חמותי ואני

שליחה על ידי קישקע* » 08 מרץ 2005, 09:04

חני,
ברור שבעלי בוחר במודע לא להתעמת עם אמו. כל כך קשה להתמודד ישירות מול העובדה שאמא שלך היא אשה רעה שלא מעוניינת בטובתך וחושבת רוב הזמן רק על עצמה. אע"פ שהוא רגיל ליחס המזעזע הזה, זה לא קל יותר עם השנים אלא להיפך. רק היום אני מבינה עד כמה היסודות שלי כאדם חזקים בשל החינוך האוהב שזכיתי לו, אל מול יסודותיו הרעועים והליקויים בביטחון העצמי של בעלי.
זה ברור מאליו שהוא בוחר לעשות כך מאשר להתעמת ולהביע עמדה ברורה. הרי אלו הוריו וזו אמו הורתו. כל כך קשה לקום אל מול אמך ולהגיד לה שאתה מתנתק. אפילו אם היא מתנהגת בבהמיות.
והוא עוד מנומס, וזו הבעיה, ויש לו גם סבתאות, שלא יודעות מה ההורים מעוללים לו, והוא צריך לשמור על ארשת "החיים כרגיל" אל מול הסבתאות כדי לא לערער את בריאותן הרופפת.
זה ברור מאליו שהוא מעדיף להיות עמום ולא החלטי ביחס לאמו. שנים הוא מנסה להסביר לי שאסור להאמין לאף מילה שלה ושאני לא צריכה להקשיב לשטויות שהיא אומרת.
ואני, אני עפר לרגלי אבי, כל מילה שלו היא סלע, הוא רק עוזר לי ותומך בי.
אבל דבר אחד ברור, יש גם אנשים זבל בעולם הזה, ולאנשים האלו יש ילדים משלהם, זה שאדם הפך להיות הורה לא עושה אותו טוב, אלא הוא נשאר זבל, אבל הוא גם הורה. לזה התכוונתי שבעלי מסכן, החמלה שלי מופנת כלפיו, כי הוא האומלל.
ובטח ובטח שהוא רוצה שיהיה שקט, הוא מפרנס את משפחתו, עובד כמו חמור ולא נח בכלל, וצריך עוד לטפל בתבשילים הקדוחים של אמא שלו? את מתארת לעצמך איזה סיר לחץ זה?

קישקע,
אני קוראת דברייך פה כבר מראשיתם ועד כה נמנעתי מלהגיב. בכ"ז רוצה להציע לך נקודות למחשבה מהסוג שבד"כ לא אומרים למי שמתלוננת ועוד נראת כל כך צודקת אל מול מצב בלתי אפשרי:

הבחירה שלך נשמעת לי מעניינת - בחירה במשפחה שלידה את והמשפחה שלך מאוד מוצלחים, טובים, יותר טובים.... נעים להיות במקום הזה, לא?!
אני נפלאה, אני סובלנית כלפי משפחתך הנוראית וגו'.
ואם אמא שלו היא השטן עלי אדמות זה בכלל עוזר לך להיות נפלאה, תומכת, טובה, לא נצלנית, מעניקה ועוד דברים טובים.

בצד המעשי של מצבכם הכספי למשל - יכולה היית להקטין(אולי אף למנוע) את הנזק לפני שקרה אבל אז היית צריכה להתעמת עם בעלך, לדרוש ממנו שיתעמת עם אמאו הורתו - וזה קשה וזה היה הופך אותך לקצת פחות נפלאה.

לא להכניס אותה הביתה - לא נעים, והיה עושה אותך קצת פחות "טובת לב" - ושוב את מפסידה ניקוד.

בקיצור אולי כדאי לך לבדוק עם עצמך מה הרווח שאת מרוויחה ממצב הדברים ואז לענות לעצמך בכנות אם את באמת רוצה לשנותו (יכול להיות שלא, כמו שאמרתי- נעים להיות כל כך צודקת כל הזמן, ולפעמים שווה לשלם כל מיני מחירים רגשיים / כספיים בשביל זה).
אם תרצי לשנות - יש כמובן דרכים רבות וטובות לעשות כן. הן כולן קשות והדרך לשינוי בטח תהיה לא נעימה לפרקים.

ומשהו לגבי דבריך על בעלך -
והוא צריך לשמור על ארשת "החיים כרגיל" אל מול הסבתאות כדי לא לערער את בריאותן הרופפת.
הרשי לנסח אחרת - הוא בוחר לשמור על ארשת "החיים כרגיל".... אולי הוא מאמין שבריאותן תפגע, לא בטוחה שזה אכן יקרה. (האמת אני די בטוחה שלא) אבל זה בטוח פותר לו את הצורך להתעמת עם המחיר שיכול להיות בצד אמירה לסבתא - אני לא מדבר עם אמא כי ....
דפוס מוכר הוא שהקורבן משתף פעולה עם המקרבן ע"י הסתרה - ושמירת "פאסון" ובכך תורם להנצחת המצב - הקורבן "מרוויח" משום שנמנע מביקורת של אחרים כלפיו, ומעימות ישיר / עקיף עם דברים.

שיהיה לך / לכם בהצלחה וכל טוב
וסליחה על הבוטות ניססיתי לנסח במתינות.

שליחה על ידי קישקע* » 08 מרץ 2005, 11:43

מה זאת אומרת
הבחירה שלך נשמעת לי מעניינת - בחירה במשפחה שלידה את והמשפחה שלך מאוד מוצלחים, טובים, יותר טובים....???
פגשתי איש, רציתי לבנות אתו את חיי וגיליתי (עם הזמן) שיש לו @#*&^ של משפחה. אז טעיתי שבחרתי לחיות עמו? הוא לא אשם שיש לו כזו אמא.
וכן,נעים להיות במקום הזה. אבל כבר לא.
שנינו יודעים שההורים שלו הם &^%$#$% של הורים, שנינו יודעים שהמשפחה שלי עזרה לנו פי עשרות מונים במהלך השנים. (אבא שלי נתן לנו במשך כל זמן הלימודים לגור ללא תמורה בדירה שלו, עזר לנו עם כסף מזומן וגם עם מוצרים לבית, מכשירי חשמל ויעוץ פיננסי. מהמשפחה שלו רק קיבלנו על הראש ש"לא היה מספיק אוכל בחתונה", אח שלי עזר לבעלי להכנס לשוק העבודה התחרותי, ויש לי עוד מיליון דוגמאות)
העניין הוא שיש כאן דיכוטומיה קיצונית שהיא לא נעימה. כבר לא נעים לי להיות בצד הצודק. וגם יש לי בן שנושא את שם המשפחה הארורה הזו, שם שנשמע לבני משפחתי כמו קללה. כבר אין כאן שום דבר נעים יותר.

בצד המעשי של מצבכם הכספי למשל - יכולה היית להקטין(אולי אף למנוע) את הנזק לפני שקרה כן עשיתי את זה. ביקשתי "טאבולה ראסה" לפני החתונה, וחשבתי שהכל מאחורנו. אבל הייתה (ואולי יש) עוד קופת שרצים שהוחבאה. על זה כל המהומה, אני באמת אשמה שרציתי לחיות כמו כולם ולא כמו פליטה נמלטת. בעלי רצה שהבית והחשבונות יהיו רק על שמי, ששמו לא יופיע אפילו על תיבת הדואר. מהמקום שאני באתי ממנו זה כמו להמלט. עכשיו אני מודה בטעותי. ועכשיו אני מתקנת אותה.שמו כבר לא יופיע בחשבונות.
אני באמת רוצה לשנותו אבל לעשות את זה בעדינות ובלי לפגוע בבעלי, אני גם תוהה אם זהו תפקידי ואם מותר לי להתערב בין איש לאמו. אני לא רוצה לשאת כל חיי אות קין בתור זו שקרעה אותו מהמשפחה.
דפוס מוכר הוא שהקורבן משתף פעולה עם המקרבן ע"י הסתרה - ושמירת "פאסון" ובכך תורם להנצחת המצב
זה נכון מאוד. אבל זה עדיין לא פותר לי את הסוגיה אם להתערב ואיך לעשות את זה.
היית צריכה להתעמת עם בעלך, לדרוש ממנו שיתעמת עם אמאו הורתו - וזה קשה וזה אולי גם לא תפקידי. כל כך הרבה אנשים מתערבים בעיניינים לא להם. אם בעלי היה נכנס ביני ובין משפחתי זה היה קטסטרופה, אני לא חושבת שזה במקום ושזה בריא לנו כזוג.
אני מנסה לתמוך בו שיעשה את הבחירות הכואבות לבד. לא שאני אעשה אותן ולא שאני אאלץ לשאת את אות הקין של תוצאותיהן. הרי זו אמא שלו.

שליחה על ידי קישקע* » 08 מרץ 2005, 12:30

תובנה שעלתה בי בעקבות הכתיבה,
ההשתפכות הוירטואלית הזו כמוה כתהליך ריפוי נפשי, פסיכואנליטי, בו אין קשר ממשי בין המטפל למטופל, הדיבור מתמצה בהצבעה על מילים ומשפטים שאומר המטופל, ולא בעזרת עצות או הצעות.
על כן אני שופכת כאן את מירמוריי, על כן אני "טוחנת" את הנושא. אני מנסה למצוא בי, בדבריי ובדיבורי שלי את התשובות שלי לעצמי.
תודה לכל אלו שעוברים אתי את התהליך הזה. הוא ארוך ומתיש אבל מתגמל.

כתבתי משהו נחמד על חמות ב קטעים יפים

הסיפור ככה:
לאישה אחת היו שני ילדים נשואים בן ובת.
שבוע אחד נוסעת האישה לבקר אצל בנה וכלתה
שבוע שני נוסעת האישה לבקר אצל בתה וחתנה.
לאחר שבועיים חוזרת האישה לביתה ואז שכנותיה שואלות אותה:
נו איך היה אצל הילדים?
מה אומר לכן אומרת האישה:
מסכן בני אישתו כל היום שוכבת במיטה
והוא שולח את הילדים לגן ומכין כריכים
הוא מדיח את הכלים וגם זורק את הזבל
עושה קניות והיא הקלפטע במיטה נחה.
נו ואצל בתך? שואלות השכנות.
אההך איזה בעל שיש לה לבתי
היא נחה והוא מפנק אותה,
הוא שולח את הילדים לגן ומכין את הכריכים
מדיח כלים,זורק זבל,עושה קניות
ממש בעל נהדר נותן לה לנוח...איזה חתן.

