חינוך ביתי לא מה שחשבתם

_אבל ילדים קולטים גם את התדר. לא רק את המילים...
כך שאם אתה לא אותנטי זו גם בעיה._
לגמרי.
בשביל לעשות שינוי שיניתי את התדר.
גם בדברים אחרים.
הכל עבודה פנימית...

(אני מודה שגם עם ג'וקים עשיתי עבודה פנימית. אני כבר הרבה פחות היסטרית... )

_אבל ככל שאני יותר שנים בחינוך ביתי ככה אני משחררת יותר. דואגת פחות.
דואגת פחות באיזה מובן? במה שאנחנו מדברים או בכלל לילדים?_
ביחס לילדים ולטעויות עם הילדים. יש לי יותר אורך נשימה לתיקון טעויות. אני מבינה שיש לי פה משהו ללמוד ומתאמנת עד שמצליח לי. פחות דואגת, יותר פועלת. מותר לי לטעות. מותר לילדים שלי לטעות. מותר לטעות. ולנסות שוב.

אני אגב לא הצלחתי לעשות את זה עם ג'וקים יש כאן צרחות כשיש מקקים (איכססס!)
גם אני. מזל שהילדים שלי בבית והם אלה שמטפלים בהם כשאבא איננו...
או יותר נכון הבכורה מטפלת ואח שלה מתלונן על זה שאני מבקשת להעיף אותם מהבית כי הוא דווקא תיכנן לגדל אותם כחיית מחמד...

וגם אני לומדת הרבה מהדף...
ומתחברת בהמון מקומות לדברים שאת כותבת [לי יש בת אוטיסטית שאחרי האבחון החלטנו להוציא למסגרת].

ביחס לילדים ולטעויות עם הילדים. יש לי יותר אורך נשימה לתיקון טעויות. אני מבינה שיש לי פה משהו ללמוד ומתאמנת עד שמצליח לי. פחות דואגת, יותר פועלת. מותר לי לטעות. מותר לילדים שלי לטעות. מותר לטעות. ולנסות שוב.
אני תמיד חוששת שהטעויות שלי הרות גורל שהן היו קיצונוית מדי שזהו הן נחרטו ברפרטואר החוויות שלהם לעולמי עד
לפעמים מבט של ילד מבוהל או מתבייש כי אמרתי משהו רודף אותי לא ימים שלמים-חודשים ואף שנים

מזל שהילדים שלי בבית והם אלה שמטפלים בהם כשאבא איננו...
למזלי גם אצלנו יש כאלה חובבי ג'וקים
יש גם דברים טובים שבאים עם הילדים

לי יש בת אוטיסטית שאחרי האבחון החלטנו להוציא למסגרת
אשמח להרחבה אם זה לא אישי מדי כמו: איך הגעתם לזה באיזה גיל מה היו התחושות
מה היתה ההתמודדות ביום יום לפני שחשבתם לאבחן מה גרם לכם להוציא למסגרת וכמובן איך החיים אחרי

היום היה לנו יום מאוד מלמד עם צביקילה גיליתי עליו עליי ועל הילדים דברים חדשים
זהו יום חינוכי! חשבתי רבות על מה שכתבתן בחודש האחרון והיום מישהי זרה כמעט לחלוטין
שמה לי את האבן (בטח לא האחרונה לאור קצב ההתרחשויות כאן)

לפעמים מבט של ילד מבוהל או מתבייש כי אמרתי משהו רודף אותי לא ימים שלמים-חודשים ואף שנים
מאוד מזדהה...
כמה זה כואב...)-:

_מאוד מזדהה...
כמה זה כואב..._

אני מגלה בחיים ועוד יותר חזק עם הדף הזה שיש לאמהות אחרות ולי הרבה במשותף

אוקיי אז היום ה' זימן לי כמה ארועים ושיחות כדי לעשות שיקוף

בבוקר נסענו הילדים ואנוכי לגמ"ח של בגדים שהוא לגמרי בחינם
נסענו עם עוד מישהי שאני מכירה דרך חברה
הגענו לשם והילדים היו למופת בחיי כל אחד/ת תפס/ה לו/לה משחק (זה פסדר אם אכתוב רק בלשון זכר כולם יבינו שמדובר בכל הילדים?

)
והתיישב לשחק בשקט מופתי אפילו אני הייתי בהלם לא דיברו איתי לא שאלו אותי לא ביקשו ממני כלום
איך שנכנסתי האשה שמנהלת שם את הגמח עושה לי בטון נרגן:
מה ססססה?? אין היום ביצפר? אין גן???
אני עונה לה בחיוך: היום עם אמא!
והיא שואלת אותי בטון עוד יותר נרגן: ל-מה?!!
אז החברה של החברה ענתה לה משהו דיפלומטי וחביב
ההיא סטנדפיסטית במקצועה והיא יודעת לענות דיפלומטי חביב ואפילו משעשע
זה לא הפיס את האשה הנרגנת
כל שניה: שלא יעשו בלגן אני רוצה הכל כאן אחר כך במקום שלא יגעו בזה ולא יגעו בזה
וחי נפשי! חי נפשי שהילדים שלי היו כמו המשפט הזה:
ילדים צריכים להראות אך לא להשמע
ככה הם היו באותו זמן כבר אמרתי שאני אפילו הייתי בהלם?

הייתי צריכה פיפי דחוף תחשבו חודש תשיעי ההוא בפנים קופץ לי בבטן חושב שהוא יושב על טרמפולינה
כשמדובר בשלפוחית השתן המלאה שלי
אאין שירותים במקום צריך לצאת החוצה לאיזה קניון שם לעשות צרכים
ממש אני אלך עד לשם עכשיו עם כמה ילדים נשרכים אחרי כדי לצעוק להם בשירותים לא לגעת בשום דבר
וגם לפספס את אשכרה התממשותו של המשפט הגרמני הזה
ילדים צריכים להראות אך לא להשמע

אז הלחץ לפיפי וגם זה שהייתי רעבה הוסיף לי למתח שגם ככה יש לי כשאני פוגשת אנשים נרגנים שמעירים לי על הילדים
ועוד בלי סיבה!

