוח ו..לחבק? להחזיק?

[רקמה_אנושית*]

אז אני מדמיינת אותי מערסלת בכף יד את שק ההריון השזיפי ההוא, וממשיכה להעתיק דברים שכתבתי לאחר ההפלה השניה.
" האיבר החדש שנוצר בי, זה התובע לאכול ולשתות, זה המכתיב לי קֶצֶבגוף כמו היה גופי ספינת החלל שלו. חובט משוטים כנגד גוף ספינת האם בשילייתו הגדלה ללא הרף, לא יודע את מה שאני יודעת כשאני מביטה לחלל של המסעדות בקניון.
אני יורה בעגלות התינוקות המצווחים, באימהות ההיסטריות , באוטופיות ההריוניות המסתובבות מול נוף של בניין אחד גבוה. אני מפוצצת בלונים גדולים עם הליום שמקשטים את תיקרת הקניון והם מתפזרים בקונפטי על החיים הרוחשים שמתחת. חופש הגדול והרבה ילדים ששיחררו אותם לקנות גלידה ולבזבז את הזמן, ואני את שלי אהרוג עוד שבוע לא אשחרר אותו לקנות גלידה או לרצות בלון, אשאיר לו תמונה אחת בחיים, בחושך, נוסע בדממה מזיז איברים בכדי לאמן אותם לחיים שלא יתרחשו, מתוקף טבעו הגנטי, מכוח אינרציה, ממשיך להתפתח ללא צורך, ללא הרף בתוכי.
ד"ר ב.נ. אומרת פחות מעשר אחוז. היא אומרת זה אופייני לתסמונת גנטית. מצוקה עוברית קשה, ויש מחיצות רבות במוח. אני טובלת צ'יפס בקטשופ. בדרך כלל לא מסיימת את הצ'יפס אבל רעבה רעבה עכשיו. היא אומרת הוא נרדם כשאת נרדמת ולא ירגיש דבר. לא, לא ניתן יהיה למדוד אורך גפיים כי בגרידה יוצא חומר מרוסק. היא תבדוק את החומר הגנטי, יש לזכור לשמור בסיילין ולא בפורמלין. פורמלין? היה בחדר ביולוגיה אצל המורה צנצנות צהובות ועובר אפרוח. למה לשַמֵר בכלל. אבל בדף ההסבר כבר סימנתי שאני רוצה לדעת את מין העובר שזה אומר איזה ילד הייתי מגדלת אם הדברים היו קורים בצורה אחרת.
באופן רגיל לא הייתי שותה את הקולה. נזהרת על הקפאין, עכשיו כבר אין טעם למרות שעשר אחוז, אני לוגמת אותה באחת. כמו בפעם שעברה, שיצאנו מהמרפאה והדלקתי סיגריה פתאום אחרי שבועות של הימנעות, היה לזה טעם של חטא. למי אני חוטאת מול מי אני עומדת. אני שואלת את עצמי מול הפח האפור שבלע לקרבו את העטיפות של הצ'יפס, הקולה ההמבורגר ושקיות הרטבים כאילו לא הייתה פה ארוחה, המגש נותר יבש ונקי.
אני מניחה אותו ושואלת מי אני בתמונה בקניון הדביק והממוזג, בין כל הילדים המתרוצצים ומצפים את הגלידה בסירופ שוקולד, בין המוכרות המשועממות האימהות הלאות והאבות הנעדרים. אברהם? יצחק? המלאך? אלוהים?

***מוסיפה היום שאותה ד"ר גם סיפרה לי באותה נשימה שאם הייתה מתייאשת מההפלות שעברה היו לה היום רק שני ילדים ולא ארבעה.
***מפתיע, או לא. תחושת העקידה. ובתי באה לעולם באושפיזין של אברהם אבינו. ובלידה שלה, ברגעים האפלים שחשבתי שאולי הנה אני מאבדת (שוב) התאמצתי לנשום, להביא לה חמצן. להגיד לרופא שיחתוך אותי למוות רק שייתן לה לחיות. אני רציתי להיות האיל

בן אהוב שלי שהחלטנו לא לממש. היה לי בן. ידעתי זאת כמובן לפני התוצאות. אגב, לא מצאו פגם גנטי (שזה טוב, כן? רק אף אחד לא מבין את המועקה שמתלווה לעניין. אולי החלטתי להרוג את הילד הבריא שלי). במבט לאחור הפחיד אותי מאוד האמירה הנחרצת של יותר מגיניקולוג, ויועצת גנטית אחת שהסיכוי לסיים הריון בכלל עומד על 10%. פחדתי לעבור לידה שקטה יותר מהכל. עד היום חלק ממני מרגיש שלא הייתי אמא טובה דיה לילד הזה. העדפתי להיכנע לפחד ולהליך.

גרידה מס' 2. שבוע מתקדם יותר הפעם. קשה לי אני עוצרת. הולכת להירדם ולהריח את הילדה שלי מקרוב

[רקמה_אנושית*]

נזכרתי ששכחתי. ההריון השני לא התחיל בטוב. היה לי מחזור אחד או שניים, לא סדירים אחרי ההפלה. לא שמתי לב שהתעברתי שוב. לקראת סוף השבוע התחיל לי דימום גושי שחשבתי שהוא מחזור כבד, במן "מטחים". לא בקצב קבוע. לא התנהג כמו דימום "נורמלי". ביום ראשון החלטתי לבדוק את העניין. במרפאת נשים האחות שאלה אותי אם עשיתי בדיקת הריון. הסתכלתי עליה מופתעת והלכתי להביא דגימת שתן. כשהיא אמרה לי שאני בהריון התחלתי לבכות, די בהיסטריה והיא הוציאה אותי מזה: "מה את בוכה? תעלי מיד לאולטרה סאונד. דימום לא אומר כלום כרגע." הייתי מבועתת אבל האולטרהסאונד היה תקין, שבוע 6 או 7 ודופק. הרופא רשם לי כדורים שאמורים לעזור לרירית הרחם לא לדמם. נדמה לי כדורי פרוגסטרון. הדימום נרגע ואחר כך נפסק. חיכינו לבדיקת שקיפות עורפית.
לא ראיתי שחורות, אבל גם לקחתי את כל עניין ההריון בערבון מוגבל. מאז ההפלה הראשונה שמעתי כמובן סיפורים מנשים שאהבתי והערכתי על הפלות, לידות שקטות ועוד קשיים- כל הסיפורים שנחשפים אליהם רק כשאת "חלק מהסטטיסטיקה".
הלכנו למומחה אולטרה סאונד מהולל, כנראה פחות מכך ביחסי אנוש. הוא היה כולו עולץ לפני הבדיקה, סיפר כמה אין סיכוי בכלל למשהו שלילי בגיל הזה וכמה טוב שאני מתחת לשלושים ובכלל נראה לי לא קלט אותי בסיטואציה, אני מראש הייתי מסוייגת לגבי כל הציפיות ה"נורמליות". חה.. חה
התהפכו היוצרות בשניה. הוא הגיע אל הפריים בו רואים את העובר ונשמטה לו הלסת, או שהחוויר ונאלם או הכל ביחד. בדק שוב. שאלתי אותו עם הג'לי עלי מה העניין. הוא ניסה להתחמק ואמר שאתארגן ונדבר, נחכה לחישוב הסטטיסטי... הסתכלתי ואמרתי לו: "אני אעמוד בזה. תגיד לי בדיוק מה אתה רואה שם." הוא התעשת והראה לי שסביב העובר מהקודקוד עד עצם הזנב יש בועיות נוזלים ואמר שזה לא ממצא טוב. מצוקה עוברית קשה.
הסטטיסטיקה עמדה על 1:16 או 1:7 עם כל החישובים. לא זוכרת. אני זוכרת שיצאתי החוצה בוכה ומספידה את ההריון ושאצטרך עוד גרידה. אני זוכרת שא' כעס עלי ממש. חשב שזו רק דיעה של רופא אחד, אי אפשר לדעת, סטטיסטיקה וכו'. אמרתי לו משהו על כך שלא משנה הסטטיסטיקה, זה מישהו מנוסה שראה הרבה מקרים והיה נראה נחרץ ומזועזע מהעובר שלנו.
לא דיברנו שלושה ימים. אחר כך הואשמתי מצידו שאני לא רוצה בכלל ילד. כשאמר זאת הייתי עסוקה בחדר אחד פשוט להתפלל או לבקש (אני לא אישה מאמינה ביומיום) שמה שלא צריך לעבור על העובר הזה, יוסט אלי, שאני אתמודד במקומו. רק שיתחזק. שישאר. כשאמר זאת אמרתי משהו כמו:" לך אני עסוקה עכשיו בדברים יותר חשובים"- אמרתי רק בראש שלי אבל כנראה הובן שאני במקום אחר.
בכל אופן זה לא התפתח לריב אלא פשוט סימן את השבירה של שנינו בנקודה ההיא.
לא קיבלתי על כך מעולם אמירת "סליחה" מפורשת. בעיקרון אני לא צריכה "סליחות". האיש שלי משנה מנהגים בתור התנצלות, יותר אפקטיבי. אבל אם זה עולה, כנראה שזה חסר אצלי. ההרגשה הייתה שכל העול עלי בכל מקרה. הכל מתרחש בגופי, אז אני אחראית במידה זו או אחרת. אבל הכל מחוץ לשליטתי. אני חושבת שאחרי לידת בתי התחושה הזו של אחריות עם אין אונים ליוותה אותי קצת בהנקה, בביטחון היותי אמא שלה. זו תחושה שהיא המילכוד ההורי לדעתי.

[רקמה_אנושית*]

היום, במבט לאחור אני חושבת (אולי מסנגרת על עצמי?) שהעובר הזה ניסה לא להתממש. אני משערת שהגוף התחיל להפיל, וההתערבות הרפואית לשימור ההריון הייתה, בסופו של דבר, החלטה מוטעית. גרידה שניה. חוויה קשה, התאוששות ארוכה יותר (גם הריון ארוך יותר) ואני עם עוד כמה ק"ג מתחילה כמה חודשים ללא ווסת בכלל.

בינתיים אני מרגישה שאני רק שופכת מילים בסדר פחות או יותר עוקב אחרי ההתרחשויות. אני מזכירה לעצמי לאזור כוחות לקרוא, לשים לב מה אני מעלה כאן ומה אני צריכה לשחרר או לאמץ ללידה הבאה, להריון הבא. מתי יהיה נכון לי להרות? איך יהיה נכון לי ללדת?

[רקמה_אנושית*]

אני מתקשה לצרף לכאן בקופי פייסט את סיפור הלידה שלך, בתי. קראתי אותו וקראתי לפני את מה שכתבתי לצוות הרפואי ב"דף בקשות ללידה". מבינה שאפילו אני לא כיבדתי את הבקשות של עצמי. לא ביקשתי הסברים, נלחצתי ולא דאגתי לי לסביבה שקטה ורגועה. כל אלה הם הטעמים בעטים אני רוצה ללדת בבית. אבל רוצה במקביל גם לבנות את האסרטיביות או את לקיחת האחריות גם על המצב הזה של חיים-מוות. גם באי וודאות. אחריות שאינה מכוונת ומחוייבת לתוצאה אלא אחריות על התהליך. והשלמה שזה כל מה שניתן לעשות, בעצם.

[רקמה_אנושית*]

עדיין לא יכולה להדביק את סיפור הלידה בצורתו. יש שם אופטימיות במילים שאני לא מוצאת שם כיום.

אני מצרפת עד חדר יולדות. לו רק הייתי מחכה שעה נוספת הייתי יכולה לחסוך הרבה כאב לב. אבל מה שאצרף עכשיו יבהיר (למי? כלפי מי אני חשה אשמה?) אולי לעצמי, כמה מעט כוחות היו לי. כמה בלבול. כמה לא מתאים להעביר שעות ארוכות מהשלב הלטנטי בביה"ח



כמעט כל חודש תשיעי צירים, צירונים, צירצורים. הרבה פעמים רקדתי איתך או סתם התהלכתי במטבח כשאת מסמנת לי: אני באה, עוד כמה רגעים.
כשאני משחזרת לאחור יכול להיות שכבר ביום ראשון התחיל טפטוף קל- אבל בכל מקרה יצאת בריאה שלמה יפה חכמה ומתוקה- אז נזק לא נגרם.
ביום שני בצהריים מעט מים גלשו על הרגל כשהלכתי ברחוב. פיפי? אחרי הארוחה אני התחלתי להרגיש מוזר. פחד? התרגשות? חרדה? קדחתנות? תחושת גוף חזקה. העור הרגיש שונה, הדופק. האישונים רחבים והכל נוגהה. מואר יותר. קצת בחילה. וכל מיני אי נוחיות בבטן. אני מנסה להירגע ותופרת
עוד משהו לכבודך, רק לא לחשוב: זהו. אני נכנסת למהלך של לידה. יורד הערב, שוב צירונים ואני ממש חשה צמא מוגבר ואי שקט מהותי. יוצאת לסיבוב עם הכלבה כדי "ללכת את הצירים" ואולי להגביר אותם? הכל נראה מיוחד ומפחיד. אני פשוט לא נמצאת על אותו רצף כמו שאר העולם כרגע. א מקדים להגיע מהסידורים שלו, אני מבינה שמשהו משתנה תודעתית מתוכי.אחת עשרה בלילה ואנחנו נרגעים ו"מפיגים את המתח" קלות. יש שלולית על המיטה
א אומר שנראה לו שכדאי ללכת. אני מרחרחת וחושבת: אולי פיפי? לא כל כך רוצה לנסוע. למה? אין צירים מתמשכים, אני לא מרגישה בלידה, שתיים בלילה...ואני גם לא יודעת מה ללבוש. מה ללבוש לכבודך, זה מה שעבר לי בראש.
כל הדרך אני בטוחה שישלחו אותנו הביתה. מגיעים ליולדות, למטה. עממוס. הלילה הכי עמוס בארץ- כי נולדת בזמן של שביתת רופאים, בשבוע שאחרי צום יום כיפור...מוניטור, בדיקה של פתיחה 2.5 ויוצא קצת דם. אין ספק שיש מים ופקק רירי. אני מספיקה לשמוע סביבי נשים מקיאות, צועקות, כורעות. ו"אצלי הכל בסדר". אין צירים או אולי חלשים ביותר.

