לחץ אצל ילדים

[תמי*]

כל כך הרבה ילדים בלחץ, סטרס, עקה, מכל כך הרבה סיבות (מצטטת מהאינטרנט: ״…ריבים בין ההורים, סביבה רועשת וכעוסה, אי-הצלחות וכישלונות אישיים אשר אינם עוברים עיבוד ועידוד לנסות למרות הכישלון, סיטואציות חברתיות ראשוניות שליליות, ועוד.״
אני לא מוצאת באמת פתרונות.
נשים חכמות, אנשים חכמים, האם תוכלו לשתף תבונה, מחשבה, עצה, ניסיון או הצעה, להפחתת לחץ עבור ילדים ללא טיפול תרופתי.

תודה!

[יולי_קו]

האם את מחפשת תשובה ברמת המדינה או ברמת המשפחה?

הנה רעיונות ברמת הפרט והמשפחה:

• אנחנו משתמשים במגע (עיסוי, שיאצו, רפלקסולוגיה) להפחתת מתח, לפעמים לפני השינה, במיוחד אם קיים קושי להירדם.
• הקצאת זמן לשינה טובה, ארוכה מספיק (חלל שינה רגוע, חשוך מספיק, וכל מה שקשור לניהול זמן מסך, וכן ניהול היום ככה שאפשר להגיע למנוחה). כשר עננים יותר קל לנהל מתח. אני מאפשרת לילדים שזקוקים לזה להגיע לבקש עזרה בכל שעה ובלי הגבלת גיל. תמיד אפשר לבוא. בזמני מתח ומבחנים כשלא הצלחתי להרדם וכשהיו לי סיוטים אני עצמי הלכתי לישון ליד הורי, כולל בבגרויות, ואני אסירת תודה לאמא שלי שהכילה את זה. אני מאפשרת את זה לילדי.
• הקפדה על פרקי זמן מחזקים ומטעינים במשך היום ובמשך השבוע, עם פעילות מאווררת שאינה תחרותית. הנה דוגמאות:
• מדיטציה
• נשימה מונחית איטית עם דגש על נשיפה ארוכה.
• טיול בחוץ, רצוי ליד עצים גדולים, או ליד ים.
• פעילות תנועתית- ריצה, טרמפולינה (גם כזו קטנה ביתית זה מעולה), קפיצה על חבל, משחק בכדור, תרגול צ׳י קונג, יוגה, שחיה.
• זמן יצירה בבית בעצמי או עם עוד בני משפחה (ציור, ריקוד, נגינה, ...).
• דיבור מכיל מכבד ואוהב.
• הקשבה עמוקה. נוכחות ופניות לאדם הסובל. לא בהכרח ליצר פתרונות, אלא בעיקר להקשיב.
• משחק משותף.
•הקראת סיפור, כמובן בהתאמה לגיל ולטעמים השונים.

אנחנו משתמשים בכל אלו, ועוד.

[יולי_קו]

הי תמי,

שאלה: האם את מתכוונת בין השאר לילד מסויים? אם כן- מה מלחיץ אותו?

[תמי*]

היי יולי קו תודה רבה על השיתוף!

זה לא דף תמיכה, ויחד עם זאת, כמובן שהוא צמח מתוך המקום הפרטי שלי. ולא רק, גם מהתבוננות והכרות עם ילדים שונים, מכל הגילאים שחווים את זה.
מחיפוש בנושא מצאתי בעיקר דרכים להתמודד עם ההשלכות של הלחץ - במצבים של התקפי זעם או חרדה, איך לייצר שיח עם הילדים בנושא ועוד. אבל לא מצאתי תובנות או פתרונות מעשיים איך להתמודד עם הלחץ עצמו, איך להפחית אותו, שהוא כבר קיים בחיי היום יום.
מצאתי המון על התמודדות עם לחץ של מבוגרים.
זה מרגיש לי שונה.
והרגיש לי נכון ומעניין לפתוח שיח על זה פה, בפלטפורמה הזאת של באופן טבעי.

[יולי_קו]

אני בטוחה של תמרוש רוש יהיה מה לתרום בנושא, ובטח גם ל לאורה, ל דוכי, ל עירית לוי, ועוד.

[תמי*]

תודה יולי קו.

אני מקווה ומחכה לשמןע מחוכמת ההמונות וההמונים כאן באתר.

אוסיף בינתיים קצת מאיתנו.

לרדת נמוך, לגובה העיניים. להיות הרבה על הרצפה.
לצאת החוצה, מתחת לשמים, עדיף ליד עצים, עוד יותר על יד מקור מים.
להוריד ריגשיות יתר, גם ממצבים קשים, וגם התלהבות ועידוד והתרגשות. לנסות רגע לשמור על תדר מאוזן כזה, לא חסר רגש אבל, גם לא עמוס רגש.
קראתי בעבר על דימיון מודרך, נשמע לי מעניין ומתאים לילדים, אבל לא התנסיתי, אולי למישהו יש ניסיון?

וגם, רוצה להוסיף, ולשאול, על התחושה הזאת שלי, שלחץ אצל ילדים, השפעותיו והשלכותיו, לא מספיק מדובר, לפחות לא כמו לחץ אצל מבוגרים. הייתי שמחה לדעת עוד על הנושא. מהאינטרנט והמידע שנגעתי בו בינתיים, מרגיש לי מעט שטחי. אולי נחקור את זה יחד?

[לאורה*]

אני חושבת שלחץ נובע מעודף. עודף מידע, עודף גירויים, עודף מטלות, עודף משבצות בלו"ז, עודף מחשבות...
אז באופן כללי הייתי אומרת להפחית מכל הדברים העודפים ואת מה שנשאר לעשות יותר לאט ולפרוס הכל לפרוסות יותר קטנות.
גם את הדברים ש"צריך להצליח בהם" (כל ילד ומה שהוא מתקשה בו) לפרוס לפרוסות קטנות וקלות שמאפשרות תחושת הצלחה.

לדעתי הדבר הכי מלחיץ היום עבור ילדים זה חיי החברה ברשתות החברתיות, אין לי מושג איך ילדים עושים את זה, אבל אני אישית לא הייתי נותנת לילד סמארטפון עד גיל 15.
בכלל כל החיבור למדיה מייצר הרבה לחץ. גם מדיה שיש בבית כמו חדשות.
סתם רעיון שעלה לי, כשהייתי ילדה אהבתי לבנות אוהלים ומבצרים מכל מיני דברים בבית, אפשר לעודד את הילדים לבנות כזה ושזו תהיה מין פינת מחבוא שאפשר ללכת אליה.
אני בתור ילדה הרגשתי שיש המון אינפורמציה שבאה מבחוץ ושאני צריכה הרבה זמן להיות עדיין בעולם הילדות, בעולם הדמיון שלי.
אבל כל ילד הוא שונה... יש ילדים שאולי צריכים בדיוק ההיפך, להיות יותר מוקפים באנשים וחברים. יש ילדים שצריכים לעשות הרבה ספורט כדי לשחרר לחץ. יש כל מיני...
האמת שאני לא חושבת שיש הרבה הבדל בין ילדים למבוגרים בנושא הזה של לחץ. מה שעובד אצל מבוגרים יעבוד גם לילדים ולהיפך.

כשאני בלחץ אני מתחבקת עם חתול

[עירית_לוי]

היי תמי,
האם תרצי לשמוע התייחסות מנקודת מבט של התפתחות אישית ועבודה עצמית פנימית שלך כאמא שלו? בנוסף ולצד העצות הטובות שהוצעו פה.

[תמי*]

איזה נחמד זה, שמתחיל לו פה דיון..

לאורה, מאוד אהבתי את העצות!
הצלחות קטנות, אוהלים ומבצרים להרגיש מוגנים, בעלי חיים.