הקיצר ההיא לא מפסיקה עם הקשקושים שלה על סדר במקום הכי מבולגן שראיתי בחיי
ואז צביקי התחיל
אקדים את המאוחר ואגלה שגיליתי היום על צביקי שהוא מגלה טפח ומכסה טפחיים יותר ממה שחשבתי
(לימור מה אמרת על לדעת על הילדים שלך הכי טוב? אז גיליתי שאני כנראה לא והיום גם הראו לי שלא)
אז צביקי התחיל קודם כל הוא לקח את קרטון המשחק שלו וקרע אותו לא בהפגנתיות פשוט קרע
עכשיו להזכיר לכן הגמח הזה בחינם - מה שאתה רוצה תקח ללא תשלום

ההיא קלטה את זה והתרגזה איך היא התרגזה
אני הייתי עם גוש בגרון וגם הייתי האמת במתח מאיך צביקי עשוי להתנהג במיוחד שהגעתי לגמח הזה מרחוק יחסית

אוי איך היא התרגזה מה שהיא אמרה שם ואני כמו איזו טיפשה מתכופפת אליו וכאילו מתעסקת עם הקופסה הקרועה
כאילו שיש לי מה לעשות בנידון! ואני לא אומרת לה מילה כי יש לי גוש בגרון ואז אני לוחשת לחברה של החברה
תגידי גם המשחקים כאן אפשר לקחת נכון? אז היא אומרת לי בטח
ואז ההיא מהגמח שיצאה לרגע חזרה והחברה של החברה אמרה לה:
אל תדאגי לא ישאירו לך את זה כאן הם יקחו את זה איתם

צביקי לא אוהב אנשים כאלה שמעירים והיום קלטתי שכשאנחנו מגיעים למקום
ואנשים מעירים צביקי פשוט נכנס לשגעת כדי לעצבן אותם....

אז הוא נעמד הסתכל מסביב קלט איזו שקית אשפה סגורה מלאה בבגדים והתחיל לקרוע אותה
תפסתי אותו בזמן ואמרתי לו צביקי אתה לא עושה את זה עכשיו צביקילה
אחרת אנחנו נלך מכאן ואנחנו צריכים דברים!
ההיא מהגמח תוך כדי שאני מטפלת בעניין איתו מתחילה לצעוק מה זה מה הוא עושה בלה בלה בלה
צביקי עוד יותר מתלהט ומתחיל להתפרע אני נאבקת בו
זורקת הצידה את 2 השקיות הקטנות שהספקתי למלא אומרת ליתר הילדים
מתקפלים!
אתם רואים את כולם מסדרים כל אחד את משחק הקופסה שהוא הוציא, מחזירים כמו חיילים, אשכרה חיילים! למדף ומתייצבים כדי לצאת החוצה
ההיא מהגמח מנקרת לי במוח תוך כדי המשבר הזה איזו אשה הלב שלי מתכווץ תוך כדי שאני כותבת את הסיפור
איך היא ממשיכה לדבר תוך כדי
אומרת לי למקום כזה לא מביאים ילדים! הם עושים בלגן! ואז אמרתי שוב את מה שאמרתי לפקידה ההיא שנתנה לו אז מכה על היד,
אבל הפעם אמרתי את זה ליד צביקי וליד כל הילדים כשאני שטופת דמעות:
הוא אוטיסט את מבינה? הם ילדים רגילים הוא חריג הם לא עשו בלגן הם ישבו יפה! ואני בוכה תוך כדי
אז מה היא אומרת לי?
אז מה אם הוא אוטיסט? לא אוטיסט ולא ילדים רגילים מביאים למקום כזה ילדים זה בלגן!
ב-ס-ד-ר אמרתי לה ועפתי משם עם הילדים בדרך לרכב הרגשתי שאני עומדת ליפול מהרגליים
בכיתי ובכיתי ובכיתי
התיישבתי על המדרכה ליד המכונית ובכיתי
הילדים נכנסו בשקט לרכב
סימסתי לחברה של החברה שתצא משם כי אני רוצה כבר לנסוע
הרגשתי כמו ילדה קטנה שהפילו עליה תיק כבד ומה אני עושה פה בכלל
התחשק לי להעיף את כיסוי הראש ואת כל הבטן הזו ובכלל
לשבת על נדנדה באיזה גן שעשועים ולהתנדנד בשקט להרגיש את הרוח וסוג של חופש

והיה לי פיפי איך לחץ לי ה' ירחם

החברה של החברה מתעכבת אני כבר ישובה במכונית ועומדת ליד הגמח הזה
ואני כבר שולחת לה סמסים עוינים כדי שתצא בסוף היא יוצאת

אני לוקחת אותה הביתה ואביירמי וחדוילה מעיזים לשאול אותי בעדינות
אמא לאן נוסעים מכאן
אני אומרת לוקחים את החברה של החברה הביתה ונוסעים הביתה
אף אחד לא מצייץ
אנחנו מגיעים אליה הביתה שזה בצעם בדרך לבית שלנו והיא יוצאת ושואלת אותי בחיוך חם
אתם רוצים לבוא אלינו? שאלתי אותה: לא אכפת לך?
לא הייתי מציעה היא אומרת ואני אומרת לה תודה לה' יש לי פיפי תיכף בורח וכבר כואב לי

הקיצר היינו אצלה יש לה בית עם גינה ענקית והיא כזו זורמת ולא כבדה בכלל
היא קיבלה את צביקי בכזו אהבה וצביקי היה שם ילד למופת פחות או יותר
אכלנו שם והחברה שלי שהיא גם החברה שלה גם הגיעה ואני עוד הייתי עם המועקה מהארוע הכבד מהגמח והיה לי קשה ככה להפתח ולהשתחרר
אבל צביקי קיבל ממנה יחס מה זה מדהים גם יתר הילדים אבל על צביקי יש לי דגש למה? כי צביקי מתנהג במקומות כאלה באופן חריג
והיא קיבלה אותו כמו שהוא לא יודעת איך להסביר היא מצאה את הדברים החיוביים בכל מה שהוא עשה וזה פשוט מיתן אותו

היינו שם 3.5 שעות שעברו בלי כלום באיזשהו שלב כשהיא ראתה שאני במתח כל הזמן עם צביקי ובכלל עם הילדים
היא אמרה לי (ממקומה כאמא לשמונה ילדים)-
די. הילדים שלך בסדר גמור ככה זה ילדים!
מה את נצלחת מצביקי? ככה זה בנים! בנים זה ג'ננה! בנים יש להם רעיונות יש להם דברים כאלה משוגעים שהם עושים
בנים לא מדבירם הרבה הם בד"כ עושים בנות זה אחרת הן מדברות הן רגישות הן משחקות ביניהן
הילדים שלך נורמליים לגמרי בכל מה שהם עושים ילדים עושים בלגן! לא רק הילדים שלך-של כולם!

