כשילדים גונבים

הילד התחיל לגנוב. הוא בן שמונה, אחנו לא בחינוך ביתי , והוא תלמיד טוב ואין איתו בעיות מיוחדות אחרות. פתאום, מצאנו טלפון סלולרי של חבר שלו אצלו במיטה. זה היה ממש מפתיע, כי בעל הטלפון חבר טוב שלו. היום הוא גנב מחבר אחר קלף יוגי-הו. כשמעמתים אותו, הוא ממציא סיפורים, ובסוף מודה שגנב כי מאוד רוצה. אנחונ לא מאפשרים לו טל' סלולרי, למרות שהוא מאוד רוצה. גם קלפי יוגי-הו לא קונים לו, אבל הוא יכול לקנות מדמי הכיס שלו, אם ירצה, והוא ביקש לקנות. (כמה זה עולה בכלל?)
זה משהו שהרבה ילדים עוברים? או מעיד על מצוקה כלשהי? איך להגיב?

בגיל הזה ילד כבריודע להבדיל בין טוב לרע ולכן גם לדעת שאסור לו לקחת דברים שאינם שייכים לו .
כדאי לברר איתו אם מעבר לזה שהוא נורא רוצה יש עוד משהו שמציק לו .
קלפי יוגיהו עולים פחות מ10 שח לחבילה הבעיה היא שחבילה אחת לא מספיקה .
אתם יכולים לחשוב על זה כאילו קניתם לו צעצוע, כמה עולה צעצוע 40 שח, קחו 40 שח וקנו לו קלפים שיעזרו לו להיות חלק מהחבורה זה בטוח יועיל .

אני זוכרת שבגיל 10 גנבתי כסף לאימא שלי מהארנק כדי לקנות ממתקים ונתפסתי לאחר מעשה.
התגובה החריפה של ההורים גרמה לי להבין עד כמה המעשה שלי היה חמור - הם מאד כעסו ואפילו התאכזבו , הם לא הענישו אותי ואפילו לא הרימו את הקול, זה היה מאד דרמטי !
לא עשיתי את זה יותר ואני מתביישת בזה עד היום.

הוא עושה משהו שברור לו שאסור. מעבר להתייחסות למעשה עצמו, כדאי לשוחח איתו לבדוק מה קורה .
כדאי לברר איתו אם מעבר לזה שהוא נורא רוצה יש עוד משהו שמציק לו

בגיל הזה ילד כבריודע להבדיל בין טוב לרע ולכן גם לדעת שאסור לו לקחת דברים שאינם שייכים לו .
לא מסכימה.
זה לא כמו שאנחנו מבינים. בן שמונה עדיין מלא בעיקר בפנטזיות שלו. אולי ברמה מסויימת הוא מבין שזה "לא בסדר", אבל לא בצורה שאנחנו מתייחסים לזה.
אני לא מומחית בכלל, אבל יש כמה דברים שאני חושבת:
זה קורה להרבה ילדים. לילדים שזה קורה להם, חסר משהו.
מה שחסר, הוא לא הדבר החומרי שהם גנבו. הוא אהבה.
לפעמים האהבה שהם גונבים היא האהבה של ההורים. לפעמים האהבה של החברים. לפעמים האהבה העצמית.
אבל תחפשו איזו אהבה הוא מנסה לגנוב.
תחפשו, במובן של גם תבדקו את עצמכם. המפתח לטיפול בילד הוא דרך ההורים, דרך המשפחה.
לא להתמקד בו כאילו יש לילד בעיה והיא לא קשורה למערך המשפחתי כולו.
בעדינות, בחוכמה.
למצוא את המתווך הנכון. לא יודעת מי. מישהו או מישהי חכמה שיידעו לקרוא את המפה של מה שקורה.
בכל אופן, עוד לפני זה, צריך בכל האהבה, בכל העדינות, אבל בכל התקיפות להגיד באופן חד-משמעי: לא לוקחים שום דבר של מישהו אחר. זה דבר שלא ייעשה מבחינתנו. להחזיר את הדברים בצורה עדינה (בלי השפלה לילד עד כמה שניתן, לא לקרוא לזה "גניבה" ו"גנבתי". אני מהרהרת אם זה בסדר להגיד "מצאתי אצלי את הטלפון שלך ובאתי להחזיר לך" וזהו, אבל אני מתלבטת כי יש בעד ויש נגד ואני לא החלטית פה) אבל ששני ההורים יגידו לו חד משמעית: קרה, אנחנו עוד נתייחס לזה, אבל בינתיים חשוב לנו להגיד לך: זאת היתה הפעם האחרונה. לא עושים את זה, נקודה.
העניין הוא לא דבר חומרי זה או אחר שרוצים. גם את זה אולי צריך להגיד (לא יודעת מה קורה אצלכם במשפחה עם המסר של "אין לי" או "את זה לא נקנה"). תמיד יהיו דברים שאנחנו נרצה, אבל נבחר לא לקנות מכל מיני סיבות. תמיד. יש כל מיני דרכים להתייחס למצב שבו אני רוצה משהו אבל לא מקבל אותו. לקחת בלי רשות ממישהו אחר, מה שקרוי לגנוב - זה לא. את זה לא עושים.
אפשר לפתוח דיון משפחתי על זה. על איך מחליטים מה נקנה ומה לא. איך מרוויחים כסף. איך מחליטים על מה נוציא ולמה לא יישאר לנו כסף. מה זה מותרות, מה זה "צרכים בסיסיים". מהם הערכים המשפחתיים שלכם, שלפיהם אתם מחליטים.
תחשבו על זה.
מקווה שזה עוזר.

זה משהו שהרבה ילדים עוברים? או מעיד על מצוקה כלשהי?

כשהייתי בת 7-8 באה אלי ילדה לשחק בבובות. היא הביאה איתה בובות ובגדים של בובות שהיו מדהימים ולא דומים למשהו שראיתי לפני זה (קיבלה אותם מחו"ל). במהלך המשחק אחד הבגדים נזרק מתחת למיטה שלי. ואני ראיתי את זה ולא אמרתי כלום. לפני שהילדה הלכה היא חיפשה את הבגד ואני "חיפשתי" איתה. היא עזבה את הבית בלי הבגד ועם ההבטחה שלי לחפש לה אותו.
אני חושבת שבסוף החזרתי לה אותו. אבל עד היום אני זוכרת את התשוקה החזקה הזו שהדבר יהיה שלי. ואת יסורי המצפון שהיו לי כששיקרתי לה שאני לא יודעת איפה הבגד. אם זה מרגיע אותך דעי שגדלתי להיות אזרחית שומרת חוק לתפארת מדינת ישראל

כשגדלתי היתה לי שיחה על הנושא עם חברות, הן סיפרו לי על חוויות דומות. אני חושבת שמרבית הילדים מתנסים בצורה כלשהי של "גניבה". פשוט לילדים היום יש אביזרים בעלי ערך כלכלי רב יותר ולכן זה נראה אולי חמור יותר. אני לא חושבת שארוע כזה בהכרח מעיד על מצוקה מיוחדת. גם לא צריך מיד לקרוא לזה גניבה. אולי הוא התכוון להחזיר לו את הטלפון. אולי הוא היה מחזיר אותו בעצמו אם לא הייתם תופשים אותו.
בקיצור, לדעתי לא עניין גדול, אלא אם כן זה לא מפסיק תקופה ארוכה.

