זמן לעצמי

אנונימי

ראו גם: זמן לעצמי בחינוך ביתי, מדור אהבה ומיניות, חלום ילדות.

קראתי את כל הדברים שנכתבו בדף טיפוח הזוגיות - וקינאתי. אפילו הזוגות ששכחו מזמן איך נכנסים לאותה מיטה ביחד עוררו את קינאתי, שלא לדבר על אלה שמוצאים פעם בשבוע את הזמן לבלות ביחד. מצבי כה רע עד שאין לי כל רצון עוד לבלות עם בן זוגי, או עם ילדי אלא רק עם עצמי!!! אני מתגעגעת לעצמי, לי, אלי - או לפחות למה שהייתי פעם לפני הילדים והעבודה והדאגה האינסופית והטרדות והשגרה... הבעיה היא שאני לא מסוגלת לשחזר בכלל מי הייתי. יש לי שני ילדים שילדתי בהפרש של שנתיים (האחת בת 3 והשני בן שנה)- אני כותבת את עבודת הדוקטורט ועובדת במשרה מלאה - וכבר שנה נמצאת בעיצומה של התמוטטות עצבים איטית ושקטה שאף אחד לא מרגיש בה חוץ ממני. החורף הזה הוא השיא. הילדים כל הזמן חולים, בעלי חלה בשפעת פעמיים (ואתם יודעים איך זה כשגברים חולים...) ובסוף חליתי גם אני ועם 39 מעלות חום המשכתי לנהל, לטפל, לדאוג ולהתמוטט באותו שקט בו עשיתי זאת לפני כן. כשילדתי את הבן השני היה לי ברור שמתחילה תקופה קשה אבל משום מה הייתי בטוחה שכשהוא יגיע לגיל שנה - יהיה יותר קל (זה הזמן שלקח לי לחזור לעצמי לאחר הולדת הבת הבכורה). אבל הנה חלפה עברה לה השנה הראשונה והכל נעשה רע יותר ויותר. אני לא מצליחה לרצות אף אחד. בעבודה כועסים עלי כי כבר שנתיים אני עובדת במינימום תפוקה ולא מזכירה בכלום את הצעירה האנרגטית ואמביציוזית שנשכרה לעבודה לפני 5 שנים. מהרגע שאני מגיעה הביתה - הילדים שלי על הידיים, הם ישנים איתנו אבל התוצאה היא שידיי לא היו פנויות כבר 3 שנים. אין לי פרטיות ולו כדי ללכת לשירותים או להתקלח. מזה שלוש שנים מציצים לי למקלחת, לאסלה, לצלחת. כרעיה אני לא מתפקדת כבר חודשים כי פשוט נמאס לי שיושבים עלי, שוכבים עלי, מוצצים אותי... נשמע נורא אני יודעת אבל הגעתי לנקודת השפל הנמוכה ביותר בחיי- אני הולכת לעבודה וכבר לא מתגעגת לילדים, לאף אחד בעצם. בעלי שבאמת מבין ותומך הציע לי לקחת ערב לעצמי מדי פעם ולעשות דברים שעושים לי טוב. ניסיתי - אבל לא יכולתי להיזכר מה עושה לי טוב!!!! בחיי!!! לא יודעת יותר מה אני רוצה !!! רק לישון ולברוח ולקום בעוד כמה שנים. קראתי שוב את הדברים שכתבתי והם נראים נורא אבל יש בזה תחושת שחרור מדהימה להגיד את הדברים בצורה הגסה ביותר, כמו שלא אמרתי אותם לאיש. אחת הבעיות המרכזיות שאני מתמודדת עימה זו הבדידות. אנו חיים ללא עזרה של ההורים (לא חשובות הסיבות כרגע) וללא עזרה של מטפלת או אפילו בייבי סיטר - כי יש לי רגשות אשם איומים בכל פעם שאני משאירה את הילדים לבד. אנו חיים בעיר ובחורף בעיקר תחושת הניתוק היא איומה. קשה מאוד להעביר את שעות אחר הצהרים ואת סופי השבוע לבד ללא תמיכה של קבוצה או קהילה תומכת. גם הדברים שאני חשה הם כה קשים ואני מרגישה שאין לגיטימציה לחוש אותם או אפילו להגיד אותם. כשמצאתי את האתר הזה כל כך שמחתי משום שהוא נותן את הבמה לפרוק הכל ולהגיד את מה שלא הייתי מעזה לומר לחברה שמכירה אותי ושופטת אותי.

את כל העצות שאני יכולה לתת בטח כבר שמעת או את יכולה להמציא בעצמך.
אז חיבוק.

