ילדה הורית

[אנונימי]

_{ראו גם: היפוך תפקידים בין הורים וילדים}

[פאולה_גיב*]

אני די חדשה באתר. עברתי על הרבה נושאים אך ודאי שלא על כולם.
יתכן כי השאלה שאני מעלה מיוצגת בדף אחר, אז כמובן שאפשר להעביר.
כבר בתקופת ההריון חששתי שתיוולד לי "ילדה הורית".
למיטב הבנתי, הכוונה בילדה הורית (כמובן שהדבר תקף גם לגבי בנים, בגלל שנולדה לי בת העדפתי צורת נקבה)
היא ילדה שמפענחת את צרכיהם הרגשיים של הוריה, דואגת להם ומטפלת בהם כאילו היא ההורה למעשה.
כיוון שלא התברכתי בביטחון עצמי רב ולעומת זאת ברמת חרדה לא מבוטלת אני חוששת שמא בתי, אלה, בת ה-6
חדשים היא ילדה שכזו. כולם אומרים לי שעליי לברך על היותה כ"כ "קלה", כ"כ "טובה" אבל אני חוששת שהיא מאתרת
את צרכיי ורצונותיי ועושה הכל כדי לרצות אותי ולעזור לי.
עכשיו משהתחלתי לתת לה מזון מוצק, חששותיי מתגברים. כשאני מגישה לה את הכפית היא פותחת את הפה
ומחייכת חיוך ענק שכאילו אומר: "אני עושה מה שאת מבקשת ממני אמא". יתכן שכהרגלי, החרדה שלי מדברת מגרוני וגורמת לי
להשליך על הקטנה את כל הפרנויות שלי, אבל הרי בגלל החרדה הזו העליתי את השאלה.

[תמר*]

אולי יעניין אותך לקרוא את הדרמה של הילד המחונן מאת אליס מילר.

[פאולה_גיב*]

תודה תמר
למעשה קראתי את הדרמה של הילד המחונן, אבל לפני שנים רבות,
וסביר להניח שבגיל שלא הבנתי הרבה (למרות שחשבתי שכן).
יותר מכל אני זוכרת שהמחברת עצמה התנערה מהספר.
אבל אם בכל זאת אני מאמצת את זכרוני, והספר גרם לי כמובן
להאמין שגם אני אותו ילד רגיש ועירני, אני לא זוכרת שהועלה שם
איזה פתרון מעשי ע"מ להתגבר על הבעיה. ומאד הייתי רוצה
לחסוך לבתי את הסבל הכרוך בויתור על צרכיך למען ההורה שלך.

[רוזמרין*]

כבר בתקופת ההריון חששתי שתיוולד לי "ילדה הורית".
אני מודה שזו הפעם הראשונה שאני נתקלת בבעיה כזו.
למה חששת כבר בהריון? למה דווקא על זה חשבת?
האם את היית כזו?
נתקלתי בילדים שעסוקים בריצוי ההורים אבל כתוצאה מהאינטרקציה שנוצרה בין ההורים
לבין הילד במהלך השנים ולא כמשהו שנולדים איתו.
את כבר מזהה סימנים בתינוקת בת 6 חודשים ולי זה נראה כאילו את מחפשת אותם.
הרי לא מעט תינוקות הם "קלים", רגועים, מרוצים וההורים מרגישים שקיבלו מתנה ולא
מפתחים חרדה על הרקע שהעלית.
אולי כדאי להזהר מנבואה המגשימה את עצמה?
ואם היא קלה ונוחה, אולי את פשוט אמא טובה שיודעת להענות לצרכיה ואין לה על מה לקטר?

[לי_אורה*]

כיוון שלא התברכתי בביטחון עצמי רב ולעומת זאת ברמת חרדה לא מבוטלת
נראה לי שכאן המפתח לעזרה לשתיכן. כלומר, שתטפלי בעצמך: שתעלי את רמת הביטחון העצמי שלך ותורידי את רמת החרדה שלך. איך? יש הרבה דרכים שונות ומגוונות לטיפול בנושאים אלו, ונראה לי שעדיף שאת תבחרי בדרך שמדברת אלייך ביותר.

בהצלחה!

[אין_כמו_משפחה*]

יש תינוקות רבים שאוכלים יפה, וישנים בלילה משבע בערב ועד שבע בבקר. פשוט לא שומעים את ההורים שלהם. בדרך כלל שומעים את הקיטורים של ההורים שלא ישנו כל הלילה.

חכי,חכי שהיא תגיע לגיל שנתיים ותתחיל להגיד לך לא רוצה-את רק בתחילת הדרך.

