חינוך ביתי לא מה שחשבתם

אז הקטע המתקיל של החייכנים יכול להיות שבאיזשהו שלב הם יגידו לי
לא רוצה חייכן טוב?!

טוב, הנה המידע שצברתי:

העבודה בווינגייט לא עושה רושם של משהו רלוונטי עבורכם. זה כנראה משהו יקר, שהעירייה וגם ההורים שותפים במימונו.
וחוץ מזה, הם עובדים על הקניה של מיומנויות כמו זמן תגובה, מילוי הוראות וכאלה, כך שזה כנראה דומה ל"אילוף" המרתיע אותך, ובכלל לא מה שאת מחפשת.

מה שכן רלוונטי כנראה הוא בנייה של "תכנית ביתית".
כמו שאני מבינה, יש אדם מוסמך שבונה אתכם את התכנית, ואחר-כך מלווה אתכם ביישומה, אבל מן הסתם - אם אתם מעדיפים לחסוך (כי העלות גבוהה) וגם לא רוצים שמישהו יתערב לכם יותר מדי - אפשר לקבוע שתקבלו את התכנון, ומכאן תמשיכו בעצמם. אולי לכל היותר תפנו מדי פעם להתייעצויות נוספות.
בתכנית אתם יכולים להתייחס להתנהגויות לא נאותות שאתם רוצים למצוא להן חלופות.

קיבלתי את הטלפון של מיכאל (ההוא מהספר שהזכרתי למעלה...): 054-4689427.
מצד אחד, הוא נחשב מומחה בתחום, ומצד שני, הוא נחשב יקרן גדול. זאת שנתנה לי את מספרו אמרה, שיש סיכוי שהוא יוכל להפנות אל בכירים פחות שגם עלותם מופחתת.

אם תרצי שאשאל עוד משהו - רק תגידי...

שזה לא באמצעות משחק שזו הדרך הטבעית ללמידה
אבל באמצעות משחק ילדים רגילים לומדים.
אוטיסטים חושבים אחרת.
קראת פעם באתר של אס"י [אוטיסטים בוגרים]?
לא שבתור אמא לילד אוטיסט אני מסכימה עם כל מה שהם כותבים וחלק מהדברים שם היה לי קשה לקרוא אבל יש הרבה דברים מעניינים גם בתוך זה.
וגם זו דרך ללמוד את הדברים מצד אחר.

ואם אני כבר כותבת - אני למדתי בשנה האחרונה בדרך לא קלה את מה שאני טוענת כבר מזמן - שהחינוך הביתי לא מתאים לכולם.
לא לכל הילדים ולא לכל האמהות.
ולפעמים בתוך אותה משפחה יש ילדים שמתאים להם להיות בבית ואחרים שלא.
וזה מאד מאד מאד מאד קשה בתור הורים לנסות לזכך את הצרכים ולראות כל ילד וצרכיו הוא ולנסות לענות להם גם אם הצורך הזה אומר מסגרת.
וזה לא פשוט לפעמים להשלים עם המסגרת שיש בעיקר מתוך ההבנה שבבית רע לילד/ה הזה יותר ולכן צריך למצוא את הדרך לענות על צרכיו בתוך המערכת.
וזה קשה קשה מאד - לנסות לראות את הצרכים של כל ילד בנפרד ולנסות למצוא להם מענה ולא מתוך נסוחה כללית של כולנו בבית כי ככה הכי נכון לנו ומתוך זה נמצא פתרונות.
אלא לפרוט את האנחנו הזה לפרטים שלו ולבדוק את הנכונות של זה לגבי כל פרט.

ומאחלת לך הרבה הרבה כוחות.
והרבה הקשבה עצמית ואמונה עצמית וכוחות במרתון הזה שנקרא חיים.

יש הרבה שירשורים על תא חמצן בפורום אוטיזם - גישה ביו רפואית ז"ל. מוזמנת לחפש.
אנחנו עשינו את זה לפני שנים, בתוצאות מעורבות. יש קצת מחקרים על זה אבל אני לא מתפעלת מאיכותם (מכירה את מי שעשה אותם. רופא מעולה, מדען מחורבן).

לא חסרים בארץ אנשים שעובדים בגישה התנהגותית אם זה מה שמעניין אתכם. אני די בטוחה שאפשר למצוא המלצות בפורום אוטיזם בתפוז - נדמה לי שנפתחה לידו גם קומונה מיוחדת להמלצות על טיפולים. בזמנו כתבה שם קלינאית תקשורת מקסימה בשם רונית ולגרין שלמיטב זיכרוני נקטה את הגישה, ואחר כך פתחה את פורום אוטיזם בווינט. יש שם גם מישהי בשם גילי כמדומני (גילי להב אולי? זה היה לפני כמה שנים) שמנחה תוכניות כאלה.

פלוני אלמונית שמעליי, יפה כתבת

. הייתי מוסיפה גם ששום החלטה לא נכונה לנצח, בוודאי בחינוך ילדים. אולי מה שלא התאים אתמול מתאים היום. לגבי מחר בודקים שוב. כי גם הילדים שלנו גדלים ומשתנים והצרכים שלהם משתנים איתם.
לפרוט את האנחנו הזה לפרטים שלו ולבדוק את הנכונות של זה לגבי כל פרט. שוב ושוב וכל פעם מחדש.

_ראי,
אני הבאתי אותם לעולם וכל עוד הם לא יכולים להכין לעצמם חביתה
מוטלת עליי האחריות לדאוג שכל אחד יאכל מה שהוא אוהב
אני לא יכולה להכריח ילד שלא אוהב בשום פנים ואופן חביתת עין
להתגרות מריח החביתות ולא להכין לו חביתה מקושקשת או רגילה_

אוי, עכשיו גרמת לי לצחוק צחוק גדול

עם המשפט הזה: מוטלת עליי האחריות לדאוג שכל אחד יאכל מה שהוא אוהב

לא, יקירה, אני כל כך כל כך בטוחה שלא.
את הבאת אותם לעולם, זה נכון.
ומוטלים עלייך הרבה דברים

מוטלת עלייך החובה לקנות או לאסוף או לגדל להם אוכל.
מוטלת עלייך החובה לדאוג שהאוכל הזה יהיה פחות או יותר שפוי ומזין, רוב הזמן

מוטלת עלייך החובה להנגיש להם את האוכל מספר פעמים ביום.

אבל לדאוג לכך שכל אחד יאכל מה שהוא אוהב?
פשששששיייייי.
חסר סיכוי.
כאן לקחת נגיסה שהיא ענקית מכפי שאת יכולה להכיל.
שכל אמא יכולה להכיל.

ולמה:
כי עליהם מוטלת החובה הבסיסית לאכול, או לא לאכול, את האוכל הזה.
לא עלייך.
בניגוד לכל המסורות היהודיות, היהודיות-פולניות, האיטלקיות, הסיניות, ההודיות והאמהיות מכל רחבי העולם, הילדים הם הנושאים באחריות הסופית למה שהם מכניסים לפה
אנחנו נושאים באחריות הסופית למה שאפשרנו להם להכניס לפה. זה משחק אחר לגמרי.

את לא יכולה לדאוג לזה שהם יאכלו. לא יותר משאת יכולה לדאוג לכך שינשמו כל הזמן.
את יכולה רק להביא אוכל, להנגיש אותו, לרסק או לחתוך אותו אם צריך, לעזור להם להגיע לפעולת האכילה.
התפקיד שלהם זה לאכול.
או לא לאכול. זכותם להגיד "לא" לאוכל, וחובתם כילדים היא לתרגל את הזכות הזאת במצבים שונים, וללמוד מתי כדאי להם להשתמש בה ומתי לא

התפקיד שלהם זה ללמוד מתי הם יכולים להגיד כן ומתי לא. מתי כדאי להם להגיד כן ומתי לא. מתי כדאי להם להתעקש, ומתי כדאי להם לוותר.
כשאת תמיד תמיד שואפת לתת לכל אחד מה שהוא רוצה, יש מצב שאת מונעת מהם את ההתנסות הזאת.
ואת מעודדת אותם להתעקש תמיד, על כל דבר. אולי אפילו בלי אבחנה.
הם בסך הכל ילדים! מטבעם לנסות להתעקש, ובכלל בלי להבין שההתעקשות שלהם מעמיסה על המערכת, מתישה את אמא, ובסופו של דבר הם אלה שישלמו על זה בהתפרצות שלך.
מי שצריך ויכול להבין את זה זה את

את יכולה להגיד "הגיע הזמן לאכול. אני הכנתי שניים-שלושה סוגי מאכלים, כך שיש לכם איזושהי בחירה. תבחרו את מה שהכי מתקבל על דעתכם כרגע, ממאכל מס' 1. 2. 3 או כלום, כי זה מה שיש"
ולשבת.
ולתת להם זמן ומרחב לפתור בעצמם את האתגר הזה.

בסתר לבבך את יכולה להגיד לעצמך בשקט "בשבוע הבא אשתדל להכין מאכל אחר, כי אני יודעת שאבריימי אוהב אותו במיוחד". אבל את זה - אל תגידי להם. הם לא חייבים לדעת.

יש כאן שני דברים:
א. הצרכים הלגיטימיים שלך - לבשל ארוחה פשוטה אחת לצהריים ולא חמש ארוחות פשוטות, כדי שיהיה לך כוח גם לדברים אחרים חשובים מאוד.
ב. הצרכים הלגיטימיים שלהם -

לחקור את גבולות הבית, להתנגש בהם מדי פעם, ובסופו של דבר ללמוד לקבל ולכבד אותם.
ללמוד להסתדר עם מה שיש ולתמרן באופן מיטבי בתוך מגבלות (נניח שאני הולכת לעבודה ולא לוקחת אוכל אתי - מה אקנה? מה מכל הדברים הלא-אופטימליים שיש בקניון ישרת אותי הכי טוב כרגע, ויגרום הכי פחות נזק? תודי שזו מיומנות נחוצה...)
להיחשף שוב ושוב ושוב ושוב ושוב לדברים שנדמה להם שהם לא אוהבים, כדי יום אחד להעז ולטעום ולנסות אותם, ולגלות שזה אחלה, ובטווח הארוך - להגדיל את הרפרטואר התזונתי ואת יכולת הבחירה שלהם.

אני מדברת מניסיון. ההורים שלי אף פעם לא לחצו עלי לאכול דברים, ופעם בשבוע אמא שלי הכינה לי שניצלים ואפונה שידעה שאהבתי, אבל בכל שאר הזמן הם הכינו דברים ששירתו את המשפחה כמכלול: שהם רצו לאכול, שרוב הילדים אהבו, שהיה זמין ואפשרי להכין בזמן נתון.
ואם לא היה מה שאהבתי - לא אכלתי. או אכלתי את המינימום, כדי לא להיות רעבה מדי. וחיכיתי לארוחה הבאה. או כשגדלתי הייתי קמה ומכינה לעצמי לחם עם טחינה. וגם זה היה בסדר גמור מבחינתם, כל עוד לא השארתי בלגן. בעיה שלי - פתרון שלי. האחריות לאוכל היתה באופן בסיסי שלי, ושלי בלבד. ואני מאוד מאוד מאוד מעריכה אותם על הגישה הזאת.

האם את יכולה להפריד בין התפקיד שלך, לבין האוטונומיה שלהם?

