להיות מאושרת כשהחיים בלבן
להיות מאושרת כשהחיים בלבן
אני מתמחה . לאחרונה התחלתי להתמחות בבית חולים. בכוונה לא אומר איזה בית חולים ואיזה מקצוע בדיוק. כל מה שאני אומרת שאני לובשת חלוק לבן, נמצאית במחלקה כל יום ומרגישה קצת דכדוך, לא יודעת למה.
יש לי מדריכה, שאני אמורה להגיד לה הכל "כמו חברה" אבל אין לי שום כוונה לחלוק איתה מידע אישי מדי, היא נותנת לי ציון וגם אני לא בטוחה שאני לגמרי מעריכה אותו ו\או בטוחה שהיא לטובתי.
אני מדוכדכת. אתמול לא הייתי צריכה ללכת למחלקה וקמתי במצברוח נפלא ונהדר. הנתי שהמצברוח כי היה לי קצת חופש מזה.
סטודנטים אחרים סיפרו לי שבכו מול מטופלים קשים או היה להם קשה לגעת בהם.
לי לא.
בעיקר לא נעים לי להיות בית חולים, לראות אנשים במצב קשה מאד עם מצב רוח רע. אפשר להבין אותם. אבל לי זה עושה רע שילוב של לחץ, עייפות , המון המון המון אנשים וצורך אובייקטיבי\מקצועי לרחוץ ידיים מליון פעמים ביום.
אני לא מתכוונת לכתוב על שום מטופל, רק על הרגשות המורכבים שלי.
אין לי בעיה "לראות את האדם שמאחורי המטופל". אני מאד מאד רואה. יותר מעורר בי אי נוחות המצב האינטנסיבי הזה, חוסר השליטה שלי במצב, שמנהלים אותי, שאני "סטודנטית". שאני המון שעות בבית חולים, שאין לי שניה לעצמי, שאני לא מספיק שותה. שאני בקושי אוכלת אבל גם שיש זמן לזה אין לי רעב כי כולי מלאת אדרנלין
יש לי מדריכה, שאני אמורה להגיד לה הכל "כמו חברה" אבל אין לי שום כוונה לחלוק איתה מידע אישי מדי, היא נותנת לי ציון וגם אני לא בטוחה שאני לגמרי מעריכה אותו ו\או בטוחה שהיא לטובתי.
אני מדוכדכת. אתמול לא הייתי צריכה ללכת למחלקה וקמתי במצברוח נפלא ונהדר. הנתי שהמצברוח כי היה לי קצת חופש מזה.
סטודנטים אחרים סיפרו לי שבכו מול מטופלים קשים או היה להם קשה לגעת בהם.
לי לא.
בעיקר לא נעים לי להיות בית חולים, לראות אנשים במצב קשה מאד עם מצב רוח רע. אפשר להבין אותם. אבל לי זה עושה רע שילוב של לחץ, עייפות , המון המון המון אנשים וצורך אובייקטיבי\מקצועי לרחוץ ידיים מליון פעמים ביום.
אני לא מתכוונת לכתוב על שום מטופל, רק על הרגשות המורכבים שלי.
אין לי בעיה "לראות את האדם שמאחורי המטופל". אני מאד מאד רואה. יותר מעורר בי אי נוחות המצב האינטנסיבי הזה, חוסר השליטה שלי במצב, שמנהלים אותי, שאני "סטודנטית". שאני המון שעות בבית חולים, שאין לי שניה לעצמי, שאני לא מספיק שותה. שאני בקושי אוכלת אבל גם שיש זמן לזה אין לי רעב כי כולי מלאת אדרנלין
להיות מאושרת כשהחיים בלבן
אני לא יודעת אם את רוצה לשמוע דעות או מה, אבל אני חושבת שיש לי מה לתרום קצת מנסיוני.
את סטודנטית ואת מגיעה למקום חדש ולחוץ, עבדתי במסגרת מאוד דומה. כולם תמיד בתנועה, הכל כמעט תמיד דחוף, רועש, מסיבי ומצד שני אין זמן לעשות הכל בדיוק מושלם.יש מעלייך הרבה גורמים, לא רק מדריכה, בכלל. ומלפנייך הרבה נזקקים.
זה קשה אובייקטיבית.