אני גם מסכימה שמה שעובד למבוגרים עובד גם לילדים אבל אני לא בטוחה שרק. זאת אומרת, אני חושבת שלחץ מייצר אצל ילדים התנהגויות והשלכות פיזיות שונות מאצל מבוגרים, אולי בנוסף?
מרגיש לי, שבגלל שעוד אין להם את הכלים שיש לנו כמבוגרים, הלחץ ממש פוגע בהם אחרת. אולי בהתפתחות? כאילו אין מקום בגוף כל כך קטן לשאת לחץ כל כך גדול וזה חייב לבוא על חשבון משהו.
אולי בגלל זה הרבה ילדים נכנסים לרגרסיה בזמני לחץ.
ואולי יכולים להיות כלים נוספים, אחרים, להתמודדות עם לחץ של ילדים..? ואם כן, אני מאמינה שבשיח כזה הם יכולים להתגלות ולעזור.

עוד מחשבה על ההבדל, למשל, שאני בלחץ, אני מרגישה שכל הרגשות שלי חשופים. שאני קצרה שאני רגישה שאני עייפה. אבל אני יודעת שזה יעבור.
שאני מתבוננת על ילדים בלחץ, אני לפעמים תוהה אם הרגישות החשופה הזאת, עלולה להפוך לרגישות יתר ״כרונית״…

_עירית לוי אני אשמח מאוד. אני חושבת שזאת אחת הדרכים המרכזיות, שלנו כהורים, לתמוך. תודה לך.

[תמי*]

אה, ולאורה, גם אהבתי את ההבחנה שלחץ נובע מעודף. להסיר לשחרר להשיל להוריד מה שאפשר ולא נחוץ. לגמרי!

[עירית_לוי]

לצד הצעדים החשובים שניתן לעשות למען בנך, כפי שתיארת שאת עושה וגם כפי שהוצע כאן (זה לא במקום זה ) –

אפשר גם לנסות לשים לב למה קורה לך עצמך מול לחץ. חשוב שזה יהיה מתוך הקשר של התבוננות אוהבת שלך על עצמך, וגם מתוך הקשר ושל אחריות ולא של אשמה. כלומר, הכוונה היא לא לחפש איפה את לא בסדר או עושה משהו שמזיק, אלא איך את יכולה לגדול ולצמוח באמצעות האתגר שבנך מתמודד איתו. איך זו יכולה להיות מתנה עבור שניכם. איך את יכולה לתמוך בו מתוך תמיכה בעצמך וריפוי של עצמך. 

מה שאת יכולה לעשות זה להתחיל להתבונן על החוויה וההתנהלות האישית שלך עם לחץ בתוך החיים שלך, וגם על החוויה וההתנהלות שלך מול הבן שלך כאשר הוא חווה לחץ:

אילו רגשות עולים בך מול כל אחת מהסיטואציות? (כאשר את בלחץ מול משהו שלך וכאשר הוא בלחץ מול משהו שלו).
מהי החוויה הרגשית שלך שם? 
מהן האסוציאציות שעולות לך? והמחשבות?
מה קורה לך בגוף ברגעים הללו?

מה שקורה לך שם הוא משמעותי ויש לו השפעה (מזכירה... לא ליפול כאן לבור של אשמה ממש חשוב. ואם את לא מצליחה לא ליפול כתבי ואעזור לך עם זה). ולכן כדאי להתחיל להתבונן ולזהות.  

לילדים יש נטיה להעתיק באופן לא מודע את ההוויה של ההורים ולהגיב למסרים הלא מודעים שהם משדרים. כמובן שלא תמיד זה העתק-הדבק אחד על אחד. לפעמים כן יש קשר ושווה לבדוק אם ישנה השפעה. וכמובן שאפשר לשנות ולתקן ולדייק, כלומר זהו ערוץ רב השפעה שניתן להשתמש בו כדי לתמוך בו. 

אבל קודם כל נדרש להתבונן ולזהות ולמפות את החוויה הרגשית שלך. אם מתאים לך את מוזמנת לכתוב ואני אגיב משם.

[תמי*]

תודה _עירית לוי אני מקשיבה חושבת מפנימה ומגיבה. אולי ייקח לי כמה רגעים, אבל אני מגיבה.

ולכל השאר בינתיים, אם קוראים/ות. מוזמנים/ות להמשיך בדיון, אם מרגיש לכם/ן נכון.

תודה.

[עירית_לוי]

[לאורה*]

שמחה שעזרתי!

עוד רעיון שעלה לי זה משחק שהייתי משחקת עם ילדים ששמרתי עליהם ושהיו מאוהבים בו, לשחק באמא חתולה והגורים שלה.
בגדול זה פשוט משחק התכרבלויות... אני הייתי אמא חתולה והם היו הגורים שמתכרבלים איתי ומייללים "מייאו" ומקבלים ליטופים וליקוקים ומעמידים פנים שהם יונקים לי מהבטן
לא כ"כ מתאים לילדים גדולים אבל עם ילדי גן זה מצויין וממש כיף כי זה עושה מין ערימת ילדים כזו שמאד מרגיעה.
נראה לי שהמשחק ב"חתולים" מנטרל את המבוכה שבצורך בהתכרבלות או ריבים בין הילדים כי כאילו שוכחים שאנחנו אנושיים, לא מדברים אלא מתחברים לצד החייתי החמים הזה.

[תמי*]

היי שוב, ותודה.

_עירית לוי תודה שנתת לי כיוון והצצה על עצמי. זה היה נכון, כמובן. אני מאמינה שיש לנו, להתנהגות שלנו, לאמונות שמפעילות אותנו, הרבה השפעה על הילדים שלנו. חשבתי הרבה על הדברים שהצעת, איך אני מתמודדת עם לחץ ואיך אני יכולה לעזור לילד. והאמת, שאני מתמודדת די טוב עם לחץ. זאת אומרת, הרגשות שלי חשופים יותר, הסבלנות מתקצרת והנטיה לחשיבה שלילית מתחזקת, אבל סך הכל אני מאוד יעילה. יודעת לנתב את המהלכים שלי, לנשום ולהרגע.
ישנם גם מצבי לחץ שאני קופאת, ואני מנצלת את הזמן הזה כדי לחשוב, לנשום, לחזור למציאות ולחפש את התגובה הטובה ביותר שלי ללחץ.
פעם היית רק קופאת, או רק פועלת בחוסר הגיון (מתוך הרגשות החשופים). היום אני מרגישה שלמדתי לנתב את הפעולות האלו לטובתי. והגיוני, אני מבוגרת, רכשתי כלים בשנים של ניסיון, באינספור פעמים של עמידה תחת לחץ. ואולי מכאן מגיע הדף. כי לילדים אין ניסיון, אין כלים, וכך אמור להיות לדעתי. הרי ילדים לא אמורים להיות תחת לחץ, לא?
המציאות של העולם היום, המלחמות, הקורונה, האלימות, והכל פתוח לעיניהם התמימות באמצעי התקשורת השונים, מוסיף הרבה לחץ במקומות שכשאני הייתי ילדה, לא היו.
גם ריבים בתוך המשפחה, בעיות חברתיות או רפואיות מקבלות תוקף חזק יותר בעולם שבו תרבות ההמונים המושלמת נכנסת לכל מסך ולכל לב. יש ציפייה גדולה יותר להיות מושלמים, לא אובייקטיבית ולא רגישה לשונות של כל אדם וכל ילד.
אז באמת אני תוהה, אם מספיקה עבודה עצמית, ריפוי, בשביל לעזור להם.
ואל תטעי, אני מאוד מאמינה בכיוון ששלחת אותי לנבור בו, אני באמת ובכנות, תוהה אם זה מספיק ושואלת אותך, מה יש לך לחדש לי בנושא, כי בוודאי שאני לא רואה את כל התמונה ואני נענית להזמנתך לריפוי.

כמו כן, אני גם תוהה על השפעת ההורמונים המשתחררים בזמן לחץ והשפעתם על ילדים. על הנזק שהם עלולים לגרום באופן מתמשך. ואולי יש משהו פיזי, שיכול לעזור לפרוק מתח ומשחרר הורמונים אחרים.
ואולי בזה המשחקים והמגע וההצלחות והמוזיקה (מוסיפה עוד משהו שיכול לעזור: לרקוד, לשיר, לנגן) יכולים לעזור…

ולאורה, תודה על האנקדוטות שאת מוסיפה, מעלה חיוך ונותן השראה בו זמנית.