לא הפעם,

מנסה להרגיש ביחד איתך את הרגע של הגילוי. הפתעה, תדהמה, עלבון, תחושת כשלון, אשמה...... ועוד הרשימה ודאי ארוכה.

אני רוצה להגיד משהו מאד כללי שאולי ישמע קצת מוזר - היחס בתרבות שלנו לרכוש הוא יחס מקודש. עברה על נורמות כל כך "ברורות" (קצת בדומה לעבירה על הנורמות המיניות), מיד גוררת תחושות הוריות קשות של "איפה טעינו".

לילדים הערכים המוחלטים הללו שלנו לא תמיד כל כך ברורים ולכן לא תמיד בשעת מעשה הם באמת מבינים את "חומרתו". מכיוון שכך בשלב הראשוני אין לדעתי צורך לעורר מהמומה גדולה. לא "מוסרית" - איך אתה עושה דבר כזה? ולא רגשית - איך הגענו למצב הזה?

אפשר ורצוי, לעומת זאת, להבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, את הנורמות החברתיות הנהוגות שמן הסתם גם מקובלות עליכם, ומצד שני להקשיב ולשמוע מה יש לילד לומר. במקרה שאת מתארת אולי ההקשבה לו לא צריכה להיות קשורה דוקא לארועים המדוברים, כי את עצמך אמרת שהוא מתכחש לעניין, אלא יצירת הזדמנויות הקשבה בהקשרים אחרים לגמרי.

אפשר לראות את מעשיו של בנך כהזמנה לתשומת לב - משום שבחר בפריעת נורמות כל-כך מקודשות.

נסי לקבל את הזמנתו ממקום נקי ושלו, מקבל ומסכים לנסיבות.

(אולי הדברים נכתבים באיחור, ועל כך סליחה, מקווה שבכל זאת יועילו)

בערך בגיל תשע, לקחתי מילד שכן ספר שמאד רציתי והלכתי הביתה. כשהגעתי הביתה, נשכבתי על הספה בסלון ועשיתי את עצמי ישנה. בראש התרוצצו לי מחשבות איומות. הייתי בטוחה שהולכים לקחת אותי לכלא. ואז באה האמא השכנה ואמרה לאמא שלי על הגנבה. אני זוכרת שאמא שלי החכמה באה אלי ואמרה לי: "למה לא אמרת לי שאת רוצה את הספר הזה? את רוצה שנקנה אותו?" לכאורה תגובה מאד לא חינוכית אבל אני זוכרת מה התגובה הזו עשתה לי. הרגשתי שאני במקום טוב ושלמרות שעשיתי משהו אסור אוהבים אותי ורוצים לעזור לי. ומיד הרגשתי שבטוח שלא אגנוב שוב. אני חושבת שאם מענישים את הילד הגונב בצורה כלשהי הוא מרגיש שהוא בסדר עם הגנבה, זאת אומרת שהוא עשה משהו שלילי ועשו לו משהו שלילי בחזרה. אם מגיבים באהבה, המצפון של הילד מתעורר והוא לבדו מחליט שהוא לא צריך את הגנבות. בהצלחה!

הרגשתי שאני במקום טוב ושלמרות שעשיתי משהו אסור אוהבים אותי ורוצים לעזור לי.
איזה יופי.

תודה רבה לכל העונות. מחכים מאד. נקווה שלא יהיו עוד הזדמנויות לתרגל את התגובות החכמות שהצעתן P-:

הסיפור של ים שקט מזכיר לי מעשיה על אחד הרבנים (לא הבעש"ט, אחד מתלמידיו, אולי) שראה יהודי גונב משהו וצעק מיד "הפקר, הפקר" דהיינו, שדבר זה הינו רכוש הכלל, ובכך היהודי כבר לא היה גנב יותר...

ועוד סיפור, על איכר סיני אחד, שלא מצא כלי עבודה שלו. הוא חשד בשכן שלו שגנב זאת, ומיד השכן התחיל ללכת, לדבר, ולהתנהג כמו גנב.
אחרי כמה ימים מצא האיכר את כלי העבודה האבוד, ובאותו רגע ממש השכן התחיל להתנהג כמו אדם רגיל...

אהלן
הילד שלי בן 4. בזמן האחרון יש לו התנהגות שמטרידה אותי. הוא "לוקח" חפצים מבתים של חברים. הוא עושה את זה בהחבא.
כשמגיעים הביתה הוא שולף את "המציאות" וטוען שהוא עשה "קסם". ניסיתי פעם אחת להסביר לו שלקיחת צעצוע בלי לבקש רשות
זו גניבה. הוא פרץ בבכי מר, נעלב. מאז זה קרה שוב.
עצות ורעיונות יתקבלו בשמחה @}

אולי להסביר לו את זה מנקודת מבטו, לתאר לו מצב בו כל פעם שיבואו לשחק אתו חברים הם יקחו בלי רשות מהמשחקים שלו, ואולי חלילה אפילו יקחו לו את הצעצוע האהוב עליו ביותר.
דבר נוסף שאני חושבת שנכון לעשות זה לבקש ממנו שיחזיר הוא בעצמו את הדברים שלקח לחבריו, אולי אם הוא יצתרך להסביר איך הגיע אליו אותו צעצוע זה ירתיע אותו מלעשות א זה.

גם לי זה קרה בעבר עם ביתי, בערך כשהיתה בגיל הזה. לדעתי צריך לומר בתקיפות (ובעדינות) שלא עושים דבר כזה, ולהחזיר מיידית את החפצים לבעליהם (בלי לבייש אותו).

לדעתי צריך לומר בתקיפות (ובעדינות) שלא עושים דבר כזה, ולהחזיר מיידית את החפצים לבעליהם (בלי לבייש אותו).
מסכימה, ומדגישה: בלי לבייש אותו. ועוד מדגישה: חשוב להגיד לא סתם "לא עושים דבר כזה", אלא לחבר את הילד לרגשות של הילד האחר,

לתאר לו מצב בו כל פעם שיבואו לשחק אתו חברים הם יקחו בלי רשות מהמשחקים שלו, ואולי חלילה אפילו יקחו לו את הצעצוע האהוב עליו ביותר.
להמחיש לו איך הוא היה מרגיש אם מישהו היה לוקח לו, להסביר שהילד האחר עכשיו בוכה כי הצעצוע שלו נעלם.

