חינוך ביתי לא מה שחשבתם

[בוקר_טוב*]

_לעשות למען הילד - בסוף בתוך הלב יתנקו הקולות הביקורתיים השליליים וגם בך כבר לא ינזפו בתוך הראש.
ותתרגלי בהדרגה גם לראות כל דבר טוב שהילדים עשו ולברך על זה, ככה שהטוב יבלוט בבית יותר מהרע._
אני קוראת את זה ומתבוננת תוך כדי בילדים..

[בוקר_טוב*]

_מסגרת היא תעתוע, אשליה, הסתרה
ובבחינת 'רחוק מהעין רחוק מהלב'_
ברור לי ל-ח-ל-ו-ט-י-ן
בכלל אתמול היתה לי בערב שיחה עם חברה שעובדת בתחום לקויות הלמידה
על כל הנושא של בתי ספר מסגרות ריטלין קשיי למידה לקוית למידה הפרעות קשב
הספקטרום האוטיסטי והיתה ביננו הסכמה שהמערכת כל כך גרועה
כל כך מנותקת מהמציאות כך שעם השנים גדל חוסר ההתאמה שלה לילדים
ולפיכך גם הפרעות הקשב ריכוז לקויות למיניהן הולכות וגדלות באופן ניכר

[בוקר_טוב*]

_לדעתי לא כדאי לבקש סליחה מילדים (ברוב הסיטואציות)
נדמה לי שבקשת הסליחה משחררת אותנו ובעצם מעבירה אליהם מעמסה גדולה מידי ובלתי מובנת עבורם ריגשית-קיומית_
לא חשבתי על זה באופן כזה
מעורר מחשבה
שמעי אם אני כבר מגיעה לבקש סליחה זה בדמעות ודם
סליחה פשוט כזה של אופס טעיתי זו לא בעיה
אבל סליחה של
פגעתי בך
זו סליחה עם מעמסה רגשית עצומה
יש לי מישהי במשפחה שתמיד אומרת
גדולים לא מבקשים סליחה מקטנים
זה תמיד מעצבן אותי לשמוע אותה אומרת את זה
אבל אם אנסה לדון אותה לכף זכות
אגיד שהיא מתכוונת לזה
למעמסה הרגשית

[בשמת_א*]

סליחה פשוט כזה של אופס טעיתי זו לא בעיה
תעשי הרבה אופס טעיתי.
רגע, אני מתקנת את עצמי.
שניה, לא יצא לי טוב. לא התכוונתי. אני אתחיל מההתחלה.

כאלה.

זה מלמד את הילדים המון. הרבה יותר מבקשת הסליחה המעמיסה.
זה מלמד אותם שאפשר לטעות ולחזור. שאפשר לתקן. וגם שטעית. שאת מודה בזה. אבל לא עושה עניין. זה מקל על כולם.

אני ככה לימדתי את עצמי להפסיק להגיד "איזה מטומטמת אני!" וכאלה דברים רעים עלי. עצרתי, אמרתי "אופס, טעיתי. אסור להגיד דברים כאלה על עצמי. מה שהתכוונתי לומר היה: אני ממש מתוסכלת, עשיתי טעות ועכשיו יהיה לי קשה לתקן אותה".

[בשמת_א*]

הנה הקטע מתוך הבלוג הרגלי זן
שמפרט איך לרכוש הרגלים חדשים בצורה נכונה, ואיך להמנע מטעויות בנושא.
יש לו יופי של עצות.

[אין_ייאוש*]

(תראי לי ילד שלא אוהב שייק פירות??)
אוי, קוסמת, אני יכולה להראות לך יותר מאחד...

השלב הבא זה לתפוס את עצמך באמצע, ולהפסיק. לעשות אחורה פנה.
המצאתי לי באופן ספונטני שיטה למצבים, שאני תופסת את עצמי מתחילה לצעוק, ואני מודעת מספיק וחזקה מספיק כדי לבלום: אני ממשיכה לדבר ברצף, אבל משנה את נימת הקול לאיזה קול מצחיק-מתבדח, ומשנה את נוסח המשפט למסר בונה.

[מיצי_החתולה*]

נדמה לי שבקשת הסליחה משחררת אותנו ובעצם מעבירה אליהם מעמסה גדולה מידי ובלתי מובנת עבורם ריגשית-קיומית
_אבל סליחה של
פגעתי בך
זו סליחה עם מעמסה רגשית עצומה_

כי בעצם, הסליחה הזאת באה לגרום לנו להרגיש יותר טוב. אני מבקשת משהו ממי שפגעתי בו - לא מספיק שפגעתי בו, עכשיו אני אומרת לו, אתה צריך להגיד שסלחת לי, כדי שאני ארגיש בסדר. זו באמת מעמסה.

מציעה פתרון אפשרי ברוח התקשורת המקרבת: אמפתיה. "ממש נבהלת כשצעקתי עליך קודם, נכון? זה בטח היה ממש מפחיד, לא?" ועוד משפטים אמפתיים בסגנון. אם הילדים שלך משתפים פעולה, את יכולה להציע להם לספר לך מה הם חשבו והרגישו, ולשקף להם חזרה. ואז הם מרגישים נראים. הם מרגישים שאת מבינה מה עבר עליהם. בשלב הזה את יכולה להוסיף משהו כמו "אני מצטערת שהתפרצתי עליך ככה (אם נראה לך מתאים להוסיף הסבר, בסגנון הייתי עייפה/עצבנית, זה הזמן)." (כי את מצטערת. ולא "אני מבקשת סליחה, אתה סולח לי?" ושהוא יצטרך לומר לך כן.).

ואגב, בעניין החביתה: אצלי לפחות, אם בן הכמעט-תשע היה אוהב חביתות, הייתי מכינה איתו פעם אחת, ואחר צופה בו מכין 3-4-5 פעמים, ומשחררת אותו להכין לבד. אם כי רק באישור שלי (גם שימוש במיקרו ובטוסטר והכנת טוסטים - הם צריכים לקבל אישור מאיתנו קודם).

[בשמת_א*]

כי את מצטערת. ולא "אני מבקשת סליחה, אתה סולח לי?" ושהוא יצטרך לומר לך כן
וואו, לזה מתכוונים כשאומרים "לבקש סליחה"?
אוי זוועה. זה משפט שבחיים לא הייתי אומרת. בטח שלא טוב להגיד דבר כזה לילדים, וגם בעיני מזעזע לחנך ילדים לבקש סליחה מאחרים.

[אילה_א*]

סליחה ,אבל בעניין הסליחה יש לי מה לומר .
כמובן שלא לומר סליחה אתה סולח לי ?
כי זה חסר משמעות אלא באמת לבקש סליחה כי אני קודם כל מצטערת על מה שעשיתי ומקווה שבפעם הבאה תיהיה לי היכולת להימנע מכך ,מהמקום הזה לבקש סליחה כדי להזכיר לעצמי איך אני רוצה להיות
למשל : אני מצטערת שצעקתי עליך מקודם במדרגות פשוט נורא רציתי כבר להגיע הבייתה ,זה לא יפה לצעוק ,אני אשתדל לצעוק פחות .
ואז היא עונה לי : תדברי יפה ,אמא.
אני יודעת שהיה יכול להיות לי הרבה יותר קל לפתור את כל התיסבוכים שלי אם אבא שלי היה מבקש ממני סליחה אני מוכנה אפילו לתת לו מחילה כוללת אם הוא רק יבוא פעם אחת ויגיד אני מצטער

[לימור*]

לבקש סליחה כדי להזכיר לעצמי איך אני רוצה להיות
אז תבקשי בלב. תנסי להשתפר בעתיד. מדוע לערב את הילד?

[בוקר_טוב*]

היה יום ארוך אבל בסך הכל טוב מאוד

[בוקר_טוב*]

מוצאת את עצמי מהרהרת לא מעט
בשאלת המקום שלי בעולם הזה
מתוך אותה עמדה של אימהות אינטנסיבית ומוגברת
שמעלה את הקשיים הרלוונטיים לאותה עמדה
האם אני רק אמא של הילדים שלי?
אני גם אשה, בת זוג, אחות, חברה, בת, אשת מקצוע
אדם בעל תחומי עניין נוספים.
במציאות שלי הדברים האלה לא מצליחים לבוא לידי ביטוי
משום שבמסגרת האמהות שלי לא נשאר מקום לדברים אחרים
אני מנהלת בית, קבוצה של ילדים שבמסגרת ההמצאות שלי עמם
אני משמשת להם כאמא במלוא מובן המילה וזה כולל
את כל התפקידים והנטלים (מלשון נטל) הכלולים תחת הכותרת הזו (אמא)
באותה מסגרת אינטנסיבית שבחרתי לי
ותוסיפו לזה את כל התפקידים הבכירים והזוטרים הכלולים תחת כותרת "ניהול" (ניהול בית-
תיאום, עריכת רשימות, מטרות, קניות, ניירת, ניהול כלכלי וכו' וכו')
תחת כל הכובעים האלה
אני גם מעבירה את עצמי טיפולים רגשיים ופסיכולוגיים באופן פרטני
(לגמרי עם עצמי), באופן קבוצתי (עם הילדים) ובאופן סביבתי
עוברת תהליכים לא פשוטים וכל זה כשאני עומדת בעצם
בראש פירמידה משפחתית שהמשמעות של העמידה הזו היא
שהתוצאות או התהליכים שאני יכולה להפיק מושפעים או יותר נכון נתונים
לתוצאות ולתהליכים שאלו הנמצאים תחתי מפיקים

[בוקר_טוב*]

השאלה המתבקשת הבאה
(אלו הרהורים כן?)
האם להעביר את תחום האחריות שלי לכמה שעות ביום
למישהו אחר שאני כביכול ממנה (ולמה כביכול? כי אני מדברת על מסגרת
ובמסגרת לפחות ציבורית אתה לא בדיוק בוחר את מי אתה ממנה, אתה פשוט ממנה את המסגרת)
על מנת לקחת אחריות על הטיפול והדאגה לילדים שלי
כדי שאני אוכל ל
(וכאן אין לי תשובה אשמח אם מישהי תמלא במקומי את החסר)

[בוקר_טוב*]

ולמה אין לי תשובה?
כדי שאוכל ל?

