האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
כמה זמן אחרי הלידה? בן/בת?
השאלות בתקופה הזו הן באמת חדשות. ומלאי השאלות המתחדש ימשיך כך עד שתעני על העקריות...
חוצמזה, בטמטמת הנקה שוכחים (-
את מניקה הנקה מלאה?
למיטב ידיעתי, קובעים שעה מסויימת שבה שואבים כדי להרגיל את הגוף להוצאה הנוספת של החלב.הכוונה היא לא שעה מדוייקת (אלא אם כן את מניקה בשעות קבועות) אלא לדוגמא אחרי ההנקה של הבוקר. ז"א "זמן של הנקה נוספת" הסברתי את עצמי?
יש דפים עמוסי מידע על כמעט הכל ואם תרצי תשובות תשאלי שם, לרוב יכנסו לשם יותר...
תהני מכל רגע, המנוחה חולפת ואין דקה לנשום.
אבל זה בכיף אמיתי!
בהצלחה!
איך לשלב שאיבת חלב ב'ניהול ההנקה'?
לשאוב פעם ביום עדיף בשעה קבועה פחות או יותר
ראיתי בדף אחר שחשבת שעדיף אולי לתת תמ"ל פעם בשבוע
אז התשובה היא ממש לא !
תמ"ל זאת תרופה לתינוקות שאין ברירה ואין מי שיניק אותם מסיבות טרגיות
ובשום אופן לא משהו שכדאי לתת לתינוק שאפשר להניק או לתת לו חלב שאוב
האם להניח את התינוק כשהוא ישן או לתת לו לישון עלי?
פעם ככה ופעם ככה
כמה חשוב לו שאני אהיה בתנועה?
מה שנוח לך נוח לו
אם לא נוח לו הוא ידאג להודיע לך
אנחנו נחים אצל סבתא והינה אני כותבת כאילו זה בלוג,
מספרת איך אני אומרת לכל נערה חברה שאני פוגשת, שלא לקחת כמובן מאליו הבאת ילדים לעולם הזה הזה.
אוי העולם הזה הזה.
אני לא מתה עליו אני חיה בו איזה מן עולם,
אני לא פה לבד הרבה אנשים פה מתים חיים ומה שבינהם ומה שביני לבינם, ומה שיהיה בעתיד.......
ופתאום תינוק קטן
פתאום בן אדם (ואני משננת לעצמי: בן אדם אמיתי!
אתה בן אדם א מ י ת י. אמיתי, שיואוהו אמיתי אמיתי.
בן אדם חדש וטרי מהביל ואמיתי. מחרחר במינשא, מביט אל הפלורסנט במטבח בדירה של סבתא.
בן אדם אמיתי שיש לו סבתא, ושיש לו אבא ושיש לו אותי.
לא צריך לקחת כמובן מאליו הבאת ילדים לפה.
אם לא היה לי ילד האם הייתי רואה את זה?
את זה?
את זה שבני אדם הרבה יותר דומים זה לזה מאשר שונים זה מזה?
פתאום ראיתי. כל התינוקות שלכאורה דומים לאבא אוו לדוד הרבה יותר דומים- למי? אחד לשני!
עם תנועות הידיים הרכות שלהם- האצבעות שניפרשות,
עם רפלקס המורו העוויתי, החיבוק הענק שמנסה לתפוס כמה שיותר כמו פורשים כנפיים
הבאת ילדים. חלב מתחלב בשדיים שהנה קיבלו תפקיד.
תינוק בוכה נעור מחלום,
תינוק יפה,
בוא בוא, אל תגדל מהר,
אני מאמינה שעוד מעט יהיה קל יותר, ושעכשיו אתה הכי חמוד שתהייה אי פעם, הכי קטן, הכי קרוב צמוד אלי.
טועה ומצליחה ואוהבת וכותבת
היום יום חג ואבא איתנו בבית וזה מרגיש כאילו ככה הגיוני, ככה צריך להיות כל יום. שלושתינו.
סתם לשבת על הספה בדשא שלנו, לקרוא ספר ביחד, לאכול ארוחת בוקר, להיות יחד וגם לתת אחד לשני רגעים להיות עם עצמו.
היום נמתחתי ורצתי. אתמול בערב קיבלתי 40 דקות לעצמי לבד בחדר. שכבתי על הרצפה עם קצת פלדנקרייז.
אני נורא אוהבת את יום חמישי בערב, את שישי בבוקר, ועכשיו קיבלנו מתנה לחג גם את ראשון ושני להיות משפחה. איזו מתנה משמחת.
הערב הבן התינוק בן ה-3 חודשים בכה נורא בסל-קל באוטו. עצרנו והוא ינק ואז נרגע ונסענו שוב.
אני לא רוצה לשים לו אצבע שלי בפהבנסיעה- מפחיד אותי שתיתקע לו בגרון,
למוצץ הוא עדיין לא התרגל. אולי כדאי לקנות מוצץ אחר, המוצץ שלנו דיי קטנצ'יק, בכלל לא מזכיר אצבע. אולי מתיישב עם הדימוי שלי לפטמה, אבל לא ממש מזכיר פטמה.
אני רוצה עוד מנשא, כדי לשאת גם על הגב.
איך יודעים שבאמת נכון לשאת תינוק,לישון איתו? איך יודעים שעושים נכון?
בטח כבר יש בעולם המערבי ילדים שגדלו כך והיום הם גדולים, האם הם יותר בטוחים בעצמם, יותר שלמים,
האם הילד שיגדל מהתינוק הזה זוכר בתוך הגוף שלו את הצחוק של הבוקר, את הבכי של הערב, מה משמעותי בכל הרגעים הללו?
להפריד עיקר ותפל, לא מפרידה. הכל כאילו חשוב באותה מידה. כאילו הכל חשוב לי באותה מידה,
ובעצם- כאילו- הרבה פעמים כלום לא משנה.
זה עומד ביחד (הכל או כלום)
אבל עם כל הברברת שאני מייצרת לי,
גם כשיש משהו חשוב,
הוא מתכסה ומתחבא.
הכל חשוב:
איך הגעתי לשם, ומה הוביל למה, והדבר הוא רק יחידה בשרשרת, ובכך כבר מועם משום מה זוהרו שלו. לצערי,
ואז שוב- כלום לא חשוב.
זו היתה חופשה טובה. לא מדהימה. היומייים הראשונים היו נפלאים- עצם השהייה יחד, ה'חידוש' שבדבר- להיות יחד שלושתנו, בעצם כמו שלא היינו מאז שבוע חופשת הלידה שבנזוגי לקח.
היומיים הבאים, עכשיו, הפכו למן סופ"ש רגיל, כמו שהתרגלנו. נסענו לבקר חברים, חזרנו, נסענו לנוח ולאכול אצל ההורים, חזרנו, קטני בכה והורגע, ובאו לי המחשבות.
אני רואה אותנו
טובעת טובלת במחשבות, איך זוג צעירים הופך למשפחה לאט לאט,
איך אני השמנתי קצת, ולאן תתפתח הבטן הזו
איך נחיה ואיפה נגור כשנעזוב את הבית הזה
מה בין רגעי הפחד של 'לאן נעלמו החיים שלי'- ויותר- 'מי אני?'
לבין ההבנה שהינה נוצר כאן דבר חדש , מן 'אנחנו' כזה, נוצרה משפחה,וזה שלי, וזה לגמרי אני, ואני יכולה לעצב את זה עפ"י דרכי אופיי ואמונתי, עפ"י רצונותיי שלי.
איפה נגור?
פתאום ראיתי באתר קבוצה בנווה איתן שבעמק בית שאן, מישהי כותבת על בקעת הירדן, אחרת על בית ביבנאל, אני זוכרת את ההתפעמות שלי מהמדבר במצפה רמון, ורוצה לגור אי-שם. רחוק מהציויליזציה התל אביבית המתוקה האהובה המוכרת. עכשיו אנחנו במושב בעמק חפר, וכנראה לא נרחיק יותר מזה בזמן הקרוב כי בנזוגי עובד במרכז._בסוף נמצא בית קטן ונחמד וקרוב וטוב.
אז מה יהיה עם הבטן הזאת?
אני נושמת אליה. אני מכווצת סוגרים לצמצם את הטחורים. בא לי על שיטת פאולה. אני אמצא את הספר שלה, ואתכופף ואזדקף ואנענע עד שאלבן את העניין בין שתינו.
מעין משימה- להמשיך להתנועע כמו שאני אוהבת עכשיו עם הבייבי הצמוד. גם לא כל כך בא לי תמיד.כשיש לי זמן יותר בא לי לשבת מאשר לרקד,אולי אפשר לשלב את התנועה שהוא דורש ממני, התנועה לה הוא זקוק לשם הירדמות או אחר, עם התנועה שאני זקוקה לה, לשם התמתחות, נשימה, שימחה,זו שמלווה במוסיקה . וללכת לשעורים זה מסובך, זה היה היתרון בלגור קרוב לכל הסטודיואים בעיר. הלואי למצוא מורה טובה קרובה.
מ ש פ ח ה.
אף פעם לא דימיינתי שתהיה לי. ולא רציתי ילדים ולא חשבתי שזה מתאים לי.
הסכמתי להריון כי חשבתי שחייבת, שמתישהו זה יגיע, אז יאללה עכשיו, כי תיארתי לי שזה מה שאני צריכה, שזה טוב.
דוקא עכשיו אני מבינה שלא הייתי חייבת. שזה פרוייקט עצום, שזו צלילה מוחלטת, ושאפשר בלי זה.
הייתי צריכה להיכנס לזה כדי להבין שאפשר בלי.
אבל עכשיו אין חרטות, חייבת להמשיך.
אפשר לבנות את זה טוב, אני חושבת.
לא כך דימיינתי לי אותי בילדותי, נערותי או אי פעם
אני אמא. ראש משפחה.
מילה מפחידה משפחה (בייחוד כשחושבים על ליל הסדר (-:)
טוב, נמשיך כשקטני יתעורר.
ישנתי טוב בחופש הזה, וגם הוא למד לישון קצת יותר טוב
לא חופשה מדהימה, אבל נעימה, ללא ספק נעימה.
@} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @}
אני לא יכולה כשאתה בוכה. אני לא יכולה כשאתה בוכה בנסיעות.
אני לא יכולה לזכור שתיכף זה ישתנה, ואז זה משתנה, ואני נזכרת...
אני לא יכולה כשאתה בוכה בידיים של מישהו אחר ולא יכולה כשאתה בוכה בידיים שלי.
הכל מורכב ומשתנה כל הזמן.
אולי הוא עייף? הוא ישן לאחרונה? זה מן אתגר כזה של מבוגרים-
להבין אותך ולהרגיע אותך.
הם לא מנסים לגעור בי ולהגיד לי שאני לא אמא טובה, אלא לאהוב אותך ולעזור לך וגם לעזור לי קצת.