אני חושבת שמרוב שכתבתי כאן בחודש האחרון זכיתי לראות את כל המרגיעונים

בקיצור משם המשכנו לבית של החברה של אותה חברה וצביקי גם שם היה פחות או יותר בלתי מורגש ולא נרשמו עצבים

מאוחר יות רנסענו וצביקילה היה מקסים גם יתר הילדים
היה להם כיף אצל ההיא בגינה וגם אצל החברה השניה אחר כך

בלילה אני מקבלת טלפון ממישהי מהמשפחה שמאז שהיא התחתנה והביאה את הילד הראשון שלה
היא מה זה תפסה עליי תחת כל הזמן היתה מעירה לי אם הייתי כועסת או משהו על הילדים
או על דרך שהיייתי נוקטת תחת לחץ כשהיא עם הילד האחד שלה ויש לה את כל הזמן להסברים ושכנועים
ומימוש אג'נדות חינוכיות שמתאימות לאמא לילד אחד
ולמה תפסה עלי תחת אני אומרת? כי אני הייתי המשפיעה שלה באג'נדות החינוכיות האלה בתחילת דרכי כאמא
כשהיא עוד היתה רווקה

אז בהתחלה ניסיתי להסביר לה כשהיא התחילה לתפוס תחת שילד אחד זה לא 2 ולא 3 ולא 5
וזה שונה אחר כך כל פעם שיצא לנו להפגש וזכיתי במבטים שלה או בהערות פשוט סתמתי את הפה

ברבות השנים היא הביאה עוד ילדים והיום יש לה שלושה
הקיצר היא מתקשרת אליי היום ונשמעת קרבית במיוחד
אני כבר שמעתי ממנה לפני כמה שבועות שנורא קשה לה ולא יכולתי להתמקד בזה כי הייתי שקועה בקשיים שלי
אני שואלת אותה מה קורה איך את מרגישה והיא מתחילה לבכות
ואומרת שקשה לה שהיא לא האמא שהיא חלמה להיות שעם ילד אחד אתה יכול לנסות להסביר לו למה צריך להתלבש עכשיו
ולארגן את הזמן שלך כך שיהיה לך מספיק בלי לאחר אבל עם שלושה אתה פשוט רוצה שהילדים יתלבשו כי יש תינוק צורח
אז היא שואגת שיתלבשו וזהו ואף אחד לא שם עליה כבר בבית והיא רק צועקת כל היום וכבר לא מתייחסים אליה מרוב שהיא צועקת
ואני מה זה ריחמתי עליה מסכנה

איזה כואב זה כשלומדים

היא צעקה לי בטלפון
איך את עושה את זה? את יכולה להסביר לי? איך את עושה את זה ועוד עם כל כך הרבה ילדים בבית?

הלב שלי נשבר בשבילה כמו שהוא נשבר בשביל הבת שלי

אני כל כך מכירה את המקום הזה שהיא נמצאת בו עכשיו
ההתנפצות

סיפרתי לה על המאמר שאורנה שפרון כתבה על מותה של האמא המושלמת
והרגעתי אותה וניסיתי לעזור לה במילים טובות ותובנות וגם על הדרך הרצנו כמה בדיחות על גידול ילדים

בסופה של שיחה היא היתה עם מצב רוח וצחקה ואני שמחה בשבילה
סיכמנו שזה לא הם זה אנחנו שלא מצליחות לתמרן ועל מה אנחנו כועסות?
שהם לא רוצים לאסוף? שהם לא מתלבשים בקצב שמתאים לנו?
שהם לא מתאימים את עצמם אלינו? למה צריך לכעוס עליהם בגלל זה?
היו עוד מחשבות ותהיות של למה בכלל להביא כל כך הרבה ילדים אם את לא מצליחה לתת לכל אחד את המענה
ואת מה שהוא צריך והאם זה נכון להביא הרבה ילדים ומה המחיר ומה ההשלכות

אז ילדים זה לא רק
FUN FUN FUN
כמו שאומרת לאה שנירר ממעושרות
ילדים זה הרבה יותר מזה
אולי אם יש לך מספיק כסף כמו לאלו ממעושרות זה באמת הופך להיות
FUN FUN FUN
אבל מי אמר שנכון שהחיים יהיו רק FUN?

אל תשאלו איך הגעתי למעושרות הזה
חברה חפרה לי על זה וחפרה לי ואני לא רציתי לראות עד שערב אחד לפני כמה ימים
מצאתי את עצמי יושבת כאן ואומרת אוקיי אני חייבת לעשות משהו סתמי
אבל מה?
ואז נזכרתי במעושרות הזה
ראיתי וישבתי נבוכה כל כך נבוכה שהיו קטעים שנאלצתי לשים את היד על העיניים במבוכה

לילה טוב

אני קוראת את הסיפור על הגמ"ח ולבי מתכוווץ איתך.
אישה שמתנהגת כך לא צריכה לעבוד שם. גמ"ח זה לא רק חלוקת חפצים. זה גם מאור פנים ונדיבות. נראה שהיא שכחה שמצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום

.