כלה זה לא בת
וחמות זה לא אמא

אני נשואה 11 שנה ומההתחלה לא היתה אידיליה בינינו על רקע של פער עדתי,השכלה ועוד.כל השנים חמותי לא טמנה ידה בצלחת והאכילה אותי מרורים כשבעלי בכלל לא הבין על מה המהומה ובכל זאת כבדתי אותה חגגנו ביחד וכו:.לפני בדיוק 3 שנים היינו בשליחות בחו"ל,אני הייתי בשמירת הריון + 2 ילדים קטנים והגברת הגיעה לכאורה כדי לעזור אבל בפועל כדי לטייל ולעשות חיים ושם ארע פיצוץ ענק בינינו שרק בו לבעלי סופסוף נפקחו העיניים והוא הבין שאמו אכן מתנכלת לי.העניין הוא שבעלי ילד של אמא וקשה לו להקרע בין שתינו אני אגב לא מדברת איתה מאז אבל זה הותיר משקעים והיום אנחנו לפני פרידה שכן לא הצלחנו לתקן את כל הרוע שהיא הותירה היא גם טענה שהוא אינו מאושר איתי ועליו להתגרש.עוד אני אוסיף שחמותי מעולם לא היתה הסבתא האידיאלית היא טובה רק בדיבורים:היא משמיעה באוזני הילדים שלי כמה היא מתגעגעת אליהם ובערך פעם בשנה קונה איזה משהו בשביל המצפון.היא פשוט אישה רעה ומרירה שמה שיעשה לה טוב בחיים זה שהבן האהוב שלה יתגרש ויגיע עם המזוודה לגור איתה.
אני מחפשת יתום מאם למערכת יחסים חמה ומתוקנת.

יש מן אימרה מוזרה שאומרת לפני שאת מתחתנת עם הבן את צריכה להתארס קודם עם האמא. אני לא מסכימה עם זה אבל יש בזה משהו, כוונתי שכן צריך לזרום עם האמא ומצד שני כמה שפחות.ליהיות צמודה אליה, אם היא אחלה אז יופי הולכים אליה יותר מזמינים אותה לביתכם או מארגנים לטייל ביחד אבל אם היא לאאאא אז לא. אם היא קרציה ונצלנית לא ליהיות איתה הרבה ולהגיד לבעל שכך זה הכי נוח כי יש לכם חיים פרטיים משלכם.
לנפגעת חזיתית: אולי לתת עוד הזדמנות ליחסים ביניכם חבל שבגלל גורם שלישי יהיה הרס במשפחה תנסי לשוחח שוב עם בעלך ויכול ליהיות שהוא יבין שחבל לאבד משפחה בהצלחה!

שליחה על ידי קישקע* » 17 מרץ 2005, 08:30

נפגעת חזיתית, אני לא ממליצה לך למצוא
יתום מאם למערכת יחסים חמה ומתוקנת
משום שדווקא אמא מתה הופכת להיות חמות קשה מאין כמותה.
לי עצמי אין אמא ואני רואה את ההתמודדות של בעלי מול האין הקשה הזה.
אמי הייתה (ותמיד תהיה) בעיני האמא המושלמת, ואי אפשר לסתור את זה כי היא לא נמצאת כאן כדי להפר את האידיליה בעזרת המציאות שבה אין אמא מושלמת.
ילד שאמא שלו מתה כמעט תמיד יעשה לה אידאליזציה שקשה מאוד לחיות עמה.
מה שאת מחפשת זה אדם שיש לו מערכת יחסים בריאה עם הוריו (יש אחד כזה בכלל?) ושיודע גם למתוח עליהם ביקורת וליצור מהם מרחק אם הם מזיקים לו.
לבי לבי עליך.

בדיחה מתאימה לעמוד
החמות באה לבקר בבית כלתה ואומרת: אשאר כאן עד שארגיש רצויה
וכלתה אומרת: מה לא תישארי אפילו לקפה?

שליחה על ידי קישקע* » 30 מרץ 2005, 11:03

אוףףףףףף!
קיטור קטנטן: דיברתי אתמול עם סבתא של בעלי, אמא של החמות דלעיל, והיא אמרה לי שבעלי אמר שנבוא אליה לאכול בשבת. אמרתי "באמת? הוא לא אמר לי, לא דיברנו ולא תכננו עדיין כלום לשבת..." אז הסבתא אומרת "אני אכין חמין כי יהיה קריר" וכו'.
אז אמרתי שנשמח לבוא, בכל זאת היא טורחת ומבשלת והיא כבר ממש לא צעירה.
בערב שאלתי את בעלי "דיברת עם סבתא על שבת?" אז הוא אומר לי "אמרתי לה שנבוא באיזו שבת לאכול ונשב ביחד ובלה בלה בלה".
הסבתא השמיטה את ה"איזו", החליטה שזו תהיה השבת הקרובה והופ! הנה הלכה השבת....

שליחה על ידי חבצי* » 30 מרץ 2005, 12:30

והופ! הנה הלכה השבת....
למה הלכה? יכול ליהות שיהיה נחמד.

שליחה על ידי קישקע* » 31 מרץ 2005, 08:55

שיהיה נחמד
יהיה, יהיה, אבל השבת, כהוויית הרביצה ללא ההתחייבויות, כתחושת החופש והפנאי וכחלון לאינספור אפשרויות טיולים והנאות, הלכה לה. וזה לא משנה אם אפילו לא נזוז מהבית זו תחושת החירות והיכולת לעשות מה שרוצים,
אבל במקום זה:
נשב אצלה בסלון,
נאכל חמין שישתול אותנו,
נשמע על הכאבים והמחלות של הסבתא,
על כמה שאין לה כוח וכסף,
ואז נקום אחרי שלוש שעות, והיא תגיד- מה אתם כבר הולכים,
נגיע הביתה, ניפול שדודים והנה הלכה השבת.

לא מתאים לך ללכת לסבתא? תגידי לה לא.
היא לא הכריחה אותך. את מחליטה ללכת כי לא נעים ואז טוענת שהכריחו אותך
את פשוט קוטרית שמאשימה את הסביבה במקום לקחת אחריות על בחירותיך.

את מחליטה ללכת
וזהו .

Pלונית יקרה, ואאי, איזה טון עוין. תרגיעי.
לקטר- תמיד מותר ואף רצוי לשחרר קיטור כדי לא להתפוצץ.
החיים הם לא שחור-לבן.
לא התאים לי, קיטרתי,אבל הלכתי, נהנתי הילד היה מקסים מתמיד ואפילו יצא לנו על הדרך גם לראות שסבתא צריכה כמה דברים לבית, אז הלכנו ביום ראשון וקנינו לה מה שהייתה צריכה.
זה הכל. אני לא מאשימה אף אחד, פשוט קיטרתי על הדרך שבה סבתא מנהלת לנו את הזמן, היא לא מכירה דרך אחרת ואני לא אוהבת את זה ואני לא מתכוונת להתווכח עם אשה בת 87 על עניינים של ניסוח. זה לא אומר שצריך להחרים אותה ולא לעשות פוזות. אבל לקטר? חייבים....
שלך- קוטרית מתמיד,
קישקע
.

אני ממליצה לך בחום לקרוא את הספר לבסוף מוצאים אהבה , ואולי להבין שלא בכדי בחרת בן למשפחה הזו דווקא,
ואולי להתקדם קצת מהמקום המאשים הזה.

הלוואי והיו לי עדיין הסבתות שלי. בעלי ואני ממשפחות קטנות. הורי גרים רחוק. כנ"ל אחי (גיסתי ובעלי גם לא בדיוק זוג יונים) כך שאנחנו בקושי מתראים. חמותי כמעט אף פעם לא מזמינה כי היא נורא נלחצת מאורחים וקשה לה, ובגלל שהיא גרה לידנו אז בעצם מתראים כל הזמן ובעצם גם לא ממש מתראים. אתם מבינים על מה אני מדברת? בקיצור אני הייתי שמחה לאכול יותר צולנט בשבתות קרירות אצל המשפחה. אפילו אין לי על מי ומה לקטר...

אפילו אין לי על מי ומה לקטר...
(-:

יש לי שאלה בנוגע לחמותי.
בעלי ואני בסוף שנות ה-20 שלנו, כבר שנתיים יחד, עם תינוק בן חצי שנה. הוא הבן הבכור, האח הכי קטן שלו בן 24, ורק הוא נשאר בבית של ההורים.
חמותי כבר 30 שנה לא עובדת, ומאז שהילדים גדולים היא פשוט לא עושה כלום חוץ מלאגור זבל בבית (אמרו לי שזו אספנות כפייתית). בגלל זה היא לא מרשה לזרים - כולל גם אותי, את בעלי ובני משפחה אחרים - להיכנס אליה הביתה. בעלה נותן לה לעשות מה שהיא רוצה והיא מנהלת אותו, באופן עקרוני.
בשנים האחרונות היא פיתחה אובססיה לקניית נדל"ן, ובעלי נתן לה לפני 3 שנים כמה מאות אלפי (!) שקלים לשפץ איזה בית. היא כל הזמן מבטיחה להחזיר, אבל כלום לא מתקדם עם זה, מה שכמובן מאוד מפריע, כי אנחנו זקוקים לבית גדול יותר.
אנחנו חיים בערך חצי שעה נסיעה מהם, אבל אם אנחנו לא נגיע ואם אנחנו לא נתקשר, היא (ובעלה הפסיבי, כמובן) לא יתקשרו ולא יבואו. אז היא לא ראתה את הילד 3 חודשים, וזה כנראה בכלל לא מטריד אותה, להפך, נדמה שמאוד נוח לה כי אם היא לא רואה אותנו אף אחד לא יגיד לה כלום על הכסף.
מיום שהילד נולד היא לא קנתה לו כלום ולא הציעה עזרה בטיפול (ואני עובדת המון שעות ביום). פעם אחת ביקשתי, אז היא קודם אמרה לא (וזה בסדר), אחר כך אמרה שכן, אבל שהיא לא מוכנה שאני או בעלי ניכנס אליה הביתה כדי לראות איפה היא תשים את הילד. ויתרתי.
עוד לפני שהוא נולד היא דרשה (!) שנעשה לו ברית, כדי שהיא תוכל להראות לכל המשפחה (שכזכור לא נכנסת אליה הביתה בגלל כל מה שנאגר שם) - שהכל אצלה בסדר. עשינו כדי לרצות אותה, שילמנו מכיסנו ועוד נשארנו עם 2000 ש"ח חוב אחרי ש-40 איש שהיא התחייבה שיבואו לא באו.
היא לא תשתנה, הכל ידוע, אבל אולי יש לכם רעיונות איך אפשר להקל עליי ועל בעלי, שהוא הבחור הכי עדין בעולם.

העצה המופלאה - להנמיך/לבטל/להעלים ציפיות.
בקשר לעזרה מישהי מבוגרת וחכמה הציעה לי פעם להתנהג כאילו אני גרה בחו"ל והמשפחה שלי בארץ. תארי לך שהיא כן היתה מסכימה, אבל היתה עושה שלל דברים שלא מוצאים חן בעיניך, הנזק היה עולה על התועלת.