[עירית_לוי]

יותר מכל אני זוכרת שהמחברת עצמה התנערה מהספר.
אם אני זוכרת נכון (לא בטוחה) אליס מילר לא התנערה מהספר, אבל במהודרה מאוחרת שלו היא הטילה ספק ויצאה נגד תאוריות שתיארה קודם לכן (של פרויד אולי?).
למיטב הבנתי השורה התחתונה של הספר נותרה בעינה.

מצד אחד, באמת יכול להיות שמה שאת כביכול רואה אצל ביתך, והדרך בה את מפרשת את המציאות שלפנייך (למשל: כשאני מגישה לה את הכפית היא פותחת את הפה ומחייכת חיוך ענק שכאילו אומר: "אני עושה מה שאת מבקשת ממני אמא".) היא פועל יוצא של הפחדים שלך, ולאו דווקא של מה שמתרחש במציאות.

מכיוון שכאשר מחפשים משהו - מוצאים.
אם את מסתכלת עליה כל היום דרך המשקפיים של "היא מרצה אותי" - את תמצאי לזה "הוכחות". בכוונה אני כותבת הוכחות במרכאות כי מאוד יכול להיות שאת רק מפרשת אותן כהוכחות.

זו העוצמה שיש לתיוג שאנו מתייגים בו אנשים וילדים. ברגע שאנחנו מסתכלים על ילד או אדם מבוגר מבעד למשקפיים של תוית מסויימת - זה מה שבעיקר נראה. וזה מי שהוא יהיה עבורינו.
בקיצור - מאוד יכול להיות שהפרשנויות שלך מוטות.

מצד שני, אולי את מדברת מתוך ההתנסות שלך כילדה וחוששת להעתיק שלא במודע את הורייך (כתבת: והספר גרם לי כמובן להאמין שגם אני אותו ילד רגיש ועירני).
מה שאת יכולה לעשות זה להפנות הפוקוס ממנה - אליך, ולבדוק אילו צרכים לא מסופקים את סוחבת מהילדות שלך, ולטפל בהם.

הרי סיטואציה של ילד מרַצה שמתרחק מעצמו ועסוק בלמלא את צרכיו של ההורה יכולה להתרחש אם באמת יש צרכים כאלה להורה, אם ההורה סוחב איתו פצעים ועניינים שלא סגורים מהילדות. וזה קורה אם ההורה לא מודע לצרכים הללו ובאופן לא מודע גם מוריש לילדו את הפצעים שלו.

ואם אכן יש לך כאלה "פצעים", ותטפלי בהם, סביר שהם לא יעברו הלאה לבת שלך

מנקודת מבט כזאת (בה אני מאוד מאמינה) ההורות הופכת להזדמנות של ההורים לצמוח ולהרפא מפצעי הילדות שלהם.
כל אינטרקציה עם הילד, בכל גיל, היא הזדמנות עבור ההורה להפנות את הפוקוס פנימה ולגדול.

[סיגל_ב*]

_ומאד הייתי רוצה
לחסוך לבתי את הסבל הכרוך בויתור על צרכיך למען ההורה שלך._
אני מזמינה אותך לדף חינוך ללא כפייה שם מדברים על הימנעות ממצבים שבהם אנחנו כופים על ילדינו, ומתחשבים בצרכיהם כך ללא ביטול עצמי שלהם, וללא ביטול עצמי שלנו. זה דף מאוד מעשי ופרקטי שיכול לתת לך עצות מעשיות למימוש השאיפה שאת מעלה.

<קידום מכירות >

וחוצמזה, כל מה ש- @}_בר אמרה.

[פאולה_גיב*]

תודה לכולן על התגובות וההערות הבונות.
אתן צודקות במה שאתן אומרות, בעיקר בעובדה שאם מחפשים מוצאים! ובעובדה שאני צריכה
לטפל בעצמי כדי לרפא את הפצעים אותם אני סוחבת מילדות.
ובכן אם יש משהו שאני יכולה לאמר על עצמי הוא שאני מטופלתֻ. עוד לפני תכנון ההריון העליתי בטיפול
את רצוני לטפל בעצמי ע"מ לא להוריש לילדיי את אותם הפצעים שאני סוחבת. אני עובדת הכי חזק מאי
פעם למען בתי אלה, אבל הדבר קשה לי והחרדות וחוסר הבטחון לא עוזבים כ"כ מהר.
והרי אלה הדברים שאני הכי רוצה לשמור את אלה מפניהם.
בכל אופן אדפיס את הדף ואיעזר בו בשעת הצורך.
שוב תודה

[עירית_לוי]

עוד לפני תכנון ההריון העליתי בטיפול את רצוני לטפל בעצמי ע"מ לא להוריש לילדיי את אותם הפצעים שאני סוחבת
מעבר למסגרת טיפול מסודרת כזאת או אחרת, נסי להשתמש באינטראקציות היומיומיות איתה כמנוף לצמיחה.