[עירית_לוי]

היי תמי

אז באמת אני תוהה, אם מספיקה עבודה עצמית, ריפוי, בשביל לעזור להם.
תוהה אם זה מספיק ושואלת אותך, מה יש לך לחדש לי בנושא, כי בוודאי שאני לא רואה את כל התמונה ואני נענית להזמנתך לריפוי.
אני מסכימה איתך שזה לבדו לא מספיק. לכן הצעתי התבוננות עצמית בנוסף לעצות הטובות שהוצעו כאן.

נקודה נוספת שאת יכולה להתבונן עליה (מעבר לאיך את מתמודדות עם לחץ) היא איך את מגיבה ומה את מרגישה כאשר הוא בלחץ.
כלומר, האם עצם היותו בלחץ מלחיץ אותך עוד יותר? אילו מחשבות ואילו רגשות עולים בך ברגע הזה? (טבעיים כמובן). אולי דאגה? אולי פחד? אולי אשמה? אולי בושה? וכדומה.

הכוונה שלי היא לבדוק מה את משדרת לו בלי מילים בזמן הזה. כאשר השאיפה תהיה לשחרר ולנקות שדרים כמו "אני מוטרדת מהעתיד שלך" / "אני מרגישה שזה בגללי" (אלה הן רק דוגמאות) ולבסס שדרים כמו "אני סומכת עליך", "אני פה בשבילך כרוח הגבית שלך".

ואני שוב מדגישה - כי לרובנו יש נטייה ליפול לשם - ההקשר להתבוננות הוא לא של אשמה ואיפה את לא בסדר, אלא של אחריות וצמיחה פנימית.

כאשר את ערה למה את משדרת את יכולה להשפיע ולדייק את השדרים. אני מאמינה שזוהי תמיכה חשובה עבורו בהתמודדות שלו, בנוסף לתמיכה הפרקטית שתוארה כאן על ידך ועל ידי אחרות.

תבדקי אם זה כיוון שאת מתחברת אליו.

[תמי*]

_עירית לוי תודה על ההתייחסות ועל הדיוק.
באמת אם אני חושבת על התחושות שלי ללחץ שלו, זה נוגע בנקודה.
זה מחליש אותי, זה מפחיד אותי, זה גורם לי להרגיש שההחלטות שעשיתי מקשות עליו, זה גורם לי לרצות לשנות את כל העולם רק שלא יהיה בלחץ, אני חוששת לבריאות שלו.
איך אני מצליחה לשנות את זה? שאני מסתכלת על הילד שלי בסבל?
המחשבה הראשונה היא להפסיק את הלחץ, אבל בעצם מנקודת המבט הזאת, שאת מציעה כאן, ואני מאוד מתחברת, זה טיפול בסימפטום, לא בבעיה.
וכאן אני שוב מרגישה בפלונטר, כי בתחושה שלי אין לי איך ללמד אותו להתמודד עם לחץ מעבר להיות אני בטוב תחת לחץ. ואת זה אני מרגישה שאני די עושה.
…
אז את מציעה,בעצם, שכשהוא בלחץ אני צריכה להגיד לעצמי ״אני סומכת עליו, הוא יכול להתמודד עם זה״?

אני אנסה. מקווה שלא בקרוב… כי כרגע יש איזו שהיא רגיעה.
לכן גם רשמתי, זה דף לעזרה לכולם. זה דף שנוצר מהתבוננות בו, ובילדים נוספים סביבי.

תודה !

[עירית_לוי]

אז את מציעה,בעצם, שכשהוא בלחץ אני צריכה להגיד לעצמי ״אני סומכת עליו, הוא יכול להתמודד עם זה״?
כן, אבל לא רק.
כלומר, כדאי ליצור בתוכך באמת אמון בו, בכדי שכאשר תגידי לעצמך שאת סומכת עליו, את באמת תרגישי שאת סומכת עליו . האמון הזה הוא משהו שאפשר לבנות בהדרגה, ולשחרר את כל מה שמפריע לו להתבסס.

חשוב לי לציין שבעיני האמון שלך בו הוא חשוב מאוד אבל לא בא במקום כל הטכניקות לתמיכה שתוארו פה. זה עוד משהו אחד מתוך מכלול של מערך תמיכה. כאן מדובר על תמיכה בך שמטרתה לתמוך בו בעקיפין.

זה מחליש אותי, זה מפחיד אותי, זה גורם לי להרגיש שההחלטות שעשיתי מקשות עליו, זה גורם לי לרצות לשנות את כל העולם רק שלא יהיה בלחץ, אני חוששת לבריאות שלו.
אפשר לעבוד עם הדברים שכתבת כאן. אם אני מבינה נכון את מתארת פה חרדה/פחד, דאגה, חוסר אונים, אשמה ורצון אינסטינקטיבי לגונן עליו מפני העולם. רצון שלא יחווה את כל הכאב והקושי שהוא חווה.

דרך אחת לעבוד עם זה היא לשאול שאלות שמטרתן לנסות למוסס את הפחדים הללו ואת תפיסות העולם שישנן ברקע שלהן.

אני אכתוב כאן כמה שאלות גישוש ראשוניות, ואם את מחברת וזה מתאים לך את מוזמנת לענות עליהן. אני אגיב למה שתכתבי, וננסה יחד להעמיק לשם וליצור בהירות ותובנות חדשות. מוזמנת לכתוב מה שעולה לך בכנות ומהבטן מבלי לסנן (עני ב'כן' או 'לא' ואם את רוצה את גם יכולה לפרט מדוע ענית כך).

• האם את מסכימה לסמוך על בנך שיצליח להתמודד עם העולם ועם החיים שלו?
• האם את מסכימה להכיר בכך שיש לו את משאבי הנפש כדי להתמודד?
• האם את מסכימה לסמוך על עצמך שאת תהיי בסדר ותוכלי להכיל את העובדה שהוא חווה קושי?
• האם את מסכימה להכיר בכך שאת לא אשמה בהחלטות שקיבלת, גם אם הן מקשות עליו?

[תמרוש_רוש]

קראתי בעבר על דימיון מודרך, נשמע לי מעניין ומתאים לילדים, אבל לא התנסיתי, אולי למישהו יש ניסיון?
תשאלי אותו פעם לאיזה ספר או סרט או סדרת טלויזיה הוא היה רוצה להיכנס, בתור אחת הדמויות או בתור הוא-עצמו.
או: לבקש ממנו לדמיין את בית החלומות שלו, כולל מספר וסוג החדרים, למה הם מיועדים, הסביבה הפיזית, אנשים שיגורו שם/ליד, תחבורה וכו'. אין הגבלה על כלום. זה יכול להיות טירת 10 חדרים בתוך יער עד, עם נשרים כאמצעי תחבורה.

• האם את מסכימה לסמוך על בנך שיצליח להתמודד עם העולם ועם החיים שלו?
• האם את מסכימה להכיר בכך שיש לו את משאבי הנפש כדי להתמודד?

|Y|
אין, אין אין אין בעולם ההורות דבר יותר חשוב משני אלה - אחרי דאגה לצרכיו והיעדר אלימות ודורסנות.
פשוט אין.
תאמיני שהבן שלך מסוגל להתמודד עם הרבה מאוד גועל נפש, ושגם אם קשה לו נקודתית בהרבה רגעים - הוא ילמד, הוא יתפתח, הוא יגדל, הוא יחכים, והוא יהיה בסדר. כי הוא כבר בסדר. גרעינית, בסיסית, הוא בסדר.
"אתה בסדר", זה מסר שאני טוחנת לילדים שלי השכם והערב, כי אני יודעת כמה הוא עזר לי כילדה.

נגיד, הבן שלי לאחרונה היה במצב קצת רעוע בבית הספר (תיכון), חצי הדרך לנשירה מהלימודים.
הוא רגיש ללחץ, גם של עצמו וגם מאתנו.
אז עשינו כל מיני דברים ודיברנו על זה מכל מיני זויות, וברגע מסוים אמרתי לו: תשמע, ברור שאתה במשבר, וברור שצריך לעשות משהו בעניין כדי שזה יסתדר, ואני כמובן דואגת מה יהיה ואיך זה יסתדר, אבל בסיסית - אני לא דואגת לך, כי אני יודעת שזה רק משבר זמני. וזה יעבור. כי אתה בסדר גמור, אתה איש טוב, אתה פשוט לומד עכשיו איך לחיות.

