חד הוריות ומרכוז הילד

[אנונימי]

מדור עקרון הרצף מדור הורות ומשפחה

דיון שהוצא מתוך קרוטונית בלוג אמהות

---

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

היינו היום ביומולדת של בת השכנים (היה סואן ומאוד נחמד).
כמה אמהות מסביב סיפרו לי על גן שבחרו לילדות (בנות שנה, שנה וחצי).

אח"כ השכנה סיפרה איך במשך שנה שילבה את בתה בעבודתה (יש לה עסק), אבל כבר אי אפשר כי הילדה משתעממת בזמן הזה ורוצה להתרוצץ ולשחק. זו הסיבה העיקרית שהיא שולחת אותה לגן. חשבתי לעצמי שחינוך ביתי ואי-מירכוז הילד לא בהכרח עולים בקנה אחד (מצד שני, גם חינוך ביתי ועבודה מהבית זה לא פיקניק).

[עירית_לוי]

אוי...


חשבתי לעצמי שחינוך ביתי ואי-מירכוז הילד לא בהכרח עולים בקנה אחד
למה?
<אם מותר לשאול>

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_למה?
<אם מותר לשאול>_
ודאי שמותר אני אנסה לשחזר את קו המחשבה שהיה לי אז - בזמן האחרון המוח ממש כמו כרובית מאודה אני די בטוחה שלפני הלידה הייתי חריפת שכל, אבל אני מרגישה כ"כ קשת הבנה כרגע, שאפילו בזה לא יכולה להיות בטוחה. מתחילה משפטים שנראים הגיוניים, ולא יודעת איך לסיים אותם בצורה בלתי מביישת. ממש ככה.

השכנה סיפרה איך במשך שנה שילבה את בתה בעבודתה (יש לה עסק), אבל כבר אי אפשר כי הילדה משתעממת בזמן הזה ורוצה להתרוצץ ולשחק. זו הסיבה העיקרית שהיא שולחת אותה לגן
נדמה לי שהתכוונתי לומר שחינוך ביתי ועיקרון הרצף לא הולכים יחד כל כך בקלות.
אני לא אפרט לגבי סוג העסק שלה, אבל הוא כולל "סידורים" רבים ופגישות רבות במהלך היום, ושהות קצרה או ארוכה בחנויות ושאר מקומות שילדים מתקשים לשחק בהם באופן חופשי. כך שבעצם, היא ניסתה לשלב את הבת שלה בחיי העבודה שלה (עיקרון הרצף ו/או אי-מירכוז הילד), אבל החל מגיל הזחילה והישיבה, זה היה כרוך בהגבלה מאוד לא נוחה לילדה.
אז אומנם מדובר בבת שנה בסך הכל, אבל לו היתה השכנה שלי בוחרת בחינוך ביתי גם בהמשך, היה לה קשה מאוד לעשות זאת ועדיין לא למרכז את הקטנה (כלומר, עדיין לשלב את הקטנה בצורה מלאה בפעילות היומיום שלה). לפעמים פעילויות העבודה שלנו פשוט לא מתאימות לילדים.

[עירית_לוי]

נדמה לי שהתכוונתי לומר שחינוך ביתי ועיקרון הרצף לא הולכים יחד כל כך בקלות.
באופן תאורטי (ושבטי) הם הולכים נהדר ביחד.
במציאות שלנו נדרש לעשות כמה ויתורים.
אני מניחה שחינוך ביתי וקריירה תובענית במשרה מלאה לא יכולים להסתדר ביחד.
צריך לוותר בכל מיני מקומות ולהפגש איפשהו באמצע הדרך (ויתור על רמת חיים, על אינטנסיביות המשרה או מצד שני על זה שרק האם תחנך לבדה את ילדיה).