ויש עוד משהו:
מה שילדים אוהבים לאכול זה משהו כל כך נזיל, ומשתנה....
אי אפשר באמת לעקוב אחרי זה, ואז לדבוק בזה.
לפעמים ילד לא רוצה לאכול את מה שיש, כי הוא רצה קודם לאכול משהו אחר, כי נוח לו יותר לרצות את מה שהיה אתמול, ועכשיו הוא צריך להתמודד עם מצב חדש של אפשרויות חדשות, כי הוא עייף, כי הוא הפסיק לשחק באמצע והראש שלו במקום אחר, כי הוא מעוצבן על משהו אחר בכלל.

ולפעמים לוקח זמן, גם לנו וגם להם, להתאפס על האפשרויות הקיימות, לעזוב בצד את כל מה שלא קשור לצלחת הזאת שלפני, ולהגיד "טוב, אז אני בוחר את החביתה ולא את הלחם" או להיפך - ולהרגיש טוב עם זה

אם לא ניתן לעצמנו את הזמן הזה - לא נגלה את היכולת הזאת.

איך את יכולה להגיד למצב שבו תגידי "פירה, מקושקשת ומלפפון חתוך זה מה שיש היום לצהריים" - ותרגישי טוב עם זה?
איך תוכלי להגיע למצב שבו אמירה כזאת לא תגרום לך להרגיש שאת מרעיבה או מזניחה אותם?
אחרי שאת מגיעה למצב שתרגישי עם זה טוב, שאת ממש ממש אמא בסדר כשזה מה שאת נותנת להם - תוכלי לעזור להם לתמרן ולבחור בתוך המגבלות האלה.
למשל: לבחור את התבלינים שהם אוהבים על המלפפון.
לבחור את הצלחת והכפית שבה יאכלו (גם כאן יש מגבלות - את יכולה להגיד שמה שמלוכלך בכיור את לא רוחצת)
ולבחור כמויות.

<אוף לא הצלחתי לנסח את מה שרציתי, על המשמעות של "אני לא אוהב לאכול X" אצל ילדים, שדי שונה מהמשמעות המילולית כשמבוגרים אומרים את זה..... בשמת, יש לך זוית?>

<ובכלל לא נגעתי בנושא של אוכל והאכלה כהבעת תשומת לב וכחלק ממערכת יחסים....>

בשמת, יש לך זוית
מסכימה איתך (-:
אף על פי שכבררנית בעצמי ואמא לילדים רזים ובררנים אני לא תמיד נוהגת כך (-:
והכי מכל מסכימה עם:

מטבעם לנסות להתעקש, ובכלל בלי להבין שההתעקשות שלהם מעמיסה על המערכת, מתישה את אמא, ובסופו של דבר הם אלה שישלמו על זה בהתפרצות שלך
תשומת הלב למחיר שזה עולה.

כמו שאמרתי, אם תמשכי את השמיכה מעל לראש, ייחשפו הבהונות.

לפני זמן מה קראתי את סדרת הספרים של פייבר ומייזליש. עם חלק מהגישה הסכמתי ועם חלק לא, אבל ספרים טובים בסך הכל.
ב"הורים משוחררים, ילדים משוחררים" הן כל הזמן מצטטות את מורן ורבן ד"ר גינות, שלפי הציטוטים נשמע הרבה יותר מוצלח מהן

.
אחד הדברים שהוא אמר ושעוררו אצלי מחשבות היה בנוסח (ציטוט לא מדויק) "זה לא התפקיד של ההורים לגרום שילדיהם יהיו מאושרים".
מה כן לדעתו, עם זה אני לא לגמרי מסכימה (לא מתחברת לגישה שלפיה יש לעצב את הילדים וליצור אצלם תכונות כאלה ואחרות). אבל האמירה הזו עשתה לי משהו. הורידה לי אסימון.

למה זה לא התפקיד שלי שהילד שלי יהיה מאושר? כי אם אני תופסת את תפקידי כלגרום לילד שלי להיות מאושר, אני נדונה לכישלון מראש. הילד שלי הוא בנאדם, בדיוק כמוני. לפעמים הוא מאושר, לפעמים הוא עצוב, לפעמים הוא כועס, לפעמים הוא לא מרוצה. והרגשות שלו - הם שלו ובאחריותו.
ואז, אני יכולה להרגיש רע עם זה (כי אם הוא לא שמח, נכשלתי בתפקידי) ואיכשהו - זה עובר אליו. הוא מרגיש שאין לגיטימציה אמיתית לרגשות קשים.
ברור שאני לא אצור תסכולים בכוונה. באמת שהחיים מזמנים מספיק תסכולים. אבל אני גם לא צריכה לתווך שוב ושוב בינו לבין המציאות, כדי לעשות לו חיים יותר קלים. ואם אני עושה את זה, אני לא עושה לו טובה - להפך! (כמו שכב נאמר כאן כמדומני, ובחוכמה).

כשאני מניחה לתפקיד הזה ומבינה שהרגשות של הילד הם באחריותו, אני גם יכולה לתת לו לגיטימציה להיות מי שהוא באמת ומה שהוא מרגיש באותו רגע.
זה בסדר שהילדים יהיו לא מרוצים או מתוסכלים. התפקיד שלי הוא להיות שם אם הם זקוקים לתמיכה.
כל אלה דברים שנדונו כאן מיליון פעמים, ואני יודעת... אבל איכשהו האמירה הזו האירה לי אותם מזווית חדשה - ברמה של פרטי היום יום וכל אותם רגעים קטנים שבהם אני עושה חשבון מהיר בראש ומעדיפה לרצות מאשר להתעקש, כי המחיר של ילד עצבני גבוה לי מדיי. אז זה בסדר מדי פעם, אבל לא בתור טקטיקה בלעדית.

אז אני אומרת גם לך: זה לא התפקיד שלך כאמא שהם יהיו מאושרים ומרוצים כל הזמן.

במאמר מוסגר, אני קוראת עכשיו ספר מרתק על פסיכולוגיית האושר החדשה - שמקדמיה הם כמעט באופן בלעדי גברים - ונשים. התפקיד הנשי ליצור אושר אצל אחרים הוא עניין שמובנה בתרבות חזק מאוד. נאמר פעמים רבות בצורות שונות, על ידי גברים כמובן, שאישה שגורמת אושר/יוצרת אווירה נעימה היא אישה מאושרת. למשל, דרשו מנשים לחייך כל הזמן. אבל מה, בזה האושר האישי שלנו לגמרי הושם בצד.

סליחה, אפשר לרגע להשתחל לדיון למרות שקראתי רק מעט ולמרות שאני מגיבה על משהו ממעלה הדף?
בוקר טוב, למרות כל הדברים החכמים שנכתבו כאן ושאני יודעת אותם היטב מעצמי, אני הגעתי למסקנה שכרגע הדבר שהכי ייטיב אתנו בארוחות זה שאני כן אמלצר להם ואגיש להם ואקום ואשב. ככה זה כרגע. נסיבות שלי, נסיבות שלהם, נסיבות ארגוניות של הבית. זה מה שמתאים לנו עכשיו. כיוון שכך העזתי והחלטתי שאם כבר למלצר - אז עד הסוף. עם תפריט. הכנתי רשימה של כל המאכלים שיכולים לעלות על השולחן שלנו. הדפסתי המון עותקים. לפני כל ארוחה אני עוברת בצהוב זוהר על כל מה שרלוונטי לאותה ארוחה. כל ילד כשמתיישב לאכול מוצא בצלחת שלו תפריט ועיפרון. הם מתעסקים בלקרוא ולסמן, אני בינתיים מגישה לקטן. אחר-כך אני אוספת את התפריטים ומגישה להם. אין בלבול של אחד ביקש קציצה והשני בינתיים צעק לי באוזן קטשופ אז שמתי לההוא קטשופ על הקציצה ומשבר. אין "אבל לא את זה ביקשתי" "אמרתי שאני רוצה גם אורז". נוח לי ולהם כשהכול רשום (-:
עכשיו צריך למצוא רעיונות לטיפים למלצרית (-;

כנסי לאתר ששלחתי רדי למטה יש סירטון על ילדה בשם קרלי...
מדהים!!!!

ברור שאני לא אצור תסכולים בכוונה. באמת שהחיים מזמנים מספיק תסכולים. אבל אני גם לא צריכה לתווך שוב ושוב בינו לבין המציאות, כדי לעשות לו חיים יותר קלים. ואם אני עושה את זה, אני לא עושה לו טובה - להפך! (כמו שכב נאמר כאן כמדומני, ובחוכמה).
מסכימה מאד.
באת לי בזמן עם זה. אני בדיוק נערכת לבשר לבן שלי בשורה שצפויה לאכזב אותו מרה (ביטול השתתפותו במשהו שהוא מאד כמהה לו, מסיבות שלא תלויות בו או בי) והוגה בנושא התמודדות עם אכזבות ותסכולים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא קראתי עדיין מה התחדש, אך רציתי להוסיף, שדיברתי היום עם עוד מנתחת התנהגות, שאמרה שלא תוכל להמליץ על אנשים בלי לדעת באיזה אזור מדובר, אך הציעה שתציצי באתר העמותה לניתוח התנהגות או באתר של אלו"ט כדי לקבל שמות.

אוי, זאת אני מהעבודה.

_אני הבאתי אותם לעולם וכל עוד הם לא יכולים להכין לעצמם חביתה
מוטלת עליי האחריות לדאוג שכל אחד יאכל מה שהוא אוהב_

גם אני רציתי לכתוב עוד קודם שלדעתי המשפט הזה נכון בערבון מאוד מאוד מוגבל.
אכן, מוטלת עלייך האחריות לדאוג לרווחתם. עד היכן האחריות הזאת?
כתבת את זה כאקסיומה: הבאת אותם לעולם = מוטלת עלייך האחריות לדאוג שכל אחד יאכל מה שהוא אוהב.
האם זאת אכן אקסיומה?
לדעתי זה משפט שאין לו בסיס במציאות, זאת הגזמה פרועה בתפיסת החובות ההוריות, שתובעת ממך כוחות שאין לך.

אבל האמירה הזו עשתה לי משהו. הורידה לי אסימון. גם אני מאוד עם האסימון הזה בזמן האחרון. המחשבה הזו שאנחנו אחראים לאושר שלהם היא משהו מאוד מערבי, וגם מאוד פטרוני, בעיני. ויהיר. וגם כשכבר תופסים את המחשבה הזו ומבינים שהיא לא נכונה לנו, נראה לי שקשה להתשחרר מזה בפועל, כי זה כל-כך מושרש תרבותית.
אצלי למשל, מצד אחד נורא חשוב לי לתת להם מקום להיות מאושרים או עצובים כרצונם, ומצד שני, אני נורא מעורבבת שם - כי המון פעמים אני לא מצליחה שלא לקחת אחריות על משהו שם ואז להרגיש אשמה (אם רק הייתי יותר X, זה היה נותן לו יותר מקום לY ואז הוא היה שמח - משהו בסגנון הזה. כתבתי על זה עוד פה: בלוג בעיקר אמא (2011-10-23T10:30:14)).