מיואשת, לקחת את ההצעה של בעלך? קחי פעם בשבוע לעצמך ותעשי משהו שונה, לבד. אפילו אם זה לא משהו שאת יודעת שאת אוהבת - תנסי, ואם לא ימצא חן בעיניך תמיד תוכלי לעשות משהו אחר. למשל: פעם בשבוע אמבטיה ארוכה, או סרט, או טאי-צ'י, או ברידג', או סתם לבהות בטלביזיה. קחי את הזמן הזה שיהיה רק שלך, גם אם את עדיין לא יודעת מה לעשות איתו. אחרי מספיק זמן בטח תגלי.

מה אני אגיד, אני פשוט שולחת לך עידוד שקט.
בתור אחת שעשתה את הדוקטוראט וכל זה עם תינוקת יונקת על השד או על הידיים או על הגב - אני פשוט התחלתי להוריד ממני את התחייבויות העבודה. נחנקתי מזה. הרגשתי שאני מוכרחה לסלק מהחיים שלי כמה שיותר "צריך"-ים, או שאני פשוט אגמר. כל העולם היה על הכתפיים שלי, ונגמר לי כל הכוח.
אבל אני לא בטוחה שזה הכיוון שמתאים לך. סתם תיאור של מי שהיתה במקום לא רחוק ממך וניסתה התמודדות אחת מני רבות.

אני אגלה לך משהו שאת בטח יודעת, למה שאת חווה קוראים דיכאון. כל הנסיבות שנתת הן אולי קאטליזטור לדיכאון אבל אין ספק שמקורו בנסיבות האישיות שלך. (פרפקציוניזם???)
אני מציעה לך לפנות כמה שיותר מהר לפסיכולוג. עכשיו! לפני שהדברים יתדרדרו עוד יותר.
את בטח חושבת לאן עוד אפשר לרדת אבל כרגע את עוד במצב שאת כואבת ונלחמת במה שקורה לך אל תחכי לשלב שבו היאוש והדיכאון יכהו את חושייך ואת ריגשותיך. לכי עכשיו. זה שווה את הזמן ואת הכסף.
את צריכה לצאת מזה, אני לא בטוחה שאת מסוגלת לצאת מזה לבד, אין לי ספק שאת לא מכירה את הגבולות האישיים שלך כי אם היית מכירה בהם לא היית עושה דוקטורט במקביל לעבודה במישרה מלאה + ללדת שני ילדים בהפרש קטנטן + לקיחת כל האחריות על ניהול הבית על עצמך. כל המשימות יחד האלו גדולות עליך בכמה מספרים אבל את משום מה מצפה מעצמך לעמוד בהן באופן מושלם.
אני מקוה שתלכי לטיפול ושהפסיכולוג יעזור לך ללמוד מה הן המגבלות והיכולות האישיות שלך.
בהצלחה.

נקודת האור בסיפור שלך היא הבעל המבין והתומך.
אני מצטרפת להמלצה של יונת - קחי לך זמן לעצמך, ולדעתי כדאי לצאת מן הבית - כדי שלא תתפתי לעשות דברים ממחלקת ה"צריך" (כלים, כביסה,,)
שבי בבית קפה ותבהי באוויר במשך שעה פעם בשבוע.
(אפשרות אחרת זה לדאוג שאף אחד אחר לא יהיה בבית. מה שיונת קראה מנוחת אחריות)
פסיכולוג יכול לעזור, וגם כמה החלטות כואבות - על מה לוותר כדי ששוב יהיה לך את עצמך? (אולי להכניס את הילדים לפריזר לשנה-שנתיים?)

שלום מיואשת,

הדרך שבה הבעת את עצמך מעידה על היכולת שלך להקשיב לעצמך. לא איבדת, מן הסתם, את היכולת הזו.
גם את הגעגועים העזים לעצמך אני מבינה כנקודת אור בתוך המסר שלך.
הגעגועים הללו משקפים את ההבנה העמוקה שלך, על כי אנו עצמינו במהותינו איננו בהכרח סך כל התפקידים שאנו ממלאים, או סך כל המשובים שאנו מקבלים מהסביבה.

ובכן מצד אחד את משקפת את ההבנה העמוקה הזו ,ומצד שני את דורשת מעצמך לתפקד באופן שואף לשלמות בהרבה מישורים בבת אחת. אני תוהה, איך אדם אחד יכול לעשות כל כך הרבה וללא עזרה?
מדוע את מצפה מעצמך לעשות כל כך הרבה?
התשובה בוודאי אישית. יחד עם זאת, דרך חיים כמו זו שבחרת, היא גם תוצר של האוירה התרבותית חברתית, שבה אנו חיים. אנחנו חיים בתרבות צוברת השגים וחפצים. אנחנו יכולים להחליט שאנו רוצים לחיות אחרת.
כאשר החברה כולה מושכת לכיוון מסויים, אנחנו יכולים לעשות פסק זמן להתבוננות ולשאול את עצמנו:
מה באמת חשוב לי?
איך אני רוצה לחיות את חיי שלי?

