לגדול להיות אהובה

[פלוני_אלמונית*]

קסם, קסם, קסם התינוקות האלה!!!
גם לי יש אחד (בין היתר) בן חצי שנה, הוא מאוהב בי!
לא ישנתי כל הלילה, האף שלי דולף ואדום בגלל אלרגיה, אני ג'יפה באופן כללי ומרגישה כמו שלולית בוץ.
והוא, הוא מסתכל עלי בעיניים נוצצות, והחיוך שלו אומר לי "מעולם לא ראיתי משהו יפה כמוך".
אני תמיד צריכה אחד כזה לצידי (-;

[מיכל*]

לפני כמה שנים, אצל הפסיכולוגית שלי, סיפרתי לה על עלבון שממש מוטט אותי. היא הציעה לי לעשות משהו שבהתחלה עורר בי התנגדות עמוקה, אבל לא היה לי נעים לסרב. היא אמרה לי - אם חברה טובה שלך או ילדה שלך (עדיין לא הייתי אמא) היו נפגעות, היית יודעת בדיוק איך לעודד אותן. נכון? ידעתי שכן, ברור שכן. והיא הציעה לי לכתוב לעצמי מכתב כזה, כאילו הייתי אדם אהוב, יקר-יקר, מחמל נפשי, שמישהו העליב אותו. ועם כל הציניות והלעג שהיו לי אז כלפי רעיון כזה, כתבתי מכתב כזה. כתבתי לעצמי, איכשהו גם מרחוק וגם מקרוב מאוד. וכתבתי על כל הקשיים שהתגברתי עליהם, וכמה שהייתי גיבורה, ועל כל הכוחות והאוצרות הסודיים שלי, שאף אחד לא מכיר, וכל מה שאני גאה בו וכל מה שאני אוהבת בעצמי.
כתבתי את המכתב במשך כמה ימים, ולמרבה הפלא הוא עזר לי מאוד. בדיעבד זו היה אחת המתנות הכי יקרות שקיבלתי, ולא פעם הוא הרים אותי מתהומות. הוא עבר אתי במשך שנים מדירה לדירה עד שהתבלה לגמרי. יש לי הרגשה שגם לך לא יתחשק לכתוב מכתב כזה, אבל גם אני מציעה. זו בעיניי תמצית האהבה העצמית. מתנה שלך לעצמך.
. באמת תניחי למשפחה אטומה, אגרסיבית, שטחית, "מוצלחת" (שמענו...)
לגרום לך לכאלה טלטלות לפי הקפריזות שלהם? הרשית להם לקבוע מה את שווה? נתת להם יותר מדי כוח. הגיע הזמן שתחזירי אותו לעצמך...

[מיכל*]

ובהזדמנות זו, אולי תחליפי את הניק? את כל כך מעבר לזה...

[מיכל*]

מתנצלת שמחקתי את ההודעות שקשורות לבעלי וחמותי. יותר מדי פרטים מזהים. אילו הוא היה מגלה, הוא היה נפגע קשות.

[אפרת*]

מיכל, כתבת כל כך יפה. בדיוק מה שהייתי צריכה בעצמי... תודה לך.

[תמרוש_רוש]

_לפני כמה חודשים, כשאמא שלי הייתה אצלנו, אמרתי לה שאני ממש במצוקה בגלל הסיפור הזה עם גיסתי, ושאלתי אותה מה דעתה. נכון יותר: שאלתי אותה בפירוש אם יש לה רעיון מה אני יכולה לעשות.
ותשובתה היתה: את צריכה שזה לא יפריע לך כל כך._
איזה דורסנות רגשית... התחשק לי לבכות
לא רואה אותך ממטר.

_"אני רואה שאנחנו לא מסכימות, אז מוטב שנקבל את זה שדעותינו שונות ונפסיק להתווכח.״
דינג-דינג-דינג!!!
זה הטריף אותה. הטריף אותה! ולא עזר כמה שהיא ניסתה לגרור אותי בחזרה פנימה - למשל, ״אז אולי תגידי לי שוב מה דעתך״ וכדומה. לא! ברוגע - ״אין טעם, אנחנו לא מסכימות וזה בסדר גמור״. הטריף אותה! והיא לא יכלה לעשות כלום חוץ מלהתחרפן מזה.
ניצחון מתוק, מתוק, מתוק. והיחיד שהיה לי._
איזה יופי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
התענגתי ממש.

ובטח שיהיו עוד כאלה! אם הצלחת פעם, את תצליחי עוד הרבה פעמים.
אני תוהה: מה היה במשפט הפשוט הזה שעבד? מהם בעצם המרכיבים, האלמנטים שיצרו את הניצחון הזה?

[תמרוש_רוש]

גם אהבתי את דקת התעופה-העצמית היומית. תמשיכי עם זה
(לראות את עצמך מהזוית של תינוק צוחק, או יונק - זה מעולה. את אמא! את חשובה!)

[סחוטה*]

בינתיים מהרהרת...
חשבתי על דבריה של קוראת:
את מבינה שאת מרגישה בודדה במערכה הזוגית אל מול גיסה מרעילה. אז השאלה כעת היא אם הוא תומך בך ודואג שהיא תנהג בך באופן שמכבד אותך. לכעוס עליו על שלא אמר לאחותו לא לגור בקרבתכם זה לא כל כך לעניין לטעמי. לכעוס אם הוא נותן לה להתייחס אלייך בצורה בלתי נסבלת--לעניין מאוד. הוא חייב לתמוך בך אל מול המשפחה שלו.
ושאלתי את עצמי האם הוא אכן נותן לה להתייחס אליי בצורה בלתי נסבלת, או בחוסר כבוד.
אני מסייגת את התשובה, כי קרו מקרים בעבר שהתשובה עליהם היא בהחלט כן (למשל, התעלמה ממני כשבאנו לאירוע שערכה אצלה בבית, לקחה לי את הילד - שלי - מהידיים והלכה לעשות איתו סיבוב ווסאח על האורחים. בעלי לא אמר כלום. זה נצרב בתודעתי).

אבל בגדול, זה לא שהיא מתייחסת אליי בחוסר כבוד. היא לא מתייחסת אליי בכלל. כלומר, תחושת חוסר הכבוד נובעת מעצם היותה מה שהיא ומי שהיא, בנאדם שלא רואה אותי (ואף אחד) ממטר. זה לא קשור אליי בכלל! אפשר אפילו לומר שבקריטריונים של עצמה היא מאוד משתדלת. (נו, ״משתדלת״...)

לי פשוט מאוד מאוד קשה לשהות במחיצת אדם כזה. ההגדרה מרעילה מדויקת מבחינתי, כי אני ממש מרגישה פיזית כאילו הנוכחות הזו עושה לי רע.
העובדה שזו תחושה ״רק שלי״ מכבידה על העניין, מאוד. על אף שזה הזוי בעיניי. כאילו מה, רק אני נכונתי בראיית רנטגן שרואה את אופייה המרעיל, וכל השאר מהלכים עם משקפי עופרת?!?
מצד שלישי, אם רק אני מרגישה ככה, אז הבעיה היא אצלי, לא?... והנה שוב מזדמר לו אותו מזמור נושן, לפיו אני הבעיה. )-:

[סחוטה*]

המרגיעון אמר לי קודם, ש״אין טעם לחבוש את היד כשיש שריטה עמוקה ברגל״.
אז אולי, בעצם. לפני מעברי הדירה ושינוי סדרי העולם, צריך אהבה עצמית, אהבה עצמית, אהבה עצמית.
ואז עוד קצת אהבה. עצמית.

[סחוטה*]

אני תוהה: מה היה במשפט הפשוט הזה שעבד? מהם בעצם המרכיבים, האלמנטים שיצרו את הניצחון הזה?
גם אני! מאז שכתבתי את זה אני מנסה לפצח את הסוגייה, ולנסות לסלול את דרכי לשידור חוזר. (-;

[קור_את*]

אז אולי, בעצם. לפני מעברי הדירה ושינוי סדרי העולם, צריך אהבה עצמית, אהבה עצמית, אהבה עצמית.