קוראת בשקט
לא שמתי לב בשטף הקריאה אם יש לכם עו"סית
במידה ולא אז תפני לרווחה כי לילד על הרצף מגיעה קצבת נכות וכתוצאה מהאישור, נק' זיכוי במס הנחה בארנונה ועוד.
אנחנו לא ידענו
בהצלחה

בוקר, הבלוג של האמא בחינוך ביתי - הגעתי אליו מהדף של באופן טבעי ב... פייסבוק
בנוסף, רציתי להזכיר, אם תרצי, להמשיך ולערסל את הצד הרגשי, האמנותי, ליצור, בכל רגע, ליצור אוכל, ליצור פתרונות, בוקר יוצרת בחינוך ביתי

ועוד להגיד שאת באמת מקסימה, מהממת, מצחיקה אותי ויצירתית ומקסימה פשוט!
תודה על הדף הזה, עושה לנו כביסה בבית (מטאפורית - הכל מתערבב מחדש, אבל ככה גם פתחת את הבלוג)

שלום לכולכן נשים מדהימות
היו לנו יומיים מעניינים
אני כל כך נפעמת ומתרגשת כשאתן כותבות
כל מילה שלכן חשובה לי ועוזרת לי
עכשיו אקרא מה שכתבתן

הי בוקר, עוד דבר שרציתי לכתוב לך, ואם בא לך תמחקי אח"כ (ותחזירי לעצמך את סימן השאלה):
כתבת איפשהו שאת לא אוכלת לחם כי הילדים לא נותנים לך להתכוון בברכה. זה לא נשמע לי רצוי.
אני כבר לפני כמה שנים קיבלתי החלטה שאני ממשיכה להתפלל שחרית ומנחה בכל יום, אפילו בימים שברור שאין סיכוי שאשים לב לרגע מה יוצא לי מהפה. זה סוג של 'הציבי לך ציונים' - סימן לעצמי ולקב"ה שלא שכחתי, ושיום אחד עוד אחזור להתפלל בכוונה מלאה, ובינתיים נשארת בעניינים (-: כמו היהודים בגולה. ואת יודעת מה? מדי פעם אני מצליחה אפילו להתכוון. קצת. לא בכל יום מטפסים עליי... אם לא הייתי נותנת לזה סיכוי מראש - זה לא היה קורה. והייתי מפסידה תפילה אחת בכוונה פה ואחת שם. אפילו אם זה פעם בחודש, עדיין חבל על ההפסד.
אני ממש ממליצה לך לחזור לאכול לחם ולברך, אפילו אם ברוב המקרים לא תצליחי להתרכז. אני חושבת שגם רב יגיד לך ככה אם תשאלי.

הם עובדים על הקניה של מיומנויות כמו זמן תגובה, מילוי הוראות וכאלה, כך שזה כנראה דומה ל"אילוף" המרתיע אותך, ובכלל לא מה שאת מחפשת.
כן לזה התכוונתי באילוף וגם הסיישנים של תכנית ABA הם סיישנים מאוד ארוכים מתישים ומשמימים
חוצמזה תודה על כל הבירור

אנחנו כרגע מבררים דברים במישור הממלכתי ואם זה לא יספק אשתמש במידע שנתת לי

_אבל באמצעות משחק ילדים רגילים לומדים.
אוטיסטים חושבים אחרת.
קראת פעם באתר של אס"י [אוטיסטים בוגרים]?
לא שבתור אמא לילד אוטיסט אני מסכימה עם כל מה שהם כותבים וחלק מהדברים שם היה לי קשה לקרוא אבל יש הרבה דברים מעניינים גם בתוך זה.
וגם זו דרך ללמוד את הדברים מצד אחר._
קראתי
וזה אכן מאוד מעניין
אני כמובן לא מתיימרת לדעת הכל על אוטיסטים בסך הכל יש לי את מה שאני מכירה ומה שחקרתי
והנושא הרי כל כך רחב יש המון גישות יש המון טיפולים בסופו של דבר אפשר לצאת מזה מאוד מבולבל
לגבי הלמידה תוך כדי משחק אני לא נוטה להסכים זה תלוי ברמת התפקוד
וגם נתקלתי במקרה של אוטיזם 100% עם תפקוד נמוך מאוד שבאמצעות הגירוי הנכון
והמטפל הנכון מביאים לידי תגובה-משחק-הרחבת המשחק (ובתוך זה מתבצע הטיפול)
שוב אני לא יודעת הכל ולא ראיתי הכל אני מדברת רק מתוך מה שקראתי וכן ראיתי ברור שיש מקרים אחרים

_ואם אני כבר כותבת - אני למדתי בשנה האחרונה בדרך לא קלה את מה שאני טוענת כבר מזמן - שהחינוך הביתי לא מתאים לכולם.
לא לכל הילדים ולא לכל האמהות.
ולפעמים בתוך אותה משפחה יש ילדים שמתאים להם להיות בבית ואחרים שלא.
וזה מאד מאד מאד מאד קשה בתור הורים לנסות לזכך את הצרכים ולראות כל ילד וצרכיו הוא ולנסות לענות להם גם אם הצורך הזה אומר מסגרת.
וזה לא פשוט לפעמים להשלים עם המסגרת שיש בעיקר מתוך ההבנה שבבית רע לילד/ה הזה יותר ולכן צריך למצוא את הדרך לענות על צרכיו בתוך המערכת._
מסכימה איתך ב-100% בעניין הזה
מה שאני מנסה לבדוק עם עצמי ולהגיע להבנה בהירה הוא שזה אכן המקרה אצלנו
ולא בגלל שיש קשיים למה אני מתכוונת?
יש הרי עוד ילדים בבית והנה אני כותבת בעיקר על אבריימי וצביקיל'ה (אולי אכתוב על אחרים באופן פרטני בהמשך זה לא שלא מרגישים אותם את יודעת)
ולמה? כי הם מהווים קושי הילדים האחרים ביחס אליהם פחות מורגשים יותר זורמים גם כשיש התפרצויות זעם או ריבים
ביניהם שלא קשורים לאבריימי וצביקילה הם ריבים ברמה סבירה אפשר לנהל איתם דו שיח ההתפרצויות מתקבלות בהבנה
בגלל הנוחות של אותם ילדים אז מה שאני מנסה לבדוק עם עצמי אם אני לא מנסה לדחוף את העניין הזה של מסגרת במקרה האוטיסטי
רק כי קשה לי מבינה? אני רוצה לדעת שזה באמת מה שנחוץ כרגע אני לגמרי לא בטוחה בזה
לגמרי לגמרי לא בטוחה
יכול להיות שתכנית ביתית כמו שהציעה אין ייאוש
אני יודעת שיש תקופות קשות לכל משפחה לכל ילד ויש משוכות שצריך לעבור אני עם עצמי רוצה להיות רגועה
שזו לא משוכה או תקופה שבה אני פשוט מרימה ידיים ואומרת
זהו לצביקילה לא מתאים להיות בבית כי זה עושה לו רע מסגרת היא הדבר שיעשה עמו טובה
אני רוצה להיות בטוחה בטוחה שזה הדבר הנכון וכרגע אני בוחנת את הדברים
מהצד של צביקילה אם את שואלת אותו זה לא מה שהוא רוצה צביקילה מבקש להיות בבית
יכול להיות שזה בגלל שהוא לא מכיר משהו אחר
גם את זה אנחנו מוכנים כרגע לבחון

_ומאחלת לך הרבה הרבה כוחות.
והרבה הקשבה עצמית ואמונה עצמית וכוחות במרתון הזה שנקרא חיים._
וכן לאמור! תודה רבה

כל מילה שלכן נותנת לי עוד כוחות

הייתי מוסיפה גם ששום החלטה לא נכונה לנצח, בוודאי בחינוך ילדים. אולי מה שלא התאים אתמול מתאים היום. לגבי מחר בודקים שוב. כי גם הילדים שלנו גדלים ומשתנים והצרכים שלהם משתנים איתם.
ומתי מגיע הרגע בו אנחנו בודקים שוב? כשיש משבר כשקשה
הנה קשה לנו ויש משבר ואנחנו בודקים כמו שכתבתי לפלונית למעלה
זה מביא אותי למשפט צריך לברך על הרעה כמו על הטובה
כי הרעה היא גם לטובה אנחנו פשוט לא רואים את זה מכאן

תודה על כל המידע תמי

_אבל לדאוג לכך שכל אחד יאכל מה שהוא אוהב?
פשששששיייייי.
חסר סיכוי.
כאן לקחת נגיסה שהיא ענקית מכפי שאת יכולה להכיל.
שכל אמא יכולה להכיל._

הצחקת אותי

התכוונתי לזה שאם חדוה אוהבת עין ולא יודעת להכין לעצמה חביתות מתפקידי לדאוג לה לעין
ולא במובן הזה שאני דואגת עכשיו לפנק את החיך של כל אחד עקב פינוק

_הם בסך הכל ילדים! מטבעם לנסות להתעקש, ובכלל בלי להבין שההתעקשות שלהם מעמיסה על המערכת, מתישה את אמא, ובסופו של דבר הם אלה שישלמו על זה בהתפרצות שלך.
מי שצריך ויכול להבין את זה זה את_
כאן בלי קשר לאוכל נכנס עניין הגבולות ומזכיר לי מה שבשמת כתבה למעלה שהיא אמרה לא מאוחר מדי או לא אמרה אותו בזמן
אני לא זוכרת בדיוק איך היא ניסחה את זה
זה משהו שאני צריכה לזהות בלי קשר לאוכל מתי להגיד את הלא לפני שיהיה מאוחר מדי

_אני מדברת מניסיון. ההורים שלי אף פעם לא לחצו עלי לאכול דברים, ופעם בשבוע אמא שלי הכינה לי שניצלים ואפונה שידעה שאהבתי, אבל בכל שאר הזמן הם הכינו דברים ששירתו את המשפחה כמכלול: שהם רצו לאכול, שרוב הילדים אהבו, שהיה זמין ואפשרי להכין בזמן נתון.
ואם לא היה מה שאהבתי - לא אכלתי. או אכלתי את המינימום, כדי לא להיות רעבה מדי. וחיכיתי לארוחה הבאה. או כשגדלתי הייתי קמה ומכינה לעצמי לחם עם טחינה. וגם זה היה בסדר גמור מבחינתם, כל עוד לא השארתי בלגן. בעיה שלי - פתרון שלי. האחריות לאוכל היתה באופן בסיסי שלי, ושלי בלבד. ואני מאוד מאוד מאוד מעריכה אותם על הגישה הזאת.

האם את יכולה להפריד בין התפקיד שלך, לבין האוטונומיה שלהם?_
זו גישה אדלרית

אני לא מכינה חמש ארוחות שונות

בחביתות יש עניין שממש כל אחד כמעט אוהב משהו אחר
גם בטוסט- אחד אוהב עם זיתים ועגבניות אחד רק עם זיתים אחד רוצה זיתים עגבניות ובצל
אחד רוצה גם ממרח עגבניות וההוא היום החליט שרק גבינה וזהו
אני כן חושבת שאם יש מישהו שיש לו צרכים מיוחדים מבחינת אוכל צריך לדאוג לו מבחינה מינמלית לפחות...

ובכל מקרה הריצות שלי כאן בזמן האוכל זה בעיקר כי יש הרבה ילדים לשרת
בכולופן
במה שחררתי בעקבות הכתיבה כאן?-
את רוב התוספות לא אני נותנת
רוצה עוד? קום/י קח/י
אפילו אם מדובר בפרודוקטים שאני חוששת שיהיה שם בזבוז
(נגיד ישפכו יותר מדי שמן זית יקחו הרבה מדי זיתים לצלחת ואז ישאר ונצטרך לזרוק)
רוצה מים? תביאי כוסות לכולם ותמזגי לא רק לעצמך
כאלה
זה נחמד לי

איך את יכולה להגיד למצב שבו תגידי "פירה, מקושקשת ומלפפון חתוך זה מה שיש היום לצהריים" - ותרגישי טוב עם זה?
אני יכולה להרגיש טוב עם זה מהיום עד מחר יש ילדים שאם לא בא להם לאכול מזה יבקשו משהו אחר
ולא יאכלו מזה בכלל מה עליי לעשות אז?