הבת שלי צעירה יותר והיא עכשיו בשלב של לשאול חפץ מכל מקום שאנחנו הולכות אליו לא "לוקחת" בלי שידעו אלא מבקשת רשות לקחת - אולי הבן שלך בשלב דומה ואפשר לעשות את זה בגלולי - לבקש לשאול את מה שהוא רוצה ולהחזיר בביקור הבא (נכון לעכשיו יש אצלנו פאזל + כלים מחברה אחת (שקיבלה את המיטריה הצהובה בהשאלה) יש אצלנו קומקום + כף מהגן, ועוד כל מיני .
<לאיודת אם זה מדבר אליך, הבן שלך גם יותר גדול אבל החלטתי לכתוב אולי יתן לך רעיון>

בלט לי ההסבר שלו שהוא עשה קסם - אולי העניין קשור לתחושת כוח (או העדרה) אולי שווה לגעת בזה? לא יודעת להסביר עצמי בחדות אבל זה משהו שנראה לי חשוב לא יודעת למה.

יש לי כל מיני סיפורים מהסוג הזה, מכל מיני גילאים. אני לא רוצה לכתוב אותם פה, כי אני מרגישה שהבת הגדולה שלי (והיא כבר בת שש וחצי, ואחד הסיפורים הוא די לא ממזמן...) היתה מתביישת ונעלבת אם היתה יודעת שסיפרתי.
ראשית, אני מסכימה עם באופן לייט: אולי להפוך את זה לטקס גלוי של "מתנה קטנה לפרידה" יבטל את הצורך. למרות שמנסיוני, גם זה יכול להיות קשה מאד, כשהזמן לחוץ והילד לא מצליח להחליט מה הוא רוצה לקבל, וכמובן לא בטוח שמה שהוא רוצה זה בדיוק מה שרוצים לתת לו...
שנית, וטוען שהוא עשה "קסם" - ראשית, זה מקסים בעיני. שנית, אולי אפשר לפתור את העניין בלי להרוס את המשחק? למשל: איזה מזל, הילד השני בדיוק עצוב כי הלך לו לאיבוד דבר כזה בדיוק, ובדיוק עשית קסם, בוא נעשה קסם שזה יגיע אליו... משהו כזה?

איזה יופי של עצות ורעיונות !

אולי מי שיש לו סיפורים שעשויים להחכים אותנו, אבל חושש שזה יפגע בילדיו - יכול לכתוב בעילום שם? (סתם הצעה...)

חה, אני כבר לא יכולה לעשות את זה... D-:

הי
תודה @} על התגובות. אני קוראת ומנסה להרגיש אם העצות מתחברות לחיים שלנו בבית.
רציתי לספר משהו שקרה היום. היו לי כל מיני סידורים. במהלכם, החלטתי שנכנס לאיזה חנות וקנינו שם שוקולד שארוז בתוך צעצוע. אני חושבת שאם היה אפשר למדוד את מדד האושר שלו המדחום היה קופץ.. בין 1 ל- 10 הוא היה 11. הוא מאוד התרגש ודבר כל הזמן. נכון שילדים אוהבים שוקולד אבל היה משהו בתגובה שלו מעבר לתגובה רגילה. לבסוף, הוא הכניס את השוקולד לתיק שלו. בדרך הביתה נרדם. הוצאתי אותו מהאוטו. הוא ביקש את התיק, אחז חזק והמשיך לישון עוד בבית. כשהתיק אחוז בין ידיו. כל זה גורם לי לחשוב על צרכים רגשיים מסוימים , שכרגע אני לא כל כך מזהה. צרכים שאולי נמצאים אצלו במחסור?
הגענו אחר כך לחברים והייתה לי תחושה עמוקה שהפעם הוא לא יקח חפצים ולא תהיה בעיה. ואכן לא הייתה.
לילה טוב.

כל זה גורם לי לחשוב על צרכים רגשיים מסוימים , שכרגע אני לא כל כך מזהה. צרכים שאולי נמצאים אצלו במחסור?
נשמעת לי מחשבה שכדאי להמשיך אותה... תמשיכי להסתכל עליו ולראות מה הוא צריך...
אפשר להגיד לו, במילים פשוטות, שראית כמה זה שימח אותו שקנית לו שוקולד / כמה זה היה לו חשוב. אולי זה יעודד אותו להגיד לך משהו על המשמעות של זה בשבילו. בנוסף, אפשר לשקף במילים, כהשערה ובטון של השערה, מה שהוא אולי צריך. לא הכול בבת אחת (-:

גם ניבי כזה.
הבעיה אצלו שהוא לא מעריך את החפצים שלו ואין לו שום בעיה להרוס אותם, לעומת אחיו הגדול ששומר כל דבר.
יום אחד (הוא בן 4.5) אחרי שהוא כעס מאוד. ישבנו ודיברנו והוא שאל אותי "למה לי אין דברים שווים?" הסברתי לו שבגלל שהוא היה הורס הכל- הפסקנו לתת לו, אבל שאם הוא מבטיח לשמור על הדברים שלו- אני אביא לו. אחיו הגדול (6.5) מיד התגייס למשימה מיוזמתו ונתן לו כמה גיבורים שהוא כבר לא צריך.
ניבי היה מאושר.
מבתים אחרים הוא היה לוקח: כסף (מטבעות). פעם הגיע עם עגיל זהב, שוקולד ובטח עוד. כמובן שדאגנו שהוא יחזיר הכל, אבל נראה לי שלפעמים הם פשוט לא מצליחים להתאפק.
הם לא רואים זאת כגניבה, אלא רואים משהו שמוצא חן בעינהם ולוקחים.

אין לי עצה, כיוון שהלקיחות שלנו עוד לא נעשו בהחבא,
אבל כרגע כשהן בגלוי, לא עושים מזה עניין ולא מדברים על גניבה. אני אומרת לה שהיא בטעות לוקחת את הבובה של X, והיא מחזירה אותה (לפעמים אחרי ויכוח קצר).

הוא מגיע לבית של החבר עם חפצים משלו?
איפה הוא מצליח להחביא את החפצים?

לאחרונה נעלמו לנו כל מיני דברים בבית, חבילות חדשות של סיכות ראש וקוקיות של הבת, דיסק שנעלם מתוך אריזתו ועוד כל מיני שמונצס. עד כה חשדנו בעולל שאולי החביא דברים בכל מיני מקומות נסתרים אבל האמת שזה לא אופייני לו ולא מצאנו אותו מחביא דבר מעולם זו היתה סתם השערה.
היום קרה מקרה. חברה של ביתי (בת 5) התארחה אצלנו, שתיהן שיחקו בחדר ואחרי זמן מה הזמנתי אותן לצאת לחצר, בעוברה לידי שמעתי צלצולים ממנה, היא לבשה חצאית וחולצה קצרה ללא כיסים והצלצול לא היה שם קודם לכן. בהתחלה חשבתי שאולי נדבק אליה משהו, לא הבנתי מה זה הצלצול ושאלתי אותה, היא מיד הכחישה ששמעה צלצול שכזה (זה היה רעש מאוד חזק) ופתאום קלטתי מה קרה, היא החביאה משהו בתחתונים ותפסתי אותה על חם...
הצעתי לה שאני וביתי נלך להוציא קרטיבים והיא בינתיים תפרוק את מה שמצלצל לה בחדר המשחקים כדי שלא יפריע לה לשחק ותבוא אלינו. היא נראתה כמי שנושמת לרווחה, מיד רצה לחדר המשחקים וכעבור כמה שניות חזרה ואמרה שהיא פרקה את זה. שיבחתי אותה ברמת ה"יופי, עכשיו בטוח יותר נעים לך." והמשכנו כאילו כלום, אבל רק כאילו.
פתאום דברים מתחברים לי ויש לי חשש סביר ביותר ששאר הדברים שנעלמו לנו נעלמו באותה הדרך. היא נמצאת אצלנו לפחות פעם בשבוע ללא הורים.
אני תוהה מה לעשות. בטוחה שאני חייבת לשתף את האם בעניין גם כדי להביא לידיעתה וגם כדי שתחפש אם שאר החפצים שנעלמו לנו נמצאים באיזה סליק אצלם בבית (הסיכות והשמונס ממש לא מעניינים אותי, זה הדיסק של הסיפריה למען השם!).
אשמח לרעיונות איך לגשת לאם מבלי לקפל אותה.
תודה.

