לא רוצה להאשים יותר

[עדינה_ניפו*]

כבר שנים אני שומעת, קוראת, מבינה שכל דבר שקורה סביבינו הוא באיזשהו אופן שיקוף של הפנימיות שלנו.
מבלי להישמע "ניו אייג'ית" אני רוצה לדבר יותר ספציפית אולי על השיקוף שיש בזוגיות או בכלל במערכות יחסים בין אנשים.
למה זה כמעט בלתי אפשרי בשבילי היום להאשים מישהו אחר (באופן מודע) במשהו שעובר עלי.

אתחיל בחיי הזוגיות שלי:
בן זוגי הוא אדם ביקורתי מאד ושנים הרגשתי קורבן לביקורת המתמדת שלו.
פעמים רבות שאלתי את עצמי למה אני נותנת לו לבקר אותי בצורה כזאת?
למה אני חיה עם ביקורתיות כזאת?
הביקורתיות שלו היתה לעיתים חריפה מאד כלפי (ככה אני חוויתי את זה).
הפחד שלי מפני הביקורת שלו שיגע אותי, הכעיס אותי ויחד עם זאת משך אותי באיזשהו אופן, אתגר אותי.
התפקידים היו ברורים, הוא היה הביקורתי, האגרסיבי...
ואני הייתי הקורבן, הסופג...
דיברנו המון על "משחק התפקידים" הזה.
היינו מודעים לו אבל לא הצלחנו ממש לצאת ממנו אף פעם.
אני הרגשתי כל כך מסכנה כל כך הרבה מהזמן.
"מה הוא רוצה ממני...?"
"למה הוא מתייחס אלי ככה...?"
"למה הוא מדבר אלי ככה...?"
"אני כזאת טובה, משתדלת, נעימה... ואילו הוא כזה רגזן, עצבני, ביקורתי...מה אני עושה איתו?"
אבל לא הלכתי לשום מקום, נשארנו יחד והמשכנו לנסות.

אני קראתי את ביירון קייטי, אקהארט טול...
עשיתי הרבה עבודה ולאט לאט התחלתי להבין למה הכוונה לקחת אחריות (לא אשמה) על המצב שלי, על החיים שלי.
לוקח לי הרבה זמן להבין לעומק ולחוות ממש ממש שבן זוגי או בכלל אנשים אחרים סביבי לא אחראים לקשיים שלי, אפילו לא בחלק מהזמן, אף פעם .
בן הזוג שלי הוא אף פעם לא הסיבה שרע לי היום, שאני עצובה או כועסת.
ואפילו הילדים שלי לא אשמים בזה (זה עדיין קשה לי להפנים ברמת החוויה).

שלא תבינו אותי לא נכון.
אני לא מדברת על לשתוק כאשר מישהו אחר עושה לי משהו שלא טוב לי איתו, שפוגע בי...
חס וחלילה!
אני מדברת היום יותר ממה שדיברתי אי פעם.
חווה את דעותיי ומביעה את רגשותיי כמה שרק אפשר.
אבל ברמה העמוקה אני כבר מבינה שאין אף אדם "שגרם לי" "עשה לי" או אשם...

לפני זמן מה נקלענו לבעיות כלכליות קשות והחלטנו על קיצוצים רציניים במשק הבית.
כל אחד מאיתנו (אני ובעלי) לומד חוג אחד, אני חליל צד והוא כדרות.
וחוץ מזה היתה סדנא שאני בדיוק התלבטתי לגביה (הזדמנות חד פעמית למשך 6 חודשים).
החלטנו ששנינו מפסיקים את הכל.
אני עם ההחלטה הזאת הרגשתי רע מאד ובהתחלה הצהרתי שאני ממשיכה בחליל כי אין לי מלבד זה שום דבר שהוא מתקיים מחוץ לבית ולמשפחה ואני זקוקה לזה. וכך היה.
רק שהימים עברו והתחלתי לתהות האם עשיתי טעות.
אולי עדיף היה לי לבחור בסדנא שהרי זאת הזדמנות חד פעמית וכאשר תסתיים אמשיך בשיעורי החליל...?
אחרי כשבוע של התלבטויות דיברתי על זה עם בעלי והוא התחרפן מהרעיון.
מכל מיני סיבות של עבודה הסדנא הזאת היתה ממש ממש לא במקום בשבילו (הרי הוא צריך לשמור על הילדים בזמן הזה) והוא נורא התנגד.
התווכחנו על זה עד שהוא היה צריך ללכת לעבודה ובדרך החוצה הוא אמר בכעס מיואש "טוב, את תחליטי ותעשי מה שאת רוצה."
אחרי הוויכוח היה לי ברור שאני לא הולכת אבל השתגעתי מזה
יותר ויותר רציתי את זה והתאבלתי על מה שאני מפסידה.
כל הזמן רצו לי משפטים בראש כמו:
"הוא רואה כמה זה חשוב לי, הוא לא יכול לעשות מאמץ בשבילי? אני כל הזמן...בלה...בלה...בלה..."
"למה אני לא מחליטה שאני פשוט הולכת? בסוף אני אהיה אישה מדוכאת וממורמרת שלא מימשה את עצמה בגלל בעלה...."
"לא באמת אכפת לו ממני..." וכו" וכו"....