כי אם אני תופסת את תפקידי כלגרום לילד שלי להיות מאושר, אני נדונה לכישלון מראש. הילד שלי הוא בנאדם, בדיוק כמוני. לפעמים הוא מאושר, לפעמים הוא עצוב, לפעמים הוא כועס, לפעמים הוא לא מרוצה. והרגשות שלו - הם שלו ובאחריותו.
שמעי
זו נקודה קשה זה ברור תיאורתית אבל מעשית לא פשוט

אבל אני גם לא צריכה לתווך שוב ושוב בינו לבין המציאות, כדי לעשות לו חיים יותר קלים.
אני צריכה דוגמאות כדי להבין טוב יותר
ואם זה נאמר במילים אחרות בדף ציטוט יעזור לי כדי להבין את ההקשר

זה בסדר שהילדים יהיו לא מרוצים או מתוסכלים. התפקיד שלי הוא להיות שם אם הם זקוקים לתמיכה.
זה מאוד טריקי העניין הזה
כי *הם טוענים הרי שהם לא מרוצים או מתוסכלים ממשהו שאת עשית~ אמא לא קנתה לי מה שרציתי
לא עשתה איתי מה שרציתי לא עשינו את התכניות שתכננתי הייתי צריך להפסיק באמצע בגלל אמא*
אז מה התמיכה שאני יכולה לתת כאן?

כיוון שכך העזתי והחלטתי שאם כבר למלצר - אז עד הסוף. עם תפריט.
פיצית כל הכבוד הלכת על זה ביג טיים הכי יצירתי שיש!
אני בשלב זה לא יכולה למלצר אותם ואני מנסה למצוא פתרונות למילצור הזה

בפרט לאור הלידה ההולכת ובאה שאני מעדיפה להיות מוכנה לזמני אוכל בהם אמא עסוקה
והילדים מסתדרים..

תודה קוסמת

_גם אני רציתי לכתוב עוד קודם שלדעתי המשפט הזה נכון בערבון מאוד מאוד מוגבל.
אכן, מוטלת עלייך האחריות לדאוג לרווחתם. עד היכן האחריות הזאת?
כתבת את זה כאקסיומה: הבאת אותם לעולם = מוטלת עלייך האחריות לדאוג שכל אחד יאכל מה שהוא אוהב.
האם זאת אכן אקסיומה?
לדעתי זה משפט שאין לו בסיס במציאות, זאת הגזמה פרועה בתפיסת החובות ההוריות, שתובעת ממך כוחות שאין לך._
אז הנה אחדד את זה שוב-
זה לא שאני חושבת שמתפקידי לדאוג לפנק את החיך שלהם
לזה להכין לשון בקר להוא כבש בתנור ולהיא עוף בפירות יבשים
לזה רוטב סלסה חריף ולהוא פיקנטי להיא כנפיים על האש ואורז פרא
כוונתי לדאגה למזון שמתאים להם כי הם עדיין קטנים (יחסית)
בעצם אין לזה גבול אולי גם כשהם גדולים הם יכולים לא לאהוב
המסקנה המיידית שלי כרגע מהדברים שכתבתי שזה כמו שכתבו כבר
צריך להיות בגבול הטעם הטוב
גם כאן צריך לשים גבולות

אם רק הייתי יותר X, זה היה נותן לו יותר מקום לY ואז הוא היה שמח
בדיוק לתחושה הזו אני מתכוונת!

_לא שמתי לב בשטף הקריאה אם יש לכם עו"סית
במידה ולא אז תפני לרווחה כי לילד על הרצף מגיעה קצבת נכות וכתוצאה מהאישור, נק' זיכוי במס הנחה בארנונה ועוד.
אנחנו לא ידענו_
זה לא דרך הרווחה זה דרך ביטוח לאומי

_בנוסף, רציתי להזכיר, אם תרצי, להמשיך ולערסל את הצד הרגשי, האמנותי, ליצור, בכל רגע, ליצור אוכל, ליצור פתרונות, בוקר יוצרת בחינוך ביתי flower
ועוד להגיד שאת באמת מקסימה, מהממת, מצחיקה אותי ויצירתית ומקסימה פשוט!
תודה על הדף הזה, עושה לנו כביסה בבית (מטאפורית - הכל מתערבב מחדש, אבל ככה גם פתחת את הבלוג)_
תודה לך מקסימה!
תודה שהעלת את הנקודה שפתחתי את הדף בכביסה
לא שמתי לב לזה וזה כנראה לא במקרה שכך הדף הזה נפתח
יש פה הרבה כביסה מאז שפתחתי אותו

היום
כנראה בגלל הקינון לקראת הלידה החלטתי שאני נוסעת עם כולם לסידורים
שנדחו לא בגלל דחיינות כרונית חלילה
אלא בגלל שבאמת באמת קשה לעשות סידורים עם כל הילדים
אבל אני החלטתי שהיום אנחנו עושים אותם ויהי מה
היינו במיליון מקומות היום בשלוש ערים שונות
חיפשנו חניות הלכנו ברגל עמדנו מול פקידים חיכינו בתור
היינו בדאר ומה לא
הנחישות שלי כנראה עשתה את זה למשהו מאוד נסבל
היו קטעים לא פשוטים זה לא שלא היו אבל התמודדתי איתם
היה איזשהו ארוע שקרה לי פעם ראשונה בחיים שהגבתי באופן כזה
אמרתי למישהי שנטפלה לצביקילה איזו פקידה
(תמיד נטפלים אליו כי חושבים שהוא מוזר לא מחונך או כי הוא עושה דברים לא מקובלים)
שאפילו נתנה לו מכה קלה על גב כף היד
והיו לידה כמה אנשים אני הייתי אצל הפקידה שלידה
ביקשתי ממנו לצאת והוא מיד יצא מהמקום ובדיוק התחפפו משם שני אחים שלו
כשהיתר ממילא היו בחוץ ואז אמרתי משהו שבחיים לא יצא לי מהפה על צביקיל'ה
צריך להבין שגם הייתי בשוק מזה שהיא נתנה לו מכה על היד
אמרתי לה: הוא אוטיסט את מבינה?
והיא נעמדה והתחילה להתנצל ולהתנצל אני לא עמדתי להקשיב לה חזרתי לפקידה שטיפלה בי

למה גם יצא לי המשפט הזה מהפה בנוסף לכל?
כי קודם לכן באותו משרד גדול נכנסנו לשירותים
אני לא מרשה לבנים להכנס לבד לשירותי בנים הם נכנסים איתי לנשים
צביקילה ניסה להכנס לאחת הדלתות והיא היתה נעולה והוא ניסה את הידית הרבה פעמים
כאילו הוא לא קולט שזה נעול

בדיוק יצאתי מהשירותים ויצאה מאותה דלת אשה אחרת
ופשוט צעקה על הילדים
"אתם לא יודעים מה זו דלת נעולה?" והמשיכה בנזיפות
תוך שהיא תוקעת בי מבטים מלאי חוסר הערכה שלא לומר בוז
אני מיד הגנתי על הילדים האחרים כי מסכנים תמיד מאשימים אותם במה שצביקי עושה
אז אמרתי "זה לא הם זה הוא"
והיא המשיכה והמשיכה ועוד כשיצאנו ועמדנו בתור היא עברה לידנו כל שניה ואמרה דברים לא נעימים
ואפילו כשישבתי מול הפקידה היא טרחה להעיר הערות אני לא עניתי לה אבל כשלקחתי את חדוה לשירותים
היא שאלה אותי אמא למה האשה הזו כועסת?
אז אמרתי לה
כמו שלנו יש קשיים גם לאחרים יש קשיים ואנחנו צריכים לנסות להבין אותם
אז חדוה אמרה לי
אבל איך היא יכולה להבין את הקשיים שלנו אם היא לא יודעת מה הם?

היה לנו יום זורם עם כל הסידורים האלה היה יום טוב כמו פעם לפני שהכל נשבר כאן
פעם היינו מתרוצצים המון אבל היתה תחושה שעושים דברים והרגעים בהם
לא היו מרוצים היו משובצים באופן הנכון במשך היום
ואז היינו גומרים את היום עייפים אך מרוצים מכירים את זה?
אז היום היה יום כזה
אוווו... כמה דברים עוד עשינו והספקנו אחרי הסידורים לא תאמינו והכל היה כיף
אפילו הרשתי לעצמי לשחרר ולתת לילדים להסתובב בלעדיי באזור ליד הבית
כולם הלכו ביחד בלי יוצא מן הכלל ואני אמנם לא נשארתי בבית כי יש גבול לשחרור
אז יצאתי למכונית וניקיתי אותה יסודי מבפנים כדי שאהיה באזור בחוץ למקרה שמישהו יצעק
או יצטרך משהו

כבר קניתי אוכל מוכל לשבת ועכשיו בעלי אמר לי שהזמינו אותנו מהמשפחה לשבת
אני צריכה להחזיר תשובה
מצד אחד אין לי כוח לארוז וגם לישון שם הבית שלהם פיצי פיצפון
מצד שני מה זה מפתה לא להלחץ עם כל ההכנות לשבת מחר

היום פגשתי במקרה את המזכירה של הבית ספר שהילדים עם האישור לחנב רשומים אליו
ושאלתי אותה אם לפי ההכרות שלה עם המנהלת יש סיכוי לשלב את הילדים בשיעורים מסוימים בבית ספר
או בחוגים אם כדאי לתאם עם המנהלת פגישה או שזה נידון מראש לכשלון
והיא אמרה לי בטח בטח שכדאי ואפשרי תתקשר אני אתאם לך לשבוע הבא
מעניין אם המנהלת תשתף פעולה
זה אמנם בית ספר חילוני אבל לא אכפת לי כי חינוך מתחיל בבית וגם ככה
זה רק לשיעורים ולא להרשם לבית ספר

הקטע עם הנסיעות והעצירות בצד עם ההסבר על הבטיחות בינתיים מה זה עובד מעולה
תודה בשמת! אפילו צביקילה כששומע
אוקיי אני נאלצת לעצור בצד
כבר לא מתפרע לגמרי רק צורח בלי התפרעות
כי הוא רואה שאחים שלו מיד נרגעים כשאני עושה את זה
ואז אני חוזרת על ההסבר על הבטיחות

בסך הכל אני מבסוטה

את פשוט משהו! תענוג לדבר איתך. את חושבת, את לוקחת מה שמתאים לך, את מעזה ומנסה, את עושה שינויים בגמישות מדהימה, ומצליח לך!
אני דווקא מרוצה שאמרת לאותה פקידה. שתחשוב קצת בפעם הבאה!
וגם לאשה הכועסת היית יכולה להגיד. היה מאפס אותה בשניה. גורם לה להיות פחות גסת רוח ומלאה בעצמה בפעם הבאה שהיא נתקלת בהתנהגות מוזרה.
כל אחד שמתנהג בצדקנות תוקפנית צריך לקבל קצת אמת בפרצוף.

בהצלחה בבירורים ובהחלטות!

כיף לקרוא על החוויות מהיום!

_אם כדאי לתאם עם המנהלת פגישה או שזה נידון מראש לכשלון
והיא אמרה לי בטח בטח שכדאי ואפשרי_

אפשר לגלות אופטימיות זהירה!

_ואז אמרתי משהו שבחיים לא יצא לי מהפה על צביקיל'ה
צריך להבין שגם הייתי בשוק מזה שהיא נתנה לו מכה על היד
אמרתי לה: הוא אוטיסט את מבינה?_

מדהים שאמרת את זה. אני חושבת שאולי זה הוציא ממך דווקא משהו טוב.
אולי משהו שרצית לומר מזמן, ככה, כמו שזה, ולא העזת, ופתאום הייתה לך ההזדמנות. יכול להיות?
אז אולי באמת הכי נכון הוא פשוט להגיד?