טוב, עולים לאולטרה סאונד שם רואים שיש מספיק מים- כנראה יש קרע קטן אבל הגוף ממשיך לייצר מים. הכל חיוני אצלך. מבהירים לנו שהביתה אנחנו לא הולכים- אבל להסתובב. עד הבוקר לא ישבתי (גם אין ממש איפה. תפסנו תנומה על הדשא). אין צירים כלל. לא התרגשתי כי כבר כמעט חודש כאמור יש צירים מאחרי הצהריים עד הערב 18-22 וזהו. הפרוטוקול הרפואי שעד 24 שעות מירידת מים נותנים ללידה להתפתח ואז מזרזים. אני ממש לא רוצה זירוז ומנסה להזמין צירים. לא נוח והייתי מעדיפה להיות בבית. ואין בינתיים מיטות ולכן אין חדר!! אסור ללכת הביתה ואין איפה להישאר- מסתובבים!!! כל זה בלי שינה, מקלחת ומקום להניח את התיקים. די נמאס. בבוקר בודקים אותי ביולדות שתי מיילדות מקסימות אבל...אין ממש התקדמות.
מדי פעם אני עוצרת ומנענעת את האגן באיזה ציר תוקפני. מהצהריים שוב מגיעים קצת צירים ואני מנסה לחזק אותם ע"י התרכזות בהם, בעודי עם הגב למסדרון, מנסה תנועות א-סימטריות וניעות אגן. כל מי שעובר חושב שאני סובלת כאבים אבל אני פשוט מנסה לברוח מההמולה כדי להגביר את הצירים ויוצרת חיץ בגוף מהרעש שבמסדרון. אני מרגישה טיפשי להיות שם- אני לא יולדת כלום, על מי אני עובדת. שום דבר לא מתקדם וכבר מעל 10 שעות מסתובבים כאן וילדים באים לעולם בקצב. תסכול מצטבר וזה לא לעניין בכלל.

עוד מוניטור אחר הצהריים, פתיחה כמעט ללא שינוי ו"מאיימים" עלי בזירוז. המיילדת שקיבלה אותנו אתמול בלילה חוזרת למשמרת ערב: "עוד לא מצאו לך חדר?!" היא כולה פליאה ואני מתאפקת-או שלא?- לא להוציא עליה את כל הזעם. היא מוצאת לי מיטה במחלקת נשים –כבר הייתי שם פעמיים בנסיבות אחרות- אני מאושפזת! יש! מיטה מקלחת וחלוק- די נוח- להחלפה. הערב עובר עם צירים חזקים יותר אבל אני כל כך עייפה והולכת לישון.
עושים לי מוניטור- א כבר נהיה מומחה לסדר אותו כשהוא לא צמוד אלייך ומצפצף, וגם מפסיק אותו לבד אחרי כשעה- יש תחושה ששכחו מאיתנו. עמוס בצורה שקשה לתאר.

ר-בי-עי. הרופא קצת מוטרד מזה שעדיין לא קיבלתי זירוז. הוא בטוח שהתנגדתי אבל בכלל לא הייתה לי עדיין הזדמנות לסרב...הוא מסביר לי שיש סיכון לזיהום וגם [ומה שבעיקר מטריד אותי] אחרי מעל 56 שעות בירידת מים בלי לידה יש להם פרוטוקול שכולל בדיקה שלך של חומר נוזל עמ' שדרה!!! אני לא מוכנה לזה בכלל. מצידי עכשיו ללדת, אבל אין להם מקום. (כאן טעיתי בדיעבד שלא פניתי למדקר שלי, אבל עם כל הסיטואציה של האי-בהירות, ערב החג "לא רציתי להטריח"). העצבים של שנינו מרוטים. אנחנו על סף לריב כי נמאס לי- נמאס לא' לישון על ספות בית חולים ואף אחד לא מתייחס אלינו- מצד אחד אנחנו "חייבים זירוז" כבר מזמן לטענת הצוות הרפואי. מצד שני אין מקום ומחכים מחכים....
אני הולכת למקלחת ובוכה. בוכה. יש צירים, כואבים כרגיל בערב, אולי טיפה יותר. כל הזמן טיפה יותר. אני מודאגת ואנחנו כל כך קרובים לסוף. אני מרגישה שזה לא פייר. יוצאת מהמקלחת, וממררת בבכי/צועקת על האחות "אני נושאת אותה תשעה חודשים! אתם אומרים לי שחייבים זירוז! לא תסכנו את החיים שלה בגלל שאין לכם מיטה! לא מעניין אותי! עכשיו אתם מורידים אותי ללדת, אם לא אני יולדת פה. קחו אותי ללדת!!!"

• בדיעבד אני יכולה להעיד שאם הייתי מתעכבת על התחושות האלה של הלחץ והבכי, הצירים הקצת מתגברים והחרדה, הייתי מבינה שאני עוברת שלב בלידה. חכמה גדולה עכשיו. סביבת בית חולים הופכת את כל האנרגיה של החיים החדשים לאנרגיה של "חיים ומוות". בתוכי אני יודעת שבבית הכי טוב לי, עם כל ההיסטוריה ההיסטריה וההסתמכות על הבל פיו של הרופא. אני יודעת שהתובנות האלו התפתחו בעקבות הלידה, ההנקה, החיבור לגוף הפיזי הנשי שלי כאמא. בנקודת הזמן ההיא לא היו לי הכוחות. אני חושבת שגם ההפלות והחשש המתמיד מהולדת מוות החלישו אותי מאוד. אני רוצה להשיל את הנשל הזה ולהתחדש

[רקמה_אנושית*]

אשמח לתגובות, אגב.

[פז*]

איתך, לגמרי

[רקמה_אנושית*]

תודה שאת איתי, פז. הלכתי לאכול, להרדים וכו.
אני מצרפת עוד קטע מהלידה, את הקטע הקשה ביותר (אוזרת אומץ). אני רוצה להקדים ולספר שאת השלב היותר מוצלח של הלידה העברתי על הברכיים מכוסה בסדין במשך שעות, כשאמי מגישה לי מדי פעם אננס ומים. חוץ מזה ניתוק טוטאלי מהסביבה. אפילו שכחו להזכיר לי להשתין. ההתכנסות הגיעה כקונטרה לכל מה שקדם לה (תיכף יבוא). אבל בהתחלה הייתי עוד כל כך מפוחדת שפשוט לא זזתי. המיילדת שאלה אותי אם אני רוצה לנסות להזדקף טיפה או לזוז, ואשכרה שאלתי אותה אם אפשר/מותר לי. אחר כך כאמור זרמתי עם עצמי על הברכיים.
מה שכואב לי זו העובדה שהפחד לא היה מהאימהות או מהלידה כלידה, אלא שהאפשרות שכל זה יימחק ברגע ריחפה כל הזמן. גם כשהראש הופיע והציעו לי לראות מראה צעקתי "לא". אני רציתי לראות אותה בחוץ, חיה, נושמת. אוף. מה יהיה עם הפחד הזה

מצרפת (בלי לערוך יותר מדי)

אירנה המתוקה מקבלת אותנו ביולדות. שוב בדיקה לפני פיטוצין והפתיחה עדיין פחות משלוש. כל הצירים האלה ורק נמחק הצוואר? אבל ככה זה בלידה ראשונה אירנה מרגיעה. אני מבקשת עירוי לקראת אפידורל, שיהיה. הפיטוצין אמור להיות כואב מאוד. מחברים אותי וא' מתקשר להגיד להורים שלי לבוא, הם יוציאים מארוחת החג ונוסעים אלינו.
פיטוצין- כאילו עלית למתקן הכי מפחיד וכואב בלונה פארק, ואת רוצה לרדת ממנו. צירים שלא קשורים בכ-לל לצירים כמו שהכרתי אותם. אני מרגישה שהעיניים מתפקעות החוצה והנשמה פורחת למעלה. אני לא יכולה לנשום בציר והם גם מגיעים כאילו בהפתעה, בבעיטה. אני אומרת לא'- "תגיד לרופא שאני מוכנה לאפידורל עכשיו". חצי בחיוך, השלמה. נותנים אפידורל. גם זה די מפחיד. אני מפחדת לזוז. המרדימה מפחידה עוד יותר- אבל בכאב של הפיטוצין אני לא עומדת. זה מרגיש כאילו מוחצים אותי מהגב- משבר עצמות. אחרי 20 דקות פיטוציניות במינון בנמוך ביותר ירידת דופק חדה.שלה [65]. אירנה מפסיקה מיידית את הפיטוצין, והמוניטור חוזר להראות דופק נורמלי – מעל 116-120. מבהיל מאוד. בדיקה של הרופאה יש התקדמות הצואר מחוק ורך אבל הפתיחה אותו דבר. אירנה אומרת שזו התקדמות הרופאה אומרת שצירים כל 2.5 דקות ופתיחה כזו זה ממש לא- הדיון מעל לראשי אבל אני וא' בטוחים שהפיטוצין מזיק לך. מה עושים? את חייבת לצאת...איכשהו. אחרי חצי שעה של הפוגה מחליטים להזרים שוב פיטוצין במינון "הומאופטי" שהוא נמוך מכדי לעורר צירים, רק כדי להתחיל שוב תהליך. דקות בודדות אחרי שחיברו אותי [אותך] לפיטוצין, קרו שני דברים: ירידת דופק כמעט מוחלטת שלך וההורים שלי הגיעו. תוך שניות קרו הדברים הבאים: הופסק פיטוצין, ריחפו מעלי חמישה אנשי צוות ומיד הזריקו לי חמצן לוריד, שמו עלי מסכת חמצן והורו לי לנשום הרבה כדי להזרים לך חמצן [אני בפניקה אבל "בולעת" את האוויר בכוח לריאות]. מגלגלים אותי לחדר ניתוח. אני בזווית של זווית רואה את אמא שלי לבנה כסיד אבל חושבת רק עלייך, לא לאבד אותך, שתישארי איתנו. בחדר ניתוח מחברים למוניטור ופלא פלאים הכל בסדר, שוב. את לא אוהבת את הפיטוצין [גם אני]. אבל איך תצאי?!
אני שולחת מישהו שיגיד להורים שלי שהכל בסדר [בדיעבד מסתבר שאמא שלי התעלפה. זה נורא, לצפות להגיע ללידה ולראות אלונקה ולחץ ורופאים באטרף, מסיכות חמצן ...]. כנראה שנהיה חייבים לעשות קיסרי. אני כבר מחוברת לאפידורל, רק צריך להעלות את המינון. אני מדברת עם המרדים, מספרת על אחייך שלא צלחה דרכם. שמים סדין נייר ביני לבין הבטן וחובשים לשיער כובע ניילון...אני חושבת על החג, על האושפיזין אברהם, על המאכלת והעקידה וממש מרגישה איך מצידי לא לצאת מהחדר הזה רק שתחיי. אני אומרת לד"ר י' שיחתוך אותי, שייעשה מה שצריך כדי להוציא אותך בריאה ונושמת, לא אכפת לי כבר כלום- כאשר הוא מביא לי טופס הסכמה לניתוח. אני חותמת ורק מבקשת שילך לדבר גם עם א' שהוא יחליט גם. א' מסביר לרופא על ההפלות ועל ניתוח אחר שעברתי פעם בבטן. הוא מבקש מהרופא עוד בדיקה לפני הניתוח. תודה אהובי על קור הרוח, כל לידה שאלד אודה לך על כך.
הרופא בודק ולא מאמין כשהוא אומר "פתיחה 4.5!" הוא אומר שיש לו אצבעות גדולות יותר והוא קורא למיילדת ולרופאה ולכל מי שבדק אותי לוודא [זה בסדר, אני כבר מאולחשת, זה רק קצת משעשע איך שינינו סטטוס מ"בלי בדיקות מיותרות, אפידורל כו" לקרקס הזה]. הוא אומר לי שהוא שולח אותי ללדת. אני לא מאמינה לו, וגם לא רוצה ללכת מהחדר הזה. מפחדת. אני משביעה אותו שברגע שהעניינים מסתבכים יבוא לחתוך אותי, והוא גם מבקש מהמיילדת שתהיה בעירנות על החדר שלנו. אני מוצבת בחדר מול חדר הניתוח, כמעט לא מסכימה להתפנות. אבל הנה, אני עומדת ל-ל-דת.
משביעה את א' ואמא שלי שכל הזמן יש עיניים על המוניטור- כן, הלידה מנוטרת לחלוטין- היו מגילות של נייר. אני מתרגלת שליטה על הרגליים ועומדת על הברכיים בהישענות על המיטה. רוב השעות הבאות עוברות ככה. אני מרגישה את הצירים אך בלי הרבה כאב, וזזה איתך.


*** אני איבדתי את זה לגמרי מרגע שהתחלף הרקע מהתכוננות פנימית ללידה להליך רפואי חיצוני לי. אני לא יודעת מה הטריגר למה- האם הציפייה השלילית שלי הגשימה עצמה? האם חיפשתי תירוץ להתערבויות כי לא יכולתי להתמודד לבד עם כל מה שיצא לי מהרחם בפעם ההיא?

דווקא הרבה מזמן ההריון הרגשתי והתכווננתי להרגשה של "בעלת יכולת". תירגלתי קצת בכריעה, הייתי גמישה כתמיד. רקדתי. האמנתי ביכולת של הגוף פשוט ללדת, וקראתי הרבה. סמכתי על עצמי שאני חלק ממסורת, שרשרת ארוכה של נשים יולדות ודווקא בגלל זה הרגשתי שרק אמא שלי ואישי היקר נחוצים לי לעזר. מסקנה אחת היא שבלידה הבאה תהיה איתי דולה/מיילדת/אשת סוד- היכן שלא תהיה.

חוץ מזה, אני כל כך מודה לאהובי היקר שנשאר בפוקוס/ באמונה/ בעקשנות?, דאג גם לי בכל המהלך (אני בטוחה שהבקשה שלו מהרופא הייתה קשורה יותר לעובדה שיחתכו אותי מאשר לסוג הלידה שזה יוצר), ובעקיפין לכולנו. הוא לא "קנה" אוטומטית את הנהלים

אני יודעת בוודאות שהפיטוצין לא קידם את הפתיחה למה שהייתה, אלא שהצטלבו הזמנים: כשצעקתי לאחות במחלקת נשים שאני רוצה ללדת משהו בי ידע שהתהליך התחיל. אבל במקום להישאר איתו, באינטימיות היחסית, התפרקתי החוצה. אני יודעת שגם האולטימטום של הבדיקה של נוזל חוט השידרה היוותה גורם מכריע כי לא לקחתי בחשבון שעלול לקרות לה משהו בגלל הטפטוף הזה (לא היה קורה לה כלום. אבל לא היו לי כלים לדעת זאת, וגם על זה אני מצטערת, או מלקה את עצמי...).