אהבה עצמית היא לא לשהות עם אנשים מרעילים. אין זמן לעבוד כל החיים להסתדר איתם.

התעלמה ממני כשבאנו לאירוע שערכה אצלה בבית, לקחה לי את הילד - שלי - מהידיים והלכה לעשות איתו סיבוב ווסאח על האורחים. בעלי לא אמר כלום. זה נצרב בתודעתי

היא מגעילה ממש וחוצפנית. וזה די ברור שאם בעלך גדל איתה וכולם מתייחסים אליה כאילו בסדר (ואני בטוחה שבסתר הלב הם מרגישים שהיא מגעילה), אז זאת סיטואציה שהוא לא יכול להבחין במבנה שלה. הרי למראית עין, כולם מסתובבים עם התינוקות של כולם במשפחה, ואם יש אנשים רבים אז לא שמים לב למי מדבר עם מי.
בקיצור, צריך להתרחק ממנה. אחרת, כאמור, היא תמרר לך את החיים ותפגע בזוגיות שלך. היא כבר פוגעת, כי היא מכניסה כעס ותסכול ליחסים שלך עם בעלך.
זה לא סותר את זה שאת צריכה להגיד לבעלך חד וחלק שהוא צריך לתמוך בך מולה. וגם אם אפשר היה, הייתי מרחיקה את הילדים ממנה. אבל זה דורש התמודדות ממש קשה.
אם זה אפשרי, הייתי כן עוברת דירה, בכלל כדי להתרחק מהמשפחה שלו ולהפוך את היחסים איתם לפחות יומיומיים.

[סחוטה*]

זה לא סותר את זה שאת צריכה להגיד לבעלך חד וחלק שהוא צריך לתמוך בך מולה.
לתמוך מולה באיזה אופן?
שוב, בסיטואציה מובהקת כמו שתיארתי זה פשוט: הוא היה צריך להגיד ״זו אשתי, ובשום פנים ואופן לא מקובל עליי שתתנהגי אליה ככה, ואם את מתכוונת להמשיך כולנו קמים עכשיו והולכים הביתה.״ זה ברור, ובדיעבד (גררר...) הוא גם הבין את זה, ומודה שטעה.
אבל ברגיל? כשהיא פשוט היא עצמה? איך התמיכה שלו בי מולה אמורה לבוא לידי ביטוי?

[קור_את*]

אבל ברגיל? כשהיא פשוט היא עצמה? איך התמיכה שלו בי מולה אמורה לבוא לידי ביטוי?

בדיוק מה שאמרת: שיגיד "סליחה, לא לקחת לסחוטה את התינוק מהידיים בבקשה!" וגם "אני מצפה לאירוח מכובד לאשתי, אחרת למה אנחנו באים?"

אבל יקירה, אי אפשר לבנות רק על זה. אם היא מגעילה, היא תמצא את הדרך להיות מגעילה תמיד. נכונו לך ולבעלך מאבקים ארוכים מאוד איתה.

[סחוטה*]

אני מבהירה, מחדדת, ושואלת.
אתכן ותוך כדי גם את עצמי.
ותוהה:
הרי תמיד יש בחיים נקודות חיכוך. אנשים מגעילים, או אטומים, או מתישים, או מרי נפש, או סתם כאלה שבאים לנו ממש-ממש (ממש) לא טוב.

זו יכולה להיות מוכרת בחנות, או מישהי שיושבת לידי בהצגה, או אחת מהאמהות בגן, או מישהי מהמשפחה.
ואני מודה שלפעמים, גם מפגש קצר כזה, עם מישהו זר לחלוטין שייתכן ולא אפגוש שוב לעולם, עושה לי רע. רע שיכול ללכת איתי לא מעט זמן בהתחשב ב״חוסר החשיבות״ של אותו אדם, או מפגש. סוג של יאוש כללי מהאנושות מחד, ומהעור הדק שלי מאידך (לצטט את אמא שלי: ״למה זה כל כך מפריע לך?״)
עכשיו - זו הדוגמה של מיכל עם הקוצים והנעלי עור.
הרי אין לי אפשרות לנטרל את כל הגורמים האלה. וגם, לא רואה איך באמת יש לי אפשרות לנטרל את גיסתי מחיי. בעלי הוא אחיה, ילדיי הם אחייניה. מצער, אבל עובדה (זה עובד לשני הכיוונים, שכן אני אשת אחיה ואם אחייניה...)

וגם אם אתרחק, אעבור דירה, לא אחצה את סף ביתה, אמנע מכל מפגש - האם התחושה הזו תעלם? אני מטילה ספק.
והמחירים יהיו כבדים, מכיוון אחר (להיחשב ״רעה״ בעיני כולם, מקשה על אהבתי לעצמי; עדיין יהיה מוקש מול בעלי, גם אם באופן אחר וכדומה). אז האם, בשיקולי עלות-תועלת, הרווחתי או הפסדתי? האם הנישואים שלי הרוויחו או הפסידו?

[סחוטה*]

מרגישה שאני חייבת להגיד פה כמה מילים על בשמת.

הגעתי לבאופן לראשונה לפני שנה וחצי, בלי להכיר את האתר, הכותבות או הדינמיקה. הייתי אחרי אובדן הריון, המומה ודאובה וכואבת ופגועה. חיפשתי משהו - עצה, תמיכה, אוזן קשבת, משהו. אפילו לא ידעתי מה.

ופגשתי את בשמת. בלי לדעת שהיא אושייה באתר, בלי להכיר אותה ואת מצבה. והיא התגייסה. התגייסה לטובתי. ובדרך אהובה עליי, שחסרה לי מאוד מאז שאיבדתי את סבתי לפני שנים: פידבק חד, רהוט, בהיר, לא מעגל פינות, לא מתייפייף, ישיר עד להכאיב (במסקנותיו) - וכזה שברור לכל שהוא מגיע ממקום של אכפתיות, של נתינה, של אהבה.

וואוו, כמה שהייתי זקוקה לזה.
והתוצאה של המפגש הזה, עם בשמת והצוות הנשי האדיר שנמצא כאן - תגידו Game Changer, Life Changer, איזה שם שלא תבחרו לדבר הזה. פשוט משנה חיים.

איזו נתינה מטורפת, חשבתי, היא לא מכירה אותי בכלל. היא מקדישה את הזמן, את המחשבה שלה, מגייסת את ההיגיון הבריא שלה לטובתי כי היא באמת, באמת, ״משום מה״ רוצה לעזור לי.
ובשמת - אני חייבת לה, קודם כל, את זה שהורדתי את אותו ״משום מה״ מהלקסיקון שלי.
את התפיסה שהתחדדה אצלי, שאני ראויה לעזרה הזו, וראויה בכלל.

דמיינתי אותה כמו חכמת השבט: יושבת ליד המדורה, וכולנו פה, הנזקקות, השואלות, המתלבטות, עומדות לפתחה, מבקשות עצה, יושבות איתה וקמות מהצד השני עם עיניים קצת יותר פתוחות ולב שהולך ומתרחב.

ועכשיו - עלינו להמשיך להרבות את הטוב בעולם. משימה שהפכה להיות כפולה ומכופלת, כי זו שהרבתה טוב איננה עוד.

נוחי בשלום, נפש יקרה, טובה ומיטיבה. שולחת לך את רגשי תודתי מלווים באהבתי הכנה אותך, על אף שמעולם לא נפגשנו.

[קור_את*]

ועכשיו - עלינו להמשיך להרבות את הטוב בעולם. משימה שהפכה להיות כפולה ומכופלת, כי זו שהרבתה טוב איננה עוד.