כמה ימים עברו וישבתי בבית וסיפרתי את כל זה לענת (שכנתי היקרה).
"אז בעצם את לא הולכת לסדנא הזאת בגלל שאין לך מי שישמור על הילדים בזמן הסדנא?"
"כן" עניתי לה
"אז אין בעיה, אני אשמור עליהם ביום הזה, אני פנויה!"
וואו, חשבתי לעצמי
אבל למה אני לא יותר מאושרת?
לאט לאט הבנתי ש אני בעצם לא רוצה ללכת לסדנא הזאת.
כל הזמן הזה זה לא היה בעלי שעצר אותי מללכת אלא זאת הייתי אני שלא הייתי בטוחה בעצמי ורק כשהאפשרות פתאום ניתנה לי לגמרי הבנתי שזה לא מה שאני באמת רוצה לעשות.
ממנו קיבלתי בעצם שיקוף מדויק לרצון האמיתי שלי.

כל הביקורת ששמעתי אותו מטיח בי במשך כל השנים האילו היתה הביקורת שאני הטחתי בעצמי
זאת הביקורת היומיומית שיש לי על עצמי...

לא הרבה יותר מנחם לדעת או להאמין שלא "עושים" לנו...?
שבעצם העניינים הם בידיינו.
אני יודעת שזה לא כל כך פשוט תמיד
הנפש היא מורכבת ועדינה אבל אותי מנחם לדעת שאני לא "הקורבן" של אף אחד אחר.

מעניין שבעלי מבקר אותי היום אולי 10% ממה שהוא היה בעבר
ואני היום סוף סוף מזהה איפה וכמה אני מבקרת אותו...

נראה לי שזהו להיום
העיניים שלי נעצמות

אשמח לשמוע חוויות אישיות אחרות או דעות...

[רסיסים_של_אור*]

הדף הזה מתוזמן לי בצורה כל-כך מדויקת. תודה גדולה עליו.
אני מרגישה שעבורי גם "לבסוף מוצאים אהבה" עזר להבין את הדברים שכתבת למעלה. זה מורכב כל כך ומצד שני כמה תקווה יש בידיעה שאנחנו מסוגלית להשתנות ולעשות לעצמנו טוב

[אמא_לשלושה*]

הדף הזה מתוזמן לי בצורה כל-כך מדויקת. תודה גדולה עליו.
ואני עכשיו באמצע קריאת הספר "לבסוף מוצאים אהבה"

[יעלי_לה]

_כל הביקורת ששמעתי אותו מטיח בי במשך כל השנים האילו היתה הביקורת שאני הטחתי בעצמי
זאת הביקורת היומיומית שיש לי על עצמי..._

אני מזדהה מאוד, תודה על המשפט הזה.

[לומדת*]

מזדהה עם כל מילה. דף מאוד חשוב.
וגם אני בעבודה מאוד אינטנסיבית עם ביירון קייטי ואקהרט טול, שממש משנים לי את החיים.

תודה, ואשמח לשמוע עוד תובנות.

[עדינה_ניפו*]

מעניין שאתמול פתחתי את הדף הזה והיום אני מרגישה שכל העולם נגדי
בעלי, הילדים שלי, היקום כולו....