אפשר לסכם שהגישה הפטרונית-בית-חולימית שוב חירבנה איזו לידה שיכלה להתפתח ברוגע ולחתוך מסקנות ללדת בבית הפעם וזהו. וזהו?

• אולי. אחר כך הלידה המשיכה נהדר, אמשיך לספר ביום אחר . גם את ההנקה קצת ניסו להרוס לנו (חג, אין יועצות הנקה, כל אחות מציעה "טריק" אחר, בדרך כלל בחוסר סבלנות, פטמות סיליקון ואפילו 30סיסי תמ"ל שהגדילה לעשות אחות שאני עדיין מקללת שטענה ש"הילדה שלך מורעבת"). לא הצליחו.

הילדה חולה על חלב של אמא שלה... עד היום

• אני רוצה להבין איפה טעיתי (את הטעות הכי קריטית, היו הרבה). מה אפשר לגייס להבא גם אם אבחר ללדת בבית חולים (אין לי תמיכה ללידה בבית. אבל אם אני אהיה שלמה עם זה אוכל להפוך עולמות). אני עוד לא בהריון אפילו. איך מנצחים את הפחד הזה של המוות-חיים

צריכה זמן לעכל לקרוא לחשוב

[רקמה_אנושית*]

קוראת הרבה פחד בדברים שלי. אני תוהה האם האפידורל שחרר משהו ואיפשר התקדמות מפתיחה 3 ל 4.5, או שפשוט הלידה החלה. האם הלחץ הגיע לשיא והשתחרר? מה קרה שם? יש מישהי שמבינה במהלך ההורמונלי של הלידה (קראתי "לידה פעילה", משהו להוסיף?) שיכולה לשפוך אור על השעה וחצי בה קרה הכל והלידה החלה?

• אני ממש רוצה להתחיל לידה בצורה פחות דרמטית/טראומטית בפעם הבאה...

[תפילה_לאם]

הסיפורים שלך קשים אבל הכתיבה שלך רהוטה.
מזדהה עם תחושות התסכול וחוסר האונים שמעוררת השהות בבית החולים.

מאחלת לך הרבה בריאות, אושר ורוגע בחברת אהובייך!

[רקמה_אנושית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אין לי חשק לספר את המשך הלידה. רק כותבת שהצלחתי לאסוף את עצמי, להתכנס ואת רוב הלידה העברתי על הברכיים, עם הגב להתרחשות בחדר, מכוסה סדין. היה נפלא, רק אני והעוברית במסע החוצה. הרבה חזיונות (מה שנקרא "דימיון מודרך", אבל הרגשתי שנובע מתוכי ללא הכוונה). לקראת הסוף הופסק האפידורל, התאפקתי לא ללחוץ על ידי מעין נשימות- ופתיחת הגוף במתיחה לאחור. הייתי בחצי שכיבה על הצד. לא נקרעתי בכלל, עברתי שש לחיצות סך הכל. הנקתי בחדר הלידה.
חוויה מעצימה של נשיות, עוצמה שאינה שלי אך אני מכילה אותה, אהבה שלא ידעתי כמוה

אגב, הסדין מאוד עזר. צריך לזכור את זה ללידה הבאה

(כן לאחר מכן הציקו לי בהרגלי ההנקה, אבל למה להתעכב על הרע?)

אופטימיות של...תחילת הריון חדש

[רקמה_אנושית*]

אני עדיין לא קוראת לזה הריון. אצלי הריונות מתחילים משבוע 12-14.
גם לא חווה בחילות מיוחדות, אבל עייפה יותר.

קראתי כאן באתר על הפלה עם ציתוטק, כתבה מישהי שהתנסתה בלידה לפני כן שהדבר דומה לצירי לידה אבל קשה יותר.
אני עמדתי בזה, מקווה שבלידה הבאה אחווה את הכאב כמשהו חיובי ואשא אותו ללא אפידורל. אני לא רואה את עצמי יולדת בבית, למרות שחשבתי על הרעיון-
מכמה סיבות: אין לי תמיכה לכך, וחשוב לי שתהיה (הגם שאני יכולה "לעבוד על זה" אם ארצה מאוד

טוב, זו הסיבה העיקרית. אני בעצם רוצה ללדת בבית בלי כוונה.... אני מאמינה שלידה שניה תהיה קצרה יותר. לפחות מקווה לכך. אני עצמי נולדתי בלידה שארכה פחות משעה (כולל הנסיעה לביה"ח). מכתיבת הסיפור כאן, אני מרגישה שעליתי על דפוס שלי, בו אני מוכנה לקחת אחריות רק כשיש לי שליטה מלאה. כאשר זו מתערערת, אני "מאבדת את זה" ומגלגלת הלאה אחריות. לא רק בלידות כמובן (יולדת איך שאת חיה וגו'). מצד שני, היו לי מספיק כוחות נפש או יכולת ריכוז פנימית (או שחרור?) להתמקד בלידה כחוויה פנימית מול כל ההפרעות שהיו. אני כמעט לא זוכרת את חווית הלידה כחוויה פיזית . האם זה רק בגלל האפידורל?
את הציטוטק (איך כותבים את זה לעזאזל) אני ועוד איך זוכרת- מה שתיארתי פה למעלה....
את הלידה אני זוכרת כך: רצף אירועים מבחינה טכנית, ואחכ מעין בועה שלי לבד- אז הזיכרון הופך להיות של אותם חזיונות פנימיים: אני אתאר אותם קצת, כי זה די מוזר לי בכל זאת- וגם אני לא רוחניקית בשום צורה בדרך כלל. אותיות מוזהבות המורכבות משרשראות של אותיות קטנטנות בעצמן, מתפתלות, הולכות ונפתחות- נפרמות כמו חבלים- מה שנראה לעיתים כמו חבל פרום או עץ על עלוותו ושורשיו. חזר הרבה גם דימוי לולאת אינסוף, גם היא מאותיות, כאשר הבנתי שאני נמצאת במרכזה- מחד מורכבת מכל שרשרת הדורות שילדו אותי (מה שנקרא- אישה בתוך אישה בתוך אישה- יש על זה שיר לא זוכרת את שם המשוררת) מצד שני אני פתח לשרשרת חדשה.
כאילו נקודת הלידה של מישהו חדש היא איחוד מאפס של כל שהיה לקראת כל שיהיה....בערך. לא משנה, הייתם צריכים להיות שם...מאודד טריפי ומעניין היה לי בלידה.
כמובן שלא חשבתי את זה לוגית (כל זה פרשנות בדיעבד). ממש הייתי שם.מעניין מה יקרה תודעתית ללא מיסוך אפידורלי. לאן כאב יכול להביא אותי (אני דווקא בדרך כלל יכולה להזין עצמי דרכו).
אז למה אני עדיין רואה את עצמי יולדת בבית חולים? טוב אני לא ממש רואה את זה עדיין, עולה בי המחשבה על סיפורי המים החמים שנגמרים בדוד, וכמה נוח שלא צריך לנקות אחרייך. אבל לידה היא לא מקום של חולי!!!! אני עוד אצטרך לחשוב על זה עם עצמי, להתחזק או פשוט להחליט מה מתאים. יש עוד זמן

אוי, חייבת להחליף את השם של הדף, למזל

[רקמה_אנושית*]

אני חושבת על סגירת קצוות לקראת לידה2

אולי פשוט לקראת לידה2

או הריון4 לקראת לידה2.....

אני לא יודעת איך משנים בכלל, נו. נחכה לשבוע מתקדם יותר...אני עוד לא באמת סופרת

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בינתיים קיצרתי את הניק.

ו....אם באמת יש שק הריון ודופק, נניח שכן, ואני לא מתכוונת להחליט שוב אי פעם על הפלה (גם אם יגלו תסמונת כזו או אחרת בודאות) לפחות כל עוד זה תלוי בי (כמובן שתוך שיח עם האיש היקר). אז לעשות שקיפות עורפית? האם כדאי לדעת מראש (זאת אומרת, לחשוש כל ההריון, אולי לשווא?) האם יש משהו שניתן לראות ולטפל בו עם הלידה בבדיקה כזו?
אני יודעת שלסקירה במובן הזה יש טעם- למשל לגילוי מומים בלב שניתן לטפל בהם מיידית (זה גם קשור להחלטה האם ללדת בבית או לא). אבל שקיפות?
האם ירגיע אותי לדעת?

[רקמה_אנושית*]

אף אחד לא עונה/כולם עסוקים מאוד/ הכף בוחשת, הסכין חותכת/הסיר מבשל והמסננת מסננת

אני לעצמי ולעוברי עונה: הי- יש לך דופק. מזל שחיכיתי לשבוע 8 לפי חישוב סטנדרטי כי בא.ס. ראו שבוע אחד פחות (ביוץ מאוחר כנראה, לא התרגשתי). לא הייתי עומדת נפשית בתשובה של "אין תחזרי עוד שבוע".
טוב נו, כנראה שהייתי מוצאת כוחות איכשהו. יאללה, מאחורינו. אני כבר במקום אחר, בו מתחשק לי מעדן הגולן בטעם שוקולד כל לילה, ולבבות דקל (לא ביחד!!!). מזל שעוד יש לי חוש ביקורת תזונתית
הרופא המליץ כהרגלו כן לעשות שקיפות. אני הולכת לרופאה שאני סומכת עליה היא תחליט ואם כן תעשה.
חשבתי עוד על עניין הלידה, אפילו דיברתי על זה כמה וכמה פעמים על יקירי היקר.

יש לי כמה הסתייגויות מללדת בבית, את היתרונות הברורים אני לא מונה עכשיו:

• אני מפחדת לקחת אחריות על מקרי קיצון (אפגר נמוך, חבל שהסתבך...כל מיני שהס מלהזכיר)
• אני משערת משום מה שתהיה לי לידה מהירה הפעם
• ומצד ההתפנקויות, לא בא לי לנקות אחרי / שינקו אחרי את הבית. לא בא לי שיגמרו המים החמים.

זה נשמע שולי אולי. אני פשוט מרגישה שלי אישית מתאים לא לארח בלידה ולהיות בבית עם אישי, אמא שלי ומיילדת (ואבא שלי בסטנד ביי שליחויות-נקיונות) זה לארח. אפילו אם זה פרומיל -אחוזונצ'יק של לקיחת אחריות על איך הם מרגישים עכשיו או האם מישהו היה צריך להציע כוס תה לעזאזל. בכלל כשאני משחזרת את הלידה ואת שלל חוויות בית החולים בנושא אני מבינה שאולי בית החולים משרה עלי דוקא ביטחון ומתנה של שחרור מאחריות שלי היא מבורכת. זה נשמע אבסורד, או דוקא becoming. בכל אופן, בתנאי

• שאגיע במהלך לידה (לאחר הלטנטי) לביה"ח
• שתהיה לי תמיכה שזוכרת מה אני רוצה ועל מה חשוב לי להתעקש- בעיקר לא לתת לרופאים לדבר מעלי כ"מקרה"
• שאזכור שאני האמא כאן (אולי זה קל יותר כי...אני כבר אמא?!) משמע- אני הלביאה והמילה האחרונה בכל שיח וסיג.
• שאעבוד במהלך ההריון לחדד את רצונותיי ולדאוג בפועל למימוש שלהם

חלק מההתבוננות נבע מהשיחה עם יקירי שטען שיזרום איתי אבל הוא מאוד מפחד עלי, יותר מהכל (טוב נו, יש לו יותר ילדים מלי :-p )
אמרתי לו שאני פחות חוששת מסיבוכים כי הם לא קורים ברגע, אבל שאבדוק אופציות של חדרי לידה טבעית ואקח זאת ברצינות בחשבון. מכמה שיחות עם מיילדות הבנתי שת'כלס הפרוטוקול הוא עדיין "בית-חולימי" במהותו. זאת אומרת, יתחשבו טיפה יותר אבל עדיין הז'רגון של חתך, שלב לחיצות בזמן סביר וכו בתוקף. וגם אין אופציה להחליט מי תהיה איתך ממש. מן הסתם אם לידה מתארכת התומכת מתחלפת (מיילדת?! חה. אני יולדת! העצמה, העצמה, העצמה). נפל האסימון הנוסף והוא- גם ללידה בבית יש "פרוטוקול" ואולי עכשיו הגיע הזמן למנות את היתרונות שלה בעיניי:

• אינטימיות ורצף במהלך הלידה
• תמיכה אישית לא מתחלפת ולא מפתיעה
• אין בדיקות של רופא/אחות אקראיים.

לגבי השהייה בבית אחרי הלידה- אני בטוחה שזה נפלא-ומתכוונת להתפנות מביה"ח מה שיותר מוקדם. א-בל יש גם יתרון לבועה הזו, ותסלח לי קטנתי. אני לא ארגיש מחויבת לכלום- אם אצטרך שקט של יומיים (גם ממנה) - נניח להנקה שטפו-טפו-טפו מתחילה ברגל שמאל אקח אותו בלי נקיפות מצפון. אני לא מנסה לזעזע, יש לה אבא נפלא וסבים אהובים מאוד.

כאן המקום לעצור ולשאול: את באמת צריכה את כל ההגנות האקסטרימיות האלה? את צריכה "חיסון חי-מוחלש" מערכתי כל כך?

אני מכירה את עצמי ויודעת שכשאני בפוקוס אני אמא נמרה. אין עלי. אבל לדוגמה, כשהיינו אצל סבתא והקטנה שיחקה באיזה משהו במקום ללכת לעשות אמבטיה עם בת דודתה (ולפנות מקום אח"כ לבן הדוד... כולם מזדרזים להשלים משימות לפני תשע בערב...) אז (שוד ושבר. באמת, לא בציניות) לקחתי לה אותו מהיד והולכתי אותה לאמבטיה. התעשטתי, החזרתי לה אותו ויחד הנחנו אותו על המיטה שיחכה לה כשתסיים להתרחץ אבל אני שונאת את עצמי כשאני "סביבתית" כל כך ולא מחוברת למה שאני יודעת לעשות הכי טוב. לזרום איתה ואיתי נ-טו.

