להניע ילדים

[חו_ה*]

חברה שלי היתה רוכנת על הסלקל ומניקה. עוזר מאוד אם כי דופק את הגב נראה לי...

[ישראלונה*]

חיפשתי דף שיתאים למה שאני הולכת לכתוב וזה היה נראה לי הקרוב ביותר.
יש לי שני ילדים. אחד בן חמש וחצי והשני בן שלוש וחצי. אני רוצה לדבר על הגדול.
בחודשים האחרונים אני מרגישה שהוא מאוד השתנה. פתאום הניצוץ הקלוש שעוד היה בו שהזכיר את הפעוט שהיה- התמימות ומתיקות- נעלמו. הוא הפך לילד גדול, מתוחכם ומתחכם.
הוא מתעצבן בקלות וזה מתבטא בדיבור לא נעים (שלל מילים שלמד בגן או מחברים), צעקות (גם עלינו וגם על אחיו הקטן שחוטף צעקה של "גננת" כל פעם שהוא לא עושה מה שהגדול אומר לו) וכמובן אלימות (דחיפות חזקות, נשיכות, זריקת צעצועים שסובל אחיו הקטן). מול הכעס שלנו הוא מחייך חיוך מזלזל שרק מוציא אותנו יותר מהכלים.
ואין לנו כלים. אנחנו לא יודעים איך להתנהג איתו. כשאני מצליחה לגרד סבלנות אני מתרכזת בבכך שהוא עדיין קטן ולמרות שהרביץ, צעק, קילל, זרק דברים ועוד, אני ניגשת אליו ופשוט מחבקת. חיבוק ארך. שלפעמים מציל את המצב אבל לא תמיד.
יש לנו המון רגעים יפים ואולי גם שבירת השגרה והחופש של שלושה שבועות (שמאוד חיכיתי לו כדי להעביר איתם זמן ולחזור לתקופה בה הם היו בבית איתי) גורמת לחוסר איזון.
שמתי לב שיש המון ספרים לגבי התפתחות ילדים עד גיל חמש- השנה הראשונה, גיל שנתיים והטנטרומים ועוד- הסברים על מה עובר הפעוט מבחינה פסיכולוגית והתפתחותית. אבל אחרי גיל חמש כבר אני לא מוצאת שום ספר או מאמר שיקרב אותי למה עובר בני מבחינה פסיכולוגית, התפתחותית. מה הכי חשוב לו כרגע? מה מפחיד אותו? מה מעצבן אותו כל כך?
הייתי שמחה לשמוע אם מישהי/ו מכיר/ה מקור מידע לגילאים האלה ואם יש לכן עצה, מהי הדרך הטובה ביותר להניע ילד בן חמש וחצי, מתקרב לשש, לשתף איתי פעולה (לפעמים זה קורה ואז זה כל כך נהדר), להירגע, לגרום לכך שננוע יחד.

[אישה_במסע*]

מה הכי חשוב לו כרגע? מה מפחיד אותו? מה מעצבן אותו כל כך?
כי כבר אין תשובה אחת נכונה. את מכירה ספר שאומר מה הכי חשוב לך כרגע? אנשים הם שונים, וילדים בגיל חמש כבר שונים מאוד אחד מהשני.
<לי אין תשובות, חוץ מללכת לקרוא את כל הדברים החכמים שכתבה בשמת על תגובות לאלימות>

[ישראלונה*]

אישה במסע תודה על התגובה.
איפה אני יכולה למצוא את מה שכתבה בשמת?
אני חושבת שהתכוונתי לתהליכים שקורים בגיל הזה- זה כמו שבגיל העשרה ניתן לראות שקורים מספר תהליכים - למשל התרחקות מההורים, הסתגרות, שינויים הורמונליים וכו'... כל מתבגר יחווה את זה בצורה שונה כמובן אבל מבחינה התפתחותית (פסיכולוגית) ניתן למצוא דברים משותפים.
מה קורה בראשו של ילד בן חמש וחצי או שש? מהם הדברים שפתאום הוא התחיל להבין בשל התפתחות קוגניטיבית כזאת או אחרת? מהי הצורה הטובה ביותר לדבר אתו מבחינת רמת ההבנה שלו את העולם? באיזה אופן הם גדלים, מתפתחים ומתבגרים (כמובן שאחר כך אני מצפה למצוא מהם התהליכים המפותחים בבן שלי ומהם התהליכים שהוא עדיין לא הגיע אליהם....
עברנו שלב מבחינת גידול ילדים ואני מרגישה לא מוכנה מספיק.