<תודה על נסיונות השחזור >

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

במציאות שלנו נדרש לעשות כמה ויתורים.
הו-הו, ספרי לי על זה

[רוקדת_לאור_ירח*]

או מצד שני על זה שרק האם תחנך לבדה את ילדיה

זהו בדיוק, שאנחנו חיות "עלק" לפי עיקרון הרצף ובעצם רבות ממרכזות לגמרי את הילדים. זאת, מפני שעיקרון הרצף מספר על חיים בשבט, בקהילה, בצורת חיים בה הטיפול בילדים מתחלק על יותר ממבוגר או שניים. יוצא לי לאחרונה לחשוב על העניין הזה שקיבוץ, על כל מגרעותיו- ואני עד היום משלמת מחיר גבוה על כך שהושמתי בבית תינוקות בגיל כמה שבועות ועוד דברים נוראים שקרו שם לי ולאחרים- היה באיזשהו אופן בצורהמסויימת סוג של חברה שבטית קהילתית בה העול התחלק ולא נפל רק על ההורים. זה יושם במרבית הקיבוצים בצורה מזעזעת, אבל עדיין היה חברה שבטית ותומכת יותר ממה שש לרובנו ביומיום.
בעצם בהתייחס למשפט הזה, בעיקרון הרצף ממש לא מדובר לעניות דעתי על כך שהאם תחנך לבדה את ילדיה, אלא שיש לה קהילה ויש לה שותפים ויש ילדים גדולים יותר בסביבה שישחקו איתם וכו'.

[עירית_לוי]

בעצם בהתייחס למשפט הזה, בעיקרון הרצף ממש לא מדובר לעניות דעתי על כך שהאם תחנך לבדה את ילדיה, אלא שיש לה קהילה ויש לה שותפים ויש ילדים גדולים יותר בסביבה שישחקו איתם וכו'.
מסכימה.

במשפט הזה התייחסתי לכל מיני מקרים.
למשל -
לאפיס (הנהדרת) היא אם חד הורית שחינוך ביתי חשוב לה מאוד. היא עברה לגור בקהילה קטנה עם עוד משפחה, כאשר אחד השיקולים שלה היה שכך בתה תוכל להשאר בבית (עם האמא השניה) בשעות שהיא יוצאת לעבודה. עד אז היא שלחה אותה לגן.
זו דוגמא אחת.
יש עוד המון פתרונות יצירתיים אם מוותרים על הרעיון שהכרחי שרק האם תחנך לבדה את ילדיה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

זהו בדיוק, שאנחנו חיות "עלק" לפי עיקרון הרצף ובעצם רבות ממרכזות לגמרי את הילדים
נכון, והחד-הוריות גורמת לזה להקצין. עם בן זוג בבית (אפילו רק בשעות הערב), היה אפשר לקיים איזה דיאלוג, איזשהו אקשן שלא סב סביב הילד לבדו. זה קורה לי היום בעיקר כשאני פוגשת חברות, אבל כמובן שזה לא מספיק. כי כשאני לבד ויושבת על המחשב והוא משחק לידי, זה לא נראה כמו אי-מירכוז אלא כמו סתם התעלמות מהתינוק וכשהוא לידי ואני מדברת בטלפון, יכול להיות שמבחינתו זה כאילו דיברתי לעצמי.

גם שכנים שנכנסים ויוצאים היו יכולים לעזור מאוד בתחושת קהילה. יש לי דווקא שתי שכנות עם תינוקות ממש בבניין, אבל למרות שהזמנתי אלי והן הזמינו אליהן, למרות שמתראים בחדר המדרגות ומקשקשים על הא ועל דא, כמעט שאין "קפיצות" ספונטניות לשאול מה נשמע. עירוניים מדי. זה ממש חבל.

