חינוך ביתי לא מה שחשבתם

הבית בשבילי זה כמו מקום עבודה בשביל מישהו מן השורה
אני מנסה להבין איך אני אמורה להרגיש 'בבית' כשזה גם מקום העבודה שלי
כלומר איך אני עושה את הסוויץ' הזה כשבכל מקום שאני הולכת כאן או יושבת אני רואה עבודה מול העיניים

בוקר טוב
נראה לכם הגיוני לבקש מהם לקפל את הכביסה שלהם לפחות?

ב-ס-ד-ר
אנחנו זזים מכאן
לפני חצי שעה היתה כאן מריבה קולנית מאוד בין שניים
וכשביקשתי מאחד מהם ללכת לחדר השינה שלנו לנעול את עצמו שם
כדי שההוא לא יכה אותו (כי ההוא יותר חזק)
בעלי לא הסכים שהם יהיו שם
וצעק עליי ליד כל הילדים
זו את זה החינוך שלך את נמצאת איתם כל היום בבית וככה זה נראה
אז אנחנו זזים
לא בא לי על האנרגיות האלה
מזל שלימור כתבה לי אתמול את המשפטים שלה כי זה מה שעלה לי לראש כשהוא צרח את זה כאן

איך היתה הפגישה עם החברות? למרות העייפות שאחרי - אם היא מטעינה, ממלאת - זה יכול להיות תחליף נהדר (וזול..) לטיפול בעיני.

קראתי הכל, את זקוקה נואשות לעזרה על מנת לעשות שינויים - חשבתי על רעיון: אולי לתקופה מסויימת תוכלי בעזרת אמא נוספת (או יותר, עם ילדיה או בלי, בחינוך ביתי או לא), או דמות אחרת... מישהי שנעים לך איתה וביחד תתכננו מה עושים, כמו שבשמת כתבה לך, וביחד תטמיעו לילדים הרגלים חדשים.
לבד זה מתכון לאסון, המצב אצלכם הוא "פצצה מתקתקת" (לדעתי הצחוקים הם כיסוי הם לא ממקום של הנאה אלא הם הסוואה ולדעתי זו הונאה עצמית וגם הונאה של הסביבה - "הנה אמא צוחקת והכל בסדר, אמא שמחה ומאושרת" - זה בלוף !!!)
לדעתי דחוף -

לארגן מחדש את החיים: לסדר, למיין, ולנקות מבחוץ ומבפנים - כמו שכתבו לך כאן, ברגע שיהיו שינויים בניהול הבית - דברים יתחילו להתבהר גם בנפש.
להחזיר לך את האנרגיה החיובית לחיים, את החיבור לחיים, את התשוקה לחיות, האמונה ביכולת שלך, החיבור לאהבה - את חייבת שמישהו יקשיב לך, לפנות זמן לעצמך לפחות לשעה - אולי יש כאן נשים שיכולות להתנדב לשוחח איתך וללוות אותך בתהליך ? הכוונה למשהו ארוך ומתמשך. (אני מוכנה, עוד מישהי מצטרפת?....באיזה איזור את גרה?)

מה דעתך?

אני 'לוקחת' כמה סוגי הפוגות. תלוי בנסיבות.
אם ממש עמוס: ההפוגה היא 'תוך כדי' (למשל, תליית כביסה יכולה להיות מאוד מרגיעה ומרפאה - לוקחים בגד, מנערים אותו, מניחים אותו על המתלה וחוזר חלילה - אני נכנסת למן קצב כזה מרגיע)
במהלך נסיעה: אני מנסה להרגע
כשבעלי נמצא: אני לפעמים נעלמת לחדר ובוהה
במקלחת: כשמים חמים זורמים לי על הגוף
לפעמים כשאני ממש קורסת: אני מנמנמת על הספה והפלא ופלא - הכל זורם על מי מנוחות
טקס כוס תה או קפה - אמא שותה עכשיו ולא מפריעים
ההפוגות המשמעותיות יותר הן כשבעלי נמצא - ואני יוצאת לשעה לסופר או לחצי שעה לסיבוב רגלי בשכונה

חוצמזה נראה שממש לא ישנת - מתכון בטוח לעצבנות
תנסי להשלים את חוסר השינה - היא ממש ממש חשובה.....
ותיזכרי תמיד שאת חייבת לדאוג לעצמך
את ממש חשובה

ועוד שני דברים:
התשובות הן בתוכך
נותר רק לחשוף אותן לאט לאט

וגם
המתיקות הזאת של הילדים - גם ממנה אני צריכה לקחת הפוגה
כמה שוקולד אפשר לאכול ברצף?

ועוד דבר קטן:
לפעמים הג'יפה נראית כמו משימה שלא תיגמר לעולם
נוסיף לזה את המטענים שאנחנו מעמיסות על הג'יפה המצטברת (כלומר את כל הכעס והעול שמחפשים פירצה לפרוץ החוצה)

אז בכלל הכל נראה בלתי אפשרי.

ובעצם, אם מתקתקים כמה משימות קטנות: פינוי שולחן, ניגוב עם מטלית, טיטוא קטן או ספונז'ה זריזה
ואופס ניצחנו את הג'יפה המאיימת

אני מחזיקה ממך ולהגיד לי שאני עושה כמוך בעיתות משבר מרגיש לי כמו מחמאה גדולה
תודה, אבל מצחיקה אחת, מי אני? אמא בחינוך ביתי, לא? (-:
לדעתי היתרון שלי הוא לא באימהוּת אלא ביכולת הניסוח P-:

נראה לכם הגיוני לבקש מהם לקפל את הכביסה שלהם לפחות?
תלוי בגיל. אני התחלתי ללמד בגיל צעיר לקפל כביסה.
יש שם איזה משהו שאני לא מבינה: כשלימדו אותי, למדתי צ'יק צ'ק.
לעומת זאת הילדים שלי כאילו היו חייבים להמציא קיפול משלהם במקום פשוט ללמוד מה שהראיתי להם. יצירתיות ועצמאות בכל מחיר? טוב, אבל למה על חשבון הבגדים... S-: בשיטה שלי הכל יוצא כמו מגוהץ מהחבל ושוכב ישר ונחמד בארון. בשיטות שלהם יצא קווץ'...
טוב, אבל השתפרו. מאוד.
לבכורה כבר יותר משנה (פשוט לא זוכרת כמה זמן) פשוט שמה את ערימת הכביסה שלה על המיטה, שתקפל ותשים לעצמה בארון ובמגירות.
לקטן אני קוראת כשאני מורידה מהתלייה, לקפל על המיטה שלנו את ערימות הבגדים שלו ולשים בארון שלו. הוא מוחה לפעמים, אבל פחות ופחות ככל שזה הופך להיות יותר שיגרתי.
הרבה פעמים אני כבר יוצאת מהבית ומבקשת מהם לתלות על המתקן או להוריד ולקפל ולשים בארונות. לא את הכביסה שלנו, רק שלהם, אבל בכ"ז השתתפות רצינית.

_וצעק עליי ליד כל הילדים
זו את זה החינוך שלך את נמצאת איתם כל היום בבית וככה זה נראה_
לא קביל.
זה אתה, זה היחס שלך, אם אשתך לא מלכה בשבילך אז זה עובר לילדים וככה זה נראה. כשיש אבא שמזלזל באמא, הילדים מזלזלים באמא ואין שיתוף פעולה בבית.

נראה לכם הגיוני לבקש מהם לקפל את הכביסה שלהם לפחות?

נראה לי הגיוני לבקש מהם כל דבר שהם כבר מסוגלים לעשות בעצמם.
בת ה 5.5 מתקלחת לבד ומסדרת לעצמה את הארון כבר מעל שנה.
יש לציין שאני דואגת שהכל יהיה מותאם לילדים מבחינת הגובה והנגישות.