[אני_מליה*]

אילו מילים יפות סחוטה. לי קשה לעכל, כל כל הרבה רגשות...

[שקטה*]

יפה כתבת, סחוטה. כואב ועצוב שהיא הלכה. מרגיש מוזר וריק פה בלעדיה. אישה גדולה.

[לוטם_מרווני*]

תודה על מה שכתבת.

[סחוטה*]

מדי פעם, סיפרו הזקנים/ רבקה מרים

מדי פעם, ספרו הזקנים
מתרגשת נופלת עלינו, בסופה וסערה
בחיל וברעד
שפה חדשה, לא נודעת
שפת ממלכה, שפת עדן, שפת כוכב
והאני שלנו, זה שמעולם לא נראה
ושאין בו לגעת
הולך ורחב.

[אם_פי_3*]

חזרתי לאתר בעקבות בשמת היקרה מאד, ו-מה חדש הביא אותי לכאן, תלמידה בלייצר לעצמי אהבה, בלהרגיש ראויה. יש לי דרך ארוכה מאד לעבור, אבל גם יודעת כי התפתלה דרכי ובאה עד כאן - ובתהליך ספירלי ארוך, אני היום במקום הרבה יותר חזק מבעבר הלא-מאד-רחוק.
מרשה לעצמי להתערב

סחוטה, כתבת: אבל ברגיל? כשהיא פשוט היא עצמה? איך התמיכה שלו בי מולה אמורה לבוא לידי ביטוי? (אני צריכה להזכר לאט לאט בכל הטריקים של האתר הזה. הספקתי לשכוח).
אם היא לא תוקפת אותך ישירות, יהיה קשה להגן עלייך ישירות. אבל ממה שקראתי, נשמע שהיא מנסה בעקביות להתעלם ממך, להוכיח לך שאת לא אהובה, לא ראויה לאחיה.
אולי יכול להועיל לדבר איתו - להפנות את תשומת לבו למסרים הללו, ולבקש ממנו שבנוכחות המשותפת, יראה במופגן את אהבתו אלייך. כן, באקטים סמליים של נשיקה, של לספר על משהו מדהים שעשית (וזה יכול להיות איך את מצליחה להסתדר עם הילדים בכל העומס הזה, לא צריך להיות משהו ברמת פרס נובל. (בעצם, להסתדר עם הילדים בעומס הזה בהחלט מצדיק פרס נובל...)) - לא לשתף פעולה עם ההקטנה, עם ההעלמה, להראות שעבורו את ראויה ואהובה. לא כנגדה - אבל לגמרי בעדך.

[אם_פי_3*]

טריק שעוזר לי: תזכורת פיזית. יש לי ב-KEEP פתק סגול (ברור שסגול...) מוצמד לראש הדף, שמזכיר לי בכל פעם: אני ראויה לאהבה.
כמה קל לי לשכוח. כמה חשוב לי להזכר.

[סחוטה*]

תודה רבה, אם פי 3. איזה יופי שבאת לכאן.
אהבתי מאוד את ההצעה שלך ואת הכיוון שהיא באה ממנו. אנסה לשכנע אותו ליישם...

[סחוטה*]

חייבת להודות שמרגיש לי ממש מוזר לחזור ולהתעסק בבעיות הטריוויאליות שלי /-:

[תמרוש_רוש]

אמפי, תמיד אהבתי את הזוית שלך. שמחה לראות אותך שנית

להפנות את תשומת לבו למסרים הללו, ולבקש ממנו שבנוכחות המשותפת, יראה במופגן את אהבתו אלייך. כן, באקטים סמליים של נשיקה, של לספר על משהו מדהים שעשית - לא לשתף פעולה עם ההקטנה, עם ההעלמה, להראות שעבורו את ראויה ואהובה. לא כנגדה - אבל לגמרי בעדך.
גאוני ומדויק.

מרגיש לי ממש מוזר לחזור ולהתעסק בבעיות הטריוויאליות שלי
היי סחוטה, מה זה?
נראה לך??
עכשיו בדיוק הזמן לחזור ולהתעסק בבעיות המאוד חשובות והבכלל לא טריוויאליות שלך!

לקחת הפסקה, לעצור, לשהות, להתאבל, לבכות - סופר לגיטימי.
אבל להרגיש לא נעים להתעסק בפיצ'יפקעס הטיפשיים האלה כי דברים כל כך הרבה יותר חשובים קורים לאנשים אחרים בלה בלה בלה - זה בדיוק ההיפך מכל מה שבשמת ניסתה ללמד אותך פה!

יאללה. כבדי את זכרה, ושימי עצמך במרכז, כאן ועכשיו. כפי שראוי.

[אם_פי_3*]

תודה [-:
ומצטרפת: _לקחת הפסקה, לעצור, לשהות, להתאבל, לבכות - סופר לגיטימי.
אבל להרגיש לא נעים להתעסק בפיצ'יפקעס הטיפשיים האלה כי דברים כל כך הרבה יותר חשובים קורים לאנשים אחרים בלה בלה בלה - זה בדיוק ההיפך מכל מה שבשמת ניסתה ללמד אותך פה!_

[אם_פי_3*]

חוזרת לשאלת הבסיס של הדף הזה: איך לייצר יש-מאין, משאבי אהבה עצמית, שלא נוצרו שם בילדות - ואולי אפילו נבזזו באכזריות בילדות או לאחריה.

אני מוצאת שבשלב הנוכחי שלי, דרך יעילה היא דרך הגוף.
במשך תקופה ארוכה הרגשתי חסר עמוק במגע-מקבל, כזה ששם אותי במרכז ורק נותן לי, בלי לקחת.
לא מזמן התחלתי ללכת לטיפולי שיאצו, כדי למלא את החסר הזה.
האמת היא שתכננתי ללכת רק פעם אחת... אבל נפלתי (או בעצם, התנתבתי אליו בתהליך קסמי, כמעט קוסמי) על מטפל בחסד, שמשתמש במגוון שיטות ולא רק שיאצו טהור, ואדם מקסים, ואני מרגישה כמה טוב הפגישות עושות לי (וכמה חסרו לי בתקופת איסורי הקורונה, גם אם מצאנו פתרונות ביניים חלקיים). ההשפעה של הטיפולים על תחושת הטוב שלי, מאד גדולה וגם מצטברת - משך ההשפעה שלה בין הטיפולים, גדל משבוע לשבוע.
אני מאמינה שאנחנו מרגישים רגשות דרך מגע. הלכתי פעם לעיסוי, שהיה ממש בסדר, אפילו טוב, פיזית - אבל הרגיש לי לגמרי טכני. ולעומת זאת כאן, הוא פשוט ממלא.
וגם האמירה הפנימית: מגיע לי להשקיע בעצמי. מותר לי להנות. יש לי מקום.

[סחוטה*]

יאללה. כבדי את זכרה, ושימי עצמך במרכז, כאן ועכשיו. כפי שראוי.
צודקות. קיבלתי. רות הישר...

[סחוטה*]

בלי ועם קשר, אני מקדישה את השיר הזה של אורין רוזנר לעצמי, לבשמת, לתמרוש, לדרור ולכל אותן נשים נפלאות אחרות שפילסו ועדיין מפלסות את דרכן לגדול להיות אהובה.

הַזְּמַן עוֹבֵר עַד שֶׁאֵינְךָ כּוֹאֵב עוֹד.
בֹּקֶר אֶחָד הַכְּאֵב פּוֹלֵט אוֹתְךָ
אֶל מִטָּתְךָ כְּמוֹ אֶל חוֹף.
הַזְּמַן עוֹבֵר וְאַתָּה יוֹדֵעַ
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ תַּגִּיעַ,
שֶׁהַלַּיְלָה תָּמִיד יַעֲבֹר,
וּבְכָל זֹאת
אַתָּה מַשְׁאִיר מְנוֹרָה בַּחֲדַר הָאַמְבַּטְיָה דּוֹלֶקֶת
כְּמוֹ מִגְדַּלּוֹר.