שליחה על ידי לאה* » 25 יוני 2010, 20:42

הילדה, כמעט בת שבע, גונבת מחנויות, בעיקר ממתקים, בעיקר מסטיקים. הבעיה היא שאנחנו מגלים את זה בבית, בערב מאוחר. אם הייתי מגלה את זה בחנות הייתי ישר מחזירה ומסבירה. בבית אנחנו קודם כל לוקחים את החפץ הגנוב, מסבירים על חומרת המעשה, כועסים. אבל שום דבר לא עוזר. פעם אחת בעל המכולת תפס אותה על חם, ומכיוון שהוא בחור קצת עצבני, הוא מאוד התרגז. בעיני זה היה בסדר גמור כי היא הרוויח את הכעס הזה. אני, בעיקרון, לא מרבה בקניית ממתקים. ביחוד אלה שהיא אוהבת, עתירי כימיקלים וצבעים, אבל אני כן קונה לה פה ושם. במידה סבירה, לפחות לפי דעתי. מסטיקים אני לא קונה בגלל שהיא נוטה להשאיר אותם מודבקים בכל מיני מקומות בבית.
אפשר לומר שאני חסרת אונים. האם יש למישהו נסיון עם זה, עצה, משהו?

שליחה על ידי tאמא* » 26 יוני 2010, 03:10

כשהייתי קטנה תשע,עשר הינו חברתי ואני עושות טיול גנבות. דהיינו היינו נפגשות והולכות לקטוף פירות גנובים מגינות שכנות.
הינו גונבות שזיפים (בעיקר בוסר- כך שבעלי הגינות היו כועסים אם תופסים אותנו) היינו גונבות רימונים. (שלא היו בגינה שלנו אבל יכלנו לקבל אם היינו מבקשים .
ופעם גנבנו סברס, ונענשנו בקוצים ביידים.

המצחיק הוא שבדרך לגינות השכנים עברנו גם בגינות שמותר לנו בהן לקטוף. למשל זכור לי שהיינו עוברות דרך הגינה של סבתא שלי לגינה שכנה.בגינה של סבתא היינו מדלגות על עץ התאנים או השזפים המותרים לנו. אבל קוטפים מהשכן פירות דומים, אולי מזן אחר. מבחינת "מיים גנובים ימתקו"

היה ברור לנו שאסור לנו לעשות מה שעשינו, לא באמת היה חסר לנו הפירות שגנבנו, וחלק ממה שהניע אותנו זה היה דווקא האיסור דווקא החשש שניתפס ונענש.

היום לדעתי גנבות הממתקים מהסופר הן מעשה דומה לגנבות שלנו אז. גם חברתי ואני דרך אגב גדלנו להיות אזרחיות שומרות חוק והגונות .

אז ככה: זה נורמלי, הרצון לקחת משהוא נחשק...המניע לפעמים הוא גם החשש שניתפס ... כן יש להגיב על זה בתקיפות אך באהבה.לפעמים זה ביטוי למחסור אחר , ולפעמים זה האנדרנלין של לעשות משהוא אסור. (אהבתי את התגובה של בשמת במעלה הדף למשהוא דומה.) אני הייתי הולכת איתה לחנות שממנה גנבה ומחזירה את המוצרים או משלמת על כך מדמי הכיס. לקחנו בטעות ואנו משלמות. אם אין דמי כיס אז משלמת ומורידה לה ממשהוא שאמורה לקבל. (שילמתי על הממתקים לכן אין לי אפשרות לקנות X).

זה טבעי. שלב שילדים עוברים דרכו, תחנה שלומדים בה משהו. ניסיון.
התגובה שלך תלך איתו הלאה בהתנסויות הבאות והיותר מאתגרות בחיים.
ידעת מראש שלהיות הורה- אומר גם לגעת בצדדים הלא מושלמים של החיים
אז יש לך פה הזדמנות לתקן לעצמך חוויות של לימוד שלא התקבלו יפה
ולעצור רגע ולחשוב: איזו אמא אני רוצה להיות? איך היה מתאים לי שיגיבו אלי במצב כזה? איזו תגובה תועיל לבן שלי בחיים? ולשמחתך יש לך מבחר רב של אפשרויות לבחור מבינהן את המתאימה לו ביותר. בהצלחה.

הבת שלי בת 11.5.
לפני זמן מה שמנו לב שדברים בבית נעלמים. למשל כסף מהארנק שלי, או בגדים מהארון של אחותה הגדולה. האשמנו את העוזרת (בלי להגיד לה) ואפילו פיטרנו אותה, כי היו עוד סיבות שלא היינו מרוצים ממנה. לבסוף עליתי על זה שהבת שלי היא זאת שלקחה את הכסף וגם את הבגדים של אחותה. תחילה הכחישה, אבל לבסוף הודתה.
אני יודעת שאחת הסיבות היא שיש לה לאחרונה כמה חברות מבתים מאד מאד עשירים. הן הולכות יחד לקניון, או שיש בת מצוות שכולן כל פעם לובשות כל מיני בגדים משוכללים.
האחות הגדולה היתה מאד עצובה על הבגדים שנעלמו כי הם היו חדשים והיא קנתה אותם בכסף שחסכה מבייבי סיטר. וגם כסף שהרוויחה והיה בחדר שלה נעלם - 400 שקל. ובכל זאת הבת שלקחה לא אמרה דבר והשאירה את האשמה על העוזרת. בסוף מצאתי חלק מהבגדים מוחבאים אצלה בחדר.
אני מאד מודאגת. האם אני צריכה לתת לה יותר כסף? הרי בכל מקרה לא נוכל להתחרות עם החברות העשירות. מצד שני - אנחנו אולי יותר מידי חסכניים? נראה לי בזבוז לקנות כל מיני מותגים יקרים שיהיו קטנים עליה עוד חודשיים.
ברור שאמרתי שאני מאד מאוכזבת. אפילו אמרתי לה שאני פוחדת שאולי ילדים בבית הספר סוחטים ממנה כספים. היא מאד בכתה ואמרה שלא תעשה את זה שוב. אבל יש לי חשד שזה חזר על עצמו. קשה לי להיות בטוחה. הרי ילדים כל הזמן לא מוצאים את הדברים שלהם ואני לא יכולה לעקוב אחרי כל שקל בארנק שלי. יש עוד 5 ילדים בבית, כך שקצת קשה לעקוב.
ילדה בגיל בזה היא כבר לא ילד בן 4 וגם לא בת 7. היא יודעת טוב מאד שזה מעשה שלא יעשה.
לאחרונה נראה שהמצב נרגע אבל אני עדיין מאד מודאגת.
יש למישהו רעיונות מה כדאי לעשות?

