ויש לי אתה בעיה
אני לא בטוחה מה גודל הבעיה אבל חד משמעית היא קיימת.
אני לא מדברת איתה, כבר (באופן מוחלט) כשנה וחצי, ומזה כחמש שנים אנחנו בחוסר תקשורת כזה או אחר... כשאני אומרת שאני לא מדברת איתה הכוונה לכך שהיא לא מגיבה אלי, כלומר ניסיתי לטהר את האוירה בפעם האחת שנסעתי עד "הבית", וחוץ מהעלבות והאשמות לא התקדמנו לשום מקום.
גם אבא שלי מילדות לא תורם לשום התפתחות, בטח לא חיובית. הוא, לדעתי, חסר משמעות בסיפור.
אבל אמא שלי לא חסרת משמעות. כלומר יצא לי להגיע להבנה ע"י שיחה עם חברה שבעצם לא משנה כמה אני אנסה להחליק אותה מהחיים שלי אני לא אצליח משום שהיא טבועה בי עמוק בדיוק כמו שאמא טבע התכונה, אבל אמא טבע לא העלתה בדעתה הורים המתנכרים לילדיהם והורים שלא נותנים תמיכה והורים שלאדואגים לרוחתם הנפשית של ילדיהם הורים שלא! שפשוט לא.
וגדלה ילדה לנערה לאישה, שמגיעה למצב שבו אומרת די לא רוצה יותר ככה להרגיש ככה לחשוב ככה ואני רוצה אהבה חופש פעולה הערכה ועוד כאלה דברים חיובים, אבל כשאותה נערה/ אישה מביעה את הדברים הללו בקול רם היא מקבלת סטירה מצלצלת וחוסר פירגון , ואפילו התנכרות מוחלטת שזה כלל לא מפתיעה אותה היא (האישה נערה) היתה צריכה לקבל חיזוקים ממלאך אחד שומר שהראה לה את הדרך ועוד כמה נשמות (באמת לא באירוניה) מדהימות שהגיעו לחייה ועזרו לה לעלות מתוך הבוץ וללמוד להעריך את עצמה בזכות מה שהיא ועל מה שהיא
והיום מהמקום שבו אני עומדת שהוא גבוה בהרבה ממה שהיה לפני כמה שנים טובות אני לא יודעת אם אי פעם ניתן יהיה לגשר את הפער הענק הזה, כלומר "להגיע" לאמא. יש אישה בחיי שטוענת כי עלי ללמוד לחיות בלעדיה ואני מסכימה, אבל חלקית, כי היא עולה לי בכל מיני מצבים לא צפויים, שאותה אישה טוענת כי היא עוד תעלה ותעלה עוד הרבה אבל העניין הוא לדעת שהיא לא משמעותית יותר בחיי הבוגרים ושאין לי ברירה אלא להתמודד עם המצב בצורה הטובה והבוגרת ביותר, אבל זה כ"כ קשה כי היא (למרות שאני היום יודעת שלא תיפקדה כמו שאמא אמורה לתפקד) היתה אמא שלי שלי וזה כואב... כמו מילות השיר. זהו עד לכאן ההשתפכות שלי אולי עוד אחזור.....