מה? לעבור על הניירת בשקט ואולי להספיק כמה דברים
שאני לא מספיקה ביום יום? לשלם דוחות בזמן ולא לצבור ריביות וכפלי קנס?
לערוך קניות בשקט בלי שכל מיני קולות שונים יבקשו ממני מיליון דברים שונים תוך כדי?
לדעת שאני הולכת לקניות ומסיימת אותם מההתחלה עד הסוף בלי כל מיני בלת"מים
(וכבר קרו מקרים בעבר שעזבנו סופר עם עגלה מלאה כי מישהו מהילדים התחרפן)?
לנקות את הבית בשקט ולדעת שנשאר מסודר ונקי לפחות לכמה שעות?
להפסיק לכמה שעות עם קקי פיפי אמא תכיני תביאי הוא עשה לי הוא לקח לי הוא אמר לי ועוד ועוד?
מה?
מה אני מחפשת בעצם?
מה אני רוצה?

[בוקר_טוב*]

להכנס לרופא בשקט ולהצליח לנהל שיחת מבוגרים נורמטיבית?
להכנס לחנות שהיא לא סופר בנחת ולהצליח להבין מה אני רוצה לקנות?
לנהל שיחת טלפון בשקט עם בעלי מקצוע/מוסדות/בנק בלי צעקות ושיחות רקע עם ילדים?
לא חסרות דוגמאות

[בוקר_טוב*]

היום היינו בסידורים בירוקרטיים הכרחיים
ונאלצתי להתעכב עם איזו פקידה
היו לי סרטים בדרך
אחד הילדים לא רצה לחגור את עצמו ונשכב על רצפת המכונית
וצווח שלא טוב לו אתנו
שהוא לא אוהב להיות אתנו שלא נעים לו
אני יצאתי מהרכב
בלי טיפת כעס
באמת
ניגשתי לצד שלו פתחתי את הדלת ואמרתי:
אתה כבר מספיק גדול וזכות הבחירה עומדת לך
מה שתבחר-אני מאחוריך
באמת
אם לא טוב לך ביום יום אתנו אתה רשאי לבחור אלטרנטיבה אחרת
אתה רשאי לבחור ללכת לבית ספר
ואני אעמוד מאחורי הבחירה שלך
הוא השתתק והקשיב לי
אמרתי שהבחירה בבית ספר בהחלט מתאפשרת
רק שעליו לדעת שבמידה והוא בוחר בבית ספר
ומחליט לצאת היציאה אינה מיידית וזה יכול להיות תהליך
שאנחנו נעשה אבל שידע שאי אפשר להרשם לבית ספר ציבורי
ולהחליט יום בהיר אחד ש"אני לא הולך ואני חוזרת לחנ"ב"
אלא שזה תהליך של יציאה
(הייתי חייבת לציין את זה מתוך הכרות איתו)
הוא ביקש שאעזור לו לחגור את עצמו משום שהוא היה נסער
וכל אותו יום הוא היה מאוד משתף פעולה אדיב ונחמד
ולפני השינה הוא אמר לי
אמא, תודה לך על הכל
על כל הדאגה ועל כל ההשקעה

[בוקר_טוב*]

_תעשי הרבה אופס טעיתי.
רגע, אני מתקנת את עצמי.
שניה, לא יצא לי טוב. לא התכוונתי. אני אתחיל מההתחלה._
על זה אני יכולה להודות לאבא שלי
שהוא אדם שיודע להגיד מיד
טעיתי
(כשהוא הבין שהוא טעה כן? אם הוא לא הבין את זה הוא לא יגיד )
הוא יודע להגיד שהוא לא יודע או לא מבין במשהו
ותודה לה' יתברך שהכניס בי את התבונה לקחת את זה ממנו
אני מתקנת את עצמי המון אם טעיתי ואני יודעת להגיד שאני לא יודעת
אנחנו ניגשים המון לאנציקלופדיות/ספרים/אינטרנט/מילונים
כדי לבדוק דברים כי אמא לא יודעת

[בוקר_טוב*]

אני ככה לימדתי את עצמי להפסיק להגיד "איזה מטומטמת אני!" וכאלה דברים רעים עלי.
וואוו בשמת
קשה לי לשמוע אותך אומרת על עצמך איזה מטומטמת אני
כשאת רחוקה שנות אור מהמקום הזה
ובאופן כללי קשה לי לשמוע מישהו או מישהי אומרים על עצמם
משפטים מהסוג הזה

[בוקר_טוב*]

_(תראי לי ילד שלא אוהב שייק פירות??)
אוי, קוסמת, אני יכולה להראות לך יותר מאחד... sad_
כן כן גם אצלנו יש שאוהבים ויש שלא

[בוקר_טוב*]

המצאתי לי באופן ספונטני שיטה למצבים, שאני תופסת את עצמי מתחילה לצעוק, ואני מודעת מספיק וחזקה מספיק כדי לבלום: אני ממשיכה לדבר ברצף, אבל משנה את נימת הקול לאיזה קול מצחיק-מתבדח, ומשנה את נוסח המשפט למסר בונה.
קרה לי פה ושם באופן לא עקבי

היתה תקופה שהבן ההתפתחותי שלנו
כשהיה כועס היה בוכה ועושה קוקוריקו (של תרנגול)
אבל בבכי עצוב כזה
ואני איכשהו הפנמתי את זה באותה תקופה לעצמי
וכשהייתי כועסת הייתי נובחת (ווף! ווף!)
(אמא עכשיו כשאני קוראת את זה זה נשמע הזוי ומוטרף)
והילדים היו צוחקים

[בוקר_טוב*]

"ממש נבהלת כשצעקתי עליך קודם, נכון? זה בטח היה ממש מפחיד, לא?" ועוד משפטים אמפתיים בסגנון. אם הילדים שלך משתפים פעולה, את יכולה להציע להם לספר לך מה הם חשבו והרגישו, ולשקף להם חזרה. ואז הם מרגישים נראים. הם מרגישים שאת מבינה מה עבר עליהם. בשלב הזה את יכולה להוסיף משהו כמו "אני מצטערת שהתפרצתי עליך ככה (אם נראה לך מתאים להוסיף הסבר, בסגנון הייתי עייפה/עצבנית, זה הזמן)." (כי את מצטערת. ולא "אני מבקשת סליחה, אתה סולח לי?" ושהוא יצטרך לומר לך כן.).
יצא לי לעשות גם את זה באופן ספונטני ואני לוקחת את הרעיון הזה עכשיו כמשהו להתמיד בו
ולא שיהיה תוצר של מחשבה ספונטנית

[בוקר_טוב*]

אם בן הכמעט-תשע היה אוהב חביתות, הייתי מכינה איתו פעם אחת, ואחר צופה בו מכין 3-4-5 פעמים, ומשחררת אותו להכין לבד.
מה שיקרה פה זה שעוד ירצו והוא יצטרך להכין להם
אחרי זמן שהוא יתלהב להכין לכולם ימאס לו ואז אני אצטרך להכין
ועדיין, זה יהיה להכין לאחד פחות גם טוב!

[בוקר_טוב*]

בטח שלא טוב להגיד דבר כזה לילדים, וגם בעיני מזעזע לחנך ילדים לבקש סליחה מאחרים.
אז מה את מציעה? גם בעיני זה מזעזע אולם משום מה אני מוצאת את עצמי
בשבועות האחרונים מבקשת מאבריימי לבקש סליחה מהאח/ות שהוא פגע בו/ה
בזדון ובכוונה תחילה כי אני אובדת עצות מה לעשות עם אבריימי כדי להרגיש שיש לי כאן מילה
יצא לי לעשות את זה גם עם צביקה הילד ההתפתחותי איזה שלוש פעמים באמצע נסיעה
פשוט עצרתי בצד וביקשתי ממנו להגיד סליחה ולא נסעתי עד שהוא לא אמר סליחה
(וזה לקח המון זמן עד שהוא אמר אותה)
שוב
מתוך חוסר אונים אני רואה אותו במראה מכה מכות נמרצות צובט ושורט
את אחותו והיא צורחת ובמצוקה ואין לאן לברוח כי זו מכונית
בקיצור..
קשה

[בוקר_טוב*]

אני מצטערת שצעקתי עליך מקודם במדרגות פשוט נורא רציתי כבר להגיע הבייתה ,זה לא יפה לצעוק ,אני אשתדל לצעוק פחות .
אני חושבת שזה לגיטימי "סליחה שהתפרצתי קודם הייתי טרודה במשהו אחר ההתפרצות שלי לא היתה קשורה אליך בכלל"


אני יודעת שהיה יכול להיות לי הרבה יותר קל לפתור את כל התיסבוכים שלי אם אבא שלי היה מבקש ממני סליחה אני מוכנה אפילו לתת לו מחילה כוללת אם הוא רק יבוא פעם אחת ויגיד אני מצטער
אההה! אני יכולה להגיד את זה על אמא שלי (ולא כקונטרה על זה שכתבתי על אבא שלי שהוא מנגד אומר טעיתי לא ידעתי מצטער וכו')