כמובן שאני אף פעם לא מחליטה לבקש מהם רק על פי ההגיון אלא על פי שיקול דעת שמשלב את המצב הרגשי ואת הנתונים הקיימים באותו הרגע.
לעיתים אני אדרוש מהם לסדר ולעיתים אני אסדר בעצמי.
זה תלוי במצב העייפות שלי, החשק שלי, העיפות שלהם, החשק שלהם וכו'.

באופן מאוד כללי יש לי חוק שאני משתדלת לעמוד בו: מה שהם יכולים לעשות לבד אני לא עושה בשבילם.
החוק הזה הציל אותי בשלבי הניתוק מהתלות של גילאי שנתיים שלוש.
אין שום סיבה שתקומי מהשולחן להביא לילד משהו מהמטבח כאשר הוא יכול לעשות זאת בעצמו.

מהדברים שאת כותבת זה נשמע שאת עושה הכל לבד.
מעבר לקושי הפיסי בכך, צורת החיים הזאת לא מפנה אותך להתפתחות האישית שלך.
זה כשלעצמו יכול לגרום לכעסים או לדיכאון.
תבדקי את האמונות והתפיסות שלך בנוגע למה שנדרש ממך כאמא בחינוך ביתי,
ייתכן שהן מאוד יפות ואידאליות אך לא עומדות במבחן המעשי.

העיניין הוא שאף אחד לא ישנה את המצב בשבילך, לא הילדים ולא בן הזוג.
הם בוודאי נהנים מהמסירות והנתינה שלך.
את בעצמך צריכה לשנות את ההתנהלות בבית שתתאים לצרכים הפיסיים והנפשיים שלך.
לפני שתקרסי.
@}

נראה לי הגיוני לבקש מהם כל דבר שהם כבר מסוגלים לעשות בעצמם.

כמובן שאני אף פעם לא מחליטה לבקש מהם רק על פי ההגיון אלא על פי שיקול דעת שמשלב את המצב הרגשי ואת הנתונים הקיימים באותו הרגע

אצלנו חל שינוי גדול לטובה כשעברנו דירה.
בדירה שלנו, המטבחון היה קטנטן והכל בגובה.
במטבח המרווח בדירה השכורה שלנו, יש המון ארונות בגובה נוח. לילדים, במיוחד לקטן, לקח זמן להתרגל. הוא עדיין היה מבקש מים למשל. אבל פשוט עניתי לו: "בקבוק המים במקרר, אתה יכול לפתוח", "הכוס במגרה, אתה יכול להגיע". הוא למד שהוא פתאום מגיע לכוסות, לצלחות, למים, לסכו"ם, לכל דבר.

צורת החיים הזאת לא מפנה אותך להתפתחות האישית שלך.
צורת החיים הזאת מפנה אותי להתפתחות האישית הכי עמוקה....

לימור, לא התכוונתי לצורת חייםשל חינוך ביתי.
גם אני התפתחתי מאוד בחינוך הביתי ולא הייתי מוותרת על רגע מהתקופה הזאת.
התכוונתי לצורת החיים כפי שבוקר מתארת שהיא כל הזמן עסוקה בצרכים של אחרים ולא של עצמה.
אפשר להתפתח במסגרת חינוך ביתי בתנאי שאנחנו לא מוותרות על עצמנו לטובת בני הבית.
אחרת זה ביטול עצמי ולא התפתחות.

היה לי יום לא פשוט הרבה תהיות
דברים שחשבתי ושיננתי בשבת חילחלו טוב יותר
לא היינו בבית מהבוקר
כי לא רציתי את האנרגיות הרעילות האלה מהבוקר
הרעילות המשיכה בסמסים אז פשוט שיתפתי בהחלטות שלי
אני חושבת שבאמת הגעתי לקצה
למה?
כי זה נמשך יותר מדי זמן
יותר מדי זמן
שלא טוב לי
ההתמסרות שלי היא טוטאלית נכון
נזכרתי שתמיד אמרו לי את זה
מילדות
אני מתמסרת חזק מדי לכל דבר ולכל דורש
לפני שהבאתי ילדים זה לבן זוג
או לחברות
היום זה לילדים ולבן זוג
וכנראה שזה באמת גדול עליי
אני קצת מבולבלת עכשיו למרות שקבעתי ופסקתי דברים
ויש לי בחילה
אני רוצה להתרחץ ואני גם עייפה אבל לא מסוגלת לישון

מדזהה איתך לגמרי

אם תצליחי מצוא כח וזמן נסי להקשיב לזה http://www.levhadvarim.com/index.php?option=[po]com content[/po]&view=article&id=1093:2009-09-09-19-39-37&catid=28:2009-05-17-09-37-57&Itemid=193

השכל שלך חזק. הרגש שלך לבד. השכל אומר לרגש: את מטורפת! את משוגעת! בוכה וצוחקת בלי שליטה ובלי הפסקה! הבית צריך להיות נקי! וכן הלאה.
זה הטרור האמיתי שקורה בתוך תוכך, ולא באשמתך. אולי ככה גדלת? בביקורתיות אינסופית.
תחושה של - מה שאני לא עושה זה לא בסדר... שכל כל כך ביקורתי ושתלטן שבאמת אני מתחילה להאמין שאין דרך יציאה, ושכל דבר שאני אחליט יוביל לתוהו וווהוו, כי הרי גם ככה אני מטורפת, והקולות הפנימיים שלי מובילים פה את כולנו לאסון.
אני מכירה את זה כל כך מקרוב, ויודעת שיש מזה דרך יציאה.
הבנזוג שלך, אולי יש לו יציאות לא במקום, אבל אני בטוחה שגם הוא מרגיש זוועה. והוא מנסה להגיד לך את זה, הרי גם את לא בטוחה בחינוך הביתי. אפשר לנסות לדבר?
הטרור בתוך הראש שלך סוחף את כולם למערבולת. זה ממש טרור, ואם מתייחסים אל זה ככה, אפשר להילחם בו ביד חזקה! להתחיל להשתיק את הקולות, ולחזור לעצמך. זה אפשרי!
נולדת! גדלת! מצאת את הבנזוג שרצית באותו זמן! עברת הריונות, עברת לידות, עברת חיים שלמים עד עכשיו, הגעת עד הלום בזכות עצמך ואיזו אמונה פנימית בכוח החיים ובכוח שלך ליצור אותם.
מרוב שהשכל חזק, לרגש שלך אין ברירה אלא להתפרץ ללא רסן לפעמים, לשבור את החומות ולשאוג באמצע הבית - שיהיה פה עכשיו שקט!!!!!!!!!!!!!
כך גם הילדים חיים בפחד, מתי זה יתפרץ ואיך ולמה? זה נורא מפחיד, אני מהצד של המתפרצת בלי שליטה בבית, ובעלי בפירוש אומר לי שזה הכי מפחיד שאי אפשר לדעת מאיפה זה בא באותו רגע. זה כמובן כשאנחנו יותר רגועים ואפשר להתבטא בחופשיות.
כמו כן, קשר רופף עם הבנזוג מלחיץ את הילדים, והם הרי קולטים הכל הכל הכל. שווה להשקיע בלנסות להגיע אל הבנזוג. גם על גבי הזנחה מסויימת של הילדים והבית והתקתוק של כל הדברים.
את לא לבד, כל האהובים שלך מסביב איתך, כל הזמן.