אני חושבת שמרוב שכתבתי כאן בחודש האחרון זכיתי לראות את כל המרגיעונים

אני אישית מנסה כל הזמן לרווח...לאוורר...להפריד...
כלומר - אם את רוצה ללכת למקום שיש סיכוי שצביקי יעשה בלגן ויביא
אותך לתחושות קשות, אולי כדאי לתכנן שהוא יהיה עם אבא שלו באותו זמן??
להבדיל אלף אלפי הבדלות, יש לי תאומים בני שנה בלי חיתולים.
לא בא לי לשים להם חיתול בבתים אחרים וגם לא בא לי שהם ישתינו על ספות של אחרים...
זה כל כך מכניס אותי ללחץ שאם בבית אין גינה גדולה שאפשר להיות בה
אני מוותרת על הביקור.
לא חבל על העצבים והמתח שלנו?? זה עושה קמטים בפנים...(-:

_אקדים את המאוחר ואגלה שגיליתי היום על צביקי שהוא מגלה טפח ומכסה טפחיים יותר ממה שחשבתי
(לימור מה אמרת על לדעת על הילדים שלך הכי טוב? אז גיליתי שאני כנראה לא והיום גם הראו לי שלא)_
התשובה בגוף השאלה וגם בהמשך:
_צביקי לא אוהב אנשים כאלה שמעירים והיום קלטתי שכשאנחנו מגיעים למקום
ואנשים מעירים צביקי פשוט נכנס לשגעת כדי לעצבן אותם.... _

נראה שאת מכירה אותו הכי טוב ויש לך את היכולות לדעת מה הכי נכון עבורו
ואני מסייגת במה שכבר כתבתי
אני מאמינה בכאילו-סתירה: "הכל צפוי והרשות נתונה" ובהשאלה להקשר הזה: אין לנו שליטה ואנחנו לא יכולים לדעת בשביל אחר ומצד שני אנחנו צריכים להשתדל להבין ומי כמונו להבין....

לא בטוחה שאני מובנת

אישה שמתנהגת כך לא צריכה לעבוד שם
את יודעת ששמתי לב שבגמחים הנשים שעובדות שם נוטות להיות מאוד נרגנות?
אולי בגלל שאין להן אינטרס כספי למכור...
מה שמחזיר אותנו לכסף

_כלומר - אם את רוצה ללכת למקום שיש סיכוי שצביקי יעשה בלגן ויביא
אותך לתחושות קשות, אולי כדאי לתכנן שהוא יהיה עם אבא שלו באותו זמן??_
ברור! יש המון מקומות שאנחנו לא מגיעים אליהם מהסיבה הזו אבל אין מצב שנמנע מזה לגמרי
הגמח הזה פתוח בשעות שאבא צריך להיות בעבודה וזו נסיעה רחוקה כך שאין מצב

לא בטוחה שאני מובנת
אני חושבת שהבנתי
בעצם הפרדוקס של הקיום..

_אשמח להרחבה אם זה לא אישי מדי כמו: איך הגעתם לזה באיזה גיל מה היו התחושות
מה היתה ההתמודדות ביום יום לפני שחשבתם לאבחן מה גרם לכם להוציא למסגרת וכמובן איך החיים אחרי_
אין לי בעיה לספר הכל באופן ערוני אבל לא הכל כאן. בכל זאת מדובר בלחשוף לא רק את עצמי.
אם תרצי אשמח להרחיב יותר במייל [או טלפון] - gyepooh ב- yahoo.com

היא אובחנה בדיוק לפני שנה בגיל שנתיים וארבע בערך.
הגענו לאבחון [התפתחות הילד בהלל יפה שהיו נהדרים] כשאנחנו יודעים שזו הולכת להיות האבחנה וזשה גם קיצר הליכים כי הם לא התלבטו איך לספר לנו.
אז מתורים לחודשיים הקדימו לנו הכל שלבוע ותוך שבוע היה לנו אבחון ביד שיכולנו לגשת איתו לביטוח לאומי.
חודש אחר כך היא התחילה אלוטף. שגם עליהם שי לי כמעט רק מילים נהדרות.
ההתקדמותש היא עשתה שם היא משהו שלא הייתי מאמינה שיכול לקרות בזמן קצר כל כך גם אם היו מבטיחים לי.
עכשיו היא בגן תקשורת.

איך היו התחושות? מצד אחד לא היה זמן להרגיש כי היה יותר מדי מה לעשות - לאבחן, ובדיוק עברנו דירה, ולדאוג לכל הטופסולוגיה כדי למסגרת כמה שיותר מהר.
מצד שני כשכבר התחלנו את המסגרת שמהיום הראשון היה לי ברור שזה המקום הנכון היה לי מאד קשה לשחרר.
וכשהיא כבר הייתה ליום שלם בגן אני ישבתי בחוץ כי לא יכולתי להשאיר אותה וללכת.

לאבחון הגענו כי היה ברור שמשהו מאד לא בסדר והילדה במצוקה איומה.
אחרי שקיבלנו תור לאבחון והתחלתי לחקור רשת היה לי ברור שזו האבחנה ואז נתתי לאבא שלה לקרוא כדי שלא יקבל הלם באבחון

ההתמודדות עם המשפחה המורחבת והחברים הייתה לא קלה.
אני לא אפרוש כאן, בפורום פתוח הכל, אבל בקיצור אומר [אכתוב] שחלקם טענו שאנחנו ממציאים בעיות ושאין שום בעיה עם הילדה
פנינים לדוג ששמענו: "היא קצת עקשנית זה הכל", "גן זה בטח טוב אבל למה לשים עליה תווית כזו כדי להכניס אותה לגן" והיו עוד פנינים.
חודשיים אחרי שהיא התחילה את האלוטף ההבדל כאמור כבר היה כל כך ברור שאי אפשר היה לא לשים לב ואחרי כמה חודשים נוספים ממש נהייתה ילדה חדשה.
או כמו שחבר טוב שלנו תיאר את הז שנה שעברה היא כמו פרח שנפתח. קודם העולם הפחיד אותה והיא נשארה סגורה ופתאום הפחדים נשרו ורואים את כל היופי שהתחבא בפנים שקודם ראו רק קצה שלו.
ובבית פתאום התפנה מרחב. הרגשתי כאילו אני יכולה לקחת נשימות יותר רחבות - ידעתי שהיא מטופלת נהדר במקום נפלא מותאם ומקדם שסמכתי עליו לחלוטין והתפנה לי זמן ומקום לאחים שלה.
ובאמת הצלחנו לעשות הרבה יותר גם בתוך הבית [וכל מהש קשור באחזקת הבית] וגם מחוץ לבית כי פחות היה צריך לחשוב מה מתאים לה ומה לא.

לאחים שלה סיפרנו על האבחון מיד אחרי האבחון. אנחנו בגישה שמספרים לכולם הכל בהתאם למידת ההבנה שלהם.
אני חושבת שפירסמתי גם כאן מה אחותה כתבה אחרי האבחון. אם לא אשמח לצרף את זה שוב.
היא כתבה [בעזרתנו] שאלות על מה זה אוטיזם ואז אחרי שעזרנו לה למצוא תשובות בכל מיני מקומות ניסחה גם את התשובות במילים שלה ויצא מסמך מדהים.
[רגע של אמא פולניה - שאף פורסם בגליון האחרון של אלוט].