אז העניין הוא איפה / באילו תנאים אנטרל את הגורם הסביבתי. אני לא בטוחה ש"בבית", התשובה המתבקשת, היא הנכונה לגבי. אני גם לא יודעת אם אני פשוט מכילה את בנזוגי ורצונותיו או שזה קולי שלי. בינינו, זה גם לא משנה. ההדהוד של זה חשוב ומניע תהליכי בירור מבורכים.
האופציה שנראית לי הכי לעניין כרגע היא לקחת מיילדת שתבוא איתי לביה"ח- להרוויח תמיכה בבית+ הכרעה של עין מיומנת ואוהדת מתי לגשת לביה"ח וגם להיות "אחראית" או לא במרכאות משני הכיוונים. אני גם יודעת על מיילדת אחת שכשהיא נמצאת עם יולדת לא "מתערבים" לה כי היא ותיקה ומוכרת באותו בי"ח. אני מפנטזת על תיאום ציפיות יעיל, ולידה מאפשרת (קלה, מהירה, שלא מתחילה ביומיים של "טפטופים" קיביני.... וכו)

באופן כללי אני מרגישה בטוב עם הפנטזיה הזו, עוד חזון למועד (הצפי הוא קצת לפני פסח. החזיקו אצבעות)

[רקמה_ססגונית*]

מכתב לבעלי היקר

אני יושבת על הספה בסלון, שעת לילה מאוחרת. הסיטואציה שאני נמצאת בה גרמה לי לפרץ צחוק כל כך גדול, בלתי נשלט. אז יצאתי לסלון, הנחתי לכם יקיריי לישון בלי הצחוק המתגלגל של האישה ההריונית העגולה, אני. מכל הדברים שעברתי השבוע, הודאות היחידה היא שאני אם ואישה בהריון.
השבוע, שבוע 33 להריון הרביעי שלנו. תהיה לידה שניה. השבוע ההריון הפך להריון בסיכון, עם תעודות.
אספר לך קצת מה כלל השבוע שלי, לא נראה לי שהבנת עד הסוף את ה...אין לי מילים מתאימות.. המימדים של האפוס הזה. טרגדיה או קומדיה, לא ברור
במהלך שבוע הספקתי

• לריב איתך, לקבל בעקבות צעקות צירים של לידה פעילה בהתראה פיזיולוגית של שניות בודדות (לא מאחלת לשונאיי), להתמודד איתם לבד- לא, בעצם לא לבד: כשילדתנו בת השנתיים רוכבת על גבי בקריאות"רוץ בן סוסי" (העברתי את המשקל שלה קדימה, הייתי על שש, דווקא הקל). כשאתה מתעלם מהפצרותיי לעזרה.
• ללכת בבוקר למרפאה, עדיין בכאבים, לעבור בדיקה הקובעת כי אני בסיכון ללידה מוקדמת וקבל הפניה חגיגית להתפנות מיידית ליולדות. כבר אז הייתי צריכה להבין את רוח השטות שנכנסה לחיי.
• אבל למה שתגיע מיד? אני אמתין לך כמעט שעה עד שתאסוף אותי ואעביר צירים שוב לבד על ספסל במרפאה. היו לך סיבות כנראה. היה לך עמוס.
• "ביליתי" פעם ראשונה בחיי ארבעה ימים ללא בתי. באשפוז במחלקת נשים. חושבת שנגעת בי כ5 דקות במהלך אותם ימים. היו לך סיבות כנראה. היה לך עמוס. היה לך קשה.
• במהלכם קיבלתי סטרואידים, תרופות שמורידות לחץ דם, מדדו אותי ואת העוברית כמה וכמה פעמים ביום. כל פעם שירד הערב עלתה חרדתי מצירים שלמרבה המזל לא הגיעו. אבל גם ליוויתי אישה-ילדה כאובה ברגעי האימה שלה, ויכלתי להקל עליה התמודדות. והתחברתי מחדש להריון, ללידה לכוח שלי להתמודד ולתת חיים. סו פאר אישה, אם, אם חורגת, רעיה, דולה לעת מצוא, הריונית. בסיכון
• יכלתי להשתחרר בבוקר יום ראשון אבל הפגנות בבתי החולים עיכבו את השחרור. מזל, כי כך יכלת להתפנות מיומך ולאסוף אותי בלי שאמתין לך. הייתי ממתינה. האמת, מאוד רגוע ביהח ביחס למה שחיכה לי אחכ. מה שמצחיק הוא שהאחות שאלה אותי אם בהוראות שחרור לציין שאסור לצעוק או לעצבן אותי, כי לטענתה נחים טוב יותר רחוק מהבעל. עמוס לכם קשה וזה....יו נואו
• קיבלתי טיפול הורמונלי. לשם ההשוואה, אני מקבלת כמות של פרוגרסטרון השקולה לחצי חבילת גלולות ביום. אישה, אם, אם חורגת, ידה-ידה...הריון, סיכון, תופעות גיל מעבר. לא, שניה אני חייבת להתעכב על העניין יקירי. אין כמו: להתמודד עם כאבי הגב החשודים תמידית כציר, להיות אסורה בפעילות ואסירה בביתי, להשתין אין ספור פעמים ביום וכל פעם מחדש לבדוק אם לא יצא לו איזה פקק רירי המבשר על לידה מתקרבת, במקביל לספירת תנועות עובר קפדנית, כאבי ראש מפוצצים, גלי חום קור בחילה וצרבת לסירוגין או בו זמנית. וכל זה כאשר אומרים לי להיות רגועה ולנוח. ולקרוא ולשמוע שזאת אומרת ככה וזה אומר ככה. הפרוגסטרון יחליש, זה ימנע, צריך כך ...ואני שפנפנת ניסויים שצריכה להחליט החלטות שנדמה שהן קריטיות לרגע, אבל רק אם לוקחים את כל העסק הזה של היותי אינקובטור כמשהו שאשכרה קורה במציאות. לדעתי יש מצב שאני פיילוט ריאליטי ולא סיפרו לי (אלא רק לך).
• שכחתי את הדובדבן שבקצפת הרפואית הזו (ג'לי בית חולים אדום, ניחא): גילו בתרבית השתן נוכחות זעירה של ג'י בי אס. אז צריך להיערך מחשבתית ללידה בליווי קצת אחר, להסכים לעירוי, קצת לקרוא על סיכונים (זה באמת חומר קריאה מרגיע. דלקת קרום המוח וכאלה. צריך לשווק את זה כנספח של "לידה פעילה" לפרק של היוגה). ולקחת אנטיביוטיקה, שאולי תכחיד את החיידק ואולי לא, אבל בטוח תייצר לי מאזן מופלא של פטריות בנרתיק או בהנקה שאח"כ. שטויות. האמת, לזה כבר הייתה לי הכנה רוב ההריון.
• הקטע היחיד שלחלוטין לא משתלב בקומדיה זו בתנו שמאוששת לאט מחוויית הימים האחרונים. אני אמא שמרגישה קצת מנוטרלת. לא יכולה להרים, לא יכולה לפעול ישירות וצריכה לפעמים לחמוק ממנה או למשל כמו הערב- פשוט קצת יותר חסרת סבלנות. מתסכול ועייפות. משתדלת להתעלות בת שלי אהובה עבור כולנו.
• אז למה אני ערה עכשיו? נקרעת מצחוק במיטה?

בתנו נרדמה. קמה בבכי. משהו כואב, מציק. נפשית או גופנית אני לא יודעת. מנסה להרגיע ובלב ססמק שיפסיקו הבעיטות (בגב ממנה, לא בבטן מאחותה...) ואלי אולי יהיה נס ואבא שלה יחצוץ בגופו רגע בינינו, ירים אותה אליו ויתהלך איתה רגע איפשהו כי אני עייפה....כל כך עייפהה
אני לא אומרת את מה שהייתי עושה לו יכולתי (מרימה את בתי לחיבוק בישיבה, מערסלת עד הירגעות כחמש דקות ומשכיבה עלי-לצידי) מתוך כך שהוא אבא שלה ועניינו עד גבול מסויים איך לפעול. אבל כשהתחילו מצידך גערות של "את הולכת למיטה שלך וזהו" הלביאה שבי (שבלעה: אישה, רעיה, אם, חורגת, הריון, בסיכון, הורמונלי, ממש הגדת פסח) ביקשה: אתה יכול להחזיק אותה קצת?
ואתה ענית בכעס, חצי צורח שלא אגיד לך מה לעשות
ואני השבתי: שאלתי אם אתה יכול
וענית דווקא תשובה מדוייקת. אמרת שאתה לא יכול להתמודד גם איתי וגם איתה


אה. זה משנה את כל התמונה.


עכשיו לפחות אני יודעת עם מה נותר לי להתמודד (כל התארים וחד הגדיא הזה בליל הסדר מחדש שלי) רק עוד תואר אחד להוסיף ודי: יחידנית


*** וכך יכולתי. לאסוף אלי בזהירות על הבטן המכילה עוד חיים קטנים, תאווים ומחכים לאהבה. להתיישב כשהיא אסופה ומוגנת. נרגעת לאט, בקצב שלה שמכבד את הקושי שלה ומתמודד איתו. לבטל את הכאב שלי ולנשום מעט בכי החוצה. להתעלם מהקשקושים שלך שמתרים בי לא לבכות ושחלאס עם הלחץ הנפשי שלי. רק להעיר שזה מפריע לי להירדם. להמשיך לנשום ולבלוע קצת קיא ודמעות כי אי אפשר לעזוב אותה כעת. אי אפשר להפסיק לנשום. אי אפשר ללחוץ. רוגע. אהבה. הכלה נדרשת כעת.
היא נרדמה על היד שלי. הוצאתי אותה לאט תחתיה. אני ולא מלאך. בנאדם. עמוסה. גדושה עד להתפקע, מלאת שפע והיות. ויכלתי.
ואתה מרוקן החוצה את כל העוצמה שלך ומשליך הרחק בזעם. בוחר להיות קטן קטן. כל כך לא יכול.

אני לא אגיד לך מה אתה יכול. אני לא אשאל אם אתה יכול. אני לא אניח שאתה יכול. אפילו שאני בחרתי אותך כי אני יודעת שאתה יכול.


תחזור הביתה רק כאשר יכולו השמיים והארץ וכל צבאם ואשבות ממלאכת שמירת ההריון הזו ולידתו.


ורק אם אתה יכול

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה שמצחיק הוא ששניה אחרי שחזרתי למיטה הרחתי ריח חשוד והסתבר שבתי עשתה קקי בלילה (לא קרה כבר מזמן. בטח קשור לבלגן מערכות ותשישות שלה).
החלפתי. בהתחלה ביקשתי שיחליף אבל זה רק ההרגל (והשעה).
החלטתי לישון על כל המחשבות האלה. הבנתי שזו לא דרמה בכלל.
יש פה קו ברור מאוד. אני לא יכולה להרשות לעצמי ציר אחד בשבועות הקרובים. דרישות התפקיד: מנוחה שתיה רוגע. כל מה שלא עומד בקריטריונים האלה פשוט אין לו מקום כרגע.
זה לא קשור לשיחת יחסינו לאן. זה לא קשור ללהפגע ממנו או לא.
כרגע גם אין לי עניין ופנאי לעסוק בכך.
לפחות עד שאסיים ללדת אני לא יכולה לחיות במתח שמונע ממני להירדם בלילה. שגורם לי לכאבי התכווצויות (לרחם שלום, אבל אני סוחבת גב כאוב וגם כאבי המפשעה שכבר נעלמו לחלוטין חזרו. וזה מהלחץ של אתמול וחוסר השינה)

אז שיפנה לי מקום. או אם יבחר שלא, אסע נסיעה אחת (לא טוב שאסע יותר מ20 דק, אבל ניחא) להורי ואלד במקום אחר, רחוק מהבית...
אבל היכן שארגיש מוגנת ואהובה.

והעלבון הזה. היה לי יום מושלם. קיבלתי אוכל מאחי. קופסאות מחולקות מאמי. הם ישבן איתי כאן והעבירו זמן איתי כדי שאסיים בנחת חובות עבודה אחרונים. ונחתי לשעה קלה והבית היה מסודר.
יצאתי לגינה עם בתי כשסבתא איתה ואני בוהה בשמיים. אושר. אוויר צח

כל כך היה לי טוב להיות אהובה. כל כך הרבה זמן לא הרגשתי כך

[מישהי*]

רקמה יקרה,
חיבוק ענק ממני
יש לי המון מילים ואין לי אף אחת בדיוק מתאימה

[ציל_צול*]

קראתי אותך. כמה יפה את כותבת, גם את הכאב שלך, גם את הצער, גם את החוזק ורגעי ההתעלות.

כל כך היה לי טוב להיות אהובה. כל כך הרבה זמן לא הרגשתי כך
שולחת לך אהבה. באמת. אנחנו בקושי מכירות, אבל אהבה יש לי.

[ישראלונה*]

גם אני כאן קוראת...

[תמי*]

יש לך כוח עצום של דיוק פנימי
וכתיבה אמיצה.
שמרי על עצמך.

[פז*]

את מדהימה. עוד יבואו זמנים טובים. שולחת חיבוק מהלב

[אחת*]

נגעת בי מאד. יש בך המון כוח, והכנות שלך משקפת ראייה מפוקחת ובהירה. תודה

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אויש. קראתי את הדף שוב. עד עכשיו נמנעתי מסיפורי לידה.

קיבלתי את שלי- צירים כל עשר דקות.

אני מבקשת מהם ללכת ומרגישה במקביל נעימות כזו של שלב לטנטי.
כאילו הגוף רוצה כבר להשתחרר ולגעוש.

עוד ירח מלא אחד לפחות

אני צריכה לעמוד כנגד עצמי בנקודה הזו ולא לשחרר או להתמסר.
אם למישהי יש תובנה זהירה או עברה משהו דומה היא מוזמנת לתת לי משהו משם

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הירח המלא מתקרב. גם הלידה

ניקיתי המון המון בהריון הזה.

טוב בבית. טוב בצירים הקטנים האלה שבאים והולכים ואני סופסוף מרשה להם ולגופי להתנהל

העוברית לא כל כך מתקשרת איתי כרגע אבל אני מרגישה שהיא צריכה הפוגה ממני ומידיעה. היא רמזה לי שכל מה שנחוץ לה ממני מגולם במילה שחרור.