כן, אתה בוכה כי אתה עייף, וכי אתה תינוק (מה זה אומר?)
כי אתה עייף וכי אתה אוהב תנועה. האם אתה מכיר את המגע שלי, האם נוכחותי מרגיעה אותך?
כלומר- האם זו אני, בלי קשר למה שאעשה, כי אני אמא שלך, או שפשוט אני מכירה אותך ויודעת מה אתה אוהב, ולכן אתה רוצה אותי?
הי
בהתחלה השתמשנו במנשא צד מתוצרת סאפי
אחר כך סבלתי קשות יאמו
ועכשיו יש לי ארגו מאוד מרוצה ממנו
בשלושה חודשים עוד היינו בסאפי אבל נראהלי שזה אישי
את מכירה את המנשא הנכון ? שמוכרים את כולם ויכולם לעזור לך לבחור ?
חלמתי שדן בהריון,
אבל זה לא יכול להיות! הוא בן!
ואז נולדת לו אחות, ואני רוצה לקרוא לה כינרת.
ועכשיו הוא יונק, בוכה ומתעוות
בחלום הייתי מאושרת, וגם התעוררתימאושרת.
מפליץ ולא נרגע מהציץ
להכיר את דן מן ההתחלה שלו ולהיות קשורה אליו חזק
ללטף אותו- ללטף גוף רך ומתוק, ושהוא מלטף אותי, ככה באקראי. המגע שלו.
שהוא עולה במשקל מתוכי, הכל חלב , עשוי מחלב
הצורך לכתוב קשור אצלי לצורך לחשוב ולסדר את הדברים בראש. הכתיבה, כמו כתיבת יומן, מזככת ומצלילה את המחשבות. בקריאה של הדברים לאחר זמן ניתן למצוא את הלך הרוח שאפף אותי אז, ולהבין שבאמת הייתי שרויה במצבים, באמת נכחתי, חייתי.
הכתיבה מנכיחה אותי, מבססת את המקום שלי , מנציחה.
מנצחת, משמחת, מפתחת, מאתגרת, מעצבת, מסובבת, נמצאת וקיימת.
אני מתנשמת ונפלטת מתוך המעגל הזה שנקרא אמהות אל רגע של רגש אל רגע של בדידות פועמת, קשובה.
מסתכלת אליכם- עצי הלימון, מסתכלת החוצה מחלון המכונית הדוהרת הממשיכה הממהרת הביתה.
גם אני גם אני ילדת רכב נוסעת, מוציאה יד מהחלון אל הרוח ואחריה גם את הראש מוציאה אל הרוח נשאבת אל הקרירות שבחוץ מול החום שבפנים- שהשמש שורפת אותי מייזעת נורא, מחממת סתם מחממת מיישנת, גורמת סבל לא נחוץ, סתם, כל כך קל הרי לפתוח חלון לנשוב החוצה להירגע.
ללמוד עוד על איך ילדים מתפתחים מתמתחים מה חשוב איך לתת לדן עוד גירוי נכון ולא יותר מדי מכלום ומה עם המנשאים- אירנה אומרת שמטפלת בהרבה שניזוקו בעמ' השדרה בגלל נשיאה, שטוב לגב להתפתח מול המשטח הישר.
ומה יהיה על הגב שלי ומה על יד, אני לא יושבת נכון ולא נושמת מספיק עמוק והיד כואבת והשרירים תפוסים האם זה גורלן של כל האמהות? איך להמשיך להקשיב לגוף ולמצוא פתחים של שקט לעצמי בתוך האמהות, האם להיות בזמן שאני עם דן, פתאום בתוך עצמי, איך אפשר- לפתח קשב מספיק כך שאפשר גם להיות איתו וגם להתרווח ולנוח שם?
הכאב בפרק כף היד לא עובר. כמה זמן כבר? 3 שבועות אולי.
אני אתמיד בקיבוע ואולי אלך למטפלת סינית.
דן- עוד חבר במשפחה שלי. בן אדם יקר. עוד אדם לאהוב ולחבק, מישהו קרוב, ילד יפה.
גם תנוחת ההנקה שלי פה על הספה די גרועה.הגב לא מקבל תמיכה נאותה, והצואר, הכל די מתעקם בי.
אבל מה אפשר לעשות?
נקודות למחשבה. הכאבים מתרבים, אם קודם קשה לשטוף כלים עם מנשא על הבטן, עכשיו קשה לשטוף עם יד אחד. אבל אפשרי. איך יערה שוטפת כלים?
והטחור חוזר להציק מאחור. אף אחד לא מדבר על טחורים, זה נושא מוצנע, והמילה עצמה קשה וחודרנית
אחריות למעשיי ולמה שיצרתי והבאתי לעולם.
מה השתנה בי מאז שיש לי ילד?
ג'ון אומר- בעיקר זה שיש לך ילד.
כן, אבל מה זה אומר?
הוא ישן ומתעורר.
חוגים, כסף, מעניין אותי לפגוש עוד נשים במצבי הביתי האמהי חברות פנויות לשיחה לחיבוק לשירה משותפת טיול וריקודעם תינוקות
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר (-:
להניק ביחד לשהות בחלל משותף
תינוקות וילדים, קצת יותר גדולים חזקים או קטנים חמודים.
כואב לי הגב אחרי ולפני, קשה להתרכז בלכתוב ונורא בא לי להיות מסוגלת לכתוב ולתעד
שג'ון קורא לדן פולי. שאכלנו ביום העצמאות עם השכנים והיה נעים להיות יחד, שאנחנו יותר הקשבנו ונכחנו מאשר דיברנו, והיה כיף להתארח ליד הבית.
דן קטן קפליי שומן.
בכית ושכחת
לא יכולה לתעד אותך, כי כך לא אהיה אותך,
פשע להקליד תוך כדי יניקתך,
אני לא כולי איתך
מאחר וקרה לי כבר שנתקלתי בגופים עם מנגנון שיווק אגרסיבי מדי לטעמי אבל עם יופי של תכנים (לנדמרק אדיוקיישן למשל. לא יאמן איזה פער עצום יש שם בנושא הזה!) - אני משתדלת לעשות הפרדה בין השניים (תכנים מול סגנון השיווק שלהם) ולבדוק אם אני מתחברת לרעיונות ואם יכולה ללמוד מהם משהו חדש.
אני לא יכולה לעשות את זה. שיווק אגרסיבי מאוד מקלקל לי.
קיזי, אין פה מתכון מדוייק, כי האיש עושה אותן כל פעם באופן שונה... אני יכולה לתת לך רק כמויות גדולות (נגיד ל30 קציצות גדולות) זה הולך ככה:
מגררים במגררת עבה או מעבדים קלות במעבד מזון חבילת גזר (פה יש חבילות ענקיות כאלה, עשרה גדולים בחבילה)
משרים בערך כוס וחצי פשתן שלם בשתי עגבניות טחונות לנוזל (זה חומר ההדבקה שלנו) אחרי כמה זמן הפשתן מפריש מין ג'לי דביק כזה
קוצצים בממחה בצל בינוני, שתי שיני שום לגודל של סלט.
קוצצים חבילה כוסברה וחבילה פטרוזיליה
מערבבים היטב את כל החומרים חוץ מהפשתן ומתבלים כמו שאוהבים קציצות (אצלנו הרבה כמון, מלח, פלפל, צ'ילי אם רוצים, וצריך לעשות תיבול יתר כי הטעם יורד.) ואז מערבבים ידנית את הפשתן פנימה.
עושים קציצות גדולות ועבות (גודל כף יד בלי האצבעות, עובי כף יד בחלק הדק ) ומניחים במייבש או בשמש לייבוש.
זהו.
העבר | מחק | קישורניצן אמ (27.07.2008 20:39):
מקווה שהכמויות מדוייקות, כי פה עושים לפי העין. אז אם מרגיש לך מעט מדי פשתן או משו, אל תהססי לשנות.
מאז שכואבת לי היד. וגם קודם. אי אפשר לכתוב במחברת.
במחשב אפשר- ביד ימין הבריאה.
הרופא הסיני אמר לאכול מסודר, ובמטה קסם הופיעו סיר מרק טעים וסיר מוג'דרה ענק.
טיפול פנים בשמנים הופיע גם.
תינוק ישן נרדם. ישן על הצד ואני הופכת אותו אל הבטן כך שלא יניע את ידו וישרוט את עצמו בשנתו.
אני חולה במחלת דה קרווין.
כלומר- יש לי דלקת בגיד ואני חלושה בגוף.
הפיזיוטרפיסט שנגע לי בגב אמר- את נורא חזקה.
הקוסמטיקאית ההוליסטית אמרה- יש לך עור מצויין
ג'וני אמר- את פשוט יפה,
בגלל זה אני מסתכל עלייך ככה.
הבית הזה, הבית שלי,
יש לי כאן חמוציות מיובשות בקופסא ויש קומקום חשמלי מארגנת לי תה ג'ינג'ר ורוד.
יש כאן מציאות.
אני מדברת את הדברים הרעיונות החששות וג'ון שואל אם להתניע.
נסענו מירושלים לחולון לכפר סבא לסלעית לבורגתה.
אנחנו מתקדמים בחיים.
חלושה חזקה ויפה.
לקרוא ספר בשקט.
לנשום עמוק.
לקבל שעור פלדנקרייז ולתת שיעור
להיות שלמה בגוף ללא כל כאב, צעירה
לבטוח בעתיד.לבקר בספריה. לדבר עם שלומית בתוך פסל של הנרי מור ברחבת מוזיאון תל אביב
להיות חלק מהעולם הזה ע"י רכיבה על אופניים בכביש
לבחור לשיר בגרון קל
פרטיות עצמאות להיות לבד.
לא מצליחה לכתוב מספיק מהר כדי לחדור אל האמת.
הדברים מתרחשים מהר מדי, מורכבים מדי.
הפיזיוטרפיסט אמר שמחזיקה הרבה באזור הלסת- תרגעי.
והעולם בכלל לא סובב סביבי. והעולם כן- העולם שלי כן. הימים שלי כן. סופהשבוע שלי בו סבים מפנקים אותי באוכל ובזמן לעצמי.
לא מצליחה לדמיין את חיינו בעתיד העוד מעטי הקרוב של אחרי אוגוסט ותחילת ספטמבר. ניסע לפרובנס לשבוע ואז לאן נחזור?
האם יש סיכוי שנגור בחולון בנאות שושנים?
תרגעי ותרגיעי.
למצוא דרך להיות ביחד למרות הצורך להיות לבד
להיות לבד ולרצות להיות ביחד
להבין שאיפה נגור זה חשוב מאין כמוהו
ולדעת שעדיין אין לנו כח וידע להתמקם בצורה טובה.