[סחוטה*]

אז...
השחרור ההדרגתי הזה, מהמגבלות הכפויות ומהריחוק החברתי מחזיר אותי לעמדה שאני מבינה כמה טוב היה לי לא לעמוד בה.
כשנסגרתי בד׳ אמותיי, הבנתי.
הבנתי עד כמה גדולה כמות הזמן שאני מבלה בו באינטראקציות לא-רצויות, כולל עם אנשים שבאים ״לעזור לי״ (כמו אמא שלי למשל).
לא רוצה.
לא רוצה לחזור לבלות את זמני במחיצתם של אנשים שמחלישים ומעצבנים אותי. כן, אמא, גם את.
לא רוצה, אבל ״צריך״.
בשמת דיברה פעם על ״דיאטת הצריך״, נכון?

אז הנה שאלה:
מבחינתי - יש עכשיו ״לא רוצה 1״: למשל, לא רוצה שאמא שלי תחזור לבוא אלינו פעם בשבוע (כי היא מחלישה אותי ומעצבנת אותי). בוא לא נכניס פה כרגע את רצוני העז לפגוש את גיסתי ההרה... NOT (-;
ויש את ״לא רוצה 2״: לא רוצה לפגוע ולהעליב, לא רוצה להרוס מערכות יחסים, לא רוצה למנוע משהו שהוא מהנה ומועיל לילדים (למשל, זמן סבתא) ולבעלי (שיכול, למשל, לעבוד שעות יותר מאוחרות בלי נטל האיסוף מהמסגרות).
אז... אם הורדנו את ״צריך״...
איך יודעים באיזה ״לא רוצה״ לבחור?

[סחוטה*]

https://m.youtube.com/watch?v=6Rzb6gZyWJE

[דרור*]

צילי לימדה אותי שכשאני חושבת שיש 2 דרכים. כדאי לחשוב עוד. תמיד יש יותר.
ו-2 "לא רוצה" זו התחלה טובה
אולי נוסיף לה נדבכים של "רוצה"
זה יכול לעזור.
אני אציע כמה מתוך הטקסט שלך.
זו רק הצעה.
דייקי אותם בדרך שלך.

1. אני רוצה לאפשר לאיש יום ארוך בעבודה ללא איסוף ממסגרות אחת לשבוע
2. אני רוצה לאפשר לאימי זמן עם ילדי
3. אני רוצה שילדי יחוו זמן עם סבתא
4. חשוב לי לשמור על המרחב שלי כדי להתחזק.

יופי.
איך אפשר לקדם את הרצונות הללו?

מה אם סבתא תאסוף ותיקח את הילדים אליה, והאיש יאסוף ממנה בסיום יום עבודה?
מה אם בזמן שסבתא באה תיקחי לך "הפסקה" ותיצאי כשהי עם הילדים?

כאמור, אין לי מושג אם זה מה שיעבוד לך
אבל הכיוון הוא למצוא פתרון שיתמוך בך ובאהבה שלך אליך @}

[סחוטה*]

תודה, דרור! אהבתי את ההיפוכים.

האפשרות שהיא תאסוף אליה היתה אידיאלית, אבל אנחנו לא מאותה העיר...
מעבר לכך, אני מרגישה שעבורה, לבוא ״לעזור לי״ עם התינוק או הילדים, זו דרכה - אני מתלבטת מעט בניסוח, אבל בכל זאת - לגרום לי לבלות איתה זמן (מפני שאין לי רצון או צורך בכך ואינני יוזמת זאת אף פעם).
אז מצד אחד - נחמץ הלב קצת, לא?
מצד שני - על אף אהבתי אותה, היא לא עושה לי טוב.
/-:

[דרור*]

נחמץ. נחמץ.
בטח נחמץ.
ואחרי שהשתבללת טיפ-טיפה בחומץ החמוצי הזה.
מה עכשיו?

אני סופר קצרה בזמן מחשב, לצערי, בימים אלו
אבל בקצרצרה אומר שאני למודה במערכת.יחסים מורכבת עם אמא. והדבר החכם היחיד שאני יכולה להגיד, בהקשר הזה, בקצרה: תשחררי אותה.
שחררי אותה מהנטל לדאוג לך. לאהוב אותך. לשמח אותך. לעשות מה שטוב לך.
למה? כי היא לא יכולה. לא יודעת לגבי אמא שלך, אבל יודעת, בוודאות, לגבי אמא שלי.

ואז עולה פחד. כי מי ידאג לי?
אבל הי, אני אמא, בעצמי.
נכון?
יש את התינוק הזה. כאן. שמתבונן עלי בעיני פלא. ומצפה ממני למלא את כל צרכיו. ואני משתדלת.

ובתוך תוכי יש עוד תינוקת אחת כזו. שמבקשת שאשים לב לצרכיה. ואמלא אותם.
ואני יכולה. כי אני אמא. יש בי הכוח.
זה דורש תשומת לב ותרגול, להגיע לילדה הקטנה הזו בפנים, ולהבין מה היא צריכה. אבל זה לגמרי אפשרי. המיומנות נרכשת בהדרגה.

ואז, אז אני חוזרת לאמא שלי. אחרי שאני בעצמי ביררתי מה הצורך שלי ומה ישמח אותי. ובודקת איתה האם יש משהו שישמח אותה לעזור לי.
לפעמים כן - ואני מודה לה על זה
ולפעמים לא - ואני מודה לה גם על זה
ולפעמים היא נפגעת, כי היא רוצה לעזור בדרך שמפריע לי, ואני באמת מצטערת בשבילה, ומכבדת את הפגיעה שלה, ויכולה אפילו להתנצל כשצריך. אבל אני שמחה בשבילי. בשביל הילדה הקטנה שבתוכי. כי הגנתי עליה. אני, קודם כל, אמא בשבילה @}

[דרור*]

בהמלצת השבוע עולה הדף אמא שאוהבת יותר
אני למדתי דרכו לא מעט לגבי אהבה לעצמי
ממליצה בחום!!!

[סחוטה*]

תודה על הטיפים, דרור.
אדגום את הדף שהמלצת עליו, מקווה שבקרוב.
מעריכה את הרצון הטוב ואת ההשקעה שלך בלענות לי (בעיקר עם תינוקת קטנטונה כל כך...)

[סחוטה*]

בעצם הבנתי, פתאום, הבנתי.
שיש לקרובים אליי איזה צורך מצער לשמור אותי קטנה, וחלשה, ונזקקת.
שאני נלחמת כדי לקבל משהו מאוד מאוד בסיסי מהסביבה הקרובה שלי: כבוד והקשבה.
הקשבה - לא לשמוע, לבטל, להחליט בשביל, לקטוע באמצע כי ברור לנו מה רצית להגיד. קשב. תשומת לב. כי יש לך מה להגיד ואנחנו מעוניינים לדעת מהו.
וכבוד - כי אנחנו לא יודעים יותר טוב ממך, כי את שווה לנו, כי את ראויה לא פחות מאיתנו ולא יותר. כי את בגובה העיניים שלנו ולא קילומטרים מתחת.
זה לא בסיסי? זה נראה לי כל כך, כל כך בסיסי...
אבל ככה גדלתי וצמחתי. לתוך העיוות הזה. ״הכלבים נובחים והשיירה עוברת״. הכלבים זה אני. והלא כולם יודעים - קשה לאהוב אותי. על גבול הבלתי אפשרי כמעט. ומי שאוהב אותי עושה לי טובה גדולה. אם לצטט את בעלה של אמי, כשעמדתי בדלת בדרכי לצאת מביתם לתמיד בגיל 19- ״עוד מעט גם ל-X יימאס ממך, ואז כבר באמת לא יהיה לך לאן ללכת״.
(X, אגב, הוא בעלי דהיום).