אין לי רעיונות חוץ מעניין אחד: לרוב גניבה, ובמיוחד בגיל כזה (כשהילד כבר מודע למעשיו ואפילו מתכנן בקור רוח) - איננה קשורה לכסף או למצב כלכלי אלא לאהבה.
היא מנסה לגנוב אהבה.
אהבה מהחיים, אהבה מחברים.
תראי אם זה מתחבר לך למשהו.
איזה סוג של טיפול יכול להחזיר לה תחושה של אהבה, שהיא אהובה ולא חסר לה? זה תלוי באמונות שלכם.

אני חושבת שיש אמת מאוד גדולה במה שבשמת כתבה.

ובנוסף, שכאני קוראת את התיאור שלך,אני לא יכולה שלא לחשוב על הסביבה שבה חיה הבת שלך.סביבה חומרנית מאוד,כזו שהלחץ החברתי בה מאוד חזק.
הכל נמדד במותגים,במאות שקלים,הבילוי הוא בשעות של ביזבוזים בקניון,במסיבות של סטייל 'לראות ולהראות.והיא צעירה ולא מגובשת וזה מבלבל מאוד.

מתי בפעם האחרונה הבת שלך טיפסה על עץ ,ישבה על ענף ונידנדה את הרגלים?

מתי בפעם האחרונה הבת שלך טיפסה על עץ ,ישבה על ענף ונידנדה את הרגלים?

כשהייתי בערך בגילה אולי קצת פחות התחלתי לגנוב. זה התחיל מכסף מהארנקים של אמא אבא המשיך באחים שלי ולפעמים קצת מחברים.
בחיים בחיים בחיים לא סיפרתי על זה לאף אחד! יום אחד אמא שלי גילתה שגנבתי לאחותי וביקשה שאחזיר.
אני זוכרת שמאוד מאוד התביישתי. נראה לי שגם היא כי היא לא סיפרה לאף אחד.
היום כאמא אני לא יודעת מה הייתי רוצה שתעשה אחרת אבל בטוח שמשהו... כי להתעלם לא עזר לי.
רק שהגעתי קרוב לגיל 20 והתחלתי לפתח מצפון משלי הפסקתי...

הסביבה שבה חיה הבת שלך.סביבה חומרנית מאוד,כזו שהלחץ החברתי בה מאוד חזק.

כן, נכון מאד. זו בעיה - אלו ילדים בכתה שלה. בית הספר משותף לישובים "רגילים" וישוב מאד מאד מבוסס. הילדים הם ילדים, וקשה מאד להסביר לה שהייתי מעדיפה שלא תתחבר דווקא עם הבנות מהישוב המאד מבוסס. היא מוזמנת לבתים שלהן, יש שם בריכה, חדר קולנוע, עוזרות בית 24 שעות ביממה, נסיעות לחו"ל עם קניות מטורפות לעיתים קרובות, מסיבות בת מצווה מטורפות. הילדות עצמן נחמדות, וזה לא אשמתן שזה הנורמה בסביבה שלהן. קשה לי מאד להסביר לבת שלי מדוע זה לא בסדר בעיני.
דוגמא- אחת הבנות הזמינה 4 בנות אחרות, לא את הבת שלי, לטיול של 8 ימים בניו יורק על חשבונה לכבוד הבת מצווה שלה. בנוסף למסיבה. אחת הבנות המוזמנות היא חברה טובה של הבת שלי. ההורים שלה נתנו לה 2000 דולר (!!!!) לבזבוזים במהלך אותם 8 ימים. ניסיתי להסביר לבת שלי מדוע כל זה ממש לא ראוי בעיני, אבל לא בטוח שהיא הבינה עד הסוף. בהמשך - החברה הזאת הזמינה את הבת שלי לנסוע עם המשפחה שלה לטיול של שבועיים וחצי ביכטה שלהם באירופה.
מה היה עלי לעשות? ניסיתי להתנגד, אבל היא התחננה, והיה לי קשה למצוא טיעונים משכנעים, מלבד שזה נראה לי דקדנטי. והחברה באמת ילדה מאד נחמדה ובוגרת, וחברה ממש טובה של הבת שלי. היתה לבת שלי חוויה מדהימה וכייפית. אבל קשה לומר שאני ממש מאושרת.
ילד אחר כאן בישוב הוזמן על ידי חבר שלו ליכטה שלהם בטורקיה. הם טסו לטורקיה במטוס הפרטי של הילד המזמין...
הילדים העשירים מאד מאד הם ילדים רגילים, הולכים לבתי ספר רגילים ופוגשים שם את הילדים שלנו, ומכניסים פעיליות משוגעות.
אני משערת שזה חלק מהרקע לגניבות. אני חושבת שזה הפסיק מאז השיחה שלנו, אחרי שגיליתי באופן ברור שהיא לקחה כסף ובגדים לא שלה, וגם שיקרה.

זו התבלטות לא פשוטה. הרי לא הייתי אוסרת עליה להתחבר עם ילד עני, רק בגלל שהוא עני. או ילד ממוצא שונה משלנו, רק כי המוצא לא מוצא חן בעיני. או ילד דתי, או נוצרי וכד'.

אוי זוועה.

אחת הבנות הזמינה 4 בנות אחרות, לא את הבת שלי, לטיול של 8 ימים בניו יורק על חשבונה לכבוד הבת מצווה שלה. בנוסף למסיבה
אין מלים.

לא יודעת אם הייתי מסרבת להזמנה כמו שהבת שלך קיבלה (באמת כי קשה להתנגד לחוויה כזאת אם כבר זוכים לה) אבל אולי המסר בשבילך הוא שאין לך ברירה כרגע אלא למצוא את הטיעונים להציג את הערכים שלך. להבהיר אותם לעצמך בצורה ברורה ולדבר איתה עליהם. שני ההורים אם אפשר. מה הערכים שלכם, במה הם מתנגשים עם הראוותנות והבזבזנות הזאת.