שוב נעשה בחירה שרירותית שקשורה למס' חדרים ולכסף ולא למה שחשוב באמת- כלומר לאהבה תמיכה וקירבה.
רצון וצורך לנשום ולהרגע
חלום גם לפעול בצורה טובה.
וזה שכתבתי את זה, אז מה?
מילים יוצרות מציאות ומבלבלות אותה.
קובית שוקולד חום, תה ג'ינג'ר ורוד.
רינה גם אני אוהבת אותך.
מיה.
מאז שחזרתי לרקוד
הרבה יותר קל לי לשאת את הקשיים
כל המחשבות הרעות נעלמות
עדיין לא קל, ויש עצב וכאבים,
אבל בהשוואה לקודם- קל יותר.
אין מה לדבר.
הריקוד הופך הכל לקל. הצחוק והשמחה רינה שבגוף ובלב
המפגש עם עוד גופים, הכוחות שניגרים ממני לרצפה ולאויר
נפרשים
חיות קטנה, כמו חסרת מטרה ומשמעות בטווח הארוך
אך חסרת תחליף.
לא לשכוח, לא להפסיק. איזה פלא שכך זה פועל עליי
נשמה שלי , אחות שלי, יפה טובה. אני רוצה ותודה, שתקפלילי ותתלילי אבל גם שתחכי לי ותקשיבי.
תבשל לי ותקשקש לי בביצה וגם תכיל ונאכל ונחיה בצמוד לא לחוד.
מה רב כח היחד עצום- א נ ר ג י ו ת מתחלפות נעות מתברבבות כמו אצבעות משתלבות מתרעננות מתקפלות בחזרה מתיישבות לי בשכל אבל הרבה יותר מסודר וישר.
חכי לי תקשיבי, יש לי מילים ורעיונות. חלקם שלי, רובם קראתי פה ושם והם קוברים אותי תחתם והכל חייב חייב לעבור עוד סינון
כי אין לי כח יותר לבליל הזה המרטיב דמעותיי בחיי. דיי.
חכי לי, תקשיבי, כי אני שותקת כי יש לי הרבה מה לומר ואין זמן אז מה?
איך נפגשים, איך מתחילים?
בדרך לעבודה עם כוס קפה ביד.
איפה התינוק?? הוא ישן הרדמתי אותו זה גבה ממני כוחות.
להניק ולא לשכב לצידו לשמור על השינה
אלא לקחת אותו לעריסה הלבנה.
ושם לנענע, לראות אותו מסובב את הראש מחפש שקט.
מגרד את הראש, מחפש שקט,
שמה לו מצנפת, דוחפת, מרגיעה מיישנת, יודעת שזה ירגיע ודואגת, ונרדם ונעור ומנסה
לצאת עם הגיגית של הכביסה,
והדלת חורקת, חוזרת, דוחפת מיישנת,
הוא ישן יש לי פרק זמן לדבר איתך ואת לא כאן. חכייי ליי, חכיי ליי, שבי איתי, להיות ביחד מה אכפת לך?
יש לך עניינים, כמו לכולם, גם לי יש עניינים- ועכשיו הם ישנים.
גילה מספרת על החיים בירושליים בילדותה, שואבת מים מן הבאר, מתקלחת ביום חמישי וביום שישי שוטפת את הרצפה באותם המים.
איפה נגור? איפה נגור? לא כל צרותיי תיפתרנה כשאדע את התשובה, אבל יש תחושה כאילו כן.
ליד ההורים
ליד העבודה
במקום בו יש רכבת לת"א, בה הכל קורה (מה?)
כשעברנו מת"א למושב חשבתי שבשקט יהיה מקום ליצירה, שבמקום מלא אין מקום ליצירה חדשה.
אבל הגודש קורה בכל מקום כרגע. הסופר מרקט זהה, העיתון מגלה מה קורה.לא ניתן להתחמק מהידיעה שאנו חיים בשפע, ואם רוצים ליצור...
אז מה?
ליצור בועות קטנות של שקט. ליצור קו-אופ אורגני, ליצור גן ילדים קטן, ליצור קשר בין אנשים
זה מה שצריך ליצור.
אוכל מקומי- עונתי, מיתי: האישה למטבח. גילה:היינו עבדים ממש. כן- אבל לא רובוטים!
כשלמדתי פרמקלצ'ר אצל טליה, שאלתי אותה פעם איך זה שאם לא אמורים לעבוד הרבה בפרמקלצ'ר, היא עובדת כל כך הרבה כדי להקים את המשק שלה (שהיה בפרדס חנה).
היא אמרה לי שכשמתחילים משהו צריך לעבוד הרבה. אם עושים את זה בשיטות פרמקלצ'ר, אחרי כמה שנים תהיה מעט עבודה והרבה תנובה.
מי יתן.
אה, הנה מצאתי אותך כאן
את כותבת מאד מאד יפה
זרקת אותי קצת אחורה, לתקופה של אחרי הלידה הראשונה שלי
כל הזמן הסתגלות הזה, כאילו כל האישיות נפרמת ונתפרת מחדש- קצת אחרת
עכשיו, שכבר יש לי ילד שני, החוויה מאד מאד אחרת (עבורי)
עוררת בי הרבה הזדהות וכיף לקרוא אותך
(וגם עשית לי חשק לרקוד עוד )
היום- כלומר- הרגע, בדיוק עכשיו, כשהתישבתי כאן מול המסך בברכיים חשופות אסופות אלי ושמתי את האגודל בפה, ונשענתי עם הגב אל גב הכסא, הייתי מאוד שמחה.
שמחה וטובת לב ועליזה וממולאה בפיצה טעימה חמה ובכלל לא בריאה אז מה.
יום יפה לי ולקטני, עם ביקור כיפי של מיקה, שתפרה לו נזר חגיגי לשבועות, יום כיפי עם ביקור קצרצר של תמי שבאה לקחת בצל, יום כיפי עם שינה וחלומות.
בבוקר ישנתי המון, עד 11. ישנתי על הבטן, ובאיזשהו שלב מיקה באה ולקחה את קטני ואני שכנעתי את עצמי להמשיך לישון למרות שכאילו לא נעים , ניסיתי שיהיה לי נעים ובאמת נרדמתי שוב, הלואי לישון גם הלילה, עונג השינה. יום כיפי עם פיצה אחרי שהלכנו אני וקטני לפגוש את אבא ג'ון בדרכו הביתה באופניים, ואכן פגשנו והתעייפתי בגב מן המנשא אז מה.
הולכת שוב למיטה.להתכרבל בשאיפה. שיחזרנו את השעור קונטקט במחברת של ג'וני על שולחן הפיצריה.
חשבתי על חלוקת זמן- פעולה ומנוחה, וכפועל יוצא- שימחה.
אכלתי משולש אחד יותר מדי- אז מה- מלאות נעימה.
חושבת שאני במצב של אי עשייה, לא רוצה לחשוב ולפעול לדאוג, כמו גרה אצל ההורים ומתפנקת, לא עובדת ופועלת, לא יוזמת מי יודע מה, וזה בסדר לעת עתה אני מקווה.
גרה עם ג'וני וקטני.
שמחה יפה ממולאה. קוראת את רומן רוסי. הולכת מחר לרקוד. ולסחוב תיק עם חיתולים ותינוק ברכת וברגל . היד משתפרת לי אולי. מורחת סינרג'י. לילה טוב להתראות בקרוב.
סליחה שהתעכבתי בתשובה. זה קורה לי לפעמים .
גם אני שמחתי להכיר.
היכרות טרייה גם באתר וגם במציאות.
ונורא יפה היה בעיניי איך הרגשת לך במקומך למרות שלא הכרת כמעט. מעורר השראה.
הדברים שאת כותבת משדרים משהו עגול כזה.
מלאות עגולה. נעימה.
אני ממש סבלתי.
והבנתי שהזריקה (שגם ככה לא רציתי) לא מיטיבה עם הנקה.
מצאתי עצמי חבושה לפעמים.
תרגילים הקלו.
פחות מחשב.
יותר ידיים בגובה נכון.
הסברים של רופא המשפחה שלי על ישיבה ויציבה מול מקלדת הועילו.
החלמה מהירה. זה סיוט אמיתי.
(כבר הגעת לשלב שקמים מרוב כאב בלילה?...)
כאבים בשורש כף היד יכולים להיות תחילת דלקת בגיד. מסתבר ש80% מהאנשים שסובלים מדלקת בגיד במקום הזה אלו נשים אחרי לידה (יש קשר להורמונים שהפזיוטרפיסט הסביר לי). כמה מפגשים של פזיוטרפיה יכולים לסדר את זה בקלות ובמהירות. אפשר לקבל הפניה דרך אורטופד. תרגישי טוב
את כותבת מקסים אשמח מאוד להפגש. איפה אתם גרים? אני ללא רכב אך אוטובוסים יש פה בשפע.
חשוב כל כך למצוא תנוחת הנקה טובה. זה נהייה קל יותר ככל שהם גדלים ושולטים טוב יותר בגוף שלהם.
לילה נעים (-:
גם אני סבלתי מהכאבים,שהתפשטו גם לאזור שורש באגדול-ועם הזמן בכלל לזרועות.
אני ממליצה לבדוק בהקדם,יש סיכוי שזו דלקת בגיד שמאוד שכיחה אצל נשים לאחר לידה,ויכולה להתפשט-כמו שקרה לי אם לא מטפלים.
יש טיפול קונבנציונלי שניסיתי(מתוך ייאוש של חולשה רצינית וכאבים בלתי פוסקים)שהיה מזעזע,כדור שגורם לתופעות לוואי לא נעימות בכלל בחילה,סחרחורת...
פיזיותרפיה אמור לעזור.
לי מאוד מאוד עזר למרוח ארניקה,ויש כדור שנמכר בבתי טבע המבוסס על כורכום אם אני לא טועה שמיועד בדיוק לדלקות כאלו.
בהצלחה ורפואה שלימה
איזה כיף להיות חיית לילה חיית אינטרנט. כל העולם תחת כף ידי.
(-: החסרונות הם היתרונות (-:
הכתפיים תפוסות, אך האצבעות מקלידות.
איזה כיף להיות בתחילת סופהשבוע
איזה כיף להיות אחרי יום של צחוק פרוע עם אריה בתל אביב
איזה כיף להיות ביום חמישי בערב בבית ולהיות עירנית ומלאת כוחות
איזה כיף לספר לאיילת שבגיל 4 חודשים באמת מתחיל להיות קצת כיף עם התינוק
חשופיות, נמלים, בגדים לא מקופלים
שרירים ומפרקים
שעות שינה וחלומות
אני אתפנה אליכם בהזדמנות.