ריצ' רצ'? את מכירה אותי? את כתבת את מה שחשבתי עליו לפני השינה
אני לא מצליחה לישון יותר המחשבות מטריפות אותי

תחושה של - מה שאני לא עושה זה לא בסדר...
ככה אמרתי לעצמי היום בלילה: אני מפשלת, שוב פישלתי הכל פה פאשלה אחת גדולה וזה בגללי
כבר הודעתי לבעלי שאני רוצה להתגרש ואני רושמת את הילדים בשבוע הבא לבית ספר
והמחשבות מטריפות אותי
על כל החלטה שאנחנו עושים יש מחיר
ואני כל הזמן חושבת על המחיר
המחיר
המחיר
המחיר
המחיר
השינוי הזה ממפחיד אותי
זה אשכרה טרור
טרור בראש שלי

תודה רסיסים
טרם הקשבתי
אני רק יכולה להגיד לך שאני רוויה בהרצאות וחומר עיוני על תחומים רבים ובמיוחד תורניים (וגם הרב ארז משה דורון)
בתקופות כאלה אני כל כך חסומה שכל מה שאקשיב לו כאילו משמש נגדי, מבינה?
אני יודעת שהחכמה היא בתקופות כאלו להפתח ולהקשיב ולא דוקא כשטוב לי עם עצמי
אבל זה מה שיש
בתקופות אלו התפילה שלי היא לא תפילה ואני כמעט לא מתפללת
בתקופות כאלו המרחק שלי מהאל רב כי אני מתביישת ממנו
אפילו את ברכות השחר ואת שמע ישראל לפני השינה אני אומרת ברישול
כי לא נעים לי עם כל הלכלוך הפנימי הזה לעמוד מול ה' יתברך
בתקופות כאלה אני מסתובבת תדיר עם מחנק בגרון
וכל הרצאה או ספר נשמעים לי כמו פסיכלוגיה בגרוש

אני מרגישה בתוך כלוב מזכוכית עבה וחסינה
היום דיברתי עם ה' במיטה ושאלתי אותו
למה נתת לי נשמה כל כך מתוסבכת? למה נתת לי גוף שמתעייף?
אולי לא הייתי צריכה להביא ילדים לעולם וזו היתה טעות?
כל הקונפליקטים האלה לא עושים לי טוב וגם לא להם
למה הבחירות שלי כל כך קשות
למה אני צריכה לעמוד עכשיו מול בחירה חדשה בעל כורחי

הקשר הזוגי שלי רופף כן
אני מבינה אותו גם הוא לחוץ עול הפרנסה וכאלה
הקשיים האובייקטיבים עם כל ילד וילד (ולא חסרים קשיים)
הטוטאליות הזו שבהורות
זה שאין כסף בדיוק למה שצריך
הכל לחוץ וזה גם יוצא עליי לא רק בהתפרצויות
אבל אני לא יכולה יותר ואולי הדרך הטובה ביותר היא כן לברוח מהקשר
כך כל אחד ידע את מקומו
אני רק רוצה שמישהו יבין אותי
שמישהו יחבק אותי ויגיד לי שהכל בסדר
שאני בסדר
שאני לא מפשלת
שיפסיקו להטיח בי ביקורת והאשמות ותלונות
וילדים כל הזמן מתלוננים תמיד משהו לא בסדר

ובעלי תמיד מתלונן והטון שלו הוא תמיד כזה שאומר לי: פישלת
ולא, זה לא בראש שלי הוא באמת כזה כנראה בחרתי בו כי הוא כזה
אני לא מרגישה לא אהובה על ידי אפחד בעצם
אני מרגישה מאכזבת את כולם במיוחד את ה' יתברך
אני אפעם לא עומדת בציפיות

הנה הבוקר עולה ואיתו יעלו ההתמודדויות תכלס
שוב לעבור התנפצויות לרסיסים
שוב לחיות על בלימה
שוב להיות באודישן תמידי
גם אם לא תמיד אני מסוגלת לעבור מבחנים של בני אנוש נורמטיביים
שוב לפתוח דף חדש?
לנסות ליישם את השינויים העמוקים שנטלתי על עצמי לעבור?
ההצלחות לא רצופות אלא קטועות

אחד הדברים שהכי בלטו לי בדברים שלך זו העייפות (פיזית ונפשית). (רק מלקרוא את השעות בהן נכתבו הדברים מתחילות להיעצם לי העיניים

...)
אני חושבת שאת חייבת לטפל קודם כל בה, ורק אז תוכלי לפתור את שאר הדברים.

בכל מקרה- לדעתי זה לא נכון להחליט החלטות כ"כ הרות גורל (גירושין, בי"ס) מתוך עייפות כזו.
עדיף למלא (אפילו קצת) את המצברים, ורק אז להתפנות להחלטות.
(זה מתקשר לי לפירמידה של מאסלו. מקווה להספיק להרחיב אח"כ)

האם את יכולה להשיג לעצמך שבת ללא המשפחה? (למשל שהם יסעו לחברים או סבא וסבתא, ואת תישארי לבד בבית)
יכול להיות שזה כבר ייתן לך כוחות.

ועוד כיוון שאולי ידבר אלייך- יכול להיות שאת מתמודדת עכשיו עם דיכאון-חורף?

שבת ללא המשפחה? זה חלום באספמיה את מתכוונת
מי יתן לי מי?
מה זה דכאון חורף? זה הדכאון הזה כשנגמרים החגים ונסגר עלינו סופית הגולל מבחינה חברתית את מתכוונת?

העייפות הזו שאת מדברת עליה בלתי נגמרת
היא עוטפת את חיי
אני חושבת שהיא חלק בלתי נפרד מחייה של כל אמא לא?
יכולים להיות לי כמה ימים טובים בהם אלך לישון מוקדם ואשכים קום עם כוחות ומצב רוח
אבל החיים כל כך דינמיים ואי אפשר לשמור על רצף כזה
יותר נכון הסיכויים לשמור על רצף כזה בחיי אמהות ומשפחה כה אינטנסיביים הם בלתי סבירים

הגוף שלי במתח כזה שאני מרגישה אותו על העור בורידים במוח זורם בדם
בחלק גדול מהזמן או שאני לא מצליחה להרדם מהמתח או שאני מתעוררת מהמתח
ואני עייפה אבל לא מצליחה לחזור לישון

עילום
מחקת את הודעתך

עילום
רציתי לענות על הודעתך שקראתי מוקדם יותר ולא הספקתי להגיב
כשאני חזקה ולא עייפה טוב לי ואני רוצה שהכל ימשיך ויש לי סבלנות
אבל כשאני חלשה אני חלשה
כשאני חזקה ההחלטה השקולה שאני יכולה לקבל היא רק להמשיך באותה הדרך

http://saloona.co.il/blog/%d7%9b%d7%a9% ... %9c%d7%93/

כן, אני רוצה לבקש מסטודנטית שלי (סטודנטית שלי, אבל קולגה של פרופ' אסתר הרצוג) שתאפשר לפרסם בעלון של באופן טבעי את העבודה הסמינריונית שלה. בדיוק זה מה שמתואר. צביעות, רשעות, התעללות מטורפת. אני חושבת שצריך להפיץ את המידע הזה בקרב אלה שבטוחים שאם לוקחים למישהי את הילד אז בטח זה בשביל להציל את חייו.

אני מכירה הרבה נשים בחנ"ב ולא בחנ"ב שאויימו לא אחת ע"י שכנים או דווחו לרווחה בעקבות סכסוך על משהו אחר
גם אלינו צלצלה עוסית שקיבלה פעם דיווח ממישהי שהיו לה טענות כלפינו במישור אחר לגמרי

כתבתי לעצמי מכתב ארוך ואני מרגישה הקלה מסוימת
עדיין עומדים להיות כאן שינויים הכרחיים כנראה

אני מחקתי- כתבתי חושפני מדי עבורי

אנסה לכתוב קצת אחרת

באופן כללי כדאי לעשות הפרדה בין שני דברים:

בין המציאות ומה שקורה בה ובין חוסר איזון אישי שהופר.