מה שחשוב לזכור זה שמדובר ממש בהתחלה, וזה קצת להשאב לסחרחרה היסטרית. וכל זה בתקופה שהפנטזיה שלך על המקצוע גם מתנפצת וכמעט תמיד המציאות טובה פחות המפנטזיה בהתחלה. לאחר מכן דברים מתמתנים.
יכולסביר שבעוד תקופה רוב הדברים יעשו פשוטים יותר, תאפשרי לעצמך לאכול ולשתות ולנוח בין לבין, תלמדי את הדינמיקות החברתיות והתפעוליות ויהיה לך יותר קל להנות מהסיבות לשמן נכנסת למקצוע הזה, מהמטופלים. תוכלי לראות אתה השפעה המיידית שלך עליהם ואת הסיפוק.
יכול להיות גם הפוך - שיעבור הזמן ויהיה יותר נח אבל לא יותר מספק. שתגלי שזה לא זה.
ואז תמיד אפשר להחליף מחלקה, ישנן מחלקות קשות יותר ויש שפחות, ישנם תפקידים פיזיים יותר ויש שפחות. או במקרה קיצוני, מקצוע. לרוב זה לא מגיע לזה, אבל זה מרגיע לדעת שיש בחירה שהכל בסדר
אבל זה כל כך רחוק, וההצעה האחת שלי היא פשוט לנשום עמוק ולעבור יום ביומו. מתישהו תתבהר התמונה ויהיה קל יותר לכאן או לכאן.
את סטודנטית ואת מגיעה למקום חדש ולחוץ, עבדתי במסגרת מאוד דומה. כולם תמיד בתנועה, הכל כמעט תמיד דחוף, רועש, מסיבי ומצד שני אין זמן לעשות הכל בדיוק מושלם.יש מעלייך הרבה גורמים, לא רק מדריכה, בכלל. ומלפנייך הרבה נזקקים.
זה קשה אובייקטיבית.
מה שחשוב לזכור זה שמדובר ממש בהתחלה, וזה קצת להשאב לסחרחרה היסטרית. וכל זה בתקופה שהפנטזיה שלך על המקצוע גם מתנפצת וכמעט תמיד המציאות טובה פחות המפנטזיה בהתחלה. לאחר מכן דברים מתמתנים.
יכולסביר שבעוד תקופה רוב הדברים יעשו פשוטים יותר, תאפשרי לעצמך לאכול ולשתות ולנוח בין לבין, תלמדי את הדינמיקות החברתיות והתפעוליות ויהיה לך יותר קל להנות מהסיבות לשמן נכנסת למקצוע הזה, מהמטופלים. תוכלי לראות אתה השפעה המיידית שלך עליהם ואת הסיפוק.
יכול להיות גם הפוך - שיעבור הזמן ויהיה יותר נח אבל לא יותר מספק. שתגלי שזה לא זה.
ואז תמיד אפשר להחליף מחלקה, ישנן מחלקות קשות יותר ויש שפחות, ישנם תפקידים פיזיים יותר ויש שפחות. או במקרה קיצוני, מקצוע. לרוב זה לא מגיע לזה, אבל זה מרגיע לדעת שיש בחירה שהכל בסדר
אבל זה כל כך רחוק, וההצעה האחת שלי היא פשוט לנשום עמוק ולעבור יום ביומו. מתישהו תתבהר התמונה ויהיה קל יותר לכאן או לכאן.
להיות מאושרת כשהחיים בלבן
אני שמחה שאת כותבת
היה לי קשה לאכול ולשתות תוך כדי, אבל הגעתי מוקדם מדי היום , והלכתי לקנות לי קפה אמיתי של בית קפה.
איזה שינוי!
איזה כיף
החלטתי להפסיק להתאמץ כל כך להתחבר עם הסגל.
והיום טיפלתי במישהו והיה ממש טוב. אנ י אוהבת לטפל, המסביב קשה לי.
הסגל הותיק שהוא לא תומך. בית החולים שנראה כל כך.......... בית חולים.
לרחוץ ידיים כל כך הרבה פעמים עד שידי מתקלפות.
היה לי קשה לאכול ולשתות תוך כדי, אבל הגעתי מוקדם מדי היום , והלכתי לקנות לי קפה אמיתי של בית קפה.
איזה שינוי!
איזה כיף
החלטתי להפסיק להתאמץ כל כך להתחבר עם הסגל.