[בוקר_טוב*]

אז תבקשי בלב. תנסי להשתפר בעתיד. מדוע לערב את הילד?
אני חושבת שאפשר לבקש סליחה תלוי מאיזה מקום באים
למשל מהמקום של העומס הרגשי הזה של לבקש סליחה בדם ודמעות
כי אני ממש מרגישה רע עם איך שהתנהגתי (וכאמור קרה לי לא מעט)
זה משהו שבאמת לא כדאי להפיל על כתפיו של הילד זה בכלל לא קשור
אבל ככה לבקש בקונקרטיות אמפתית (יש דבר כזה? )
משהו כמו אופס סליחה שדרכתי עליך כשירדנו במדרגות החזקתי שקיות של קניות ולא שמתי לב שאת שם
או סליחה שצעקתי עליך קודם הייתי בטלפון או הייתי טרודה מרגיש לי כמו משהו שמלמד
מלמד לא בהכרח את הסליחה אלא את המקום של
טעיתי
ויותר מזה
להוריד מהילד את התחושה שהוא אחראי להתפרצות/התנהגות שלי
(איזה אחראי?! בוא ננקוב בזה: להוריד ממנו את רגשות האשם)

[בוקר_טוב*]

ולא מתוך זה שאני לוקחת אחריות על הרגשות שלו בכלל לא
אלא מתוך זה שאני המבוגרת לי יש את הכלים
איך שאני פועלת ומה שאני עושה משפיע עליו מי יודע לאיזה עומק
אין לו את הכלים לעשות אחריות מול אשמה
ובכלל...לשמש דוגמא

[אין_ייאוש*]

_וכשהייתי כועסת הייתי נובחת (ווף! ווף!)
(אמא עכשיו כשאני קוראת את זה זה נשמע הזוי ומוטרף)_

דווקא מגניב! אהבתי!

[בוקר_טוב*]

אתמול ביקרה את בעלי ואותי חברה שלנו
שאנחנו ככה בקשר אבל לא אינטנסיבי (יש מקום לקשר אינטנסיבי בחיים האלה בזמן הנתון הזה?)
שסיפרה לי שהיא ובעלה הורשמו עמוקות מאחת הבנות שלנו
שבילתה אצלם פה ושם בשבועות האחרונים
מפני שאיכשהו התיידדה עם הבת שלהם שגדולה ממנה בכמה שנים טובות
שהיא ממש קסומה ומתוקה ורגישה
והיא ציינה בפנינו שרואים שזו ילדה שמקבלת המון מההורים שלה
זה נחמד
אני חייבת לציין שאני מקבלת המון מחמאות כאלה מאנשים על הילדים
ואני ישר משייכת את זה לחנ"ב
אין לי הסבר אחר לזה
בעלי ואני לא כאלה מתוקים ומלאי שמחת חיים

[לימור*]

_אני חייבת לציין שאני מקבלת המון מחמאות כאלה מאנשים על הילדים
ואני ישר משייכת את זה לחנ"ב
אין לי הסבר אחר לזה_
לגמרי
ואלו הפירות שמזכירים בקטנה שחנ"ב ניכר בילדים
ואני שומרת את מה שאמרת על העליצות ושימחת החיים של ילדים בקרבת אימם

ולגבי הסידורים-עם-הילדים
לדעתי זו מתנה ענקית עבורם
להיות לצידנו
לחוות את ההתמודדות שלנו מול החוץ
ואם 'משעמם' להם שיחפשו בתוכם עיניין
חוצמזה מה החלופה
שיעמום בכיתה?

יחד עם דבריי אני מרגישה שאת מחפשת תמיכה ולגיטמציה בלשנות ולשלוח למסגרת
ויכול להיות שזה מה שנכון עבורך עכשיו
לדעתי אמא-שלמה-ומרוצה חשוב יותר מכל דרך חיים שבוחרים
חוצמזה 'הטענת' את הילדים למשך תקופה מאוד ארוכה באמא!!!!

[עולם_חדש_מופלא*]

נכנסתי לפיגור רציני בקריאה (אני בשלשום...), אז כותבת רעיון שעלה לי, אפילו שאולי אגלה עוד מעט שהוא כבר לא אקטואלי:

לגבי החביתות-
אולי תעשו יום ספציפי לכל סוג?
למשל, ביום ראשון אוכלים ביצת-עין, ביום שני- מקושקשת, בשלישי- ביצה קשה וכו'.

ככה, כשהכל צפוי (אפשר לתלות על המקרר לו"ז מלווה בציורים, לטובת מי שלא קורא עדיין), כל ילד יודע באיזה יום הביצה האהובה עליו, ובשאר הימים מוכן לכך שיש משהו אחר.

[עולם_חדש_מופלא*]

ולגבי תנועת נוער-
אני הייתי (בבני-עקיבא. פעם הייתי דתיה...), ומאוד נהניתי.
בעיניי זו מסגרת חברתית הרבה יותר משמעותית מבית-ספר.

[לימור*]

_כדי שאני אוכל ל

רוצה לשתף:
כשחזרתי לעבודה (לאחר חל"ת) לתקופה קצרה, פתאום היה לי מוזר ללכת במסדרון לשירותים לבד, בלי להסתכל למטה ולדאוג ל-17 ילדים מסביבי, בלי להחזיק תיק עם כל מיני דברים ש'מכבים שריפות': מכנסיים קצרים אם לזאת יברח פיפי, מים אםמישהו צמא, פרי אם מישהו רעב וכו'
זקפתי ראש ולא האמנתי שזה קורה לי.
עבר זמן, מעט זמן
והתחושה ה'נהדרת' הזו מהר מאוד איבדה מ'נכספותה' (היא כבר לא היתה כזו נחשקת)
משהו התרוקן ממנה.
(בסוף התפטרתי מהקריירה הנוסקת שלי)


אני חושבת שאפשר למצוא רגעים לעצמך בתוך התקופה העמוסה ..
הפוגות קטנות שמשאירות 'שפיות' וממלאות את המקום שמחפש:
_מה אני מחפשת בעצם?
מה אני רוצה?_

אני יכולה לשתף במעט הפוגות נוספות שמצאתי לעצמי - מעבר למה שתארתי למעלה - הפוגות עם גירויים רוחניים-שיכליים:
פעם בשבוע שיעור תנ"ך בערב אחרי שכולם ישנים ועל אף המותשות הטוטאלית שלי
פעם בשבועיים בערך שיעור ימימה
קוראת ספר באופן מקוטע מילה פה, משפט שם, שמסמל שיש לי מקום שהוא רק שלי.

[בשמת_א*]

_הוא השתתק והקשיב לי
[...]
הוא ביקש שאעזור לו לחגור את עצמו משום שהוא היה נסער
וכל אותו יום הוא היה מאוד משתף פעולה אדיב ונחמד
ולפני השינה הוא אמר לי
אמא, תודה לך על הכל
על כל הדאגה ועל כל ההשקעה_
מאוד מרגש.
דברים שיוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. הוא ממש שמע אותך, וזה שינה את מה שהיה לו בלב.

_ובאופן כללי קשה לי לשמוע מישהו או מישהי אומרים על עצמם
משפטים מהסוג הזה_
לאף אחד אסור להגיד את זה על עצמו. בצדק קשה לך. זה הרגל רע מהילדות, וצריך לעקרו מן השורש.

_מתוך חוסר אונים אני רואה אותו במראה מכה מכות נמרצות צובט ושורט
את אחותו והיא צורחת ובמצוקה ואין לאן לברוח כי זו מכונית_
קצר, כי היום אין לי זמן (-:
אני אכתוב כמו עצות, את תקחי מה שמתאים. זו לא תורה מסיני, רק הצעות, טוב? אין לי זמן לנסח יפה...
קודם כל, אם יש אלימות במכונית - את עוצרת מייד בצד. מוציאה את הילדה שבמצוקה, מחבקת אותה, מנחמת אותה.
הרעיון הוא להתייחס לקורבן, להתעלם מהאלים. הוא יודע מה הוא עשה, תאמיני לי. לא צריך להטיף לו, לנזוף בו או להעניש אותו.
דבר שני, תחשבי מראש אם יש אפשרות לבודד את המציק במקום שלא יכול לפגוע.
דבר שלישי, אם יש אלימות את לא יכולה לנסוע נקודה.
יש כאלה שאומרים, לחזור מייד הביתה. אבל בעיני זה בעייתי מהרבה בחינות ולא תמיד אפשרי. במיוחד שרק אחד באמת אשם וכל השאר ייענשו על לא עוול בכפם.
את צריכה מחשבה יצירתית למנוע ממנו אלימות. אם על ידי זה שתצליחי להושיב אותו כך שיהיה נטול אפשרות להציק. או שתלבישי עליו משהו שימנע ממנו להשתמש בידיו כל הנסיעה. או כל פטנט אחר.
דרך אגב, להלביש עליו משהו: זה לא עונש. צריך להגיד לו, תשמע, כשרבים באוטו בזמן שאני נוהגת, זה מסכן את החיים של כולנו. זה מסיח את דעתי, הכביש מסוכן, אני עלולה להתנגש במכונית אחרת. אני רואה שאתה לא יכול לשלוט בעצמך, אז אני חייבת לנקוט אמצעי בטיחות. כמו שיש חגורות בטיחות, אתה צריך חגורת בטיחות כפולה להגן על הסביבה מהידיים שלך. זה לא עונש, זה לבטיחות של כולנו. אם אני רואה שמצליח לך לשבת בשקט באוטו ולא לפגוע באף אחד - אין בעיה, נוריד את הבטיחות. אבל אין מצב שאני מסתכנת יותר.