ממקום של חוסר האיזון- קשה מאד לראות את התמונה בצורתה האמיתית , בגלל מחשבות חרדות שמסלפות אותה ואז גם קשה לעשות החלטות
לכן רצוי קודם לחזור לאיזון ומשם להחליט ולנווט

במילים אחרות- הייתי מתמקדת בדרך להחזיר לעצמך את האיזון שלך ופחות בהחלטות שיש כרגע לעשות

ואם צריך- להקדיש לזה את מה שצריך (זמן לבד, כסף ומציאת תמיכה טובה)

החיים תמיד מפתיעים, מה שחשבת שאמור להיות קורה הפוך, מגיעים מצבים שלא שיערת שקיימים בכלל....
אבל כשאת במצב מאוזן, את מסוגלת להכיל אותם, לתפקד בהם ביעילות ואפילו להנות מהם....

לפני המון שנים עשיתי רפטינג בנהר בנפאל.
פחד אמיתי

אבל הביטחון שהשרה מנהיג הסירה (יש לזה שם מיוחד שאני לא זוכרת), איפשר לי לעבור את זה בשלום ואפילו להנות מזה
אם מנהיג הסירה היה היסטרי, לא ממוקד, חסר ביטחון , קרוב לוודאי שאיכשהו הייתי גם מגיעה לסוף המסלול אבל הייתי סובלת מאד בדרך.

אני מרגישה שאת עושה החלטות מאוד מרחיקות לכת כשאת בעצם במצב מוצף. זה לא הזמן להחליט דברים.
לא להתגרש, לא לשלוח לבית ספר ולא כלום.
רק לטפל בעצמך, להתמקד בעצמך גם אם נראה שהמשפחה צריכה יותר ואין לך זמן לעצמך.
את אחד מיסודות הבית. אם אחד היסודות שוקע, צריך לתקן אותו גם במחיר של בלאגן בבית, אבק סמיך של בנייה ורעש נוראי.
קודם את.
הכל יסתדר אם תצאי מהסרטים, תביני שכל הבתים מבולגנים, בכל הבתים לפעמים אמא צועקת, לפעמים האחים רבים (כן, גם אצלינו הולכים מכות) ולפעמים ההורים מעבירים ביקורת אחד על השני ברגעים הכי לא מתאימים.
אין לי ספק שאני צריכה עזרה ותמיכה שידי אינה יכולה להשיג מבחינה כספית
יש טיפולים מצויינים דרך קופת חולים. גם פסיכולוגים וגם רפואה אלטרנטיבית במחירים באמת זולים. אני מכירה מישהי שמטפלת ברפואה סינית דרך קופת חולים במקביל לקליניקה פרטית שלה. הטיפול שהיא נותנת דרך קופת חולים, לא טוב פחות מהטיפול שהיא נותנת באופן פרטי.

ולגבי השאלה עם קיפול כביסה - אצלינו אני (או אחת הבנות הגדולות בנות 18 ו 20) מורידה כביסה ומחלקת לחדרים. אני מקפלת את שלנו וכל ילד את שלו. (הילד הקטן בן שבע וכולם מקפלים בערך מגיל חמש) לפעמים הם לא מקפלים באותו יום והכביסה נשארת על הריצפה ליד הארון. זה לא כל כך משנה לי, גם אני לא תמיד מקפלת מיד. כשמגיע יום שישי, הם מקפלים.
חוץ מזה, ביומיום הם לא עושים הרבה. הם כן עורכים שולחן וכל אחד מוריד את הכלים שלו בסוף הארוחה, פעם ביום אחד הילדים מפנה מדיח. ביום שישי לכל אחד יש את המשימות הקבועות שלו שאחריהן הוא יכול ללכת לשחק.

בעלי צוחק עליי! אני לא מאמינה! הוא לא מתייחס ברצינות לרצון שלי להפרד וגם לא לרישום הילדים לבית ספר
אני מרגישה כמו ליצן ברגע זה
כתבתי מכתב ארוך מאוד ונתתי לו לקרוא
כבר פניתי למנהלת המחוז כדי לארגן רישום לילדים לבית ספר אחר
(הם רשומים לבתי ספר במסגרת הישראבלוף של האישור לחנ"ב ואלו לא בתי ספר שהייתי רוצה שילכו אליהם
אז אם רוצים בית ספר אחר צריך לעשות עכשיו הליך)
אפילו אמרתי לילדים שבשבוע הבא הם ירשמו לבית ספר ולאלו שבגנים לגנים
והם מאוד שמחו והתרגשו!
ואז מה? הם סיפרו לאבא שלהם והוא אמר להם שאמא מחליטה החלטות מרחיקות לכת בלי להתייעץ איתו
ו"אנחנו עוד נדבר על זה כשיגיע הזמן אם יגיע"
הם שמחו ואמרו שסופסוף יכירו חברים ואני התרגשתי בשבילם על השמחה לחברה
אחר כך שטפתי את הרצפה במקלחת ובעלי בא מאחורה ותופס לי את הטוסיק! איזו חוצפה!
אנחנו מתגרשים והוא תופס לי את הטוסיק
מה זה? אפחד לא לוקח אותי כאן ברצינות חוץ מלשם שינוי הילדים בעניין הבית ספר
המצב רוח שלי כבר התרומם בגלל שהתחלתי לפנטז איך אני אהיה כאן בבקרים בשקט בשקט ואקשיב רק לשקט הזה
קיצר אני אומרת לבעלי מה אתה עושה? והוא צוחק עליי
אני אומרת לו אנחנו מתגרשים אסור לך לעשות את זה
הוא אומר לי עד אז את אשתי
עד שאני עושה צעדים משמעותיים עד שהעזתי אני יוצאת מוקיון
אפילו פניתי לסיוע המשפטי בעניין הגירושין
שלחתי טפסים לביטוח לאומי
אני עשיתי דברים שבחיים לא חשבתי שאעשה ככה ביום אחד
וזה כאילו מישהו קרא בדיחה טובה במקומון

בין המציאות ומה שקורה בה ובין חוסר איזון אישי שהופר.
עילום קשה לי לעשות את ההפרדה הזו כשאני בתוך זה
מה זה חוסר איזון אישי שהופר בעצם? זו לא המציאות?

אם מנהיג הסירה היה היסטרי, לא ממוקד, חסר ביטחון , קרוב לוודאי שאיכשהו הייתי גם מגיעה לסוף המסלול אבל הייתי סובלת מאד בדרך.
אוהה. הילדים שלי כנראה סובלים מאוד אם כך

_אני מרגישה שאת עושה החלטות מאוד מרחיקות לכת כשאת בעצם במצב מוצף. זה לא הזמן להחליט דברים.
לא להתגרש, לא לשלוח לבית ספר ולא כלום._
אני אומרת לכם אני חייבת פסק זמן מהיום יום עם הילדים ולא פסק זמן של כמה שעות או יום יומיים אני חייבת משהו ארוך יותר כדי להטען
והמציאות לא מאפשרת את זה חוץ מבית ספר
יש אפשרות לשלוח אותם לכמה ימים לבית ספר הזה שהם רשומים אליו במסגרת האישור של החנ"ב ל"תקופת נסיון" כאילו בלי התחייבות
שיעשו לי בייביסיטר כמה ימים ועל הדרך הילדים יכירו כמה חברים? אני נשבעת לכולם שאני חייבת הפסקה

_את אחד מיסודות הבית. אם אחד היסודות שוקע, צריך לתקן אותו גם במחיר של בלאגן בבית, אבק סמיך של בנייה ורעש נוראי.
קודם את._
מעניין מה בעלי יגיד על זה בטח משהו כמו אלה החיים תתמודדי אין כסף לבניה