אני מצטרפת למי שהציע לך כאן לפנות לקבל עזרה טיפולית.
זאת כדי שתוכלי לצאת מהסחרחרה, שנכנסת אליה, ולענות לעצמך על השאלות החשובות שאת שואלת את עצמך.

דרך צלחה
באהבה
הודיה

תודה לכל מי שענה לי. תגידו אתן - אתן לא מפחדות שהזמן עובר ורץ ולא תספיקו? לגדל ילדים זה נפלא וחשוב - אך מה עם יתר העולם שרץ ומתקדם ואנחנו לא עומדות בקצב בגלל שעלינו להקדיש עצמנו לילדים? באוניברסיטה בה אני לומדת כל הגברים מתחילים תארים ומסיימים אותם במהירות הראויה כי מישהו אחר לקח את האחריות על הבית והילדים. ואני מתחרה איתם על משרות!!! על מלגות!!! למה שאוותר? מי מבטיח לי שכשהילדים יגדלו ואני אתפנה - מישהו בכלל יחכה לי בחוץ?בעולם בו אנו חיים - ואני יודעת שהוא תחרותי וממלכד, אך זה העולם היחיד שאני מכירה - נהוג לבנות את הקריירה בשנות השלושים לחיים. כך עושים הגברים - מדוע שאני כאישה שילדה יחסית מאוחר - אוותר ואסוג מהתחרות. שום דבר לא יחכה לי עד שאסיים לגדל את הילדים ואצבור כוחות. הזמן לבנות את הקריירה הוא עכשיו וגם הזמן ללדת ילדים הוא עכשיו. אני בטוחה שתוכלו לתת לי דוגמאות של נשים שעשו קריירה בגיל מאוחר - אבל הן מיעוט והן בתחומים מאוד ייחודיים. התחום שבחרתי הוא תחרותי וכל הזמן נושפים בעורפי ילדי-פלא ללא מחוייבויות שרק יושבים וחוקרים כל היום וזה מלחיץ. אם אחליט שאני פורשת לזמן מה מהתחרות - לא אוכל לחזור.

אני ויתרתי. (בינתיים? אולי יום אחד אחזור.)
זו לא התשובה שחיפשת, אבל זו אני.

למיואשת
אני בטוחה שאני לא אספיק לעשות "הכל" במחזור חיים אחד.
כל בחירה שאני עושה - היא בחירה בדבר זה וויתור על דבר אחר.
הניסיונות לא לוותר על כלום, כלומר לא לבחור, עלולים לגרום לוויתור על דברים חשובים ללא בחירה מודעת.

את אומרת שהעולם כולו רץ. לאן הוא רץ? ואם הוא רץ, זה אומר שגם אני חייבת לרוץ?
את מדברת על התקדמות- מהי התקדמות? האם החיים הם רשימת מכולת של השגים ודברים שאנחנו חייבים להגשים?אולי התקדמות היא משהו הרבה יותר עמוק?

אני אשה בשנו ת הארבעים לחיי. הילדים שלי גדולים כעת. כל חיי התקדמתי (בהליכה)
את השאלות שאת שואלת את עצמך שאלתי את עצמי הרבה פעמים,
עד שהגעתי לתשובות הנכונות עבורי לעת עתה.

מאחלת גם לך להגיע לתשובות שלך מתוך בחירה מודעת.