ואני נזכרת בבשמת, שאמרה לי פעם בדף הישן, שבדרך מאפס למאה אני לא מתחילה מאפס, אלא ממינוס מאה. אז נכון, היא אמרה, את צריכה לעשות דרך של מאתיים, וזו חתיכת דרך, אבל זו הדרך הכי שווה שתעשי בחיים שלך.

[אם_פי_3*]

וזו אולי המהות של הדף הזה: איך לגדול, גם מתוך סביבה מקטינה.
אחד הדברים החשובים שלמדתי מבשמת (ומאחרות), זו הגישה שאני לא יכולה לשנות אף אדם אחר. רק את עצמי. מתוך השינוי שלי לעצמי, יבואו שינויים אחרים, במציאות.
ולכן נקודת המיקוד מבחינתי, היא לא איך אני גורמת לאחרים להתייחס אלי, אלא איך אני גדלה. מאמינה בכוחי, בעוצמתי, ביכולת שלי להתמודד עם קשיים. איך אני אוהבת את עצמי מספיק, מכבדת את עצמי מספיק - שלא אהיה תלויה בכבוד החיצוני (והוא יגיע, כי זה מדבק).
זו דרך ארוכה. אני אוהבת להסתכל עליה כספירלה. זה נראה כאילו אני שוב ושוב נופלת באותם מקומות - אבל בהסתכלות יותר מעמיקה - אני כל הזמן מתקדמת, ובכל פעם, אני במקום קצת אחר. קצת יותר חזק, קצת יותר אוהב.
ולפעמים, עוזר לראות את עצמנו בעיניים של אחרים (מהסוג התומך). אנשים שמראים לי, שהתדמית שבניתי לעצמי במשך שנים, וטופחה בעקביות על ידי סביבה לא תומכת, בעצם היא כבר עור אשר יבש, ואפשר להשיל אותו, כמו נחש, או אולי כמו פרפר שיוצא מן הגולם: אני כבר לא באמת כזו.

[סחוטה*]

קמתי מעוכה, בכיתי רוב הלילה, כאבתי את עצמי ועל עצמי, כעסתי על עצמי ועל הסביבה. הרגשתי עייפה, מעבר לעייפה, מותשת. וקצת עלובה (מה לי כי אלין וכו׳).
ואז, שלושה דברים קטנים-גדולים על הבוקר:
התינוק שלי מפטפט איתי;
תשובות לשאלה בככר השוק;
ומסר מאוד מעצים מתמרוש.

אז תודה, וקדימה

[אמא_של_מוש*]

_בעצם הבנתי, פתאום, הבנתי.
שיש לקרובים אליי איזה צורך מצער לשמור אותי קטנה, וחלשה, ונזקקת.
שאני נלחמת כדי לקבל משהו מאוד מאוד בסיסי מהסביבה הקרובה שלי: כבוד והקשבה.
הקשבה - לא לשמוע, לבטל, להחליט בשביל, לקטוע באמצע כי ברור לנו מה רצית להגיד. קשב. תשומת לב. כי יש לך מה להגיד ואנחנו מעוניינים לדעת מהו.
וכבוד - כי אנחנו לא יודעים יותר טוב ממך, כי את שווה לנו, כי את ראויה לא פחות מאיתנו ולא יותר. כי את בגובה העיניים שלנו ולא קילומטרים מתחת.
זה לא בסיסי? זה נראה לי כל כך, כל כך בסיסי..._
תודה לך על מה שכתבת @}
כתבת משהו שהרבה זמן אני מחפשת לו מילים.
ברשותך אני מעתיקה לדף שלי

[קור_את*]

סחוטה, נפנפי מהחיים כל מי שמחליש אותך, כולל אמא. מינימום פגישות ורק אם היא רוצה לקחת את הקטנים לטיול קטן בחוץ. גמרנו. חיים רק פעם אחת. חובתך לשמור על עצמך חזקה ומאושרת ולא מוחלשת בשבילך, בשביל ילדייך ובשביל הזוגיות.

מנסיון חיי, התחרטתי על כל חלק בחיי שבו אפשרתי למישהו מחליש להישאר בו. זה בור ללא תחתית וגורם של מצוקה קבועה בחיים, עם איכות חיים רגשית רעה.

[אם_פי_3*]

אני חושבת שגם בשביל להוציא מהחיים אדם מאד-קרוב מחליש, צריך כח. אם מישהי יכולה סתם כך להחליט שהיא לא רוצה את אמא שלה (או כל אדם אחר) בחיים שלו, ולהגיד לה את זה וגם להשאר שם - זה מצוין (זה גם אומר שהיא מאד עוצמתית, כבר היום), אבל הרבה פעמים זה לא באמת מעשי. לי לקח הרבה שנים להוציא מחיי אדם קרוב ש"מחליש" זו הגדרה מחמיאה עבורו (לא אמא). אני יודעת היום, שאני לא חלשה-במיוחד (כמו שחשבתי), ואפילו יש כמה אנשים שטוענים שאני חזקה (ואולי, לאט לאט, אני מתחילה להאמין להם) - אלא שזה כמעט תמיד כך.
לא קל לעזוב בן זוג מתעלל, לא קל להרחיק הורים מרעילים. צריך לגדול ולהתחזק מספיק, בשביל שאו שאפשר יהיה להרחיק, או שהם יקלטו שאת כבר לא מוכנה להיות קטנה, ויתאימו את עצמם.
מבחוץ, אנשים לא מבינים - למה את לא מעיפה את האדם הזה מהחיים שלך? למה את נותנת שירמסו אותך? אבל מבפנים זה מאד מורכב, ודורש תהליך ארוך של פתיחת קשרים סבוכים ובניית עצמי. הרבה פעמים, פעולה חדה מדי, תוביל לתגובת נגד חזקה - שאי אפשר לעמוד בה. לפעמים זו גם סכנה ממש (יותר בהקשר של בן זוג מאשר הורים).
חלק מלכבד את עצמי, זה גם לכבד את הקצב שנכון לי, את התהליך שלי.

[סחוטה*]

תודה, אמפי, ותודה, קוראת!

אמפי - שניסחת את הדברים ״מהצד השני״ באופן שאני הרגשתי אבל לא הצלחתי לגמגם אותו עד הסוף לעצמי...
קוראת - על כך שהדעות החד משמעיות שלך, שמגיעות מניסיון אישי ומרצון עז לעזור, מסייעות לי לשאול את עצמי שאלות ובהמשך לאמפי לנסות ולנסח לעצמי מהי ״מידת האמצע״ שתוכל להתאים לי, והאם קיימת כזו.

כך, למשל, מתגלגל הדיאלוג הפנימי הבא:
״קוראת אומרת לחתוך. האם אני רוצה לחתוך את אימי מחיי למינימום המתבקש?״
״מממ. כרגע, זה קיצוני מדי עבורי.״
״אז אם מה שקוראת מציעה מרגיש לי קיצוני, איזו אפשרות אחרת יש? מה אוכל לעשות כדי לא להרגיש מוחלשת ומוקטנת בנוכחות אנשים שלא רואים אותי ממטר?״
״לא יודעת. מה מרגיש לי נכון?״
״לא יודעת! אולי כדאי באמת שקודם כל אבהיר לעצמי מה מרגיש לי נכון. כי אם צרכיי ורצונותיי לא ברורים לי, איך בעצם אוכל לדאוג שיתמלאו?״

בעצם הדיאלוג איתכן מביא אותי לדיאלוג עם עצמי, ולשאלה מה נכון לי. מה אני רוצה.
אני!
תמרוש ובשמת (כן, שוב בשמת) הציעו לי בזמנו להתאמן על ״לעורר את הרצון הרמוס״ דרך מיקרו-החלטות וכל מיני פטנטים קטנים (באיזה שביל מתחשק לי ללכת? על איזו ציפית הכי כיף לי לישון?) כי מרוב שדיכאתי אותו, אף פעם אין לי תשובה לשאלה: ״מה אני רוצה״ (חוץ מ״שזה לא יהיה ככה״, שזו, אפעס, לא תשובה ממש פרודוקטיבית).