הכל יסתדר אם תצאי מהסרטים, תביני שכל הבתים מבולגנים, בכל הבתים לפעמים אמא צועקת, לפעמים האחים רבים (כן, גם אצלינו הולכים מכות) ולפעמים ההורים מעבירים ביקורת אחד על השני ברגעים הכי לא מתאימים.
באמת? לא יכול להיות שאצל כולם זה ככה
לא כמו אצלנו אני אומרת לך אצלנו זה אינדיאנים
אני מכירה משפחות רגועות פי אלף

ש טיפולים מצויינים דרך קופת חולים. גם פסיכולוגים וגם רפואה אלטרנטיבית במחירים באמת זולים.
יש לי את התכנית הכי שווה בקופת חולים אפעם לא טרחתי לברר איך עושים שם טיפול אלטרנטיבי טוב שאת מזכירה לי
מגיע לי איזה עיסוי שניים מחר אני קובעת תור לרופא שיתן לי הפניה

לפעמים הם לא מקפלים באותו יום והכביסה נשארת על הריצפה ליד הארון. זה לא כל כך משנה לי, גם אני לא תמיד מקפלת מיד. כשמגיע יום שישי, הם מקפלים.
זו שריטה שלי ואני אסביר לך למה זה רק מאז שיש כאן ערימות ילדים
לפני כן לא היה אכפת לי שיש כביסה מחכה לקיפול
יש יותר מדי בני אדם על שטח קטן
הבית כאן לא גדול בלשון המעטה
אני חיייבת שיהיה כאן סדר אחרת זה משבש אותי
אחד הדברים שמשפיעים עליי מאוד זו כביסה
אני דואגת מיד לקפל אותה כשהיא יוצאת מהחבל או מהמייבש אחרת נתקלים כאן בחוסר בגדים
לכביסה הלא מקופלת אין בעצם מקום כי הכל קטן ובשימוש בבית הזה אז היא מתגלגלת לה ממקום למקום אם היא לא מקופלת
אם היית אומרת לי לפני כמה שנים שאני, אני, אני (!!!!!) אדאג לקפל כביסה מיד ולא אעביר אותה מהמיטה לכסא ומהכסא למיטה בכל יום
הייתי צוחקת עלייך בקול גדול אבל הנה אני כאן מי היה מאמין?

עם כל זה שגמלה בי ההחלטה על בית ספר שכבתי היום על הספה ופתאום הרגשתי את הלב דופק
חרדה קוראים לזה? התחלתי לדמיין כל מיני סיטואציות לא רצויות בבית ספר
הסתכלתי על הילדים שלי ואמרתי לעצמי מה את מוכנה לעשות להם בשביל קצת שקט אה?
הרי בעוד X שנים הם יגדלו יהיה לך כאן יותר מדי שקט מה את מתלוננת יא קוטרית

לא לא אני אומרת לכם המריבות כאן אימתניות
אימתניות!
היום אחת זרקה על אחד כסא אמנם כתר אבל של מבוגרים זה לא צחוק
אחד כאן שהוא אספרגר התעצבן כי אבא לא קנה לו פיצה ושבר (!!!!) את אותו כסא כתר ממקודם
כשזרק את הכסאות בעוצמה ובעצבים על הרצפה העיף ספרים לכל עבר והשתין על הספה כי הוא כועס
אח"כ בתור נקמה הוא לקח את הכלב והרים אותו למיטה המשפחתית (כמובן שלכלב אין שום רשות לעלות לשם)
שלא לדבר על הצרחות ביניהם כשהם רבים ועל משיכות בשיער וכאלה
אני מתמוטטת כשזה קורה מתמוטטת

תראו מה ראיתי בסרגל צד של מה חדש תחת "המלצות דפים" קפץ לי לעין במקרה
הדף אמא מפלצת וזה היה הציטוט בהמלצה:

אוי, מה שאנחנו עושות לילדים שלנו לפעמים!
כמה אמהות שמגדלות ילדים במסירות כזאת לבד שבועות שהופכים לחודשים שהופכים לשנים עם עומס כזה יכולות להתנתק כל הזמן מפגעי הילדות של עצמן ולא להיראות לפעמים כמו גירסה של אמא שלהן (או של מישהו אחר שנטש אותן ופגע בהן)?

לא גדול שזה קפץ לי בדיוק עכשיו?

לא כתוב מי כתבה את זה בטח בדף עצמו אפשר למצוא מי שיכולה לעשות את זה עבורי תבורך מפי עליון

אוי שיט הייתי ילדה טובה והלכתי לבדוק לך, כי ביקשת.
הנה הקישור:
אמא מפלצת (2003-11-08T12:25:00)

בשמת כבר אמרתי לך שאני מתה עליך?

בא לי לשכב על ספה בצימר נקי ושמישהו, לא חשוב מי, יעסה לי את הרגליים
לשמוע שקט ואולי אולי ציפורים מצייצות אני אגיד לכם משהו?
עדיף שקט מוחלט

משהו שחסר לי זה אומנות
פעם הייתי עושה יצירות אומנות גם בתור מתנות לימי הולדת חתונות וכאלה לחברים וגם לבית
וגם סתם ככה
כשהגדולים היו קטנים ועוד לא הגיעו לכל מקום
עדיין עשיתי את זה אבל עכשיו אין סיכוי
אתם יודעים איך נזכרתי בזה? תיקנתי איזה מובייל מורכב שהכנתי פעם
והוצאתי את כלי העבודה והציוד מהאופל אל השיש
ועשיתי הכל מהר שלא יבואו ויגעו לי ויפילו לי
הרי כל דבר שם עולה ימבה כסף
וזה כל כך הרגיע אותי התיקון הקטן הזה שעשיתי למובייל
ואז מישהו הזעיק אותי למקלחת ומישהי אחרת לשירותים
ושכחתי לגמרי מהציוד על השיש
ופתאום נזכרתי וזינקתי לשם לפני שהכל היה מתפזר או נשבר
והחזרתי את זה חזרה אל האופל.לבוידעם החשוך
העיקר תליתי בחזרה את המובייל ששכב כאן מי יודע כמה זמן וחיכה שאתקן אותו

זה מזכיר לי שבתור ילדה היו לנו הרבה פסלים בבית
גם פסלים בגודל אדם זה לא צחוק
אמא שלי למדה אומנות ועסקה בזה
באיזשהו שלב הפסלים נעלמו אני הייתי קטנה מדי מכדי לזכור
נשארו רק הקיטורים של אמא שלי שהיא ויתרה על אומנות בגללנו

וזה לא שהיינו בחינוך ביתי אתם יודעים
אפילו רחוק מזה
כולנו הורחקנו למסגרות פנימיתיות בגיל צעיר
אמא שלי אמרה שילדים לא צריכים להיות בבית זה מפריע
ואז בהדרגה חזרו כל שכיות החמדה לבית הוריי

אחד הדברים שאני חוששת מהם הוא קיבוע התנהגויות הנובעות כתוצאה מהתפתחות אצל הילדים
ועקב חוסר היכולת שלי להתמיד ולהשקיע בכל אחד מהם
כי הרי אני לא סופר מן בכל זאת יש כאן יותר מילד שניים
אותן התנהגויות תהפוכנה להיות הפרעות התנהגות
למשל דוגמא קיצונית להמחשה
ילד בן 3 שצורח או בן 5 כדי לקבל דבר מה לעתים אני עומדת על שלי
אבל לעתים יש כאן כזו קטסטרופה שרק זה מה שחסר לי והוא מקבל את שלו בעקבות הצרחות
אתם מדמיינים אותו בן 16 צורח ככה כדי להשיג דברים רק כי ההתנהגות שלו התקבעה
בעקבות חוסר היכולת שלי לנהל פה את העניינים כמו שצריך?
זו בכוונה דוגמא קיצונית. בכוונה