אתם מכירים אותה ויודעים שהיא לא תשתנה....אז השינוי צריך לבוא מכם. למה חשוב לכם כל כך לרצות אותה? התרכזו במשפחה שלכם, ולכו לבקר אותם פעם ב (למרות שלא הבנתי איפה אתם נפגשים, אם לתוך הבית אסור לכם להכנס).
אני מבינה את הרצון לספק לבנכם סבים וסבתות משני הצדדים, יחסים חמים ובריאים, אבל לא תמיד זה אפשרי (ואני יכולה לספר על סבתא שיכולנו להסתדר נהדר בלעדיה).

מה מפריע לבעלך בדיוק?
תדירות הביקורים?

מיקי- אני מזדהה מאוד עם חוסר האונים בהתנהלות מול אדם שהוא בלשון עדינה "קצת קוקו" שיש לו השפעה ריגשית כל כך רצינית על בן הזוג האהוב.
גם אני נאלצתי להתמודד עם דרישות של חמתי, לגבי הברית וכד', ועד היום זה צורם לי כשאני חושבת על זה. ומצד שני- זה בונה. אני יודעת שבפעם הבאה זה לא יהיה. (חבל שחתונה לא תהיה שוב...אבל בחתונה לא הקשבתי לה יותר מדי, מה שגרר בלגנים שנאלצתי לפצות עליהם בברית...).
בפעם הבאה היא לא תהיה גורם משפיע כלל.
כך שגם לך כדאי, להתנתק...להתרחק, להיות אדישה, מותר להרים גבות, למשוך כתפיים, לעשות סיבובים עם האצבע ליד הרקה ובעיקר, לא לעשות לה חשבון!!!!

קישקע ורוצה להיות באופן, תודה על התמיכה, אין לכן מושג כמה עוזר לדעת שיש עוד חמיות קוקואיות וכלות שמתמודדות איתן בהצלחה כזו או אחרת. מה שאמרתן אכן קורה, היחסים צוננים לגמרי. הכאב הגדול הוא אצל בעלי, שכל כך רוצה הורים נורמליים שאין מה להתבייש בהם, שהבית שלהם פתוח בפניו ובפני משפחתו, שאפשר לקפוץ אליהם בסוף השבוע, לאכול משהו ולראות יחד איתם ועם הילדון טלוויזיה.
אין לי שום ציפיות ממנה, היא הרי מטורללת (סליחה), ולכן עזרה וכו' הם דברים שממילא לא מלהיבים אותי כשהם באים מכיוונה. אבל היא ללא ספק גורם מפריע. בעניין החתונה היא ניסתה לקבוע כל דבר ואני התעקשתי לעשות ההפך (זה נגמר בזה שאותנו, שני אשכנזים ממושקפים, השיא רב תימני פעיל ש"ס מבת-ים). בעניין הברית, הודעתי לה מראש שאני אעשה רק אם היא תתחייב לי על מינימום הכנסות. היא לא כל כך אמינה, בלשון המעטה, ומאז אני צהובה לה.
אבל אם אני מצליחה להתנתק ממנה, מבעלי האומלל שרב איתה ואז זקוק לניחומים - הרי אי אפשר להתנתק. כל שיחה ביניהם נגמרת בכעס ובצעקות. כלומר, הוא דורש את כספו בחזרה כי אנחנו כבר חייבים בית חדש (עוד ילד בדרך), והיא נוקבת כל פעם בתאריך אחר, שכמובן עובר בלי שמשהו בעניין יתקדם. הוא רצה להתנתק ממנה באופן כללי, אבל אז הכסף הרי לא יחזור לעולם, נכון? כי רחוק מהעין (ומהטלפון) רחוק מהלב ומחשבון הבנק. אז מהבחינה הזו היחסים כפויים. ומבחינות אחרות, למשל, הקשר בינו לבין אבא שלו שהוא מאוד מעריך ומכבד (למה? חדל אישים בעיניי), הולך ומתנתק בגלל היחסים איתה. עצוב.ושוב תודה.

מיקי היקרה,

ההתמודדות של אמא שלי:
לנחם את אבא, בלי להצע עצה/דעה, ולהשתדל שלא לספר לו מה שהוא לא חייב לדעת.
העצה הזו יכולה למקם אותך באותו מקום בו הורי נמצאים - 29 שנה אחרי, עם אישה שעשתה קניות באלף ש"ח בסופרפארם (היא ביקשה את הכרטיס רק כדי לקנות כמה תרופות) ונכנסת לחדר האמבטיה רק כדי לעשות את הצרכים שלה בכל מקום אפשרי חוץ מבאסלה (הלוקיישן החביב עליה: על הבגדים).
0
עד כמה חסר לכם הכסף שלעולם לא תראו?
אולי עד שתקבלו את הכסף תצטרכו אותו לפסיכולוג טוב. זה רעיון שכדאי לדבר עליו.

הכאב הגדול הוא אצל בעלי, שכל כך רוצה הורים נורמליים שאין מה להתבייש בהם
אין מה לעשות נגד זה, אולי להתמקד כמה שאפשר ביש בחייכם, ולא באין.

חוץ מזה - אני עם קישקע.

חיבוק

הדרך הכי טובה להתמודד עם חמותי: אדישות
אם היא מתעניינת לענות תשובות מהירות כמו: בסדר,טוב, אין בעיה וכו
לא להכנס איתה לשיחות תהומיות או להתיעץ איתה
כשיהיו ילדים אמשיך להיות כזאת וזה מה שיצור חומה כי כבר ניסיתי את כל השיטות אבל שום דבר לא שינה את היחס שלה כלפי ועכשיו זה עובד הכי טוב
מדי פעם שהיא קופצת אלינו הטלויזיה מאוד מעסיקה אותי או שאני יוצאת לריצה וככה אני נמנעת משיחות נפש איתה

אמא שלי אמרה לי פעם שסבא היה אומר "על יד אלוהים, למעלה בשמיים,משני צידיו יש כסאות.המחכים..להושיב בהן חמה,וכלתה, חברות שהסתדרו בינהן.. עד היום הכיסאות ריקים"
אני מודה שלא קראתי את כל הדף כך שאם משהיא כתבה על חמותה הקסומה,שיחקה אותה:-)

חמותי? אני אפילו לא מכירה אותה. ראיתי אותה פעם אחת ויחידה בחתונה.
בעלי לא הסתדר איתה אף פעם. (הוא גם לא גדל אצלה) . ומאז החתונה היה נתק. כמובן בגלל הכלה הלא רצויה. (אני). במשך השנים בעלי ניסה ליצור איתה קשר אבל היא סרבה, גם כשנולדה לה נכדה. האמת מצד אחד שמחתי שסרבה לפגוש את נכדתה, כי כך לא היתי צריכה להתמודד איתה , אבל לבעלי המצב מאוד קשה.
בפסח האחרון יצר קשר עם אמא שלו , וזאת להפתעתי הביעה רצון לפגוש את נכדתה. אבל בתנאי שאני לא אגיע.
הסכמתי כי לבעלי זה חשוב. אנו אמורים השבוע לנסוע לעיר מגוריה, (בעלי צריך את העזרה שלי עם הקטנה). אני אמתין כנראה בבית קפה , ובעלי יפגיש את אמא שלו עם הנסיכה שלנו.
בעלי מצדו הולך ברגשות מעורבים. מצד אחד זה חשוב לו להפגיש את הילדה עם אימו. וגם ניסיון נוסף מצידו ליחסים יותר תקינים עם אימו.(גם אם ברור לו שהוא לא "ילקק דבש איתה.")
הוא מיצידו אומר שינסה פעם נוספת, אם יראה כי העיניין פוגע באיזה שהיא דרך בו או במשפחה הוא יחתוך.
גם בעינין זה שהיא מסרבת לקבל אותי במפגשים הוא לא מסכים, ורצה להתעמת איתה על כך. אך אני עצרתי אותו ואמרתי לו שבפגישה הראשונה יתן לפגישה לעבור בצורה נעימה. שלא יזכיר כלל את העינין במיוחד לא על יד הבת. ואחכ' אם זה יתפתח אז שידבר עם אימו ויציב לה את הגבולות שלו.
היא בסכ הכל אישה די מסכנה, חיה לבדה, לא בקשר עם הבן שלה, כנראה שיש לה חברות אבל היא אישה קשה מאוד (לפי מה שהבנתי מהבן שלה) שיש לה בעיות קשות ביחסים עם אנשים.
השבוע הוא דיבר איתה והסתבר שקנתה "חצי עיר" לקראת הפגישה עם הנכדה. זאת הדרך שלה להביע את הרגשות שלה. כך גם היה הקשר עם בנה. כל הזמן הרעיפה עליו מתנות אבל אף פעם לא היתה בשבילו.
ילדתי לא זקוקה לכל המתנות שקנתה יש לה מספיק משלה. אנו גם לא זקוקים לה לא כלכלית ולא בשום דבר אחר. אבל זה ריגש אותי שקנתה כל כך הרבה . לא ביגלל שהמתנות מענינות אותי, אלא הצעד הזה שלה הראה לי עד כמה היא בודדה, עד כמה קשה גם לה המצב.
אני מקוה שנעבור את המפגש הכי טוב שאפשר. ושנהיה מספיק רגישים לראות נכון, מה הכי טוב עבור הקטנה.
אשמח לשמוע דעתכן על מה שסיפרתי כאן.

כל הכבוד לך. בטח קשה לך מאוד, אבל את עושה את מה שאת מרגישה שהוא נכון לנסיכה שלך, ולאביה.
אני מקווה ומאחלת שייוצר קשר עם עתיד, וקל ופשוט.

אחיטוהר לנצח,
מה עם רות וחמותה?

כלה לא קלילה,
כמה קל להתפס לפרינציפים שרק יעמיקו את הקרע.
כמה חזקה את, לתמוך בבעלך מבלי להעמיס עליו את המטען שלך, מבלי לדרוש ממנו להלחם על "כבודך".

ושנהיה מספיק רגישים לראות נכון, מה הכי טוב עבור הקטנה
א-מן.

כמה חזקה את, לתמוך בבעלך מבלי להעמיס עליו את המטען שלך, מבלי לדרוש ממנו להלחם על "כבודך".
מסכימה. אני גם חושבת שמבחינה מסויימת עדיף לכן לא להפגש. אם היא לא רוצה לראות אותך, למה שתרצי להיות במחיצתה רק כי היא "נאלצת" לראות אותך בשביל לראות את הנכדה?
הייתי מציעה לכם שבעלך לבקש ממנה שלא לדבר עליך באזניו דברים רעים - אם היא עושה את זה. (ואם היא לא יכולה - אז לא לדבר עליך בכלל.)

אחיטוהר, אני מסתדרת עם 2 החמיות שלי (טבעית+ חורגת), מצד שני, המרחק הפיזי בינינו מקל על כך...