[נועה_בר*]

אני די בטוחה שלפני הלידה הייתי חריפת שכל, אבל אני מרגישה כ"כ קשת הבנה כרגע, שאפילו בזה לא יכולה להיות בטוחה. מתחילה משפטים שנראים הגיוניים, ולא יודעת איך לסיים אותם בצורה בלתי מביישת. ממש ככה.
מזדהה. חייבת להגיד לך שלא תחשבי שרק אצלך זה כך! ואני כבר מעל שנתיים אחרי..........
( שמחה למצוא שלא רק אני מרגישה כזו טיפשה. צרת רבים - נחמת טיפשים )


שאנחנו חיות "עלק" לפי עיקרון הרצף ובעצם רבות ממרכזות לגמרי את הילדים. זאת, מפני שעיקרון הרצף מספר על חיים בשבט, בקהילה, בצורת חיים בה הטיפול בילדים מתחלק על יותר ממבוגר או שניים
זה נכון, אבל... גם מספר מבוגרים מטפלים יכולים "למרכז" את הילד. אני מרגישה שהעניין הוא בעיקר בגדילה ליד מספר ילדים ( יכולים גם להיות אחים, משפחה, חברים, שבט ) שאז יש "עניין" והתעסקות אחד עם השני ופחות צורך להעסיק את המבוגר.

והחד-הוריות גורמת לזה להקצין. עם בן זוג בבית (אפילו רק בשעות הערב), היה אפשר לקיים איזה דיאלוג, איזשהו אקשן שלא סב סביב הילד לבדו.
לדעתי, רוב האמהות שבבית ובעליהן בעבודה יכולות לחוש רוב היום "חד-הוריות", ואם אבא בא מוקדם מספיק הוא לא יכול שלא להתמקד בילד! כך שהמרכוז יכול ( וכך צריך שיהיה ) להימשך.
לקיים דיאלוג, או, אקשן שלא סביב הילד אפשר אולי להזמין חברה, חברים, משפחה. וגם, יש הרי בלי סוף עבודות ועניינים בבית שאפשר להיות עסוקים בהם וכך לא מתמקדים בילד, אם הוא מתעניין הוא מצטרף.
אבל בעיקר, צריך לזכור שקודם כל אנחנו שם בשבילו. זו הסיבה שנשארנו איתו בבית
ולשאוף לקהילה! ( זה החזון שלי...)

תודה על הדברים שאת כותבת. על הכנות והאמת שבחיים

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

גם מספר מבוגרים מטפלים יכולים "למרכז" את הילד
זה נכון - ואני רואה את זה גם עם ההורים שלי (טוב, איך אפשר לא למרכז את הנכד?). לפעמים זה מגיע לאבסורד ממש. נאמר שאמא שלי אצלי, מחזיקה את הינוקא, אנחנו מדברות ואני מתחילה לשטוף כלים או לבשל. ברגע שאני מרגישה שהנה מגיע רגע נעים מבחינה זו, רגע שבו החיים הביתיים פשוט זורמים, היא מסוגלת לקחת את הילד וללכת לחדר השני, פתאום שרה לו שם שיר או משהו אני ממש מתקשה להסביר לה את העיקרון של אי-מירכוז, היא פשוט לא תופסת (אני מתרעמת: למה לקחת אותו, תחזרו למטבח! והיא: "הנה, בסדר, חזרנו למטבח. בוא נשיר שיר..."). די ויתרתי בקטע הזה ואני מקבלת שאצלם הוא ממורכז במאה אחוז.

(במאמר מוסגר: די מתיש להיות ממורכז. תארי לעצמך שמישהו כל היום יושב, מסתכל לך ישר בעיניים ומספר לך בדיחות ומצפה שתצחקי, אם לא תצחקי הוא יספר עוד בדיחה ועוד אחת, עד שתצחקי, ואז ימשיך וימשיך... עובדים קשה הילדים במיינסטרים )

לדעתי, רוב האמהות שבבית ובעליהן בעבודה יכולות לחוש רוב היום "חד-הוריות", ואם אבא בא מוקדם מספיק הוא לא יכול שלא להתמקד בילד! כך שהמרכוז יכול ( וכך צריך שיהיה ) להימשך.
כנראה. האמת, לא חשבתי על זה, אבל די נכון מה שאת אומרת.