[אישה_במסע*]

כל מתבגר יחווה את זה בצורה שונה כמובן אבל מבחינה התפתחותית (פסיכולוגית) ניתן למצוא דברים משותפים.
אז זהו, שלא... לא כל המתבגרים יחוו את זה. חלק מ"גיל ההתבגרות" אלו תגובות לאורח החיים המשובש המודרני. אם מונעים את השיבוש, אז אין את התגובה אליו. כך, כל המתבגרים מתבגרים פיזית לבגרות מינית, אבל התרחקות מההורים והסתגרות? ממש לא כולם.
גם רמת ההבנה של העולם שונה מאוד בין ילדים שונים, כמו גם הרמה הקוגנטיבית.

אין דרך אחת להתפתח ולגדול, והניסיון לפסל בכוח דרך כזו מסוכן מאוד בעיניי.

בנוגע למה שכתבה בשמת - היא כתבה בהמון דפים בכל רחבי האתר. אני יכולה לקשר לכמה דפים בעיניי נראים קשורים, אבל בסך הכל כל מדור אתגרים בהורות
ו{{}}מדור התמודדות עם אלימות קשורים...

חיפשתי דפים שעוסקים בילדים אלימים ולא נחמדים, ולא תמיד הגיל מתאים. זה מה שמצאתי:
הילד המקסים שלי הופך למפלצת בזעיר אנפין
משפחה תחת טרור קטן גדול
בן שלוש מרביץ לאמא

אישית, אני חשבתי על כל הדרכים להתמודד עם אלימות של מבוגרים שבשמת רשמה עליהם ב{{}}סימני התעללות בזוגיות ושאר דפי ההתעללות באתר, אבל זה כנראה לא מה שאת מחפשת

<קראתי המון הודעות של בשמת, אני מעריכה מאוד את דעתה. יש גם הרבה נשים אחרות שכתבו דברים חכמים בהמון דפים, אבל אני לא יכולה להגיד שאני מרגישה מספיק טוב את הרוח, המהות של העצות שלהם. ואצל בשמת אני מרגישה. זה לא אומר שאני מצליחה לג'נרט עצה בשמתית להתמודדות עם ילדים אלימים, אבל עם מבוגרים אני מצליחה. ולפעמים אני אפילו מצליחה להקשיב לעצה של עצמי, מה שמפתיע ומשמח.

מנסה לג'נרט עצה: להראות אהבה, להציב גבולות ברורים וחד משמעיים. לא להרשות התנהגות אלימה, לקטוע מייד>

[ישראלונה*]

אני אקרא את העמודים ואת העצות הניתנות בהם. אני גם מאוד אוהבת את העצות של בשמת ואת ההסברים שלה.

אני שואלת את עצמי אם הבעיה היא רק באלימות, כי לא תמיד מדובר בזה. אולי באמת הצגתי את זה ככה אבל אני מרגישה שמדובר בתסכול שאני לא יודעת מהיכן הוא מגיע וחוסר יכולת להניע את הילד, להגיע איתו לשיתוף פעולה ולנוע איתו יחד. רוב הפעמים הוא מייצר אצלי כעס. פעם היה לנו קשר הדוק ונהדר וידעתי איך להגיע אליו (להגיע לשיחה ולפעמים אני שכנעתי אותו או שהוא שכנע אותי), היום אני מקבלת תגובה מזלזלת וברור לי שהיא מגיעה ממקום של נסיון להוכיח שהוא לא פגוע אבל הכעס שלי מול התגובה הזאת מונע מבעדי לפתור את המצב בצורה מיטבית.
קשה לי למצוא עמודים המתייחסים לגיל הזה. יש המון עמודים על ילדים קטנים יותר ועל מתבגרים. מצאתי גם דף המדבר על ילדים מגיל 7 ועד גיל ההתבגרות. על ילדים בין 5-7 לא מצאתי שום דבר ספציפי. אני משערת שהם מתחבאים בין הודעות בעמודים אחרים.