והיום טיפלתי במישהו והיה ממש טוב. אנ י אוהבת לטפל, המסביב קשה לי.
הסגל הותיק שהוא לא תומך. בית החולים שנראה כל כך.......... בית חולים.
לרחוץ ידיים כל כך הרבה פעמים עד שידי מתקלפות.
להיות מאושרת כשהחיים בלבן
מאד מעניין יהיה לשמוע עוד. את הצד הזה שאנחנו לא מכירים באלה שמטפלים בנו ובמפחותינו בבתי החולים.
אלה שנראה לנו שכבר לא מתייחסים לבן אדם ממול אלא רק לתפקיד שעליהם למלא.
כמו עושים וי וממשיכים הלאה.
ספרי לנו את הצד השני של המטבע. תודה
אלה שנראה לנו שכבר לא מתייחסים לבן אדם ממול אלא רק לתפקיד שעליהם למלא.
כמו עושים וי וממשיכים הלאה.
ספרי לנו את הצד השני של המטבע. תודה
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
להיות מאושרת כשהחיים בלבן
רק מחשבה קטנה לגבי לרחוץ ידיים כל כך הרבה פעמים -- האם יש אפשרות להקפיד יותר על עבודה עם כפפות, כך שלא יהיה צורך ברחיצת ידיים כל כך תכופה?
(אני יודעת שזה לא העיקר. אבל כיוון שהזכרת את העניין פעמיים, אני מנחשת שבכל זאת זה ממש מציק...)
(אני יודעת שזה לא העיקר. אבל כיוון שהזכרת את העניין פעמיים, אני מנחשת שבכל זאת זה ממש מציק...)
-
- הודעות: 2106
- הצטרפות: 17 אוגוסט 2003, 20:40
- דף אישי: הדף האישי של סמדר_נ*
להיות מאושרת כשהחיים בלבן
שאני לא מספיק שותה. שאני בקושי אוכלת אבל גם שיש זמן לזה אין לי רעב כי כולי מלאת אדרנלין
אה. באמת תהיתי הרבה פעמים למה זה, ואם בכל המוסדות הרפואיים נהוג משטר הרעבה של הסגל. אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים (הייתי מאושפזת המון בהריון השני שלי) שאחות או רופא/ה ניגשו אלי ורציתי לצרוח שיעופו מייד ויחזרו רק אחרי שיאכלו ארוחה נורמלית. ברמה החושית הראשונית -- הריח הוא בלתי נסבל (קטונים זה איכס). באמת באמת. המטופלים לא אומרים כי לא נעים להם, אבל זה לא שלא מרגישים. וברמה שבאה מייד אחר כך -- האדם שבך מתקומם למחשבה שמטפל בו מישהו רעב. זה כאילו אני עושה abuse בלי להתכוון ומבלי שתהיה לי שליטה על זה, ואחר כך זה גם מעלה שאלות על איכות הטיפול שאפשר לקבל בתנאים האלה. ברמה נוספת -- זה מודל מאד גרוע לתחזוקה עצמית, מבחינת המטופלים. נראה לי ראוי שמי שמופקדים על בריאות הציבור יהוו מודל לפחות סביר, מבחינת היחס לגוף.
אז אנא, עשי/עשו מאמץ. ורק להבהיר -- זו לא טרוניה. הדברים נאמרים בנימת "אנחנו באותו צד". אני יודעת גם שהעניין ברובו מערכתי ולא בשליטתך. ובכל זאת היה חשוב לי להציג איך שאני לא מספיק שותה. שאני בקושי אוכלת נחווה בצד השני.
>ממשיכה לקרוא אותך בעניין<
אה. באמת תהיתי הרבה פעמים למה זה, ואם בכל המוסדות הרפואיים נהוג משטר הרעבה של הסגל. אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים (הייתי מאושפזת המון בהריון השני שלי) שאחות או רופא/ה ניגשו אלי ורציתי לצרוח שיעופו מייד ויחזרו רק אחרי שיאכלו ארוחה נורמלית. ברמה החושית הראשונית -- הריח הוא בלתי נסבל (קטונים זה איכס). באמת באמת. המטופלים לא אומרים כי לא נעים להם, אבל זה לא שלא מרגישים. וברמה שבאה מייד אחר כך -- האדם שבך מתקומם למחשבה שמטפל בו מישהו רעב. זה כאילו אני עושה abuse בלי להתכוון ומבלי שתהיה לי שליטה על זה, ואחר כך זה גם מעלה שאלות על איכות הטיפול שאפשר לקבל בתנאים האלה. ברמה נוספת -- זה מודל מאד גרוע לתחזוקה עצמית, מבחינת המטופלים. נראה לי ראוי שמי שמופקדים על בריאות הציבור יהוו מודל לפחות סביר, מבחינת היחס לגוף.