_בטח שלא טוב להגיד דבר כזה לילדים, וגם בעיני מזעזע לחנך ילדים לבקש סליחה מאחרים.
אז מה את מציעה? גם בעיני זה מזעזע אולם משום מה אני מוצאת את עצמי
בשבועות האחרונים מבקשת מאבריימי לבקש סליחה מהאח/ות שהוא פגע בו/ה
בזדון ובכוונה תחילה כי אני אובדת עצות מה לעשות עם אבריימי כדי להרגיש שיש לי כאן מילה_
אני מציעה בתוקף להפסיק עם זה.
זה משפיל את הילד ואת בונה את הסצינה האלימה הבאה. זה לא מה שיגרום לו להרגיש שיש לך מלה.
את גם לא עושה את זה מפני שיש לך מלה.
את עושה את זה כי אין לך.
כי את חסרת אונים ואובדת עצות וזה דורך לך על הכפתורים שמפעילים אצלך את כל הכאב כשהוא עושה את זה.

אני אומרת להתמקד במי שהוא פגע בו או בה, לחבק, לאהוב, לנחם, לנגב את הדמעות, לבטא אמפתיה.
אל אבריימי לא לדבר באותו רגע בכלל.
לחשוב על רעיון יצירתי לתת לאבריימי אהבה ברגעים אחרים.
ואולי הוא צריך הרבה מגע וחיבוקים לפני שיוצאים לאיזה מקום במכונית.
אולי הוא בכלל מרגיש לא טוב בנסיעות (בחילה, סחרחורת) וזה מכניס אותו למצוקה וגורם לו להוציא אלימות?
אפשר לשבת איתו, לחבק אותו (מגע בילד כזה חשוב כדי לדבר איתו, אבל שימי לב שהוא צריך מגע שמדוייק לו, לא יותר מדי ולא פחות מדי) ולדבר איתו גלויות על זה שנוצרים מצבים לא נעימים איתו במכונית, מה אפשר לעשות כדי שהילד הרע שמתחבא אצלו בפנים לא ייצא פתאום באוטו? מה הוא צריך ממך? אולי הוא רוצה שתעשי לו כישוף קסם כל פעם לפני הכניסה למכונית, עם שרביט (העט או המפתחות יכולים לתפקד כשרביט קסמים), מין לחש שיעזור לו להיות - אביר ג'דיי? צדיק? מישהו שכולו טוב? תהיי יצירתית יש לך את זה. אולי הוא ילבש גלימה כל פעם לפני נסיעה והיא תזכיר לו שהוא בצד של כוחות האור ויהיה נעים איתו במכונית.

[בוקר_טוב*]

_לגמרי
ואלו הפירות שמזכירים בקטנה שחנ"ב ניכר בילדים_
ספרי לי על עוד פירות בבקשה


_ולגבי הסידורים-עם-הילדים
לדעתי זו מתנה ענקית עבורם_
קראתי את זה היום לפני שיצאנו לכמה סידורים בירוקרטיים (שוב)
ועשיתי אותם בשמחה בזכות שקראתי את זה לפני שיצאתי

[בוקר_טוב*]

יחד עם דבריי אני מרגישה שאת מחפשת תמיכה ולגיטמציה בלשנות ולשלוח למסגרת
לא בדיוק.
אני כותבת הרהורים
זתומרת
אם שמת לב יש בי התנגדות פנימית מאוד מאוד חזקה
למסגרת ואני ממנסה ככה לשחרר כדי שאם וכאשר אזדקק לה
לא אהיה שבורה לרסיסים
אני כן זקוקה לשמוע את הקולות שמחזקים לי את החנ"ב
וגם אולי קצת את המסגרת לא יודעת
מה שבטוח שעם הילד ההתפתחותי שלנו צריך לעשות משהו
ואני לא יודעת אם זו תהיה בדיוק מסגרת אבל צריך לתת לו מענה
לא דוקא לצרכים התקשורתיים אלא להתנהגויות אוטיסטיות
שעלולות להיות הרות אסון לכשיגדל,
גם לו ובמיוחד לסביבה

[בוקר_טוב*]

_לגבי החביתות-
אולי תעשו יום ספציפי לכל סוג?_
אי אפשר לא כולם אוהבים עין או מקושקשת או רגילה

[בוקר_טוב*]

_ולגבי תנועת נוער-
אני הייתי (בבני-עקיבא. פעם הייתי דתיה...), ומאוד נהניתי.
בעיניי זו מסגרת חברתית הרבה יותר משמעותית מבית-ספר._
תוכלי לספר לי ממה נהנית ואילו פעילויות יש (יותר נכון היו בתקופתך) בבני עקיבא?

[בוקר_טוב*]

כשחזרתי לעבודה (לאחר חל"ת) לתקופה קצרה,
מה שמת אותם במסגרות והלכת לעבודה? מה זה חל"ת?

_עבר זמן, מעט זמן
והתחושה ה'נהדרת' הזו מהר מאוד איבדה מ'נכספותה' (היא כבר לא היתה כזו נחשקת)
משהו התרוקן ממנה._
זהו בדיוק! שאני יודעת בתוכי שאולי בהתחלה
זה קסום ומדהים ומשגע ומטריף להיות שלא בחברת ילדים בחלק מהיום
אבל ברור לי שזה יכנס לשגרה והתחושות האלו יתפוגגו
ואפילו יחזרו געגועים עזים לימים קסומים של חנ"ב

ראי
לאור הרישום המאסיבי של ילדי חנ"ב לבתי ספר בשנתיים האחרונות
אני מרגישה חייבת להתכונן לזה נפשית בכל מקרה גם אם זה לא יבוא ממני

[בוקר_טוב*]

_פעם בשבוע שיעור תנ"ך בערב אחרי שכולם ישנים ועל אף המותשות הטוטאלית שלי
פעם בשבועיים בערך שיעור ימימה_
בשלב זה אני לא מסוגלת שיעורים
גם לא לשבת לראות סרטים
משום מה יש לי קוצים בתחת
אני מרגישה שאני מסוגלת לעשות נטו דברים שמעניינים אותי
(בשעור פשוט יש חשש שיהיו נגיד חלקים אפילו קטנים שלא יעניינו)

[בוקר_טוב*]

קוראת ספר באופן מקוטע מילה פה, משפט שם, שמסמל שיש לי מקום שהוא רק שלי.
חה! אני קוראת באופן מקוטע ומייללת ביני לבין עצמי שהנה אחד הסמלים שאיבדתי אפילו את היכולת
לקרוא באופן מאסיבי ולפני השינה בכלל...

[בוקר_טוב*]

_מאוד מרגש.
דברים שיוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. הוא ממש שמע אותך, וזה שינה את מה שהיה לו בלב._
את חושבת? כי היו לי מחשבות שאולי הוא הרגיש מאוים אז ככה בתור הישרד'ות יצא לו להגיד לי את זה
אפילו שאמרתי את זה בשיא האכפתיות בלי טיפת כעס

[בוקר_טוב*]

_אני אומרת להתמקד במי שהוא פגע בו או בה, לחבק, לאהוב, לנחם, לנגב את הדמעות, לבטא אמפתיה.
אל אבריימי לא לדבר באותו רגע בכלל._
במשפט הזה אתייחס לכל מה שהצעת מעליו:
עשינו את זה
ברגע שהחלה אלימות בבית זה בדיוק מה שעשינו
(קראתי את זה פעם בבאופן שלא יגידו שאני לא לומדת ומיישמת!)
אלא מה?
כעבור זמן (רב אמנם)
מה שקרה ששני ילדים שיחסית חוטפים הרבה אלימות מצד אחרים
הפכו את עצמם אט אט לקרבן בבית
ואז ההתנהגות שלהם נהייתה כל כך ברורה-
הם חיפשו להיות קרבן כדי לקבל את החיבוק והנחמה הזו מאתנו
ואת זה שלא דיברנו באותו רגע אל המכה
זה כנראה התפרש כעונש מאוד גדול כלפי המכה אצל שני הצדדים
וכך כל אחד תפס לו את עמדתו אלו את הקרבני ואלו את המתעלל (?)
ומה שקרה בהמשך הוא שאלו שהיו בעמדת הקרבן
יישמו את זה גם בחוץ עם ילדים אחרים
בעלי ואני נכנסנו לפלונטר

[בוקר_טוב*]

לגבי המכונית
גם ניסינו את הלעצור בצד
והאמת
שעד היום אנחנו רוב הזמן עוצרים בצד
אלא שרוב הזמן המכה מתבצר בעמדתו ויוצא מהחגורה
ואנחנו מתעכבים בצד הדרך המון זמן
ואז מישהו מתחיל עם פיפי ולכשמישהו מתחיל עם פיפי
כולם רוצים ונהיה שוב פלונטר
אבל כן
כרגע הרעיון של לעמוד בצד הוא האופציה היחידה
ואיך את מציעה לקשור למכה את הידיים? אין לי שום ריעון לזה
אבריימי באופן קבוע מציק לכל מי שלידו אבל ממש!
והוא לא יכול לשבת ליד החלון כך שזו לא אופציה
(גם אם ישב ליד החלון יציק למי שיושב לידו)

[בוקר_טוב*]