[תפוח_אדמה*]

אני חושבת שכשמדובר בילד בן כמעט שש, הדרך הכי טובה לדעת מה מציק לו היא לדבר איתו ולהתבונן בו. מה גורם לו להתחרפן? למה הוא כל כך צריך לשלוט על אחיו הקטן?
אני חושבת שאם יש לך סבלנות לזה, הדבר שיכול לעזור לך להתחיל להבין את המצב, הוא לשבת איתם ולשחק ביחד, ותוך כדי להתבונן עליו ועל הדינמיקה.

[ישראלונה*]

תפוח אדמה, מדובר על ילד בכור עם אופי של מנהיג. כשהוא משחק עם אחיו הקטן (שנתיים הפרש) שמעריץ אותו הוא בעצם מפעיל אותו והקטן משתף אתו פעולה בשמחה. הבעיה מתחילה אם הקטן לא מסכים לעשות את מה שהוא אומר או אם הם בונים משהו ובטעות הקטן הורס. הרבה פעמים הקטן מציק לגדול שצועק עליו (ממש משפטים של מבוגרים. אני לא בטוחה אם הוא שומע אותם ממנו או שזה מה שהוא היה שומע בגן, יש משפטים שאני לא מזהה ממני) או מרביץ לו.
הרבה פעמים, הגדול מבקש מהקטן צעצוע בו הקטן משחק או משהו שיש לקטן (ום אחד זה היה המושב ליד החלון באוטובוס). הקטן ישר נותן לו אבל אחר כך מתחרט ומבקש בחזרה את מה שהיה שלו ואז אין סיכוי שהגדול יוותר, הוא בוחר להתעלם מהצרכים של אחיו למרות שאני אומרת לו מראש שהוא יצטרך להחזיר/ להתחלף וגם אני אומרת לקטן שאם הוא ייתן אז יכול להיות שהוא לא יקבל בחזרה. בכל מקרה זה מצב למריבה שמסתיימת באלימות. גם הקטן מרביץ לגדול אבל בדרך כלל הקטן מסיים בוכה ובפעמים שאני ראיתי את המעשה, האלימות הייתה יכולה להיות מסוכנת (דחיפה חזקה, אגרוף בבטן או בחזה).

דוגמה אחרת שאינה קשורה באלימות הוא הסירוב המוחלט להתקלח. בערבי הקיץ, אחרי בילוי בגינה, כשהם מזיעים ולא מריחים טוב מדי, אני מבקשת שיתקלחו. פעם זה היה פשוט (לא לפני הרבה זמן). בזמן האחרון נוצר מאבק- מי נכנס קודם (והגדול לא מוכן לקבל שהוא ייכנס לפני הקטן, כשאני מבססת את ההחלטה מי יהיה ראשון לפי דרגת הלכלוך ומן סוג של תורות). מהבחינה הזאת אני אומרת שאני לא מצליחה להניע אותו. אני יודעת שהוא ישתף פעולה אם הוא יצפה למשהו- קינוח/ לראות סרט במיטה/ ללכת למקום שהוא רוצה. אני מנסה להסביר לו מהי אחריות.

מה שכן, דבר אחד שמאוד מפריע לו זה שאומרים לו מה לעשות- כשאני אומרת לו שהוא צריך להתקלח/ מבקשת ממנו להיכנס למקלחת הוא אומר לי שאני עושה אותו למשרת או שאני מכריחה אותו (אני צוחקת בזמן שאני כותבת את זה). אני מנסה להסביר לו שזאת אחריות שהוא צריך למלא ושזה הגוף שלו. כמו כן, הוא רוצה להיות איתי במיטה שאקרא לו סיפור ואני רוצה שהוא ייכנס נקי למיטה שלי.
איך מסבירים לו מהי אחריות (שוב, די בסיסית, מתאימה לילד בן חמש וחצי) ומה ההבדל ממשרת או מלהכריח אותו.
רק לציין, אני לא כופה את רצונותיי עליו בדרך כלל (אלא אם כן אין לי ברירה). אני נותנת לו לבחור (מתי הוא רוצה להתקלח, אם הוא רוצה לבחור את הבגדים שלו ועוד).