ועכשיו: אני רוצה כבוד והקשבה, ורואה בהם תנאי אנושי בסיסי.
ועכשיו: ככל הנראה לא אקבל אותם מהאנשים המסויימים האלו בחיי. לא באשמתם, אבל בטח ובטח לא באשמתי!
ועכשיו: רוצה לחיות בבית שיש בו כבוד והקשבה.
ועכשיו: מתחילה לעבוד על כבוד והקשבה של עצמי לעצמי, ועל כבוד והקשבה לילדים שלי, ולאבא שלהם.

אז יופי, התחלתי משהו...

[סחוטה*]

ואם כבר, אז להיתלות באילנות ממש גבוהים...
_אני שוב אדגיש: זאת אני, רק אני, שחוללתי אלף שינויים פנימיים בהרבה תחומים ובהמון רמות, שהיו קשורים ל"אמא שלי" וששינו את היחס שלי לאמא שלי.
כתוצאה מהשינויים שהתחוללו אצלי - חלו גם שינויים באמא שלי ובהתנהלות שלה כלפי.
אבל הכל נובע מהשינויים שאני עשיתי. והשינויים שלי היו הרבה יותר גדולים ומשמעותיים, כולל שיכתוב של אירועי עבר באמצעות כלים כמו NLP.
הכל, בא ממני.
מדברים שעשיתי למען עצמי, לצורך המטרות שלי. השינויים שאירעו בה לא היו הגורם לשינוי שלי אלא דווקא התוצאה. כן, הם עזרו לי, אבל בשוליים.
עשרות שנים רציתי וציפיתי שאמא שלי תהיה אחרת ואז אני ארגיש אהובה, סוף סוף.
זה לא עובד ככה.
זאת אני שהייתי צריכה להיות אחרת ולבנות את עצמי כמישהי שמרגישה אהובה._
בשמת, אלא מי...

[סחוטה*]

(הייתי אומרת שאני מעריצה מס׳ 1 שלה, אבל מרפרוף קל באתר די ברור לי שזה לא נכון)
(-;

[תמרוש_רוש]

מקסים, הדף הזה.
תמשיכו.
<נחה קצת, אחזור אחר כך>

[אם_פי_3*]

רוצה לחיות בבית שיש בו כבוד והקשבה.
גם כאן, הדרך בעיני היא לעבוד בצעדי תינוק. כי כל צעד מחזק אותי ומכין אותי לצעד הבא. זה יכול להיות משהו סמלי כמו שינוי נהלי הישיבה ליד השולחן בבית (למשל: לשבת בראש השולחן. איך זה משפיע על ההרגשה?). זה לשים לב, איפה אני מסכימה שיקטינו אותי. איפה זה אולי נוח לי אפילו. ומהצד השני: איפה מנסים להקטין אותי ואני לא מאפשרת את זה - מה ההבדל? איך אני מצליחה? איפה אני מופעלת מ"לא נעים לי" ואיפה אני בוחרת בעצמי, על פני אחרים? (מותר. לפעמים אפילו צריך. בטח כשנמצאות בתהליך של ללמוד לתפוס את המקום הראוי לי).
זה לזכור לסלוח לעצמי, לפרגן לעצמי (במילים, במעשים), לזכור שמותר לי להיות לא-מושלמת, ועדיין יש לי זכות קיום.

[אם_פי_3*]

וגם: איך אני מכבדת ומקשיבה לאחרים - בלי לוותר על עצמי.

[סחוטה*]

אז ביקרתי בדף אמא שאוהבת יותר, ולהלן מסקנותיי:
כגילוי נאות, ככל שקראתי בו יותר כך חשתי יותר אמביוולנטית לגביו, והרגשתי שהוא מכביד עליי, לא ברור לי לגמרי מדוע. בכל מקרה - הרגשתי מכביד, אז הפסקתי.

מסקנה אחת: גיבוי לעמדה העקרונית שלי, שכוונות ורצונות ורגשות לחוד, ומעשים לחוד. והשורה התחתונה היא המעשים, במובן של התוצאות.
(הרבה פעמים אני שומעת את ה״לא הייתה לי/להם כוונה לפגוע בך״, ואני שואלת - אז מה? בכל זאת פגעתם...)
למשל, כשבעלי מעלה משהו בסגנון הזה (כמה לו ו/או לאחותו חשוב לפתור את המצב בינינו, כמה אני חשובה לה/להם, כמה היא אוהבת אותי, כמה אכפת לו וכדומה) אני שואלת אותו מה העשייה בעניין, מעבר לדיבורים גבוהה-גבוהה. כי דיבורים זה קל. ואז אני אומרת:
״תקשיב! הנה אני אומרת לך שאני מטר שמונים, בלונדינית, ואוהבת את אחותך אהבת נפש. אז אמרתי. זה הופך את זה לנכון??״
מזל שיש לו חוש הומור (-;
אגב, במקרה של אמא שלי, הגירסה היא: ״מה איכפת לי מה היתה הכוונה?!? מה אני, קאנט?!?״ (מוקדש לכל תלמידי ותלמידות הפילוסופיה של המוסר)

מסקנה שנייה: ההוכחה ה״מעשית״ תופסת גם לגבי אהבה עצמית, במובן שלא מספיק שאגיד לעצמי שאני אוהבת את עצמי יותר, אלא שאמצא דרכים מעשיות להביע את זה.

ואז עשיתי 360 מעלות חזרה להצעה הראשונה של אם פי 3, והבנתי עוד יותר למה היא מצאה חן בעיניי: כי זה בדיוק זה. מעשים, לא דיבורים. הפגנה של התנהגות אוהבת ולא דיבור על ״כמה אני/אנחנו אוהב/ים״.

<זהו לבינתיים>

[אם_פי_3*]

גם להגיד זה חשוב.
זה לא שווה הרבה אם יש פער בין המילים והמעשים.
אבל להגיד זו הצהרת כוונות. וזה גם משפיע עלינו לגמרי פיזית. כשאת אומרת - לעצמך, לבנזוגך, לילדים: "אני אוהבת אותך", רמות האוקסיטוצין בגוף שלך ובגוף של מושא האהבה עולות. למנטרות יש השפעה. לכוונה שבה נאמרות המילים יש משמעות (ולכן צביעות מורגשת).
אני כן חושבת שיש חשיבות לכוונה. יש הבדל בין מישהו שבאמת מנסה לעשות טוב, ומפספס לפעמים (ומוכן לנסות להשתפר), לבין מי שמכוון לרע.
נתקלתי בשיטוטי בימים אלו באתר במשהו שכתבתי מזמן, שכשהילדים שלי היו תינוקות, קרה לא פעם שהם חטפו מכות בגללי, מחפצים - בגלל שההתמצאות המרחבית שלי לא טובה, כמו משקוף שלא לקחתי בחשבון שיש עלי תינוק וכדומה. אני חושבת שיש הבדל שמיים וארץ בין זה לבין הורה שפוגע בתינוק שלו בכוונה - והילדים לגמרי הרגישו את ההבדל.
אבל כשאני באה ומספרת לך שמישהו פגע בי ואת אומרת "הוא בטח לא התכוון" - זה משהו אחר. זה מקטין את התחושה שלי, את יכולת האבחנה שלי (הרי אם היית חושבת שזה קרה בטעות, לא היית נפגעת נפשית). וגם - את לא באמת יכולה לדעת מה הוא התכוון, ובאמירה הזו, את בוחרת להיות בעדו, במקום בעדי. אלי ויזל אמר שהכחשה של הרוע היא תמיד בעד התוקפן ואף פעם לא בעד הנפגע.
כשאני מספרת (בדחילו ורחימו) על זה שפגע בי (ולא רק בי), ומתחילים להגיד לי שבטח זה מה שהכיר מהבית, וגם הוא בטח נפגע - זה ממש לא מעניין אותי. אדם בוגר צריך לקחת אחריות על מעשיו. אם אתה פגוע - תטפל בעצמך, אל תעביר את הפגיעה הלאה. זה לא ילד קטן שפוגע כי נפגע וצריך לטפל בפגיעה בו לא פחות מבפגיעה שלו באחר.
אני גם לא חושבת שאני צריכה לקחת אחריות על מעשיו.
אבל כן כדאי לי לבדוק, מה גרם לי לאפשר לו לפגוע שוב ושוב - ובעיקר, איך אני נמנעת מזה בעתיד. אוקיי, אז סילקתי אותו מהחיים שלי (כמה שאפשר. אי אפשר לגמרי). אבל איך אני גדלה לאהוב את עצמי מספיק, כדי שאפיץ עוצמה שלא מזמינה פגיעה. כדי שאם בכל זאת פגעו בי, אדע לצאת משם לפני שזה הופך לדפוס.
קראתי עכשיו את הדף של האשם תמיד. יש שם הרבה כלים (בעיקר מבשמת...) של איך להתמודד בכל מיני מצבים כאלו. התרגיל הראשון הוא לבדוק מה אני מרגישה, פיזית, כשפגיעה קורית (*** פגיעה לא פיזית. בפגיעה פיזית מטפלים אחרת. אני מדברת על עלבון, הקטנה, האשמה וכו').