למה לא אמרת אף פעם? כי התביישת?

_אז חדוה אמרה לי
אבל איך היא יכולה להבין את הקשיים שלנו אם היא לא יודעת מה הם?_

מדהים ! חדוה נשמעת ילדה נבונה מאוד.
כשאנשים יודעים, הם עשויים להיות אמפתיים יותר. כשלא יודעים, פשוט לא יודעים.
אם ילד 'רגיל' היה מתנהג כך כלפי אותה אישה בשירותים, אולי היא הייתה צודקת בכעסה (אולי?). האם היא אמורה לנחש שהוא לא 'רגיל'?

_אני דווקא מרוצה שאמרת לאותה פקידה. שתחשוב קצת בפעם הבאה!
וגם לאשה הכועסת היית יכולה להגיד. היה מאפס אותה בשניה. גורם לה להיות פחות גסת רוח ומלאה בעצמה בפעם הבאה שהיא נתקלת בהתנהגות מוזרה.
כל אחד שמתנהג בצדקנות תוקפנית צריך לקבל קצת אמת בפרצוף._

אני ממש לא מסכימה עם הגישה הזאת.
הגישה הזאת מייצרת תחושת 'אני - מול העולם'. 'הם עושים לי ככה - אני אראה להם מה זה.' זה מיותר.
אני לא חושבת שצריך להתייחס לאותם אנשים שלא מבינים כאל צדקנים, תוקפניים, גסי רוח וכו'. כל אחד יש לו הבעיות שלו. ויכול להיות שהקשיים שלהם לא פחות עצומים - גם את זה את לא יודעת. ואולי מהמקום שהם נמצאים הם לא מסוגלים לחשוב מה עובר עליכם....
אלא אם כן תספרו להם !

לכן, אני לא חושבת שהסיבה שכדאי לומר לאנשים שבנך אוטיסט היא כדי 'שיקבלו אמת בפרצוף'. זאת ממש לא הגישה לדעתי.
אני כן חושבת שכדאי לומר זאת פשוט כי -
א) זאת מציאות חייך, בפשטות, ואין לך במה להתבייש
ב) כי זה עוזר לאנשים להבין, ועשוי להוציא מהם את הצדדים היפים שלהם

אני חושבת שאנשים שמתנהגים בצורה מכוערת כלפי ילדים קטנים (שנניח "מתנהגים לא יפה" אבל אלה ילדים קטנים, זרים, שאותם אנשים בכלל לא מכירים ולא יודעים מה עובר עליהם) - כן צריכים טלטלה, כמו למשל להבין שהרגע העליבו ילד אוטיסט, וכמובן פגעו והכאיבו לאמא שלו.
הילד מתנהג כך לא מפני ש"האמא אשמה" או "הילד אשם", מה שהם מנסים בתוקפנותם להטיח בפרצוף של האמא והילד - אלא מפני שיש בעיה.

ברור שאני אישית לא אומרת להבהיר את העובדות בתוקפנות.
אבל עצם העובדה שלא שותקים, ולא מסתירים את האמת - היא כבר מטלטלת את האדם וגורמת לו להבין את העוול שהוא גורם. ולחשוב קצת. על ההנחות המוקדמות שלו, על האטימות שלו, על זה שלא קלט שמדובר בילד מיוחד ותקף בלי לבדוק בכלל.

אותם אנשים מבוגרים למעשה התנהגו בצורה יותר גרועה מההשתוללות של הילד!
ולהם, אין תירוץ.

בוקר טוב, איזה יופי! כדברי בשמת, אני ניצבת בהשתאות מול המהירות שבה את מיישמת דברים. מדהים!

אני רוצה להציע לך להמשיך לשחרר כמה שיותר בעניין האוכל - זה בנפשי, כי גם אני, כפי שכתבתי למעלה, שמתי לב מתישהו כמה אנרגיה אני משקיעה בזה, והצלחתי לשחרר המון וגיליתי כמה זה נפלא. יש לנו את האוטומט הזה של "אמא, תביאי לי כפית", והכי יש לי דחף לקום ולתת לו כפית (לפעמים אני גם עד היום עושה את זה, מתוך אוטומט, או מתוך רצון לפנק). ואז אני נזכרת, שמדובר בילד בן כמעט תשע, או ילד בן כמעט שבע, שמכיר היטב את הדרך למגירת הסכו"ם.

אגב, השלב הבא שאני עובדת עליו, ואין לי מושג איך זה אצלכם, הוא שבסיום השימוש בכלי, ישטפו ויכניסו למדיח. זה דורש שנארגן שרפרף או משהו, כי קערת הקומפוסט והכיור גבוהים, אבל בקרוב נתחיל עם זה. ואת יודעת מה אני אוהבת בזה שהם מעורבים יותר בעבודות הבית? שזה עושה אותם שותפים יותר שווים, זה עוזר לי לתפוס אותם יותר כיצורים אוטונטמיים ובוגרים.

קוראת בעניין את כל ההמלצות בעניין האוכל.
לא אפרט איך זה אצלי כדי לא להסיט את מרכז הדיון, אבל גם אצלי יש העדפות ספציפיות ונפרדות לכל ילד (בעיקר לכל ילדה), וגם אני מרגישה מחויבת לספק להם בכל ארוחה לפחות מאכל או שניים שבאים בחשבון מבחינתם.
מזדהה אתך מאוד, בוקר טוב.

אם יורשה לי אשאל בכל זאת:
ואם לא היה מה שאהבתי - לא אכלתי. או אכלתי את המינימום, כדי לא להיות רעבה מדי. וחיכיתי לארוחה הבאה.

לפעמים אני מיישמת את זה, אבל הארוחות הבאות הן ארוחת ארבע (עוגיות וכיו"ב. אין מצב!!!! לפרות) וארוחת ערב, שאמנם איכשהו אמורה להיות פה מזינה לפחות בחלק מהימים, אבל עדיין לא כמו ארוחת הצהריים, וגם בה יש העדפות שונות לכל אחד.

על זה שלא קלט שמדובר בילד מיוחד ותקף בלי לבדוק בכלל
אבל בשמת, איך הוא יכול לדעת? את היית מעלה בעדתך לבדוק כל ילד אם הוא אוטיסט או לא? זה בכלל לא עובר לאנשים בראש ואף אחד לא עושה דווקא. באמת הכי טוב פשוט להגיד, כמו שחדוה אמרה, לא בדווקאיות, אלא כדי להסביר.

איך אני רוצה לכתוב ברוגע אבל אין לי המון זמן אני בלחץ הכנות לשבת
רק שבוער לי להגיב לכן

_על זה שלא קלט שמדובר בילד מיוחד ותקף בלי לבדוק בכלל
אבל בשמת, איך הוא יכול לדעת? את היית מעלה בעדתך לבדוק כל ילד אם הוא אוטיסט או לא? זה בכלל לא עובר לאנשים בראש ואף אחד לא עושה דווקא. באמת הכי טוב פשוט להגיד, כמו שחדוה אמרה, לא בדווקאיות, אלא כדי להסביר._
אני לא יכולה להסביר לכל אחד
זו פעם ראשונה שאני קוראת לו אוטיסט את יודעת
וזו פעם ראשונה בחיים שאני אומרת את זה למישהו
אני גם לא יכולה לתת לו כותרת כזו בכל פעם שאנחנו נתקלים באנשים כאלה ואנחנו נתקלים בהרבה
כל יציאה מהבית למקום ציבורי מלווה בתגובות מעין אלו
היתה לי ההזדמנות אתמול כי צביקילה בדיוק יצא וכמו שציינתי שניים מאחיו שקלטו את זה
מיד התחפפו החוצה אחריו ואני זינקתי על ההזדמנות כדי להגיד את זה

בנוסף
אני מעולם לא הערתי לאף הורה על החינוך שלו או על חוסר אחריותו ואני מוצאת שהמון אנשים מרשים לעצמם
להעיר לי שאני לא יו'דעת לחנך את הילד הזה ואיזה מן חינוך זה ואיזה הורים יש היום לא יודעים לחנך בלה בלה בלה
המון אנשים שפונים אליו והוא לא עונה להם ולא מסתכל עליהם שואלים בחוסר טאקט
מה אתה לא מדבר? בלעת את הלשון? אתה לא יודע לדבר? ההורים שלך לא לימדו אותך?
וכל מיני פנינים דוחים ומעליבים מהסוג הזה
וצביקי מבין אותם

מישהו גם שאל אותי לידו אם הוא סובל מפיגור שיכלי
נו אנשים

אז אני בחרתי עד כה להציג את זה לילדים שלאנשים אחרים יש קשיים
שאנחנו לא מודעים אליהם ואחד מהם הוא לקבל את השונה
והשונה זו ההתנהגות של צביקי שהיא לא נורמטיבית
ואנחנו גם צריכים לקבל את השונה
לא שאין לי התפרצויות וריבים עם אנשים ליד הילדים כשהאנשים האלה שמעירים עולים לי על העצבים
זה קורה בימים קשים במיוחד שיש לי עם הילדים וכל העצבים יוצאים על אותם אנשים

אני רוצה להציע לך להמשיך לשחרר כמה שיותר בעניין האוכל - זה בנפשי, כי גם אני, כפי שכתבתי למעלה, שמתי לב מתישהו כמה אנרגיה אני משקיעה בזה, והצלחתי לשחרר המון וגיליתי כמה זה נפלא. יש לנו את האוטומט הזה של "אמא, תביאי לי כפית", והכי יש לי דחף לקום ולתת לו כפית (לפעמים אני גם עד היום עושה את זה, מתוך אוטומט, או מתוך רצון לפנק). ואז אני נזכרת, שמדובר בילד בן כמעט תשע, או ילד בן כמעט שבע, שמכיר היטב את הדרך למגירת הסכו"ם.
היום יישמתי את זה והלכתי עם זה מה זה רחוק כי הייתי חייבת בתור התחלה לשים את הגבול באופן חד וברור
מה שעשיתי זה הכנתי את הסלט הכנתי חביתה משותפת לכולם במחבת ענקית שמתי פיתות על השולחן
ממרחים ביקשתי מאחת הבנות שתערוך שולחן
אבא ישב איתם ואני אכלתי לי על שרפרף במטבח
כי הרגשתי יותר בטוחה שם בתור התחלה והיה לי כיף לאכול שם לבד
היה סינכרון ביני לבין בעלי בלי שדיברנו על זה קודם
שניים מהילדים ביקשו כל אחד משהו אחר שהיה על השולחן
ואני קולטת את בעלי ממשיך לאכול וללעוס את המזון שלו בנחת מבלי להתייחס ואפילו לא להסתכל על הילדים שביקשו
גם אני לא הגבתי
ביקשו כמה פעמים (עוד חביתה! עוד חביתה!) (עוד סלט! עוד סלט!)
בסוף הבינו את הרמז ולקחו לבד
אני סיימתי לאכול ואז ביקשו מים
הבאתי בקבוק מינרלים, כוסות מזגתי לכולם השארתי את הבקבוק על השולחן ויצאתי למרפסת לשתות בנחת את התה שלי