"הכל טוב" זה משפט שאני אומרת הרבה מאוד, בייחוד בסופם של משברים, אי הבנות ואחרי שהם עשו משהו לא בסדר

[תמרוש_רוש]

עוד אסטרטגיה יעילה כשמפלס הגועל-נפש עולה, זה להתמקד על משהו אחד קטן שהאדם יכול/ה לעשות כדי לשפר את המצב, ולו במילימטר.

ברמת, נניח שיש מצב חירום וכולם נתקעים בבית ולא ייצאו משם ל-48 השעות הקרובות (במקרה הטוב), ואת לא יודעת מה יקרה עם זה ועם ההוא ועם השלישי ואם השמיים לא יתחילו ליפול -
אז את לוקחת את נעלי הבית מאמצע החדר ושמה אותן במקום, גם כדי לא לדרוך עליהן וליפול על הראש, וגם כי זה טיפה פחות בלגן בעיניים, פחות גורם עצבים, ומאפשר לעוד שלושה נוירונים במוח שלך לחשוב בלי להיתקל במכשולים.

כי זה משהו קטן שאת יכולה לעשות והוא לגמרי בשליטתך
אז את קמה ועושה אותו, למרות שהוא לא יזיז בכלום את הקטסטרופה בחוץ.
כי הוא כן מזיז את הקטסטרופה הפנימית.

ודבר כזה - בהחלט אפשר לבקש גם מילדים לעשות. כולל ברגעי משבר. לא משנה מה קרה / לא קרה / מי עשה / מי לא עשה - תגיד לי מה אתה יכול לעשות, כאן ועכשיו, כדי להרגיש טיפונת יותר טוב.
אמרת? יופי. קום ונעשה זאת. ביחד.

[תמרוש_רוש]

ויש עוד הרבה אסטרטגיות יעילות ב-DBT - טיפול דיאלקטי-התנהגותי.

https://www.youtube.com/dbtru
(לינק חמוד לאסופת סרטוני וידאו שמסבירים מיומנויות חיים ומיומנויות התמודדות עם לחצים כפי שפותחו ב- DBT)

[תמי*]

_עירית לוי. תודה. לקח לי זמן, התבוננות בדיקה ועשייה של המחשבה הזאת, התחושה הזאת, בתוכי, של לסמוך עליו, ועל עצמי.
באמת, מאז שקראתי, יישמתי. והשינוי הוא גדול. גם בי, בסערה שבתוכי, ובעיקר בו. כמו קסם. אבל, כמו שכתבת, זה עבודה שצריך לתת לה תשומת לב וזמן כי יש הרבה מה למוסס. מסתבר. אני טובה בלחץ, ופחות עם אשמה ):
וכמובן, אלא מה, יש מה למוסס בהקשר שלי, בלסוות על עצמי ולא להרגיש אשמה על הקושי שהחיים, שהעולם שאני הבאתי אותו אליו, מתקיים בו.

הייתה לי הזדמנות מעניינת, כמה ימים אחרי שכתבת, שבאיזור בו אנו גרים היתה סכנת טורנדו (אנחנו חיים בחו״ל) והייתי לבד בבית עם הילדים. הוא הגדול, ידעתי שאני אצטרך את עזרתו במידה ומשהו יקרה. והייתי צריכה לשתף אותו. מלחיץ נכון? אז זהו, שניגשתי לזה ממקום שאני סומכת עליו שהוא יוכל לעזור לי ויוכל להתמודד עם הלחץ שסכנה כזו, מהטבע, יכולה להביא איתה. וזה היה מדהים! הוא היה מדהים וגם למד על סופות טורנדו דברים מטריפים. (לא הייתה בסוף סופה).
אבל, זה באמת היה משהו שהטבע הביא עלינו ולא משהו שהוא באחריותי. היה קל מאוד להמנע מאשמה.

_תמרוש רוש תודה גם לך! העצות שכתבת כבר יושמו והדימיון המודרך יחד עם ״משהו קטן שאפשר לעשות,שבשליטתנו״ זאת ממש עזרה ראשונה למצבי לחץ. מבכי וכמעט התקף חרדה עברנו לצחוק גדול ועשייה שהניעה שינוי תודעתי חזק בין רגע.

שמתי לב, שהרבה פעמים מופיעה אצלי ואצל זוגי התנגדות למתח שהוא נמצא בו, והיא כנראה מאותו מקום של לסמוך עליו ועלינו שנהיה בסדר. שהכל בסדר, שאלו החיים, גם עבור ילדים. ובאמת שהאמונה שאפשר לעבור את זה מאוד חזקה וגורמת לנו להיות מונעים באופן אחר לגמרי שאנו מתמודדים עם לחץ.
וגם, פתאום תוך כדי כתיבה אני מבינה שאולי אני ״טובה״ בלתפעל לחץ אבל לא בהתמודדות איתו מתוך אמונה שזה ״רק״ מלחיץ/קשה/משבר.

יצא ארוך וקצת מבולגאן אבל חייבת לשלוח כדי להמשיך את השיחה המעניינת והתומכת הזו. כי לוקח לי גם ככה המון זמן להגיב…

תודה!!!

[עירית_לוי]

_זה עבודה שצריך לתת לה תשומת לב וזמן כי יש הרבה מה למוסס. מסתבר. אני טובה בלחץ, ופחות עם אשמה ):
וכמובן, אלא מה, יש מה למוסס בהקשר שלי, בלסוות על עצמי ולא להרגיש אשמה על הקושי שהחיים, שהעולם שאני הבאתי אותו אליו, מתקיים בו._

תמי, כל הכבוד על היישום המהיר, לקראת הטורנדו ובכלל!

בניית אמון בך ובו, ושחרור של תחושת אשמה - אלה הם שני תהליכים שלוקח זמן לבסס ולבנות. מתחת לזה יש בדרך כלל משקעי עבר שבאופן טבעי לוקח זמן לשחרר. המערכת הרגשית שלנו מעדיפה להישאר במבנה המוכר שלה גם אם היא משלמת עליו מחירים (כמו תחושת אשמה). כלומר לפעמים צריך להקדיש זמן ותשומת לב בכדי לסגור את הפער בין מה שהראש מבין לבין איך שהמערכת הרגשית חווה את הסיטואציה. לכן, אם את רוצה לקיים פה בדף שיחה שמטרתה לשחרר את האשמה ולהגביר את האמון, את מוזמנת. אני פה.

[תמרוש_רוש]

הדימיון המודרך יחד עם ״משהו קטן שאפשר לעשות,שבשליטתנו״ זאת ממש עזרה ראשונה למצבי לחץ. מבכי וכמעט התקף חרדה עברנו לצחוק גדול ועשייה שהניעה שינוי תודעתי חזק בין רגע.
נהדר לשמוע!

בניית אמון בך ובו, ושחרור של תחושת אשמה - אלה הם שני תהליכים שלוקח זמן לבסס ולבנות.

רומא לא נבנתה ביום אחד

לא להרגיש אשמה על הקושי שהחיים, שהעולם שאני הבאתי אותו אליו, מתקיים בו.
אולי יעזור לך להזכיר לעצמך שקשיים, צרות ואסונות הם חלק טבעי מהעולם הזה, וכך היה מאז ומעולם. זה לא איזה משהו חדש שהתרבות שלנו המציאה... התרבות שלנו רק מעצבת חלק מהם, אבל הקושי הבסיסי שיש בחיים, והפחד מאסונות - אוניברסלי.

[תמי*]

_עירית לוי תודה. את מאוד נדיבה, וקצת מפתיע אותי איך מרוב פעמים שרשמתי ״זה לא דף תמיכה״ זה הפך להיות תמיכה גדולה עבורי. תודה שאת מזכירה חי את הדברים ושאת מוכנה להיות פה עבורי.