מסכימה מאוד עם בשמת שילד שגונב - גונב אהבה. אבל במקרה (ההזוי!) הזה אני חושבת שהמשמעות אולי אחרת (במלואה או בחלקה).
חלק מתהליך ההתבגרות קשור לכסף, לחשקים, וללמוד לקבל שאי אפשר הכל, ללמוד את סדרי העדיפויות של עצמך ואיזה ערך יש לדברים עבורך. ובמקרה הטוב - ללמוד לשמוח בחלקך. (איזהו עשיר?) וכהורים אנחנו רוצים להנחות לעבר היעדים הללו.
ונראה לי קשה - מכשיל - נורא מתעתע, להצטרך ללמוד (וללמד) גבולות ומגבלות, כשלילדה החברה בכלל אין אותם. אמא מנסה ללמד שבחיים אי אפשר הכל - ולחברה מהכיתה יש יכטה? אז כן אפשר הכל?... אז היא כן ואני לא?
מסובך. קשה!
אישית אולי הייתי הולכת פחות אל האידאולוגיה (דקדנטי) ויותר אל א. הכרה ברגש ובקנאה (מה, כמבוגרים לא היה קשה להסתובב כל היום עם מישהו שיש לו ארמון ויכטה?) זה בסדר להגיד שזה גורם נורא לרצות גם שיהיה אפשר הכל ב. נסיון לברר יחד אילו דברים יקרים ללבנו המשפחתי והאישי, יותר מאלה שאפשר לקנות בכסף, אולי על ידי תרגילי דמיון שמדמים עולם ״בלי״ כל מיני דברים, חומריים ואחרים

יש כאן שני נושאים שבהם קיבלת רעיונות איך להעביר מסר: שאלת העושר ושאלת הגניבות.
אני חושבת, למרות שכל העושר והבזבוז הזה נראה על פניו 'לא בסדר' בפני עצמו, אולי אפשר את זה לעזוב בצד.

אפשר לומר שזה אחלה להיות עשיר, למה לא, אם זה מה שאת רוצה (או אולי לא אחלה, אבל עדיין בסדר אם זה מה שאת רוצה). רק שהשאלה היא איך.
את רוצה, תגדלי, תמצאי לך דרך להתעשר.
גניבה - זו לא הדרך. וזה משהו שהוא בשום פנים ואופן לא מקובל.

מה דעתך על הגישה הזו?

אפשר לומר שזה אחלה להיות עשיר, למה לא, אם זה מה שאת רוצה (או אולי לא אחלה, אבל עדיין בסדר אם זה מה שאת רוצה). רק שהשאלה היא איך.
_את רוצה, תגדלי, תמצאי לך דרך להתעשר.
גניבה - זו לא הדרך. וזה משהו שהוא בשום פנים ואופן לא מקובל._

יש למישהו רעיונות מה כדאי לעשות?
לא הייתי רוצה לגדל את ילדי בסביבה כזו
אין סיכוי שהיא תפסיק לגנוב אם חברה טובה של הבת שלי. ההורים שלה נתנו לה 2000 דולר (!!!!) לבזבוזים במהלך אותם 8 ימים. היא רק תלמד להיות מתוחכמת יותר.
ככה היא רק תלמד שזה אחלה להיות עשיר וכל הדרכים כשרות להיות עשיר.

אני חושבת שטוב יהיה להביט בעיניים לביקורת שיש לנו על עושרם של אחרים {הרי הוא תמיד יחסי} ולקבל את דרכם השונה, ומתוך מקום נקי יותר לדבר עם הילדה על מה היא היתה רוצה, על סדרי עדיפויות ועל דרכים לגיטימיות להשיג מטרות.

נראה לי קשה - מכשיל - נורא מתעתע, להצטרך ללמוד (וללמד) גבולות ומגבלות, כשלילדה החברה בכלל אין אותם

זאת דוגמא לסטיגמה שגויה לדעתי.
לכל אחד יש חוסרים, גם למיליארדרים.
כסף גדול יכול להיות (לא בהכרח אבל יכול להיות) שווה לצרות גדולות.
למשל - עד כמה הילדה שמזמינה 8 בנות לטיול בניו יורק יכולה באמת להנות מחברות אמיתית ומשוללת אינטרסים.
גם בקרב אנשים סבירים האינטרסים לא תמיד טהורים אז על אחת כמה וכמה כשכסף גדול מעורב.

לי נשמע שעל אמא ותיקה _להביט בעיניים לביקורת שיש לנו על עושרם של אחרים {הרי הוא תמיד יחסי} ולקבל את דרכם השונה, ומתוך מקום נקי יותר לדבר עם
הילדה על מה היא היתה רוצה, על סדרי עדיפויות ועל דרכים לגיטימיות להשיג מטרות._

לכל אחד יש חוסרים, גם למיליארדרים.
אכן. אותה ילדה שנזמינה את החברות בניו יורק היא בת להורים גרושים, האבא בכלל גר בצרפת.
זה בדיוק מה שהסברתי לבת שלי - שיש סיוכי לא רע שהילדה הזאת היתה במשחה מוותרת על כל המותרות והעושר כדי לחיות במשפחה כמו שלנו שאבא ואמא יחד, אוהבים, אם אחים ואחיות באותו הבית.
סה"כ המצב בשליטה - אנחנו מסבירים שיש הבדלים בן בתים ובין משפחות שונות, וברור שהיא לא מצפה לחיות באותה רמה כמו החברות.
להרגשתי החוסר שהיא חוותה היה יותר בדברים הקטנים - בילויים בקניון, קניות בדוכן בבי"ס וכד'.
לגבי
לא הייתי רוצה לגדל את ילדי בסביבה כזו
הרי שאין כל כך מה לעשות. אנחנו גרים במושב, זה הבית שלנו, המשק שלנו ואין סיכוי לשנות את הסביבה בגלל כמה ילדים בכתה של הבת שלי. אני מנסה לעודד חברויות נוספות, אך כרגע, על סף גיל ההתבגרות, כבר קשה מאד להגיד לה עם מי לבלות. אם אלחץ יותר מידי זה עלול רק לגרום לתגובה הפוכה. וחוץ מזה, כמו שאמרתי, הילדות עצמן נחמדות מאד. זו לא אשמתן שנולדו בבית עשיר מאד מאד. בדיוק כמו שלא אשתמו של מישהו אחר שנולד בבית עני.
אני עוסקת לא מעט בלהסביר לבת שלי מדוע עושר לא תמיד שווה לאושר.
בכל בית יש נורמות שנראות לגמרי הגיוניות. אצלנו למשל ברור מאליו שהילדה תצא לטיול של התנועה בחופש. גם אם זה עולה 450 שקל. אין ספק שיש בתים בהם זה סכום שעלול למנוע יציאה לטיול.
הבת שלי בודאי לא רואה משהו מיוחד ביציאה לטיול של התנועה, ולא יעלה בדעתה שיש ילדים שזו בעיה כלכלית עבור הוריהם. אז אני מסבירה לה את זה. כנראה עבור אותן ילדות עשירות מובן מאליו לנסוע כמה וכמה וכמה פעמים בשנה לחו"ל, לסקי, לחופשה, לבילוי, לקניות. הן לא עושות את זה בכוונה כדי להכעיס.