_אני מציעה בתוקף להפסיק עם זה.
זה משפיל את הילד ואת בונה את הסצינה האלימה הבאה. זה לא מה שיגרום לו להרגיש שיש לך מלה.
את גם לא עושה את זה מפני שיש לך מלה.
את עושה את זה כי אין לך.
כי את חסרת אונים ואובדת עצות וזה דורך לך על הכפתורים שמפעילים אצלך את כל הכאב כשהוא עושה את זה._
זו האמת לאמיתה
כשאני עושה את זה אני מרגישה בתוכי תחושת נקמה
כאילו אני מאלצת אותו לעשות משהו משפיל
זה ברור לי לחלוטין
גם אני סולדת מזה
בעלי כשהיה ילד אמא שלו הכריחה אותו לבקש סליחה על כל דבר
(גם על דברים שלא עשה מסכן)
מממנה מאחים שלו מאנשים זרים מילדים אחרים
היום
לא תשמעי את בעלי אומר סליחה לאפחד
הוא שונא את המילה הזו ובכלל את האקט המשפיל מבחינתו של לבקש סליחה או להתנצל

[בוקר_טוב*]

_לחשוב על רעיון יצירתי לתת לאבריימי אהבה ברגעים אחרים.
ואולי הוא צריך הרבה מגע וחיבוקים לפני שיוצאים לאיזה מקום במכונית.
אולי הוא בכלל מרגיש לא טוב בנסיעות (בחילה, סחרחורת) וזה מכניס אותו למצוקה וגורם לו להוציא אלימות?_
אנחנו מנסים
אבריימי ישן קבוע ביני לבין אבא שלו והוא היחיד שנצא ביננו
בגלל שאנחנו יודעים שהוא זקוק להמון חום ואהבה (כמובן שאפחד כולל הוא לא יודע את הסיבה לכך שהוא ישן ביננו
לא אמרנו או הצהרנו על זה זה פשוט ככה בלי שאלות)
אין לו בחילה או סחרחורות בנסיעות פשוט יש בו חוסר שקט המון חוסר שקט
והוא גם נורא נורא נורא מקנא באחיו הגדולים

[בוקר_טוב*]

אפשר לשבת איתו, לחבק אותו (מגע בילד כזה חשוב כדי לדבר איתו, אבל שימי לב שהוא צריך מגע שמדוייק לו, לא יותר מדי ולא פחות מדי) ולדבר איתו גלויות על זה שנוצרים מצבים לא נעימים איתו במכונית, מה אפשר לעשות כדי שהילד הרע שמתחבא אצלו בפנים לא ייצא פתאום באוטו? מה הוא צריך ממך? אולי הוא רוצה שתעשי לו כישוף קסם כל פעם לפני הכניסה למכונית, עם שרביט (העט או המפתחות יכולים לתפקד כשרביט קסמים), מין לחש שיעזור לו להיות - אביר ג'דיי? צדיק? מישהו שכולו טוב? תהיי יצירתית flower יש לך את זה. אולי הוא ילבש גלימה כל פעם לפני נסיעה והיא תזכיר לו שהוא בצד של כוחות האור ויהיה נעים איתו במכונית.
ינוסה.
הוא מתלהב מעניין החייכנים אולי אנסה חייכנים גם על התנהגות הולמת בנסיעות

[אחת*]

אני מנסה להזכיר לעצמי שהזמן התובעני של הילדים (כששלושה+ דורשים משהו בעת ובעונה אחת) נראה כמו נצח, אבל סך הכל זה מסתכם בפחות משעה ביממה , ורוב הזמן מתנהל בנעימים!

[בוקר_טוב*]

אבל סך הכל זה מסתכם בפחות משעה ביממה , ורוב הזמן מתנהל בנעימים!
בקרוב אצלי

[בוקר_טוב*]

עוד לא קראתי רק ראיתי עכשיו בלשונית צד בוואי נט:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4138320,00.html

[אין_ייאוש*]

_מה שבטוח שעם הילד ההתפתחותי שלנו צריך לעשות משהו
ואני לא יודעת אם זו תהיה בדיוק מסגרת אבל צריך לתת לו מענה
לא דוקא לצרכים התקשורתיים אלא להתנהגויות אוטיסטיות_

את רוצה לפרט?

[בוקר_טוב*]

את רוצה לפרט?
למשל-התפרצויות זעם הכרוכות באלימות-
נשיכות זריקת חפצים (הן רק בשבוע שעבר הוא שבר כאן כסא..)
משיכות בשיער שכיבה על הרצפה ורקיעה
נפנוף בידיים
בגילאים צעירים זה מתקבל בהבנה
בגיל 14-16-20-30 (או איזה גיל שלא תבחרי)
זה עשוי להיות מסוכן
התופעות האוטיסטיות האלו פשוט הופכות להיות דפוס התנהגותי
מה שעושים בטיפול בילדים האלה
טוב זה רחב ועצום
בעקרון יש את אלוט שחיבקו חזק את שיטת ABA
לפני כחמש עשרה שנה וזו השיטה בה הם עובדים
יש את יתר השיטות (לא חסרות)
אנחנו נמנענו מכל זה עד כה ואני חושבת
שמחלחלת אלינו ההבנה (עכשיו שהוא גדול וחזק מאוד פיזית)
שייתכן ונדרשת התערבות טיפולית שוב-
פחות התחום התקשורת עצמה למרות שזה לא פחות חשוב
אלא יותר בהכחדת אותן התנהגויות אוטיסטיות
(וזה מה שעושה שיטת ABA לה התנגדתי בתוקף מתוקף היותה <בעיני> שיטת אילוף)
נסו לדמיין, או למה לדמיין? מישהי ביקרה פעם בכפר עופרים?

[אילה_א*]

בעיני הדרך הטובה ביותר ללמד התנהגות היא להיתנהג בה
ולכן אני מבקשת סליחה כאשר צריך ולא משנה לי הגיל של האדם שפגעתי בו

[אין_ייאוש*]

בדיוק רציתי לשאול אותך אם ABA בא בחשבון.
כמו שאני רואה את זה (כקלינאית תקשורת העובדת בבי"ס על-יסודי לתלמידים אוטיסטיים), השיטה הרבה פחות "אילופית" ממה שאפשר להתרשם אם מתייחסים לזרמים הביהייויוריסטיים המקוריים.
השם המעודכן הוא "ניתוח התנהגות".
אינני מנתחת התנהגות, אבל אני נחשפת לשיטה, ולהתרשמותי הכוונה היא בעצם לתהליכים דומים למה שאת מנסה לעשות עם עצמך לאחרונה:
לזהות התנהגות לא רצויה,
לבדוק מהן הנסיבות להופעתה
ולראות מה אפשר לשנות כדי למנוע אותה.
משנים את הסביבה, משנים את הדרישה, משנים את נוסח הפנייה או כל פתרון אחר שבחינת הסיטואציה מעלה.
בדרך נכנסים כמובן חיזוקים (חייכנים... ) ושאר ירקות.
אפשר בהחלט להסביר לילד במה מדובר, ויש מקום לגמישות ולדקויות.
בקיצור, כנראה שעברתי שטיפת מוח... כי בעבר עמדתי הייתה כעמדתך, ופתאום אני כמעט כותבת שיר הלל.
ולסיום, מצאתי את שמו של ספר, שכתב מישהו שהוא די שם דבר בתחום: אוטיזם-טיפול באמצעות ניתוח התנהגות/מיכאל בן צבי. לא קראתי ולא נתקלתי, כך שאינני יכולה ממש להמליץ, אבל אולי שווה לך לנסות להשיג ולראות מה זה.
בעצם עוד משהו, בוינגייט יש תכנית לימודים להכשרת מנתחי התנהגות, ואני יודעת שהסטודנטים מחויבים לעבודה מעשית (בהדרכה כמובן). מאיזה אזור בארץ אתם? אולי שווה לבוא ולראות איך זה עובד, ואם ימצא חן בעיניכם - לנסות להשתבץ או שיוכלו לקשר אתכם למישהו שיבוא אליכם הביתה ויעזור לכם להפעיל תכנית אחרי היכרות עם כל הדינמיקה הביתית.
אם אוכל לעזור לכם ולקשר אתכם לאנשים רלוונטיים דרך צוות ביה"ס שלי - אעשה זאת בשמחה.
בהצלחה באשר תחליטו!

[תמי_גלילי*]

אני כל כך מזדהה עם מה שאת כותבת. כולל האוטיזם.
תודה על הדף הזה.

[בוקר_טוב*]

אין ייאוש תודה על הצעתך אני אקח אותה בחשבון
בימים האחרונים אנחנו חוככים בדעתנו מה לעשות ואנה לפנות מבחינת שיטת טיפול
נפגשנו עם כל מיני גורמים ובשבועות הקרובים אני מניחה שנקבל החלטה סופית
כלומר מקוה
את מתכוונת לסטודנטים שבעצם עושים התמחות?