אגב, השלב הבא שאני עובדת עליו, ואין לי מושג איך זה אצלכם, הוא שבסיום השימוש בכלי, ישטפו ויכניסו למדיח. זה דורש שנארגן שרפרף או משהו, כי קערת הקומפוסט והכיור גבוהים, אבל בקרוב נתחיל עם זה. ואת יודעת מה אני אוהבת בזה שהם מעורבים יותר בעבודות הבית? שזה עושה אותם שותפים יותר שווים, זה עוזר לי לתפוס אותם יותר כיצורים אוטונטמיים ובוגרים.
כן חשבתי על זה בתור השלב הבא
שניה תני לכולנו להפנים את השלב הנוכחי

_אני חושבת שאנשים שמתנהגים בצורה מכוערת כלפי ילדים קטנים (שנניח "מתנהגים לא יפה" אבל אלה ילדים קטנים, זרים, שאותם אנשים בכלל לא מכירים ולא יודעים מה עובר עליהם) - כן צריכים טלטלה, כמו למשל להבין שהרגע העליבו ילד אוטיסט, וכמובן פגעו והכאיבו לאמא שלו.
הילד מתנהג כך לא מפני ש"האמא אשמה" או "הילד אשם", מה שהם מנסים בתוקפנותם להטיח בפרצוף של האמא והילד - אלא מפני שיש בעיה._
זה בוער בי בכל פעם שמעירים לי ומעליבים אותי ואת הילדים בציבור
אנשים אוהבים להתעלל במישהו אחר לפעמים אנשים פשוט עושים לנו משפטי שדה
ואנחנו עומדים ושותקים ואני מרגישה אבן
אבן בגרון

_ברור שאני אישית לא אומרת להבהיר את העובדות בתוקפנות.
אבל עצם העובדה שלא שותקים, ולא מסתירים את האמת - היא כבר מטלטלת את האדם וגורמת לו להבין את העוול שהוא גורם. ולחשוב קצת. על ההנחות המוקדמות שלו, על האטימות שלו, על זה שלא קלט שמדובר בילד מיוחד ותקף בלי לבדוק בכלל.

אותם אנשים מבוגרים למעשה התנהגו בצורה יותר גרועה מההשתוללות של הילד!
ולהם, אין תירוץ._

"מי זו האמא של הילד הזה?!" חח איך שאני שומעת את זה הלב שלי מתחיל לרעוד
לפני כמה זמן צביקילה התפרץ בחנות ברחוב כזה של חנויות שהיינו מוכרחים להגיד לשם לקנות להם דברים הכרחיים
זה היה לפני החגים והחנות היתה מלאה
צביקילה נשכב על הרצפה וצרח והטיח את הראש ברצפה
אז המוכרת מסתכלת עליו ליד האנשים שעמדו לידה וחיכו לתורם לקבל עזרה
והסתכלה עליו
איך היא התסכלה עליו
כמה דקות ארוכות ונצחיות
שהיא הסתכלה עליו כאילו שהוא רב מרצחים
באימה מלווה בגועל זה היה נורא
ואז היא אמרה לי את יודעת לך אין את היכולת לטפל בדברים כאלה בשביל זה יש רווחה ועובדים סוציאלים
חייכתי בנימוס אמרתי תודה עוד שניה הייתי בוכה אספתי את הילדים יצאנו משם ואז פשוט פרצתי בבכי

_אז אולי באמת הכי נכון הוא פשוט להגיד?

למה לא אמרת אף פעם? כי התביישת?_
לא התביישתי
יהיה לי זמן להרחיב במוצש אבל זו התקווה הזו שמשהו ישתנה
אני לא רואה את צביקי כאוטיסט לצביקי יש התנהגויות אוטיסטיות וככה זה
אני אסביר במוצש על זה שהתמונה גם משתנה עם השנים וזה לא רק אצלו
התמונה אצל אוטיסטים משתנה ויש ילדים שבעבר הראו תמונה אוטיסטית והיום למשל
לאחר אבחון מחודש התמונה משתנה והם נגיד מראים תמונה רק של הפרעות קשב
אני לא רוצה לקרוא לצביקי אוטיסט ושהוא יראה את עצמו ככזה או שאחים שלו יראו אותו ככזה
הכותרת הזו התיוג הזה אני לא שלמה עם זה

אולי היא הייתה צודקת בכעסה (אולי?).
אני משתדלת לגלות סובלנות כלפי כל ילד מבלי לשאולת את עצמי אם הוא רגיל או לא
הוא יכול להיות לא רגיל רק באותו זמן של ההתנהגות שלו ובזמן אחר להיות רגיל

אלא אם כן תספרו להם !
אני לא יכולה לספר לכל אדם מה הקשיים שלי
בדיוק כמו שאני לא מספרת לפקידה שאין לי מצב רוח או שאני לא מחייכת כי היה לי ויכוח הבוקר עם בעלי
או שאני לא מספרת לה שצלצלו מהבנק ואמרו שמחזירים לי שיק
כל שכן על הבעיות של הילדים
אני לא מרגישה שיש לי רשות לספר על הבעיות שלהם לאנשים זרים
אולי רק בהתייעצות פרטנית עם חברה או מישהי שיכולה לעזור אני יכולה להתייעץ עם השם של הילד
בידייעה שזה לא עובר הלאה

_א) זאת מציאות חייך, בפשטות, ואין לך במה להתבייש
ב) כי זה עוזר לאנשים להבין, ועשוי להוציא מהם את הצדדים היפים שלהם_

א. מציאות חיי היא שלצביקי יש קשיים כרגע והם מוצגים כהתנהגויות אוטיסטיות אני לא רוצה לקרוא לו אוטיסט ושזה יהיה השם שלו כמו שאני אמא ואבא שלו אבא אז הוא יהיה אוטיסט
זה כמו שלא תגידי לאנשים שהילדה בוכה כי יש לה דלקת בדרכי השתן או הילד גרוע במתמטיקה כאלה דברים..
ב. אם מה שמוציא מאנשים את הצדדים היפים שלהם הוא שאני אפרט להם את הקשיים שלי אז לא תודה אני לא רוצה שירחמו עליי
כולנו יודעים שלכולם יש קשיים! לא חייב להיות ילד שמראה התנהגויות אוטיסטיות כדי שלבן אדם יש קושי
ילדים זה שמחה אבל עם השמחה מגיעים עוד כמה דברים והם לא פשוטים בלי קשר לאוטיזם
גם למישהי שאין ילדים יש קשיים גם להורים לילדים גדולים יש קשיים
אין היום אנשים שאין להם קשיים אני חושבת שצריך פשוט ללכת לפי כלל האצבע של
ואהבת לרעך כמוך
והכל יהיה הרבה יותר נעים לכולם

את פשוט משהו! תענוג לדבר איתך. את חושבת, את לוקחת מה שמתאים לך, את מעזה ומנסה, את עושה שינויים בגמישות מדהימה, ומצליח לך!
תודה בשמת, תודה מיצי ואל ייאוש ואהבת וכולן, תודה לכן על הפידבקים זה מאוד מאוד מחזק אותי!

וגם לאשה הכועסת היית יכולה להגיד. היה מאפס אותה בשניה. גורם לה להיות פחות גסת רוח ומלאה בעצמה בפעם הבאה שהיא נתקלת בהתנהגות מוזרה.
אני אומרת לך שהאשה הזו היתה כל כך נרגנת שנראה לי שאם הייתי אומרת לה את זה
היא היתה אומרת לי בעצבים מקומם של ילדים כאלה הוא במוסד סגור לא ברחובות אמא פושעת שכמוך!

כל אחד שמתנהג בצדקנות תוקפנית צריך לקבל קצת אמת בפרצוף.
כתבתי לך כבר שזה מה זה בוער בי כל פעם מחדש
זה כמו לבלוע שקית מים השתיקה שלי
וגם אם אני מצליחה לריב עם האנשים האלה מתוך עצבים
זה עדיין עומד לי על הלשון להתחיל לספר את הקשיים כמו שאהבת הציעה
ופשוט לתת להם את האמת בפרצוף שיחשבו פעם הבאה פעמיים לפני שהם ככה מחנכים את העולם

איך הוא יכול לדעת? את היית מעלה בעדתך לבדוק כל ילד אם הוא אוטיסט או לא?
לא חייבים לדעת - אם את מתנהגת בעצמך בצורה עדינה, מכבדת וראויה.
הם התנהגו בצורה תוקפנית ולא נעימה בעצמם.

ויצאתי למרפסת לשתות בנחת את התה שלי

ואז היא אמרה לי את יודעת לך אין את היכולת לטפל בדברים כאלה בשביל זה יש רווחה ועובדים סוציאלים
איזו התנהגות נוראית! (של המוכרת)

מגיבה קצר עקב חוסר זמן (פדיחות שאני לא מספיקה כלום עם ילד אחד, בעיקר לאור כל ההספקים שלך... (-:)

ובקשר לבני עקיבא:
לדעתי זה אחלה רעיון, כי מדובר על 2 פעולות סדירות בשבוע (שלישי ושבת), ויש חברת ילדים קבועה, שהיא לא בהכרח חופפת את בית הספר, ולכן ילדי חינוך ביתי יכולים להשתלב שם בקלות מבחינה חברתית.
אני מאוד נהניתי מלהיות חלק מקבוצה, מהפעולות (בתור ילדה אהבתי את אלו שבעיקר משחקים בהן, ופחות את אלו עם התוכן העיוני), טיולים ובכלל.
האחים הקטנים שלי אומרים שעכשיו חלק מהחבר'ה מכיתה ח' ומעלה (בערך) הולכים כקבוצה להתנדב בקו לחיים, ובכל מיני עמותות כאלו, שזה גם רעיון לסוג של מסגרת, שהיא כיפית, חשובה ואפשר ללמוד ממנה המון.
מה שחשוב הוא שתבדקי אם הסניף של בני עקיבא באזורכם לא דתי יותר/פחות מידי בשבילכם.
יש גם עוד תנועות נוער ששווה לבדוק.

חייבת לרוץ

_מציאות חיי היא שלצביקי יש קשיים כרגע והם מוצגים כהתנהגויות אוטיסטיות אני לא רוצה לקרוא לו אוטיסט ושזה יהיה השם שלו כמו שאני אמא ואבא שלו אבא אז הוא יהיה אוטיסט
זה כמו שלא תגידי לאנשים שהילדה בוכה כי יש לה דלקת בדרכי השתן או הילד גרוע במתמטיקה כאלה דברים.._
זו גם מציאות חיי.
אבל אני מרגישה אחרת.
אני מרגישה שזה שהילד שלי אוטיסט זו מציאות חייו. וזה גורם להתנהגויות מסויימות ומחשבות מסויימות שהן לא בהכרח תואמות למה שמקובל או למה שאני חושבת.
למשל לפעמים מפחידים אותו דברים שאין ביכולתי לנחש מראש - תזוזה של הספה ב- 3 סנטימטר, פתיחת/סגירת חלון בלי התראה וברגע שהבנתי שזו מציאות חייו ואין ביכולתו להבין את המציאות והעולם סביבו כמו שאני מבינה או כמו שהאחים שלו מבינים התחלתי לראות דברים אחרים.
הבנתי שאני צריכה לפרש לו הרבה פעמים את המציאות לא בהכרח כדי שיתנהג כמוני או כמו אחרים אלא כי לדעת דברים מראש עוזר לו למשל, או כי הסבר/תיווך בזמן אמת מפחית מהפחד.
ואותו דבר אני מרגישה מול אחרים אם אני אומרת שהוא אוטיסט ולכן צריך שידברו אליו בלי לצעוק למשל או יסבירו לו מראש מה הולך לקרות זה בעיני לא כמו להסביר שהילדה בוכה כי יש לה דלקת אלא כמו לבקש להסתכל על ילד חירש כי הוא קורא שפתיים אבל לא שומע, או כמו לתת יד לעיוור שידע שאני שם כי הוא לא רואה.