אז אני לא מתזמנת. לא מחשבת (כמעט)
לא מגדירה את הצירונים האלה.
אני מסתכלת על צוואר הרחם שלי. הוא משנה בימים האחרונים מיקום - עובר אחורה. הוא נפתח ואחר כך נסוג חזרה פנימה ונסגר, אם אני במנוחה. היום לאחר גל צירים קטן הבחנתי שבין האגן לגב נפתחה גומה משולשת (משולש הפוך בין ה״גומות״ של האגן לבסיסו). זו מכילה את הראש של בתי שאפגוש בקרוב. או אולי רק מהווה הכנה למקום בו הוא יתברג.
אין צירים מדומים, מוקדמים או מזויפים, כך אני חושבת כעת. אנחנו פשוט לא מבינים את התהליך נכון.
לידה לא מתחילה מהריון לפתיחה שלוש, ואפילו ה״שלב הלטנטי״ הוא לא משהו חד שמתחיל איפשהו באיזה קו על איזה מסלול מירוצים.
הרחם שלי כדי להתרוקן ולתת חיים מכוון עצמו לאט, בדרך היחידה בה הוא נע: התכווצות התכנסות התרוקנות והרפיה
כך הוא מניע את האגן החוצה ואת עצמו למקום המדוייק, דוחק בעדינות של מים על אבן עצמות שרירים ועור. מחסומים. פחדים. אמונות. חיים ועולמות שלמים

יש לו את הזמן שלו.

אנחנו חיים בעולם-תוצאות ולא רואים איך כל כך הרבה מטען חשמלי נאסף לעננים שנדחקים עם הרוח לפרוק את הגשם.
אנחנו מוציאים מטריה, או את האף והידיים מהחלון, או סתם מתבוננים דרכו

כל ההתכווננות הזו ללידה. והיא מתרחשת בי כל הזמן הזה באיטיות, מעצמה. לידה כחלק מהחיים.

[תפילה_לאם]

רקמה יקרה,


איפה את מתכננת ללדת?

[ציל_צול*]

רקמה, כמה יפה כתבת. איזה מבט בוחן יש לך על כל מה שקורה.
ממש מסקרן לשמוע אותך.

[אינדי_אנית*]

רק להגיד שקראתי...
מאחלת לך חוזק וכוח. שתהיה לידה ממש טובה. @}

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אלד עם מיילדת אישית מהצוות של לידה טבעית בעין כרם.

במצבי (יש לי לדעתי פתיחה 1-2 משתנה בכל רגע נתון, וצירים קלים מדי פעם) לא אגיע ״מוקדם מדי״ לביה״ח...

אני אחרי יותר מארבעה אשפוזים שם (ע״י כל סיפורי ההפלות/ הריונות) ולכן זו כמעט סיטואציה ביתית עבורי :-p
(מכירה את רב הצוות. יודעת להתנטרל מאווירת בית החולים)

אני כותבת פה בעיקר את השלילי, על החיובי אני נזהרת לא ״לפתוח את הפה״ יותר מדי- אבל מסכמת בחצי משפט:

עברתי תהליך מדהים ושיעור חשוב בהריון הזה של ידיעה ברורה שאני לא לבד גם כשאני נושאת לכאורה לבד בעול (מדברת על הזוגיות. אבל לא רק).
שהמשותף הזה שעוטף אותי ואותו חזק ומתפתח כל הזמן, ושאני מוצאת מקום נכון עבורי בתוכו.
יש לי הרגשה שהמקום של להיות אמא יצר מעין חציצה, נפרדות, לבדות ובאמהות הנוכחית אני מכינה עצמי לחיבור מחדש עם זוגי (והוא אלי) מתוך אהבה הקשבה והרתמות למשימת חיים משותפת.
זו הכנה הכי טובה שיכלתי לבקש לקראת לידה: אני אעבור פיזית לבד את התהליך, ואני יכולה לו מתוך ההבנה שגם שם יש את עצמי, ויש את היחד הזה.

(אני כל כך מתרגשת שהולכת להצטרף אלינו הנשמה המיוחדת הזו)

[גוונים*]

אלד עם מיילדת אישית מהצוות של לידה טבעית בעין כרם.
סליחה שאני נטפלת לטכני (קראתי את כל הדף הזה היום ואני עוד כולי בהשפעתו, בהשפעתך. התרשמתי עמוקות, לא יודעת אפילו בדיוק ממה).
בכל אופן, הכוונה שתלדי בחדר לידה טבעית שם בליווי מיילדת אישית? או בחדר רגיל עם מיילדת אישית? (אפשר לעשות שם דבר כזה? לבחור מיילדת?)
אני הולכת ללדת שם, עוד חודשיים (בעזרת השם!!) ומאד עסוקה כרגע בדיוק בשאלות האלה.

[רסיסים_של_אור*]

_הירח המלא מתקרב. גם הלידה

ניקיתי המון המון בהריון הזה.

טוב בבית. טוב בצירים הקטנים האלה שבאים והולכים ואני סופסוף מרשה להם ולגופי להתנהל

העוברית לא כל כך מתקשרת איתי כרגע אבל אני מרגישה שהיא צריכה הפוגה ממני ומידיעה. היא רמזה לי שכל מה שנחוץ לה ממני מגולם במילה שחרור.

אז אני לא מתזמנת. לא מחשבת (כמעט)
לא מגדירה את הצירונים האלה.
אני מסתכלת על צוואר הרחם שלי. הוא משנה בימים האחרונים מיקום - עובר אחורה. הוא נפתח ואחר כך נסוג חזרה פנימה ונסגר, אם אני במנוחה. היום לאחר גל צירים קטן הבחנתי שבין האגן לגב נפתחה גומה משולשת (משולש הפוך בין ה״גומות״ של האגן לבסיסו). זו מכילה את הראש של בתי שאפגוש בקרוב. או אולי רק מהווה הכנה למקום בו הוא יתברג.
אין צירים מדומים, מוקדמים או מזויפים, כך אני חושבת כעת. אנחנו פשוט לא מבינים את התהליך נכון.
לידה לא מתחילה מהריון לפתיחה שלוש, ואפילו ה״שלב הלטנטי״ הוא לא משהו חד שמתחיל איפשהו באיזה קו על איזה מסלול מירוצים.
הרחם שלי כדי להתרוקן ולתת חיים מכוון עצמו לאט, בדרך היחידה בה הוא נע: התכווצות התכנסות התרוקנות והרפיה
כך הוא מניע את האגן החוצה ואת עצמו למקום המדוייק, דוחק בעדינות של מים על אבן עצמות שרירים ועור. מחסומים. פחדים. אמונות. חיים ועולמות שלמים

יש לו את הזמן שלו.

אנחנו חיים בעולם-תוצאות ולא רואים איך כל כך הרבה מטען חשמלי נאסף לעננים שנדחקים עם הרוח לפרוק את הגשם.
אנחנו מוציאים מטריה, או את האף והידיים מהחלון, או סתם מתבוננים דרכו

כל ההתכווננות הזו ללידה. והיא מתרחשת בי כל הזמן הזה באיטיות, מעצמה. לידה כחלק מהחיים._


כל-כך יפה ומרגש ומדוייק שלא יכולתי לצטט רק חלק.
מאחלת לך לידה של חיים בבריאות ובשלום לך ולנשמה היקרה שמצטרפת

[יוליקו*]

קוראת.
מסכימה עם כל מילה של רסיסים של אור.
מאחלת לך וליקיריך כל טוב, בריאות ושמחה.

המרגיעון מודיע ''קושי אינו בהכרח סבל''.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש להם מרכז לידה טבעי שזה חדר עם יותר תנאים ללידה טבעית (מטה רחבה לא של בית חולים, אמבטיה וכל מיני) ואין שם אפשרות לקבל אפידורל. המיילדת מלווה רק אותך, אין בחירה אבל יש צוות של כמה מיילדות שכולן אמורות להיות מיומנות בלידה מכבדת וטבעית וגם בתמיכה מתאימה (נניח נשימות, עיסוי. וכו). ההשתדלות היא שאותה מיילדת נשארת לכל הלידה. לא יולדים על הגב! (אם לא רוצים...)
אם חפצה נפשך באלחוש או שיש צורך רפואי בהול עוברים לחדר ליד אבל עדיין עם מיילדת מלווה וצמודה. עדיין פותחים וריד בכל מקרה (לי יש צורך כנראה באנטיביוטיקה, אז ממילא...), והם כפופים למערכתיות של ביהח- אני משערת שזה קצת יותר גמיש אבל עדיין מציית לפרוטוקולים משונים. בעקרון אמורים להרשם בשבוע 35-6 אז נפגשים עם מיילדת להכין תכנית לידה וצריך להצטייד בא.ס. וספירת דם. לי פחות משנה המתקנים ויותר הליווי.
אגב פעם שעברה ילדתי שם בחדר רגיל, ולא האיצו בי עם חיתוך (חבל או חיץ), פרוצדורות היא עברה על הידיים של אבא ורק חלקי בלי ויכוחים, ינקה והייתה איתי בביות מלא.
אולי סתם מזל (בסיפור שלי יש עדיין מקרי הלחצה מיותרים ומסוכנים מהמערכת...) אבל נראה לי שאם באים מוכנים (לידה 1 עם תומכת או שנייה והלאה עם הרבה ידע...) אפשר לייצר חוויה חיובית מהעניין.

מאחלת לכולנו המשך מהנה ולידה עצמתית ותקינה

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מערבולות רגשיות של פחד התרגשות ואושר לקראתך בת שלי

עם פתיחה מסויימת כבר 6 שבועות. זה מעייף ומתיש, והייתי צריכה להיאבק להרפות
כל פעם מזווית אחרת. בהתחלה לעצור. לנוח ולקבל עזרה, ולהפנים שהגעתי לנקודת קצה עם עצמי ואיתך, עם המשפחה שלנו.
אחר כך לשוב הביתה ולהתמודד עם כל מה שבא ברוגע. ללמוד מה חשוב ולא חשוב. לגדול
והנה את על סף דלתי. סידרנו הכל בפנים, החוץ דואג לעצמו.
וממילא אנחנו כבר יודעות שצריך רק חלב מנוחה סבלנות ואהבה מסביב.

ההריון הזה לא יכול להסתיים אחרת. הוא חייב את הקצב האיטי הזה שנותן לי להסתחרר במערבולת, להסתכל על העולם מתפוגג לפריימים קטועים.
יש עוד זמן.

[קוראת*]

קוראת אותך

[תפילה_לאם]

וממילא אנחנו כבר יודעות שצריך רק חלב מנוחה סבלנות ואהבה מסביב.
שיהיה די מכל אלה.

[רקמה*]

קרה דבר נפלא.
(לא, עוד לא ילדתי)

הכל נרגע. אני שחררתי את הדחף "ללדת כבר" או להילחץ מתאריך הלידה ובכלל העיסוק בה. הצירים היומיומיים פסקו.
יש לי כוחות, מין "שירת ברבור" בה אני נהנית לשבת לעבוד קצת ולהתקדם בלי להרגיש את הדד ליין.
אני חושבת ששני דברים תרמו לכך, ומשתפת

התחלתי לקחת תמצית פטל אדום ולדעתי זה חיזק משהו ברחם וכושר הנשיאה שלו. בתוספת זה שהגוף סופסוף התרגל לעלייה שלי ושלה במשקל (העלייה המשמעותית האחרונה) - אני נהנית מגב משוחרר ללא כאבים, וזה היה מצרך נדיר בחודשים האחרונים.
דבר שני- הצלחתי לקבוע פגישה עם המיילדת שתלווה אותי. אפילו שהסתייגתי מהפגישה (העדפתי ללדת פני . משום מה - לדעתי כבר שבעתי מפגישות ארגונים ותכנונים בנושא) ההיכרות איתה והידיעה שיש שם פנים ונוכחות שילוו אותי כמה שארצה ומתי שארצה הקלו על המתחים. במיוחד אהבתי אצל המיילדת הזו את העדינות והשקט. היא שאלה אותי אם אני בכלל אצטרך מגע בלידה. לשם השוואה- דולה שפגשתי וחשבתי לקחת פשוט הניחה שכולן אוהבות מגע וזקוקות לו- ומאוד הופתעה שאמרתי לה שאני לא ארצה עיסוי כלשהו (מזרים. סיכמתי עם המיילדת שאם היא תראה אותי בכאב ואינטואיטיבית תרגיש שלחיצה מסויימת תעזור, שתפנה לבעלי בנושא). היא הרגיעה אותי בנושאים הרפואיים (למשל, שאני בכלל לא אבדק ע"י רופא- אם הכל תקין, כל הדיאלוג יהיה מולה בלבד).

לפני יומיים פצחתי בבכי לבנזוג, כזה של מה-יהיה-ואיך וכו' ופתאום הרגשתי מצדי השדיים את גודש החלב. הבכי התחלף בצחוק. קיבלתי (שוב) תזכורת כמה אנחנו "גופניים" וכמה הפיזיות שולטת בחיינו ואנחנו רק מדביקים לה הסברים ופרשנויות. בכלל כל התהליך שאני עוברת מכניס מרווח נשימה של הומור שהיה חסר (אצלי, ביני לבינו, בבית). למשל- בעלי היה עסוק בלימודיו (הדחופים- הגשת עבודה או משהו כזה) איזה ערב, ואני הרגשתי דחף לצאת לטייל עם הכלב דוקא עכשיו- מה שהיה מצריך ממנו להרדים את הקטנה ולהפסיק במלאכתו. התחלתי לנעול נעליים והתרעתי על כוונותיי והוא אמר משהו מאוכזב-פולני כזה של "מה את רוצה שאני אגיד לך" ופתאום ברגע הזדהיתי עם כל הסיטואציה ממקום כיפי, לא מתעמת: הרגשתי שהוא לא יעצור בעדי ואת התסכול שלו בו זמנית, וגם את ההתעקשות שלי שהיא שארית של ניסיון לבדוק אם הוא יענה לבקשותיי ולא מעבר לכך- חלצתי נעליים ועניתי לו : "אני רוצה שתגיד לי כל בוקר שאתה אוהב אותי המון". והלכתי מחוייכת להשכיב את הקטנה.
קיבלתי בהריון הזה מתנה גדולה של אהבה. ואמת. לא יודעת אם כתבתי את זה כבר- אני מרגישה שעם בכורתי הפכתי אם, בצד הטכני, הפיזי מאוד מאוד. והמקום הזה שינה את הגבולות שלי, אותי. יצר אצלי פחדים, ספקות יחד עם המון כוח ועוצמה. וההריון הנוכחי דורש ממני להפוך לאם במישור אחר. דרש ממני להכיר בעוצמה הזו, להתבונן.