תודה על מילות העידוד והמחמאות.
למרות שאני פועלת כפי שאני פועלת מ"אינטרסים" של טובת משפחתי. בעלי וילדתי.
אני מרגישה גם שאין כאן באמת עיניין של "כבוד" או "חוסר כבוד" אליי כי האישה לא מכירה אותי בכלל. גם אם היתי "אשת חייל" - מ א ועד ת, בשיר של הקידוש. גם אז היתי זוכה ממנה להתעלמות.
הייתי מציעה לכם שבעלך לבקש ממנה שלא לדבר עליך באזניו דברים רעים - אם היא עושה את זה. (ואם היא לא יכולה - אז לא לדבר עליך בכלל.)
עד כמה שהבנתי היא לא תדבר עליי מטוב ועד רע, בכל אופן בעלי מודע ורגיש לעניין גם מפאת "כבודי" ובעיקר בגלל הילדה.
גם כפי שציינתי היא לא עושה דברים על מנת להרע. לדעתי זה פשוט ממצוקה או תכונות אישיותיות שמפריעות לה לנתב יחסים עם אנשים. אז אין לי שום סיבה להפגע ממנה. אפילו הרגשתי במידת מה "סימפטיה" אחרי ששמעתי על ההתארגנות שלה לקראת המפגש עם ביתי/נכדתה.
אכן המצב שלא נפגשנו איתה עד היום היה נוח לי מאוד. אבל תמיד היה ברקע את הכאב של בעלי. זה לא פשוט להמשיך ולא להפגש איתה. במידה ותפתח יחסים עם נכדתה. היום הילדה עוד צעירה. (שנה וחצי). אבל בעתיד תתחיל לתהות למה אני לא נפגשת עם סבתא.
בנתיים אראה כיצד הפגישה הראשונה מתפתחת, לאן זה יוביל ומה ירגישו בעלי וביתי ובהמשך ... מי יודע ?
אולי אני אהייה הכלה המועדפת???

גם כפי שציינתי היא לא עושה דברים על מנת להרע. לדעתי זה פשוט ממצוקה או תכונות אישיותיות שמפריעות לה לנתב יחסים עם אנשים. אז אין לי שום סיבה להפגע ממנה. אפילו הרגשתי במידת מה "סימפטיה" אחרי ששמעתי על ההתארגנות שלה לקראת המפגש עם ביתי/נכדתה.
מאוד מיזדהה עם דברייך.חמתי,שתיחה,לא עיכלה שבעלה התחתן כה מהר ועוד עם קיבוצניקית לשעבר וכבר הריון וכו',שנה שלמה היא היתה סבתא לייט. לא נגעה בביתי עם מקל! באה לבקר... כי במיקרה עברה בסביבה, אף פעם לא כי התכונה .
איך יכול ליהיות שיש סבים ןסבתות שלא מתקשרים עם הנכדים?מה הם לא רואים כמה הבן שלהם מאושר איתי,הבנות גודלות לתיפארת מדינת ישראל?!
אחרי שנתתי לעצמי זכות ליכעוס,תוך מתן כבוד אליה, נתינת כבוד לאדם באשר הוא אדם.
שיחררתי אותה מימני במחשבה בהוצאת אנרגיה של כעס .
הבנתי שהבחירה שלה! היא מפסידה הנכדות יגדלו והיא לא תיהיה שם לחוות.

יחד עם תמיכה באיש שלי שמותר לו לירצות שהוריו יהיו גאים בו בתור אבא, בעל משפחה שפורחת שאוהבת.ברגע שהאיש שלי קיבל חיזוק -שמותר לו!!!,זה לא פועל נגד הוריו.זה בעדם כי-זה בעדו!!!
השינוי קרה.
לא היתי לוקחת אותה איתי לאי בודד,אבל אין יותר תיסכול או מחשבות לא בריאות,והיא קרובה לבנות בקשר שהולך ונירקם@}

הילדה פגשה את הסבתא. אני ישבתי לי בבית קפה בשכונת המגורים שלה. התענגתי על זמן פנוי לעצמי. מזה עידן ועידנים לא הרשתי לעצמי לשבת ככה בגפי בבית קפה, להתענג על ספל קפה ועוגה, בלי רגשות אשמה, (גם לא על הקלוריות), ולהנות מהבריזה של הים.

הילדה והאבא לעומת זאת התמודדו בהצלחה עם סיטואציה לא קלה. הסבתא ניסתה ליצור קשר עם הילדה אך לא בדיוק הצליחה. כרגע אין לי מושג איך ואם יהיה לזה המשך.
אני לא יודעת גם אם ארצה אי פעם להיות חלק מממפגש כזה אבל ימים יגידו. אני מצדיעה לך אחיטוהר על היכולת להמשיך. ועל המצב שנוצר בקשר שהולך ונירקם עם הבנות.
במידה ויוצר קשר כזה בין ביתי לסבתא. אני גם רואה כמה הדבר לא יהיה פשוט.

אני שמחה עבורך שחוית את היום כיום טוב.

_עד כמה שהבנתי היא לא תדבר עליי מטוב ועד רע, בכל אופן בעלי מודע ורגיש לעניין גם מפאת "כבודי" ובעיקר בגלל הילדה.
גם כפי שציינתי היא לא עושה דברים על מנת להרע. לדעתי זה פשוט ממצוקה או תכונות אישיותיות שמפריעות לה לנתב יחסים עם אנשים. אז אין לי שום סיבה להפגע ממנה_

שוב,אני כה מיזדהה עם דבריך אילה ולכן רוצה לחזק רק אותך!
בעלך כדאי ואף רצוי (מיניסיון) שבזמן שהוא ניפגש עם אימו,שידבר בשיבחך,ככה... לא בצורה תאטרלית,אבל שהנוחכות שלך תיהיה גם אם את לא שם פיזית.
חשוב היה לי שאימו של בעלי תפנים שאני חלק מהמישפחה,שהילדות גדלות ביזכות פעולותי.
שיהיה עיקבי.

בפסח האחרון יצר קשר עם אמא שלו , וזאת להפתעתי הביעה רצון לפגוש את נכדתה. אבל בתנאי שאני לא אגיע.

בנוסף אני חושבת שהאם חייבת להבין למרות קשיי הסוציאליזציה שלה שאת חלק מהמשפחה הילדים הם חלק מימך והפוך!!! את רוצה ליראות את הילדים זה יחד איתי! היא לא חייבת ליהיות חברתך,אך להבנתי , בשום אופן,זו היתה בעבר עצתו של אבי, הילדים לא מבקרים בלעדיך . עד שאין נורמליזציה ביחסים.

הדרך בה אני רואה את הדברים היא: באם אני רוצה להראות לילדי דרך חיים מסויימת שבה הם נותנים כבוד לאדם, באשר הוא אדם .
ראשית הם צריכים לפתח כבוד עבור עצמם.מתוך ידיעה שיש להם מקום בעולם,ולא מתוך אגו נפוך.ודרך זו מתאפשרת עי' דוגמה אישית.

אף אדם , לא במשפחה הקרובה, ולא במעגל הרחוק יותר, אינו חייב לאהוב את אמא -אבל לאמא יש מקום.
אמא נוכחת.
אמא -כבודה במקומה מונח ואיש ,גם לא סבתא, לא יכול להתעלם ממנה.
זו דעתי האישית,ולאורה הלכתי בדרך,לא בעימוטים,אך בעיקביות,בידעה ברורה-את, חמותי לא חייבת לאהוב אותי,אך אני אם ילדי ואת תשדרי להם שאת מכבדת אותי למרות שאינך מקבלת אותי.

אשמח לישמוע איך את רואה את הדברים.

כל הדברים שבדף זה ולא רק גורמים לי למחשבה קשה. האם אפסו מן העולם היחסים הפשוטים, הנורמליים. אלה שאתה מרגיש בהם נוח ואינם גוזלים את כוחותיך הנפשיים?

האם אפסו מן העולם היחסים הפשוטים, עברתי בסביבה,אז עצרתי רגע לומר לך-לא לא אפסו.
ככה זה ניראה שמרכזים את כל התיסכול(?) לדף אחד. אני בטוחה שיש יחסים ניפלאים ללא מאבקים או תעצומות נפש. יחסים בין אנשים, לרוב, מזמנים לנו פגישות שונות .עם עצמינו מול עצמינו,מול העולם מיסביב.
אל יאוש, תיהיי קלה גם כלה

ראשית הם צריכים לפתח כבוד עבור עצמם.מתוך ידיעה שיש להם מקום בעולם,ולא מתוך אגו נפוך.ודרך זו מתאפשרת עי' דוגמה אישית.

קניתי , מסכימה איתך ב 100%, למרות שעד שקראתי את הדברים לא חשבתי על כך בצורה כזאת.
בהתחלה, התלבטתי בסוגיה אם לאפשר לה לראות את הילדה בילעדיי ואיזה מסר אנו נותנים לילדה. בסופו של דבר שיתפתי פעולה עם העיניין לטובת בעלי. כי היה חשוב לו .
ואף כפי שציינתי ביקשתי ממנו להניח לנושא לפחות בפגישה הראשונה, רק אחכ' לנסות למצוא דרך להיפגש ביחד. אבל אחרי הפגישה "ראיתי כי טוב" וחשבתי לעצמי , בישביל מה אני צריכה את זה? ירצו יפגשו, אני אתנתק. כך קל יותר. והילדה צריכה להתמודד עם המציאות כפי שהיא.
העצה שקיבלת מאביך היתה עצה חכמה, אם כי אני צריכה לבדוק איך ניתן לישם אותה במצב שלנו. לי ניראה שזה יהיה סוף סדר פגישות עם סבתא, לפחות לפרק זה של החיים.
מזלי הוא שזאת בעצם דעתו של בעלי.
העניין הוא שבאמת מדובר באישה עם קשיים , ובחוסר מסוגלות להתנהל בצורה אחרת. וחשבתי לעצמי כמו שלא אדרוש מאדם נכה פיזית לרוץ מרתון, כך לא אצפה ממנה להשתנות וביכלל זה ליצור איזה שהיא מערכת יחסים איתי.
אני שמחה שפתחתי את הדף ולו רק כדי לראות את הדברים באור נכון יותר. ועל כך אני מודה לך.