שהיד קצת פחות כואבת, שבאים לבקר אותי פה בדף, שנעים ולא קר, שדן ישן, שענבל אלוני יפה, ששלומית וש.פ אוהבות אותי, שתומר יודע לשמור על עצמו ולא להישחק יותר מדי, ועוד ועוד ועוד
_חשופיות, נמלים, בגדים לא מקופלים
שרירים ומפרקים
שעות שינה וחלומות
אני אתפנה אליכם בהזדמנות._
לא זוכרת כבר למה נכנסתי לדפבית שלך (משהו ששאלת בכיכר השוק). אבל המשפט הזה תפס אותי.
המשפט הזה כל כך חמוד, והייתי יכולה להגיד בדיוק את אותו הדבר עכשיו (-:
לילה טוב
אחרי לידת בכורתי סבלתי מכאבים שכאלו. נאמר לי שלעיתים הגורם הוא הורמונלי. טופלתי במכון לפיזיוטרפיה באולטרסאונד ועוד מיני המצאות. נעזרתי בטראומיל. לאחר מס' חודשים זה עבר. בהצלחה @}
לכאבים בשורש כף היד -
קודם כל להרפות יותר את הכתפיים - זה מקור הבעיה הרבה פעמים.
תרגיל לחיזוק שורש כף היד - הרימי את היד לגובה הכתף , קו ישר, ללא נעילת המרפק, ועכשיו ממצב של כף יד פתוחה לסגור את האצבעות כשהאגודל בפנים והאצבעות נסגרות מעליו ולפתוח ולסגור, ככה 100 פעמים ביום את יכולה גם 50 ו-50 זה יחזק לך את שורש כף היד מהר מאד זכרי להישאר עם כתפיים רפויות.
בנוסף השיגי לך מקל מוקסה, שזה סיגר ארוך מצמח הארטמיזיה (לענה) את יכולה לעשות לעצמך כל יום רבע שעה - עשר דקות מעל הגיד, תקרבי עד שזה חם ונסבל אך לא רותח, מעבירים מעל אזור הכאב, זה כמו סיגר ארוך עם ריח חזק - אז לשבת בחוץ וכמה שפחות לנשום את העשן, זה מרפא ומחזק את הגיד בצורה מדהימה מזרים את הדם והצ'י ומרפא דלקת ומפיג כאב, את יכולה לרכוש את המוקסה בכל חנות של מכללה לרפואה סינית, חפיסה עולה די זול. כדי לכבות את הסיגר הכיני לך כוס עם חול ופשוט תתקעי את הקצה הבוער בחול זה יחנוק את העשן ולמחרת ניתן שוב להשתמש, חשוב שכל הראש של הסיגר יהיה בוער. לעבור על כל הקו של הכאב את יכולה אפילו ללכת לאורך המסלול שמתחיל מהגיד של שורש כף היד מהאגודל ובקו אלכסוני ישר עד ללנקודת האמצע שבין קצה קפל המרפק לראש העצם של המרפק - זה מסלול מרידיאן המעי הגס, תנסי לראות באינטרנט (LI או COLON MERIDIAN)
שיהיה בהצלחה, אצלי זה עובד מצויין.
זוכרת היטב את הכאב הזה .(40 שנה ) בטרם הגיעו נפלאות הדיקור הסיני או היפני לישראל ,
אז קישרתי בין הכאב בשורש כף היד לבין התנועה המאולצת של החזקת ראשו של היילוד ... נמנעתי מלהחזיק ככה , שתיתי מי פטרוזיליה לניקוי הדלקת , היד נחה והסיוט עבר .
את כותבת נפלא .
תודה @}
הי כרית, מה שלומך?
דלקת גידית בשורש כף היד מאוד אופינית להריון או אחרי לידה.
כדאי לאבחן.
טיפול מומלץ שמאוד עזר ל-2 חברות שלי הוא סד מנוחה, המוכן ע"י מרפאה בעיסוק. אפשר דרך קופת חולים.
ומסל התרופות של הסבתא: ללפף עלי כרוב, לשמור על חום (כרית חמה, משחות מחממות כמו ראומאליה של חברת הימליה), ארניקה.......
וגם-ראיתי את החבישה שלך ביום העיון והיא הייתה חובבנית למדי (סליחה על הביקורתיות), לא היה לי נעים להעיר, אבל אולי יש מישהו בסביבה שיוכל לחבוש לך.
הרבה בריאות ואושר,
נעה (אמא של סוניטה, ביחד חיפשנו את הארוע)
ראיתי שענו לך המון תשובות ב{{}}ככר השוק, ובכל זאת אני מצרפת את שלי.
אחרי הלידה הראשונה שלי סבלתי מתסמונת התעלה הקרפלית (Carpal Tunnel Syndrom). טופלתי בפיזיותרפיה תקופה קצרה וגם קיבלתי סד ללבישה בלילה, אבל לדעתי זה עבר פשוט מעצמו. הוסבר לי אז שזה קשור לשינויים הורמונליים בעקבות הלידה, וכנראה שעבר מאותה סיבה (שינויים הורמונליים נוספים).
אלף נשיקות לך אהובתי,
משפט שאני אוהבת להגיד לעצמי,
והיום שולחת גם לאחותי.
אחות קטנה מה העניין, איך את מעיזה לעזוב הכל ולנסוע לקנדה,
תגורי קצת במלון ואז תמצאי לך דירה יפה איזה יופי יהיה.
אלף נשיקות לך יפתי, נשיקה על כל פצע, ועל הפנים,
איך את מעיזה איך את מאמינה כמה אמונה צריך בשביל לנסוע ככה,
להמציא לך מקום חדש לתקוע נעץ בגלובוס,
לתקוע דגל ולגור.
אל תעזי לא לנסוע, אל תפחדי, זו חוויה עצומה מה שמזדמן לך כאן, זו חווית חיים ענקית אני חושבת, גם אם יקרה כל דבר לא צפוי, גם אם לא תוכלי להישאר עד סוף הלימודים מסיבה כלשהי, תסעי תסעי, תלמדי, תמשיכי לגדול ולהשתנות, איזה יופי זה, זה מסעיר, את כל כך ממוזלת שהתקבלת, אני חושבת, כל כך כדאי לך חוויה כזו ענקית בחיים.
וכמו כן, הייתי רוצה להעתיק לשם את כל מה שכתבו לך, כדי שהמידע הזה יהיה זמין גם בעתיד למי שתצטרך.
האם בסדר מצדך?
האם שם הדף ההוא נראה לך מתאים, או שצריך שם אחר?
אלף נשיקות לי, רצוי בין הרקות הרכות- כלומר בעצם-בין הגבות העבות,
רצויות לי הרבה נשיקות מתוקות לדמעות שעדיין לא זולגות. ( אני חושבת שמאז שאני אמא אני בוכה פחות, למרות שלא חסרות סיבות, פשוט אין זמן באמת לבכות)
אני חולמת על ריקוד מיוחד ומושלם ששוטף את העורף בזרם חם, שיורד במורד עצמות חוט השדרה, מחמם הכל ומרכך.
דחיפה של כף הרגל לרצפה מפרקת שם מתחים, כל המפרקים הקטנים בכף הרגל מקבלים עיסוי אמיתי, ארוך משמעותי,
כמו בשעורים של דניה, כשיושבים במעגל ומדברים ובינתיים מעסים, כל אחד לעצמו,
או כמו בשעורים של קרל, שאז כל אחד מעסה את רגל חברו שיושב לידו שמונחת על ירכו שלו הוא.
ריקוד ארוך וחם כמו ג'קוזי,
אינטליגנציה גופנית חוצנית שבא לה להתגלגל עליי.........
לתוך העייפות אני מזמינה זכרונות של מחשבות כדי שלא יעלמו ויהפכו לכלום בתוך החושך.
החושך יורד מאוחר אבל כשהוא יורד חשוך ממש.
אני בוטשת במילים וכובשת אותן לשביל צר
אני אף פעם לא מצליחה להכיר מישהו חדש
לדבר, להתעניין לשאול שאלות,
איך עושים את זה, איך מתידדים, מתעניינים- במבוגרים, בילדים, אני לא מצליחה כי אני מרוכזת מדי בשלי ובי, ולכן לא מצליחה לשאול שאלות ולקבל תשובות ולנהל שיחות עם זרים שיכולים להפוך לחברים מוכרים?
מינונים
של עירות ושינה zzz zzz zzz zzz
(שינה על הבטן, כיפית כזאת, עם חלומות.
באמת מאז האימהות אני יכולה לישון פחות.
דן מאמן אותי, נוקט בטכניקות.- בהתחלה:לא ישנה כמעט בכלל, ימים ולילות טרוטה מטורטרת,
עכשיו כבר משחרר קצת, יודע שאני כשירה, וישן, ומאפשר לי לבחור אם לישון או לנסות לחיות, אם לסדר מחשבות בחלימה או בכתיבה.)
רוצה לתת מתנה משמעותית- צריכה ליצור בעצמי, לצייר/ לבשל, משהו לא ממני לא נעים לי לתת.
מתחילה להבין את-לחשוב על- המנהג לתת מתנות, הרצון לתת מתנות, הצורך לתת, למי שתארח אותי- ואת משפחתי בחג, ולתת משהו שמתאים לה לקבל ומתאים לי לתת,
חברת השפע הזאת, וחתונות לבנות מרגשות ריקניות ואותה המוסיקה ו
אני אוהבת חתונות. אני בוכה כבר מהשיר שאיתו הם מתקרבים לחופה, ואם הם מדברים מהלב, אני לגמרי נמסה, והיופי בשיר ששרה אביבה אחותו של החתן, בשמחה שהיתה בה, והבנתי שלא משנה מה הייתה עושה- היה לה צורך לשיר שם, ועם כל ההתרגשות והשמחה, גם זמרת בינונית תתן הופעה מרגשת, כי מה שמרגש זה לראות אותה מתעלת את ההתרגשות שבה אל תוך כמה דקות של מופע.
מפחדת מפחדת מפחדת נורא
לא להופיע, להיות אישה אמיתית ורגילה.
שלא נחשפת על הבמה, שלא בוחרת לתעל את היופי שלה לראווה למופע, שרק חייה, שלא חייה על הבמה, שלא רואים אותה, שרק מעטים מכירים אותה.
מבינה שאני לא רקדנית עכשיו, שאני לא קונדיטורית עכשיו, שאני עכשיו בשלב בייתי פנימי,
מפחדת נורא, יודעת כמה קל להזניח את הצורך המרהיב הזה, כמה קל פשוט לא.
לא ליצור. לא לבנות, לא לתעל את הרגשות לעשייה אלא להסתפק בלהרגיש, אולי לכתוב, ודיי.
זה איום, זה לא מתאים לי, אני יכולה כל כך בקלות ליפול לשם.
בשעורי מדיטציה, בשעורי אימפרוביזציה,
מלמדים ושמים דגש-
איך להיות עכשיו.
איך לא לתכנן.