לקיים דיאלוג, או, אקשן שלא סביב הילד אפשר אולי להזמין חברה, חברים, משפחה. וגם, יש הרי בלי סוף עבודות ועניינים בבית שאפשר להיות עסוקים בהם וכך לא מתמקדים בילד, אם הוא מתעניין הוא מצטרף
בענייני הבית הוא "עוזר לי" יפה מאוד עד עכשיו. מבחינת חיי חברה, אני די משתדלת לעשות איתו משהו כל יום אחה"צ. זה בגלל הרגשה שלי, שאולי "לא מספיק לו" בבית. בסוף יוצא ההפך: לרוב אחרי שעה אצל החברה, הוא כבר מתחנן לישון (לה! להההה!) ואנחנו חוזרים הביתה. אני צריכה למצוא פה איזשהו איזון.

תודה על הדברים שאת כותבת
@}

[נועה_בר*]

ויתרתי בקטע הזה ואני מקבלת שאצלם הוא ממורכז במאה אחוז.
נכון, ככה זה במשפחה ( כשאין מספיק "עבודה" ) ובאמת קשה שלא לוותר... כמה הם רואים אותו? אם זה היה יומיומי, אולי היו מתנהגים אחרת :-O אולי ?

די מתיש להיות ממורכז. תארי לעצמך שמישהו כל היום יושב, מסתכל לך ישר בעיניים ומספר לך בדיחות ומצפה שתצחקי
נורא נורא מתיש! בכל הרצינות זה הורס. הורס כל דבר טוב שיש.
עובדים קשה הילדים במיינסטרים
זהו, שלא רק הילדים. יש לנו דודה אחת כזו שמשוגעת ( בכלל ) ובאופן ספציפי על הילדה, היא יוצאת על ארבע! עובדת כ"כ קשה אצלנו - קופצת, רוקדת מרימה וכו', והקטנה זקוקה להרבה מנוחה ושקט אחרי שהיא הולכת. זו ממש סערה.
גם היתה לנו בייביסיטר אחת כזו, היא כ"כ אהבה אותה וכ"כ התלהבה ממנה שזה היה אינטנסיבי מידי ואחרי שעה הקטנה ביקשה טלביזיה ( רק לבהות, להיות בשקט ולנוח ).

עכשיו אני מגלה שכשאני לוקחת עזרה (בייביסיטר) היא מאוד מתמקדת בה, ולכן החלטתי עכשיו לחפש עזרה כזו שתעשה גם דברים בבית.
זה ממש לא פשוט להסביר לאנשים מסויימים למה לא רצוי למרכז, זה נדמה להם ממש כמו הזנחה. בעצם , גיליתי שאלו אנשים שחסר להם הרבה משחק וילדותיות בחיים, וזו ההזדמנות בישבילם להתמלא. וגם, אלו אנשים שחושבים שהילד מגיע לעולם "דף חלק" וצריך למלא אותו ! אחרת יהיה נורא מסכן

הרגשה שלי, שאולי "לא מספיק לו" בבית
אז אולי להזמין אלייך? כך הוא בבית, בסביבה שלו, ולומד להיות עם הדברים שלו בלעדייך.
בבתים אחרים יש כל מיני אנרגיות בחלל שילדים מאוד מאוד רגישים אליהם...
האם זה לא הצורך שלך, לצאת? ( כמובן לגיטימי! )

[רוקדת_לאור_ירח*]

גם מספר מבוגרים מטפלים יכולים "למרכז" את הילד
כמובן. תלוי איזה מבוגרים ומה ההתנהלות ביניהם ועם הילד.


לדעתי, רוב האמהות שבבית ובעליהן בעבודה יכולות לחוש רוב היום "חד-הוריות", ואם אבא בא מוקדם מספיק הוא לא יכול שלא להתמקד בילד! כך שהמרכוז יכול ( וכך צריך שיהיה ) להימשך.
הן אולי חד הוריות ביום, אבל לא בערב ובסופי שבוע. עצם זה שהתינוק/ילד נחשף לאינטראקציות בין מבוגרים, שאנשים משוחחים ביניהם ולא רק מתייחסים אליו בכל שניה (גם אם רובהזמן מתייחסים אליו), עצם זה שאפילו מחליפים ביניהם משפטים כמו לקבוע באיזו שעה יצאו מהבית ומי ישטוף כלים או מה צריך להביא מהחנות, זה כבר סוג של אי מירכוז וזה משהו שאצל חד הוריות אין או כמעט ואין.
מסכימה לגמרי עם:
והחד-הוריות גורמת לזה להקצין



יש לי דווקא שתי שכנות עם תינוקות ממש בבניין, אבל למרות שהזמנתי אלי והן הזמינו אליהן, למרות שמתראים בחדר המדרגות ומקשקשים על הא ועל דא, כמעט שאין "קפיצות" ספונטניות לשאול מה נשמע.