המרגיעון כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי

[חוה_ש*]

והיום אני מרגישה שכל העולם נגדי אל תתיאשי
עוד ורסיה של אותו דבר: כשאני חושבת: "לא אוהבים אותי" - להסב את המחשבה אל עצמי עם סימן שאלה בסוף "ואני אוהבת?" , "אין לו סבלנו אליי" להפוך ל: "לי יש סבלנות אליו?"

[בשמת_א*]

אוי, כל כך נכון, כל מלה, כל כך נכון!!!!!!!!!!!!
ובדיוק חשבתי על זה הבוקר!
וכמה שאני התעצבנתי על צפריר ועל האייפקית שלי, כשכל פעם שאמרתי "הוא" אז הם שניהם (בלי להכיר זה את זה בכלל) אמרו לי: את!
כשאמרתי דברי ביקורת על אישי, צפריר כתב לי פה באתר: את מבקרת את עצמך.
כבר לא יכולה יותר להגיד כלום, כי הרי הכל אני. כל פעם שאני תופסת את עצמי מתקוממת, בסוף יוצא שאני מגיעה למסקנה שמה אני רוצה ממנו, זה הכל אני...

[עדינות*]

100 אחוז אחריות

[רסיסים_של_אור*]

_מעניין שאתמול פתחתי את הדף הזה והיום אני מרגישה שכל העולם נגדי
בעלי, הילדים שלי, היקום כולו...._

מכירה את זה כל-כך, אבל חושבת שאולי אפשר לבצע למחשבה הזאת "היפוך" - כי בעצם, בזכות זה שהם נגדך, הם מזכירים לך להיות את, מכריחים אותך לצעוק את רצונך, הם בעצם עוזרים לך לבחון האם באמת באמת זה מה שאת רוצה וכו'. (כמו שתארת לגבי הסדנא ההיא).

וכמובן - לא להתייאש. דברים לא מתקדמים בעקומה חדה לכיוון טוב כל הזמן, בכל תהליך של התפתחות אנחנו מועדים, נופלים, קמים, מתקדמים, שוב מועדים וכו'. לאט לאט נעשית הצמיחה ואני מאמינה בך וביכולת של כל אחד מאתנו

[ת''ק_פרסה*]

מסכימה מאד, ועם זאת יש לי מס' שאלות בנושא:
מה לגבי הילדUת? האם גם ילדים אינם קורבנות של מה שעשו להם, למשל, הוריהם?
מאיזה גיל מתחילה האחריות הטוטאלית הדקארטיאנית הזו והאם אין אף פעם מציאות חיצונית אמיתית שאינה באחריות החושב?

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הרי ברור שילדים בוחרים עוד לפני התגלמותם בחומר את ההורים שהכי יתאימו לשיעור שלהם...לאו דווקא ההורים הכי "קלים" עבורם, אלא ההורים שיעזרו להם - גם תוך כדי התנגדות, לגבש את יעודם בעולם הזה.
אבל זה כבר השיעור של ה"מבוגרים" להבין ובטח לא של הילדים כשהם עוד צעירים...כוונתי היא שכל עוד הילדה שלי קטנה, באחריותי המלאה לספק לה את מלוא אושרה...אבל ככל שהיא תגדל, האחריות שלה לעצמה תלך ותגדל עד שבסופו של דבר היא גם תבין למה היא בחרה אותי...כשבודקים מפה אסטרולוגית, אפשר בדיוק לראות איך הורה מסויים משרת לחלוטין , מבנה בסיסי אישיותי של ילד, שנקבע עוד ברגע הלידה.

[עדינה_ניפו*]

היה לי מאד קשה להמשיך לכתוב כאן בזמן שחיי הרגישו לחלוטין לא בידיים שלי
ברגע אחד כאילו הכל התהפך עלי.
הייתי צריכה להזכיר לעצמי ששום דבר לא קורה ב"רגע אחד".
הכל חלק מתהליך מתמשך והדברים הקשים הם לא "טעות" שעשיתי
הם חלק אינטגרלי מהכל והם החיים בעצמם אם על פני השטח ואם מתחת לפני השטח