אז אנא, עשי/עשו מאמץ. ורק להבהיר -- זו לא טרוניה. הדברים נאמרים בנימת "אנחנו באותו צד". אני יודעת גם שהעניין ברובו מערכתי ולא בשליטתך. ובכל זאת היה חשוב לי להציג איך שאני לא מספיק שותה. שאני בקושי אוכלת נחווה בצד השני.
>ממשיכה לקרוא אותך בעניין<
-
- הודעות: 2056
- הצטרפות: 23 אוקטובר 2003, 00:10
- דף אישי: הדף האישי של יערת_דבש*
להיות מאושרת כשהחיים בלבן
לי תמיד נראה שאחד הדברים הקשים ביותר בשהות בבית חולים הוא העדר חלונות ואויר טרי.
ככה אני מרגישה גם בקניון, ובאיקאה.
נסי לשאוף אויר צח ואור במהלך העבודה.
ככה אני מרגישה גם בקניון, ובאיקאה.
נסי לשאוף אויר צח ואור במהלך העבודה.
להיות מאושרת כשהחיים בלבן
כפפות מסתבר זה לא מה שחושבים. צריך לשטוף ידיים לפני ואחרי כפפות והן מגנות לזמן קצר. לפחות זה מה ששמעתי בהרצאה ולפחות הסוג הזה. לא שאחרי 10 דק' זה לא שווה כלום אבל בטוח פחות.
הבעיה העיקרית זה לא להדביק חולה אחד בחולירע של חולה אחר. אנשי הצוות סביר שלא יחלו כל כך מהר, כי מצבם הבריאותי טוב, אבל הבעיה לא להפיץ בין מטופלים.
בישיבת צוות יש קצת ונטילציה, אפשר לדבר על החולים. יש אנשים עם כוח רצון אדיר להבריא ולהשתקם.
אחד הגורמים שנראים לי הכי מרכזיים כמה יש משפחה תומכת.
רואים הבדל כל כך משמעותי(לדעתי הממש טרייה) בין אנשים שיש להם גיבוי של המשפחה, לבין אנשים שאף אחד לא מגיע לבקר אותם.
אז אם יש לכם דוד\סבא\דודה , אפילו אם במצב קצת מבולבל או שאתם לא בקשר כל כך קרוב, לא מזיק לקפוץ בשעות הביקור להביא משהו נחמד ולחייך ולתת הרגשה טובה.
מאד קורע את הלב לראות מישהי שמספרת לי שהילדים שלה ממש ממש עסוקים ואין להם זמן לבוא.
נו, באמת.
ומשפחה זה יותר משמעותי מאיש מקצוע נחמד. ראיתי שזה ממש לא תחליף.
אנשים יתעוררו מתרדמת שיכנס בין משפחה למרות שהיו אנשי מקצוע נחמדים סביבו כל הזמן.
טוב, לא התכוונתי שיצא הטפה. (למי??????)
היו אנשים ביום העצמאות שלא נסעו הביתה , למרות שיכלו מבחינה רפואית כי אין מי שיקח אותם או שהבית לא מתאים למצבם. וכמובן שאף אחד לא בא לבקר אותם בזמן שהרבה נסעו הביתה.
באמת חסר לי אויר צח.
יוצא לי קצת עילג כי אני כל כך עייפה. וגם קצת רגשנית, קרו היום דברים מרגשים אבל אני לא רוצה לפרט כי זה נראה לי לא נכון מבחינה אתית. וגם החלטתי שפה אכתוב על הרגשות שלי.
התחלתי לדבר על הישיבות צוות שעוברים בהם על החולים והמצב שלהם וההמשך. לומדים הרבה, אבל חלק מהזמן עוסקים בבירוקרטיה: כמה שורות לכתוב בתוכנה ובאיזו עמודה בדיוק ואם נקודתיים או מקף או פסיק. וגם משהו הוא זכר או נקבה וכיוב.