אני חושבת שכל מה שאת עושה מצוין, היחס שלך טוב, את משתמשת בכל הנושא הזה כמנוף לקשר שלכן, להעמיק אותו, ליצור תקשורת.
גם אני גדלתי בסביבה כזו בתיכון (טיפה פחות, עדיין עשירים מאוד), זה היה לי בסדר גמור. ידעתי מצוין שלא רק שאני לא יכולה להתחרות בילדים האלה, אני גם כנראה שלעולם לא אוכל, וזה היה בסדר גמור מצידי. נתן לי פרופורציות, וכמובן שראיתי שהם לא מאושרים יותר ממני. בתיכון כבר מספיק חכמים בשביל להבין את זה מצוין.
בהמשך היה ויש לי קשר עם אנשים מאוד עשירים וזה מעלה סוגיות מעניינות. זה לא משהו שאני חושבת שצריך לשלול מילד.
ומה שמצחיק הוא שגם אם זה היה בי"ס רגיל היו עניינים כאלה. הבת שלי לומדת בשכונה עניה שרוב המשפחות שם יש להם פחות כסף מאיתנו. והיא מקנאה, כמובן. לא משנה שיש לה יותר, בכל מישור אפשרי כמעט - את הדברים שאין לה, היא רוצה. אז אנחנו מדברות על זה, מדברות על כסף והמשמעות שלו, על קניות, צרכנות, זיהום... שיחות מעניינות יש לנו ונשמע לי שגם לכן @}

יש סדרה אחת שיודעת יש בה הרבה מהנושא הזה של פערים כספיים בין משפחות, איך זה להיות חבר/ה של ילדים ממשפחות שיש להן הרבה הרבה כסף, ובעונה אחת פרק 14 יש פרק על ילדה שגונבת בדיוק מהסיבה הזו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גנב הוא אדם הלוקח בסתר מאחרים דברים שאינם שלו.
הבן שלי בן חמש וחצי גונב מחבריו דברים שהוא חפץ בהם.
הוא חשוף לעולם הצרכני רווי הפרסומות דרך המחשב ודרך חבריו. מידי תקופה יוצא גימיק חדש לשוק הילדים: גוגוס, קלפי כדורגל, זיבלונים, אנגרי-בירד וכו'.
הוא נתפס לגימיקים מאד חזק ומשתמש בהם כסמל סטטוס.
המצב הכלכלי בבית שלנו (וכן השקפות העולם שלי) לא מאפשרים לנו לקנות לו מספיק חלקים מהאוסף התורן ולכן הוא מתחיל במסע איסוף בסתר מחברים.
העניין מתבטא גם בכסף עצמו. לדעתו הדבר הכי חשוב בחיים הוא כסף .
בביקור אצל חבר, הוא ניכס לעצמו מספר מטבעות שהיו מונחות על שולחן בבית החבר ללא ידיעת ההורים. כשחזר הביתה עם כיסים מצלצלים (סה"כ לקח קצת פחות מ 5 שקלים) שאלנו אותו מאין הכסף, הוא הסביר שהחבר בן הארבע נתן לו את הכסף.
היו מקרים נוספים בהם לקח מחברים בעת ביקור אצלם חפצים אחרים (שלא קשורים לאוסף כלשהו).
ניסינו להסביר. ביקשנו שיחזיר את מה שלקח. ביקשנו שיתן לנו להחזיר עבורו.
כאשר ניתן, אנו גם מאפשרים לו לרכוש את מה שהוא חפץ.
בינתיים אין שינוי, הוא ממשיך בשלו.
ישנם ילדים וגם הורים שכבר חושדים בו כגנב ואף מאשימים אותו (לא תמיד על עוול בכפו).

אשמח לעצות

לא הייתי מתיחסת לנושאים האלה דרך עושר ועוני, אלא דרך סדרי עדיפויות.
אנחנו חושבים ש.. יותר חשוב מ... ולכן מעדיפים ובוחרים להשקיע כך את הכסף.
לא מתוך חוסר אלא מתוך בחירה לגבי אופן הקצאת המשאבים.

ולגבי הענין של גניבות,
לדעתי צריך להיות מאד ברורים בענין הזה.
לדעתי, לא צריך להסביר ממושכות.
הולכים ומחזירים ומתנצלים בצורה הברורה ביותר.
זה ברור ומובהר. במעשים ברורים שחזקים מכל מילה.
ולעשות את זה במהירות, סמוך לענין עצמו.
זו הזדמנות לעשות את הערכים.
לא צריך לקרוא לזה גניבה ולא להפוך את הילד לגנב.
לקחנו מה שלא שלנו. מחזירים. נקודה.

ודבר אחרון, יש לו אפשרות להרוויח את החלקים הרצויים.
איך - אולי למכור עוגות, לימונדה, במחיר סמלי.
אולי דרכים אחרות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הילד שלי בכיתה א ומרגע שנכנס לביהס יש תלונות על לקיחת חפצים שלא שייכים לו היום המצב החמיר והוא מחטט לי בארנק ולאביו בכיסים ולוקח כסף וקונה לעצמו צעצועים או חטיפים אני לא מחזירה ממנו כסף או חטיפים לפי כל הכתוב מעלה מה שחסר לו זאת אהבה אך זה משהו שהוא מקבל המון אני סביבו כל היום וגם אביו יש לציין כי עכשיו זה החמיר אף יותר כי הו הלך לחנות ולקח צמידים שהם של בנות זאת אומרת שזה לא נועד לו בכלל אז למה??? מה עוד ניתן לעשות ??
א. הוא מקבל דמי כיס כמעט על בסיס יומי
ב. אני ובעלי נמצאים בבית בכל שעות הזמן שהוא בבית ונמצאים סביבו עם המון תשומת לב
מה ניתן לשפר??

מה אתם עושים עם זה היום?
איך אתם מגיבים למה שקורה כיום?

הבכור שלי, עוד מעט בן 6, לצערי גם גונב. לא כסף אלא צעצועים מחברים.
לילד אחד שגר קרוב אלינו קנו לגו נינג'גו יקר ומגניב שהתגלגל אלינו הביתה והוחבא בצורה מאוד מתוחכמת.

הענין הוא, שראיתי את זה קורה כשבוע לפני הגניבה.

אותו ילד שכן לא ממש מחבב את בני, אבל הבן שלי בכל זאת נמשך אליו ורוצה ללכת לשחק אצלו (אני מניחה בגלל הצעצועים השווים, אבל בטח גם בגלל האישיות הכוחנית/דומיננטית של הילד השני, שיש בה משהו מושך). בקיצור, כשהילד השכן גילה שיש לנו שני נינג'ות (קניתי לו חיקוי לא יקר, כפרס גיבורות על טיפול רפואי לא נעים) זו היתה הפעם הראשונה שהוא רצה לבוא אלינו לשחק אצלנו. ופשוט ראיתי את הגלגלים במוח של הבן שלי זזים ומחברים את הצעצוע שקנו לו עם תחושת ערך עצמי - "אה, יש לי אז אוהבים אותי".

מאז הוא פשוט באובססיה על הלגו הזה, מטריף אותנו בבקשות, ו- גונב.