[סחוטה*]

אמפי, מסכימה כמובן שיש משמעות רבה להבדל שבין ״כוונה טובה״ ובין ״כוונה רעה״, כמו גם לחשיבות שיש באמירה ובהתכוונות.
ומדברת על מבוגרים, כמובן (בתור אמא מאותגרת מרחבית כמוך, מסכימה עם הדוגמה שלך...)
אממה?
לפעמים הייתי מעדיפה שמישהו יפגע בי ״בכוונה״ מאשר ״לא בכוונה״.
בעיקא כשאותה ״כוונה טובה״ משמשת לעיתים ככיסוי מתמשך להתנהגות לא ראויה עם תוצאות מבאסות שאותו מתכוון לטוב (באמת!) אינו מי שמשלם את מחירן.

[סחוטה*]

ותודה על ההתייחסות המפורטת

[אם_פי_3*]

לפעמים "לא בכוונה" זה בכוונה אחרת (אמרה נורית זרחי)...

[תמרוש_רוש]

סחוטה,
אני חושבת הרבה על מה שכתבת על גיסתך, ואיך פעם אחת "ניצחת" אותה בכך שהתעקשת להסכים שלא להסכים ולא נכנעת לסרטים המלוכלכים שלה.
ועל השאלה שלך, ממה זה עשוי? ואיך להגיע למקום כזה עוד פעם?
אז תשובה ישירה אין לי, אבל הנה דבר שניסחתי אתמול בהשראת בעלי, שכתב פעם למישהו באיזה פורום "תודה רבה לך על בדיחתך". נדמה לי שזו באותה הרוח:

---

תוקף יקר,

תודה לך על תקיפתך.

תקיפתך נקלטה אצלנו במערכת והועברה לטיפולה של וועדת התקיפות.

תגובת הוועדה תישלח אליך תוך חודש, בכתב, בשלושה עותקים.

אנא וודא שפרטיך האישיים נכונים כדי שנוכל להשיב לך בחוזר.

נ. ב. עקב ריבוי תקיפות לאחרונה, ייתכן שזמן התגובה יהיה ארוך יותר מהרגיל. אנו מתנצלים על אי הנעימות.

בכבוד רב -

---

יש גם גרסה קצרה, טלפונית:
תוקף יקר, אנא המתן. אנו עסוקים בתקיפות קודמות
תוקף יקר, אנא המתן. אנו עסוקים בתקיפות קודמות

[תמרוש_רוש]

[יולי_קו]

_בויכוח הבא שנקלענו אליו, אמרתי לה, ברוגע מוחלט:
״אני רואה שאנחנו לא מסכימות, אז מוטב שנקבל את זה שדעותינו שונות ונפסיק להתווכח.״
דינג-דינג-דינג!!!
זה הטריף אותה._

ס' יקרה (סליחה יקירתי, אבל קשה לי עם הניק הזה, הוא עושה לי רע מאוד),
חשבתי הרבה על הסוגיה הזאת,ואני חושבת שעליתי על תבלין הקסם שציינת בעצמך:

רוגע מוחלט

זה פשוט זה: כשאת מקורקעת, מאוזנת, אדישה ומשועשעת קלות- אז זה פועל.
כשאת מעורבת רגשית, מתנצחת, מנסה לשכנע, נגררת, נעלבת, נאלמת, ...- אז את מאבדת שליטה, והיא יכולה בקלות להיות במקום הבטוח הזה של חתול שמשתעשע עם עכבר. לחתול זה נחמד מאוד (ואת, את בתפקיד העכבר. לא כייף).

ועכשיו שאלת מליון הדולר- איך מגיעים למקום הנונשלאנטי הזה?

אני חושבת שיש אנשים שזה יוצא מהם באופן טבעי. יש כאלו שלעולם לא. יש כאלה שיכולים לפתח את היכולת הזאת. אני חושבת שאת נמצאת בקבוצה השלישית, כי כבר הצלחת ליצר את המיצוב הפנימי הזה בעצמך, וזה היה לך טוב.

אז איך להגיע לזה?

לדעתי הבסיס הוא לעשות כל מה שאת יכולה בשביל להרגיש, להאמין ולחוות את היותך חשובה, יקרה, איכותית, אהובה. קיבלת כאן במעלה הדף המון רעיונות (גם מבשמת).

השלב הנוסף הוא להצליח לראות אותה קטנה, חלשה, מגוכחת. לא מפחידה, לא מסוכנת.
ממש כמו לדמיין/ לראות בוחן מפחיד במבחן חשוב לבוש בבגד ים מצחיק של שנות ה-40. זה עוזר להוריד מתח מהמצב. עוזר להכניס אותו לפרופורציות הנכונות (אדם ולא אל כל יכול או אחד מאיתני הטבע). ככה את יכולה להכנס למגפי החתול ולשחק להנאתך בעכבר.

אני מניחה שאחרי כמה פעמים מוצלחות כאלה (בשוויון נפש משועשע) ימאס לך מהמשחק הזה, וככל הנראה גם לה יהיה פחות נחמד לשחק אותו.

בכל מקרה אני חושבת שיהיה לך יותר קל לטווח ארוך להתרחק גיאוגרפית.

[סחוטה*]

אם פי, תמרוש, יוליקו - תודה רבה לכן. כך גם לכל אלה שהשתתפו בדיון הזה מתחילתו.
אני לוקחת הפסקה מבאופן.
רציתי להסביר את זה קצת למעגל התמיכה הקטן שנוצר פה, כדי לא להיעלם סתם ולהביע הערכה לרצון הטוב שלכן.

מצחיק, זה קצת קשור למה שיוליקו כתבה על הניק שלי. גם לי לא נוח איתו כבר הרבה זמן, עוד מאז, אבל בשם הקוהרנטיות השארתי אותו, כי אני ממש לא אוהבת שניקים בדיון מתחלפים ואז אני צריכה לנסות לשחזר במי דברים אמורים... אני אוהבת לזהות את הכותבת בדפים השונים, ולבנות את הקול הייחודי שלה. כשהניקים מתחלפים זה בלתי אפשרי (בעיקר אם זה מקרוב באת לקרוא דיונים ישנים). אז השארתי, למלא מצוות ״השנוא עליך אל תעשה לחברך״.