שמתי לב, בעקבות הדף הזה וכל מה שאני לוקחת ממנו איתי, לתופעה חדשה, או אולי שלא הייתה על פני השטח, כי לא שמתי את ליבי על העניין. אבל אני גם כועסת, מסתבר, שאני לחוצה. כועסת שאני לא עומדת בלחץ ונלחצת (כי אני הרי כזאת טובה בלחץ … ״סמיילי קורץ חצי ציני חצי אמיתי״)
אז כן, ארצה ואודה לך מאוד.

[תמי*]

_תמרוש רוש תודה גם לך על התמיכה, בטח עוזר להזכר. אני לוקחת את זה איתי, ומנסה להזכיר לעצמי שהקושי הוא חלק מהחיים של כולנו, שהילד הזה פה איתי, שאני האמא היחידה שיש לו, ושאני עושה כמיטב יכולתי. זה עדיין כואב ):
אבל גם זה חלק מהחיים. תמיד מה שאני חוזרת אליו, ומה שגרם לי לפתוח את הדף הזה, זה- ובכל זאת, איך מקלים על הכאב? על הלחץ? על ההשלכות? בזה עזרת, עזרתן כולכן, כל התומכות, מאוד. תודה.

[עירית_לוי]

_כועסת שאני לא עומדת בלחץ ונלחצת (כי אני הרי כזאת טובה בלחץ … ״סמיילי קורץ חצי ציני חצי אמיתי״)
אז כן, ארצה ואודה לך מאוד._

אוקיי, אז בואי נתחיל מהאשמה ואח"כ נעבור לאמון.
אני אשאל כל מיני שאלות, ותנסי לענות את הדבר הראשון שקופץ לך, מהבטן, ולא את מה שנראה אולי "נכון" לענות, בסדר?
המטרה הראשונית היא להציף את מה שיש שם באמת כדי שיהיה אפשר לעבוד עם זה.

• האם את מסכימה להכיר בכך שאת לא לא-בסדר על כך שאת לא עומדת בלחץ ונלחצת?
• האם את מסכימה להכיר בכך שאת לא עושה את זה בכוונה רעה?
• האם את מסכימה להכיר בכך שלא מגיע לך עונש או גינוי על כך?
• מה תרגישי אם לא תהיה לך אפשרות להאשים את עצמך? (דמייני לרגע שמישהו מחק לך את כפתור ההפעלה של האשמה ).
• מה מפחיד בכך שלא תהיה לך אפשרות להאשים את עצמך?

תראי מה עולה, ומשם נמשיך.

[תמי*]

אוקיי, בואי נתחיל. נשימה עמוקה.

• קשה לי ״לשחרר״ לעצמי להלחץ. בנזוגי מאוד לחוץ, אמא שלי כל חיי הפעילה עליי ועל אחיי המון לחצים. עבדתי על עצמי, ואולי ״עבדתי״ על עצמי שנים, לא להשליך החוצה את כל התחושות הקשות שעולות לי מתוך לחץ על אחרים, על אהוביי בפרט. אז קשה לי עם עצמי שאני נכנעת ללחץ ולא מתפעלת אותו. ואולי מתוך תשומת הלב שנתתי ללחץ בחיי, לראשונה עכשיו, לא רק שקשה לי (אז אני מתאמצת יותר) אלא אני גם כועסת. אני רוצה לדעת לתפקד טוב בלחץ. אני לא רוצה לפגוע באף אחד כי אני בלחץ. ושאני עושה את זה… כואב לי ויש בי כעס עצום על עצמי.
• כן. אני יודעת שאני לא עושה דבר בכוונה רעה. אני יודעת עמוק עמוק בתוכי שהכוונות שלי טובות. אבל התוצאה…
• כן ולא. זאת אומרת, אני מבינה שאין שום הגיון בענישה או גינוי, אני יודעת שזה לא מוביל לשום שיפור או הטבה או הסקה של מסקנות בריאות, מצד שני, אני מכירה גם בחשיבות של התחושה הזאת, שעשיתי משהו לא בסדר (אולי זה גינוי?) וזה סימן עבורי, להתבונן, להבין, לשנות. אני מאמינה שהתחושה הזאת, מאירה עבורי את הדרך, מה לתקן, לפתור, לשחרר, לשנות…
• אני לא יודעת!!! לאן ילכו כל הרגשות האלו? על מי הם יצאו? אולי זה מסוכן? אולי אני אתפוצץ??
• שזה יצא על מי שאני אוהבת, שזה ייקבר בפנים, שזה יעשה אותי חולה… שלא יהיה פתרון… לפחות שאני האשמה, אני יכולה לנסות לשנות משהו.

וואון, לקחת אותי למקומות עמוקים ומעניינים בעצמי … תודה.

[עירית_לוי]

אוקיי, אז אנחנו צריכות לצאת מנקודת הנחה שהרעיון של לשחרר לחץ מעורר בך פחד גדול, ששמירה על הלך רוח לחוץ משמש אותך כסוג של מנגנון הגנה, כלומר כמשהו שבאופן מסויים מעניק לך תחושת ביטחון.
וזה אומר שרק להחליט על להיות פחות לחוצה זה לא משהו ריאלי. שמתחת ללחץ יש כוח מניע חזק יותר שהנפש שלך זקוקה לו.

ולכן - אי אפשר לשחרר לחץ בכוח. מתחת ללחץ יש פחדים שמבקשים לצאת ושמבקשים התייחסות ותשומת לב. הלחץ הוא סימפטום למשהו שיושב מתחתיו ולנסות להחניק אותו יהיה גם לא אפקטיבי וגם לא הוגן כלפייך.

מתוך ההבנה הזאת –

• האם את יכולה לראות שאת לא לא-בסדר על כך שאת לא עומדת בלחץ ונלחצת?
• האם את מסכימה להכיר בכך שאת לא עושה את זה בכוונה רעה? (אני בכוונה חוזרת על השאלות הללו).
• האם את מסכימה להכיר בכך שלא מגיע לך עונש או גינוי על כך?

וגם –

• מה נחוץ לך / מה דרוש לך / מה יקל עליך לא להאשים את עצמך על כך?

תראי מה עולה, ומשם נמשיך

[תמי*]

וואוו, _עירית לוי. בהתחלה שקראתי מה שכתבת, אמרתי לעצמי, מה?! על מה היא מדברת? הלחץ משרת אותי? הלחץ מעכב אותי, מתמרן אותי, מבלבל אותי, מכעיס אותי ?? הדבר האחרון שהוא עושה זה לשרת אותי. ואז… חשבתי על זה בלילה, הזמן הקסום שלי עם עצמי, והבנתי. זה הכה בי. ברור שהוא משרת אותי. הוא מגן עליי. מגן עליי מלהיות מבולבלת, חסרת אונים, מבוהלת, לא יודעת.
איזו תובנה! יאללה. תודה לך!!!
אז כן, אני מסכימה להכיר ולקבל את זה שאני ממש בסדר גמור שאני נלחצת. שזה מנגנון הגנה משומן היטב, גם להלחץ וגם לא להלחץ, זה כאילו מנגנון הגנה על מנגנון הגנה ומרוב הגנות לא רואים על מה או ממה אני מתגוננת או מגוננת.
וגם-
אני חושבת שמה שתמיד עוזר לי לבטל את האשמה העצמית זה להצליח להתעלות, להתגבר, להתרחב, להשתנות למקום יותר נכון עבורי ועבור אהוביי.
לא רוצה להלחץ ולהלחיץ לא רוצה לכעוס ולהכעיס לא רוצה לפגוע ולהפגע. רוצה להיות שלווה, שם אין אשמה… בקשה גדולה אה?!

[עירית_לוי]

כאשר דיברתי על הלחץ כמשהו שמעניק תחושת ביטחון התייחסתי לשני המשפטים הללו שלך, שנגעו בשחרור תחושת האשמה ביחס ללחץ. הבנתי את זה מתוך הדברים שלך למעשה
אל שני אלה:

בהתחלה שקראתי מה שכתבת, אמרתי לעצמי, מה?! על מה היא מדברת? הלחץ משרת אותי?
_לאן ילכו כל הרגשות האלו? על מי הם יצאו? אולי זה מסוכן? אולי אני אתפוצץ??
• שזה יצא על מי שאני אוהבת, שזה ייקבר בפנים, שזה יעשה אותי חולה… שלא יהיה פתרון… ל_

אז כן, אני מסכימה להכיר ולקבל את זה שאני ממש בסדר גמור שאני נלחצת.
נהדר!