אל תחכי להן. תיזמי. פעם-פעמיים-שלוש מצידך וגם הן ירגישו חופשי לקפוץ. כרגע פשוט לא נעים להן או שהן מתביישות.
תיכנסי לבקש קצת סוכר אם לא נעים לך סתם להיכנס.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

עד שאתפנה להרהר ולענות, עניין אותי מאוד מה ש נועה בר כתבה על "שעמום" של ילדים ב מצוקת תחילת הדרך בחינוך הביתי .

[תמר_מתחילה*]

זה לא נראה כמו אי-מירכוז אלא כמו סתם התעלמות מהתינוק אז איך מבדילים בעצם? ובכל זאת צריך להיות איזשהו פרק זמן ביום שבו כן ממרכזים את הילד, לא? או שהזמן הזה הוא : הנקות, החלפות, הרגעות, הרדמות, הלבשות, רחיצות וכו'? (המממ, נגמר היום...)

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

חזרנו עכשיו מצפון הארץ מאוד גאה בעצמי שהרמתי חופשה שנתית עם הינוקא.
תיכף ממשיכה את הדיון שנקטע.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

זה לא נראה כמו אי-מירכוז אלא כמו סתם התעלמות מהתינוק אז איך מבדילים בעצם?
אני חושבת שההבדל הוא, שאי-מירכוז מחייב איזושהי תחושה של "אקשן" מסביב, שהתינוק נוכח בו. ואילו בחורה שיושבת בחדר וקוראת ספר, נאמר, זה לא מי-יודע-מה אקשן. גם לשבת על המחשב זה לא זה. כמובן, הוא גם לא מבין שאני "קוראת" בספר, בשבילו אני סתם מחזיקה אובייקט ואפילו לא מדפדפת בו מהר מספיק כך שאני לא ממש "עושה משהו". אי-מירכוז, אם הבנתי נכון, כולל גם צפייה של הילד ולימוד מעשי תוך כדי כך. הוא לא ממש לומד משהו מלראות אותי יושבת על המחשב (אני שמה אותו עלי לפעמים, אבל זה לא מחזיק הרבה זמן).
כשאני מבשלת, מנקה או מסדרת, למשל, הולך הרבה יותר טוב. ואז גם אני יכולה לשתף אותו, להסביר לו מה קורה ולהודות לו שהוא "עוזר לאמא" (=לא מפריע לגמור את העבודות...).

צריך להיות איזשהו פרק זמן ביום שבו כן ממרכזים את הילד, לא?
כמובן, חוץ מהטיפול בו יש שירי משחק שהוא מאוד אוהב, יש משחקים פיזיים (קו-קו ודומיהם, וסתם חיבוקים וליטופים "משחקיים") ויש שיחות קטנות, סתם בשביל הקשקשת ("תיכף נלך לדואר ושם נעשה כך וכך וכך") וכולי.

_הרגשה שלי, שאולי "לא מספיק לו" בבית
אז אולי להזמין אלייך? כך הוא בבית, בסביבה שלו, ולומד להיות עם הדברים שלו בלעדייך._
האם זה לא הצורך שלך, לצאת? ( כמובן לגיטימי! )

כן, יש בזה משהו. אומנם באוויר הצח תמיד עדיף, אבל לפעמים מספיק טיול של 15 דקות מסביב לבלוק בשביל להחליף אווירה ולחזור הביתה לשחק שוב. הבעיה היא כנראה גם, שאני מרגישה שאני "בורחת" לו תמיד אל העיסוקים שלי, שמשעממים בעיניו, אז מעדיפה כבר שנצעד יחד ברחוב מאשר לתת לו הרגשה שאני בורחת לו או מתעלמת יותר מדי זמן.