הודיה

מיואשת,
כן, המילגות, המישרות, כמעט על הכל אני מוותרת עכשיו כי גם אני התחלתי ללדת בגיל מאוחר והילדים חשובים לי יותר.
את יודעת מה?
החלטתי שזה הכל פחד. אני לא רוצה לתת לפחד לשלוט בחיי. כשיגיע הזמן שלי לחזור לאקדמיה באמת, אני אמצא את הנישה שלי, אם זה מתאים. אם לא, אחליף כיוון בחיים.
לא איכפת לי.
חיים רק פעם אחת, יש לי סדר עדיפויות בחיים, חשבתי עליו הרבה, אני רוצה לחיות את החיים שלי לפי סדר העדיפויות שלי ולא לפי הפחדים שלי שמפחידים אותי ש"אני לא אספיק".
לכל דבר יש מחיר. אם אני אתמסר עכשיו לכתיבת כל המאמרים שאני חייבת, הספרים, המחקרים - אני אצטרך לוותר על הילדים שלי. מישהו אחר יצטרך לגדל אותם משמונה בבוקר עד שמונה בערב כל יום. אחרת לא אוכל לעשות כלום. אי אפשר לכתוב מאמר מדעי שורה ביום. זה לא עובד ככה. אני צריכה להשקיע הרבה זמן ומחשבה, במיוחד זמן שבו הדברים נקראים, נחקרים, ומתעכלים ומסתובבים במוח. הכתיבה הפיזית של השורה היא החלק הכי פשוט. בשביל להגיע לזה צריך להשקיע חודשים אינטנסיביים של ריקמה בראש.
המחיר הזה מזעזע אותי. עכשיו אני כבר אמא. הילדה שלי קיימת וחיה. הזמן שלה ממשיך להתקדם. הרעיון להפסיד את השנים האלה איתה בשביל מחקר א' או מאמר ב' מחריד אותי. את המאמר אולי אכתוב יותר טוב בעוד עשר שנים. אז אולי אני לא אהיה פרופסור אף פעם. ואולי כן. מי יודע לקרוא את העתיד. אבל הילדה שלי היא רק ילדה עכשיו. ואני בחרתי להביא אותה לעולם.
יש אנשים שהתחתנו והביאו את הילדים בגיל 20 (כמו כמה פרופסורים שאני מכירה). אז הם "גמרו" עם השנים האינטנסיביות של הילדים בזמן הלימודים, וכשהגיע הזמן לפרוץ בעבודה אינטנסיבית הילדים כבר היו מספיק גדולים. כמו כן, יש קלי כתיבה, שכותבים מאמרים בצ'יק, ויודעים להגיש הצעות מחקר קוסמות במיוחד במאמץ כתיבה מינימלי. זה לא אומר בהכרח שהם טובים במחקר, אבל הם טובים במשחק האקדמי. ולצידם יש הרבה מאוד, כן, גם גברים שעול גידול הילדים נופל על נשותיהם, גם גברים רווקים או חסרי ילדים, ש"נתקעים" באקדמיה ולא מפרסמים מספיק, ולא משיגים את המילגות, וכן הלאה וכן הלאה.
ודרך אגב, אני מכירה באופן אישי גברים שהתקדמו יפה בקריירה האקדמית שלהם אף על פי שהיו "אימהות" טובות מאוד לילדים שלהם, היו בבית, עמדו תמיד לרשותם, בישלו, ניקו וכן הלאה. אז אפשר לשלב, ולא רק הנשים עומדות בפני האתגר הזה.
מה לעשות, בחברה שלנו זה הרבה מאוד "או הילדים הקטנים או הקריירה". אז אם צריך להקריב משהו, אני מעדיפה להקריב את הקריירה ולא את הילדים. זו הבחירה שלי, אבל אני לא מתעלמת מהמציאות האכזרית שכופה עלינו את הבחירה (ואני אפילו אומרת את זה שחור על גבי לבן במוסף "הארץ").

מיואשת, לאן את רצה? מהו הדבר שבורח ממך? ומה תעשי כשסוף-סוף תגיעי אליו? תצאי לפנסיה? תוכלי סוף סוף לעשות את מה שאת באמת רוצה? אולי גם אז תצטרכי לרוץ ולרדוף אחרי דברים אחרים?

נראה לי שחבל להתאמץ כל כך לרוץ אחרי משהו שבכלל לא ברור אם נשיג (אם הוא בכלל קיים) ואם כל כך נרצה אותו כשנגיע אליו. על מה מדובר - משרה טובה? מעמד חברתי? כסף? או אולי תחושת בטחון, הערכה של האנשים החשובים לנו, אושר?

במקום זה אני מעדיפה לנסות לעשות את מה שאני רוצה כבר עכשיו. לא לרוץ ולמהר ולטרוח בשביל שפעם יהיה לי טוב. אני מנסה שיהיה לי טוב כאן ועכשיו. לא נראה לי שכדאי לחיות בלחץ, סתירות והקרבה עשרים שנה רק בגלל שאולי בעתיד זה ייתן לי משהו שאולי יהיה לי טוב (ואולי לא).

אני מציעה לך לנסות לעשות מדי פעם הפסקות בריצה, לקחת קצת אויר, להריח את הפרחים לצד הדרך. אולי כדאי לעצור קצת איפה שאת נמצאת, ליהנות ממה שיש לך קרוב. אחר כך, אם המירוץ עדיין יעניין אותך, תוכלי לחזור אליו בכוחות מחודשים.

אני ממליצה לך לקרוא רשימה של אורנה שפרון בשם תרבות הצריכה כגורם לעבדות המודרנית ואולי יעניין אותך גם להסתכל בתגובה שלי פילים לבנים ותרבות הצריכה

יונת, עוד יותר חשוב (והיה לי בראש כשכתבתי את דברי לעיל) הוא מה שכתבת פעם באחד מגליונות "באופן", שעליו הגיב מייק, ואני הגבתי על דברי מייק. את זוכרת את הפרטים? זה נמצא ברשת?