אני מכירה מישהי שיש לה, תחזיקו חזק חזק:
11 ילדים
היא מנהלת את הבית ביד רמה
בונה זה כמו כתה קטנה הדבר הזה
11 ילדים פשששש אני לא מצליחה לעכל בכלל
בכל אופן
שמעתי פעם שתי שכנות מרכלות עליה שכשהיא מנקה את הבית היא מעמידה את הילדים לדום וצועקת
איזה גועל חשבתי בליבי איך הן מרכלות עליה מה הן יודעות מה זה להיות אמא ל-11 ילדים
אפשר לחשוב..צועקת
והאמת שכל פעם שאני מגיעה אליה
הבית נקי, מתוקתק אף פעם אין בלגן והילדים כל אחד יושב במקום אחר עם ספר והקטנים משחקים
במשחק היחידי שיש שם נראה לי: קליקס

לפעמים מתפלקות לי מחשבות לא תקינות
הרגע חשבתי שאין לילדים דגלים לשמחת תורה
אבל במקום לילדים יצא לי למפלצות
צריך לפתוח דף ילדים מפלצות בהשראת אמא מפלצת

%D7%94%D7%A6%D7%A8%D7%9B%D7%99%D7%9D#.D7.9E.D7.91.D7.A0.D7.94_.D7.94.D7.A4.D7.99.D7.A8.D7.9E.D7.99.D7.93.D7.94_.D7.A9.D7.9C[/u].D7.9E.D7.90.D7.A1.D7.9C.D7.95]הפירמידה של מאסלו/תיאוריית הצרכים

ותודה לעולם חדש מופלא

למה את רוצה להתגרש?
בעלך עדיין לא מבין מה קורה בתוך נבכי נשמתך כי כנראה לו שיתפת אותו, או שכן והוא לא הקשיב. בכל אופן, לדעתי, כדאי שהוא יבין שאת זקוקה לשינוי רציני. ביחד תהיו חזקים יותר בשבילכם ובשביל הילדים.
את מפנטזת להיות לבד בבית כשהילדים יהיו במסגרות, אבל במקרה שתתגרשי, תצטרכי גם לפרנס....
יש מישהו שיכול לעזור לך כדי שתוכלי לפנות זמן לשיחה רצינית עם בעלך?

למה אני רוצה להתגרש? את מכירה את זה ששוברים את הכלים, אז את כולם?
כמו שכתבתי למעלה על המחשבות שהיו לי בשבת: להתגרש מהעולם
אני גם לא עונה לטלפונים ולסמסים של חברים/ות מאז הפעם שהייתי אצל חברה במוצ"ש
אני בדממה עם עצמי ועם אלו שאין ברירה - בעלי והילדים
זה מן תחושה כזו של רצון לשקט סוף כל סוף אז המעשים הם קיצוניים
יש מישהו שיעזור כדי שבעלי ואני נצא מהבית-בייביסיטר!
למעשה הצעתי את זה היום לבעלי אבל יש לו תכניות אחרות להערב
רציתי שנביא בייביסיטר ונלך לשבת על חוף הים
לפעמים יש לי כזה מצב רוח וכוח לעשות דברים
אפילו שאני לא מספיקה הכל לכל ילד וכל מה שאני רוצה
אבל יש לי ימים או תקופות שאני בדעיכה
למשל בשעות האחרונות אני מרגישה שאני מתרוממת מהרצפה
והאש חוזרת לבעור בי
פאדיחה עם הרכזת האזורית ולשכת הסיוע
כלומר עוד לא מאוחר לכלום אני עוד צריכה לשוחח עם בעלי בעניין

אני מדמיינת את הילדים מתארים אותי כשהם גדלים באוזני מישהו אחר או אצל איזה תראפיסט
מעניין מה הם יגידו
אמא שלי קריזיונרית
קפריזית
היו לה עקרונות מטורפים אנחנו רצינו להיות כמו כולם

_כולנו הורחקנו למסגרות פנימיתיות בגיל צעיר
אמא שלי אמרה שילדים לא צריכים להיות בבית זה מפריע_
0-:

פאדיחה עם הרכזת האזורית ולשכת הסיוע
על מה את מדברת? מה זה "הרכזת האיזורית" ומהי "לשכת הסיוע"?

אני היום הרגשתי שאני נובלת. דועכת. נגמרת.
קמתי לקחתי את האופניים עשיתי סיבוב עד פארק הירקון וחזרה, סיבוב די גדול. עם מנוחה באמצע ליד האגם. היו מלא אנשים - סה"כ חול המועד סוכות, צפוי... אבל התמלאתי אושר וכוחות

מאז שהכנסתי את האופניים הביתה, קל לי לרכב. כשהיו נעולים במקלט של הבניין לא רכבתי.

משהו שחסר לי זה אומנות

משהו שחסר לי זה אומנות

משהו שחסר לי זה אומנות

בכוונה מצטטת לך את עצמך שוב שוב ושוב. בכוונה.

הרגשתי שבסיפור תיקון המובייל שיצא מתהומות הבוידעם,
מסתתר איזה מפתח מהותי אל עצמך.

כשנועלים את הצורך הזה, ליצור, ומשאירים באופל,
התוצאות יכולות להיות הרסניות. והוא כנראה חזק אצלך,
דור שני, מאמא.
אני אומרת את זה גם לעצמי.

מאחלת לך שחרור ושמחה והגשמה.

על מה את מדברת? מה זה "הרכזת האיזורית" ומהי "לשכת הסיוע"?
בגלל שהחלטתי לקחת את העניינים ולעשות מעשים חריגים צלצלתי לבית ספר שהילדים רשומים אליו
כחלק מהעסקה של האישור לחנב ושאלתי אם אפשר לרשום את הילדים לבית ספר אחר
ומה קורה עם אלו שבגנים ולא בגיל חובה
מזל שענו לי
בכל אופן הפנו אותי לאיזו מישהי שנדמה לי נושאת בתואר רכזת אזורית לא בטוחה
כי כבר אחרי תחילת שנה

לשכת סיוע משפטית כי רציתי לברר על הסכם גירושין

מאז שהכנסתי את האופניים הביתה, קל לי לרכב. כשהיו נעולים במקלט של הבניין לא רכבתי.
זה כמו עם ציוד האומנות שלי

_הרגשתי שבסיפור תיקון המובייל שיצא מתהומות הבוידעם,
מסתתר איזה מפתח מהותי אל עצמך._
וואלה
יש לי כאן כמה רהיטים שאני רוצה לשפץ ולהחיות אולי אוכל לעשות זאת בלילות אם לא אתמוטט

היום אנחנו עושים להם זמן איכות
הוא יהיה עם הבנים הם יסעו לקיר טיפוס "קיר ירושלים"
ואני אקח את הבנות לסרט בסינמה סיטי

אתמול כולם נסעו ברכבת יחד איתו ואני נשארתי לבד
חוץ מהקטנים שהיו מבסוטים הגדולים חזרו מממורמרים
טענו שזה משעמם
לנסוע ברכבת לאכול גלידה ולחזור

טוב יש לי מצב רוח טוב בינתיים וגם כוח
התעוררתי בשמחה היום כבר הספקתי להאכיל את הארנבות
התרנגולות עוד לא הספקתי לשים אוכל ומים לכלבים ולחתולים
הכנתי מיץ גזר ותפוחים לכולם
נתתי את טיפות האומגה 3 למי שצריך, הברזל, ה - B12 ושתיתי את השיקויים שלי בעצמי
גם הספקתי לחתוך שק תפוחי אדמה
החלטתי שהבוקר אוכלים תפוחי אדמה בתנור

לא התרגשתי ממי שהרטיב והם מתקלחים עכשיו בתורות
צלחתי מריבה על תורות במקלחת בקלות
כל המשימות עד כה תוקתקו בלי תחושות של כובד וסוף העולם

רק תקחי בחשבון שגם אם תתגרשי וגם אם תשלחי את הילדים לבה"ס את לא באמת תפתרי את הבעיה הפרטית של עצמך ממה את לא מרוצה ומה לא טוב לך. את הולכת לפרק את הכל הגלל קושי פנימי ללא כל התמודדות או והסתכלות על איך להתמודד איתו. כתבת פה שאת אוהבת לעסוק באומנות אולי זה ימלא לך את הנפש לא צריך לחכות ללילה אפשר לעשות את זה גם בשעות נורמליות עם עזרה של ביביסיטר וכו.. תבדקי איפה ואיך את יכולה למלא את עצמך ומשם תמשיכי לנוע.
מאחלת לך בהצלחה בכל מה שתחליטי רק יש דברים שלפעמים הם בילתי הפיכים וחבל.