_אני חושבת שמה שתמיד עוזר לי לבטל את האשמה העצמית זה להצליח להתעלות, להתגבר, להתרחב, להשתנות למקום יותר נכון עבורי ועבור אהוביי.
לא רוצה להלחץ ולהלחיץ לא רוצה לכעוס ולהכעיס לא רוצה לפגוע ולהפגע. רוצה להיות שלווה, שם אין אשמה… בקשה גדולה אה?!_
גם זה נהדר. בעצם כאשר את מתחברת לתחושה שלך אהבה ושל התרחבות הלב - את בחיבור ונוכחות ולא בכיווץ ובמגננה.
השאלה היא מה ניתן יהיה לעשות בכל אותם רגעים בהם את לא מצליחה להתחבר לתחושת האהבה, או לא זוכרת לעשות זאת בזמן אמת:

כאשר יוצרים כוונה להיפרד מההרגל של הלקאה עצמית, צריך למצוא חלופה, אחרת באמת נשארים עם תחושת חוסר אונים ועוד מגוון של רגשות לא נעימים. חלופה יעילה ובריאה היא אחריות. אחריות במקום אשמה.

אחריות פירושה להביט על חלקך בעניין ללא שום גינוי. להבין שאם יש משהו במבנה הרגשי שלך שיוצר את זה את לא אשמה בזה, לא בחרת את זה, אבל את כן יכולה לפעול כדי לשנות את זה. אין לך שליטה על הקצב והתזמון של השינוי אבל כן על ההתכווננות לשם. אחריות פירושה גם להביט בחמלה ובהבנה על הנפש שלך כאשר היא בוחרת לעצור ולא ליצור כרגע שינוי כי אולי הוא מפחיד מדי עבורה. זה אומר לתת מקום ולהקשיב למה שיש מתחת לדפוס של הנטייה להילחץ ולתת לו מענה, כלומר להתייחס למקור ולגורם (פחד או כאב) ולא רק לסימפטום (הלחץ).

מה דעתך? הכיוון הזה מדבר אליך?

[יולי_קו]

שלום עירית,
באופן מדוייק וגם משעשע השאלות שפרשת פה עוזרות לי לברר תחום שונה בחיי שמעסיק אותי מאוד.
תודה.

[עירית_לוי]

[תמי*]

_עירית לוי.

את נוגעת באופן כל כך מדויק. אני חושבת איך לענות לך ומה לכתוב חוץ מ- כן כן וכן. אני מסכימה לכל מה שאת כותבת. מייחלת אליו, שואפת אליו. בטח שזה מדבר אליי.
את מדברת פה על אהבה בלי תנאים לעצמי, לכולי, את מדברת על חלופה לרגשות קשים שמונעים, עוצרים, תוקעים…. חלופה שאני לא מוצאת. וכנראה את מצאת. אשמח לשמוע עוד. אשמח להמשיך איתך. את מדייקת ומאירה. תודה !

[תמי*]

וכמה משמח וממלא את הלב שעוד נשים ואנשים מוצאים בך _עירית לוי ובדף הזה מזור.
_יולי קו ועוד, מוזמנות להצטרף ולכתוב עוד תובנות והבנות אם נפשכן חשקה בכך.
אני מקווה שגם כל הילדים להורים הלחוצים, מפחדים, כעוסים, שמושפעים לטובה מהדף הזה, יהיו מושפעים ותהיה להם הקלה גם כן.

(קמתי רגשנית הבוקר, אבל באמת שזאת מטרת הדף)
תודה

[עירית_לוי]

תודה תמי
ובשמחה.

אשמח להמשיך איתך.
אז בואי נדבר על לקחת אחריות במקום אשמה ביחס לנטייה שלך להילחץ (היה פעם דף אם תרצי להעמיק: אחריות מול אשמה). אני מאמינה שזו אבן הדרך הראשונה להתייחס אליה כדי לנוע קדימה.

מוזמנת לענות על השאלות הללו:

• האם את מסכימה להביט בהבנה ובעדינות על הנפש שלך כאשר היא (את) נלחצת?
• האם את מסכימה להמתין בסבלנות עד שהנפש שלך תלמד להיות נינוחה ברגעים בהם היא רגילה להילחץ?
• האם את מסכימה לשקול שהסבלנות היא זו שאולי תביא את השינוי?
• האם את מסכימה לעמוד מאחורי החלק הזה שבך שיוצר את הלחץ (= כלומר להגיד: "זה שלי". "זו אני". מבלי להרגיש שאת לא-בסדר)?
• האם את מסכימה ליצור כוונה לגלות מה במבנה הרגשי שלך יוצר את הלחץ (מבלי להרגיש שאת לא-בסדר)?
• האם את מסכימה ליצור כוונה ללמוד לשחרר את הלחץ (מבלי לדעת בהכרח כיצד)?

[תמי*]

_עירית לוי תודה לך.
זמן לגילוי נאות, אם עדיין לא הרגשת, אני מכירה אותך. זאת אומרת, לא אישית, אבל את הדמות הוירטואלית שלך, את עוצמת הרכות שלך, את הדף שהפנית אותי אליו, את התמיכה שנתת פה באתר לאחרות ודרך זה, גם לי. שכתבת לי פה, היה לי קשה לסרב, כמו שתיכננתי. כי הרגשתי שהפעם באת אליי. לדייק ולכוון, ברכות. אז תודה. את, והאתר הזה, הם חלק ממסע ארוך שהתחלתי לקחת לפני עשור, ועכשיו את כאן, ״פנים אל מול פנים״.

לקחו לי כמה רגעים לענות, כי אני אוהבת לענות על השאלות שלך בזמן אמת. ככה אני מרגישה את ההשפעה (ולא רק באופן תיאורטי, שברור שכל מה שאני רוצה להגיד לך, וכבר אמרתי, זה - כן כן כן כן כן וכן!).

אז,
נלחצתי, שוב. החיים מלחיצים ( פתאום נזכרתי במשהו שהמרגיעון כתה לי פעם- ״אין מה לדאוג, דאגות לא יחסר״ ככה גם בלחץ אה?! אין מה להלחץ, לחץ לא יחסר…)
והסכמתי, הסכמתי להסתכל על עצמי בעדינות. באותו הרגע, יצאה לי שאגה מזעזעת לעבר זוגי, שהלחיץ אותי, ואז עצרתי. חיכיתי בסבלנות, הסתכלתי על עצמי בסבלנות ועדיני. והבנתי שסך הכל נלחצתי, זהו. קורה. זוגי כמובן נפגע ובצדק והתגונן במתקפת נגד, אבל אני, הצלחתי לעצור. להגיד לו, אוקיי. צודק, לא הייתי צריכה להגיב ככה, אני עובדת על זה, אבל נלחצתי. וזה מה שיצא ממני. אז סליחה, אבל אני מכירה את עצמי מחדש לעמק עכשיו, תכיר גם אתה אותי (ואמן ואולי בהשראה של התהליך הזה גם את עצמך). וזה עבד. נלחצנו, נרגענו התחבקנו. פתאום אני קולטת גם, תוך כדי כתיבה שנלחצנו=לחצו לנו על נקודות. ואולי לשם את מכוונת אותי?

[תמי*]

• זה מרגיש שאני כותבת בנשימה אחת, כי אני אכן. אז מקווה שיצא ברור.

[עירית_לוי]

תמי

הסכמתי להסתכל על עצמי בעדינות.
נפלא וכל הכבוד.

פתאום אני קולטת גם, תוך כדי כתיבה שנלחצנו=לחצו לנו על נקודות. ואולי לשם את מכוונת אותי?
כן.
מה שכדאי לעשות זה לא לנסות לכוון לשינוי התנהגותי או שינוי שמונע מתוך הרציונל, אלא לכוון לתהליך פנימי ולחכות שהוא יבשיל ויצור שינוי שהוא אמיתי ועמוק. לשם כך צריך "לדבר" עם תת המודע ועם המערכת הרגשית ולהניע אותם בעדינות. לשם מכוונות השאלות שלי. אין להן תשובה נכונה ומטרתן להציף מידע אל פני השטח ולהניע ריפוי של הנקודות שהזכרת.