בעיני ככל שהיא גדלה ההבדל שלה והשוני מבני גילה ניכר וברור יותר למרות שהיא נחשבת לילדה בתפקוד גבוה מאד.

כל ההתלבטויות שאת מתארת - ללכת למקומות שאנחנו יודעים שקשים לה אבל אי אפשר להימנע מהכל..
ההשפעה של זה על האחים...
ההתלבטות הלא נגמרת בין המסגרת [הלא מושלמת - אין מסגרות מושלמות בעיני] לבית [שבו בפירוש קשה לה יותר ויש גם מחיר משפחתי לא פשוט].
עם הכל אני מזדהה.
ובעיקר שאנחנו עכשיו מתחילים תהליך אבחון גם לקטנה...

מקווה שיצאתי מובנת בתחושה שלי כתבתי קצת מבולבל גם בגלל הזהירות מה לכתוב כאן בגלוי ומה אולי חושף יותר מדי...

מאחלת לך שתמצאו את הדרך הנכונה לכם.
לכולכם יחד ולכל אחד מכם.
שתהיה לך לידה טובה ופוסט קל.
והמון לילות מלאים שינה טובה והמון המון מרווח נשימה.
ורק דמעות שמחה.

אין לי דברים אינטליגנטיים לומר, רק שאני נהנית כל כך לקרוא, את מעוררת השראה.

ופו - איזה סיפור מרגש.

ופו - איזה סיפור מרגש.

בכלל פו, נראה לי שהיה צריך הרבה אומץ בכל התהליך הזה של להוציא לגן
כאשר אתם בבית...
כל הכבוד.

_אין לי דברים אינטליגנטיים לומר, רק שאני נהנית כל כך לקרוא, את מעוררת השראה.
ופו - איזה סיפור מרגש_
מה שמיצי אמרה

ופו - איזה סיפור מרגש.

קראתי את הסיפור שלך והלכתי למרפסת כביסה לבכות
ההזדהות שלי כמעט מוחלטת
אני כל כך שמחה שאתם אחרי השבר הראשוני ושהחיים זורמים

היום היו שינויים בתכניות וצביקילה התפרק הוא פשוט ישב כאן וצרח וצרח ובכה
ואני ברחתי לכביסה כי לא יכולתי לשאת את הצרחות שלו וגם הייתי רעבה נורא ולא הייתי מסוגלת לאכול תחת מטח הרקטות
הזה בתוך הראש שלי
בסוף אזרתי כוחות נשמתי עמוק עשיתי מדיטציה של שניה ויצאתי נחושה מחדר הכביסה לעבר צביקי
התיישבתי מולו על הרצפה ודיברתי איתו
הסברתי לו מה גרם לשינוי בתכניות ומה עומד לקרות
שאנחנו תלויים כרגע באנשים אחרים להמשך התכנית ושאנחנו פשוט מחכים להם ואז נמשיך
הוא צרח יותר חזק
לא נורא מלמלתי לעצמי בלב תוך כדי חשד שתיכף אני נכנסת להפרעת פאניקה
את מכירה את זה כבר דברי איתו קצת התמודדי עם הצרחות נסי להכיל את המקום שלו וזה יסתדר
בסוף הוא יפסיק לצרוח, נכון צביקי? המשכתי למלמל לעצמי בתוך הראש
ואז התחלתי לנשק אותו בפנים ובצואר ותוך כדי לדחוף אותו עם האף שלי בחיבה בתוך הצואר שלו
והוא צרח וצחק תוך כדי צרח וירדו לו דמעות וצחק
שיחקתי איתו רמי כמה דקות ואז עשיתי לאט לאט כמו חתול שלא ישימו לב ופרשתי משם למטבח
צביקי נרגע

קוראת הכל בלי נשימה.

צביקילה היחיד בבית שמותר לו להכניס איזה בעלי חיים שהוא רוצה ולשים על המיטה שלו
זה לא בדיוק שמותר לו אלא שאני אישית מנסה לא להתנגד אני אומרת לו זו המיטה שלך צביקי אתה יכול לחבק שם את התרנגולת
או את הכלבים השפנים והחתולים
ליתר הילדים אסור
יש כאן ילדים שלא הבינו את זה אבל אני חושבת שהיום כולם מבינים
לפני יומיים דיברתי עם כל אחד מהם בנפרד לגבי הנעיין הזה וחידדנו את הנקודה שלצביקי יש קשיים וכרגע יש דברים שהוא זקוק להם
שאם כולם יעשו אותם אנחנו לא נשרוד כאן ושהם ברמת ההבנה שלהם יכולים לתפוס שזה אסור

קודם כל תאכלי! ברצינות נו, אי אפשר לתפקד כשרעבים וזה כבר הסיפור השני שאת כותבת שאת רעבה.
<יוצאת מקריאתי השקטה ומלאת ההתרשמות מהתהליך שאת עוברת>

ביום שישי מישהי שאלה אותי אם צביקילה מאובחן
מישהי שלא מכירה אותנו
זה מה זה קשה לי השאלות האלה אני באמת לא יודעת מה לענות לאנשים
למה היא שואלת אותי את זה בלי להכיר אותי בכלל?
זו לא שאלה אישית מדי לדעתכן?
זה כמו שאני אשאל על בעלה אם הוא דפ"ר או עצלן לא?
או שאני אשאל אותה אם היא במחזור היום כי היא נראית לי קצת צהובה או לחילופין אם זה יום הטבילה שלה כי היא נראית לי זוהרת ומחורמנת

קודם כל תאכלי! ברצינות נו, אי אפשר לתפקד כשרעבים וזה כבר הסיפור השני שאת כותבת שאת רעבה.
כן אני יודעת גם מאז שמישהי כאן כתבה לי על זה שאני לא אוכלת לחם כי אני לא מצליחה אח"כ לברך ברכת המזון בכוונה
התחלתי לאכול לחם ולא לחוש רגשות אשם שאני מברכת ברכת המזון בטיל בלי לשים לב לכל מילה ולהתכוון אליה בכל ליבי ומאודי
אני חייבת להקפיד על העניין הזה של האוכל עוברים לי ימים שלמים בלי לאכול רוב היום וזה באמת קשה לי

חוצפנית האישה הזו מהגמ"ח.
את אישה בסוף ההריון, עם בטן של תשיעי, וילדים קטנים מתרוצצים, אולי היא הייתה צריכה, לא יודעת, לחשוב קצת עלייך ולנסות לעזור, אולי להעסיק חלק מהילדים.
חסרת רגישות וגועלית, גם אני הייתי בוכה, בטוח.