הבעיה העיקרית זה לא להדביק חולה אחד בחולירע של חולה אחר. אנשי הצוות סביר שלא יחלו כל כך מהר, כי מצבם הבריאותי טוב, אבל הבעיה לא להפיץ בין מטופלים.
בישיבת צוות יש קצת ונטילציה, אפשר לדבר על החולים. יש אנשים עם כוח רצון אדיר להבריא ולהשתקם.
אחד הגורמים שנראים לי הכי מרכזיים כמה יש משפחה תומכת.
רואים הבדל כל כך משמעותי(לדעתי הממש טרייה) בין אנשים שיש להם גיבוי של המשפחה, לבין אנשים שאף אחד לא מגיע לבקר אותם.
אז אם יש לכם דוד\סבא\דודה , אפילו אם במצב קצת מבולבל או שאתם לא בקשר כל כך קרוב, לא מזיק לקפוץ בשעות הביקור להביא משהו נחמד ולחייך ולתת הרגשה טובה.
מאד קורע את הלב לראות מישהי שמספרת לי שהילדים שלה ממש ממש עסוקים ואין להם זמן לבוא.
נו, באמת.
ומשפחה זה יותר משמעותי מאיש מקצוע נחמד. ראיתי שזה ממש לא תחליף.
אנשים יתעוררו מתרדמת שיכנס בין משפחה למרות שהיו אנשי מקצוע נחמדים סביבו כל הזמן.
טוב, לא התכוונתי שיצא הטפה. (למי??????)
היו אנשים ביום העצמאות שלא נסעו הביתה , למרות שיכלו מבחינה רפואית כי אין מי שיקח אותם או שהבית לא מתאים למצבם. וכמובן שאף אחד לא בא לבקר אותם בזמן שהרבה נסעו הביתה.
באמת חסר לי אויר צח.
יוצא לי קצת עילג כי אני כל כך עייפה. וגם קצת רגשנית, קרו היום דברים מרגשים אבל אני לא רוצה לפרט כי זה נראה לי לא נכון מבחינה אתית. וגם החלטתי שפה אכתוב על הרגשות שלי.
התחלתי לדבר על הישיבות צוות שעוברים בהם על החולים והמצב שלהם וההמשך. לומדים הרבה, אבל חלק מהזמן עוסקים בבירוקרטיה: כמה שורות לכתוב בתוכנה ובאיזו עמודה בדיוק ואם נקודתיים או מקף או פסיק. וגם משהו הוא זכר או נקבה וכיוב.
להיות מאושרת כשהחיים בלבן
קוראת אותך בעניין רב
קרו היום דברים מרגשים אבל אני לא רוצה לפרט כי זה נראה לי לא נכון מבחינה אתית
אם אין פרטים מזהים, אף אחד לא יכול לדעת על מי את מדברת. יש פה כמה בלוגים של מיילדת שמצאה דרך לדבר על המטופלות בלי שום פרטים מזהים (בלוג מיילדת מתחילה)
קרו היום דברים מרגשים אבל אני לא רוצה לפרט כי זה נראה לי לא נכון מבחינה אתית
אם אין פרטים מזהים, אף אחד לא יכול לדעת על מי את מדברת. יש פה כמה בלוגים של מיילדת שמצאה דרך לדבר על המטופלות בלי שום פרטים מזהים (בלוג מיילדת מתחילה)
להיות מאושרת כשהחיים בלבן
לגבי דברים- הם יותר הסתדרו, נכנסתי יותר לעניינים אבל אחרי טירונות שחבל"ז. כל ההיבטים הגשמיים והפיזים הם קשים כל כך. יש מסירות רבה של הצוות , אפילו שאני שומעת שלא כולם רואים את זה. יש מצבים שאיש צוות יגיע לא הכי מכיל, אחרי כל מני מקרים קשים. גם לא כל המטופלים במיטבם. קשה מאד שעות רבות רצוף להיות מכיל ואמפתי ומקצועי. אם יש משהו לותר עליו אז שמים את האמפתיה בצד. ובכל רגע יש דילמות מקצועיות קשות, זה לא לפי הספר. מה שלומדים לא קורא בפועל. בפועל יש אנשים שמשחררים אותם מכל מני סיבות. אני האמנתי תמיד שאדם שמשתחרר הולך בדילוגים הביתה. אבל זה לא המצב, לפעמים משחררים כי נגמר מה לעשות.