טוב, חיפשתי. זה לא ברשת, אבל זה בגיליון 34 של באופן טבעי, תחת הכותרת "אולי בכל זאת חינוך ביתי?" בעמוד 18.

ובהמשך לדבריה של יונת, לדעתי, הדרך חשובה (ומעניינת) מהמטרה.

מיואשת, את לא לבד,
אני מאוד מבינה את מה שאת אומרת ולבד מהייאוש שמתלווה לדבריך, גם קצת מזדהה.
זה לא קל להיות אשה, אמא, רעיה. אבל אני חושבת שאת באמת בריצת אמוק מיותרת, ושכדאי לך להתכנס קצת פנימה עם עצמך ולהירגע. בעלך גם מוכן לאפשר לך זמן לעצמך, אז מה טוב.
אני אשמח לעזור לך בכל דרך אפשרית, אם את רוצה לדבר, לכתוב לי, או לקבל קצת עידוד, כי מכתבך באמת נגע לליבי. גם אני פעם רצתי, אבל לא עוד.
נאוה, [email protected]

אני מסכימה כל כך עם כל מה שכתבו לך, אבל גם מזדהה מאוד עם מה שאת כותבת. אמנם לא הייתי בדיכאון כל כך עמוק אבל גם הרגשתי התמוטטות לפני זמן מסויים, בתנאים מאוד דומים למה שאת כותבת. אז ככה: אני מרגישה שאני בדרך לצאת משם. עוד לא יצאתי, אבל בדרך. וכעדות, יחסיי עם בעלי השתפרו בצורה מדהימה...ואני מסתכלת על העתיד באופטימיות. אז מה עשיתי:

דיברתי. עם מישהי שאני סומכת עליה שלא תוציא מילה ותתן עצה ותמיכה (המחנכת שלי מהתיכון)

את זה עשית כאן, קצת, אבל את צריכה למצוא כתובת שמכירה אותך ואת בעלך. אם אין לך- אז בשביל זה המציאו את הפסיכולוגים. אני אומרת לך, הבכייה שבכיתי לה בשעה אחת הורידה ממני כמה חודים של יאוש. ככה אנחנו הנשים בנויות.

בעצתה, ישבתי עם בעלי ושמתי את הדברים על השולחן. זה היה קשה אבל כדאי כי גיליתי שהוא מבין אותי הרבה יותר ממה שחשבתי. אח''כ שנינו ישבו ורשמנו ממש על הדף את "תוכנית היציאה מהמשבר" שכללה סעיפים כמו :

לצמצם הנקה
לשים התקן - להוריד את הלחץ של הריון אפשרי נוסף
לצאת פעם בחודש ל"יום חופש לבד" (יצאתי להשתלמות וביקור אצל חברה שעברה דירה ואני נורא מתגעגעת אליה, אבל זה היה יכול להיות גם כל דבר אחר שהוא לא "השגרה")
לקחת עוזרת בית פעם בשבוע ולעזאזל הכסף
וכו' רשימה ארוכה שעוד לא מלאנו את כולה אבל אנחנו לאט לאט רואים במה אפשר עוד להתקדם. הכוונה היא לשחרר כמה שיותר עומס ממה שיש עליי. הרעיון מאחורי זה הוא שאם אני אתמוטט אז לילדים יהיה שבר כלי במקום אמא, אז עדיף להם להיות עכשיו עם בייביסיטר כמה שעות, כדי למנוע את זה. האמת היא שבעלי נדרש לעבוד קצת פחות, זה קשה לו אבל הוא משתדל.
אשמח לדסקס איתך את ההצעה שלי.
תחזיקי מעמד.

למיואשת,
רק תוספת קטנה לכל מה שכבר נאמר כאן -
נדמה לי שאת מדברת על ויתור. ויתור על מרוץ מטורף, או ויתור על גידול הילדים באופן שנראה לך, או ויתור על עצמך.
בויתור ובפשרה יש אלמנטים שכואבים מאוד (אם לא - זה לא היה ויתור). העצה היחידה שיש לי אלייך - תקדישי קצת זמן ומחשבה לסדרי העדיפויות שלך האמיתיים. תצטרכי להחליט על מה את מוותרת, איפה הפשרות שלך. ועל מה לא.
לפחות ככה הויתור יהיה מתוך בחירה שלך. זה בטח יהיה כואב בהתחלה וילווה בתחושות של עצב ומין חרדה פרפקציוניסטית כזו, אבל אני מנחשת שבסופו של דבר גם בתחושות של העצמה וקומפטנטיות.