לפעמים נדמה לי שהכל כל כך טוב וזורם...
ואז פתאום יש נפילה גדולה והכל רע וקשה ואני כאילו לא מבינה מאיפה זה "נפל עלי"
ונדרש ממני הרבה כנות ואומץ (וריכוז) בכדי להיות רגע אחד בשקט , להסתכל פנימה ולהבין מאין נובעים הדברים.
מה בתוכי בעצם זועק החוצה בזכות זה שהם נגדך, הם מזכירים לך להיות את, מכריחים אותך לצעוק את רצונך...
תודה אפרת על המשפט הזה, הוא ליווה אותי ברגעים קשים והיה לי לעזר רב

לדעתי יש עוד דפים ברוח הדף הזה כאן באתר אז אם מישהו רוצה לצרף אותו לאנשהו-מוזמן (אני לא יודעת איך עושים את הדברים האילו).

[רסיסים_של_אור*]

_לפעמים נדמה לי שהכל כל כך טוב וזורם...
ואז פתאום יש נפילה גדולה והכל רע וקשה ואני כאילו לא מבינה מאיפה זה "נפל עלי"_

אני עכשיו ברגעים הקשים האלו של ה "נפל עליי".
אני באלף התחבטויות ומרגישה כשלון גדול כאמא ובכלל... הילדים פתאם נצבעים בצבעים של כפויי טובה נוראיים והכל כל-כך תקוע ולא זורם....

יכולה רק להזדהות ולנסות להזכיר לעצמי את מה שאמרתי לך וגם שם לא פשוט להיות. מה באמת אני רוצה ?? האם יש בכלל דרך להגיע לרצון המזוקק הזה ?

[עדינה_ניפו*]

_לפעמים נדמה לי שהכל כל כך טוב וזורם...
ואז פתאום יש נפילה גדולה והכל רע וקשה ואני כאילו לא מבינה מאיפה זה "נפל עלי"_

כן, אה?
זהו דרכו של עולם כנראה
לא רק אצלי או אצלו
ככה זה אצל כולם (אולי חוץ מאצל המוארים במערות...!)

זה כמו נשימה, פנימה, החוצה
המחזוריות האינסופית, לעולם לא נגיע לסוף...
(זה כמו עם הכביסה, אני כל הזמן מנסה להגיע למצב שהסל כביסה יהיה ריק אבל זאת מטרה חסרת תועלת לחלוטין הרי תמיד יש עוד ועוד ועוד... עדיף שפשוט אעשה כביסה אחת ואז עוד אחת כשאוכל ואפסיק במרדף האינסופי לנסות להגיע לקו הסיום כדי שאז אוכל לנוח. אין קו סיום . מתי אני אבין את זה?)

_יכולה רק להזדהות ולנסות להזכיר לעצמי את מה שאמרתי לך וגם שם לא פשוט להיות. מה באמת אני רוצה ??
האם יש בכלל דרך להגיע לרצון המזוקק הזה ?_

מעטים הם הרגעים שאנו מגיעים לרצון המזוקק הזה.
רב הזמן אני גם לא מבינה מה באמת אני רוצה, במיוחד לא כאשר אני שרוייה בתוך מצב קשה ואימוציונלי כל כך.
אבל כן אפשר לשאול את עצמינו בקטן.
מה אני רוצה מהרגע הזה?
מה אני רוצה מעצמי עכשיו?
אפשר לדמיין איך הייתי רוצה שיראה היום שלי.
לדמיין את עצמי עם הילדים שלי, רגועה, נינוחה, משחקת...
לדמיין את עצמי עם בן הזוג שלי בטוב...
פשוט לנסות להעביר את הפוקוס מהקשה והרע אל דברים שעושים לנו הרגשה יותר טובה.
בדרך הזאת אנחנו יכולים להתחיל לצאת מתוך מפולת השלגים הזאת ולעשות צעדים ראשונים בכיוון אחר.
הכל זה אנרגיה הרי, הרע מושך את הרע והטוב מושך אליו עוד טוב...

ועכשיו נראה לי שהכי חשוב שאישן (אולי שינה מושכת אליה עוד שינה? מזה אף פעם אין לי מספיק. מהר, אני רצה למיטה!)

[לילה_טוב*]

עדינה, את כותבת כל מקסים. תודה על הדף הזה. מזדהה כל כך אם התאור הסיזיפי של עבודות הבית.. לילה טוב ושינה מתוקה!