אחלה. אני שמחה עבורך.
אני חושבת שבחרת נכון.
מאדם נכה פיזית לרוץ מרתון, כך לא אצפה ממנה להשתנות
שנישמע רק בשורות טובות.
שירית

האם אפסו מן העולם היחסים הפשוטים, הנורמליים. אלה שאתה מרגיש בהם נוח ואינם גוזלים את כוחותיך הנפשיים?
לא אפסו. אבל על דברים טובים לא ממש מקטרים...אבל אני יכולה לספר על המשפחה שלי, סיפור (מופלא ) של יחסים טובים, על אף כל הסיכויים.
אמא שלנו מתה כשהיינו ילדים (18.5,15.5 , 11), ואבא שלנו הכיר אשה אחרת,אלמנה עם 2 ילדים, תוך שנה בערך. אלא שהם לא רצו להתחתן מיד ולגור ביחד אלא חכו שהילדים יתבגרו קצת, וכשהקטנים התגייסו לצבא והבית קצת התרוקן רק אז הם עברו לגור ביחד.
היום יש לי יחסים מצויינים איתם, (עם אבא שלי ובת זוגתו לחיים, עם הילדים שלה וגם עם האחים שלי) ויש תחושה מצויינת של בית ומשפחה. במשך השנים אבא שלי כל הזמן בדק מולנו אם אין לנו משקעים כלפי החברה שלו ואם אנחנו לא נפגעים (מזה שהוא היה נוסע לישון אצלה וכו'). הוא היה קשוב לצרכינו, אנחנו היינו לארג'ים ולא קטנוניים (עדיף אבא מאושר בזוג גם אם הוא לא כל הזמן בבית מאשר אבא מסכן ממורמר ובודד בבית) וגם לילדים מתבגרים בית ריק כל סופשבוע זה כיף לא נורמלי.
אז יש סיפורים טובים, אבל בדרך כלל לא בדף הזה....
אגב- אנחנו לא בקשר עדיין עם ההורים של בעלי. לא מדברים, לא מתראים. התעלמות. שרק ישאר ככה.

מזמן לא סיפרתי חדשות, אז זהו, שבמשפחת האימה חמותי ממשיכה לסחרר את כולם. כרגע מופעלים תהליכי כינוס נכסים נגד אמא שלה, מאחר וחמותי לא משלמת כסדר את המשכנתא של הסבתא. מה פתאום לסבתא יש משכנתא? כי לפני חמש או שש שנים היא מישכנה את הבית של אמא שלה כדי לקנות לעצמה (עם עוד שתי משכנתאות) בית גדול וחדש.
ובעלי חתם ערבות כי הוא חשב "שהיא לא תיתן שיזרקו את סבתא לרחוב". אבל היא לא עובדת כמו שצריך והיא לא משלמת את המשכנתא, ועוד מעט יזרקו את סבתא מהבית...אני לא דואגת כל כך לסבתא, היא כנראה תגור עם הבת שלה וזה רק טוב לכל הצדדים (ככה גם סבתא לא תהיה לבד כל היום וגם היא תאמלל את חמותי בדרכה המיוחדת לה...חחהההה....).
ואיך זה קשור אלינו? כי לנו שוב עיקלו את חשבון הבנק, אלא שהחשבון לא ממש פעיל כרגע, כי אני העברתי את כל ענייננו לחשבון על שמי והם לא יכולים לגעת בי. אבל פתאום אני מחילה לדאוג לבריאותו הנפשית של בעלי. אני רק מרחמת ודואגת. ומה יהיה עוד כמה שנים? הוא ראה את אמא שלו אצל עורך הדין שכונס את הבית והיא לא דיברה אתו, היא כאילו "נעלבת". איזה מחיר נפשי זה גובה ויגבה ממנו כל העסק הזה...

אני עוד לא קראתי את כל הדף. אני אעשה את זה בהמשך. אבל בא לי פתאום נורא לספר.
כמו שכבר כתבתי פה בכמה מקומות, אני לא גרה בארץ, ונשואה לבחור לא ישראלי.
המשפחה של אישי גרה במרחק נסיעה של כמה שעות מאיפה שאנחנו גרים.
סך הכל לפני ההריון פגשתי את הוריו של אישי פעם אחת.
כשנכנסנו להריון, כמובן כל העולם התהפך. נסענו לביקור של שבוע בעיר שבא המשפחה שלו גרה. אבא שלו לא היה, מהמשפחה הקרובה רק האמא היתה רוב הזמן. כלומר, החמות.
היה לי נורא כיף. היא היתה מאוד נחמדה, אבל בצורה קצת לוקה בחסר, היא אישה מאוד קשה שעברה חיים מאוד קשים, וחוותה וחווה הרבה לבד. אישה שהגרה מארץ לארץ עם תינוק קטן (האיש שלי) בגיל מאוד צעיר, והיתה רוב הזמן לבד. מה שהפך אותה לאדם קשה יום, ציני, מרוחק וקר.
אבל למרות זאת, היה לי באמת מאוד נחמד בביקור, כי פתאום נפתחה בינינו מערכת יחסים חדשה ששתינו לא הכרנו קודם, ובשלב הזה נראה לי ששתינו נהננו ממנה.
חשוב לציין שאני, אמנם יותר ויותר טוב, אבל לא מדברת כל כך טוב את השפה המקומית, והיא לא מדברת אנגלית.
מאז בערך שהאיש שלי ואני מכירים אני שומעת סיפורים על החינוך הגרוע שקיבל, ועל מערכת היחסים הבעייתית שיש לו עם הוריו. תמיד כשהיה מספר לי הייתי מנסה להאיר לו את הצד שלהם, שינסה לראות דברים מנקודת המבט שלהם.
תוך כדי ההריון נחשפתי פעם אחת למריבה בין האיש לבין הוריו, שיצאתי ממנה די בהלם. החמות הגיבה בצורה מאוד ילדותית, שלרגע הרגשתי שאולי אני צריכה להיות רגע אמא ולנסות לדבר אתה, אבל לא עשיתי זאת. היא רוב הזמן גם נסתה איך שהוא לסכסך ביני לבין האיש שלי. מה שמאוד הציק לי והרחיק אותי ממנה.
לאחר הלידה של פיצ, כלומר ממש לאחר הלידה, בערך שעה אחרי, החמות הגיע לחדר לידה. ביחד עם אחות של אישי, וגם אמא שלי שחכתה מחוץ לחדר כל הזמן.
החמות והדודה עזבו כשעוד הייתי בבית חולים (והייתי בבית חולים רק יומיים...).
אמא שלי היתה אצלנו חודש.
איך שהיא עזבה, קבלנו טלפון, החמות מגיעה תוך שבוע.
אני, אחרי לידה מאוד קשה וטראומטית, עוד ממש לא חזרתי לתפקד, דיכאון אחרי לידה, בעיות הנקה קשות, חרדות, קרע שלא מחלים, עייפות שלא נגמרת, ותינוק קטן שאני כל כך אוהבת ומחכה כבר לרגע שנוכל להיות באינטימיות, ולקבל בטחון אתו, כי הייתי כל כך חסרת בטחון.
הפגישה היתה מרגשת. אני עם האיש ופיצ במנשא, היא מגיעה, מעיפה מבט אחד במנשא, וממלמלת משהו לאיש שלי בשפה שאני לא מבינה.
נוסעים הביתה.
יושבים באוטו, שקבלנו בהשאלה ללא מועד סיום מאבא של האיש לפני הלידה של פיצ.
אני יושבת כמובן מאחורה ליד פיצ. היא מקדימה ליד הפיצ שלה.
אני כבר מרגישה שהיא היתה רוצה שזה יהיה ההפך.
מגיעים הביתה לשלושה ימים נוראיים שהיו אמורים להיות חמישה. שבהם, היא מנסה להראות לי שהיא יודעת לעשות מסג יותר טוב, שהיא יודעת להרגיע את הבכי יותר טוב, שאולי בכלל אני לא צריכה להניק, כי יש תינוקות שהחלב עושה להם רע, שכל פעם שפיצ איתי למעשה הוא רוצה להיות אתה. שלפיצ הכי טוב ללכת אתה לטיולים כשהוא בעגלה, ולא נדבר על זה שלא טוב לשון אתו באותה מיטה ושכל פעם שהוא בוכה חייבים לתת לו מוצץ.
הרגעי שיא היו, כשפעם אחת היא נסתה לקחת אותו ואמרה לו בוא לאמא. שפיצ התעורר באמצע הלילה בבכי קשה, וניסיתי לעזור לו, ופתאום אני רואה אותה מאחורי בתוך החדר שלנו, שואלת אותי אם אני רוצה שהיא תיקח אותו.
בערב הראשון כבר הייתי במטבח בוכה כשהיא החליטה לקחת את פיצ ולהרדים אותו.
היא עזבה לאחר כמה ימים שפשוט הבהרתי שהיא לא המחליטה בעינייני פיצ. ולאחר שהצליחה ליצור מריבה ביני לבין האיש שלי.
אוי... יצא לי נורא ארוך... מצטערת...
אז רק אכתוב בקצרה שמאז עברנו עוד ביקור בעיר שלה, שהיה אמנם יותר טוב, כי גם אני הרבה יותר חזקה, גם פיצ הרבה יותר גדול, וגם היא אולי קצת הבינה כמה דברים, אבל עדיין מאוד קשה לי אתה, ובכלל עם המשפחה שלו.

נשמע קשה

נקודה אופטימית - את לא שולטת טוב בשפה - תמיד את יכולה להתנהג כאילו לא הבנת (-:

את לא שולטת טוב בשפה - תמיד את יכולה להתנהג כאילו לא הבנת
אני מוצאת את עצמי עושה את זה הרבה...
זה לא כיף. לפעמים בא לי דוקא בדיוק ההפך, לפצוח בנאום ארוך ולהגיד כל מה שאני חושבת. אבל זה כנראה יקח לי עוד כמה שנים...
בינתיים אני מנסה פשוט לחייך, ולקחת את פיצ לא משנה איפה הוא או על מי הוא ברגע שנראה לי יותר מדיי בשבילו.
בבקור האחרון אצלה, הבקור הראשון של פיצ, ממש לפני שעזבנו, ואני הייתי בחדר אחר בשביל לסיים לארוז, והשארתי אותו אתה, היא קראה לי לראות איזה יופי הוא מוצץ מלון....! פיצ היה אז בן קצת יותר משלושה חדשים.

היא מתקשרת לדווח לי על הבן השני שלה, שנוסע עם אשתו והילדים לחו"ל ואיזה יופי ואיזה כיף יהיה להם ו"מתי גם אתם כבר תסעו?".
כאילו נשכח ממנה לגמרי שהבן הזה שלה, בעלי, לא עובד כבר כמה חודשים.
רק אחרי שתיקה ארוכה מצידי היא מבינה. אופס.

נכון שתמיד אומרים שהכי קשה לנו להתמודד עם המראות ההכי מדוייקות שלנו? ונכון שגם אומרים שגברים מחפשים בבנות זוגם את האמהות שלהם?
לא רוצה לעצבן פה אפאחת, אבל לדעתי זה מעניין...
נקודה למחשבה...