אני נהנית. מלטפת את הבטן היפה הזו שכבר תינוקת של ממש שוכנת בה. איזה קסם. ובכלל לא אכפת לי מתי תבואי, הרי זה יקרה כך או אחרת בקרוב-קרוב

ואני יודעת שאני גדלה איתך גם אחר כך. תודה בת שלי שבדרך על השינוי שאת מזמנת לנו, ועל הדרך העדינה בה הוא נעשה

[תפילה_לאם]

איזה יופי, רקמה!
שמחה בשבילך על ההיכרות הנעימה והמרגיעה עם המיילדת. בטח יהיה מעניין לקרוא את סיפור הלידה שלך...

ומעניין ומרגש ומחכים לקרוא אותך כותבת על ההיבטים הרגשיים והגופניים של התחושות ושל התהפוכות הרגשיות.
קיבלתי בהריון הזה מתנה גדולה של אהבה. ואמת.
שרק תגדל ותפרח @}

אני נהנית. מלטפת את הבטן היפה הזו שכבר תינוקת של ממש שוכנת בה. איזה קסם.
קסם. קסם. פלא. ממש. איזה כיף!

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

(מוציאה קיטור- בחולם או שורוק, לא משנה)

והמרגיעון קחו זמן להפנמה...אין לי מקום להפנים סיכה!!!

11 יום עד התאריך המשוער ופתאום נפל לי האסימון שאני יכולה אפילו להגיע לליל הסדר עם הבטן!!!!
רק טכנית. פיזית בורח לי צורב לי לוחץ לי ואחרי 5 דקות הליכה אני מעצמי מנענעת את האגן בגלל הלחץ.
(מצחיק הרשומה הזו ישר אחרי הקודמת...הורמונים מכוונים לי את המוח). הבטן כל כך נמוכה, הראש שלה מבוסס, פתיחה 2 כבר כל כך הרבה זמן. והנשמה הטובה שאיתי כל הזמן עוד אומר לי שכל יום בפנים זה יותר טוב לה. הוא צודק בעקרון עד גבול מסויים (הן קטנטנות אצלי ברחם), אבל אני רוצה להוליד!!! והיא רוצה להיוולד! ולהניק, ולהניק ולהניק ולא לחשוב על שום דבר אחר קיבינימט.
ואני כל הזמן מרגישה אחראית למצב, כאילו אני לא משחררת איזה משהו, איזה פחד. איזו נקודת עיוורון. ולא עוזר לי להבין שכך או כך אני עוד מעט אחרי זה!!!
ואני לא מצליחה לתקשר איתה בפנים ומרגישה אמא מציקה.
וכל הזמן בשירותים . וחלאס
ומזכירה לעצמי בסבלנות. אהההה.
ואיך, איך ומאיפה אני אזמן לעצמי את הקלילות והשפיות הנחוצה כל כך? (אולי אתחיל מלהוריד את המילה נחוצה :-p )

המשך שבת שלום

יהיה בסדר, הסוף תמיד בסוף

[רקמה*]

יש לי שתי בנות.

ילדתי בלי בדיקת פתיחה אחת, עירוי, פתיחת וריד או קרע. למעשה גם המוניטור היה סמלי ובעיקר שבע הדקות ששהינו במהלך הלידה המופלאה הזו בחדר הלידה עצמו, על שש, במיטה זוגית סגולה.
הולכות לישון, אני אישית מוכנה ללדת שוב מחר. (טוב נו, אולי קודם נכתוב סיפור לידה...).

מאחלת לכל אישה בעולם לידה כזו

[אינדי_אנית*]

איזה כיף לשמוע@} מזל טוב אמא לשתיים.

[תפילה_לאם]

מה? יה!
איזה כיף!
כאילו אני לא משחררת איזה משהו, איזה פחד. איזו נקודת עיוורון. ולא עוזר לי להבין שכך או כך אני עוד מעט אחרי זה!!!
שחררת ועוד איך!!! והנה את אחרי זה!
שתהיה שינה מצוינת.

[יוליקו*]

מזל טוב!!!!

[ציל_צול*]

וואו, רקמה, מזל טוב גדול גדול מכל הלב.
איזו שמחה.
קראתי בשוק מוחלט ואז התדהמה התחלפה בחיוך גדול.
שפע חלב, ולא לשכוח את כל הדברים היפים שכתבת לתפילה בדף שלה על מנוחה, כי אחרת כולנו נבוא לכאן עם ציטוטים שלך. ראי הוזהרת

[מאי*]

איזה יופי, מזל טוב מתגבשת קבוצת תינוקות בנות של באופן ואני עם צילי
לא לשכוח את כל הדברים היפים שכתבת לתפילה בדף שלה על מנוחה, כי אחרת כולנו נבוא לכאן עם ציטוטים שלך

[תפילה_לאם]

ברור.

[גוונים*]

רקמה, מזל טוב!!! איזה יופי!
נשמע חלומי ומושלם...
מחכה בכיליון עיניים לסיפור לידה,
גם בגלל שאני (עדיין) בעיצומה של ההתלבטות אם ללכת על החדר הטבעי או על חדר רגיל בהדסה עין כרם...

מאחלת לכל אישה בעולם לידה כזו
מאחלת לעצמי!

לא לשכוח את כל הדברים היפים שכתבת לתפילה בדף שלה על מנוחה, כי אחרת כולנו נבוא לכאן עם ציטוטים שלך

לגמרי!

[מיכל_בז*]

איזה יופי! מזל טוב!
ובבקשה, בבקשה חזרי אלינו במהרה עם סיפור הלידה.

[הפעם_באנונימיות*]

נהדרת את

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

...אנונימית עשינו עבודה מדוייקת @}

לא שוכחת אבל צריכה לחשוב איך מספרים סיפור והיכן תחילתו.
טיזר 1: ציר ראשון ויחיד שתוזמן ב1838
טיזר: קבלה בביה״ח 2020. לידה הסתיימה (כולל יציאת שילייה כמובן) 2041

היתה הנקה טובה בדרך

ולא היה עירוי. קרע. בדיקת פתיחה. מוניטור של יותר משתי דקות. בקושי שלוק מים...והיה רפלקס פליטה מדהים.

עוברת מקולוסטרום לחלב

ואעדכן בימים הקרובים

[תפילה_לאם]

הההה!
<אחוזת קנאה ומצפה בקוצר רוח לסיפור המלא.>

[רסיסים_של_אור*]

רקמה, יש מצב שילדת בהדסה עין כרם ושנפגשנו בארוחת הבוקר ?????? (קשה לי להאמין שהיתה שם עוד מישהי שבלתה 7 דקות בחדר לידה...")

[רסיסים_של_אור*]

טוב קראתי שוב בדף ואני משתכנעת שזו את !!!!!! קטים ! הרבה הרבה מזל טוב

[רסיסים_של_אור*]

ידעתי שזו את !!!! איזה נחמד שיצא לנו להפגש ככה. כבר מצאתם שם לקטנה ??

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אה זו היתה ארוחת בוקר...?
אני חשבתי ששמעתי שם משהו על חינוך ביתי...
אני ״כאילו״ לא נחשפת פה עם פרטי פרטים בגלל ״מלים הורגות״ והקישור למשפחתי הפרטית, אבל כן- בחרנו שם והוא +- הראשון שעלה לי.
אכתוב בהמשך, הולכת לשקול את רבע העוף בטיפת חלב (נהיו לה פולקעס! יש לה טיימר פנימי שמכוון על הנקה כל שעתיים ורבע בול)

[רסיסים_של_אור*]

איזה כיף לדמיין פנים מאחורי שם... אנחנו היום סופסוף עם בשורות טובות כי הצהבת הראתה סימני ירידה רציניים אולי אפילו נצליח לערוך ברית ולתת לו את השם (שניים האמת) לפני פסח

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אמורה לישון כי יש לי לעבור ברית היום... קרוב משפחה ילד בן שעה וחצי אחרינו אז אני מנצלת את האירוע ומפגש והמניין...

אבל קצת קצת:

סיכום הפרקים הקודמים- צירים מעניינים בסוף שביעי מובילים לשמירה של חודש, והרבה צירונים מאז ועד הלום.
בנוסף האצבע ואני יושבת נמוך, אז גם הציר הכי קטן מרגיש ״מהאגן״. כל הסיטואציה מאוד מבלבלת. זאב, זאב
והתגלה ג׳י בי אס אז טרם הלידה דרושה אנטיביוטיקה. נרשמתי למרכז לידה טבעי, והמשכתי בעבודה פנימית שלוותה את ההריון הזה כאן וב״מילים הורגות״: להבין את הגבולות וההתפשטות שלי, לתת לי מקום להתבונן על עצמי בחמלה. בכבוד. מסלול מאיר עיניים מכובד לקלילות. מעבר ממשיות אחת לאחרת. גלגול

בעקבות החיידק והאנטיביוטיקה, עולה מחדש השאלה שלוותה אותי בדמיון הלידה שתהיה: למה אי אפשר ללדת כמו חיית השדה? בדמיוני: אתון יולדת עיר עם שק מי שפיר שמגן עליו עד יציאתו. חוששת, הזעקות שווא וניסיון לשחרר. ובפנים יודעת שאפשר ללדת כך. שלא צריך הכנה והכוונה (אפילו מהסוג של דימיון מודרך או נשימות- כוונתי היא שלידה היא מהלך של הגוף ואני עובדת על להיות במעמד של צופה ולא נווטת)

מתחילה לספר סיפור ארוך של לידה קצרה:

ערב קודם מתפתחים צירים נעימיםםם ביותר, משכנעים מאוד כשלב לטנטי מתקדם. אני ממש זורחת ליד בעלי על הספה, ואומרת לו שככה אני מוכנה להמשיך שבוע. במקביל קטנית מפתחת חום משונה, עולה ויורד לסירוגין. לא מוכנה למדוד חום ואני מנסה להראות לה איך אמא מודדת ומגלה חום 36.6, נמוך מה 37 ההריוני שלי. חושבת לעצמי המממ זה כמו ירידת החום לקראת מחזור, אולי...? גם ישנה הפרשה דומה לימי הביוץ. אני תוהה. אבל יש עוד שבוע וחצי. ושחררתי את הדאגה מ״מתי ומה צריך״. ועוד אין רמז לפקק רירי..
בלילה עולה בי מחשבה שאין טעם לצירים האלה כי ממילא קטנית צריכה שאשאר לישון איתה הלילה עם החום הזה, ויודעת שאחותה הקטנה תמתין.
רגע- צריכה להסביר: כל גורם רפואי שראה אותי (וראו הרבה) אמר לי שאלד ממש ממש מהר ובגלל העירוי הנדרש וכו בתחילת הצירים המשמעותיים להגיע. מצד אחד- מבאס אבל נסתדר . בשביל זה נשקיע בחדר לידה מרגיע. מצד שני- יש הרבה התקפות צירים בחודשיים האלה ואיך אדע מתי זה אמיתי?! מורט עצבים. אבל קשור לעניין שאני עוברת של לסמוך ולהאמין בעצמי.
אבא שלי מבקש להגיע בצהריים למחרת כדי להקל עלי עם הילדה, שאוכל גם לנוח. אומרת שלא צריך אבל הוא רוצה, וזה מתאים כי בעלי בפגישה מחר אחהצ, שיהיה מישהו איתי בכל מקרה (יש לי ילדה הוריקן. לפעמים עוזר זוג נוסף של ידיים ועיניים). בבוקר זוכה ליום עם הקטנית שאין לה חום, אבל יש לה רצון לטייל בתוך העגלה שלה, כמו תינוקת(?!) היא לא היתה הרבה בעגלה, אולי יצרתי אצלה חסך
מטיילת איתה ועם צירים קטנים ורגילים לעונה. מצלצלת לחברה שילדה לא מזמן ואומרת לה: אולי היום?
אבא שלי מגיע עם ומחליטים ללכת לסופר להשלים כמה דברים קטנים

<הולכת להניק>

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אצבעונית במקום אצבע ואני, נשיות במקום ממשיות...

<סיימה צד אחד +>

נזכרתי שצלצלתי לאמא שלי בצהריים והצעתי לב לצאת יותר מאוחר עם סבא, אבל להגיע כי יש סימנים ותחושה שמשהו זז. מקסימום שווא. היא אומרת שהיא זמינה אלי בכל רגע ומקסימום תעלה ברכב שלה כשנצטרך. אב בנותיי יצא לעיסוקיו המרוחקים ואני מוטרדת מכך שאולי לא יהיה זמין. ומשחררת.

בדרך לסופר בעלי מצלצל שסיים ותיכף חוזר לכיוון. רוה לומר משהו על התחושות אבל מרגישה שזה מיותר לדבר את זה. הוא יגיע ואין מה לדסקס בעצם. בערך חמש וחצי.
עוד פרט: בצהריים דיברתי עם מי שמלווה אותי ב״תהליך ההתפתחותי״ שלי ואמרתי שאני מרגישה שאני על סף הצירים של הלידה אבל עוד לא מוכנה אליהם, שיש לי מטען מהלבדות שחשתי בצירים הקשים בשביעי. זיהינו שזה מטען קודם. הופרחה לאוויר המילה אימה. אבל לא נאמרה באימה, אלא בניטרליות. חשתי ניקיון. קיבלתי מילים מחזקות (תודה יקירתי! צדקת. באמת מה שרציתי, כך היה.) והפנמתי שהאינטואיציות החזקות שלי מובילות, והתחלתי לתת. לעצמי. מקום. להתממש. באהבה. וקשב.