_לא התרגשתי ממי שהרטיב והם מתקלחים עכשיו בתורות
צלחתי מריבה על תורות במקלחת בקלות_
שימי לב לכך. יש פעמים שאותם מצבים יכולים להוציא ממך כעס ויש פעמים שזה עובר לידך כמו כלום. רק מדגיש את זה שהכעס והמצב רוח באים ממה שמתחולל בפנים.
כשאני גיליתי את זה, לפני המון שנים, זו היתה תפנית גדולה בשבילי. הפסקתי להאשים אנשים (במיוחד בעל, ילדים, אמא) שהם הסיבה לכעס והפניתי את המבט פנימה.

כל המשימות עד כה תוקתקו בלי תחושות של כובד וסוף העולם
נפלא, ותזכרי להרגיש טוב עם עצמך גם אם לא יתחשק לך לתקתק משימות. את תמיד עושה את הכי טוב שאת יכולה, באותה נקודת זמן.
החיים ללא רגשי אשמה הם הרבה יותר קלים. זה יכול להיות שק כבד מאד אם לא גודעים את הרגש הארור הזה כשהוא רק מבצבץ.

טוב יש לי מצב רוח טוב בינתיים וגם כוח
הלוואי שימשיך כך!

(-:
יום טוב לקום בו על צד ימין, לא?

_כבר הספקתי להאכיל את הארנבות
התרנגולות עוד לא הספקתי לשים אוכל ומים לכלבים ולחתולים
הכנתי מיץ גזר ותפוחים לכולם_
לא הצלחתי לעקוב כמה ילדים יש לך 5 אולי וגם ארנבים, חתולים, כלבים ותרנגולים. וואו, זה המון.
מצדיעה לך!

כיף! הרגש מקבלת את המקום שלה ביג טיים! האמנות, ההכנה של אוכל כייפי, ממש כיף לקרוא!
דווקא מדליק בעלך

דווקא כשאת בקריזה לתפוס לך את הטוסיק - לי זה היה יכול לבוא בטוב!

איזה יופי!
עדיין, לדעתי, מאוד מאוד חשוב שיחת נפש עם בעלך,
ואולי לא יאהבו את מה שאני אומרת - גן/בית ספר יכולים לתרום אבל חשוב להערך לכך מראש שלא יהיו בהלם.
מאחלת כוחות להמשך.

יום טוב לקום בו על צד ימין, לא?
ממש! אני בוכה כמו תינוקת מהבוקר זה לא יאומן שהבחור הזה היה שם 5 שנים וארבעה חודשים
ועכשיו הוא כאן כאילו ברגע אחד הוא פשוט כאן

לא הצלחתי לעקוב כמה ילדים יש לך 5 אולי וגם ארנבים, חתולים, כלבים ותרנגולים. וואו, זה המון.
אני בכוונה משאירה את זה פתוח למנוע זיהוי, בכ"ז אני חלק מהקהילה
מי שבכ"ז זיהה אותי, מקוה שסודי שמור עימו/ה

_כיף! הרגש מקבלת את המקום שלה ביג טיים! האמנות, ההכנה של אוכל כייפי, ממש כיף לקרוא!
דווקא מדליק בעלך happy דווקא כשאת בקריזה לתפוס לך את הטוסיק - לי זה היה יכול לבוא בטוב!_
זה בא לי בטוב רק שהייתי חייבת לשחק אותה רצינית כאילו כמובן שהיה קשה להסתיר את ההתרגשות
אבל העמדתי פני נזפנית

ואולי לא יאהבו את מה שאני אומרת - גן/בית ספר יכולים לתרום אבל חשוב להערך לכך מראש שלא יהיו בהלם.
הם לא יהיו בהלם כי חלק מבקשים
חשבתי לעשות משהו כמו שבשמת עשתה פעם עם הבכורה
בשמת אני זוכרת טוב? את רשמת אותה לגן והגעת לאיזשהו סידור עם הגננת שהיא מגיעה לפי רצונה, נכון?
איך עושים כזה דבר? צריך נכונות מצד הגננת, לא? אפשר לעשות דבר כזה עם ביצפר רגיל לחלוטין?

_זה בא לי בטוב רק שהייתי חייבת לשחק אותה רצינית כאילו כמובן שהיה קשה להסתיר את ההתרגשות
אבל העמדתי פני נזפנית _
למה?

_זה בא לי בטוב רק שהייתי חייבת לשחק אותה רצינית כאילו כמובן שהיה קשה להסתיר את ההתרגשות
אבל העמדתי פני נזפנית _
למה?
אולי פיספסתי את הרקע

_בשמת אני זוכרת טוב? את רשמת אותה לגן והגעת לאיזשהו סידור עם הגננת שהיא מגיעה לפי רצונה, נכון?
איך עושים כזה דבר? צריך נכונות מצד הגננת, לא?_
כן.
לא עובד בבית הספר, שם יש "חומר" שעלולים "להפסיד" ותקנות הרבה יותר נוקשות.
אני ביקרתי בכל הגנים של השכונה שלי ושל השכונות הצמודות, והתבוננתי בראש ובראשונה בגננת.
הגננת של בתי הבכורה שמחה על כל יום שהילד מבלה עם משפחתו. אפילו היתה מזמינה את הילדים לספר לגן איך היה. נגיד, ילד נסע עם הוריו לאילת (בימי לימודים רגילים) - הביא צדפים להראות בגן והוזמן לספר לכולם איך היה באילת ומה ראה שם. גם בתי. הגננת לא רק שלא אמרה שהילד "יפסיד גן" אלא להיפך, ירוויח חוויות משפחתיות והכל טוב.
למה לא? גם הגן רגוע יותר כשיש מעט ילדים.
וזה גן עירוני רגיל לגמרי. טרום חובה וחובה.

אולי פיספסתי את הרקע
כן, פספסת כי לא כתבתי אותו

_למה?
אולי פיספסתי את הרקע_
אגב זו לא העמדה רצינית הוא מרגיש כשאני מעמידה פנים כי אני לא שחקנית טובה
הפה שלי רועד כי אני מתאמצת לא לצחוק

דווקא מדליק בעלך happy דווקא כשאת בקריזה לתפוס לך את הטוסיק - לי זה היה יכול לבוא בטוב!
מדליק מדליק יש לי אנקדוטה בעניין-
מרוב שהוא עושה את זה וחושב שהילדים לא רואים (וברור שהם שמים לב כאילו דא?)
אחד הבנים (מזלו שהוא עדיין קטן) עושה לי את זה גם
מבדר שרואים שהוא מחקה את אבא שלו..