נכון שתמיד אומרים שהכי קשה לנו להתמודד עם המראות ההכי מדוייקות שלנו?
אבל לא בהכרח במובן של דמיון לנו - לפעמים מראה במובן שהיא מראה לנו משהו שאנחנו לא אוהבים בעצמנו - לדוגמא אני לא אוהבת בה שהיא תוקפנית ולא מתחשבת, אבל זה לא בגלל שכמוה אני תוקפנית אלא דווקא התוקפנות שלה מראה לי את כניעותי (תכונה שאני לא אוהבת בי)

בשבת יש ארוע משפחתי גדול שבאה גם משפחה מחו"ל.
חמתי התקשרה עם בקשה לא רגילה בחוצפתה.
היא יודעת שיש לי מינהג שאני לא שמה תחתון גם לא מתחת השמלה כי זה חוסם את הצ'קרת בסיס.
אז היא מבקשת ברוב חוצפתה שאו שאני ישים תחתון או שאני ישים מכנסיים בארוע.
אמרתי לה שזה לא עיניינה מה שאני מלבישה ושבלי לפגוע אני חושבת שהיא הגזימה!
ככה אנחנו ביחסים מאוד חמים ופתוחים ואין בננו חסימות אבל מיזמן לא הירגשתי מושפלת ככה!
מיצד שני אני כן רוצה לכבד אותה כי זה אירוע גדול ורציתי גם לישאול מה עדיף מיכנס בלי תחתון כזה שארוואל או תחתון עם שמלה?

_היא יודעת שיש לי מינהג שאני לא שמה תחתון גם לא מתחת השמלה כי זה חוסם את הצ'קרת בסיס.
אז היא מבקשת ברוב חוצפתה שאו שאני ישים תחתון או שאני ישים מכנסיים בארוע.
אמרתי לה שזה לא עיניינה מה שאני מלבישה ושבלי לפגוע אני חושבת שהיא הגזימה!_

זה באמת לא עניינה.
איך היא יודעת מהמנהג הזה? מי סיפר לה? זה כל כך לא עניינה, שקצת מפתיע שהיא יודעת מזה ומדברת על זה.

אגב, האם היא בודקת, או מתכוונת לבדוק באירוע, אם אכן לבשת משהו מתחת לשמלה?

קומה ג' תודה על ההיתייחסות!
איך היא יודעת מהמנהג הזה?
פעם היא ראתה וניפלט לה משהו ואני הסברתי לה למה אני לא שמה תחתון.
מאז היא בהיסטריה בעיניין הזה וכל פעם אומרת הערה כאילו ביצחוק.
אני ביחסים חמים עם חמתי שהיא אישה מקסימה!!!
זה לא מפריעה לי להגיד לה דברים כאלה כי היא הרבה בבית שלנו ומעורבת בחיים וזה רק לטובה!
אבל! לא תמיד... חחח...

טוב, עלתה לי עוד שאלה:
בשבת יש ארוע משפחתי גדול שבאה גם משפחה מחו"ל.
האם לא כדאי לחסום את צ'אקרת הבסיס בהזדמנויות כאלה?

האם לא כדאי לחסום את צ'אקרת הבסיס בהזדמנויות כאלה?
מה אני יגיד לך. זה נראה לי מסוכן. אני לא יתעסק לי עים הצ'אקרות. אני גם לא יודעת איך לעשות את זה.

כנראה שזה מאד חשוב לך לא להלביש תחתונים לילדה(בת כמה היא?). לא הבנתי אם יותר מטריד אותך המשהו שקשור לצ'קרות או העובדה שחמותך ביקשה ממך משהו שמנוגד למנהגך?
אם זה בגלל הצ'קרות אולי כדי לבדוק אם יש דרך אחרת לא לחסום את צ'קרת הבסיס?

מונו - מדובר בה-עצמה, לא בבתה.
פעמון, מה לגבי שמלה עם תחתוני-בוקסר (רפויים)? אני מוצאת אותם נעימים מאוד, הרבה יותר מתחתונים רגילים. או אולי שמלה/חצאית עם שרוואל.

חחחח סליחה כנראה קראתי מהרהורי ליבי ולא מהדף. עכשיו מאד אופנתי מכנסיים ומעליהם חצאית, מה דעתך?

תודה רבה תבשיל ומונו!
עכשיו מאד אופנתי מכנסיים ומעליהם חצאית, מה דעתך?
מה שאופנתי או לא לא איכפת לי ביכלל.
חשוב לי ליהיות מחוברת לעצמי ולאנרגיות הקוסמיות בלי חסימות!!
תחתוני-בוקסר (רפויים)
הבעייה שאין לי אבל נתנת לי רעיון. אולי אני יעשה חור בתחתונים וככה כולם יהיו מרוצים!

דיברתי עכשיו עם חברה שמאד מתמצאת בצ'אקרות והיא דווקא הציעה לי ללבוש חוטיני. לטענתה ככה הצ'אקרה לא נחסמת.
מה אתן אומרות?

פעמון, אולי פשוט תעשי מה שאת רוצה איפה שאת רוצה? ותבואי עם שמלה בלי תחתונים..
כן תקפידי שהשמלה לא תהיה שקופה או קצרה

מיצד שני אני כן רוצה לכבד אותה
את לא יכולה לעשות את זה מבלי לכבד את עצמך ורצונותייך (לדעתי, כמובן)
(ע"ע מיזמן לא הירגשתי מושפלת ככה!)

@}
שיהיה בכיף, בכל מקרה

מצטערת על הקיטור, אבל זה פשוט יושב לי כבר בגרון... והאמת כבר הרבה זמן, אבל אני די מתביישת בזה.

חמותי היא אשה קשוחה שמנהלת את כל המשפחה, מלאת מרירות על כך שישבה כל החיים בבית (ובמילותיה "הקריבה את עצמה") ומלאת ביקורת. את החשיבות העצמית היא שואבת מלהיות המטפלת של כולם. אפילו בנה הקטן (קרוב ל-30).
על מה ההקדמה? כדי להסביר קצת את המצב...
מהיום שבני נולד היחסים פשוט קרסו (לא שהיו ח"וח נפלאים לפני) אבל מהלידה זה פשוט שיגע אותה שבחרתי להסתדר לבד.
לפני היתה כלה, (היום היא וגיסי גרושים) שמהיום שילדה השאירה את הילדה שם, ויתרה על האימהות ובכך בעצם נתנה לחמותי לגיטימציה לנהל לה לבעלה ולילדה את החיים. אפילו מה הילדה תלבש היא החליטה.
למזלי מכל ארבעת הבנים, בעלי הכי אאוטסיידר במשפחה הזאת ולעולם לא יתן לה לפלוש לחיינו.

אז עכשיו "בתגובה" היא לא אוהבת את הנכד- הבן שלי.

מהיום הראשון שילדתי רק העבירה ביקורת, לא עצות, ביקורת. " את לא יודעת להלביש, להחזיק, להניק, לקלח..." בקיצור לא היה דבר אחד שעשיתי שהיא שתקה. היינו באים לשם וכל הזמן הייתי תחת זכוכית מגדלת. וכל הזמן "הצעות ייעול" שאי אפשר פשוט לסרב להם כל עוד אנחנו שם כי היא וחמי פשוט מתחילים לטחון את השכל...
לדוגמא: אל תרימו על הידיים, תנו עגבניה מגורדת, תתני מוצץ, ועכשיו גם תתבלי את המוצץ ביין כדי שירגע, שיתרגל ילשון עם סמרטוט ולא לידך, אל תושיבי\תשכיבי\תעמידי, ז"א מה שאני לא אעשה לא בסדר, תאכילי כל 4 שעות במדוייק, ועוד... ועוד.. באמת שאין לזה סוף, אם נהיה שם גם 10 שעות אז כוווול ה- 10 שעות נשמע ביקורת.

אבל הבעיה שלי היא לא זו, הבעיה שמאז שהבינה שזה לא ילך בדרך שלה, וזה קרה לאחר שסיפרה לי שבכל הילדים שהיא טיפלה כמטפלת היא היתה מרגילה לא להיות על הידיים ע"י בכי, הייתי מזועזעת ובכך חרצתי שאני לא משאירה את התינוק שם אפילו לדקה.
אז אוכל אותה שאני לא שואלת, לא מקשיבה, לא מתייעצת,מעיזה להביע דעה אחרת. אוכל אותה שאני לא מרכינה ראש.
אז אם אני לא אתקשר היא לעולם לא התקשרה כל ה- 3.5 חודשים בשביל לשאול לשלומו, אם אנחנו לא נבוא איתו אליהם הם לעולם לא באו ולא יבואו. כל החודשים האלו החזיקה אותו אולי 5-6 פעמים לדקות ספורות.
ובזמן האחרון התחילה להגיד דברים "מצחיקים" כמו "תראי לי את המכוער.." "אההה אתה לא מחייך? אתה לא מזהה? אז לך לאמא שלך!" "הבן שלך (כאילו הוא רק שלי) פשוט בכיין".
ומעניין את מי הוא אמור לזהות?

אז האמת שלא בא לי לפתוח מלחמות,אבל מצד שני לא בא לי ללכת לשם וכל הזמן להעיר "אל תגידי ככה", וזה חוץ מכל הדברים שיש לה להגיד עליי. ידוע לי בבירור שאם לא אשמור על קשר היא בכלל לא תתעניין בנכד. וזה מכאיב לי מאוד.
מגיע לו שיאהבו אותו מכל הצדדים...

ברור לי מה המניעים שלה, אבל לא ברור לי איך לנטרל את כל העוקץ הזה כלפיי ולכלפיי בני.
יש לציין שמעולם לא זילזלתי בה, תמיד ניסיתי לעזור ותמיד כיבדתי. העניין הוא רק דרכי השונה, שהיא לא כלולה בה.

אני מזדהה כל-כך...
אין לי עצות, רק חיבוקים.