והזדהיתי מאוד עם ההתנפצות הזו של האימא המושלמת, שלי היא קרתה בסך הכל עם שני ילדים, עם רווח של שנה ושמונה.
שהבנתי שאני לא מצליחה, פשוט לא מצליחה, לגדל אותם כמו שחלמתי וכמו כל האג'נדות החינוכיות המדהימות שטיפחתי כל כך הרבה זמן.
והצטערתי המון זמן בשביל הילד הגדול שלי על זה שהבאתי לו אח שהוא כל כך פצפון...

בקיצור,
היום הם בני 4 ושנתיים וחצי והם חברים ומשחקים ותמיד יש להם עם מי לשחק בבית, ואני חושבת, בתור ילדה שגדלה כילדה יחידה, עם אח שגדול ממני בהמון שנים,
שאחים והרבה זה מדהים.
זה כל כך הרבה יותר חשוב מאג'נדות למיניהם.
בעלי בא ממשפחה של חמישה ילדים ואין לי מה להגיד חוץ מזה שאני מקנאה.
תמיד רציתי עוד אחים שקרובים אליי בגיל.

ואת....נשמעת לי כמי שחייבת מרווח נשימה לעצמה.
יש לכם אפשרות לבייביסיטר? שלוש שעות בשבוע בשעות נורמליות?
לא בלילה?
שתוכלי לנוח?

וגם אני חושבת, וואו, איך את מסתדרת עם כל הילדים? כל הכבוד לך!
אני עם שניים וקורסת כשבעלי חוזר, כמו אתמול, למשל... בתשע בערב................

קודם כל תאכלי! ברצינות נו, אי אפשר לתפקד כשרעבים

_והזדהיתי מאוד עם ההתנפצות הזו של האימא המושלמת, שלי היא קרתה בסך הכל עם שני ילדים, עם רווח של שנה ושמונה.
שהבנתי שאני לא מצליחה, פשוט לא מצליחה, לגדל אותם כמו שחלמתי וכמו כל האג'נדות החינוכיות המדהימות שטיפחתי כל כך הרבה זמן.
והצטערתי המון זמן בשביל הילד הגדול שלי על זה שהבאתי לו אח שהוא כל כך פצפון..._
כל כך מוכר.
בלידת הילד השני זה בדיוק מה שקרה לי
היה לי קשה מבחינה נפשית הו גוד כמה קשה היה
אני מסתכלת סביבי ואני רואה נשים שעומדות להנשא ואני חושבת אוהו כמה שיעורים יש להן עוד ללמוד
כאלה בהריון ראשון וחושבת אוהו מה מחכה להן בלידה ראשונה מבחינת ההלם
כאלה עם ילד אחד ואג'נדות מהממות וסבלנות אין קץ המצפות לילד שני ומביטה בהן ומה אפשר להגיד?
יש שיעורים שלומדים רק עם החיים

_שאחים והרבה זה מדהים.
זה כל כך הרבה יותר חשוב מאג'נדות למיניהם._
זהו
שגם לי יש הרבה אחים וזה כיף לא נורמלי
להורים שלי לא היו אג'נדות חוץ מלשלח אותנו מהבית כמה שיותר מהר
וזה נורא כיף לנו היום שיש לנו אחד את השני בתור אחים
נורא נורא נורא כיף
מצד שני לבעלי יש גם הרבה אחים הם לא מי יודע מה מגובשים אבל מה שיש זה הרבה בני דודים
ואני מאוד מגובשת עם האחים של בעלי כך שאם הוא לא הרוויח לפחות אני והילדים שלו כן

יש לכם אפשרות לבייביסיטר? שלוש שעות בשבוע בשעות נורמליות?
לא אבל היום היה מקרה חריג אמנם לא בשביל שאנוח אלא כדי שאתרוצץ יותר ומהמקרה הזה למדתי על צביקי עוד כמה דבירם

וגם אני חושבת, וואו, איך את מסתדרת עם כל הילדים?
זה קשה
בכנות אני לא מרגישה כל הכבוד ואני לא מרגישה גיבורה אני מרגישה שורדת
אולי כשהילדים יהיו יותר גדולים בני עשרה אחרי מצוות ברוך שפטרנו מזה יוצאים אל החופש
ארגיש יותר גיבורה
לפני כמה ימים נפגשתי עם אמא לילדים בני עשרה ומעלה ושאלתי אותה נו אז איך זה עכשיו כשהם גדולים?
היא אמרה לי
כיף לא נורמלי זה כמו לחזור להיות צעירה שוב

קודם כל תאכלי! ברצינות נו, אי אפשר לתפקד כשרעבים
לא רק שאכלתי היום
גם נתקעתי בסידורים הכרחיים עם כל הילדים וריצות ממקום למקום שנפלו עלינו כמשהו בלתי צפוי
והייתי שוב רעבה כי כמובן שוב לא אכלתי ובזמן שחיכינו במוסך שיסדרו לנו את הרכב
אמרתי פאק הבנק פאק הכסף פאק המינוס פאק החריגה כבר בתחילת החודש פאק הפרצוף שבעלי יעשה לי
אני גוועת ברעב הילדים רעבים אני לא מחכה להגיע הביתה הלכנו לסנדוויצ'יה ואכלנו כולנו בגטים
עלה לא מעט כסף בכ"ז משפחה גדולה אבל אני שבעה עד עכשיו היית מאמינה?

כשמישהו אחר מכין לך את האוכל זה הרבה יותר טעים
לי לפחות
כשאני מכינה רק לעצמי לא תראו אותי חותכת לי סלט ומשקיעה אין לי כוח פשוט אין לי כוח לעשות את זה אני רוצה לגמור עם זה (עם האוכל) ולהמשיך הלאה

אתמול למשל הכנתי לי בערב פרוסה עם חמאה ובאתי לאכול אותה ככה בלי כלום ואז אמרתי לעצמי למה?
למה שלא תחתכי לך ירקות כמו שאת עושה פה לכולם שבי בנחת ותאכלי אם כבר השקעת בנטילת ידיים והמוציא
שבי כמו בן אדם
וכך עשיתי

יהו לי תובנות היםו לגבי צביקי
איפה אין ייאוש מהביצפר ההוא בראש העין איפה?