[יולי_קו]

שאלה: מה עושים אם כל העומס הזה מלחיץ וצריך להספיק המון דברים, וההקשבה הזאת ׳גוזלת׳ זמן? אז נכון שבלי הקשבה ותשומת לב היעילות יכולה להיות נמוכה, או לחילופין יש יעילות אבל הלחץ גבוה, אבל דחילק עכשיו סוף השנה ויש מיליון דברים. איך אפשר לעצור ולהתבונן?
(גילוי נאות: אני טיפה חולה, ועזבתי כמעט הכל בצד, שיהיה מרחב להחלמה והבראה)

[עירית_לוי]

החלמה מהירה יולי קו
זה נפלא בעיני שהנחת להכל ושאת מאפשרת לעצמך להחלים בנחת. זה לא מובן מאליו וזה כנראה מה שהנפש שלך היתה זקוקה לו. להפוגה הזאת מהלחץ.

מה עושים אם כל העומס הזה מלחיץ וצריך להספיק המון דברים, וההקשבה הזאת ׳גוזלת׳ זמן? אז נכון שבלי הקשבה ותשומת לב היעילות יכולה להיות נמוכה, או לחילופין יש יעילות אבל הלחץ גבוה, אבל דחילק עכשיו סוף השנה ויש מיליון דברים. איך אפשר לעצור ולהתבונן?
אני חושבת שזה עניין של איזון ומינונים. יש תקופות שבהן יותר לחוץ, ויש מינונים של לחץ סביר שמאפשר פוקוס ויעילות. בלי קשר ללחץ, לא תמיד הנפש פנויה להתבוננות ומודעות.
כך או כך הייתי מוספה הרבה מהתבלין של רכות וחמלה עצמית: חמלה והבנה ביחס לכל מה שאת לא מספיקה, חמלה והבנה לעובדה שבזמן לחץ אי אפשר לעצור ולהתבונן. חמלה והבנה ביחס לחוויית הלחץ עצמה. לכל דבר שאת עושה, או חושבת או מרגישה.

[תמי*]

_עירית לוי

תודה (: זה מרגיש טוב ונכון כל פעם שאני מצליחה באמת לדבר אל עצמי בעדינות. באופן פרדוקסלי, דווקא ברגעים שהכי צריכים את זה - ברגעים קשים, אז גם הכי קשה לי לעשות את זה. אבל הנה, בהשראתך ובאמצעות ההתעסקות שלי בעצמי, הצלחתי, גם ברגע של כעס, של אגו, של לחץ (מוצדק מאוד מבחינתי) וזה עבד. זו תחושה נפלאה. אני זוכרת שלפני עשור בערך ישבתי עם עצמי ו״נתתי לעצמי בראש״. ופתאום תפסתי את עצמי וקלטתי שאם החברה הכי טובה שלי, או אפילו פשוט מכרה, הייתה מתנהגת בדיוק כמו שהתנהגתי, והייתה משתפת אותי, לעולם לא הייתי מדברת אליה ככה. ומאז ועד היום אני מנסה לדבר אל עצמי כמו שהייתי מדברת אל אותן נשים. מגיע לי. והנה, הצלחתי, ברגע האמת. ואני חושבת שזה באמת הרבה בהשראת מה שמתרחש פה, בדף הזה. אז אולי זה שילוב? של תהליך עמוק שמתנהל שנים בתת מודע שסוף סוף קופץ אל המעשי, הפרקטי, התכלס, ומנבא על שינוי אמיתי? אמן!
הייתי שמחה אם תוכלי להמשיך ולכוון אותי אל אותו מקום שאת מדברת אליו, אני כבר שמחה (:

_יולי קו אני מודה לך שמצאת לנכון להוסיף ולשתף ובעצם השיתוף שלך חידד לי את הצורך בלדבר בעדינות אל הנפש ולסלוח לה שהיא ״חוטאת״ בלחץ ועצבים למרות כל העבודה העמוקה שאנחנו עושות.
ומכאן זה שוב מתחבר לי לשם הדף שלשמו הוא נפתח -
זה באמת עוזר גם לדבר בסלחנות אל הילדים, דיבור חיצוני וגם דיבור פנימי, של התת מודע, זה שמחובר אליהם עוד בחבל התבור, ולסלוח להם שהם כל כך לחוצים לפעמים ומלחיצים ומשקפים וכועסים. ואז פתאום? הלחץ מעט מתפוגג. באמת. מאז שפתחתי את הדף, השינוי שמתחולל בתוך ביתי ובתוך נפשי הוא עצום. בזכות העצות הטובות שנשים רבות נתנו לי, כאן, במילה הדף, ויישמתי, פרקטית, ובזכות העבודה הפנימית הזאת, ש עירית לוי הנחתה בכזאת עדינות ורוך וחיזקה דרך שאני צועדת בה ושמחה ללכת איתכן יד ביד (במקלדת).

[עירית_לוי]

ומאז ועד היום אני מנסה לדבר אל עצמי כמו שהייתי מדברת אל אותן נשים. מגיע לי. והנה, הצלחתי, ברגע האמת.
נהדר תמי!

הייתי שמחה אם תוכלי להמשיך ולכוון אותי אל אותו מקום שאת מדברת אליו
בשמחה רבה.
אני יכולה להגיב לדברים קונקרטיים. זה יהיה יעיל ורלוונטי הרבה יותר (לעומת לתת לך כללים תיאורטיים כלליים).
את רוצה לתאר איפה את נמצאת כרגע? איפה קשה לך להיות טובה ומיטיבה כלפיי עצמך (לצד ההצלחות היפות)?

[תמי*]

_עירית לוי תודה!

רק השאלה הזאת, של איפה אני נמצאת כרגע בתהליך העצמת העצמי שלי, מצליחה לדייק אותי.
אני חושבת שהביקורתיות שלי, כלפי פנים וכלפי חוץ מאוד חזקה. לשלילה. זאת אומרת, איפה שהוא בדרך ניסיתי להסב אותה להבחנה, כי אין מה לעשות, כנראה שבאופן שלי אני ערה לפרטים, אבל גם ההבחנה הזאת, מפרידה וחוצצת בתוך השלם, ביני לבין עצמי וביני לבין העולם. הייתי שמחה לפנות את המקום הזה, למשהו יותר חיובי ובו זמנית לקבל את המקום הזה שרואה הכל,אולי לפעמים יותר מדיי.
אני גם הבנתי על עצמי ממש לאחרונה שאני מאוד מגוננת ובגלל זה מגבילה את עצמי, בעיקר מחברה של אנשים.
ואולי שני אלו קשורים זה לזה. עכשיו שחור על גביי לבן וצהוב.

אגב, רק לאחרונה למדתי לבקש עזרה. תודה שאת מסכימה בנדיבותך לעזור לי. זה לא מובן לי מאליו.

(ואולי כדאי בשלב הזה לפצל את הדף? אני פשוט לא יודעת איך…)

[לאורה*]

לא נראה לי שצריך לפצל את הדף... זה לא שהאתר הומה אנשים וקשה להתמצא. כאילו, תפצלי אם בא לך, אבל אם לא אין צורך

[עירית_לוי]

תמי, בשמחה רבה

אני חושבת שהביקורתיות שלי, כלפי פנים וכלפי חוץ מאוד חזקה. לשלילה.
אם היא כה חזקה יש סיכוי שהיא משמשת לך כמנגנון הגנה. אולי כדי להקדים מכה למכה שתבוא מבחוץ? כלומר לביקורת שעלולה להגיע מבחוץ.
אחת הדרכים לבדוק זאת היא לשאול את עצמך איך תרגישי אם ניקח לך למשך שבוע את האופציה האוטומטית הזאת להלקות את עצמך. איך תרגישי? מה יעלה כשאין לך את המנגנון הזה בשלוף?