חבל שאין דף "אני וכלתי" סתתתתתתתתתתתתתתם...
לאמיתו של דבר אף פעם לא היתה לי חמות. נספתה בשואה. לילדי היה רק זוג סבים אחד - הורי. עם אימי דווקא הייתי צריכה להיזהר. היא היתה מוכנה לערוך קרקס שלם כדי שילד יאכל עוד כף. אני הודעתי שלא תעיז. אם ילד רעב הוא יאכל, ויאכל מה שהוא אוהב ולא מה שהיא חושבת שהוא צריך לאכול. בשאר הדברים היתה בסדר ולא התערבה.
לביתי הבכורה היתה חמות וחם בחו"ל וכאשר נפגשו היחסים היו נהדרים ואף פעם לא ניסו להתערב, אולי זה האופי הדני שלהם.
לביתי השנייה יש חמות והיה גם חם שנפטר לפני שנולדו הילדים. בינה ובין חמותה יש אהבת נפש. כך גם עם כלתה השנייה של המחותנת שלי. הכלות דואגות לה יותר מאשר ביתה. החמות הזאת ג"כ היתה שרה ורוקדת לפני הנכדה שהיתה קטנה ורזה כדי שתאכל. הילדה למדה מהר מאוד שזה אצל סבתא אבל לא אצל אמא. הנכד אכל יותר מדי כך שלא היתה בעייה. אני והמחותנת שלי ידידות טובות. אנחנו לא גרות באותו מקום אבל משוחחות הרבה בטלפון.
לי יש כלה שאני אוהבת מאוד ואנחנו ביחסים נהדרים איתה ועם משפחתה הייקית בקיבוץ.
היה זמן שכאשר הנכדה, ביתם של כלתי ובני, היתה בערך בת 4 והיו באים לארוחת שבת היא דרשה להישאר לשבת ואכן נשארה. הנכד היה מאושר שההורים שלו בלבד אבל לפעמים גם הוא היה מבקש להישאר ואני הודעתי לשניהם: בתנאי שלא תריבו והם באמת לא רבו. היום הם כבר גדולים, כיתות ז' ו- ט', ואינם רבים אבל אז אצל ההורים היו רבים כל הזמן.
הנכדה הזאת בכלל מוכנה לבלות עם סבתות - היא הרבה פעמים נשארת בקיבוץ לכמה ימים.
גם הנכדים האחרים הגדולים יותר היו נשארים אצלנו ברצון עפ"י בקשתם. אף פעם לא חשבנו שאנחנו תחליף הורים אבל סבתא וסבא הם גורם חשוב בחיי ילדים. רוב בני דורי גדלו בלי סבתות וסבים. גם אני, שמשפחתי בחציה ישראלית לא זכיתי להנות מסבתא וסבא. סבתי נפטרה כשהייתי בת 5 חודשים וסבי כאשר הייתי בת שש וחצי. הדודנים היותר גדולים שלי שזכרו אותם אמרו שהם היו נהדרים.
מכל חברותי הקרובות אני שומעת שהיחסים עם הכלות מצויינים, לעומת זאת, פעם כאשר הייתי בהשתלמות שמעתי בהפסקה מישהי שהשמיצה באוזני המשתלמות הצעירות את כלתה. לא התאפקתי ואמרתי: מעניין מה כלתך אומרת עליך... והיא השתתקה והצעירות הביטו אלי בהכרת תודה.
אז נשים צעירות, נסו למצוא את שביל הזהב בין עצמאותכן ובין שיתוף הסבתות והסבים באהבת הנכדים.

מכל חברותי הקרובות אני שומעת שהיחסים עם הכלות מצויינים,
אם כל החמיות אומרות שהיחסים עם הכלות מצויינים, ולעומתן כלות רבות כל כך מתלוננות על חמיותיהן, לפחות בדף זה - אולי היחסים נראים אחרת מכל צד?
היה מעניין לבדוק מה אומרות החמיות של הכותבות כאן על יחסיהן עם כלותיהן. אולי הן חושבות שהיחסים נהדרים...
הסיטואציה של חמות/כלה מועדת לבעיות בכל מקרה. לשתיהן חשובה מאוד החוליה המקשרת - הבן/הבעל - והנכדים/הילדים. כשמצטרפים לכאן גם מאבק על שליטה, הבדלי תרבות (מוצא, חינוך או תקופה), הבדלי גישה חינוכית התנגשות השקפות עולם, או סתם הבדלי באישיות - המצב הופך לבלתי אפשרי.

אז אולי באמת נפתח דף של "כלתי ואני" והכלות תמצאנה דרך לרמוז לחמיות שקיים דף כזה והן יכולות לכתוב בעילום שם.
בקשר לאלה שכתבתי עליהן, אני יודעת גם מה דעתן של הכלות ובמיוחד של ביתי על חמותה. היא וגיסתה מאוד אוהבות את החמות והן גם בנות אוהבות להוריהן.
כלתי באה הרבה פעמים לבקר אותנו עם או הילדים ובלי בני מיוזמתה, אז יש להניח שהיא מרגישה אצלנו נוח.
אני גם מכירה מקרים אחרים וסיפרתי על מקרה אחד כזה ב - 9.11.2005 וברור לי שיש מקרים ללא תקנה, אבל אני חושבת שבהשתדלות של שני הצדדים ברוב המקרים אפשר למצוא דרך.
אני גם מכירה מקרים של כלות שמעדיפות את החמות על האם. החמות חמה ואוהבת ומסייעת בלי "לדחוף את האף" יותר מדי ודווקא האם חושבת שביתה צריכה לגדל את ילדיה כפי שגידלה את הבת - וזה הדבר האחרון שהבת רוצה...

היוצא מהכלל מעיד
על הכלל.

אמא חדשה
מכל המשפטים שכתבת יש אחד אופטימי:

... בעלי הכי אאוטסיידר במשפחה הזאת ולעולם לא יתן לה לפלוש לחיינו.

מביני דבר ודאי יסכימו אתי שאם יש אור בקצה המנהרה הזו , משפט זה הוא מקורו.

יעלי, את צודקת לחלוטין...

אבל עדיין כואבת לי העובדה למה האהבה לבני (הנכד שלהם) תלויה באהבתם\שנאתם אליי?
למה הוא צריך לשלם על כך. כל שבוע שאנחנו שם הם יורדים עליי ועליו והשבוע זה כבר הגיע ממש לפיצוץ.

שישי שעבר זה היה "את עושה לו עוול שאת מחזיקה אותו על הידיים, הוא ממש מפונק ובכיין".
והשישי הזה הם עשו שיפוצים וקדחו ודפקו בפטישים, התינוק נבהל והתחיל לצרוח כשהארגנתי ללכת היא התנפלה עליי בצעקות שהרגלתי את התינוק לשקט והוא יגדל להיות חנון.
נדהמתי מהעובדה שהם מצפים מתינוק בן 3.5 חודשים לישון כשמקדחות קודחות מעליו, פשוט הסתובבתי והלכתי.

נשבר לי, אתמול ממש הרגשתי מחנק, כמעט ארבעה חודשים ואיפה כל הסבים והסבתות?
מילא אימי שעובדת מהבוקר עד הלילה, אבל חמי וחמותי יושבים כל היום בבית ולא רוצים לראות את הנכד בגללי?

בעיני אין פה אור בקצה המנהרה, המצב עצוב לי וכאב לי, אני שומעת על הורים כל כך אוהבים לנכדים שלהם וזה צובט לי את הלב.

אמא חדשה
לא, זה לא בגללך. זה בגללם. ואת זה כדאי שתשנני לעצמך שוב ושוב.
הטעות היא שלהם, ההפסד הוא שלהם, האופי הלא מוצלח הוא שלהם. את שם רק במקרה כדי לספוג את זה. אם לא היית את היתה זו מישהי אחרת.
במקום לבכות בגללם לימדי לחיות את חייך. גדלי בנחת את ילדך ואל תצפי מהם לשום דבר.
לא תמיד אפשר לקבל דברים בחיים לפי הזמנה. בעיסקת החבילה של בעל ומשפחתו יש כל מיני סעיפים, מוצלחים יותר ומוצלחים פחות.
במקרים מסוימים התרחקות כזו או אחרת היא לא רק נכונה אלא גם נחוצה ומשפרת ללא הכר את איכות החיים. ראש בקיר ממילא לא יעזור. מאחלת לך המון הצלחה.

יעלי, תודה, את כל כך צודקת, ואני יודעת את זה. כנראה שיקח לי עוד קצת זמן כדי שזה יפסיק לכאוב.

_הטעות היא שלהם, ההפסד הוא שלהם, האופי הלא מוצלח הוא שלהם. את שם רק במקרה כדי לספוג את זה. אם לא היית את היתה זו מישהי אחרת.
במקום לבכות בגללם לימדי לחיות את חייך. גדלי בנחת את ילדך ואל תצפי מהם לשום דבר._

ל- אמא חדשה
יעלי צודקת. הם מפסידים נכד שזה הדבר הכי נחמד. אמי היתה אומרת שהנכדים הם הריבית על ההשקעה בילדים. את הנכדים אוהבים אולי אפילו יותר מאשר את הילדים ואם הם לא מרגישים את זה, כנראה משהו לא בסדר אצלם. אולי הם גם לא אהבו את הילדים. יש לי שמונה נכדים כולם אהובים מאוד ואני מצטערת שאין לי יותר. גם כאשר עוד עבדנו, תמיד מצאנו זמן לבלות עם הנכדים בהנאה - לא בלחץ והם תמיד היו מוכנים להישאר איתנו. היום, כאשר הם כבר גדולים (הצעיר בר מצווה) הם עדיין משיבים לנו אהבה.
אז אם הורי בעלך טפשים - חוכמה לא קונים בבית מרקחת... (-:

את הנכדים אוהבים אולי אפילו יותר מאשר את הילדים

ככה תמיד חשבתי, וזה הורג אותי איך אפשר לא לאהוב פשפש קטן ומקסים שכזה? כמה ,כמה אטימות וקור?

אולי הם גם לא אהבו את הילדים

לפי הסיפורים שלה, לפעמים נראה בהחלט שכן.

עצוב לי...

קומ"ג וסבתא ל-8 באמת תודה

אמא חדשה @}
אני מבינה ומעריכה את רצונך בקשר טוב והדוק בין בנך לבין סבו וסבתו, אבל נראה לי מדבריך שהקשר הזו אינו מטיב איתך ואני חושבת שכרגע יותר חשוב לבנך שתהיה לו אמא רגועה ושלווה (וביקורים שכאלה אצל החמים היו מוציאים גם את אמא תרזה מאיזון). אולי בכלל אם תמעיטי בביקוריך שם הם יבנו שהם עושים משהו לא בסדר, ואולי גם המרחק מהנכד יעורר געגועים ואת ההבנה עד כמה הוא חשוב להם ואהוב, ואם לא אז אולי באמת עדיף ללכת כמה שפחות אם הביקורים אינם מוערכים.
שלא תביני אותי לא נכון, אני לא ממליצה לך לצאת למלחמה, אלא רק לקחת לך מרחב של ביטחון.
הרבה כח, אהבה והצלחה

אמא חדשה, אני כ"כ מזדהה איתך! חמותך נשמעת לי ממש דומה לחמותי (כמה ,כמה אטימות וקור?)

ההבדל היחיד הוא, שאת הכרת אותה רק השנה (תקני אותי אם אני טועה), ואני הכרתי את חמותי הרבה הרבה לפני שהבאתי לה נכד, אז לא פיתחתי ציפיות... זו העצה שיש לי בשבילך: תורידי ציפיות לגמרי, תמחקי אותן. את תופתעי לטובה.

אמא חדשה

ממש מרתיח וכואב.
אני אומרת שאף אחת לא מתכננת כאב שיניים לילד שלה, אבל הדברים האלה פשוט קורים

ל - טליה אלמתן
כאב שניים אנחנו אפילו לא מתכננים לעצמנו ובוודאי שלא לילדינו. עצם האיזכור של המילה כאב שיניים כבר גורם לי לחוש פחד.
אין לזה קשר לנושא הדף. זו סתם אסוציאציה.