תיכנסי לבקש קצת סוכר אם לא נעים לך סתם להיכנס.
רשמתי לפני

[נועה_בר*]

בחורה שיושבת בחדר וקוראת ספר, נאמר, זה לא מי-יודע-מה אקשן. גם לשבת על המחשב זה לא זה.
לדעתי זה ממש זה. את בענייניך והוא בשלו.
וזה ממש לא חשוב מה את עושה - מתקלחת, סורגת, אוכלת, מבשלת, קוראת וכו'
העניין הוא שאת ב ש ל ך, ולצד זה תמיד את יודעת פחות או יותר איפה הוא נמצא ושהוא בסדר ומשחק או יותר נכון עסוק בעניניו.
כך הוא מקבל דוגמא של אדם עסוק, מתעניין ויוצר, ויכול לעקוב או לחקות (עכשיו או בעתיד.)

כשעבדתי עם תינוקות היתי מפזרת דברים מעניינים בחדר ומתיישבת בפינה עם משהו לעצמי לקרוא, הכי פחות בולט שאפשר ועם זאת הם יודעים שאני שם, ואפילו לא תמיד בשביל העניין שלי אלא בשביל לאפשר אווירה של ריכוז בלי שאני מפריעה להם. אני שם, "עסוקה" לא "זמינה" לכל שטות, מאפשרת להם להתמודד, לחפש לבד עניין או פתרון ולחקור, ועם זאת כל הזמן שם לתמוך כשצריך.
מתי להתערב זו האמנות.
כמה לתת עצמאות - אפשרות להיכשל, להצליח לבד ולהתחזק ובעיקר בעיקר להיות עם 'האני הפנימי' ולפעול על-פי הקול הפנימי שמתעורר בזמן ריכוז.

ההרגל של המירכוז הוא שבכל רגע שהתינוק מרים את עיניו הוא פוגש עינים ובהן המסר "מה ניתן לעשות עבורך" וזה יוצר מיד מעגל של הפעלה, הוא רוצה - אני מספק.
לכן עדיף כשהילד משחק שהעיניים שלי יהיו בספר, במחשב או בכל מקום אחר, ולא עליו, כך גם פחות "ציפיה" מצטרפת למעגל הסיפוק - ריצוי, והילד "משוחרר" ללכת על פי צו ליבו ולא לפי שום לב אחר.
הסיטואציה הזו גם מאפשרת לי להציץ וללחקור בעצמי במה הילד מתעניין, וכך לספק לו דברים שמושכים ומעניינים אותו, כשהוא מנסה מאוד להתעניין בי ( הכוונה היא שאחרי שכבר חיבקתי, שיחקתי, סיפרתי וכו' אני יכולה "לשחרר אותו" למשחק או עניין. )