איך להשקיט שיפוט ולתת לנקודה להתגלגל, להאמין שגם אם לא אני ולא אתה נזיז אותה, היא תנוע, משהו יקרה
לסמוך על משהו, לדעת ממש בידיעה, באמונה, שמשהו יקרה.
ואני מתאמנת בזה. נדמה לי שאני דיי טובה,
ומשהו באמת קורה בדרך כלל.
ואז מתאמנים בלאהוב את מה שיש, מה שקרה
וזו מן אשליה אחת גדולה שהמציאו לא יודעת איפה כדי לגרום לי או לכולם להיות שמחים בחלקם, וזה מעציב- מעצבן.
דיי!!
נמאס לי להיות מרוצה! את מי זה משרת?
רוצה ללמוד ליזום. רוצה לדעת ליזום. רוצה לקום ולהגיד בקול רם, ולא רק מתוך שטף של רגש,
גם מתוך רצון פשוט, כדי להשיג מטרה.
די לזרום! להתחיל ליזום!
מראה נוכחות - אני קוראת אדוקה
אחות גדולה2 ואני מפיקות סרטי קיץ, אז את מוזמנת לחשוף עצמך לראווה. בייביסיטר יסופק בהתאם.
חיבוקים ונשיקות, עיסוי ארוך בכף הרגל.
נראה היה לי שהתחלתי לכתוב במחשב כי כאבה לי היד ולא הצלחתי לכתוב, אבל בעצם כבר בהריון כתבתי במחשב יומן, פשוט כי תומר קנה לי את המחשב, והתחשק לי לכתוב ממש, בלי ציורים ומשחקי פונטים ועטים.
ואחר כך, בהנקה, לא קל לארגן עט ומחברת ולדפדף, אז המשכתי לכתוב במחשב. עם היד הכואבת, היה בלתי אפשרי לכתוב. עכשיו כבר אפשר, וגם יש יותר זמן, כי ישנתי בצהרים כשתומר לקח את דן תחת חסותו, ועכשיו הם ישנים שנת לילה, אבל כנראה שהתרגלתי. לכתוב במחברת פתאום לא נראה לי נכון.
דן מתחיל לנוע ולזוע, מתפתל כזחל ומתקדם. מיתי וכל מי שלא נמצא איתו רצוף רואה שהוא גדל, רק אני לא יכולה להרגיש בהבדל וצריכה עזרים כמו בגדים שקטנים עליו,
אבל לזוז ממקום למקום- זה אמנם הדרגתי, אבל זה בהחלט שינוי,
וכבר אני מתחילה לפתח חששות מחוזקים. הוא גדל. אני לא יודעת מה עושים. אין יועצת, יש רק הורים אחרים, אין שחור ולבן ואין מומחים נגישים.
יועצת ההנקה שלי כל כך עזרה לי בהתחלה. לא רק עם ההנקה. קצת שכחתי, אבל נראה לי שנפגשנו המון. יום אחרי הלידה, ואחר כך שוב, אולי 8 פגישות סה"כ, אבל זה מרגיש כמו המון. דן למד לינוק בגיל חודש וחצי. נגיד שנפגשנו כל שבוע, וגם דיברנו בטלפון שיחה שבועית, היא פשוט היתה מתקשרת לשאול מה קורה, ויכולתי לחשוב מה קורה והיא יכלה לנסות לעזור או פשוט להגיד איזה יופי. היו לה תשובות. לא הרגשתי כאילו אני האמא הראשונה ביקום, כי היו לה תשובות,
דן ילד מאוד מתוק. לפעמים אני חושבת שהוא מאוד דומה לי. כמוני, גם הוא לפעמים נורא יפה בעיני, ולפעמים, בייחוד כשהוא עצוב ורע לו, נראה פשוט זוועה.
מתעורר מתפתל. אולי הוא צריך פיפי, אבל כואבת לי היד אז אני לא מפשפשת אותו והוא יכול לעשות בחיתול, ומרדימה אותו בכמה שלוקים של יניקה. בערב נרדם בעריסה שעל גלגלים, ועכשיו העברתי אותו למזרונים שפרשנו בחדר 3 והכתרנו אותם כ'מיטה משפחתית'. עד ששוב נעבור דירה ואין לי מושג לאיפה ו
שהבית מבולגן ומטונף- זה שונה ומרגיש ממש בכמה הזזות של חפצים מפה לשם חוזר המראה המסודר המספק אותי.
שלא יהיו דברים על הספה ועל השולחן בכניסה, שלא יהיו דברים על השטיח.
הבלאגן רשאי להתקבץ לו בפינות.
דן מתחיל לזחול. הוא יהיה ילד רגיל, הוא יהיה בסדר. יש מן מחקר חדש שאומר שילדים ראשונים במשפחה סובלים מ...
אין לי כח להשלים משפטים. אין לי כח לעשות כלום בבית. מה אהבתי פעם לעשות?
בעיקר ללכת לשעורי מחול.
אני לא זוכרת טוב. אני לא מאושרת. אלך לפגישה עם העובדת הסוציאלית ואספר לה על מירוץ המחשבות העצובות חצי אובדניות, אלו שתמיד מגיעות למבוי סתום שאומר- כלום לא חשוב, אז לא משנה.
איך בנוי המעגל?
אין לי כח, בא לי לישון, לא, לא לישון, כדאי להתמתח קצת, ולהחליף בגדים למשהו יותר נוח, ולהתקלח, ואז לישון כמו בן אדם רגוע, לעשות לי את הטקס האולטימטיבי.
איך אני אייצר לדן טקסים? אין לי כח אפילו למרוח פרוסת לחם, אפילו לפרוס, ... המעגל לא נעצר, מתחילות מחשבות טרום שינה- אם לא הלכתי לנשנש משהו בלי טקס, בלי לשטוף את העגבניה שלא לדבר על לחתוך, לגהץ לקרצף, כל כך נעים בדירה אחרי הספונג'ה, כל כך נעים אחרי המקלחת ולפני השינה אבל אין לי כח ואין זמן תיכף דן יקום ויצטרך- מה? אני מפחדת ממנו, מפחדת מחוסר האונים שהאמהות משרה עלי, מה יהיה, הוא יתחיל לבכות פה מול כולם, ברכבת, באוטובוס, ברחוב במנשא וכולם יסתכלו עלי איזה אמא עלובה, והוא יצרח לי באוזן חזק כל כך בלי שאבין למה, משחק הניחושים הטרגי הפתאטי- אולי הוא רעב עייף צמא עצוב, שיניים, גזים, שעמום, מרגיש אותי, צריך חילופי אנרגיה, לא נוח לו, חם וקר ואולי החלב שלי מורעל מלא חלקיקי חלב פרה נגועים בבהמיות והתפנקות עם שיירי קורנפלקס ובראנפלקס שאני אוהבת כי זה בריא אבל בכלל זה לא בריא כנראה וסתם אני אוהבת בלי לדעת בלי לקדם את בריאותי, ואולי בכלל כדאי לאכול משהו? יש לי בעיית אכילה, או פשוט לא אכלתי דיי היום? ואני צריכה לאכול טוב, ארוחות חמות ומסודרות, דיסה לא נחשב, וזה בכלל אוכל של חורף והחורף נגמר, מה יהיה ביולי אוגוסט, אני אתחרפן פה לבדי, או אולי אשתתף בסרט, לפחות חלק מהזמן?
המעגל, המעגל,- מה יהיה, אני לא מכירה תינוקות וילדים בשיגרת יומיום, איך אני אמורה להצליח לגדל את דן כמעט לבדי פה?
רמי- את לא צריכה לגדל, הוא יגדל לבד. נכון/ לא נכון??
אם דן היה ילד שני היה מקבל הרבה פחות אנרגיות, אולי אפשר לתת לו פחות כבר עכשיו, הרי זה רק יועיל לו? אי אפשר לדלג על שלבים במשחק הילדים הילדותי הזה לעזאזל?
המעגל המעגל... מה עם חוקוק? הטקס שבועות פה לא היה מחריד, הוא היה סתם גרוע עצוב קולני מטופש, הילדים שקראו ושרו ככ יפה בטקס יום הזיכרון, פתאום לא שמעו אותם- בעיה בהגברה, וישבנו בצד- ו
מה אני רוצה?
אבא של שלומית אמר שזה מה שאפשר לדעת.
אפשר לי לדעת מה אי רוצה? להגדיל את הנשימה. להנות מאוד מחר.
דיברתי בגסות אל אודי. אמרתי לו- עזוב אותי, מה אתה רוצה ממני. (מה הוא רצה? רצה להיות נחמד, רצה לעזור, הציע לי לשבת או שיביא לי פופקורן, שאל את השאלה הנוראית האם אני רוצה, עימת אותי עם המציאות הטפשית שלי, שאסור לדבר אלי, שאני עדיין טינאייג'רית מצב רוחניקית עצבנית.) ואז לא יכולתי להסתכל לו ולמאיה שלו בעיניים כל היום עד שהלכו .
כמה מילים, יותר מחצי שעה קילומטראז' מילים.
לו ידעתי מה אני רוצה.
יכולתי למיין את הבגדים ולהשאיר אותי עם פשטות מרצון בארון.
אבל לכתוב זה צורך לא פחות חשוב מפשטות מרצון.
תמי צוחקת את צחוקה המופרע.
זה עלול להעיר את דן.
אני מרגישה שמחר יהיה יום יפה.
אני קצת יותר מאושרת מקודם, וזה טוב.
רוצה לבקש עזרה, לבקש עצות קונקרטיות.
יכולה למצוא תשובות רק בפנים???
לקיים עם תומר שיחות?? איפה אנחנו רוצים לגור? כמה כסף יש לנו בכלל וכמה בא לנו להוציא ועל מה? על אוטו, על בית,
מטרידים אותי דברים שכבר נידונו בהרחבה באתר, בשנת 2001, אבל לא בא לי שזה יהיה מקור הידע היחיד.
כתבות אינפורמטיביות באנגלית.
להגדיל את הנשימה. יותר מאושרת, פחות מאושרת, מעגל מחשבות זדוניות, נבירה מילולית אישית, אמיתית או שיקרית, חיוניות או לא, נעימה פחות או יותר, כיף לפחות שיש לי זמן לעשות אותה.
לאט לאט אתה לומד, לאט לאט, אתה לומד
צריך אולי יותר את הנוכחות שלי ופחות את הכוונה.
אתה אדם בפני עצמך. לא צריך את הכוונות שלי, הטהורות או לא, לא צריכה לספר לך, או להגדיר לי
מנסה להגדיר, אבל לא זה העניין.
אתה צריך מישהו שיהיה איתך, ורוב הזמן, אני המישהו הזה עבורך. וכרגע זה כנראה מספיק לך.
בעצם גם אני תוצר של מערכת החינוך הזו, שמעודדת הליכה בתלם ומתגמלת בציונים.