אני צריכה אותך רגע

היום הבנתי שצביקי צריך איזשהו מרחק ממני
לא בהכרח לתמיד לזמן מה זה בטוח
אז קודם כל יש את הלידה שאחריה אשאר במן מלונית כזו של בית החולים לשבוע
ואחרי זה הוזמנתי אחר כבוד לאמא שלי ללא הילדים (לא כולל התינוק כמובן)
לחודש שלם
מה שאומר שבעלי יהיה בחופש או יעבוד חלקית מהבית והם יבואו לבקר אותי שם ואני אזכה להיות עם בייבי לבד לראשונה מאז לידת הבן הבכור

אבל לא זה המרחק שאני מדברת עליו
המרחק הזה שה' זיכה אותי בו באופן מפתיע הוא מרחק בשבילי ובשביל בייבי חדש
צביקי צריך אנשים אחרים אח"כ אסביר מה היה היום

עצם העובדה שאת צריכה להשתין כל כך, בסוף תשיעי, ואת דוחה את זה ומתאפקת, מראה שאת פשוט לא דואגת לעצמך
באמת, זה לא צחוק. קודם את, גברת בוקר טוב!
כשאני בתשיעי וצריכה להשתין אני אעשה את זה בכל מקום בלי שום בושה... אני אעצור לצד הדרך ואמצע שיח, בינתים שהילדים יחכו, אין מה לעשות! אני מסוגלת לעצור בבית של זרים ולבקש להשתמש בשירותים.
כשאת צריכה לנוח - תנוחי, תמצאי את הדרך... בחיי, הילדים וכ---ל העולם כבר יתאים את עצמו.
בנוסף, אולי תאצילי סמכויות?
אני רואה ילדים דתיים שמטפלים באחים הקטנים שלהם, לא יודעת מה גישתך בנושא, אבל כשמגדלים הרבה ילדים, אי אפשר שאמא אחת תהייה אחראית על כל פיפס ופיפס... לדעתי.
את לפני לידה! גם צביקי וכולם יכולים להתאים את עצמם, אם תאפשרי להם, אם תאפשרי לעצמך מקום

_ופו - איזה סיפור מרגש.
תודה לכן. לצערי זה החיים שלי ולא סיפור.. אני כל יום מגלה מחדש כמה החיים יותר חזקים מכל סיפור.

קראתי את הסיפור שלך והלכתי למרפסת כביסה לבכות
ההזדהות שלי כמעט מוחלטת
אני כל כך שמחה שאתם אחרי השבר הראשוני ושהחיים זורמים_
אין ספק שאנחנו אחרי השבר הראשוני [אם כי נראה לי שאם גם הקטנה תאובחן יהיה שבר חדש וגדול יותר].
לגבי הזרימה - תלוי מאיזה כיוון.
שנה שעברה לגמרי הייתי בטוחה שהיא במקום טוב.
השנה פחות.

ומצד שני לפני שנה היו כל כך הרבה דברים שהיא לא הייתה מסוגלת לעשות.
ואפילו היכולת שלה לבוא ולהגיד לי: "לא רוצה" "אני כועסת" "קשה לי" משפטים שאצל ילדים אחרים מתקבלים כל כך בטבעיות אני מתעדת כל פעם שהיא אומרת.
כל חיבוק עם אמירה של "אני אוהבת אותך אמא הכי בעולם" מתועד מבחינתי בעיקר במגירה הזאת בלב שלא נעלם ממנה כלום.
ומי שרואה אותה לא מאמין שזו ילדה שבסוכות שעבר ידעה להגיד בערך 5 מילים והיום שלנו היה מורכב מהתפרצות זעם אחת בעקבות השניה.

אני חושבת שהמטפלת הרגשית שטיפלה בה באלוטף הייתה מרכז הכוח שלה. היא זיהתה את הבת שלי במדוייק - את מוקדי הכוח שלה וגם את החרדות והפחדים והמקומות החלשים -
לא נבהלה מההתפרצויות שלה ואהבה אותה מהרגע הראשון עם כל מה שיש בה.
והילדה שלי הרגשיה אצת הז לחלוטין ומהר מאד ראינו שינוי.
מאחלת לכם שבכל דרך שתבחרו בה תמצאו לפחות מטפלת אחת כזו שתעזור לכם ללמוד לראות עוד צדדים בילד שלכם ובעצמכם.
שתעזור לכם למצוא דרכי התמודדות שנכונות ועוזרות לו אבל גם לכם.
שתמצא את הדרך אליו ותעזור לו ללמוד יותר על עצמו ודרך זה על העולם.

בוקר טוב,
תודה לך על הדף הזה.
הוא מחכים אותי ואני לומדת המון......

אתם גרים באיזור המרכז, במקרה?

אני מבינה שאת מרגישה שורדת.
רק רציתי לומר לך איך את נשמעת מהצד...

אז אתמול היתה לנו פגישה עם הפסיכולוגית בנוגע לרה-אבחון שאנחנו עורכים לצביקי וצביקי לא יכול להיות שם
מה עושים מה עושים? צביקי לא יכול להיות עם אפחד אחר וגם אפחד אחר לא ממש רוצה להיות איתו..
ניסיתי וניסיתי לבדוק עם בני משפחה ואפחד לא רצה להיות עם צביקי
בסוף הפלתי את התיק על חברה ולא רק את צביקי אלא את כל הילדים
גם לה יש הרבה ילדים זה בסדר היא לא תהיה עם שלי לבד

היו חששות כל היום לפני הפגישה בכיתי לי המון בשקט כי כבר ידעתי איך צביקי יגיב כשאלך והיה לי עצוב נורא
החברה הזו גייסה עוד חברה שתבוא אליה שגם לה יש הרבה ילדים אז עמד להיות שם שמח