ציר מעניין ליד מקרר החלב. אני מזרזת את אבא שלי עם הקטנית לקופות והביתה. עוד שניים בדרך. מתקשרת לבנזוג הוא בדרך, בפקקים (לא מאופסת על מיקומו. הוא מרחק 15. טוב נו, כבר לא יאסוף את אמא שלי). עולים.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אבא שלי שואל אם לצלצל לסבתא (קטנית תהיה מוכנה להישאר בלילה רק איתה). אני מחכה לאיש
18:32 ציר ארוך. מבקשת מאבא שלי לתזמן את המשך של הבא 18:36 מתחיל נמשך דקה. הוא מצלצל על דעת עצמו ואישי בדלת. אני בצירים. - את משביעי בצירים
ההומור שהוא מנסה להחדיר לסיטואציה מעצבן אותי כרגע. אני מסננת - טוב, אז אני אלד לבד! (אמא שלי שמעה דרך הטלפון, ויצאה מיד כי הבינה את המצב... אני לידתה השנייה וכמעט נולדתי בדרך...)
אמשיך אחכ

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}


הודעתי למיילדת שמתחיל העניין ואנחנו מחכים כשעה עד שסבתא תבוא.
אחרי הכעס הרגעי הלכתי להמשך הציר למקלחת, נשמתי והעפתי מבט בעצמי: ראיתי אשה בענייניה שלה. אמרתי לגבי הניסיון- לשחק- אותה-קול מה שזה לא יהיה של בעלי: ״זה לא שלך.״
בכל ציר אני הולכת אחוזת תזזית בבית מזיזה תיק לידה ליד הדלת, אורזת פירות ומים, מדליקה דוד. בשוך הציר אני עוצרת חושבת מה צריך עוד. נושמת
גם אחר כך עזרה מאוד המודעות הזאת לכפל התפקודי:
ציר עושה משהו אחד, ההפוגה משהו אחר. והמינון ביניהם הוא הקצב הנכון של הלידה

היה לי ביטחון בתהליך מהתחלה או ידיעה שהכל בטוח, או יכולת לחיות תוך כדי מהלך לידה פעיל. לא לקפוא

נכנסתי לאמבטיה והקטנית רוצה להצטרף.
היא על כרית רחצה לתינוקת אני על צידי לידה, בציר עושה פו פפפף חצי לתוך המים.
זה מצחיק אותה והיא עושה איתי פו פו והציר עובר ומשתחרר בצחוק.
(משיחות מקדימות עם העוברית ידעתי שכך היא רוצה לבוא, בקלילות, שאסכים לטוב שסביבי. שיש לה תפקיד מרפא ומזכך. שאסכים למתנה שלה). קטנית אומרת: ״עכשיו חושבים״ (הפוגה) - לפעמים בלילה אנחנו מדמיינות כל מיני: ים, דשא, היער של פו הדב. היא אומרת: ״על עצים...על שמיים...על קוביית שוקולד..״.
אני מחויכת אבל הצירים מתחילים לכאוב. בעלי מגיע לסיים לה רחצה אבל היא לא נרגעת וצורחת שגם אמא תצא. ואני כל כך רוצה את האמבטיה לעצמי. מתעשתת. נו אז תקבלי כמה צירים בעמידה, תיכף תסעו לחדר לידה ושם תעשי אמבטיה בשקט. יוצאת ושמה שמלה כחולה איתה הלכתי ללדת את הקטנית. משחקת איתה בקלפי חיות על הפוף. צוללת לתוכו בציר ופתאום ציר חד קצר (?) מפלח אותי בדיוק בין הגב לאגן (מרגישה כמו המפגש בין הקרחון לטיטאניק.) פאק ושטף מים חמימים. זינוק אחורה והוא מגיע לשמלה ולרצפה בלבד. מעט דם בקצה השלולית. צועקת שירדו לי המים אבל הקול מכווץ. אבא שלי שואל אם לצלצל למדא? אני עונה בצחוק: לא, למשטרה. בשתי בדקות הבאות בעלי החליף לי בגדים, לקח תיקים עליו. אמא שלי הגיעה ולקחה את הקטנית על הידיים. צלצלתי (שתי דקות לשמונה) למיילדת ואמרתי שתצא עכשיו!!!
יצאנו. בנסיעה יותר צירים מהפוגות. אבל אותם כבר לא משנה איפה הייתי מעבירה...
אני מייבבת לו שכואב לי כל כך ואני לא יודעת מה עדות. עוד ציר מסביר לי: לא להיות זקופה. עוברת ברמזור אדום ומייאש למושב אחורי, שש נמוך אגן גבוה נושכת את כיסא הבטיחות של הילדה.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}


הודעתי למיילדת שמתחיל העניין ואנחנו מחכים כשעה עד שסבתא תבוא.
אחרי הכעס הרגעי הלכתי להמשך הציר למקלחת, נשמתי והעפתי מבט בעצמי: ראיתי אשה בענייניה שלה. אמרתי לגבי הניסיון- לשחק- אותה-קול מה שזה לא יהיה של בעלי: ״זה לא שלך.״
בכל ציר אני הולכת אחוזת תזזית בבית מזיזה תיק לידה ליד הדלת, אורזת פירות ומים, מדליקה דוד. בשוך הציר אני עוצרת חושבת מה צריך עוד. נושמת
גם אחר כך עזרה מאוד המודעות הזאת לכפל התפקודי:
ציר עושה משהו אחד, ההפוגה משהו אחר. והמינון ביניהם הוא הקצב הנכון של הלידה

היה לי ביטחון בתהליך מהתחלה או ידיעה שהכל בטוח, או יכולת לחיות תוך כדי מהלך לידה פעיל. לא לקפוא

נכנסתי לאמבטיה והקטנית רוצה להצטרף.
היא על כרית רחצה לתינוקת אני על צידי לידה, בציר עושה פו פפפף חצי לתוך המים.
זה מצחיק אותה והיא עושה איתי פו פו והציר עובר ומשתחרר בצחוק.
(משיחות מקדימות עם העוברית ידעתי שכך היא רוצה לבוא, בקלילות, שאסכים לטוב שסביבי. שיש לה תפקיד מרפא ומזכך. שאסכים למתנה שלה). קטנית אומרת: ״עכשיו חושבים״ (הפוגה) - לפעמים בלילה אנחנו מדמיינות כל מיני: ים, דשא, היער של פו הדב. היא אומרת: ״על עצים...על שמיים...על קוביית שוקולד..״.
אני מחויכת אבל הצירים מתחילים לכאוב. בעלי מגיע לסיים לה רחצה אבל היא לא נרגעת וצורחת שגם אמא תצא. ואני כל כך רוצה את האמבטיה לעצמי. מתעשתת. נו אז תקבלי כמה צירים בעמידה, תיכף תסעו לחדר לידה ושם תעשי אמבטיה בשקט. יוצאת ושמה שמלה כחולה איתה הלכתי ללדת את הקטנית. משחקת איתה בקלפי חיות על הפוף. צוללת לתוכו בציר ופתאום ציר חד קצר (?) מפלח אותי בדיוק בין הגב לאגן (מרגישה כמו המפגש בין הקרחון לטיטאניק.) פאק ושטף מים חמימים. זינוק אחורה והוא מגיע לשמלה ולרצפה בלבד. מעט דם בקצה השלולית. צועקת שירדו לי המים אבל הקול מכווץ. אבא שלי שואל אם לצלצל למדא? אני עונה בצחוק: לא, למשטרה. בשתי בדקות הבאות בעלי החליף לי בגדים, לקח תיקים עליו. אמא שלי הגיעה ולקחה את הקטנית על הידיים. צלצלתי (שתי דקות לשמונה) למיילדת ואמרתי שתצא עכשיו!!!
יצאנו. בנסיעה יותר צירים מהפוגות. אבל אותם כבר לא משנה איפה הייתי מעבירה...
אני מייבבת לו שכואב לי כל כך ואני לא יודעת מה לעשות. עוד ציר מסביר לי: לא להיות זקופה (או שאלד). עוברת ברמזור אדום ומייאש למושב אחורי, שש נמוך אגן גבוה נושכת את כיסא הבטיחות של הילדה.
בדרך לביה״ח עוד הספקתי לחזור קדימה, לקבל בקבוק מים מבעלי, ולזרוק אותו איפשהו באוטו... בחניון הוא יוצא להביא כיסא והשומרת עושה את טעות חייה: היא רצתה לעזור, אבל: אני בצירי מעבר- לידה פסיכיים באוטו. חושך. היא אתיופית עם שיער צמות קצרות צבוע פלטינה. פותחת את הדלת. אני רואה רק עיניים ושיער מרצד. נוגעת בי וצועקת בבהלה: מ כאן בהריון?! אני צורחת עליה את כל סוף הציר: תעזבי אותי!!! אל תגעי בי!!!! תעופי מפה!!!!
אחר כך במעלית בהפוגה, התנצלתי והסברתי שהייתי בציר (רפויה וטובת לב עד הציר הבא...)..
שמונה ועשרים קבלה. בדרך אמרתי לזוגי שאף אחד לא יבדוק לי פתיחה ואני כבר אשכנע אותם שאני בלידה...
אני מנסה לחייך יש שם זוג יושב ומתחלף החיוך בשאגה חייתית שבטוח עשתה לה חשק לא ללדת לעולם. מסננת לרופא שישים לי עירוי אנטיביוטיקה. הוא מחייך ומסביר לי שזה כנראה כבר לא רלוונטי.
ראיתי את המיילדת התורנית כואב כפפה ונהמתי עליה שהיא לא בודקת לי פתיחה והיא מוזמנת להתחיל במוניטור. ניסתה להגד לבעלי משהו על זה שאני קשוחה אבל הוא לא התייחס. תמך באגן, אני בעמידה מחזיקה את המוניטור והוא שואל אם בטוח שאני לא רוצה ללכת לשירותים כי הם ממש פה (אמרתי שיש לי קקי). סירבתי כי ידעתי מה ייצא אם אלך...ביקשתי מים ופתאום כולם נעלמו לי. (בדיעבד: המיילדת הגיעה, התורנית רצתה ליילד אותי שם). בהפוגה אני חושבת שהם לחוצים כי אני דרמטית ואני בטח רק פתיחה 5, ועובדת על כולם. מהר להרגע, איזה חדר טבעי ואיזה נעליים. עוד מעט מרדים אפידורל ויאללה. ציר נוסף משכנע אותי (עומדת. התנועה של הציר זו עלייה/ מתיחה עד קצה המצח ואז הטחה של כל הגוף כלפי מטה. משהו כמו מתקן ספינת הפיראטים בלונה פארק). אני נחושה. איך שהוא מסתיים אני קופת על המיטה וצועקת לחדוות כל המתדיינים שיוצר לי קקי ושמישהו ינגב ויכסה אותי.
בעלי מבקש שניות ולמיטה יש גלגלים, שיגלגלו אותי לחדר הלידה. יש לי קונצרט בארבע ידיים מדויקות על הגב. המיילדת בעיגולים ובעלי לוחץ כנגד העצמות הנפתחות שלי. אני מפחדת שהיא תפסיק כי סיכמנו שאני לא רוצה מגע. אז מעודדת אותה להמשיך ושואלת את בטוחה שאני בלידה? כן, היא ממש בדרך. (ראו אותה). שורףףףףף בכניסה לחדר. הכתרה

[תפילה_לאם]

רקמההההההה!
תמשיכי לכתוב!


בהפוגה אני חושבת שהם לחוצים כי אני דרמטית ואני בטח רק פתיחה 5,
איזה קטעים אתך. (וגם אצלי היה דבר דומה בלידה האחרונה.)

סיפור מרתק! מחכה לסוף המצוין.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

(לא עברו 10 דקות בביה״ח עדיין, שימו לב) אז אני בחדר לידה טבעי, ולא כמו שהשמיצו אותו אפשר להיכנס אליו בלי בדיקת פתיחה ובלי לפתוח וריד צריך לדעת איך לבקש (בשאגות).
למרות שבעלי טוען שהייתי ממש רגועה ושקטה (?!!). עוברת על שש גב למיילדת על מיטה סגולה ואז ציר יפהפה בו אני מרגישה את הילדה שלי נלחצת החוצה...אני לוחצת אבל לא בהתכוונות לזה. מעצמו. כמה שזה מפתיע אחרי חווית לידה אפידורלית (הפתעה שעוד תחזור). אני ממש רואה את עצמי עוברת בתוך גוף כלפי חוץ. בתנועה חלקה. שורף והמיילדת אומרת לא ללחוץ. היא לא צריכה, מתוך הכאב/ תחושה אני מתנשפת בקטנות עד להקלה בה היא עולה כלפי מעלה חזרה. אני בהבנה מלאה שהיא באה אלי. אומרת לה: תודה ילדה שלי שאת עולה ונותנת לי לנשוםםם... והנשימה מתחלפת ללחיצה ו... בואי אלי ילדה שלי... עוד פעם היא מחכה בפתח, מרחיבה אותו ואני מניחה יד מעליה. (בשלב זה אף אחד לא נוגע בי. המיילדת בכלל לא אומרת לא ללחוץ, אולי אמרה משהו ולא שמעתי.) ופתאום כמו ה׳פאק׳ של ירידת המים. היא נפלטת בלי לחץ. מחליקה ממני החוצה לעולם. תוך שניה היא אצלי. אני הופכת אותה מהגב אלי. מריחה. לבדי יודעת מה לעשות ומשתרעת בלי תמיכות וחולשה להנקה. מתבוננת בה. מניחים עלינו מגבות חמות ומיטיבים לי כרית מתחת לזרוע המניקה. אני משתאה, מביטה בכולם. זהו?
שקט. יונקים. לא לוקחים, לא שוקלים לא מנגבים. זוכה למקוניום ראשון. המיילדת לא מציעה לחתוך, היא מציעה שתייה.
כשהחדשה בהפוגת הנקה- אני שואלת את אבא: רוצה אותה? הם מחליפים חיוכים (הוא והמיילדת). שכחתי שהיא מחוברת...

<רגע, יש המשך>

[גוונים*]

שיואווווווווווווווווווווווווווווווווווווו, איזה סיפור............ אני פה בלי נשימה......... (ועם דמעות)

[רסיסים_של_אור*]

איזה סיפור מרגש ומדהים !!!!!!!

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אז איפה היינו..? שני צירים עם עלייה חזרה להרחבת הפתח, ופליטה.
אני כותבת כאן את התובנה הזו מלידה מהירה כי נראה לי שבלידה ארוכה זה שלב מייאש (שהתינוק כאילו ״נסוג״). אבל זה כנראה שלב הכרחי לפרינאום ולמערכת בכלל. אני ממש מצאתי עצמי אומרת תודה על הנסיגה הזו שאפשרה לי להתאפס ללחץ הבא. מה שעוד עזר בשלב הזה וגם בשלב המעבר שהיה כולו בנסיעה- זה (אני חוזרת על עצמי?) ההרצאות של רותי קרני הורביץ על מהלך הלידה. הלשון הרפואית- ציורית עזרה לי לדמיין תנועת העובר כתנועה עגולה ורכה. ידעתי מה ואיפה היא עוברת מתוך תחושה וידיעה מוקדמת. ראיתי כמה פעמים את ההרצאות וזה היה in the back of my mind. לי זה היה יעיל.
כמובן שגם המעורבות של מעט שחקנים (מיילדת שנפגשי איתה מראש ואישי, ועוד מיילדת בדרך שהכרתי את פניה) וללא שמץ של שיח (חוץ מהצעקות שלי...) והתערבות תרמו.