מה הפלא שהאימהות מבלבלת אותי.
כאן אני, לצערי לראשונה, נתקלת באתגר שכל אחד יכול להתמודד איתו אחרת, שאין אמא טובה יותר מאחרת, שהכי טוב שלי חייב להספיק.
אין ציונים ואין ביטחון ואין מסלול שאפשר לעקוב אחריו בבטחה תוך ידיעה שזו הדרך. הכל שנוי במחלוקת.
מתחילה לאסוף כוחות ומתחזקת. ישנה יותר, חולמת בשינה על הבטן של חצי שעה בבוקר חלומות כמו פעם, עלילתי ומציאותי, כל כך כיף שוב לישון.
חושבת שאאבד את היכולת לתפקד עם מעט שעות שינה, אבל אין ספק שאושר השינה האהוב עלי כל כך שווה את זה.
אוכלת יותר, מתרגלת יוגה עם דיסק בבית ומרגישה רעננות.
משתדלת שכל יום תהיה לי פעילות מחוץ לבית או אורחים, כך שתהיה סיבה חיצונית להתלבש ו'להתחיל את היום'
קטני מזדחל. מפתח נק חן גדולה ליד האוזן הימנית.
לפעמים מתעורר בוכה ולפעמים מתעורר שקט. לפעמים פולט, מה שבעבר לא היה קורה. לפעמים בוכה על הציצי כאילו החלב מקולקל- האם זה יתכן?
לא יוצאת לטיולים עם המנשא- כי הוא לא רגוע בו, מתחיל לבכות ואז צריך למהר הביתה או להרדים במנשא וזה כבד מדי להסתובב איתו ישן הרבה זמן. נגיד עד חצי שעה אפשר.
קניות כנ"ל- מסובך.
שוב עולה שאלת ה'האם ארצה עוד ילדים?' והתשובה עכשיו היא- אם אגלה שאני יכולה לעשות בחיי עוד משהו חוץ מזה, אם אמצא לי מקצוע ועיסוק, אשתדל לא לשגות ולהביא עוד ילדים לפה.
אני חושבת עלי, על הבריאות שלי שמביאה לי שמחה, וההריון והתינוק מביאים הרבה כאב, דכאון ובדידות. לו זה יכול היה להיות אחרת- אז אולי.
(-: מותר לכעוס (-:
מותר לטעות אם הכוונות טובות
צריך לשמור על הבריאות וזה מבהיל כשהיא בורחת. איך לשמור עליה?
מקבלת המון עזרה ותמיכה ועצה ואהבה,
לא רוצה להתחרט על שום דבר שעשיתי, אבל כן יש את המחשבות, שצריך להפיק לקחים ולא להמשיך ללכת בכיוון ההפוך מזה שרציתי...
מחפשת עוד עצות תמיכה רוחנית, איך למצוא לי עיסוק משמח ומחזק ומאתגר במידה.
בינתיים היד מחלימה, יכולה לבצע מטלות קטנות של הבית וזה נעים, ויכולה להכין לי חביתה וזה טעים.
_אלף נשיקות לך אהובתי,
משפט שאני אוהבת להגיד לעצמי,
והיום שולחת גם לאחותי._
אפשר להשאיל את המשפט גם בשבילי? פשוט, מקסים ואני זקוקה לו מאד היום.
קראתי קצת בדף שלך, את כותבת נפלא נגע בליבי. שתדעי. הכתיבה, כמו כתיבת יומן, מזככת ומצלילה את המחשבות.
עשית לי חשק לבלוג משלי
בעלי הוא תומר, מטגן לי -לנו, שניצלים. אני לא מסתכלת ולא רוצה לראות איך חזה פרוס של תרנגולת נחתך אצלי -אצלנו במטבח, על קרש החיתוך שמפלסטיק, ומיטגן לו בשמן עמוק רדוד והופך לאוכל טעים ומזין.
מזין? צריך לאכול גם שומן כדי שיחליק בגרון וירכך את המעבר בדרכי העיכול, סיבים תזונתיים זה נחמד, אבל שמן זה מה שבאמת עובד.
קונה לנו בגטים מקמח לבן ושנינו חותכים מהגבינה המלוחה ואוכלים בלי צלחת, עם גמבה שחתך לי, לנו,
מה שמזין זו צורת ההגשה ואופן הלעיסה,
לא מספיק לבחור נכון את המזון, צריך גם להגיש יפה ולהקדיש זמן ועונג ללעיסה
(-: דרך הארץ מדברת על כך, שבנוסף ל מה שיש לעשות, טוב לתת תשומת לב מיוחדת על ה איך (-:
לאכול באהבה
לנוח באהבה
להיות חסרת סבלנות, באהבה, באהבה.
דן צ'יקידן. מאז שסיפרתי על הבלוגצ'יקון לכמה נשים בנות חברות אחיות זה כבר קצת לא אותו דבר,
קולי נדמה נדם.
מוזר לחשוב שאתן כאן, איתי בבית, במיטה עם המחשב ועם דן.
(-: אין אדם שיכול להכיל את זה, וכל אדם הוא גם חלק מכל זה (-:
רוצה להיות אישה שיש לה בית.
רוצה להיות אישה שיודעת שהיא זו המנתבת את חייה,
שלוקחת אחריות על מעשים ותוצאות
רק לשניה נדמה שהכל בסדר, שאני לרגע נושמת,וכבר מחפשת מה הלאה.
לזכור שרק רגע קוסמי אחד לפני עכשיו כל מה שרציתי היה להיות מסוגלת לשטוף כוס או לחתוך גזר,
רציתי שיהיו לי וילונות פירחוניים והינה יש לי. רציתי רגע פנוי לעצמי ויש לי, רציתי לעשות יוגה ויש לי,
להינות מזה,
להודות לאמא שתפרה לי, לאבא שקנה קפיץ וקרס, לתומר שקדח חורים.
(-: הציפיות הן רק לכריות (-:
זה לא נכון בשבילי, אני מנחשת בדרך כלל די טוב מה העתיד צופן לי.
רוצה לזכור- שיט שכחתי- רוצה לזכור להחליף את הסדינים במיטה הענקית החדשה.
(-: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר (-:
זה המרגיעון ממקודם.
כן! נזכרתי!
רוצה לזכור שהכל אני עושה עבורי בשבילי למעני אני.
דן ותומר ואמא והחברה כולה, רוצים אותי רגועה ושמחה ומשתפת פעולה.
והם עוזרים לי ואני יכולה.
ומעבר לזה, כל מה שאני עושה, מותר לי כי אני רוצה, אלו החייםשלי, הבחירות שלי משרתות בעיקר אותי, פוגעות, כשפוגעות, בעיקר בי.
פגישה עם עו"סי-
אני בודדה, מבולבלת, אך יש לי יכולת לחפש ולמצוא קשרים. (היא יושבת מולי ואומרת: את מבולבלת. מחזירה אלי את המילים או הרעיון שהבעתי. זה נכון אני חושבת
קשר לוקח זמן לבסס, תלוי חוויות משותפות, וגם מסגרות משותפות
כשאני מהססת לשאול כדי לא לחדור לפרטיות, אני לוקחת את כל האחריות עלי, גם השאלה וגם התשובה, ויוצרת עומס.
לא מאמינה שלאדם שמולי יש את היכולת לסרב לענות.
דן ישן- משש בערב עד עשר, יונק וישן עד ארבע וחצי חמש, עם עוד יניקה באמצע, והוא תכף בן 5 חודשים.
(-: אם יצאת מכליך אל תשכח לשוב (-:
הנשים הבוכות, שלא מחפשות את הפיתרון, רק צריכות לזעוק עוד, לצעוק הכי חזק מכולן ולצעוק פחות, שאישן לא ישמע, שאיש לא ירגיש, שאישה לא תרגיש , ששום דבר לא ישתנה וגם הדחף לשינוי לא.
הנשים הבוגרות שנשארות בוגרות והנשים הצעירות שלא מפחדות מהן. הנשים שרוקדות את צעקתן החזקה בשקט בלי קול, שלא נשארות עד סוף המסיבה, שנשארות עם הזעקה הכבויה החצויה, שמסתפקות בחצי פורקן שממשיכות בשיגרתן, שמוצאות נחמה בניקוי ביתן.
מקננות מקוננות
,שאז יכלו לפרוק את הכל, ששותקות או מדברות או מחייכות ומעודדות את עצמן,
ובמקררים בחוקוק יש הרבה ירקות, והדלתות שם פתוחות, והרוח נושבת חזק בשעות הטובות.
הכינרת צובטת את הלב קרוב ללב, והעמוד בנחל עמוד, והילדים לומדים בבית המעיין, והנשים והילדים והאבאים וכולם, ומעגלים של שיחות והמון ירקות,
ותירסים ועוללות תמרים ענבים אשכולות ברכיים בשמלות ילדות ונערות, אנשים וקיבוצניקים ואורחים וחוויות,
(-: כשהדעת נחה, עולה נחת רוח- מה יניח את דעתך? (-: לא, אני לא בוחרת כרגע ככה,
לא נחה ולא צועקת. אם הבפנים הכי חשוב, והחוץ משפיע, והרצון ליצור נח, והבינוניות, ואם הכל משתנה, אז לא חשוב.
שששש שקט שששש
ליאת ליאת ליאת ליאת, חייבת לנסות להציל אותי לשלוח אותי קדימה, לא מוותרת לי, לא משאירה אותי מתבוססת מתמוססת בשלוליתי.
אומרת שיש תקווה. שכדאי אולי לשים חץ ולסמן מטרה. מדברת על מקום רחוק ויפהפה, שאפשר אולי לגור בו כמה ימים ולראות איך זה מרגיש.
אומרת שיש לי סבלנות לילדים ומראה לי שאני לא היחידה שחושבת שאולי התחום הזה יכול להיות בשבילי
דן גור קטנטן נרדם ומסתדר איתי
אני רוצה לפגוש נשים ולהכיר, אני חושבת שזה עושה לי המון טוב
ליאת ליאת אומרת שאם משהו עושה טוב לא חובה לבדוק למה, אפשר פשוט להסכים..
אני מספרת לה שהכל נראה לי אותו דבר,מן תסמין של עצבות,
והיא מדברת על זיהום אויר ויוקר מחיה, שאפשר בשדה בוקר לחיות מפחות, שבמצפה רמון גננת תרוויח יותר, שגם תומר יכול להסב מקצועו לדבר שיתן לו סיפוק גם אם פחות כסף אם נחליט שצריך פחות כסף
שיש גאווה בריאה כשעושים דבר משמעותי
שאפשר לבנות את עצמי במקום חדש
שיש מקומות שמרגישים כמו בית ויש כאלה שלא
קראת לי לבא,
רק מתגובתך אצלי
אז באתי וקראתי,
את כותבת מיסתורי,
רוקדות המילים, החוויה רוקדת נעה כל הזמן
הרבה בית חזה טעון, בעיקר כשלא ישנת מספיק וגם לאחרונה
מה את מבקשת?