אני חושבת לעצמי כמה התנגדתי לשיטה הזו בגלל הצ'ופרים בעיקר
ובעיקר בגלל שהיא נורא מתישה (סשיינים ארוכים ומתישים של "תעשה כמוני" תגיד כמוני" משהו כזה)
ואולי בתוכי אני עדיין מתנגדת לזה בתחום התקשורת
אבל כמו שציינתי לגבי הכחדת התנהגויות אוטיסטיות שעשויות להיות מסוכנות
ככל שהילד גדל והופך בעצם לבוגר
הכלי הזה נראה לי יותר ויותר סביר
(נו דברים שרואים משם לא רואים מכאן זה שעור של כל החיים)
כשצביקי מכה צביקי לא מרגיש ולא רואה שכואב לאחר
הוא מסתכל כן יוצר קשר עין אבל המבט מתוך קיר זכוכית
והוא יכול רק להגיד (בגלל שאולף?) לחלל האויר "כואב לו" (למי שהוא היכה)
צביקי לא מבחין בין תינוק לבוגר כשהוא מכה או נושך או זורק חפצים
בבית שלנו אף אחד לא מתעסק עם צביקי
גם לא הילדים במשפחה המורחבת

בעולם הדתי יש שיטת לימוד שנקראת שיטת זילברמן
שעובדת על שינון
ילדים שיוצאים משיטת זילברמן יודעים את התנך בע"פ וכן הלאה
המתנגדים לשיטה קוראים להם "חמור עם ספר"
משום שהם אומרים שהם למדו לשנן כמו תוכי והם יודעים את הכל בע"פ
אבל חסרה להם הבנה וניתוח (זה מה שהם אומרים זה לא בהכרח נכון כן?)
למדתי באמהות שילדים בלמידה טבעית לומדים באמצעות שינון
בימים האחרונים אני חושבת על שיטת ABA כמו על שיטת זילברמן רק לאוטיסטים

[בוקר_טוב*]

_אני כל כך מזדהה עם מה שאת כותבת. כולל האוטיזם.
תודה על הדף הזה._

תודה לך, תמי
על כל מה שפעלת ואת פועלת ברשת
ושלמדתי ממך בתחום האוטיזם כשתפסנו
לפני שנים ש- זה הסרט שלנו. כן, זה הסרט של החיים שלנו
והתחלנו להשלים עם העובדה
(אני חושבת שעד היום בעצם אין השלמה מלאה אלא מחשבה כמוסה
שיום אחד הוא יתאפס על עצמו והכל יהיה בסדר בעצם)

[בוקר_טוב*]

היום כולנו יוצאים ביחד כולל אבא לטפל בכמה עניינים שקשורים בצביקיל'ה
אח צביקיל'ה
אילו רק היית מבין ויודע כמה משאבים כמה כספים השקענו ואנחנו משקיעים בך
אבל אתה רק יושב ליד החלון במכונית ובוהה החוצה

[לימור*]

ספרי לי על עוד פירות בבקשה
אני בעצמי עדיין לא יודעת
וגם קשה לשים את האצבע עליהם. (הלא אי אפשר לעשות ניסוי של לחיות-את-החיים-פעמיים ולהשוות את אותם ילדים לעצמם לפי שתי דרכי החיים).

אבל העליצות ושימחת החיים מאוד בולטים
בדיוק אתמול היו פה שני חברים לשניים מילדיי והרגשתי כל-כך חזק את הכיבוי אצל החברים. ואני שואלת את עצמי איך אני יכולה לדעת שהסיבה היא המסגרת? והתשובה שאי אפשר לדעת בוודאות אבל
אני מכירה את הילדים האלו לפני שניכנסו לבית הספר - אז הם היו יותר חופשיים.

_אם שמת לב יש בי התנגדות פנימית מאוד מאוד חזקה
למסגרת ואני ממנסה ככה לשחרר כדי שאם וכאשר אזדקק לה
לא אהיה שבורה לרסיסים_
כן. דיסונאנס קוגניטיבי. מדהים איך שאת מודעת לעצמך.


מה שמת אותם במסגרות והלכת לעבודה? מה זה חל"ת?
חל"ת - חופשה ללא תשלום
תימרנו, תפרנו. בעלי עבד מהבית. סבתות. והיתה תקופה שהגדולים הלכו לגן.

_משום מה יש לי קוצים בתחת
אני מרגישה שאני מסוגלת לעשות נטו דברים שמעניינים אותי_
מבינה לגמרי. כאילו אין מקום ל"רעשים". אחרי טיפול בצרכים של אחרים במהלך היום והלילה לא נותר מקום לספיגה וסינון של דברים לא מדויקים.
תגידי? מה אם פעילות גופנית? למשל הליכות?

[ענבלולי*]

עד עכשיו רק קראתי והזדהתי בשקט. לי יש רק שני ילדים ואני מרגישה שזה עד הגג בשבילי... אבל גם לי אחד אוטיסט וזה מרגיש כמו חמישה (והוא עד 13 במסגרת). הרגשתי צורך להתערב כיוון שהתחלת לדבר על שיטות טיפול. יש היום הרבה מעבר לABA ואי אפשר ולא רצוי "להכחיד" סימפטומים חיצוניים בלי להתייחס למשמעות העמוקה של אוטיזם (זאת אומרת אפשר, אבל זה כמו בלון שתלחצי עליו מצד אחד אז הוא יקפוץ מצד שני). אין לי הרבה זמן לכתוב אבל אנחנו עובדים בגישת RDI עם ענת שמר, שהיא ישראלית שחיה בארה"ב. את יכולה לחפש אותה בפורום אוטיזם בתפוז.
הנה סרטון שהמרכז שהיא עובדת בו הוציא לאחרונה-
http://www.youtube.com/watch?v=[po]1rPLpEF 7P8[/po]

[בוקר_טוב*]

ואי אפשר ולא רצוי "להכחיד" סימפטומים חיצוניים בלי להתייחס למשמעות העמוקה של אוטיזם
ברור. ברור לחלוטין
אני לא בחרתי ב - ABA, אלא שהאפשרות הזו פתאום לא נראית לי גרועה כל כך לאור ההחמרה ההתנהגותית
ואני אחזור על המשפט שלך לא רק לגבי אוטיזם:
אי אפשר ולא רצוי להכחיד סימפטומים בלי להתייחס למשמעות העמוקה של האדם

[בוקר_טוב*]

אין לי הרבה זמן לכתוב אבל אנחנו עובדים בגישת RDI עם ענת שמר, שהיא ישראלית שחיה בארה"ב. את יכולה לחפש אותה בפורום אוטיזם בתפוז.
יא לי זמן להסתכל ולקרוא על זה כעת
רק בערב
רק אציין שהשקענו המון כספים ומשאבים בטיפולים פרטיים ובהמון גישות
ומבחינה כספית עכעשיו אנחנו גורנישט
לכן אנחנו תלויים במה שיש למדינה להציע
ומתוך זה לבחור את הרע במיעוטו (למרות שאני בטוחה שיש גם מעולה ומקוה שאזכה להחשף לזה)

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

http://carlysvoice.com/
Length: ‎9:53..

[בוקר_טוב*]

_בדיוק אתמול היו פה שני חברים לשניים מילדיי והרגשתי כל-כך חזק את הכיבוי אצל החברים. ואני שואלת את עצמי איך אני יכולה לדעת שהסיבה היא המסגרת? והתשובה שאי אפשר לדעת בוודאות אבל
אני מכירה את הילדים האלו לפני שניכנסו לבית הספר - אז הם היו יותר חופשיים._
יודעת למה את מתכוונת


תגידי? מה אם פעילות גופנית? למשל הליכות?
האמת שחשבתי על זה רק שבערב אחרי שהם נרדמים נופלת עליי כזו עייפות...
בגלל שאני בסוף ההריון אני מתנשפת וקשה לי ללכת וכל זה
אבל זה חשוב במיוחד בסוף אז אולי אאזור כוחות אשנס מותניים ואצא מדי כמה ערבים להליכות

[בוקר_טוב*]

Length: ‎9:53..
קוסמת את מתכוונת לסרטון ספציפי שם? כי לא מצאתי אותו

[בוקר_טוב*]

צביקיל'ה רוצה משהו הוא מתחיל על אש נמוכה שמיד עולה ללהבות גבוהות
תוך כדי נפנוף בידיים
אני עומדת מולו ומנפנפת בידיי וחוזרת על הדברים שלו באותו טון בהם נאמרו (יותר נכון נצרחו)
ושואלת אותו אבל למה אתה מפעיל את הפלופלו שלך לאן אתה חושב להמריא?
הוא צוחק וממשיך בנפנופים ובצרחות
הנה אני חושבת לעצמי
לצביקיל'ה שלי חוש הומור והוא מבין את חוש ההומור שלי גם
הוא מסוגל לעצור רגע ולהבין שאני מחקה אותו ולצחוק על זה
זה חיובי אני אומרת לעצמי
ואלו נקודות אור ביום יום שלנו

[בוקר_טוב*]

הילדים כולם כבר רגילים
ברגע שצביקיל'ה מתחיל להשתגע במקומות ציבוריים
לא משנה אם הגענו בדיוק עכשיו או אם אנחנו באמצע הפאן
עכשיו הולכים
וכולם מיד אורזים את עצמם בלי שאלות ומתקפלים

[בוקר_טוב*]

הם כאילו מבינים את המצב
עם כל הכאב הכרוך במשמעות של ההבנה הזו
הילדים אצלנו כשיפגשו ילד או מבוגר חריג לא ישאלו עליו לעולם שאלות בציבור
כמו ששואלים אותנו אנשים או ילדים על צביקיל'ה כמעט יום יום
הם מקבלים אנשים כאלו בהבנה
ורק בלילה בלילה גם כשצביקיל'ה לא שומע
הם ישאלו
אמא נכון שהוא קצת מזכיר את צביקיל'ה? כשהוא דיבר לא הבנתי אותו כל כך כמו שלא מבינים את צביקי
אמא נכון שגם צביקיל'ה מוריד את הבגדים כמו הילד שפגשנו?
נכון אני אומרת
גם לו יש קשיים

וכרגע הסובלנות הזו שהם פיתחו כלפי השונה מהם היא הנקודה החיובית היחידה
שאני רואה בצד שלהם מכל הסיפור הזה

[אין_ייאוש*]

ואי אפשר ולא רצוי "להכחיד" סימפטומים חיצוניים בלי להתייחס למשמעות העמוקה של אוטיזם

מוזר לי נורא להפוך ליח"צנית של ABA. אני לא מכירה עד כדי כך טוב את העקרונות ולא מאמינה בשיטה עד כדי כך, ובכל זאת:

ממה שאני נחשפת, כפי שציינתי, מסתכלים על המכלול, על ההקשר.
כלומר, אם הילד מכה, מנסים להתחקות אחר הסיבות לכך:
אם הוא רצה משהו ולא הצליח להביע אותו, והמכות הן פרץ של תסכול - מנסים למצוא דרך הבעה עבורו.
אם יש לו צורך תחושתי חזק, שהוא מספק בצורה כזאת - מנסים למצוא לו חלופה אחרת לסיפוק הצורך.
וכן הלאה.