גם אחרי שהחזרנו, ודיברנו רבות ובחומרה רבה על כך שלא לוקחים דברים של אחרים בלי רשות, (וגם אחרי שבנינו דברים ממש מגניבים מהלגו הפשוט שיש לנו, וגם אחרי שיצאנו מלא לטבע ושיחקנו עם עצים ואבנים) זה עדיין טורד את מנוחתו ומנוחתנו בצורה ממש אובססיבית.
אני ממש מרגישה חסרת אונים, ולא יודעת איך לחזק אותו - שהוא ילד מגניב וחכם ושווה בלי קשר לצעצועים, כשמהחברים שלו הוא מקבל מסר הפוך...

אשמח לעצות ותובנות...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום,
אחי הקטן, בן ה-8 גנב שלוש פעמים כסף מהארנק של אבי.
פעמיים היו בסתר וכשאבא שלי (שהוא מאוד מחושב ויודע כמה כסף יש לו בארנק) גילה, הוא שאל את אחותי בת ה-18 ואת אחי מי גנב, אף אחד מהם לא התוודה, במיוחד אחי הקטן.
בפעם האחרונה, אחי נתפס על חם כשהוא גנב את הכסף.
ההורים שלי לא דיברו איתו כמה ימים והענישו אותו בלא לראות טלויזיה ולא לצאת החוצה לשחק וכמובן בלי מחשב.
אחרי כמה ימים אמא שלי דיברה איתו ושאלה לאן הכסף הלך, אז הוא ענה שחבריו טענו ואמרו לו שאין לו כסף, והוא גנב את הכסף כדי להראות להם שיש לו.
איך ניתן להסביר לילד בגיל כזה (למרות שהוריי הסבירו לו המון פעמים למה זה רע לגנוב) לא לגנוב?
ומה ניתן לעשות כשילד גונב?
תודה מראש.

ד.פ 88 :

אין בפי עצות אישיות עבורכם מה לעשות או לא לעשות עם ילד שגונב . מה שכן יש לי לתת זו הבנה גבוהה שתעזור לכם להבין למה הוא עושה את מה שהוא עושה . אולי אם תעזרו לו להבין גם, זה יעזור גם לו . לאו דווקא בדרך שאתם הייתם רוצים שיפנים אבל ההבנה עוזרת לשנות דפוסי התנהלות וחשיבה.

אז ככה: כל נשמה לפני שהיא יורדת לגוף פיזי בוחרת תסריט שאותו היא רוצה לממש ומקבלת מימון אנרגטי בהתאם. ילדי העידן החדש ירדו עם אנרגיות גבוהות ועוצמתיות של אש (רצון) ואוויר(תודעה). הם יודעים בדיוק מה הם רוצים ומבינים את הסיבה הגבוהה שלשמה הם כאן. ואם הסביבה שלהם לא נותנת להם את מה שהם רוצים/צריכים לצורך מימוש הייעוד שלהם, הם ימצאו דרך לקבל את האנרגיה הזו בדרכים אחרות , שבמהותן מאופיינות בשבירת המוסכמות, בהתנהגות שפורצת את המסגרות. למה? כי זה הייעוד הנשמתי שלהם. הם חתמו והתחייבו לפרק את המסגרות הישנות ולבעוט בכל הקיים ולהמציא את החדש. ילד אש שההורים שלו מתעקשים שישחק בארגז חול ולא יבינו שמה שמעניין אותו וקיומי עבורו זה טאבלט, אז הוא יגנוב. הוא מבין את מה שההורים שלו לא מבינים. הוא יודע שהעידן החדש מבוסס על אנרגיות של הישגיות - זו איכות האש ואם הוא צריך להוכיח לעצמו או לחברים שלו שיש לו כסף, אז הוא יעשה מה שנדרש לכך,כולל לגנוב. מערכת הערכים הישנה שמנסה לחנך את הילדים "לא לגנוב" לא תופסת אצלם. למה? כי הם לא מפגרים. הם מבינים. ברור להם שככה העולם מתנהל. הרי הבנקים והטייקונים, כל ממשלת הצללים גם גונבים מאיתנו כל יום וכל דקה מיליארדים אז למה להם לא אומרים "אסור לגנוב" ואתם כהורים עוד משלמים להם מיסים כמו מפגרים ? למה שהם לא יגנבו בימבה או טאבלט מהבן של השכנים?

חוצמזה- אין לילדי האש והאוויר את המים הרגשיים דוגמת הפחד שמנהל להם את הבחירות כמו רבים מהמבוגרים. הם לא מפחדים מכלום. הם אמיצים ומלאי תעוזה לעשות את מה שנועדו לעשות. גם אם זה כרוך בלקחת סיכון בלהיתפס. מדליק אותם לבדוק את גבולות היכולת שלהם מול הממסד שמפגר הרבה מאחור. זה גם סוג של הנאה להיות רובין הוד - לגנוב ממי שיש לו ולתת למי שאין לו. אם אין צדק בעולם, הם ייצרו אותו לפי ראות עינייהם. הם מבינים היטב שכל מערכות ההצדק הארציות לא באמת צודקות. זה סתם כיסויי תחת. הרי כל אליטות ההון שלטון מכסים עצמם עם חוקים והגנות משפטיות שנותנים להם לגיטימציה לגנוב עם אישור מההמון המפגר שמסכים שימשלו וישלטו וישתלטו לו על האנרגיה. ילד שאמא שלו מבזבזת את הכסף שלה על סידור גבות וצבע פסים בשיער במקום לקנות לו מחשב חדש, הגיוני שהילד הזה יגנוב - הוא יעשה צדק כי יש לו אמא לא מפותחת שלא מבינה מה התפקיד שלה בעולם הזה ולא מבינה שהילד הזה הוא שיעור עבורה ללמוד ממנו ולא ללמד אותו,אז אם היא לא תקשיב לו, הוא יפעל בדרכים שלו, כולל גניבה. הילדים מחוייבים לתסריט הנשמתי שלהם ונאמנים לעצמם. לא כמו רוב המבוגרים שיכולים להעביר חיים שלמים בלי להבין בכלל שיש להם ייעוד. הם רגילים להפקיד נאמנותם בידי אחרים- רופאים/פוליטיקאים/אנשי מקצוע שכאילו יודעים יותר מהם מה נכון. הם לא נאמנים לעצמם כי הם בכלל לא יודעים מי זה העצמם הזה.

תוכלו להעמיק את ההבנה כאן : ילדי האש והאוויר בעידן החדש - אתר שינוי תודעתי

שלום .. יש לי בעיה מאוד מסובכת ..בן שלי בן 30 גונב מאחין ...מה עושים ..אני לא יכולה להתמודד עם זה ... מה לעשות ..האם זה הרגל. אנא תעזרו לי בבקשה ..תודה

מה הוא גונב? תפרט בבקשה לא ברור לנו כלום ככה

לא לתת לא לאכול יום שלם

שליחה על ידי מיטל* » 26 יולי 2020, 08:12

לא לתת לא לאכול יום שלם

כשאני הייתי ילד ונתפסתי בגנבה הורי הכריחו אותי להחזיר לבעל המכולת את הגניבה ולעבוד במכולת כמה שעות כעונש, אני זוכר את זה כרגע מביך במיוחד אבל כבר אז הרגשתי שזה עונש מידתי ונכון.