עברו כמה חודשים מאז הפעם האחרונה שמישהו כתב לך משהו, ואני מקוה שדברים הת חילו להסתדר לך מאז. זה מתחיל בראש, ולאט לאט זה מתפשט לכל תחומי החיים. הייתי שם פעם במקום דומה לזה שאת מתארת, ועכשיו אני ממש ממש רחוקה. כל יום נעשה יותר יפה מהשני, למרות שיש משברים ומעידות בדרך, אבל בגדול זה ככה. אז אני מאחלת לך שככה זה יהיה גם אצלך, ואולי זה כבר ככה? אם בא לך לעדכן את קוראי העמוד הזה במשהו חדש וטוב את מוזמנת. אם לא- גם זה בסדר. שלך באהבה - שירי.

אני מצטרפת למזדהות...
אני בבית. ויתרתי די בקלות על המרוץ בעיקר בגלל שהעבודה בה עבדתי קודם היתה הנחיית הורים וילדים וממש לא מתאים לי לעשות את זה עכשיו.
אחרי הלידה של השניה (ואני חושבת שגם אחרי של הראשונה, אבל אז זה היה מסובך עם עוד מלאן בלגנים) היו לי המון ימים שדומים להפליא למה שתארת. בעיקר הרצון לברוח. לעזוב את כולם ולברוח. לנטוש את המשפחה. ממש פנטזתי על זה. היו רגעים של לעזוב את הכל ולצאת מהבית לרחוב ושבעלי ירדוף אחרי עם הקטנה כדי שאני אניק אותה או לשלוח אותו לסופר באמצע הלילה לקנות בקבוק ומטרנה. כי אני לא יכולה יותר.
אני גם קוראת לזה דכאון רק שלמזלי כנראה אצלי זה רק (או בעיקר) דכאון אחרי לידה. לא דכאון שאני כל היום לא מתפקדת אבל יש רגעים כאלה וימים כאלה.
עכשיו ליאור כבר בת שנה והדכאונות כבר ממש לא קיימים, אבל עדיין כל פעם יש משבר חדש. וכל פעם אני שומעת אותן תגובות - אז תחזרי לעבוד, אז למה את לוקחת את זה על עצמך, אז תקחי עזרה או תשני משהו..
אני חושבת שרק מתוך הלא לעשות כלום אני מצליחה למצוא מה אני כן צריכה.
המשבר האחרון היה של שעמום. אני כבר שלוש שנים בבית, רחוקה מכל מקור אינטיליגנציה (שנעמה בת השלוש לא תעלב), שכל עולמי הוא הורות, ומשעמם לי. אז התחלתי לכתוב וגיליתי שאני נהנת מזה וכנראה גם טובה בזה (למרות שנכשלתי במתכונת בהבעה ושאף פעם לא הצלחתי לכתוב סיפורים שכותרתם - איש אחד הלך ברחוב), אני פותחת מחסן בגדים במקלט בישוב שלנו, ואולי זה לא הרבה אבל זה קצת לחזק בקהילה בה אני חיה ערכים שחשובים לי (פחות כסף, לתת ולקבל בחינם), והכי מדהים - ישבתי אצל ההורים שלי ולקחתי ספר על גוף האדם, והתחשק לי לקרוא אותו!
אני, שאף פעם לא עניין אותי שום ידע, שלמרות שהייתי תלמידה טובה למדי לא עניינה אותי אף פעם אינפורמציה, רק רגשות וכדומה, פתאום בא לי ללמוד! אז קראתי כמה פרקים על גוף האדם ועכשיו אני קוראת ספר על הונדרוסר (צייר) ועולם שלם נגלה לי! ואיזה הוכחה היא יותר טובה לרעיון החינוך הביתי?
מה שאני מנסה להגיד זה שתחושות היאוש האלה קיימות גם אצל מי שעשתה בחירה ונשארה בבית.
אני שונאת שנותנים לי פתרונות. אני רוצה רק שיקשיבו לכמה קשה לי.

כן, זה מה שג'ון גריי (נדמה לי) אמר: גברים מדברים על בעיות בשביל למצוא פתרונות. נשים מדברות על בעיות בשביל למצוא השתתפות.