לא עובד בבית הספר, שם יש "חומר" שעלולים "להפסיד" ותקנות הרבה יותר נוקשות.
אז זה יהיה לגיטימי לבקש את זה מהגננת?
ואתה אומרת ששבית ספר יש חומר שעלולים להפסיד? אבל זה במסגרת האישור לחנב
וגם ככה הם מקבלים על הילדים תקציב שנתי, אז מה אכפת להם שהם יכנסו לכמה שעורים
כדי לבחון את העניין?

אם זה ילד בחינוך ביתי שמבקר בביה"ס זה עניין אחר.
כל סידור שמאפשרים בבית הספר - טוב.
הכל תלוי באנשים.
פשוט צריך לשאול ולברר.

גלעד המתוק בבית

הייתי חייבת להתייחס

אני שומעת אותך. ממש. נשמע לי שאת מאוד מאוד פגועה מבעלך, ושיש מצוקה לא קטנה בבית, לחץ כלכלי וזוגי.
אם אין לחם אין תורה לא נאמר סתם ככה. פרנסה היא מקור להמון לחצים מאוד גדולים ומקשים בחיים. יש שיר חמוד שאומר שלדאוג זה כמו לנסות לפתור משוואה מתמטית ע"י לעיסת מסטיק. הבעיה היא, שגם אם את תעשי מאמץ עילאי להתנתק מהדאגות הכלכליות בעלך ימשיך להיות מוטרד וזו התמודדות בפני עצמה.
שני משפטים נחרטו לי מכל מה שכתבת לאחרונה:
הילדים שמחו מאוד כששמעו שילכו לבית ספר/גן.
אותך שלחו לפנימיה כי האמינו שאת מפריעה בנוכחות שלך.
אני לא יכולה להימנע מלעשות אחד ועוד אחד ולהגיע לרעיון שאולי את מפצה בקיצוניות מסויימת על צלקות קשות שלך בילדות.
אולי תשאלי בצורה רצינית את הילדים שלך מה הם רוצים. חנך את הנער על פי דרכו.
לא ביחד, אחד אחד, בלי לעשות להם מניפולציות לכיוון זה או אחר.
אולי תחליטי להעניק לכל אחד מהם את מה שבחר, ולא באופן גורף ובלי ויתורים לעצמך. אם אחד ביקש בית ישאר בבית, ואם אחת ביקשה בית ספר וחברות תקבל את זה ולא תישתפני לה באמצע.
הייתי בחיי הנישואים שלי במקומות קשים מאוד של יאוש,אכזבה וחוסר אמון.
אפילו חוויתי תקופה שבה החלטתי שאני נשארת נשואה, אבל חיה לבד. לבד בהרגשה, בציפיות, במטלות היומיומיות. ההחלטה שלי נבעה ישירות מתוך סדרי עדיפויות-אם אתגרש אאלץ לעבוד הרבה יותר שעות, אם אשאר אזכה לשהות יותר בחברת ילדי. אני...או הם? בסוף הבנתי שאני זה הם כרגע, עד שיגדלו מעט, עד שיגיעו כולם לגיל מינימאלי של 6-7. אחר כך אתפנה לדברים אחרים. זו החלטה כואבת ומלאה בויתורים, אבל זו לפחות החלטה מודעת, שלקחתי ממקום של בחירה וכוח.
זה הקל עלי. מאוד, את לא יודעת עד כמה. השחרור הזה, השליטה בחיים שלי.
היום לשמחתי, המצב השתנה, ואני נהנית מזוגיות טובה יותר, אמינה יותר.
אני בכוונה לא אומרת ירח דבש שני כי אני לא רוצה כזה.
לי מספיק להיות במקום שבו מדברים אלי בכבוד, מעריכים אותי, רגישים לצרכים שלי, מתייחסים לילדים שלי. כן, זו נקודה כואבת עבורי. כשבעלי היה מתעצבן סתם ככה על הילד שלא באשמתו ומפגין קוצר רוח כלפיו זה היה גומר אותי. ניסיתי כל מה שיכולתי, אבל בתוכי ידעתי שאני יכולה להיות רק אמא של הילדים ולא אבא שלהם ומה שלא אעשה כדי ליצור להם דמות מסויימת של אבא לא יעזור לי ולא אוכל למכור להם סיפורים.
את יודעת, מאז שבעלי ואני עלינו על הכיוון הנכון הבכור שלי התבגר. עם אבא רגוע ואסרטיבי בבית, יותר קל לו "להיות גבר". זה שינה המון אצלנו.
אני לא אומרת שאת צריכה לבטל את עצמך, בכלל לא, אבל אל תמהרי לעשות צעדים דרסטיים. קודם כל נוחי, הירגעי, הניחי לילדים לבחור בחיים המתאימים להם בלי כל כך הרבה פחד, תחזרי לשלוט כמו שצריך בחיים שלך ולא בשל כולם. אני מאמינה שמכאן תמצאי עוצמות שכבר שכחת שיש לך.
ורציתי גם להגיד לך שכואב לי לשמוע כמה רגשות אשמה יש לך. תקשיבי, את לא וונדר וומן. בסיר לחץ כולם מתפרקים, אל תפחדי כל כך להוריד מעט מן העומס. את עוד תהיי מופתעת כמה מהר זה ישפיע.

רעיון שאני חשבתי עליו:
לשלוח את הילדים לביה"ס ביום החופשי של המחנכת. ככה ייהנו ממעין יום של חוגים (שיעורים מקצועיים) ולא ירגישו שחסר להם הרצף של מי שלמד את הפרק הקודם אתמול כשהם לא היו.

לצערי, אנחנו לא בחינוך ביתי, ובכל זאת מזדהה עם הרבה ממה שאת כותבת: המריבות בין הילדים (החלק שהכי קשה לי), עומס המטלות הבלתי נגמרות, הבלגאן, ההישאבות לביקורת על הבעל גם כשמנסה לראות את התנהלותו בעיניים לא ביקורתיות.
מצא חן בעיניי הרעיון של רסיסים לערוך רשימות שיעזרו לסדר את המחשבות, את סדר העדיפויות.

חג שמח!

אה. עוד משהו:
אולי תוכלי למצוא איזה חוג אומנות או אפילו רק סדנה של מספר מפגשים מצומצם?

פשוט צריך לשאול ולברר.
אני צריכה עיצות איך להציג את זה בפני הרשויות/מנהלת בית הספר כדי לזכות בשיתוף פעולה
אוטוטו החגים נגמרים ואני חוששת באמת באמת חוששת
הילדים אומרים שהם רוצים ללכת לבית ספר רק בגלל חברים
אני חוששת לחזור לבידוד הזה

הילדים שמחו מאוד כששמעו שילכו לבית ספר/גן.
הם שמחו כי הם רוצים חברה אני מבינה אותם
הקטע שגם חברה בבית ספר זה לא משהו בטוח
במיוחד לא לילדים המוזרים שלי

_אותך שלחו לפנימיה כי האמינו שאת מפריעה בנוכחות שלך.
אני לא יכולה להימנע מלעשות אחד ועוד אחד ולהגיע לרעיון שאולי את מפצה בקיצוניות מסויימת על צלקות קשות שלך בילדות._
ברור שיש קשר אבל הוא לא הבסיס היחיד לבחירה בחנב
זה כמו שנגיד שרוב החנב הם יוצאי קיבוצים שגדלו בבתי ילדים והם מפצים על צלקות
לבחירות שלנו יש קשר לילדות ולאיך שאנחנו גדלנו

אולי תשאלי בצורה רצינית את הילדים שלך מה הם רוצים. חנך את הנער על פי דרכו.
ראי, לא רק ששאלתי הם ביקשו לא מעט פעמים בעבר ביצפר והסיבה שהם ציינו היא שהם רוצים חברים