אז לפני זמן-מה רציתי לחזור ולקרוא בדף הישן של אובדן ההריון. דיון עוצמתי ואמוציונלי התרחש שם, מלא התגייסות ורצון טוב. קראתי, ומשהו הרגיש לי מוזר. היה נדמה לי כאילו משהו השתנה, היו תגובות שלי ושל בשמת לדברים שלא כתובים שם... מצד אחד הדיון נשאר קוהרנטי יחסית, מצד שני אני והיא מצטטות דברים שלא נראה שנאמרו...
ואז הבנתי: חלק מהדברים נמחקו. ככל הנראה דברים קטנים, טריוויאלים. אני מניחה שעל ידי הכותבת/כותבות, על אף שלא ממש ברור לי למה (אני לא זוכרת שהיה שם משהו סנסציוני).
עכשיו - ברור לי שזה חלק מהאתר הזה, וחלק מהותי. ברור לי שזו זכותה של כל כותבת (גם אני ניצלתי את הזכות הזו לא פעם; אני משתדלת תמיד לנצל אותה מהר, לפני שרואים, ואם כבר הגיבו לי - אני משאירה או עורכת או מסבירה).
אז זה לגיטימי וזה חלק ממהות האתר. אבל זה היה גילוי קשה מבחינתי... כאילו משהו יקר לי חולל (וגם, לא הבנתי למה להיכנס לדף תמיכה אחרי מי יודע כמה זמן ולמחוק ממנו דברים. ועל אף שלא נכנסתי לבדוק, לדעתי זה לא חלק מ״גל החבלות״ האחרון).

בתוספת לכל מה שקרה פה בזמן האחרון, עם העזיבה של קוראת, עם מלחמות העריכה והמחיקות של הדיונים והדפים (הדף של יונת נמחק אתמול כליל ושוחזר), זה גדול עליי.

אני יודעת שזה חלק מהעניין, אני יודעת שאפשר לשחזר ולהחזיר, אבל אני לא רוצה. לא רוצה להיכנס למקומות האלה, ומי שמחקה - רצונה כבודה.
אבל כרגע, המרחב כאן מרגיש לי קצת פחות בטוח.
ואני, כרגע, זקוקה לביטחון.

תודה גדולה ואהבה לכולכן

[ניבה*]

סחוטה אני ממש מצטערת לשמוע שאת עוזבת, אני לא יודעת עם מה שאכתוב קשור לדף של תמר רוש אבל ללא ספק אני מעוניינת שגם היא תקרא, הכניעה לכל מיני סותמי\ות פיות זה פיתרון ממש לא טוב, תמיד יהיו א.נשים עם תסכול לגבי נושא מסויים או התנהגות אחרת, הבחירה בויתור נותנת לדעה האחרת לנצח, כך שלא רק שהפסדת, גם הדעה השונה שלך לא תשמע, לגבי המחיקות אני משוכנעת שיש כמה מבקרים.ות שלא שהעדיפות שלהם זה בהתנהגות אלימה (למחוק דפים או דיונים) ואיתם.ן אפשר להתמודד בהשמעה\רשימה\הפצה של הדעה שלך, לגבי הקהילה ודפי האתר, אני ממש לא מגזימה, חוץ מלהוסיף לאיכות החיים של המון משפחות יש כאן, עזרה, תמיכה וערבות הדידית, וכפשטו מצילים נפשות, כל שמבלי לזלזל בשום תחושת פגיעה אישית (שלדעתי 100% מוצדקת), חשוב לדון לכף זכות את כל העשייה כאן בכלל ובפרט למפעל הענק של יונת שרון ו תמר רוש שמשקעיות מזמנם בלקרוא, לסנן ולהציל ודיונים שנמחקים ע"י אותם מזיקים. יישר כוח ובהערכה רבה לכל העוזרות

[פלוני_אלמוני*]

בתוספת לכל מה שקרה פה בזמן האחרון, עם העזיבה של קוראת, עם מלחמות העריכה והמחיקות של הדיונים והדפים (הדף של יונת נמחק אתמול כליל ושוחזר), זה גדול עליי.

סחוטה, את מקשרת פה בטעות בין שני מקרים לא קשורים. קוראת עזבה בגלל המהלך של הקבוצה של אלה שהיו פה פעם. הבלגן הקטן שהיה עכשיו היא של טרולית שבכלל לא קשורה לאתר. באמת לפעמים טרולים מחבלים. אבל זה קורה בכל אתר ואתר.

[מזמור_לילה*]

פלוני, אני לא חושבת שההקשר שלה נעשה בטעות.
אני הבנתי שהשילוב בין הדברים (העזיבה של קוראת+הדיון שנמחק+מלחמות העריכה+המחיקה בדף התמיכה שלה+הטרולית) הוא שגרם לה להרגיש שהמרחב פה לא מספיק בטוח בשבילה.

[פלוני_אלמוני*]

אני הבנתי שהשילוב בין הדברים (העזיבה של קוראת+הדיון שנמחק+מלחמות העריכה+המחיקה בדף התמיכה שלה+הטרולית) הוא שגרם לה להרגיש שהמרחב פה לא מספיק בטוח בשבילה.

טוב. חבל. טרולים יש בכל מקום, פה הם דווקא עדינים ומוציאים אותם מיד. מחיקה בדף תמיכה אפשר להחזיר, וזה חלק מהדינמיות היפה באתר.

[תמרוש_רוש]

סחוטה, חבל לי לקרוא, אבל אני מבינה

אני מצטרפת למה שנאמר: אחד הסיכונים האינהרנטיים בלהחזיק אתר מבוסס-וויקי זה שהוא פגיע לחבלות ומחיקות.
לפעמים זה בא בגל ולפעמים בטפטופים.
לפעמים כותבות אכן מוחקות את דבריהן, כי פתאום דברים שבשעת הכתיבה נראו להן בסדר, פתאום מרגישים אישיים וחושפניים מדי.
ולפעמים זה איזה מזיק מזדמן.
ולכן צריך לעקוב ולשמור ולתחזק

[אוהבת*]

על הניק שלי. גם לי לא נוח איתו כבר הרבה זמן
וכדאי שתמצאי משהו שהולם אותך. אני לא חושבת שתהיה בעיה לזהות, הניק המקורי לא ישתנה אלא אם תכנסי ותשני בכל הדף.
הניק הקודם שלי היה אשמה. אפשר להרגיש את ההבדל כמו בעיטה בבטן.

[יולי_קו]

ס׳ יקרה,
אני כל כך שמחה בשבילך שהניק הישן כבר לא נוח לך! כנראה הגיע הזמן לתפור למידותיך ניק חדש שיתאים לאני העכשווית שאת (אפילו בלי לרשום אותו כאן בינתיים). מקווה שתמצאי בתוכך איך להשאר כאן, אבל בכל אופן בהצלחה בהמשך התהליך שלך.

[פלוני_אלמונית*]

לגבי פרשת הגיסה המאוסה:
נדמה לי שהזכרת שלתגובה שלך אליה יש סממנים אלרגיים. אז הנה סיפור...
מאז ומעולם לא הסתדרתי עם בת הזוג של אבי. נוכחותה עשתה לי רע, היא ממש החליאה אותי. לא הצלחתי להבין למה היא מעוררת אצלי תגובה כזו חריפה! כאילו, היא מעצבנת ולא הכי חכמה, אבל העולם מלא כאלה...
בקיצור, הלכתי בלי קשר אליה לאיזה טיפול ביופידבק, שבודק דברים לפי המתח שריר של הגוף ואם היד נופלת זה אומר שיש לך אלרגיה לדבר הזה. ומה הסתבר??? שאני באמת אלרגית אליה! רסמי! כאילו, באמת יש דבר כזה... ואיכשהו הטיפול הקל עליי מאוד (אולי אפילו רק הידיעה שזה באמת תגובה פיזית של הגוף עזרה לי).
נשמע שבמצב כמו שלך שווה לך לנסות