בהחלט ייתכן שיש שיטה אחרת שמתאימה יותר.

יש קבוצות של תלמידים מביה"ס שלנו, שנוסעים לוינגייט פעם בשבוע ומשתתפים בפעילויות, שמועברות ע"י סטודנטים בפיקוח המורים שלהם.
ככל שאני חושבת על זה, נראה לי שיהיה יעיל יותר עבורכם (אם תבחרו בשיטה הזאת) להיעזר במישהו שיבוא הביתה, וכך יוכל להתרשם מהמצבים "המצריכים התערבות". אני לא בקיאה מספיק באפשרויות השונות, למי לפנות וכו', אבל כאמור אוכל לנסות לברר אם תרצי.


_וכרגע הסובלנות הזו שהם פיתחו כלפי השונה מהם היא הנקודה החיובית היחידה
שאני רואה בצד שלהם מכל הסיפור הזה_
נקודה חיובית מדהימה וחשובה!

ומשהו אחר שרציתי להעלות:
כתבת מתישהו שמפריע לך שאין סדר יום קבוע.
אצלנו יש הרבה תלמידים, שנעזרים מאוד במעקב אחר מערכת השעות ונרגעים מאוד בזכות זאת. יש גם סמל של "שינוי", שמשתמשים בו, כשמורה חולה ונעדרת ובמצבים נוספים.
יכול מאוד להיות שהבניה מדוקדקת כזאת קיצונית מדי להתנהלות שלכם, אבל אולי אפשר בכל זאת מדי בוקר לדבר ואפילו לצייר או לכתוב מה מתוכנן למשך אותו היום. בשיחה הזאת אפשר להביר שיהיו זמנים אפורים: "ניסע לרופא, אבל אי אפשר לדעת מראש מתי נסיים שם, כי אולי יהיה תור ארוך" או "כשנחזור הביתה אני אהיה עסוקה בהכנת ארוחת הצהריים, וכל אחד יבחר לו פעילות שקטה עד שהאוכל יהיה מוכן" וכו'.

[בוקר_טוב*]

אצלנו יש הרבה תלמידים, שנעזרים מאוד במעקב אחר מערכת השעות ונרגעים מאוד בזכות זאת.
זה החלק הקשה
לצביקי חשוב סדר, שדברים יהיו במקומם אחרת הוא מאבד את הצפון
צביקי צריך לדעת מה עושים בכל יום ומה השלב הבא אחרת הוא הולך לאיבוד
ומכאן יש הרבה התפרצויות זעם


_יש קבוצות של תלמידים מביה"ס שלנו, שנוסעים לוינגייט פעם בשבוע ומשתתפים בפעילויות, שמועברות ע"י סטודנטים בפיקוח המורים שלהם.
ככל שאני חושבת על זה, נראה לי שיהיה יעיל יותר עבורכם (אם תבחרו בשיטה הזאת) להיעזר במישהו שיבוא הביתה, וכך יוכל להתרשם מהמצבים "המצריכים התערבות". אני לא בקיאה מספיק באפשרויות השונות, למי לפנות וכו', אבל כאמור אוכל לנסות לברר אם תרצי._
אם תוכלי ככה לברר בלי הפרטים שלנו בינתיים תבורכי
באיזה בי"ס זה?



_ממה שאני נחשפת, כפי שציינתי, מסתכלים על המכלול, על ההקשר.
כלומר, אם הילד מכה, מנסים להתחקות אחר הסיבות לכך:
אם הוא רצה משהו ולא הצליח להביע אותו, והמכות הן פרץ של תסכול - מנסים למצוא דרך הבעה עבורו.
אם יש לו צורך תחושתי חזק, שהוא מספק בצורה כזאת - מנסים למצוא לו חלופה אחרת לסיפוק הצורך.
וכן הלאה._
על פניו זה נשמע נחמד
השאלה באיזו דרך
הבעיה שלי עם השיטה היא הסיישנים הצ'ופרים (שגם אותם לפי מה שהבנתי הולכים ומכחידים הם הזמן)
ואולי החיקוי "תעשה כמוני" בקיצור, שזה לא באמצעות משחק שזו הדרך הטבעית ללמידה

[לילך_רוכל*]

קוראת ועוקבת.
תודה על הדף החשוב הזה ועל מה שאת נותנת. זו מתנה לפתוח את המקומות הלא 'מסודרים' עבורנו בחנ"ב.
ומשם אפשר ללמוד ולצמוח.
את נשמעת חכמה ומדליקה ובעיקר מלאת כנות ואומץ.
מאחלת לך שתהיה לך גם שארית כוחות להשקות ולהרוות גם את עצמך. משימה ואתגר לא פשוטים.
תמשיכי לכתוב וחיבוק

[אין_ייאוש*]

בעז"ה אברר בהקדם ואעדכן אותך.

_על פניו זה נשמע נחמד
השאלה באיזו דרך
הבעיה שלי עם השיטה היא הסיישנים הצ'ופרים_

בהתאם לילד ולרמתו החיזוקים יכולים להיות מילוליים. ממש לא ברמה של "התנהגת יפה - תקבל במבה"...

[בשמת_א*]

_מה שקרה ששני ילדים שיחסית חוטפים הרבה אלימות מצד אחרים
הפכו את עצמם אט אט לקרבן בבית
ואז ההתנהגות שלהם נהייתה כל כך ברורה-
הם חיפשו להיות קרבן כדי לקבל את החיבוק והנחמה הזו מאתנו_
אהה.
עוד שינוי.
החיים לא מפסיקים להתקיל, מה?

סימן שהמאזנים נטו יותר מדי לצד השני. היתה קורבניות בנחמה.
הנחמה צריכה להיות גם היא בתדר מדויק: לשקף רגשות, לא להגזים, הכל במידתיות. אם הגזמת - הלכת יותר מדי בכיוון השני.
ואם את רואה לפי המשוב מהילדים שהגזמת - את מתקנת.
הכלל העיקרי הוא למעשה: גמישות. תגובה ובדיקת המשוב כדי לתקן את עצמך ואז יצירתיות וגמישות.
זו התשובה האמיתית שלי.

אין מתכונים באמת.
אין כללי אצבע באמת.
תמיד תמיד מערכות יחסים, והחיים בכלל, זה כמו לעמוד על חסקה בים: כל הזמן תנועה דינאמית מתוך התייחסות מתמדת לכל מה שסובב אותך, הים, הגלים, הרוח, השמש, הרגליים, כל הגוף, מי שלידך בים בחסקה אחרת, במפרשית, בגלשן...

אז למשל, מי שהפך את עצמו לקורבן צריך לקבל קצת אמפתיה, לא זקוק יותר לנחמה, כן זקוק לקצת יותר טיפים ואימונים מעשיים: מה לעשות? איך להגיב בפעם הבאה? מה את יכולה לעשות כדי להגן על עצמך כשאבריימי מנסה לצבוט אותך? תני לי רעיונות?
אפשר לתת לילד רעיונות מופרכים כדי לגרות אותו להמציא רעיונות יותר טובים.
וזה לא חייב להיות על המקום: אפשר לשאול את הקורבן הרגיל אם יעזור להביא כרית לאוטו ולשים ביניהם, אם יעזור להמציא לחש כישוף מיוחד שדוחה הצקות מייד, כל דבר. ואם הילד לא יודע או פוסל את כל הרעיונות אפשר להגיד, טוב, צריך לחשוב על זה - ולא לפתור!
הילד בסוף יחשוב על זה ויפתור.
אבל צריך אז לכוון את המחשבה של הילד לרעיונות מעשיים שהוא ימציא בעצמו כדי להתגונן.
ובשביל זה צריך להחדיר בו בכלל את התפיסה שזה לא שהוא "מסכן קטן והשני בריון גדול" אלא שבכוחו להושיע את עצמו, בדרך כלשהי. עם עזרה מההורים.

<מקשיבה בעניין רב לשיחה על האוטיזם>

[בוקר_טוב*]

בדיוק עמדתי לכתוב על עניין הנסיעות בשמת
מזל שריפרשתי לפני

[בוקר_טוב*]

אז ככה
היום יישמתי את מה שהצעת (בשמת)
על עניין הלעצור בצד ולהסביר
ההבדל בין מה שעשיתי עד היום הוא לא העצירה בצד אלא
ההסבר שהצעת
והסברתי שאני חייבת לעצור בצד מיד כשיש אלימות
מפני שזה מסכן אותנו משום שדעתי מוסחת
ועלול לקרות אסון
עצרתי 3 פעמים
בפעם השלישית אבריימי ישר אמר
טוב טוב אני מפסיק אני מפסיק אני לא אציק יותר
וואוווווווווווווווווו זה היה שינוי!