בעודי כותבת, ביתי הביאה לי דוגמא חיה ומציאותית:
אני על המחשב, היא בענייניה, מבקשת קלטת ואני שמה לה, מיד היא מבקשת קלטת אחרת.
אני קולטת שהיא צריכה משהו אחר ממני, ואנחנו מתחבקות. היא מבקשת משחק איתי ומקבלת, המשחק הוא מין פאזל שהיא צריכה להרכיב ועד עכשיו לא ממש הצליחה לבד, ואני עזרתי לה. פתאום היא מצליחה לחבר לבד ( תוך כדי שהיא אומרת "אני לא יכולה" ) אני מתלהבת ומשבחת ומיד היא מפרידה ואומרת אימא את תחברי ( היא לא רצתה שאשאיר אותה לבד עם המשחק ) נשארתי איתה עוד וכשהצליחה לחבר המשכתי לעודד. הבנתי שהיא צריכה עכשיו אותי אבל עדיף לי שנעשה משהו יחד כך שהמיקוד הוא לא אני אלא משהו אחר - שלישי.
אני קוראת לזה "תידלוק" - הילד זקוק לקשר, וחיבוק ותמיכה - פיזי או רגשי, ואני שם בשביל זה, ולאט ובהדרגה אני מעבירה את המיקוד ממני לדבר שלישי, וכשזה "תופס" חזק מספיק, אני מתרחקת לעניין שלי.
ריקוד.
התקרבות והתרחקות, כשאנחנו שם, קשובים באמת מתי הילד זקוק לנו, והוא מקבל את המילוי, הוא פנוי לחזור "לעצמו" עם עצמו. יש ימים ויש רגעים כמו לכל אחד וזה היופי עם הקושי שיש בהקשבה פעילה.
כשהצורך נענה בזמן אנחנו מרוויחים הרבה טוב. ילד רגוע, שמח והרבה עסוק בענייניו.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ההרגל של המירכוז הוא שבכל רגע שהתינוק מרים את עיניו הוא פוגש עינים ובהן המסר "מה ניתן לעשות עבורך" וזה יוצר מיד מעגל של הפעלה, הוא רוצה - אני מספק.
הדברים שלך מאוד מרגיעים אותי מצד אחד
ממשיכה להרהר (התחלתי לכתוב "מצד שני" אבל לא סגורה לגבי הסעיף הזה).

[עירית_לוי]

נועה, איזה יופי כתבת

[רוקדת_לאור_ירח*]

נועה כתבת מקסים.
לא בטוחה שתמיד זה עובד ככה, לפחות לא לי
אבל יש לאן לשאוף.

מאד מבינה את עניין ההתרחשות. כשאני נמצאת עם אנשים, והבת שלי עליי או לצידי, היא רגועה יותר, מקשיבה וכו', יש "אקשן" והיא אוהבת את זה.
נניח אתמול הלכתי להורים, כשאחותי היתה שם עם הבן. בן אחותי בדיוק היה במקלחת, אחותי קילחה אותו, הוציאה אותו, אחר כך בחדר היינו כולנו על מיטה זוגית גדולה בזמן שהיא עזרה לו להתלבש, שתינו דיברנו ביננו, הוא דיבר איתנו גם חלק מהזמן. הקטנה היתה מונחת על הספה לידי והיה לה מספיק מעניין. כשאנחנו שתינו לבד בבית פשוט אין את זה בדרך כלל. יותר מעניין להם (וגם לנו האמת) כשיש התרחשות עם אנשים נוספים.

[נועה_בר*]

כשאנחנו שתינו לבד בבית פשוט אין את זה בדרך כלל. יותר מעניין להם (וגם לנו האמת) כשיש התרחשות עם אנשים נוספים.
"יותר מעניין להם" לזה היתי שמה , נכון אנחנו יצורים חברתיים ואוהבים את החברים והמשפחה ונעים לנו יחד וזה נהדר שזה כך, אבל... יותר מעניין? אפשר להשוות את זה בקיצוניות ( רק לשם הבנה של הנקודה ) לצפיה בהצגה. יש מישהו שפעיל מסביבי ועושה "הצגות" אני מגיבה ומשתתפת, כשנוח ונעים לי. לדעתי אין בכך כל רע, להפך, זה נפלא ואפילו חייב להיות חלק מהחיים, אבל לא רק.
לדעתי, חשוב לשמור על האיזון ולאפשר הכרות אחרת עם האני שהוא "קול שקט" עמוק ופנימי שנמצא אצל הילדים בצורה מאוד בולטת, אך הולך ונעלם אם לא דואגים לטפח אותו, לתת לו מקום.
המקום הפנימי הזה בא לידי ביטוי דווקא כשאין הרבה המולה סביב, רעש חיצוני, והוא פורח באווירה רגועה ותומכת שמאפשרת עניין שנולד מבפנים. עניין שכולו הפקה עצמית ואין לו קשר עם הסביבה!
יש "אקשן" והיא אוהבת את זה.
נכון, ילדים אוהבים את זה, וזה אפילו יותר טבעי להם לגדול בסביבה מרובת אנשים כמו שבט או משפחה, שם יש כל היום התרחשות, ועדיין, אני חושבת שמאוד חשוב לעודד את הילד לזמנים של "עניין פנימי" של ריכוז מלא (= מדיטציה, שהיא בריאות לגוף-נפש) שהוא שונה מריכוז בטלביזיה או בהופעת לולינות של אח גדול.
האם אני מובנת?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