סבתא לשמונה
זה לא לגמרי נטול קשר לנושא הדף כי
חמות שלא יודעת להתנהג כראוי היא אולי לא כאב שיניים אבל היא בטח כאב ראש גדול.

א. תודה על ההתייחסות, זה כבר עושה לי יותר טוב...

תקני אותי אם אני טועה

ממש לא טועה... שנה שלמה של ביקורות בלתי פוסקות...

כנראה שבאמת הפיתרון זה להניח לזה, אבל אני ממש לא מתכוונת לתת לה להתנפל על הילד.
אחותה למשל פעם אמרה לי שהיא מאוד שמחה שהבן שלה (12) למד לענות לה ולעמוד על שלו כשהוא אצלם.
ואני אישית חושבת שהבן שלי לא צריך לעמוד על שלו שם וממש להתאמץ וללמוד זאת, כי בעיני צריכים לכבד אותו.

אבל בעצם, אני ממש לא מנסה לחנכך אותם, אני רק רוצה שיכבדו אותי ואת המרחב הפרטי שלי, ולא נראה לי שזו בקשה כל כך מוגזמת.

אבל בעצם, אני ממש לא מנסה לחנכך אותם, אני רק רוצה שיכבדו אותי ואת המרחב הפרטי שלי, ולא נראה לי שזו בקשה כל כך מוגזמת.

בדיוק זה מה שגם אני רוצה. ולא שנה אחת. עשרים שנה.
בצער אני אומרת : אין תקנה.

ל - טליה אלמתן
לא רק חמיות הן כאב ראש, הרבה פעמים גם אמהות ואפילו אבות...
בכל המקרים צריך לתפוס מרחק.

בצער אני אומרת : אין תקנה.

ממש צער...

חמותי היא אשה טובה וחמה לילדים אבל מאוד חסרת סבלנות אליהם, גם לשני ילדיה שלה, אין לה סבלנות לנסות ולהבין אותם אז היא פותרת כל חוסר שביעות רצון שהם מגלים בשוחד - היא מבטיחה להם דברים יפים, בילויים או גלידות וככה היא משיגה את מטרותיה, אבל כלכלית זה נהיה קשה כשמספר הנכדים גדל .

אמא חדשה
_אני מבינה ומעריכה את רצונך בקשר טוב והדוק בין בנך לבין סבו וסבתו, אבל נראה לי מדבריך שהקשר הזו אינו מטיב איתך ואני חושבת שכרגע יותר חשוב לבנך שתהיה לו אמא רגועה ושלווה (וביקורים שכאלה אצל החמים היו מוציאים גם את אמא תרזה מאיזון). אולי בכלל אם תמעיטי בביקוריך שם הם יבנו שהם עושים משהו לא בסדר, ואולי גם המרחק מהנכד יעורר געגועים ואת ההבנה עד כמה הוא חשוב להם ואהוב, ואם לא אז אולי באמת עדיף ללכת כמה שפחות אם הביקורים אינם מוערכים.
שלא תביני אותי לא נכון, אני לא ממליצה לך לצאת למלחמה, אלא רק לקחת לך מרחב של ביטחון.
הרבה כח, אהבה והצלחה_

העולם מלא באנשים כאלה ואת כאמא חדשה רגישה ולוקחת ללב.
אני מצטערת בשבילך שהמצב הוא כזה אבל באמת חבל על העצבים שלך. את לא תשני אותה. יש פה הבדל של תרבויות, תפיסות עולם ודורות. ייתכן שכוונתה טובה והיא פשוט לא מבינה שקיימת דרך אחרת עדיפה על מה שהיא עשתה כל השנים- ואוי ואבוי אם יום אחד היא גם תגלה שמה שהיא עשתה עם ילדים תמיד פגע בהם.
תתפסי מרחק. עם הזמן היא תבין הרבה דברים.
אני מאחלת לך רק דברים טובים ושמחים @}

וזה הורג אותי איך אפשר לא לאהוב פשפש קטן ומקסים שכזה?

המשפט הזה תפס אותי , ממקום מכיר ומזדהה.

עזבי את זה. את לא צריכה מאף אחד אישור לגבי המתיקות / מקסימות של הבן שלך. כל אחד עם מסע חייו והתיק שהוא סוחב. לא נעים לך שם ? צמצמי למינימום. חזקי את עצמך, את הקשר שלך עם הבן הנהדר שלך, כך שאף אחד ושום דבר (לא מילים ולא מעשים) לא יוכלו לערער אותך.

אני זוכרת תקופות שספגתי המון ביקורת על אחד הילדים, מתישהו אפילו עניתי בקול: "את בטח היית מחזירה אותו בבית חולים...". ומאז השקעתי המון בחיבור שלי אליו, בקבלה שלי אותו באהבה שלי אליו, וזה כל-כך חזק, שההיא שאמרה עליו דברים כל-כך קשים עכשיו רק מחפשת את קרבתו ואהבתו.

להם יש הציפיות שלהם, החלומות שלהם, הצרכים שלהם (לשלוט ? לקבל אישור לדרך החינוך שהם פעלו בה ? להחזיק חזק את הקרקע מתחת לרגליהם כי הדרך שלך קוראת תיגר ובאמת נראית יותר מוצלחת ? ) - לא משנה מה. אפשר לנסות (כשמצליחים להתגבר על הכאב והאכזבה הקשים...) לצמוח משם, לנצל את התגובות שלהם כדי לבסס ולחזק אתכם.

קחי אויר והשקיעי רק איפה שבאמת חשוב לך, ממילא אין לך מלאי עתיר אנרגיה בתקופה שכזו

חמותי הרגע יצאה מפה (האמת היא שצריך לומר חמי וחמותי, אבל הוא כ"כ שקט וסביל ומופנם שקשה לדבר עליו עם פעלים פעילים) ואני פשוט בלי אוויר.
בשש הם אמרו שיגיעו תוך חצי שעה. טוב. בשבע התקשרתי לשאול מתי הם באים, כי בדיוק רציתי לעשות אמבטיה לאוריה (3 ח') והתלבטתי אם להתחיל או לדחות. הם אמרו שיבואו תוך עשר דקות. ראיתי שהוא במצב רוח מתאים לאמבטיה, אז עשיתי לו מהר מהר. שיחקנו על השמיכת פעילות עד 8 וחצי, שאז הם באו. טוב, אוריה ישר עבר לידיים של סבא, לשמחת שניהם. והיא שפכה פה ערימה ענקית של בגדים שהייתי מסתדרת נפלא בלעדיהם (עשתה לי בלגן שייקח לי כל הלילה לסדר, אבל אחלה דברים, אז בסדר), ומייד התחילה לנבור לי בחיים. זה לא בסדר וזה לא בסדר וזה לא בסדר וזה לא בסדר וגם זה. וזה. וזה. ומה עם זה? ככה ירדה לחיי בשלל נושאים במשך שעה רצוף. בקושי התיחסה לנכד שלה, שכבר היה די קרוע מעייפות ובמזל גדול שמר על מצב רוח טוב ולא נסחף לבכיות הרגילות של ערות בשעה כזאת. פתחה כל דלת של כל ארון, תלתה על הקירות תמונות מכוערות שהסרתי, בדקה אבק בפינות, הסבירה לי איזה נזק אני עושה לילד שלי בצורה שבה אני מתחזקת את הבית, נעלבה מדברים טריוויאליים שאמרתי בלי קשר אליה, ולבסוף הואילה בטובה להחזיק את הנכד שלה למשך 30 שניות ולהגיד לו (כלומר לי): נו, רוצה לבוא עם סבתא הביתה? ניתן לך מטרנה ונלמד אותך להיות מרובע? כן? ומייד סיפרה לי בגאווה בפעם המאה על כמה שהיא סבלה בשלושת החודשים שבהם הניקה את הבכור (בעלי) עד כדי כך שלא היתה מוכנה בשום אופן לעשות את זה שוב עם הבנות אף על פי שהיו אלרגיות לכל התמ"לים ובילו בגללם בבתי חולים. ועוד ציינה בגאווה שהזהירה אותן, עוד בטרם התחתנו, שלא יעזו בחיים להניק. אח"כ הלכה.

למה אני מספרת את זה כאן? לא יודעת. אולי כדי להתאושש מהחוויה.

פתחה כל דלת של כל ארון.
רק מזה להשתגע..

אבל צחקתי סך הכל...!

אוווווווווווווווףףףףףףףףףףףףףף!!!!!!!

התנהגויות כאלה מצד חמותי תמיד מזכירות לי למה הבן שלה יצא ככה!
להרגיעך - זה משתנה עם השנים. היא כבר למדה, אמנם תוך מלחמות קשות איתי, אבל שתינו התמתנו - אני כמעט מקבלת אותה כמו שהיא והיא כמעט מקבלת אותי כמו שאני

התנהגויות כאלה מצד חמותי תמיד מזכירות לי למה הבן שלה יצא ככה!
אכן כן. וממלא אותי חמלה.

באלמוניות
נשמע מוכר עד דמעות.

יעלוש, זו חמותי שביקרה אצלך במקרה?

קודם כל תודה לכל היקרות שמעודדות...

רסיסים, זה לא שאני רוצה אישור על אהבתי לבני, אלא דווקא בגלל אהבתי הגדולה לא ברור לי איך אפשר שלא לאהוב אותו... אבל אני מבינה ומפנימה את הנקודה שלך.

בכלל, ספגתי את העצות ובביקור האחרון תפסתי תנוחת אמבה, ולא הגבתי לכלום, כאילו לא שומעת, היא כהרגלה טחנה וטחנה, ואני כהרגלי הייתי שקועה לחלוטין בילד ובכל "הרעות" שאני מעוללת לו כרגיל (מחזיקה על הידיים שומו שמיים!).
והאמת חזרתי הביתה די רגועה לשם שינוי...

במקום חמות נורמלית יש לי את דודה של בעלי, שהיא כמעט החברה הכי טובה עם כל הבדלי הגיל והכל, אז כנראה שצריך להסתכל על חצי הכוס המלאה.

והיא שפכה פה ערימה ענקית של בגדים שהייתי מסתדרת נפלא בלעדיהם

יש לי במחסן למטה כבר 5 שקים של בגדים של האח הבכור של בעלי (בן 40!), שקיבלתי בירושה עם אזהרה "שלא תעיזי ליזרוק". נראה לי נפתח חנות לענתיקות...

והאמת חזרתי הביתה די רגועה לשם שינוי...
אז כנראה שצריך להסתכל על חצי הכוס המלאה.

טוב נראה לי שקל לי יותר, כי אם עוד היו פולשים לי לבית זה היה הסוף...