למרות העבודה המשמעותית שהספקתי לעשות עם עצמי לפני שבתי נולדה, החיים המשותפים איתה מספקים לי אינספור הזדמנויות להתקדם ולגדול.
גיליתי שהמרחב המשותף הזה של הורה-ילד הוא משמעותי מאוד מהבחינה הזאת.
דברים שנוגעים בהם ברמה התאורטית בטיפול או בכל סוג אחר של עבודה עצמית, מגיעים הרבה פעמים לכדי שינוי אמיתי רק ב"זמן אמת", כלומר בעצם המפגש הממשי בין ההורה לילד.

בנוסף, את לא חייבת לבוא "מוכנה" או להיות כבר היום, מראש, "אמא מושלמת" לבתך.
מעבר לעובדה שבאמת אין דבר כזה, המפגש איתה הוא זה שכאמור יקדם אותך (כמובן שזה לא בהכרח קורה מעצמו ונדרשת עבודה והתבוננות פנימה).
הצמיחה של שתיכן היא משותפת.

^{ספר מעורר השראה בנושא הזה הוא 'הורות מודעת' של ד"ר הארוויל הנדריקס ואשתו ד"ר הלן האנט. ממליצה בחום! Item]הנה Details[/po].aspx?Barcode=37-1061 הטקסט שמופיע על גב הספר.}

אני עובדת הכי חזק מאי פעם למען בתי אלה, אבל הדבר קשה לי והחרדות וחוסר הבטחון לא עוזבים כ"כ מהר.
נסי לא להתנגד כל כך למי שאת היום.
אני יודעת שקל לדבר וקשה ליישם - בעיקר משום שההתנגדות ואי הקבלה שלנו את עצמינו היא כל כך חזקה, מושרשת עמוק ואוטומטית.

ולמרות זאת, נסי לעצור לרגע את ההתנהלות האוטומטית ולהביט על מה שכן עובד, על מה שכן יש, על כל הדברים הטובים.
נסי להביט על עצמך מדי פעם במהלך היום מתוך המשקפיים של "למה אני כן יכולה לסמוך על עצמי" במקום "למה אני לא יכולה לסמוך על עצמי". אם מחפשים מוצאים!
רק מלקרוא אותך פה אני יודעת שאת אמא מסורה ואוהבת לבתך. שאת מחוייבת לה ומודעת לעצמך. זו נקודת מוצא מצויינת בעיני להתחיל ממנה.
בקיצור - כשההתגדות שלך לעצמך תפחת יהיה לך קל יותר להתקדם הלאה.

[נהר_זורם_ביניהם*]

היי פאולה גיב.

אני מצטרפת למה שנאמר למעלה ורוצה להוסיף מנסיוני (הקצר - ביתי בת שנתיים).
שאחד הדברים המשמעותיים שמלווים אותי בהורות שלי, זה הרצון שלי
להכיר את ביתי - ללמוד לראות מי היא.

המקום הזה של השאלה הזאת, נותן מרחב מדהים של התבוננות, פליאה ולמידה.
ביתי איננה אני. היא אדם נפרד בפני עצמו, ולכן חשוב לי ללמוד להכיר אותה ולכבד את מי שהיא .

וזה בהכרח אומר ללמוד ולראות, איפה אני משליכה מעצמי דברים אליה, שאינם שלה,
ואיפה אני נשארת פתוחה, לראות אותה, בצורה הכי אובייקטיבית שאני יכולה.

ומנסיוני, עצם ההתבוננות הזאת, שהיא בעיקר עם סימני שאלה וללא סימני קריאה,
מלמדת המון, עליה וגם עלי.

ואני מצטרפת לדבריה של עירית לוי, הורות היא הזדמנות ענקית ומדהימה ללמידה והתפתחות,
וזה נפלא שאת לוקחת את ההזדמנות הזאת.

לילה טוב.

[מא_צ'י*]

פאולה גיב,
תודה לך על הדף הזה.
היטבת לתאר חלק מחששותי-שלי
ושמחתי ללמוד מהתשובות, אלה שקיבלת ואלה שנתת


<מא>

[אהבת_עולם*]

האם לאחד דף זה עם היפוך תפקידים בין הורים וילדים?
אם כן אז דף לאיחוד, ואח"כ דף _למחיקה.