ואם מדובר במנגנון הגנה - כל עוד יש מנגנון שמשמש כמנגנון הגנה אי אפשר לתלוש אותו ממך בכוח. הנפש זקוקה לו והיא תחזיק בו חזק כדי לשמור מפני פגיעה כואבת, או נגיעה מכאיבה בפצע פתוח. במקרה הזה כנראה הגנה מפני אצבע מאשימה שתגיע מבחוץ ותלחץ על פצע האשמה: תציף את התחושה הקבועה והמכאיבה שאת לא-בסדר וראויה לגינוי.

הדרך לשחרר דפוס כזה/מנגנון כזה של הלקאה עצמית היא לחזק ולרפא את הדבר עליו הוא מגן. לרפא את פצע האשמה הנ"ל.

מה דעתך? כתבי לי מה עולה בך (מתחברת / לא מתחברת / אילו רגשות עלו כשקראת) ונמשיך מכאן.


איפה שהוא בדרך ניסיתי להסב אותה להבחנה, כי אין מה לעשות, כנראה שבאופן שלי אני ערה לפרטים, אבל גם ההבחנה הזאת, מפרידה וחוצצת בתוך השלם, ביני לבין עצמי וביני לבין העולם. הייתי שמחה לפנות את המקום הזה, למשהו יותר חיובי ובו זמנית לקבל את המקום הזה שרואה הכל,אולי לפעמים יותר מדיי.
אני אוהבת לעשות הבנה בין בקרה עצמית לבין ביקורת עצמית. את מדברת על בקרה עצמית, נכון?
כולנו זקוקים לבקרה עצמית ואף אחד מאיתנו לא זקוק (בלשון המעטה) לביקורת עצמית. הבעיה היא ששני המושגים מתערבבים לנו. הדרך להפריד ביניהם מתחילה בלהבין לעומק את ההבחנה הנ"ל ולאחר מכן דורשת בעיקר לטפל בפצע האשמה.

_אני גם הבנתי על עצמי ממש לאחרונה שאני מאוד מגוננת ובגלל זה מגבילה את עצמי, בעיקר מחברה של אנשים.
ואולי שני אלו קשורים זה לזה. עכשיו שחור על גביי לבן וצהוב._
לדעתי לגמרי קשורים: אני חושבת שזה עוד סוג של הגנה מפני פגיעה ונגיעה באותו פצע פתוח של אשמה. כי אם לא תפגשי אנשים לא תיחשפי לביקורת שמגיעה מבחוץ. תימנעי מהכאב ההוא. תבדקי אם את מתחברת...

[תמי*]

_עירית לוי

המילים שלך הולכות לישון איתי בלילה, מוצאות מקום נוח, ומבטאות הרבה מהבפנים.
חשבתי הרבה על מה שכתבת, הביקורתיות כמנגנון הגנה.
ותהיתי, על מה אני מגוננת? על מי?
והגעתי למסקנה שאת ממש מדייקת, על עצמי. על אותה ילדה ששום דבר שהיא עשתה לא היה טוב מספיק. ובמיוחד אם עשית מה שאני רוצה, מה שאני חושבת לנכון, ובמיוחד במיוחד,אם זה היה ההיפך הגמור ממה שציפו ממני או ממה שהרוב עשו.
לשמחתי גדלתי להיות מרדנית לא קטנה, ואני חיה את חיי לפי דרכי, אבל הביקורתיות הזאת, אני מרגישה שהיא תוקעת אותי. שאני לא מצליחה לפרוח מתוך המקום הזה שאני רוצה מאוד להיות בו, ואפילו אני זאתי ששמה לעצמי רגליים ומחסומים, כמעט בדרך אגב, בלי לשים לב. אבל הם שם. ואני פה, במקום הנפלא ביותר שהמרדנות שלי יכלה לקחת אותי אליו, מבחינת הבית שלי, איפה שאני חיה, המשפחה הגרעינית שהקמתי, הזוגיות, גידול הילדים, הזמן שאני מאפשרת לעצמי להרפא, ועדיין, מפחדת לבטא את עצמי באופן מלא, באופן שמאפשר לח גם התעסקות במה שאני אוהבת. אני בקושי מצליחה להגיד לעצמי מה אני אוהבת מה אני רוצה לעשות ממה אני רוצה להתקיים ולהתפרנס (מה שכן אני מצליחה להגיד מעולה מה אני לא רוצה בחיי או איך אני כן רוצה לגדל את הילדים שלי ואיזה זוגיות אני רוצה שתהיה לי). ואני מבינה שאם אני אבין מה אני רוצה ויעשה את זה, אני אהיה חשופה לביקורת איומה, מאנשים שאני אוהבת, ממכרים, רחוקים וקרובים, משפחה רחבה, וכאלו שאני בכלל לא אפגוש לעולם… וכאן באה גם הגוננות יתר כנראה. אני כל כך מפחדת מביקורת, שאני מעדיפה לא להחשף. אבל באופן חדש ומנוגד, אני גם סוף סוף רוצה, לפרוח, להתבטא, לעשות למען עצמי בקול רם בלי פחד.
וואוו… יצא לי הרבה מהבפנים, לשם זה לקח אותי, המילים שלך. אז כנראה שאני מתחברת (:
תודה

[עירית_לוי]

ואני מבינה שאם אני אבין מה אני רוצה ויעשה את זה, אני אהיה חשופה לביקורת איומה, מאנשים שאני אוהבת, ממכרים, רחוקים וקרובים, משפחה רחבה, וכאלו שאני בכלל לא אפגוש לעולם… וכאן באה גם הגוננות יתר כנראה. אני כל כך מפחדת מביקורת, שאני מעדיפה לא להחשף. אבל באופן חדש ומנוגד, אני גם סוף סוף רוצה, לפרוח, להתבטא, לעשות למען עצמי בקול רם בלי פחד.
זו תנועה נפלאה של כמיהה לצמוח ולהשיל את משקעי העבר. ככל שפצע האשמה ילך ויירפא, כך תוכלי לתת מענה לכמיהה שלך להיחשף.

אני משערת ששני דברים יקרו: האחד, את פחות תתרגשי ופחות תיטלטלי מביקורת שתגיע מבחוץ, מכיוון שלא יהיה לה גיבוי בפנים, בתוכך. כלומר, אם אין בתוכך תשתית של תחושת אשמה, כאשר תגיע האשמה מבחוץ לא יהיה לה היכן להתיישב. אם אין "שקע" אין איפה לחבר "תקע". את לא תאמיני לביקורת ולא תזדהי איתה.

והשני, יש סיכוי מסויים שהאנרגיה שתשדרי, אנרגיה של - אני נפלאה בדיוק כפי שאני, אני תמיד בסדר, ושום דבר שאני עושה, טעות או לא טעות, לא מצדיק ביקורת או עונש – האנרגיה הזאת תזמין פחות האשמות וביקורת. וכמובן שכאן חשוב לומר שאם כיום יש בך אנרגיה שכן מזמינה, את לא אשמה בה. אף אחד לא אשם בפצעים ובמשקעי העבר שלו.

ככל שהפצע ילך וירפא, הצורך להשתמש בהגנות של האשמה עצמית או של הימנעות מחשיפה ילך ויפחת. כך שמה שכדאי לעשות זה לכוון פנימה אל הפצע ואל הריפוי שלו, וכמובן לא לנסות לתלוש בכוח את ההגנות. כאשר הנפש לא תיזקק להן יותר הן ינשרו מעצמן. כל עוד היא זקוקה להן היא תעשה הכל כדי לשמור אותן. וזה טבעי והגיוני.

[תמי*]

_עירית לוי
תודה.
אני הולכת עם המילים שלך ומצליחה לזהות, להרפות, לשחרר.
את נתת לי המון נחמה וגם כלים ותנופה לתהליכים פנימיים.
לקח זמן לכתוב, כי חשבתי שאולי תגיע עוד תובנה. אבל בינתיים זה שוקע, מתיישב בתוכי. ואני מתבוננת. משתדלת כמה שיותר בעדינות ובאהבה. ובלי אשמה. תודה.

[עירית_לוי]

נפלא
כל הכבוד על היד הרכה.
אני פה אם וכאשר תרצי להמשיך.