אני חדשה בפורום. אתמול פעם ראשונה שנכנסתי לאתר בכלל. אני לא בטוחה שהפורום הזה פעיל בכלל אבל אני מאוד רוצה להגיב על הדברים שרשמה המיואשת.
את אומרת שכשכבר יש לך זמן את לא יודעת מה לעשות עם עצמך כי את לא יודעת מה את. ברור שלאחר 2 הריונות, 2 לידות, וגידול 2 ילדים משנה את הבן אדם. אי אפשר להיות מה שהיית קודם. אז קודם כל, החיפוש הזה אחרי מה שהיית קודם הוא מיותר כי לא תמצאי. שנית, נראה לי שכדאי לשאול מי את עכשיו. וזה בכל הרמות. את לא מי שהיתה מסוגלת קודם לעבוד ולכתוב כמו פעם , את לא מי ש... וכו'. אז מי את עכשיו?
והשאלה הזו היא לא רק ברמה הפרקטית. היא ברמה יותר עמוקה שנוגעת למה את רוצה, מה מעניין אותך עכשיו? בכל זאת הילדים והבעל מאוד מעניינים אותך, אז למה להתנגד לזה?
יש אולי משהו שקשור להיותך אם שעדיין לא קיבלת על עצמך ושאולי סותר את היותך אשה בו זמנית.
נראה לי שכדי לעשות עם זה משהו, כדי להתקדם ולא לשקוע כדאי לפנות לאיש מקצוע אם עדיין לא פנית.
אני אישית ממליצה על 'התחנה הפסיכואנליטית' שנמצאת ברמת השרון טל. 5471657 - 03. יש בתחנה פסיכואנליטיקאים מצויינים והמחיר גמיש לפי היכולות של כל אחד.
ביי, פלונית.

דבריו של בן נמחקו מכאן בגלל כפילות.
הם מופיעים בדף תרבות נשית .

אחרי שבוע קשה מאד, שבעלי נאלץ לצאת מהעבודה כדי שאוכל ללכת לטפל בעיניינים דחופים, 3 תורים לרופא שהפסדתי בזמן האחרון כי לא היה מי שישמור על הקטנים, אני מתחילה להבין שהגיע הזמן למצוא דרכים כדי שיהיה לי זמן שאני צריכה מבלי להרגיש רע (או להרגיש טוב, בעברית:-) )
תקופה נעזרתי בבייביסטר. החיסרון: זו עבודה זמנית עבור הבייביסיטר. הן באות והולכות,יש להן מליון עיסוקים אחרים, ואני מעדיפה דמות קבועה. יתר על כן יש לי הרגשה שבגלל שזו עבודה זמנית היחס בהתאם. ואני מעדיפה שיתנו יחס חם מכל הלב.
שתי אפשרויות נוספות:
יצרתי קשר עם אמא שרוצה לטפל בתינוק נוסף כמה שעות בשבוע. וגם יש אמא שטיפלה עד לא מזמן בתאומים שלה ובעוד ילד, התאומים הלכו לגן והיא מחפשת ילד נוסף לטפל בו. (הילד הנוסף הוא קרוב משפחה שלנו והאמא מאד מרוצה).
מה אתם אומרים?

שליחה על ידי Tempest* » 01 מאי 2006, 09:52

נשמע טוב מאוד.

למה לא בעצם?

מאמא מאוד לא מאווררת וכורעת תחת הנטל

לדעתי מאוד מאוד לגיטימי לרצות להתאוורר, ואפילו חובה.
לא כל הבייביסיטריות זמניות או לא נותנות מכל הלב, אבל נכון שלוקח זמן והתעסקות למצוא מישהי טובה.
הרעיון עם אימא נוספת הוא כזה שאני התחלתי גם לחשוב עליו, לדעתי הוא נכון וטוב, תלוי כמובן עם הילדים מסתדרים ( וגם האימהות

).
את מחפשת "סידור" לשניהם, או רק לקטנה? בת כמה היא, ואיך את מגדירה את הצרכים שלך...?
(כמה שעות, ימים וכו').

לקטנה או לשניהם, אבל חשבתי שרק לקטנה יהיה יותר קל. פעם חשבתי שאמא נוספת זה בעייתי כיוון שלעולם לא תוכל לתת לילדי את היחס שהיא נותנת לילדיה, אבל אני יודעת שזה תלוי. היתה תקופה שחברה שלי לא עבדה ושמרה מדי פעם (בתשלום) על בני ובנה. וגם יש בן של חברים שלעיתים מצטרף אלינו לדעתי אינו "מקופח".
מצד שני איך אפשר לדעת שילדי לא יהיו "מקופחים"?
היתרון של אמא אחרת היא שגם ילדיה ודאי ישמחו לחברה, ואם זה המניע העיקרי שלה, נראה לי שעשוי להיות כיף לכולם .
מצד שלישי, אולי מישהי בתשלום יפשט עניינים, לא יצור מתח מיותר ויקל עלי להציג דרישות.
אני מחפשת נניח בשלב ראשון פעמיים בשבוע כ3 שעות.