ולגבי מה שכתבת לי יותר למעלה לגבי מסגרת - הילד שלי יצא מהבית למסגרת בגלל שהוא אוטיסט בגלל שלו היה קשה להיות בבית ולי היה קשה לתת לו את מה שהוא צריך במסגרת הבית.
אם הוא היה בן יחיד יכול להיות שבהתחושות שלי לנושא ולעניין היו אחרות והייתי מחליטה שאני כן יכולה ליצור בבית את התנאים הכי טובים בשבילו.
אבל הבנתי [או יותר מדוייק הבנו] שהראיה צריכה להיות משפחתית - אם אני לא יכולה לצאת עם הילדים מהבית כי לו קשה במקומות חדשים והומים אז כולם מפסידים מזה גם הוא כשכן יוצאים למקומות האלה, וגם האחים שלו ואני כשלא יוצאים כי מתחשבים בקשיים שלו ולכן נמנעים וגם המשפחה כולה כי הצרכים של כולם כל כך רחוקים אחד מהשני שאני לא יכולה לענות על הצרכים שלו ועל של השאר בלי שמישהו יפגע מאד ובלי לגמור את הכוחות שלי.
ובדקנו תוכנית ביתית אבל המחיר המחיר הוא מטורף מצד אחד ומצד שני הבנו שזה הופך את כל הבית להיות סביב זה ואז מה עם שאר הילדים? לא מגיע גם להם להיות במרכז? שיהיה להם את המקום שלהם את הזמן שלהם לא כאחים של...
אז הילד שלי נכנס לאלוטף ותוך חודשיים היה לנו ילד חדש. הוא למד המון דברים על העולם ואיך להסביר את עצמו ואת להבין את העולם שלנו יותר טוב ואנחנו למדנו להכיר את הילד שלנו יותר טוב בעזרת אנשי המקצוע - מה הצדדים החזקים שלו ואיפה החולשות. איפה הוא צריך חיזוק/תיווך/עזרה ואיך לעשות את אלו.
וכל החיים של כולנו השתנו.
אז לא אני לא ממליצה על מסגרת לכל אחד. אני כן חושבת שלבחור לשלוח ילד למסגרת מתאימה ותומכת כי יש לו קשיים מסויימים ואין מה לעשות ילד עם קשיים משפיע על כל הבית זו לפעמים הבחירה הנכונה בראיה משפחתית.
ואנחנו גילינו עם כל רגשי האשם שהיו לנו שאצלנו הבחירה הזו עשתה טוב לכולם וגם גילינו בכולםפ צדדים חדשים
או כמו שאחד האחים שלו אמר חצי שנה בערך אחרי שהתחיל את האלוטף: "מצד אחד אני מתגעגע אליו כי הוא פחות בבית מצד שני אני עכשיו יכול לעשות איתו המון דברים שלא יכולתי קודם ולהנות איתו יותר
וכולנו יכולים לעשות יותר ביחד ולנסוע יותר"

ויש לי עוד המון מה לכתוב אבל עוצרת כאן.

וכמובן אם לא מתאים לך את מוזמנת למחוק.

אני כן חושבת שאם יש מישהו שיש לו צרכים מיוחדים מבחינת אוכל צריך לדאוג לו מבחינה מינמלית לפחות...
ברור

וגם לי ברור שצריך להיות משהו שהם יוכלו לאכול.
אבל זה קצת כמו מה שסיפרת על הארוחה שהם ישבו ורצו עוד חביתה, ובסוף לקחו לבד.
יש דברים שהילד הזה לא יאכל, שום סיכוי שום סיכוי שום סיכוי, או רק עוד שלוש שנים או משהו.
ויש דברים שהוא יאכל, אם תתני לו מספיק זמן לזה, אבל אם תתני לו בחירה, הוא יהיה בטוח שמאה אחוז שאת זה הוא לא רוצה.
בשטח הזה, של "אני לא אוהב, אני לא רוצה, אבל יודעת, מה? אם אין ברירה אני אסתדר עם זה יופי" את יכולה לתמרן.

ושוב, מבחינתי זה לא עניין של העקרון האדלריאני המקודש של "הילדים צריכים להתרגל כי הם צריכים להתרגל".
זה העיקרון התמרושרושי הלא-מקודש בעליל של "להוציא את הילד שמח, את האמא מרוצה ואת המשפחה מתפקדת".
ילד שמח שמקבל אוכל שהוא אוהב זה חשוב, אין ספק.
אבל "משפחה מתפקדת" (וכל משפחה מתפקדת אחרת, אין הגדרות כלליות) ואמא שלא יוצאת מדעתה מרוב דרישות-יתר סביב הארוחה, זה חשוב עוד יותר...

בכל אופן, הסיפור שלך על הארוחה שבה ישבת בצד היה מעורר השראה

=============
_היום אחת הבנות הלכה אחרי כל היום בבית בכל מיני בקשות
במיוחד בקשת ה"לעשות חוברת"
ואני עם כל הכביסות האלה והעייפות הזו והילדים הקופצים והרבים האלה
רק נפנפתי אותה ונפנפתי עד שפשוט התפרצתי עליה בזעם:
אני מכבסת עכשיו את השמיכות והסדינים עם הפיפי שעשית עליהם
את הבגדים שלכם
כי אם לא אכבס לא יהיו בגדים ולא שמיכות ומצעים ללילה!_

אוי, קשה...
את יודעת שלי יש רק ילד אחד, ובכלל לא החינוך ביתי, אז מי אני שאתן לך עצות...
אבל...
כשהוא מבקש ממני משהו, אני תמיד אומרת לו: בסדר.
אבל קודם אני צריכה לעשות את זה ואת זה ואת זה ואת זה...
וזה, אני חושבת, פותח פתח גם לזה שהוא מבין מה יש על סדר היום המשפחתי, אילו צרכים
וגם לזה שאני יכולה, מדי פעם לרתום אותו לעשייה שלי גם.
לסדר צעצועים שלו, לשלוח אותו לכל מיני מקומות בבית להחזיר דברים...
הרבה פעמים אין מצב - הוא לא יעזור לי לשטוף כלים, למשל.
אבל הפתח שם.
אולי זה יכול לעזור לך עם הילדים? "בסדר, רק נגמור את..."
שזה לא יהיה העולם שלך על חשבון העולם שלהם ולהיפך,
אלא העולם של כל המשפחה ביחד, שכולל גם את זה וגם את זה.
(כי הם רק ילדים, כאמור, ונורא קל להם לא לראות את כל המטלות שאנחנו מוצפים בהן, אלא אם כן נשקף להם את זה שוב.. ושוב... ושוב)

ד"א חביתה? לכי על זה! אפשר ללמד ילדים לבשל מגיל ממש צעיר. כן, גם עם כיריים. יש אמנם ילדים יותר "בטוחים" מאחרים, אבל שווה לפחות לשקול את זה לפני שאומרים אוטומטית "מסוכן מדי".

(לנו יש ילד קצין-בטיחות מטבעו, אז זה ממש לא פייר להביא אותו כדוגמה, אבל בכל זאת: ברגע שהוא יכול היה להחזיק כפית ביד - נתתי לו מזלג. ברגע שידע איך להחזיק מזלג - נתתי לו סכין מריחה. שילמד וידע איך מתנהגים אתו. ואז בעלי הפרא-אדם עקף אותי בסיבוב ונתן לו סכין חיתוך. בנקודה הזאת נשמתי פרחה, אבל העיקרון הוא אחד: ברגע שנראה לך שילד מסוגל מוטורית ומנטלית ללמוד להתמודד עם כלי - תני לו, בלוויית האזהרות הנחוצות, במרחב שמתאים ללמידה, ובלי לחכות לאיזה "גיל בוגר". הבגרות, בהקשר הזה, הרבה פעמים באה עם הניסיון).

שבוע טוב!
איך הייתה השבת?

בקשר להערות של אנשים רציתי להוסיף, שאמנם זה עצמתי יותר כשיש ילד שהתנהגותו חריגה, אבל בסך הכול זאת תופעה, שכולנו נתקלים בה. אני באופן אישי יודעת, שעלי ללמוד לקחת את זה בקלות, אבל בכל זאת מתקשה:
"למה אין לו כובע?"
"הוא כמעט נחנק!" (כשהתינוק במנשא מטה את הראש לכיוון הרצועות)
"זה מקום ציבורי! תשמרי עליהם שלא ירעישו!"
"היא עוד מעט נופלת!"
ועוד שפע פנינים.

הקטע שאני נהנית להפתיע אותם בחזרה הוא כשאומרים לי: "הקטנה...", ואני מסבירה שהיא הגדולה יותר מבין השתיים. "מה, הן תאומות?!" "כן, היא פשוט נולדה קטנה יותר".

משהו אחר:

את מכירה את שיטת העבודה של סיפורים חברתיים?
(קרול גריי, אם אינני טועה.)

_לא חייבים לדעת - אם את מתנהגת בעצמך בצורה עדינה, מכבדת וראויה.
הם התנהגו בצורה תוקפנית ולא נעימה בעצמם._
הדברים האלה שכתבת מזכירים לי משהו לגבי צביקיל'ה ומשהו שקרה היום-
כשפונים אליו באופן נעים הוא רוב הזמן נענה
היום יצאנו עם הילדים וכל אחד מהם לקח איתו משהו מאוד אטרקטיבי לדרך
משהו שכשילדים אחרים רואים הם רוצים גם
ליד בית הכנסת יש המון ילדים וכמובן היתה התקהלות ושמחה גדולה
צביקי מאוד רכושני לגבי החפצים שלו הוא לא נותן (כמעט) לאפחד להשתמש בהם
אבל
היו ילדים שפנו לצביקי בכזו רכות וביקשו באופן כל כך מנומס ואדיב שצביקי פשוט נתן להם להתנסות בחפץ שלו
והיו כאלה שלא
כשבעלי הגיע הוא בדיוק ראה כמה ילדים ליד צביקי במרחק מה כך שלא שמענו ממש מה הם אמרו שמנסים לקבל ממנו את החפץ
והוא הביע התנגדות נחרצת שהילדים כנראה זיהו שלא כדאי להם להתעסק איתו
בעלי מתוך אינסטינקט עשה צעד קדימה ואמר כשלא שומעים רגע צביקי תן להם לנסות
ואז חזר ואמר לי את יודעת מה? זו כנראה הגישה שלהם..