גם אני באה ממחול, גם ביתי ועכשיו היא בלימודי תאטרון,
מבינה את הכורח בבחירות אמיתיות,
מאחלת לך אותן לטובת כולם, (-:
ואולי קצת עזרתי לפוגג מועקה , לעורר שמחה
אולי....
תרקדי, אל תוותרי,אולי תרקדי עם ילדים, עם תינוקות, עם אמהות,יש במילים שכתבת שמחת התנועה (-:
מאחלת שתתפרנסי מהתשוקה....
אוהבת לעבוד עם תינוקות?
מה אני מבקשת?
אני חושבת שטוב לי לעבוד עם תינוקות אבל אין לי הרבה נסיון בזה. רק חמישה חודשים
הכתיבה המיסתורית היא פשוט כתיבה אסוציטיבית, ככה למדתי לכתוב וככה שנים אני כותבת לעצמי, ומבינה הכל, כי האסוציאציות הן שלי
אני רוצה להיפגש, מרגישה תלישות מהחיים, רוצה לראות ולהבין, לקחת חלק בחיים.
דן קורא לי אנחנו נוסעים לעו"ס.
יום הולדת 31. נהניתי לרחוץ בים. חשבתי המון מחשבות בדרך הביתה. אני נהגתי כי תןמר חולה. היה לי כיף בים וכיף בסרט, זרמתי וחייתי ממש, לא רק עברתי מנקודה לנקודה בזמן כדי לנצח, אלא משכתי איתי אותי לגמריי. זרחתי וצחקתי וקטני עבר מיד ליד ליד ליד אצל כל הדודים בעוד אני במים עם אלון ואז עם סער ורמי, מדברים על מדוזות וגלים. ... ושלומקה שימחה אותי ארוכות בבואה עם יוחאי הדבוראי והביאה איתה כיסים בשבילי, ומיקה הביאה לי עיתון ומנוי ל'על השולחן.ודפנה (דפנה אחרת) הביאה לי ספר בישול 'שגב אקספרס' ובאמת שכחתי- אני אוהבת לקרוא מתכונים ולהכין לפעמים, איזה יופי, וקיבלתי עוד מתנות מקסימות, כמו חצאית תכלת עם כיסים וכפתורים מרחוב א.ד. גורדון.
קטני וג'וני נרדמים. אני חושבת לחזור לכתוב יומן במחברת ולא במחשב, עכשיו כשאני לא מניקה יותר בישיבה, הרבה יותר כיף לכתוב במחברת. היד כואבת אמנם.
הרבה יותר בשבוע האחרון. אולי שוב טווינה או לבקר אצל נעם הפיזיוטרפיסט?
איפה נגור? אני חושבת שערים עושות לי טב. יש פה צפרדע זעירה איזו חמדה איך היא נכנסה?
התרככתי, כי פרוייקטים עם אנשים אהובים וגם להיות במרכז העניינים זה מה שעושה לי טוב.
לא נראה לי שאפשר להרגיש כך תמיד, או בלי עזר חיצוני, רק ע"י כיוונון, אין מה לעשות, החיים(המעשים) חשובים, לא רק המחשבות- ויהודים יגידו- רק המעשים וסוף מעשה במחשבה תחילה
כלומר גם המחשבות, כלומר גם וגם.
על מה חשבתי, ולא כתבתי כלום, ולא כתבתי כלום.
על כלב קטן, מעור, ותיק נרתיק אוזניים
אני רוצה לעוף, ולא זזות לי הרגליים..
זה משוגע. אנלא אפתח לזה תדלת... אף פעם, אהה אה אה
דברים טובים: ש.פ, ליאת, רינה, אסנת, שלומקית, לראות הרבה אנשים אהובים וכך הקשר רק מתחזק ומסתעף, ים רנדום ורנדום הקטן, אנשים כמו יובל שרק רוצים לעזור ולחלק הידע שלהם, אפילו כשלא מצליח להם והיד שלי כואבת יותר אחרי שנגע בה, מיכלי, גם מיכל אליס החמודה ונטע ואינסה ונועה ודותן וענת וכל הבנות בש.פ. וענבל שמחייכות אל קטני ונהנות ממנו, אריה, מיתי ורמי ואודי וגלעד המלצר שמכין שייקים ומציע קפה ויהיה רופא או מורה לספורט חתיך מקריח ילד טוב שכמותו. כולנו ילדים טובים,לגור קרוב להורים? דפנה (האחרת) והריחוק ממנה וזה שהיא כתבה לי בברכה- מאיה האהובה, אודי ומיה שלו היפה העצובה הסטודנטית המרוכזת בעצמה ובצדק לדעתי. ככה זה, צריך להיות מרוכזת בעצמך לפעמים. תומר שישו ומחלים. אני לא יכולה לתאר ובכל זאת תארתי לי שהוא ימות מחיידק טורף נדיר מחר הוא יהיה בריא ובסדר. נוקי החמודה שפסלה רפואה אלטרנטיבית לתינוקות, ויואב שהסביר שלרופא קונבנציונלי קשה לטעות כי יש שרשרת תהליכית ברורה מה ואיך לנהוג. הדס ודפנההיפות ומיקה, ודדי וווה ויואב ויואב וליאור ויעלי ונגה היפה הקטנית. ןסער ואלוני לוני.
בתור מתנת יומולדת אני מעתיקה לדף שלי את הדף בישולים פשוטים
מתחדשת בפשטות, במיטבחי אני, נש! (-: קחו אוויר- זה בחינם! (-:
_צרור פטרוזיליה - לא קטן.
3 שיני שום.
5 כפות שמן זית
3 לימונים סחוטים
1 כפית מלח._
_אז צריך: משהו שנותן שם למתכון - קישואים או תפו"א, תפוח עץ (כן!), דלעת, קינואה, עדשים, אורז, כל ירק רסיק וכל קטניה בשילה; את שם המתכון למסגר בעזרת ביצים, הרבה (רצוי אורגניות מתרנגולות של אנסקולינג); מוצר חלב כלשהו (לא חייבים), חלב, יוגורט, קוטג' (או טחינה מלאה במקום); ולהסמכת הבלילה אלמנט מסמיך כלשהו - קמח מלא, שברי מצה, קמח מקטניות טחונות, פירורי לחם, קורנפלייקס - You name it. ואחרון חביב, תיבול : בצל מטוגן/חי, בצל ירוק, שום, פפריקה, פלפל, מה שרוצים. אפשר אפילו סוכר. אה, וקצת שמן.
מערבבים הכול.
אם המרקם דביק מדי, מוסיפים אלמנט מסמיך. אם המרקם יבש, מדללים במים/שמן/מוצר חלבי.
ואז
או שמטגנים מחבת מלאה (רצוי קטנה), ואז יכולה לצאת מעין חביתת ירק מושקעת במיוחד או מצבריי (אם יש שברי מצה)
או שמטגנים לביבות שטוחות (שיוצקים על המחבת)
או שמטגנים קציצות מעט תפוחות שלשים בידיים (מבלילה קצת יותר סמיכה), ואם מדובר בתפו"א, קיבלנו לטקעס . ואם לא, אז אולי המצאנו משהו!
או שמכניסים לתבנית, אופים בתנור (חוסכים בחילות להריוניות) ומתקבלת פשטידה אם זה מלוח, או עוגה בחושה אם זה מתוק.
המשקיעים יכולים לשדרג לפני ההגשה - ברוטב, עם ציפוי, לצד ירקות או מיטבל (דיפ), סידור רצועות גבינה נמסה מעל, בזיקת עלי תבלין קצוצים טריים, וכו'._
_קציצות -
כוס וחצי בשר טחון/קופסת טונה/ קינואה מבושלת או כל בסיס אחר
שתי שיני שום / בצל קצוץ / גם וגם לפי הטעם
כפית כמון
כפית פטרוזיליה קצוצה
מלח ופלפל לפי הטעם
1 ביצה
מערבבים הכל, צרים קציצות ומטגנים במעט שמן זית.
בסוף אחרי שהכל מטוגן משני הצדדים, מוסיפים את כל הקציצות לסיר אחד עם רסק עגבניות מעורבב ביחס של 1:1 עם מים, ומבשלים מעט עד להסמכה. בתיאבון._
קוצצים את הגזרים ואת תפוחי האדמה ואת הפלפלים לחתיכות קטנות ושמים בסיר עם מים רותחים על הגז מוסיפים כפית רסק עגבניות מחכים עד שזה יתבשל..
מוסיפים קצת מלח וקצת פטרוזליה
אחרי שהמרק מבושל ומוכן שמים קצת לימון והמרק מוכןן*_
גם לי היה נחמד להכיר אותך.
מקווה שתמצאו דירה מתאימה בקרוב.
מבינה את הצורך בחברה קרובה גם אני משתוקקת לזה. במיוחד עכשיו בקיץ להתרוצץ באוטובוסים עם תינוק זה סיוט. אני בטוחה שעוד נתראה.
חיבוקים (-:
מאושרת, מלאה וטעונה
מחפשת תנוחה יותר נוחה לשבת בה ואיתה
הסרט והלק האדום שנשאר, הכיסים הצבעוניים, הצמיד החדש, מרגישה צבעונית וחיונית, עם הדיסק החדש של באלדי אולייר ופלמנקו בוער
היד כואבת, יד ימין כמעט ולא. כשהתכוננו למסיבה קשרתי שקית ניילון וחטפתי זץ כאב נוראי, ואז יובל נגע לי עיסה לי, ואח"כ כאב כאב מתמשך שנרגע אחרי חצי שעה... רגישה מאוד באזור,
וגם כל מה שאמר על הרגל המנשאים שבא על חשבון הגב, אני לא מחליפה צדדים בגלל היד ומפחדת להתעקם, רוצה לחזור לפלדנ' ובגדול.
קטני וג'וני ישנים יפים, דן כבר גדול וגבוה... תומר יפה ומבריא, כל כך יפים בשנתם. דרושים לי ולא דרושים, חלק ממני, אני.... הם ממש חלק ממני, חלק שלי.
נהנית להתלבש ככה, נשי וצבעוני ולחייך
בטלפון כשחייכתי, יותר רצו שאבוא לראות את הדירה, חיבבו אותי מייד, זה עובד.
הצורך שלי להיות על הבמה, הצורך בקהל, להיות במרכז העניינים,
מובהק לי, בולט לי,
עכשיו אחרי שהסרט והיומולדת שימחו אותי כך.
והים, עם אלון וסער, השמחה מלהיות עם הילדים, השמחה בלפגוש את שלומקה והחיוכים שעוררה בי-
החשיבות של מפגשים תכופים עם קרוביי כדי שישארו אהובים וקרובים
איך מחלקים חדרים בבית עם מיטה משפחתית?