(אני מבהירה לעצמי דברים שבעצם ידעתי והתערבבו קצת. מה שכן, אני עדיין לא יודעת כיצד לגשת למצב בצורה הטובה ביותר).

[אישה_במסע*]

איך מסבירים לו מהי אחריות (שוב, די בסיסית, מתאימה לילד בן חמש וחצי) ומה ההבדל ממשרת או מלהכריח אותו.
אחריות זה לשאת בתוצאות של המעשים שלך. לכן ילד בן חמש לא יכול לקחת אחריות. כי לקחת אחריות בשבילי זה לבחור בין להכנס למיטה מלוכלך, עם כל התוצאות הנלוות (למשל, שהמיטה תלכלך ויהי התריך להחליף את המצעים ולכבס אותם), לבין להתקלח.

זה לא אחריות שהוא צריך למלא. לפחות לא באיך שאני רואה את זה. אולי התחשבות בסובבים - לא נעים כשמישהו לידך מסריח. אבל אנשים מבוגרים חופשיים לא להקלח ולשאת בתוצאות והוא לא, לכן זה לא אחריות.

ואני אישית לא רואה הבדל מלהכריח אותו - את מכריחה אותו להתקלח, ואני לא רואה בזה רע. ההבדל ממשרת הוא שמשרת עושה משהו שמועיל לאחרים, ואילו עליו נכפה לא לפגוע באחרים.

אבל תכלס? יש המון דפים על ילדים שלא רוצים להתקלח, גם אני בגילו לא רציתי להתקלח, והייתי מנסה לפתור את הבעיה הזו אחרת - מנסה להבין למה הוא נגד להתקלח. במקרה שלי הייתה לי בעיה עם מעברים.

לי אישית נשמע שהפתרון הוא לא לנסות לשכנע אותו כשאת לא באמתמוכנה להשתכנע, אלא פשוט להציב בפניו עובדה - הוא הולך להתקלח עכשיו - ולקחת אותו למלקחת. בקשה זה למקרים בהם את מוכנה לשמוע סירוב. אחרת זו פקודה במסווה, ודברים כאלו יכולים לבלבל.

[תפוח_אדמה*]

לגבי המקלחת - אני במצבים כאלה אומרת - סבבה, אל תתקלח. אבל אז אני לא מוכנה שתיכנס למיטה שלי, וגם לא מוכנה להקריא לך סיפור/מוכנה להקריא לך בסלון.
זו לא התרסה או עונש, אני מתחברת למקום הפנימי שבאמת לא מוכן שיכנס ילד מלוכלך למיטה שלי.
מצד שני, זה הגוף שלו.
אצלי הם בסוף מתחרטים ומתקלחים (לרוב. לפעמים באמת בוחרים שלא להתקלח וזה בסדר).

[תפוח_אדמה*]

אנשים באופן כללי, וזה נכון גם לילדים, לא אוהבים כשאומרים להם מה לעשות. את זה אני כותבת בתור מישהי שמאאאאד אוהבת להגיד לאחרים מה לעשות, ועובדת על עצמי חזק להיפרד מההרגל הזה (אני מצליחה חלק ניכר מהזמן. ואז כשאני כבר מבקשת משהו, והילדים מתמרמרים (משרת וכו׳) אני שולפת את קלף ה״לא ביקשתי ממך כלום היום אז בחייאת תוציא מהמדיח״).
אז באמת כדאי לצמצם את ההוראות למינימום האפשרי. בקשות אפשר לבקש. אבל להבהיר שהן בקשות, ולהבהיר את המשמעות של בחירות מסויימות.