[בוקר_טוב*]

כשצביקי עושה לי אלימות ברכב זה כבר עניין שונה וכשאני עוצרת בצד האלימות גוברת כלפי כולם
הוא מתחיל להשתולל לנשוך את מי שלידו להתפרע עם כל חלקי גופו לצאת מהחגורה
אבל (!!)
אם העניין הזה יעבוד עם אבריימי אני מתארת לי שצביקי ילמד
כי צביקי לומד באמצעות חיקוי
כל הדברים שהוא כן הצליח ללמוד כאן בבית הם באמצעות חיקוי קפוא של ההתנהלות
ולכן אני סובלנית עם זה

[בוקר_טוב*]

החיים לא מפסיקים להתקיל, מה?
ממש! בדיוק חשבתי על זה כשעמדתי מול הבירוקרטיה וחשבתי לעצמי שהצלחתי להשיג משהו בלתי אפשרי
כבר עברתי המון שלבים כבר היתה לי כל הניירת כבר היה לי פידבק וגיבוי חיובי מרופא ו-2 בעלי מקצוע נוספים
כבר עמדתי מול הפקידה היא כבר עמדה להוציא לי את זה והיתה כל כך אדיבה וסובלנית
וטראח-ברגע האחרון המחשב פשוט לא הנפיק את זה מאותה סיבה בה חשבתי שהצלחתי להשיג משהו בלתי אפשרי
ואז חשבתי לעצמי: איך החיים מתקילים
ברגע הכל יכול להתהפך
טוב אני לא יודעת אם זו דוגמא מאוד טובה לגבי העניין שלנו...

[בוקר_טוב*]

תמיד תמיד מערכות יחסים, והחיים בכלל, זה כמו לעמוד על חסקה בים: כל הזמן תנועה דינאמית מתוך התייחסות מתמדת לכל מה שסובב אותך, הים, הגלים, הרוח, השמש, הרגליים, כל הגוף, מי שלידך בים בחסקה אחרת, במפרשית, בגלשן...
מדהים התיאור הזה




_אפשר לתת לילד רעיונות מופרכים כדי לגרות אותו להמציא רעיונות יותר טובים.
וזה לא חייב להיות על המקום: אפשר לשאול את הקורבן הרגיל אם יעזור להביא כרית לאוטו ולשים ביניהם, אם יעזור להמציא לחש כישוף מיוחד שדוחה הצקות מייד, כל דבר. ואם הילד לא יודע או פוסל את כל הרעיונות אפשר להגיד, טוב, צריך לחשוב על זה - ולא לפתור!_
את יצירתית..! בעלי עושה דברים מהסוג הזה ואני תמיד חושבת לעצמי כשאני שומעת אותו נותן את הרעיונות המופרכים לילדים
"הוא כזה ילד.." ו"אני כזו רצינית איתם כאילו הם אנשים ולא ילדים קטנים"
אני צריכה להרשות לעצמי את הדברים האלה איתם אני מרגישה חסומה בעניין הזה
כאילו כל הזמן מדברת אליהם כמו אל מבוגרים בלי להשתטות שוכחת שהם ילדים

[בוקר_טוב*]

_הילד בסוף יחשוב על זה ויפתור.
אבל צריך אז לכוון את המחשבה של הילד לרעיונות מעשיים שהוא ימציא בעצמו כדי להתגונן.
ובשביל זה צריך להחדיר בו בכלל את התפיסה שזה לא שהוא "מסכן קטן והשני בריון גדול" אלא שבכוחו להושיע את עצמו, בדרך כלשהי. עם עזרה מההורים._
מעולה תודה רבה
כבר הערב אדבר על זה עם בעלי ונעשה איחוד כוחות בעניין

[בוקר_טוב*]

_קוראת ועוקבת.
תודה על הדף החשוב הזה ועל מה שאת נותנת. זו מתנה לפתוח את המקומות הלא 'מסודרים' עבורנו בחנ"ב.
ומשם אפשר ללמוד ולצמוח.
את נשמעת חכמה ומדליקה ובעיקר מלאת כנות ואומץ.
מאחלת לך שתהיה לך גם שארית כוחות להשקות ולהרוות גם את עצמך. משימה ואתגר לא פשוטים.
תמשיכי לכתוב וחיבוק_

תודה לילך

[בוקר_טוב*]

בעז"ה אברר בהקדם ואעדכן אותך.
ה' ישלח לך כל טוב!

[לימור*]

יוווו
זה מדהים כמה אפשר לצמוח ולהשתכלל בתור הורים
ככל שההורות מאמצת יותר (לא רוצה לכתוב קשה ומסובכת יותר), כך התיגמול גבוה יותר
ומתאפשרת עלייה למדרגה גבוהה יותר

ולגבי האחים של צביקי
אני חושבת שהם מרוויחים המון
איזו אישיות מדהימה הם מפתחים....

[תמי_גלילי*]

דברייך מחממים את לבי, תודה.
אשמח לדבר איתך בפרטי אם בא לך. נוכל להתלבט ביחד...
האימייל שלי בדפבית שלי.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

ניסיתי להעביר לינק של סירטון מדהים על ילדה אוטיסיטית שאיךשהוא החלה לתקשר דרך מחשב והסבירה את כל ההתנהגויות שלה. פשוט מדהים.
היא אפילו הסבירה את חוסר קשר העין שלה עם אנשים בחוסר יכולת להכיל את הגרויים הרבים
שהיא מקבלת דרך הסתכלות על פנים של אדם. אבל אני לא מצליחה להעביר את הלינק. אנסה שוב אח"כ.

[לימור*]

תא לחץ
לא מבינה בזה
רק שמעתי סיפורים אישיים שזה עוזר מאוד מאוד
נדמה לי שלא מסובסד

[בוקר_טוב*]

_תא לחץ
לא מבינה בזה
רק שמעתי סיפורים אישיים שזה עוזר מאוד מאוד
נדמה לי שלא מסובסד :(_
על מה את מדברת?

[בוקר_טוב*]

אנסה שוב אח"כ.
מחכה בקוצר רוח
ובאותו עניין-
השבוע היתה לנו שיחה עם עו"סית שעובדת עם אוטיסטים
שיחת חברות לא משהו רישמי
ואמרתי לה שאם אני הייתי ילדה היום הייתי נחשבת כאוטיסטית
למה?
נהגתי להתחבא מתחת לשולחן כשמישהו היה פונה אליי
או לברוח ולהתחבא בארון
לא יצרתי קשר עם אנשים אלא בהיתי בהם
היו לי התפרצויות זעם בהם הייתי מפרקת את הבית
אני זוכרת פעם אחת ששברתי את כל החדר שלי
כולל הטלויזיה שהיתה שם
כשגדלתי זה המשיך פה ושם
למדתי להתנהג בסביבת אנשים בקושי רב
הרגשתי כמו שכתבת שתיארה האוטיסטית-מוצפת
נסיעות באוטובוס היו קטסטרופה בשבילי וגם הליכה ברחוב כשמולי הולכים/נוהרים אנשים
כשגדלתי זה גם היה רק במינונים קטנים יותר
נחשבתי מוזרה
אנשים חשבו שאני סנובית
אני טענתי שלא מבינים שאני פשוט ביישנית
אני זוכרת שעוד בגיל 20+ קרה לי לא מעט פעמים שבפגישות המוניות עם אנשים בבתים
לא הייתי מדברת אם היו פונים אליי ופעמים שהייתי רצה לאיזה חדר ומתחבא מתחת למיטה וכולם היו מחפשים לאן נעלמתי
לגבי קשר עין-לא הייתי יוצרת קשר עין ופעם אפילו נתתי את זה בתור עצה לחברה במילים אלו:
כשאת נמצאת בציבור אף פעם אל תיצרי קשר עין עם אנשים
איך זה עבר לי אה?
ובכן עכשיו שאני כותבת את זה עולה לי בראש אחת השיטות לטיפול ב - OCD-
חשיפה (ברפואה משלבים את זה עם תרופות, אני שילבתי סמים )
פשוט נחשפתי ונחשפתי ולמדתי התנהגויות אפשר לומר כמו שהבן שלי לומד - באופן קפוא
זה מעניין שאני כותבת את כל זה עכשיו כי לא ניתחתי את זה ככה עד היום
זה עלה לי עם הקשר עין וההצפה שכתבת
גם ששוחתי עם העו"סית השבוע לא עלה לי הניתוח באופן כזה

[לימור*]

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3686326,00.html

הבנתי שזה ניסויי
יש באסף הרופא ובחו"ל

[בוקר_טוב*]

גם היום אני לא איזו אחת שמגיעה למקום עם הרבה אנשים וככה זורמת בין אחד לשני
אני לא טובה בסמול טוק זה בטוח כאילו רק יחסי עומק הולכים אצלי
אז גם צביקיל'ה מאוד ביישן את זה אנחנו יודעים
בכלל כל אמא לילד אוטיסט יודעת (אני חושבת שכל אמא יודעת כלומר)
שהאבחונים שהם עושים כולל הפרטיים הרגילים לא משקפים
כי הילדים האלה אם כבר יש להם יכולת ליצור קשר עם אנשים
בהתחלה זה לא בא לידי ביטוי הם מאוד מאוד מאוד ביישנים
ואז הם נראים עוד יותר על הספקטרום
טוב
גם צריך לתת לאנשים האלה שעושים את האבחונים את הקרדיט מן הסתם הם רואים מאות אם לא אלפי
ילדים ואולי הם מודעים לעניין הזה

[בוקר_טוב*]

_הבנתי שזה ניסויי
יש באסף הרופא ובחו"ל_
אז מה, חסר להם חמצן?

[בוקר_טוב*]

אבריימי אוהב את הקטע של החייכנים
אני אפילו כבר לא מציירת אותם אלו חייכנים וירטואלים
אמא אם אני אאסוף את פסי הרכבת אני אקבל חייכן? (מיוזמתו לא ביקשתי שיאסוף בכלל)
כן!
(אוסף)
אמא אם אני אנקה את החלון אני אקבל חייכן?
כן!
(מנקה)
זה כבר יומיים שאני בכלל לא מציירת חייכנים והם אוספים אותם ככה בראש...