במקרה כזה שהוא מקרה חריג מאוד מאוד בחיינו אני לא יכולה להכין את צביקי מראש שאני הולכת
כי צביקי לא יסכים לבוא לחברה כי צביקי ינסה לברוח משם
אז הגענו לשם כולנו וממש דקות ספורות לפני שהלכתי אמרתי אוקיי ילדים אני הולכת לפגישה חשובה ואתם תשארו כאן
צביקי מיד נלחץ והפעיל את הפלופלו...האש נדלקה
רכנתי אליו לגובה הפנים ואמרתי לו
צביקי אני צריכה ללכת לפגישה חשובה ואתה לא יכול לבוא איתי אשוב מיד כשהיא תסתיים
יהיה לך כיף כאן עם כולם
זה לא שכנע אותו בכלל

הוא רץ לדלת ולא נתן לי לצאת החברה ניסתה לדבר איתו אבל הוא רק צרח וצרח
היא הביאה לו גלידה והוא זרק אותה עליה הוא לא נתן לי לפתוח את הדלת לא הצלחנו להשתלט עליו
אוקיי החברה אמרה אני מתיישבת על הספה תביאי אותו אליי
אני בחודש תשיעי מרימה את צביקי הענק תוך כדי שהוא משתולל ומביאה אותו בקושי אליה אל הספה היא מחבקת אותו כשהוא ישוב עליה
והגב אליה החברה השניה מדברת אליו
הוא צורח צרחות קשות מאוד
ובוכה
ומושך לחברה שמחזיקה אותו בשיער מעיף לה את כיסוי הראש ותולש לה שערות ככה עם הידיים אחורה כי הוא בעצם יושב עליה עם הגב אליה והיא מחבקת אותו

כל הילדים עומדים ומסתכלים במן חצי גורן מסביב
אני יוצאת משם בוכה
והפנים שלו לנגד עיני האף שנהיה אדום הדמעות השפתיים המשורבבות בבכי
הצרחות התחושה של האכזבה שלו והשבר מלוות אותי

החברה גרה בקומה 6 אני יורדת לחניה ואפילו שהן סגרו את דלת המרפסת כדי שצביקי לא ינסה לרוץ לשם
שמעתי את הצרחות שלו עד למטה והרגשתי חולשה מתפשטת לי מהכתפיים למטה

נסעתי לדרכי וצלצלתי כעבור 8 דקות
8 דקות זה מספיק זמן לא?
חשבתי שלא יענו לי כי לא ישמעו את הטלפון

החברה עונה לי
שקט מאחוריה
מה קורה אני שואלת אותה
הכל בסדר היא אומרת לי
מה שקט שם כל כך ? חוץ מצביקי יש עוד המון ילדים הבית קטן

כולם בחדר משחקיםצביקי כאן אוכל גלידה יושב בחדר ומסתכל עליהם בשקט
הילד שלך חכם היא אומרת לי
הוא היכה את החברה השניה היא אמרה לו
אל תכאיב לי והוא מיד הפסיק
הוא ניסה לרוץ למרפסת ואמרתי לו לא לצאת למרפסת והוא לא יצא

באמצע הפגישה עם הפסיכולוגית שלי אני מקבלת מהן סמסים על כמה שהוא חמוד ומקסים
ואיך רואים שהוא ילד מושקע ואיך הואמשחק יפה ושהם תיעדו אותו בוידאו ושאני חייבת לראות
מה עם יתר הילדים? גם בהם השקעתי, זה לא מורגש? אני עונה בסמס
אה, הם כאן בכלל? הן שואלות אותי בסמס חוזר

חזרנו כעבור 3 שעות אבא שלו נשאר למטה
כשנכנסתי לבית איך שהוא ראה אותי הוא התחיל לצעוק שהוא לא רוצה ללכת משם
וברח למרפסת

בינתיים כולם עטו עליי להראות לי את הוידאו של צביקי
אני רואה אותו קופץ בשמחה ורוקד לצלילי שיר חרדי במוסיקת רקע של טראנס

זה צביקי שהכרתי מפעם אני חושבת לעצמי בלב
לפני שהכל השתבש כאן לגמרי

אני רואה אותו מתבונן בדגים שבאקווריום משחק עם התוכי
משחק עם ילדים אחרים
אני רואה אותו בוידאו יוצא למרפסת יושב על הערסל
אני רואה את החברה מנגבת לו את הפנים והוא לא מתנגד והוא מחייך אליה ומנשק אותה!
אני רואה אותו ואותה כמו קופים על הספה מנשקים אחד את השני וצוחקים
ואני אומרת לעצמי בלב שוב
שזה צביקי שלי מפעם כשהוא היה ממש קטן, פעוט

אני אומרת לילדים יאללה חמודים אבא מחכה למטה בואו נרד למטה
וצביקי צורח שהוא לא רוצה לבוא איתי

ואז הוא מוריד מכנסיים ומתחיל לעשות קקי ותוך כדי מסתכל עליי

ואני חושבת לעצמי בלב
מה אני עושה לילד הזה שאיתי הוא ככה ופה הוא ככה
אין ספק שזו פעם ראשונה שהוא ככה עם מישהו אחר ועוד לא כזה שהוא מכיר ברמה טובה ועמוקה כמו סבא סבתא למשל

צביקי צריך משהו אחר חשבתי לי הוא צריך אנשים אחרים

לצביקי יש עוצמות רגשיות חזקות
וברור שצביקי מרגיש שעליי הוא יכול להטיל את העוצמות הרגשיות האלה
שאני מקום בטוח
אלא שדבר נוסף שבא עם זה בשנים האחרונות הוא
שצביקי מרגיש את העייפות שלי את התשישות שלי מההתמודדות שלו
צביקי מרגיש שהיחסים שלנו באים לידי ביטוי בנקודות השליליות ולא בחיוביות
צביקי מרגיש את המעגל שאני מרגישה שאנחנו נמצאים בו

קראתי לאבא שיבוא כי הוא לא רצה לבוא איתי בשום אופן ושוב הוא נכנס להתנהגות האנטי חברתית שלו

איך שאבא נכנס צביקי קיבל אותו בחיוך גדול והצטרף בשמחה

כאילו אני זה משהו אחר אני זו התנהגות אחרת לגמרי
טוב לא לגמרי זה לא שעם אבא אין את העניין התקשורתי
זה לא שעם אבא הוא ילד נורמטיבי ואיתי הוא ילד התפתחותי
איתי יש דפוסי התנהגות אחרים וקשים מאוד