בדקתי לגבי בני עקיבא ובאזור שלנו במקרה זה מתאים לילד אחד-צביקי
דוקא לילד שמתחתיו יש איזשהו עיכוב בפתיחת הקבוצה והיא אמרה לי שברגע שתפתח הם יצרו עמי קשר

אני מרגישה שזה שהילד שלי אוטיסט זו מציאות חייו. וזה גורם להתנהגויות מסויימות ומחשבות מסויימות שהן לא בהכרח תואמות למה שמקובל או למה שאני חושבת.
אני מבינה את זה וכמו שכתבתי: זה לא שאני שוללת את זה יש לי הטיעונים שלי ויכול להיות שהם נובעים מפחד או הכחשה אבל נוח לי איתם ואני אסביר אותם
(ואני מזכירה שהכל פתוח מבחינתי)
גם גאון חושב אחרת
גם ילד שיש לו את תוית ההפרעות קשב וריכוז חושב או מתנהג אחרת
ובעצם כל ילד חושב אחרת לא כולנו חושבים אותו הדבר
מה אני אומרת? שאפשר להכיר את הילד מבלי לקרוא לו אוטיסט או לכנות אותו כך באוזני כולם או באוזניו
ולדעת איך להתנהל איתו מבלי לקרוא לו אוטיסט
הרי גם אם אני אומר לאנשים משעו הוא אוטיסט זה יעזור לי או להם?
אם אין להם גישה לאוטיסטים והם לא יודעים מה הקשיים של אוטיסטים הם לא יתנהגו איתו כמו שאמורים להתנהג עם אוטיסט

_למשל לפעמים מפחידים אותו דברים שאין ביכולתי לנחש מראש - תזוזה של הספה ב- 3 סנטימטר, פתיחת/סגירת חלון בלי התראה וברגע שהבנתי שזו מציאות חייו ואין ביכולתו להבין את המציאות והעולם סביבו כמו שאני מבינה או כמו שהאחים שלו מבינים התחלתי לראות דברים אחרים.
הבנתי שאני צריכה לפרש לו הרבה פעמים את המציאות לא בהכרח כדי שיתנהג כמוני או כמו אחרים אלא כי לדעת דברים מראש עוזר לו למשל, או כי הסבר/תיווך בזמן אמת מפחית מהפחד.
ואותו דבר אני מרגישה מול אחרים אם אני אומרת שהוא אוטיסט ולכן צריך שידברו אליו בלי לצעוק למשל או יסבירו לו מראש מה הולך לקרות זה בעיני לא כמו להסביר שהילדה בוכה כי יש לה דלקת אלא כמו לבקש להסתכל על ילד חירש כי הוא קורא שפתיים אבל לא שומע, או כמו לתת יד לעיוור שידע שאני שם כי הוא לא רואה._
טוב אז לגבי החלק הראשון בציטוט שלך-הבנת את הילד והבנת שצריך לפרש לו דברים ולתווך לו זאת אומרת שהבנת את הקשיים שלו וזה בלי קשר לתוית
לגבי החלק השני-אפשר להסביר לאנשים שצריך לדבר אליו בלי לצעוק (כי מי אוהב שמדברים אליו בצעקות גם ילדים שהם לא אוטיסטים לא אוהבים שמדברים אליהם בצעקות) או לבקש שיסבירו לו מראש מה הולך לקרות כי זה מלחיץ אותו שהוא לא יודע בלי קשר לזה שהוא אוטיסט
עיוור וחירש הם לא אוטיסטים
תפקודים של אוטיסטים ניתנים לשינוי ושיפור וגם התקשורת שלהם וכמו שכתבתי ביום שישי התמונה האוטיסטית בהרבה מהמקרים משתנה מקצה לקצה
וזה לא משהו מוחלט וקבוע כמו עיוור או חירש
אוטיסט זה לא מום זה שוני זה קושי אבל לא מום

אבל הבנתי [או יותר מדוייק הבנו] שהראיה צריכה להיות משפחתית - אם אני לא יכולה לצאת עם הילדים מהבית כי לו קשה במקומות חדשים והומים אז כולם מפסידים מזה גם הוא כשכן יוצאים למקומות האלה, וגם האחים שלו ואני כשלא יוצאים כי מתחשבים בקשיים שלו ולכן נמנעים וגם המשפחה כולה כי הצרכים של כולם כל כך רחוקים אחד מהשני שאני לא יכולה לענות על הצרכים שלו ועל של השאר בלי שמישהו יפגע מאד ובלי לגמור את הכוחות שלי.
אני מאוד מזדהה

אז לא אני לא ממליצה על מסגרת לכל אחד. אני כן חושבת שלבחור לשלוח ילד למסגרת מתאימה ותומכת כי יש לו קשיים מסויימים ואין מה לעשות ילד עם קשיים משפיע על כל הבית זו לפעמים הבחירה הנכונה בראיה משפחתית.
אני מסכימה איתך
שלא תחשבי שאם אני טוענת טיעונים שמחזקים את החנ"ב במקרים חריגים אני שוללת אפשרויות אחרות
יש מקרים ואני מכירה כאלה שבלי קשר לחנב בחרו להשאיר ילד בעל צרכים מיוחדים בבית עם תכנית ביתית
וגילו שהילד לא נתרם ושכל המשפחה איך לומר במילה פשוטה ועממית? נדפקת מזה
ושלחו למסגרת והחיים השתנו לבלי היכר
אני לא פוסלת את האפשרות הזו בכלל לא

וכמובן אם לא מתאים לך את מוזמנת למחוק.
מה פתאום שאני אמחוק? הנה אני כותבת הבהרה: אפשר לכתוב לי כל מה שרוצים בדף (שקשור לנושא)
גם ביקורת גם מילים קשות אני מקבלת את הכל באהבה אני מאלו שאוהבים ביקורת
יש לי כל מיני נקודות בחיים של ביקורת שחטפתי מאנשים שלמדתי ממנה המון על עצמי ועשיתי שינויים גדולים
ויש כמובן נקודות בחיים שחטפתי ביקורת במילים אוהבות ולמדתי ממנה המון על עצמי ועשיתי שינויים גדולים
במשפט אחד שמסכם את זה שאמרו חכמים וגדולים ממני: מכל מלמדי השכלתי

_מבחינתי זה לא עניין של העקרון האדלריאני המקודש של "הילדים צריכים להתרגל כי הם צריכים להתרגל".
זה העיקרון התמרושרושי הלא-מקודש בעליל של "להוציא את הילד שמח, את האמא מרוצה ואת המשפחה מתפקדת"._
איזו מצחיקה את ....

_אוי, קשה...
את יודעת שלי יש רק ילד אחד, ובכלל לא החינוך ביתי, אז מי אני שאתן לך עצות...
אבל...
כשהוא מבקש ממני משהו, אני תמיד אומרת לו: בסדר._
אה לא כתבתי שאמרתי לה בסדר אבל אחרי שאסיים את זה ואת זה ואת זה
והיא פשוט התעלמה שוב ושוב מהאמירות האלה שלי והמשיכה ללכת אחרי בכל הבית לכל מקום
ולשאול מתי נעשה כבר את החוברת?

(כי הם רק ילדים, כאמור, ונורא קל להם לא לראות את כל המטלות שאנחנו מוצפים בהן, אלא אם כן נשקף להם את זה שוב.. ושוב... ושוב)
היום עשיתי את זה עם סיפור לפני השינה ובסוף לא היה שיתוף פעולה גם לא היה סיפור
היו חייבים להבין שאם לא משתפים פעולה באיסוף לפני השינה ומורחים את הזמן אמא מתעייפת ומתעייפת והזמן עובר ואין לי כוח להקריא סיפור

_שבוע טוב!
איך הייתה השבת?_
מעולה, תודה

היו קטעים קשים עם צביקיל'ה ואמרתי לו מילים מאוד קשות וכמובן לא פסח עליי הרנטגן הדוחה והאכזרי של שבת אבל הוא היה מינורי
חוץ מהקטע עם צביקי שפשוט שאגתי עליו מילים מאוד קשות
אחר כך דיברתי איתו והכל ובכיתי לי בשקט בחדר על כל העניין הזה אבל עבר בשלום (אני מקוה כלומר)

בקשר להערות של אנשים רציתי להוסיף, שאמנם זה עצמתי יותר כשיש ילד שהתנהגותו חריגה, אבל בסך הכול זאת תופעה, שכולנו נתקלים בה. אני באופן אישי יודעת, שעלי ללמוד לקחת את זה בקלות, אבל בכל זאת מתקשה:
נכון נכון יש הערות גם לגבי ילדים אחרים פשוט אצל צביקיל'ה זה ממש בולט אז כל השאר מתגמדים

_את מכירה את שיטת העבודה של סיפורים חברתיים?
(קרול גריי, אם אינני טועה.)_
לא וקראתי קצת באינטרנט על זה בעקבות שאלתך
אבל מה אני אמורה לצייר לו סיפורי קומיקס על כל נקודה שאני רוצה לעבוד?

קודם כל, את לא "אמורה" שום דבר.

שנית, למיטב ידיעתי, התועלת שבשיטה לא הוכחה מחקרית, אבל יש בה משהו שובה שנראה נכון וגם נעים, ולכן לדעתי שווה - בדומה למה שעשית ושאת עושה במבחר תחומים (וגם אני משתדלת...) - לבחור את הנקודות הקריטיות ביותר, אפילו רק אחת, ולנסות להתמודד אִתה.
ראית כי טוב? הלאה!

גם בתחום הזה אני לא מומחית. (כנראה שאני פשוט יודעת קצת על הרבה. נשמע לא משהו, נכון?)
אנסה להסביר ולכוון אותך בכל זאת:

בוחרים סיטואציה שחוזרת על עצמה ושרוצים לשנות משהו בהתנהגות של הילד בה. מתוך זה נותנים שם (קצר או ארוך) לסיפור.
למשל, "מה לעשות כשאני רוצה משהו בחנות?".
מעתיקה לך מתוך מקור שמצאתי את אופן הבנייה של הסיפור:

_הסיפור החברתי מורכב מארבעה סוגי משפטים:

משפטים תיאוריים המתארים איפה מתרחשת הסיטואציה, מתי היא מתחילה ומתי היא מסתיימת, מי הם האנשים הנמצאים בה ומה הם עושים.
משפטים פרספקטיביים המתארים את התגובות והרגשות של הנוכחים לסיטואציה.
משפטי הכוונה המתארים את הפעולות שעל הילד לבצע הסיטואציה.
משפטי שליטה המהווים כמעין "משפט מחץ" הכולל לרוב דימוי מתחום הקרוב לילד ואשר מטרתו לשמר היטב בזיכרון את הרעיון הכללי של הסיפור._

אנסה לכתוב כאן דוגמה לא מחייבת לצורך המחשה:

הרבה פעמים אני נוסע לחנות עם אמא שלי ועם האחים שלי.

לפעמים אני רואה בחנות משהו שאני רוצה.
כשאני רוצה משהו בחנות, אני צריך לבקש רשות מאמא.
יכול להיות שאמא תסכים לקנות לי מה שאני רוצה ויכול להיות שאמא לא תסכים לקנות לי.
כשאמא לא תסכים לקנות לי מה שאני רוצה, אני אשתדל להתגבר ולהישאר רגוע ושקט.
אני אקנה משהו שאני יכול לקנות בכסף שלי
או
אחכה שאמא תיתן לי אחר כך בבית משהו אחר שאני אוהב.
אמא תשמח כשתראה איך אני מתגבר. גם אני אהיה גאה בעצמי!*

הסיפור יכול כמובן להיות על "מה קורה כשיש רעש לא נעים בחנות" או שאת יכולה להציע פתרונות אחרים שמתאימים יותר לכם.

קראתי עכשיו מאמר יפה, שגורס שלפני שמתייחסים למשהו שרוצים לשנות, מחברים סיפור דווקא על מצב מוצלח כדי לחזק את הילד על ההתמודדות שלו!

http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyre ... vrati1.pdf
קראי את הסיפורים המופיעים לדוגמה בעמודים 33-28. הם הרבה פחות "דידקטיים" ויבשים מהדוגמה שלי.

אני לא יודעת אם בנך יודע לקרוא, אבל בכל מקרה כדאי לכתוב את המלל, ומצד שני, גם אם הוא יודע לקרוא - זה נחמד ומבהיר כשמלווים את הטקסט בתמונות. אפשר לצייר אתו, לצייר לו ולתת לו לצבוע, לשתף את האחים, ואפשר אפילו לצלם תמונות רלוונטיות (ממילא בשמת כבר הלבישה עלייך מצלמה

).

מה דעתך?