אז החבל הפסיק לפעום, נטלי (המיילדת) לקחה ממנו דגימה עבור התרבית/ ספירה וחסכה לה מבחנה אחר כך. אבא חתך ולקח את שללו: 2.5 קילו זערוריים. (נשקלה אחכ)
אני הרגשתי שיש לי פיפי. הלכתי לשירותים כאחד האדם, והכל תפקד כרגיל (מעט שורף עקב מתיחה).
המשפטים הראשונים שלי תוך כדי הנקה:
טוב עכשיו אפשר לקבל קצת מים פה?!
וגם: ממי, אני מרגישה נפלא. אפשר מבחינתי לחזר הביתה להמשיך לקפל כביסה. או ללדת עוד אחד מה שבא לך.הכי כואב לי...בברך..כי קיבלתי מכה מפינה של כיסא כמה ימים לפני (עונה לנטלי). בדקה שאין קרעים וביקשה רשות ללחוץ לי מעט על הבטן, כדי שיחד עם ההנקה והווידוא הזה לא יחשבו לתת לי פיטוצין. שאלה אם אני רוצה להוציא שילייה (התבלבלתי. זה היה לפני שהלכתי לשירותים ) והוצאתי אותה בחצי תנועה עם האגן. 2041
עכשיו חיכינו לחדר למעלה בתינוקיה (אני קוראת לכל מחלקת הביות תינוקיה) עד 2330. מתפעמים מהמאורע הזריז, בעיקר מניקה. המון. 8 פעמים ב12 שעות ראשונות לחייה האלופה נצמדה לוואקום נהדר. המון מקוניום, חלב הגיע מהר (טוב נו. הוא רק יצא לחופש לחצי שנה). מסתכלים מה לא עשינו: סולם, חבל, כדור פיזיו, אמבטיה... היה לי בגד ים בתיק, נשנושים.... נטלי יוצאת ונכנסת בשקט. מציעה שתיה חמה ואוכל. לוקחת דם ממני. בעלי שואל לגבי הלבשה שלה? היא מעיפה בי מבט תוהה אם אני רוצה טיטול בשבילה? לא ממש. כשקמתי להישטף היא החליפה את המצעים ושוב מגבות חמות עלי ועליה.

תענוג

אפילוג:
בחרתי להתאשפז לכל אותן 48 שעות, כי היה חשוב לי לראות התייצבות של הנקה ומשקל, ורציתי לבסס את שני אלה לפני שאני צריכה להתייחס למשהו בבית שלי. אפשר לבקש שחרור מוקדם, במצבה הזעיר לא רציתי להתעקש ואכן, החלב הגיע ממש מהר והיא ירדה פחות מ10%
נכון ששמענו יותר בכי תינוקות ממה שצריך לשמוע אחרי לידה, נכון שפגשנו (שוב) את האחות ההיא המעצבנת (שבפעם ראשונה אמרה לי שהילדה מורעבת וערערה אותי עד נתינת תמ״ל בהאכלה אחת, והפעם הסתפקה ב״38+4? לא החזקת מעמד הא?״). ו...נכון שהם לא מרשים עקרונית לישון עם התינוק במיטה.
טקטיקות כנגד: היא בדיוק יונקת, לא אני תיכף מעירה אותה להנקה, וגם- האמת שאני הייתי הפוכה מעייפות וקצת חששתי כי עוד לא הפנמתי את הלידה והפצפונון אז פשוט אבטחתי אותה מסביב עם כריות ומצעים מגולגלים (קן כמו כרית הנקה) בחצי מיטה ואני התכרבלתי בחצי השני, כך שאף אחד לא יכל לדמיין מצב בו אתהפך עליה מתוך שינה- גם אני.

אבל- יש אחיות יועצות הנקה (לא שצריך להסתמך) והם מעדיפים שתמחקי כל הלילה מאשר שהתינוק יהיה בעריסה. וכשיש מחלוקת על נתון (ערכי בילירובין שכל הזמן היו נמוכים ואחות אחת החליטה שהם גבוהים) אז בודקים רגע במחשב ואפילו אומרים לי בכבוד: וואלה צדקת. ורופא תורן לילה שהסכים לבדוק אותה כדי שאשתחרר קצת יותר מוקדם אפילו שכבר עברה המשמרת. אבל זה תלוי מאוד בתשדורת. אני הייתי קשובה גם ששמעתי שטות, והבעתי דעתי באדיבות תקיפה (גם שהאחות אמרה לי שהרופא לא ירצה שאהיה נוכחת כשיקח דם מבתי. אמרתי לה שהוא יכול לרצות מה שהוא רוצה לגבי הילדים שלו והיא המשיכה שלא יצליח לו כשאני שם. עניתי: יצליח, בע״ה יצליח...
זהו, מחלקה. בי״ח אבל גישה קצת יותר מאפשרת ותנאים נוחים להנקה (בין היתר זה שאת נמצאת עם עוד מניקות טרוטות עיניים, ביניהם גם קומץ באופניות, מסתבר! - לא אני, אני מיינסטרים משודרג). אפרט אצל גוונים אם אזכר בעוד משהו.

ישנה עלי הנסיכונת...כל הכבוד על שהגעת, ואיך שהגעת אלינו. רכה וחזקה שכמותך

תגדלי עם הנחת הזו שהבאת בבואך

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תמחקי= תניקי

וגם: בבוקר קמתי וחיפשתי את ה...עירוי.
טראומות אפידורל, כבר אמרנו?

מאחלת לידות נהדרות לכולן

[שמחת_ציון*]

איזה חווית לידה עוצמתית
תגדלו את הקטנטונת בשמחה ואהבה

[גוונים*]

רקמה, אכן החוויה (גם אם היתה קצרה ביותר) בחדר הלידה הטבעית נשמעת נהדרת..

המון המון מזל טוב, שימשיך כך בדיוק, בנחת, ברוגע ובנעימות.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

התחלתי לכתוב לעצמי כל יום, על ההורות והבנות, ומה שאני פוגשת דרך החוויה הזו. נראה לי שרק עכשיו (ביומיים האחרונים) אני מתחילה לעכל את הלידה, ואת הילדה.

הייתי צריכה להשתחרר מהפחד שהיא לא גדלה, ולהפנים שזה קרה. כי המעבר היה חד, ללא מחשבה וללא זמן עיבוד
היום אחרי יום של דעיכה הורמונלית וקצת ריב ואיכס ביני לבין זוגי (לחלוטין יצרתי ריב הפעם. קורה. מעניין למה...יש לי כמה מחשבות בעניין) הופתעתי לשמוע שהוא שימן לי את הפרינאום בלידה.
זכרתי במעומעם שאמרתי איפה נמצא הבקבוק בתיק (בתא קטן שאי אפשר שמשהו יאבד בו) אבל זכרתי רק את היד שלי נוגעת שם כשהיא יצאה. עכשיו הבנתי למה (כי זה היה מגע אוהב ומוכר, לכן לא הורגש כמשהו שצריך להתייחס אליו).
איזה כיף לו שהוא ראה ומודע לכל מה שהיה שם.
פיזית אני מאודדד זוכרת מה היה. איך הרגשתי את הראש בלחיצה מתפורר החוצה ואז דממת בראשית כזו רגע של ציפייה מוחלטת בלי תנועה, הוויה צפה בניתוק מהעבר (צירים וגעש) והעתיד (המתרקם, הלא נולד עדיין). ברור שלא ללחוץ. אפילו לא לנשום
הרגשתי את הסיבוב בתוכי והפליטה הזו של הגוף הפיזי. קורית מעצמה.
כל החיים האלה בין הידיים. מריחה.הופכת אותה. מסתכלת על נשימתה הראשונית כל כך. צריכה יותר שעות ביממה כדי לעבד הכל

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ריגש אותי אהוב יקר שהיית שותף כה פעיל ומדויק בלידה של בתנו.
ידעתי בפנים שזה יהיה כך.
זה מפתיע כל פעם לגלות עוד כמה מרחק יש בין האהבה שלך אליי להרגשת היותי אהובה על ידך, כמה אני מחפשת סימנים מוסכמים, במקום פשוט להסתכל מסביב

ולראות שאתה תמיד שם. ולדעת את זה

כמה אור יש בבית שלנו, אמרת לי אתמול.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מסיפור הלידה וכל מה שהיה לפניו, עשית איזה תהליך עם מישהי שליוותה אותך במהלך ההריון ?

מצאתי שהכי מתאים לכתוב על זה כאן...
בצהריים דיברתי עם מי שמלווה אותי ב״תהליך ההתפתחותי״ שלי ואמרתי שאני מרגישה שאני על סף הצירים של הלידה אבל עוד לא מוכנה אליהם, שיש לי מטען מהלבדות שחשתי בצירים הקשים בשביעי. זיהינו שזה מטען קודם. הופרחה לאוויר המילה אימה. אבל לא נאמרה באימה, אלא בניטרליות. חשתי ניקיון.

הבלדות שחשתי בשביעי, למי שעוקבת, היתה עקב התמודדות שלי עם צירים, כשבעלי לא ניגש אלי אפילו כשאני כואבת. קשה. והצירים גם נגרמו בחלקם מסטרס (שליווה את ההריון, ואת התקופה ההיא). וגם בבית החולים הרגשתי מאוד לבדי.

אני משוכנעת שהמתנה של ההריון הזה היה המשבר הזוגי שנקלענו אליו. הגעתי למצבי פגיעו תהומית. פניתי לבשמת. התייעצתי כתבתי ופרקתי ב״מילים הורגות״. ניסינו כמה פגישות עם יועצת לא מוצלחת. והחלפתי כיוון שניה לפני ששאלת הגירושין היתה אופציונלית.
אני התחלתי טיפול זוגי לבדי, שבד בבד הכין אותי ללידה. זה משונה, רסיסים שאלה אותי ובדיוק היום ניסחתי כמה תובנות על כך. בינהן העובדה שלידה צריכה להיות ביתית: אשה צריכה להרגיש בבית שלה עם עצמה- להכיר עצמה מעבר לרגש ושכל. לדעת אינטואיטיבית את ערכה גבולותיה את גופה. לדעת לפעול בתוך עצמה, בהווה- הוויה שלה.
דרך מאבקים על הזוגיות ועל עצמי בתוכה, הבנתי איפה מאמץ הוא מיותר, היכן להרפות. איך לשחרר ציפיות ודרישות, להתחיל להקשיב לאחר ולעצמי.

התהליך הזה של הניקוי הרגיש לי כל הדרך גם כהכנה עמוקה ללידה. ולא אכזב.
הרבה כלים (משפטים מסויימים כמו: אני מתחילה מחדש- לדוגמה, נשימה משחררת, התכנסות ותשומת לב מאיפה פיזית כאב או פחד מגיעים אלי...וקלילות) שימשו אותי בזמן בלידה אינטואיטיבית.

העניין בהריון ולידה הוא להסכים לשינוי. לתמורה

בכל מקרה, זה לא שעכשיו הכל דבש. אבל יש לי כוחות התמודדות, אני מזהה יותר ויותר שהתוקפנות שהרגשתי היא לעיתים פרשנות של היותי מותקפת, ולעיתים מטען של מישהו אחר שאין לי סיבה לאמץ אלי פנימה ולחקור אותו...
(למשל)
מזהה איפה אני מדברת בעודפות וממסכת משהו אחר, צורך אחר. איפה עדיפה שתיקה
(בדרך כלל בדיעבד )

כל אחת שתעשה כראות עיניה לקראת לידה. עם הבכורה שחיתי קילומטרים. למדתי על הנקה ועל תנוחות לידה. ויחד איתה למדתי להיות אמא.
ההריון הזה זימן לי לימוד והכנה אחרים. ואני ממשיכה

[רק_מה*]

מכאן שאני ממליצה להתייחס לג׳ננות של ההריון בכבוד, לא לפרק משפחות בהצפה הורמונלית (בכלל אני לא בעד אלא אם...) ולנסות להיבנות מזה, אם אפשר.
סך הכל בחרתי בטוב, לאהוב את האיש שלי ולזכור לזכותו שהוא גם בחר ובוחר לאהוב אותי. זכרתי שאמרתי לעצמי שעם האיש הזה אלמד כל מה שיש לדעת על אהבה. וגם אז ידעתי שלא הכל יהיה לטובה בעניין הזה. אהבה בין שניים כברית לאורך החיים זה גם כאב חרדה מוות וכל הקשת...
ממליצה להתייחס במהלך ההריון לקשיים האלה שעולים ונפתחים. זה בהחלט תורם ללידה ממקום נקי ונכון יותר, מעצים
(זה קצת כמו גלישת גלים. הריון ולידה זה זמן מטפיזי כמעט באותה מידה שהוא פיזי. אז לעלות על הגל התודעתי-קוסמי הזה ולגלוש עליו פנימה)

[כאן*]

מרגשת את

[רסיסים_של_אור*]

אני לא זוכרת אם שאלתי אותך באותה ארוחה בת כמה את, אני חושבת שמה שהשאיר אותי המומה כשהבנתי שחלקנו יחד ארוחה ודיבורים הוא שאת נראית מאד צעירה בהתחשב בתבונה ובתובנות שיש לך !!

[רק_מה*]

הי לכל הגמדים (גמדות?) קטנים.

אני רוצה לשנות את שם הדף לשם זה:

לידות ועוד של רקמה

[רסיסים_של_אור*]

ניסיתי ניסיתי ולא הצלחתי ...

[גמדה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בבקשה

[רק_מה*]

_עם הבכורה שחיתי קילומטרים. למדתי על הנקה ועל תנוחות לידה. ויחד איתה למדתי להיות אמא.
ההריון הזה זימן לי לימוד והכנה אחרים._

מחשבה לא מבושלת (נאה):

לעבדה ולשמרה

כאילו בכורתי זימנה לי את גן העדן, בו למדתי לעבוד. וקטנתי הזכירה לי לשמור עליו.
אולי ככה, את הבנים אני כבר לא אלד בעצב

ובהרחבה: התבוננתי בפנים שלוות וישנות של קטנתי. היא שילוב מסעיר שלי ושל האיש שלי. כל כך ברור כיצד היא דומה לו, כיצד היא דומה לי. וחשבתי לעצמי, שנפשה הלא מסוכסכת והשלווה כל כך היא חיבור שלנו. ואני עושה עבודה חשובה בזוגיות הזו, ושזה קשור איכשהו (כאן עוד לא מבושל לי עד הסוף) בעניין הפיזיולוגי הזה גם

[תפילה_לאם]