הי מונו
וידוי מהצד השני: אני בדיוק עכשיו החלטתי לחפש לבייבי שלי חברה (ולי דמי כיס) ולחפש איזה פעוט לבילוי משותף.
נכון, היחס לא יהיה זהה אבל גם היחס בכלל בין שני אחים שונה...
כשהאחיינים שלי באים (בני 5 שנים ו- 1.5 שנים) ואני עם התינוק שלי (6 חודשים) יש שמחה גדולה בבית. נכון בוודאות היחס לא זהה.
הבייבי שלי צריך ציצי מידי פעם ונקודת צפייה על המתרחש
הגדולה צריכה שיקשיבו לה איך היא קוראת מהספר (יותר נכון ממציאה סיפורים ומקריאה אותם מספר). שזה מאוד מרתק את התינוק שלי.
הקטן יותר צריך השגחה במיליון זוגות עיניים כדי שיוכל לפרוק אנרגיות ולרוץ בבית. כל אחד שונה. לכל אחד יחס שונה. לכן נראה לי שאת לא צריכה לפחד. גם ילדים יודעים שמאנשים מסויימים הם מקבלים דברים שונים. אף'חד לא יוכל להיות אמא או אבא וכד'.
אני בהחלט חושבת שבגלל עניין התשלום זכותך לבקש דברים ספציפיים.
אם אמצא בזמן האחרון ילד/ה לשמור עליהם מידי פעם אני אעדכן אותך איך זה בצד השני, להיות הבייביסיטר.

הי יפעת
אשמח מאד אם תשתפי אותי באיך זה הולך. אני חושבת שזה אכן מאד תלוי באנשים, כפי שכתבתי הרבה פעמים אנחנו שומרים על בן של חברים. (עם זאת, זה תמיד מתי שנוח לנו ועוד לא היו להם בקשות כלשהם אז זה הרבה יותר קל, לדעתי בכלל הקושי עם ילדים זה בזמנים שלך קשה כאדם)

כל הזמן מבקשים ממני טובות, בייביסיטר לשכנה, להשקות גינה, להאכיל חתול, להכין משהו לאכול, להסיע, לתת, לעזור וכו, ומה עם עצמי?
מרגישה קצת מקופחת ומרוקנת, אני אוהבת לעזור, ולתת, אבל רוצה גם, וכאילו אין לי חיים, כאילו לא צריכה כלום, לא יודעת מה לבקש אבל צריכה, צריכה דברים שאי אפשר לבקש, אהבה, תשומת לב, הקשבה, אולי שמישהו יכין לי משהו טעים לאכול? אבל זה לא קורה, אני לבד וגם אין לי ממי לבקש

_כל הזמן מבקשים ממני טובות, בייביסיטר לשכנה, להשקות גינה, להאכיל חתול, להכין משהו לאכול, להסיע, לתת, לעזור וכו, ומה עם עצמי?
מרגישה קצת מקופחת ומרוקנת, אני אוהבת לעזור, ולתת, אבל רוצה גם, וכאילו אין לי חיים, כאילו לא צריכה כלום, לא יודעת מה לבקש אבל צריכה, צריכה דברים שאי אפשר לבקש, אהבה, תשומת לב, הקשבה, אולי שמישהו יכין לי משהו טעים לאכול ? אבל זה לא קורה, אני לבד וגם אין לי ממי לבקש_

קודם כל

(())(())
את ממש מקסימה לבנה

אבל עלייך להיות יותר אסרטיבית וללמד את עצמך לומר לא !!!
בהתחלה זה ייראה לך מוזר אבל אחר כך תראי שהשמיים לא נופלים וההרגל הטוב הזה יהפוך לטבע.
ואת ממש נורמלית בהחלט. כל יצור אנושי רוצה חיבוק הקשבה ליטוף וגם שיפנקו אותו מדי פעם. וגם לך מגיע.
אין מה לדאוג את עם כל התכונות הנפלאות שלך תשיגי את האדם הכי טוב ומתאים עבורך שיעריך אותך דוקא בגלל מה שאת.
והוא גם ישמח להקשיב לך וללטף ולפנק מתי שצריך.
טיפ טיפה סבלנות וזה יבוא.
תאמיני בטוב תקווי לטוב ותרגישי שהטוב יגיע והוא בטח יגיע.
את באמת יצור מיוחד ומקסים. אבל אל תתני שבגלל טוב ליבך אנשים ינצלו את זה וירוקנו אותך מאנרגיות.
לכל אדם יש מלאי אנרגיות מוגבל, ואם "שודדים" לנו את זה אנו נעשים כועסים עצבנים ועצובים. ואסור שזה יקרה.
פשוט תגידי לא. ועוד פעם לא ולא עד שתתרגלי .

(())(())

טלי, את הפיה הטובה שלי או מה?
רק בקשתי עידוד ומיד נשלחת אלי עם מילותייך שזכורות לי לטוב מדף אחר (-:
תודה יקרה,

בכיף מתוקה

(())(())