[תפוח_אדמה*]

לגבי בקשות שנגמרות לא טוב - קשה לדעת בלי לראות, יכול להיות שבמצבים כאלה הייתי פשוט לוקחת את הקטן משם. חלון באוטובוס זה לא המקום שבו הייתי בוחרת להתאמן על זה, אבל נגיד שהוא ביקש וקיבל צעצוע, ואז הקטן בוכה, אז הייתי מנטרלת את הסיטואציה, ולוקחת את הקטן משם לעשות משהו אחר. הוא מאד קטן, וזה גם מאד נורמלי שהגדול אומר לו מה לעשות. זה מאפשר משחק.
אם המשפטים מציקים לך, אפשר לנסות לשים משפטים אחרים בראש (בהנחה כמובן שאתם לא עושים את זה כבר). לבוא ולעזור לו לתמלל את הרגשות שלו. אתה נראה לי מתוסכל, זה נכון? זה כי אתה רוצה את הצעצוע הזה/שאח שלך יעשה ככה והוא לא רוצה? אני רואה פה עוד צעצוע דומה/יש לנו צעצוע כזה בחדר השני/אני בדיוק הולכת להכין עוגיות....

[פלוני_אלמונית*]

תודה לשתיכן.
לגבי המקלחת, אני אומרת לו שאם הוא לא יתקלח אז הוא לא יוכל להיות במיטה שלי. בסופו של דבר הוא מתקלח אבל מה שחשוב לו שאחיו יתקלח ראשון. אייטם, כבר בן שלוש וחצי, לא מוכן להתקלח מסיבות של ילד בן שלוש וחצי אבל מהר מאוד מאמץ את אי הרצון להתקלח ראשון. ואני, בסוף יום חם מדי, מותשת לגמרי ורוצה שהדברים ילכו חלק.
לגבי עניין החלון באוטובוס, שזאת דוגמה אחת מני רבות, הקטן כבר לא כל כך קטן וכמובן רוצה לקבל בחזרה את מה שנתן. בעצם, הקטן תמיד נותן לגדול מוותר על דבר "שווה" בצורה מתוחכמת. הקטן פתאום מגלה שהפסיד מאוחר מדי אבל הוא לא מוותר. באותה פעם באוטובוס לא היתה לי שום יכולת לפתור את המצב כי אף אחד מהם לא הסכים לוותר. לשמחתי הנסיעה היתה קצרה.
ההתנהלות ביניהם, ניצול התמימות של הקטן על ידי הגדול לא מפריעה לי ואני לא מתערבת בדרך כלל. אם הקטן נותן בשמחה אז למה לא? הוא לא מרגיש מנוצל. במידה ואני יודעת שתהיה חרטה אני מנסה להזהיר. לשווא כמובן. לא מקשיבים לי.
היום למשל הייתי לידם בבוקר כשהם שיחקו וכשראיתי שהגדול מתחיל להתעצבן על הקטן הרגעתי אותו וכיוונתי אותו לפתרון לא אלים (הסבר ולא צעקות). גם הגדול חש חוסר אונים מול הקטן ולכן צועק או מרביץ. אחר כך אמרתי לו שהוא פתר את המצב בצורה טובה והוא ממש שמח. אני מקווה שזה יעזור.
לגבי אחריות, אני כן מאמינה שילד כמעט בן שש צריך להיות אחראי לכמה דברים הקשורים אליו - ההגיינה האישית הבסיסית שלו (צחצוח שיניים ומקלחת ) . אין לי בעיה להזכיר אבל אני מצפה לשיתוף פעולה. הוא מבין את חשיבות שתי הפעולות. הוא יכול לבקש ממני לעזור לו או לצחצח לו את השיניים ואני אעשה זאת בשמחה. הוא גם צריך להיות אחראי להרים אוכל שנופל לו על הרצפה ולזרוק לפח. דבר שלאחרונה גם הפך לסוג של מאבק.
אני חושבת שאני מרגישה פתאום שאנחנו במאבקי דווקא, שהרבה פעמים הוא לא משתף פעולה, אפילו בדברים פשוטים, כמין צורה להראות לי שהוא לא חייב ושאני לא יכולה להכריח אותו. אם אני אומר לו שהוא חייב לעשות משהו (להתקלח, להרים משהו וכדומה) הוא יכול לא להסכים לעשות את זה ולי אין שום צורה לגרום לו. הסברים ודיבורים לא עוזרים כמו פעם. ואני ממש מנסה לברוח מהמאבקים האלה אבל אני לא בטוחה אם הפעולה הנכונה היא לוותר לו ולמשל להרים את חתיכת המלון שנפלה מהרצפה?

[ישראלונה*]

הפלוני האחרונה זאת אני מהטלפון