האם אני מובנת?
כן... עדיין חושבת על זה.
נראה לי שאני (וכנראה גם הרוקדת) מצרפות יחד, או מבלבלות בין שני אלמנטים - אי-מירכוז הילד והחיים בקהילה.

[רוקדת_לאור_ירח*]

נראה לי שאני (וכנראה גם הרוקדת) מצרפות יחד, או מבלבלות בין שני אלמנטים - אי-מירכוז הילד והחיים בקהילה.
אכן.


האם אני מובנת?

לפי דעתי צריך איזון בין השניים. מסכימה עם הצורך הזה ובכל זאת-

אצלי בבית אין טלויזיה, מערכת הסטריאו מקולקלת כרגע ולפעמים אני שמה מוסיקה במחשב לעיתים די נדירות.
אין צעצועים עם בטריות מתוך עיקרון. יש צעצועים ואפילו יותר מדי לטעמי, אבל בכל כמה ימים היא מקבלת מספר מוגבל מהם לכמה ימים ומוצאת בהם עניין.
נכון, אני שרה לה באמבטיה (לא במשך כל האמבטיה, נותנת לה גם בשקט לבדוק את המים) ובזמן הלבשה ומדברת איתה לא מעט, אבל לא כל הזמן. אני עדיין אומרת שילדים של חד הוריות מצויים הרבה מהזמן לבד ושהתרחשות עם עוד אנשים חסרה להם.
זה לא סותר את הצורך בשקט פנימי ובמציאת עניין בעצמם, שלפי דעתי ממילא קורה. עובדה גם שכשיש אנשים מסביב אז לא כל הזמן מכרכרים סביבה, בטח לא אני, והיא מסוגלת פשוט להיות שם, להקשיב ולהתבונן ופשוט להיות.
גם כשאנחנו יוצאות חצר- לפעמים היא תעדיף להסתכל על השמים והעץ הקרוב ולפעמים היא דווקא תסתכל עליי משקה את הגינה ולפעמים תתעקש שאשב לידה או להיות עלי. אז התבוננות בעץ היא אולי יותר מדיטטיבית בעיני מאשר התבוננות בי, אבל שניהם קיימים ושניהם נכונים.
אני אחזור ואומר שילדים לחד הוריות מקבלים מספיק הזמנויות למדיטציה, אם לא מפריעים להם בעניין הזה, אבל עדיין חסרות להם אינטראקציות עם אנשים ויחסים וכו'. זה כל כך הרבה יותר נעים לה להיות חלק משלם גדול.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני אחזור ואומר שילדים לחד הוריות מקבלים מספיק הזמנויות למדיטציה, אם לא מפריעים להם בעניין הזה, אבל עדיין חסרות להם אינטראקציות עם אנשים ויחסים וכו'. זה כל כך הרבה יותר נעים לה להיות חלק משלם גדול.
אכן.

[אמא_מתוקה_לי*]

אני חד הורית חדשה ומחפשת דף על חד הוריות, בתי בת 10 חודשים ואני כרגע גרה גראשון אצל ההורים שלי...
אולי אפשר להתארגן כמה חד הוריות ביחד לאיזושהי שותפות? נורא בא לי לגדל את שחר כמו שאני רוצה, להמשיך
להניק אותה, לגדל ירקות, לגדל אותה ביחד עם עוד כמה ילדים?

[אמא_מתוקה_לי*]

אני גם מחפשת חברות אמהות ברוח באופן טבעי מאזור ראשון והסביבה, אשמח להכיר
3284418 052

[סבטקסט_כפול*]

אני לא עושה דברים בבית כמעט,אני נמצאת בדילמה איך להתייחס לכל העניין.