ראיתי בעיני רוחי ג'אמים של מוסיקה אצלנו בחצר הבית בבית יהושע
איפה לגור?
מתוך הדף תמונות בחדר שינה והזוגיות (-: הספק מבורך (-: אני הולכת לישון,
בביתי נטול התמונות, שהוספתי לו, ממש לאחרונה, 2 וילונות
_תראי, קירות בית ריקים זה בד"כ מעיד על חוסר כוון בחיים.
תמונות של בני המשפחה זה יכול להביא למצב (שאולי קיים) שזה הדבר היחיד בחייך.
אני אישית ממליצה על תמונות שמעוררות תאבון במטבח, תמונות שמחות וצבעוניות בסלון,
ותמונה זוגית או סימבול זוגי בחדר שינה. (לא כל כך פשוט למצוא, מניסיון)._
_ציורים מופשטים מזמנים מצבים לא ברורים בחיים.
אם חשקה נפשכם בסדר או במטרות ממוקדות, ותרו על התמונות הלא ברורות.
זיכרי שתמונות הן השאיפות שלנו בחיים..._
_מה שכן, זה אחלה להיות תקופהמסויימת בכלל בלי תמונות.
זה קצת כמו חינוך ביתי שילדים אומרים "משעמם לי" ואנחנו מצפות מהם שיעשו משהו עם עצמם
זה בסדר להיות בריק.
זה מאפשר לדברים חדשים להכנס לחיים.
יפה, מסכימה_
הי כרית, מאד נהניתי לקרוא אותך. את באמת "רוקדת" גם את המילים.
אני מאבן יהודה, ואני יודעת שיש מפגשים באזור (לא משתתפת בהם, אבל יש מלא דפים בנושא): מפגשים באזור השרון , מפגשים באזור השרון והמרכז , מפגשים בעמק חפר , מפגשים בשרון .
קראתי את שאתך מקודם לגבי המנשא, האם כבר מצאת משהו שיתאים לך? אנחנו השתמשנו בהנאה מרובה במנשא בד ארוך ("תינוכיס" ודומיו) עד גיל שנה וחצי, והוא היה נהדר (עם מגוון תנוחות, כולל ערסול שהיה חביב במיוחד על תינוקי). ועכשיו עברנו ליאמו. אבל הכי טוב לבוא למפגש מנשאים של "המנשא הנכון" או אחר - עם התינוק - ולנסות ולראות איך הוא מסתדר.
לא באמת יש לי כוח לכתוב,
לא היה לנו אינטרנט שבוע
לא היינו בבית הרבה.
מרגישה טוב.
מפחדת לכתוב...
חושבת על... המהפך הזה, בלהיות אמא, זה שזה לתמיד,
זה שזה קורה לכולן אך נדמה שאני הראשונה שזה קורה לה
זה שאני לא מכירה יצירות אמנות על הנושא ממש- אולי אין- אולי מי שזה קורה לה, כשזה קורה לה, אין לה יכולת ליצור
חושבת על...משפטים שבא לי לכתוב על (קנבס? על מה?) משפטים שבא לי לכתוב ולאייר ולהפוך למצבה לקיימים, אולי שורות בשיר, איך מנציחים משפטים?
לא מסתתים בסלע- אולי כותבים באינטרנט, או בקליפ מצולם-
זה שאני אוהבת לתפור ככה כמו שאני יודעת, ולכתוב בעט שחור, ואלה הכלים שלי כרגע כדי ליצור. עפרונות צבעוניים ומספריים.
חושבת על כך שלו לא רציתי דבר מעבר ליום יום הזה, אז היה זה יום יום מצויין.
פגישת לה לצ'ה נעימה, עם אסנת (תודה אסנת)
בילוי נעים במוסך עם פלקס ועם תמי
שנת צהרים נעימה ובכלל נעים עם קטני
ולהכין עם תומר עוגת שוקולד ולדבר על קונטקט ושהוא יציע תרגילים ואז 'לגלגל את הנקודה' עליו ועלי וקצת יוגה ולאסוף פסיפלורות בשלות מהגדר ברחוב הברוש בבורגתה
@}איזה יופי של יום @}
ולהתבשר שתהיה פגישה של בנות הקבוצה ביפו....
ולהתבשם בידיעה שנהיה בבית בסופש, ושאולי שלומקה גם תבוא...
ולהתגעגע לדניה כשחושבים על קונטקט, ותיכף רותי ועומר מתחתנים...................
יום יום נעים, בחיים,
עין יד כתף חזקה. יד אחת חזקה מאוד, תומכת בי ובנו, וגם היד השניה איתה- שתי ידיים לנו.
חיוני לגעת בך, נעים לגעת בך. נדבר על מה שראינו אחר כך-אבל לא עכשיו. עכשיו נתרכז ונתאמן.
(-: כאשר הכלי לא מכוון, כאשר צליליו צורמים, האוזן איננה פנויה אל הניגון (-:
הכלי לא מכוון- אל מה יתכוונן?
האם את מאמינה- גוף, נפש, נשמה?
שירי שבת שרנו, מנוחה וארוחה ומנוחה ועבודת השם יתברך, וש"י עגנון נכח לא נכח. כתב על מטפחת שיראים
(מה זה שיראים?) להתנחם בתרבות שיצרו אחרים כשאצלך הכלי לא מכוון. מה ראינו?
בית אבוקדו נמוך תקרה מוקף עצים ושקט, עם חניה סגורה וגדר
בית יהושע יקר עם המון שטח ושקט והזמנ השל בעל הבית לעשות מסיבות ומדרגה גדולה מפחידה ללא גדרות כלל
כפר נטר קטן חם עם קצת מרפסת והכל צפוף משהו
בית יצחק ענק עם המון מקום והמון מיסים
דירות מבולגנות בתים ריקים, הזדמנות יפה לפגוש אנשים, שרק מתחתנים ועוברים לגור יחד, שהרים ילד שני ועוברים הלאה...
כתיבה אדומה או סגולה...
נהנית נורא מהספרלאהוב להתפלל לאכול, מתמלאת ברגשות סקסיים.. נהנית להיות יפה בבית החם השקט.. שמחה על הבחירות שלי , ולא מזדהה עם הדמות שלא רצתה ילד, וקצת כן מזדהה, אבל רוב הזמן היא שונה ממני,
היא חברותית ואני בדרך כלל שתקנית , היא מתנפלת באהבה שלה, ואני לא מבקשת יותר ממה שמקבלת.. ואולי כן, למשל היום עם החיתול שעוד לפני שהתלכלך יכולתי לבקש מתומר.. אבל זה נושא אחר..
מתביישת לכתוב כאן,
אולי פותחת דף חדש יותר אנונימי- חפשי אותי שם..
כתיבה אדומה חמה , שיער שחור גלים שקטים כחולים
בתוך בתים אדומי גג חומי אדמה רגבים חרושים ציצים ירוקים
ליבנת כנף סוסת פרא נזעמת שועטת לעבר הבית
בוחרת לנפץ רק חלון אחד שוברת רק אחד ומוצצת פרק כף היד
מי שמע על שומרת הביקתה בטעות, מי שמע על התופרת החמודה, מי שמע על הזוג שאהב וניפרד מי שמע רגש לב של ילד מי ראה וכתב
מתוך התפקיד להציל את העולם או לפחות חלק מן האנשים ולעזור להם להרגיש טוב בגוף יש לי עוד עבודה עצמית לעשות.
צריך לשבת עם הרגליים משוכלות בכיוון ההפוך ולנשום ולפרק את הגב בדימיון
נעזרת בספר שקיבלתי מגבי, שיטת שניידר.
תוהה מה זה שיראים- מטפחת שיראים אצל עגנון( משי או שוונצים או- סוג של בד או של קשירה או צבע ?)
מקלידה למחשב 10 דקות אולי 15, ואז נעה ושוב.
לא מחשבת חשבונות ברור, לא מספיק רואה את הנולד ומנהלת את הזמן.
רציתי לנסוע לשלומית אבל מעדיפה לנוח....
עוד מעט שלומית תיסע ותהיה רחוקה רחוקה כן וכן וכן וכן.
(-: הפרטים לא חשובים חשוב הפרט (-:
חשוב לנוח. נחתי אתמןל המון המון במזגן אצל מיקה.
דן צריך לישון והא ישן כמו שצריך.
16 דקות מספיק
_למה משמש החדר, מה התפקיד שלו (מטבח? חדר משפחה? חדר אירוח? חדר ילדים? וכו'). לדוגמה, אם מדובר בחדר המיועד לארוחות משפחתיות, כדאי שיהיה בו שולחן גדול וכיסאות. אם הוא מיועד לאירוח, כדאי שיהיו בו כמה שיותר מקומות ישיבה, אם הוא מיועד ללמידה או לעבודה כדאי שיהיה בו מה שמתאים למטרות אלו, וכו' וכו'.
איזה צבעים, חומרים, רהיטים, קישוטים וכו' את אוהבת?
האם את מעדיפה חדר שמעוצב בצורה מינימליסטית או מלא אוספים, פיצ'יפקעס וכו'? את מעדיפה סגנון קלאסי ושקט או משהו עליז וזרוק יותר? האם את מעדיפה חומרים טבעיים (עץ, חימר, קש וכו') או דווקא חומרים לא טבעיים? האם את מעדיפה צבעים וחומרים "חמים" או "קרים"?
זכרי חדר שאהבת פעם או שאת אוהבת כעת. מה את אוהבת בו, מה מאפייניו (צבע, צורות, מרקמים וכו').
ונראה לי שאחרי שתשיבי לעצמך על שאלות אלו ותחליטי איזה סוג ריהוט וחפצים את רוצה בחדר, איזה סוג צבעים וחומרים וכו', כדאי לך ללכת לחנויות שמוכרות ריהוט וחפצי בית ולהתרשם ולראות מה מוצא חן בעיניך. ולא חייבים לעצב את החדר תוך יום או שבוע או אפילו חודש. אפשר כל פעם לקנות עוד חפץ ולאט לאט לעצב את החדר._
יש הרבה תיסכולים בחייו של התינוק.
6 חודשים לפנינו, בית לזחלן ולנו
דן עוקב אחרי זבוב רדום ריצפתי
מכנסי זחילה
בעיה ורעיון לפיתרון
מלאכות קדומות
ספונג'ה במימי המקלחת היומית
מתלה לתיקים בהול
ארון לנעליים בחוץ
כלום על הרצפפה
מי שלא פוגש אותי רוקדת על בסיס קבוע, לא מכיר אותי.
אם אני לא רוקדת על בסיס קבוע, איפה זה משאיר אותי?
דן רוצה להיאחז ולשבת
יש הרבה תיסכולים בחייו
)